המהומה
הישראלית ההולכת ומתעצמת היא כה חריפה לא 'רק' כי התסכול הציבורי מה'מצב' גדול
ומובן, אלא כי כשבוחנים את המהומה ממבט מרוחק – משימה קשה אך לא בלתי אפשרית –
מסתבר שהיא מתייחסת לארבעה 'יקומים' לפחות, כשהדימוי 'יקום' מחליף את המלה 'נושא',
כי המלה 'יקום' מייצגת עולם אדיר ועתיר פרטים, שכל אחד מהם דורש תשומת לב, וטבעה
של זו ללכת שבי אחרי הפרטים, וכשמשתעבדים לפרטים, יש סכנה באובדן התמונה הרחבה
כולה, או לפחות בחלקה הגדול.
במה
דברים אמורים? בשתי מלים: 'קטאר-גייט'. לכאורה הכל ברור. אלא שרק לכאורה. נזכיר כי
מדובר בטענה אותה העלה יגאל כרמון, אמנם ללא החידוד החביב 'גייט', כבר בשבוע הראשון
למלחמה: נתניהו איפשר לקטאר לממן את חמאס, ועל הדרך ככל הנראה נהנה מטובות הנאה,
ואם לא הוא אז מקורביו, וחמור אם ידע על פועלם גם אם לא נהנה, וחמור לא פחות גם אם
לא ידע, שכן הם מקורביו. לכאורה כפתור ופרח. למעשה, רחוק מכך. הנה לנו עוד פרשייה
מסובכת ומפותלת, הדוחפת מצד אחד לאמץ את הפסוק המפורסם "והמשכיל בעת ההיא
יידום" (קל וחומר אם איננו משכיל, ו'השכלה' במקרה הזה איננה דיפלומה אלא פשוט
ידיעת הדברים לאשורם), ומצד שני היא דוחפת לירות את 'חץ-הנחת-המבוקש (כל מיני 'מבוקשים')
ולסמן סביבו את מעגלי הדוגמטיזם (כל דוֹגמה ודוֹגמותיה).
אבל
מי שכופה על עצמו את כללי 'יגעת ומצאת' ורק אז – אם בכלל – 'תאמין', אסור לו להכנע
לא לפיתויי הדומיה ולא לפיתויי הצווחנות. ומי שמנסה להתייגע כדי – אולי – למצוא,
יכול לזהות בענייני קטאר-גייט לפחות ארבעה יקומים:
היקום
הראשון הוא העובדה שבקטאר מושקעים אינספור גופים מרחבי העולם כולו. הצלחת קטאר
להציג עצמה כמופת לענייני תיירות וספורט למשל, היא מן המפורסמות. עסקים עסקים
עסקים, כולל בארה"ב, מושקעים עמוקות במדינה המשונה הזו, מה שמסביר מדוע הצעתו
של יגאל כרמון לפגוע אנושות בקטאר לבעייתית עד כדי תלושה: כזכור, מהשבוע הראשון
למלחמה הסביר כרמון כי הדרך הנכונה היא להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בארה"ב
בשיטות הרגילות: דעת קהל, עיתונות וכן הלאה. עושה רושם שזה לא היה כה פשוט, מה
שמלמד על עומק הצרה.
היקום
השני נע סביב ציר הקונצנזוס ('הקונספציה') שהיה מקובל על ידי כל המערכת, כולם, ללא
יוצא מהכלל, לפיו ניתן וראוי לקנות את השקט של חמאס בכסף קטארי. מדובר כאמור
בעובדות, והכחשתן מעידה לא על העובדות אלא על המכחישים. על השאלה האם אחריותו של
נתניהו גדולה יותר משל אחרים, אין צורך להתעכב. מובן מאליו שכן. אבל הקפיצה על
'קטאר-גייט' כעל איזה שהוא גילוי פנטסטי המצדיק את 'חקירת השב"כ' כאילו שזה
תפקידו של המוסד הזה, מוגזמת לחלוטין, ומעידה על עובדה מדאיגה מאד, לפיה יש עדיין
לא מעט ישראלים שלא למדו כלום מה-7 באוקטובר. פנחס ענברי למשל, אנליסט ותיק וידוע,
מסביר לנו ממש עכשיו כי על 'היום שאחרי' להיות מורכב משילוב של "כוחות ערביים
שינקו את המנהרות מחימוש" ושל 'חמאס-פנים', כלומר "הזרוע האזרחית"
של חמאס שעל פי הרעיון המופלא של האנליסט הותיק תהפוך ל"מפלגה פוליטית כמו
חיזבאללה". ומכאן שפעילותו של נתניהו מול קטאר – בכלל ועם חידוש המלחמה בפרט –
מהווה פגיעה אנושה בסיכוי המדיני הזה... ולאור הבשורה המדינית הזו, עיסוק
ב'קטאר-גייט' הכרחי, כי על ידי 'חשיפת' הקשרים בין נתניהו לקטאר לטובת חמאס, אפשר
יהיה לעצור את תמיכת נתניהו בקטאר, כך שחמאס ישתחרר מחיבוק הדוב של קטאר ויוכל סוף
סוף להשתלב בפעולות השיקום. מבריק.
היקום
השלישי הוא כל מה שקשור לנטייה הטבעית והמובנת מאליה של כל מדינאי לשמור על מעמדו כראש
המערכת. מבחינה זו אין שום הבדל בין נתניהו לאינספור מנהיגים בעולם ובארץ. טיעון 'הכיסאולוגיה'
החביב על העיתונות השטחית המוכרת גם במחוזותינו, הוא אווילי עוד יותר משהוא מגוחך.
הרי להפגיע בפוליטיקאי על שהוא 'נצמד לכסא', זה כמו להפגיע בנטייתו המשונה של בעל עסק
להרוויח, או זו של כדורגלן להבקיע שערים. במלים אחרות, השאלה היא לא 'האם' נתניהו רוצה
להשאר בתפקידו, אלא 'לשם מה'. ועל כך אמור להתקיים ויכוח ראוי לשמו, אלא שהוא
מופגז קשות ברעש גדול משני הקצוות: הרלביסטי והביביסטי.
הרלביסטים
מסבירים כי כל מטרתו של נתניהו היא שרידותו האישית בשל המשפטים בהם הוא נתון,
עליהם יש להוסיף את חרדתו מפני החרב המתהפכת של ועדת החקירה שהוא מסרב להקים.
הביביסטים
מצידם מסבירים שבלי נתניהו בראש המערכת, בג"צ ימכור את צה"ל לישמעאלים, אהוד
ברק יחזיר את הגולן לסורים, על משרד החינוך ישתלטו להטב"ים שיכריחו את כולנו לעשות
ניתוח לשינוי המין שלנו וחמאס יחזור לבארי. וכשעל מקהלת הביביסטים מנצח נתניהו
עצמו היוצא גלויות בסיפורי 'דיפ-סטייט' ומבטיח לא לציית להחלטת בג"צ, מה עוד
נותר לומר?
יש
ויש. כל טענה כמעט, גם היא נזרקת לחלל האוויר בצווחות צורמות מכאן או מכאן, יש בה
ממש. אלא שהמשימה היא לברר בין מוץ לתבן ולארגן את המסקנות בהיררכיה של חשוב
וחשוב-פחות. למשל, חטאיו של נתניהו בתיקי האלפים. האם לגופם הם ראויים להמולה שנוצרה
סביבם? לדעתי הלא-מחייבת, לגמרי לא. העיסוק בחטאים הללו מזכירים את 'החיסול הממוקד' שנעשה בזמנו לאולמרט. האם
אולמרט היה מושחת 'בסופו של דבר'? כן. כך מלמדות העובדות. אבל עובדות לא רק שלא
מדברות בעד עצמן, מישהו חייב לדברר אותן, והתיזה שלי שאחזתי בה ב-2008 היא זו: אילו
אולמרט היה ב-2008 שר החינוך או אפילו שר האוצר, לא היינו שומעים מאומה על פרשיות השחיתות
שלו. התקרבותו להסכם עם אבו-מאזן עמדה מאחורי הרצון לעקור אותו ממקומו.
כך
לגבי נתניהו. ובכן, האם 'דיפ-סטייט'? לא בהכרח, כי טיבה של המערכת הוא כזה, שברגע
שמזינים לתוכה חשדות מבוססים-לכאורה, היא חייבת לפעול, והתוצאה בשני המקרים היתה כתב
אישום, המחייב משפט, והנה לנו המציאות.
ועוד
מרכיב חשוב במציאות: למרות החשדות וכתב האישום והדיבורים על 'עיסקת טיעון' ועל
'חנינה מראש' וכן הלאה וכן הלאה, ולמרות הביזיון של ה-7 באוקטובר, הנה, מה לעשות,
עובדה היא שנתניהו החליט נכון לעכשיו שהוא לא פורש ולא מכה על חזהו וכן הלאה, אלא ממשיך
להיות ראש ממשלה.
ושוב,
בחזרה לדילמת הכיסאולוגיה-לכאורה: האם הוא מתעקש להיות ראש ממשלה כי הוא עסוק רק
או בעיקר בענייני מורשתו, משפטו, משפחתו וכן הלאה, או, אולי, מה שבעיני סביר
בהרבה, הוא שהוא מתעקש להיות ראש ממשלה דווקאי כי הוא מבין את הטעות הנוראית שעשה
('הקונספציה', שהיתה מקובלת על בערך 99% ממקבלי ההחלטות לידו ולפניו), ושלכן הוא מבין
שבמציאות המלחמתית הרב-זירתית הקיימת, נוצרה הזדמנות פז, בהמשך לפגיעה הקשה
בחיזבאללה ובהמשך לחיסול הצבא הסורי ובהמשך לפגיעה בחות'ים ובאיראן, לחסל את האיום
האמיתי של ישראל מאז 1979 (ובתודעה הישראלית מ-1993): תכנית הגרעין של משמרות המהפכה.
ולכן,
על פי הניתוח הזה, פיצוץ פרשת קטאר-גייט עלולה להביא ריקושטים משמעותיים מאד גם על
גורמים במערב שהם לא ישראל, בעיקר בארה"ב, שתבוא במבוכה ביחס למחוייבותה המוצהרת
למלחמה בטרור (והרי קטאר היא ישות תומכת טרור) ולחיזוק הברית עם גורמים "מתונים"
כמו סעודיה, כלומר "מתונים" לפחות במובן זה שהיא יריבה מוצהרת של קטאר, ובעלת
ברית חשובה של ארה"ב.
מה
שמביא אותנו ליקום הרביעי: המאבק הפנימי על דמותה של ישראל, שכרגע ממוקד בשאלת ההסדרים
הדמוקרטיים, ביניהם עניינים דרמטיים כמו הרכב הועדה למינוי שופטים, ניסוח כזה או
אחר של פיסקת ההתגברות וכדומה. מי שסבור שהיקום הרביעי הוא היקום היחיד, ברור שהוא
עושה הכל, כולל קריאה לסרבנות (ולאי התנדבות וכן הלאה) כדי להפיל את נתניהו.
אבל חובתו
של האזרח האחראי, הוא להביט על כל היקומים הללו, ולראות כיצד הם פועלים כל אחד כלפי
עצמו, וכיצד הם פועלים זה ביחס לזה.
למען הסר
ספק: אילו נתניהו היה פורש היום הייתי פוצח בריקוד. אין לי ספק שיש עוד אנשים שמסוגלים
לנהל את המתקפה ההכרחית באיראן טוב כמוהו. אבל המציאות לא פועלת על פי השאיפות הפרטיות
שלי, אלא כפי שהיא מתקיימת מעצם מהותה: במציאות.
ובמציאות כפי שאני מצליח לפענח אותה, סדר
העדיפויות ברור וצלול: קודם איראן, אחר כך עזה, אחר כך רפורמה במערכת הבטחון כולה,
אחר כך ענייני 'סידור הבית' כפי שהגדיר זאת ברל על קברו של ביאליק, כעת חיה לפני
91 שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה