וכמובן צפוי לחלוטין מרוב הבחינות הידועות: המרחק בין שעת ההתחלה לשעת הסיום כארבע שעות, ריבוי המנות, השפעת היין, שיממונם של הפיוטים שבין הקינוח לאחד-מי-יודע, יבשושיותן המענגת (לחובבי הז'אנר) של המצות.
ולפתע לפני שאני מנסה לשתף בחוויה מיוחדת - כותרתה 'שמע ישראל' דווקא - אני לפתע שם לב למשהו שהחמצתי עשרות שנים כבר.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לרגע ניגשתי לבדוק במקורות שמא זכרוני מטעה אותי. אבל לא. זה הפסוק, אלו המלים, וכתוב שם אדם. ולא אדם מישראל, ולא עברי, ולא יהודי, אדם. כל אדם.
איזו אחריות לוקחים על עצמם יהודים להזכיר לכל באי עולם על משמעותה העגומה של עבדות מצרים, וסליחה משותפינו ל"שלום", שמאפשר להם להמשיך ולהפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון בכל חנות ספרים שמכבדת את עצמה בקהיר. סליחה על ש'מצרים' היא הדימוי למה שבחומש מופיע מאות פעמים - "בית עבדים".
והרי "בית עבדים" אפשר להקים גם בטוקיו, קליוולנד, רוסאריו, מדריד ופתח-תקווה. והדברים ידועים ולא לשם כך כינסתי עצמי חצי יממה בערך מאז שסיימנו לחגוג את הפסח הלא צפוי הנ"ל.
ומה היה בו לא צפוי? קודם כל השותפים. לראשונה בחיי אני שותף בסדר פסח בתור צד-ג' של צד-ב', הרי לא 'טבעי' במובן של משפחה-גרעינית או מורחבת. אז מה? אז כלום. רק מדווח. כי הבלתי-צפוי והבלתי-ידוע היו שם עוד לפני הרגע הראשון, עת המתנו בסבלנות עצבנית למעלית השבת שתעשה לנו טובה ותרד עד לקומת המרתף כדי לאסוף אותנו בקומה הראשונה משם הבטיחו לנו היא עולה בלי הפסקות עד לקומה העליונה. לעלות במדרגות רק אני רציתי, ובכל זאת, חג משפחתי אז ויתרתי.
וכל מה שלא צפוי בחג שאתה לא מכיר בו את רוב משתתפיו, בכלל ובפרט שמדובר בחג הפסח, עבורי - ולא רק עבורי - חג החגים, מרכזי מכל חג אחר, חשוב פי כמה ממתחרו הראשי: יום הכיפורים, יום משמים שרובו בעיני צביעות מאוסה, והיפוכו של דבר בחג הפסח, כל כולו עוצמה סיפורית, רגשית, צבעונית, קולינרית, אביבית, עמוקה, כי מה יכול להיות יותר נכון מאשר הציווי 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'.
הרבה יותר ממשובח, ואין טעם להוסיף סופרלטיבים על אלו שכבר הופיעו קודם לכן. כך בכל אופן עבורי הוא החג. ואני יודע ומכיר ולא כל כך מוקיר אבל מכבד בשם הליברליזם והפלורליזם וחופש הביטוי את כל הבדיחות וההלצות והעקיצות של יהודים אודות מנהגי החג, הביצים והמלח חה חה חה, האבק של המצה שהפך לו לגז ומחפש לו מוצא, תחרות המוצקות והצמיגות של החרוסת מול הקניידלאך.
וכנגד כל זה: הסיכוי שגם הפעם תתחולל תחרות הקריאה-המהירה בדרך לשולחן עורך, סוף סוף הגענו לאוכל, ואי אפשר בלי בדיחת הבדיחות הלעגנית-העצמית הידועה מכל, לאמור: תרבות יהודית מהי? מספרים סיפור על שפעם רצו להשמידנו, ואז אלוהים הציל אותנו, אז יאללה בואו נאכל.
אני בכל אופן, לא ברור לי היכן זה התחיל, ככל הנראה - די בוודאות בעצם - בבית, בבית של ההורים בקיבוץ, אבל לא בקיבוץ, אלא בבית של ההורים בקיבוץ, תיכף אסביר, תמיד ייחסתי חשיבות כבדת ראש לחג הזה (ובעצם לרוב מרכיבי התרבות היהודית שלי, כן, שלי, ממש מרגיש עליה בעלות, לא של יוצר אלא של יורש).
בקיבוץ חגגנו כמובן ברוב עם. אבל הסדר הזכור לי ביותר היה בשנה בה שיפצו את חדר האוכל, וועדת התרבות החליטה שאין ברירה אלא לפצל את הסדר הכללי, הגדול, שהקיף מאות רבות של אנשים, לכמה סדרים אזוריים. זכיתי ולקחתי חלק בסדר הקטן ביותר יחסית, שמנה 'רק' 80 איש בערך.
ואיך זה קשור לבית? כי 'ועדת תרבות' היתה במשך שנים רבות האמא היקרה שלי, שממש בימים אלו אנו מציינים עשור ללכתה. עולה חדשה מארגנטינה, שלעולם לא השילה מעליה את מבטאה המיוחד, אבל חשוב מכך - את מודעותה המעט-מתביישת באותו מבטא מיוחד.
אבל היא, כמו עשרות חברי קיבוצים אחרים, למדה את התרבות היהודית על מכמניה, ובעיקר אימצה את המסורות שפותחו בקיבוץ יגור למשל, יהודה שרת אם אני זוכר טוב ותסלחו לי שאני לא עושה את מה שאתם יכולים לעשות כרגע: להציץ בגוגל.
השורה התחתונה היא הבשורה הגדולה של טקסטים מיצלוליים, עם דגשים בקריאה ובליווי כלי הקשה, כך שלמימד הדיאלוגי המדהים שיש בהגדה של פסח תהיה בולטות כך שאפילו ילד בן 9 יבין אותם, בדרכו של ילד בן 9 כמובן.
והלחנים... הלחנים והשירים והחיבור ביניהם. והנה התקיים בנו הפסוק, "וכל העם רואים את הקולות". ממש כך.
ומאז עברו שנים. את הסדרים העצומים בקיבוץ המרתי בסדרים אינטימיים יותר, השיא היה סדר משפחתי של ארבעתנו. כנגד ארבעה שותפים דיברה התורה באותו ערב לפני כמה שנים, וכולנו, ארבעתנו, זכינו להיות גם טובים גם תמימים ובהחלט לא רשעים ועוד איך ובעבוע ידענו לשאול.
כי אם יש חג שתמיד נהניתי ללמוד וללמד אותו הרי שהוא פסח. רק תלחצו על הכפתור ותקבלו הרצאה מדוייקת על מה זה ארמי אבד אבי, וכיצד אריה בן-גוריון הציל את כבודו של פרק י' נדמה לי במשנה פחסים, פרק הכולל בסך הכל 411 מלים (כן, ספרתי).
411 מלים שהן שורש השורשים של החג האדיר הזה, וליודעי דבר (ולמי שלא: תשאלו או חפשו בבלוג הזה או תבקשו מאיזה צ'אטג'יפיטי דביל שיחפש את המידע הזה עבורכם), הכוונה היא לפסוק ט' שהועלם על ידי יהודי ימי הביניים מההגדה המסורתית, והרי מה לעשות והתקיים בנו הפסוק - ושוב תודה אריה בן גוריון - ויביאנו אל המקום הזה, ארץ זבת חלב ודבש.
אז כל זה אצלי בראש בתוך מעלית השבת בדרכי לקומה העליונה, והבלתי צפוי לפני. יהיה או לא יהיה. ואם לא יהיה, להיות או לא להיות. אין צורך להסביר אני מקווה, ואם כן, הנה שוב המייל שלי: udimanor@gmail.com
אז היה גם היה. וכל כך היה שגם יכולתי בקלות לבחור להיות , אבל גם לא להיות. סוד הצימצום שמור לכל אדם. שנאמר בכל דור ודור וגומר.
ומה היה. יהודים קוראים את ההגדה המסורתית. ואולי בעצם גרסא תמציתית שלה. אבל קוראים. והואיל וכולנו, רובנו בכל אופן, אלו שהביאו משקפיים (אם הם זקוקים להם, אני בינתיים טפו טפו לא), קוראים פחות משהיינו רוצים, קריאת המלים חלקית: התנועות מתחלפות, האותיות קופצות, המלים משתבשות, והמסר לא תמיד נמסר. כדרכה של מסורת.
אבל קוראים. וקוראים וקוראים. ומדי פעם שרים. גם אב הסדר, יהודי צעיר בן 85, אוחז בטלפון כבפנס, במבטא ארגנטיני כבד, עם כפה גדולה על הראש, ובהתרגשות גדולה, מקריא את המלים, ומחמיץ גם הוא הברות ותנועות ודגשים וממשיך לקרוא, כי גם זו מימושה של יציאה מעבדות לחירות, כי המלים שלו, והעבודה הזו היא לו, לא להם, לו, כי הוא, גם הוא, איננו רשע.
ואחרי הארוחה מדברים. תוהים זה על קנקנו של זו, מעמיקים היכרות, כולנו יהודים מארץ ישראל. ולפתע, סיפור. על רבנים שאחרי המלחמה הלכו לבתי מנזר לחפש ילדים יהודים שהתחבאו בהם. והילדים כמובן שכחו או הדחיקו ובכל מקרה למה שיתנו אמון במישהו ולכן אין טעם לשאול שאלות ישירות כדי להבדיל בין ילד שהוא אדם יהודי לילד שהוא אדם שאיננו יהודי.
ומה עשו הרבנים? כשהנזירים הנדיבים שבכל זאת החליטו לסכן עצמם ולהציל יהודים, הושיבו את כל הילדים, יהודים ולא-יהודים אל השולחן, אמרו הרבנים 'שמע ישראל', ואז הבחינו בקלות כיצד מזדקרות האנטנות אצל הילדים שבשל היותם יהודים נאלצו לעשות הכל על מנת לשכוח לא רק מי הם, ולא רק מאין באו, אלא מי הביא אותם לעולם ומדוע אין כבר סיכוי שהם יראו אותם אי פעם.
סיפור לא צפוי, ולא, לא לשם הלכו הדברים בסדר הפסח אמש, ולא משם הם באו. כן, החטופים הוזכרו, איך לא, ולא, לא היו דיבורים פוליטיים, כמה מפתיע ומבורך, אבל סיפרנו ביציאת מצרים.
זו שעלתה בהגדה שרוב מי שהקריא בקול את מלותיה שיבש אותם מי יותר מי פחות (כן, כן, אצלי הקריאה היא ללא מתום, לא מתבייש בזה, אבל לא מבטל קריאתם של אחרים), וזו שהתבקשה מסיפורם של המבוגרים בכל אופן, אלו שיצאו ממצרים של ארגנטינה, או של מקסיקו, או של רומניה. ולא שלמי שנולד כאן אין מצרים לצאת ממנה, שנאמר בכל דור ודור וגומר.
כי כל עוד יהודים קוראים בהגדה של פסח, עם ישראל חי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה