"הזמן הוא רופא גדול, הוא עוד ירפא הכל", שורה מתוך מקס ומוריץ האלמותי, סיפור מזעזע גם אחרי התרגום הצזוריאלי לעברית.
אבל לא עליהם רציתי להגג אלא על הנטייה האנושית המובנת, הגם שמוזרה שלא לומר מגוחכת, לייחס לזמן תפקיד פועל ופעיל, שהרי הזמן, לצד מה שהוא תעלומה פילוסופית ידועה, הוא לכל היותר מעטפת (אחת, ליד האקלים למשל) במסגרתה מתרחשים הדברים, קטנים כגדולים.
אבל זו דרכו של עולם, ובהמשך לשורה ידועה משיר יפה של סי היימן, "מלחמות כבר לא קורות בקיץ" או משהו כזה, אין אלא לקבל את אותה נטייה אנושית לייחס לזמן את מה שאין לייחס לו, כי הזמן, כמו האקלים, הוא המעטפת כאמור לעשייה האנושית, שהיא היא העניין, אבל מילא.
במה דברים אמורים? "השנה מתחילה באמצע ספטמבר" - כן, אני במוד של רפרנסים ספרותיים אסוציאטיביים, אף אחד לא מושלם - ואחרי ספטמבר בא אוקטובר.
אוקטובר האיום. זה של המחדלים. של ה-6 לפני 52 ושנים ושל ה-7 לפני שנתיים. אוקטובר השחור יכול להיות שחור עוד יותר אם נמצא - ואם נרצה בקלות נמצא - עוד אירועים שחורים באוקטובר. נו, בוודאי גם אתם נזכרתם בשנייה זו יחד אתי ביום ששי השחור של ה-24 באוקטובר נדמה לי 1929, יום נפילת הבורסה ועמה "התמוטטות הכלכלה העולמית כולה", אחת הקלישאות המגוחכות ביותר, שהיא מגוחכת עוד יותר כי היא כה נפוצה, גם בכתיבה של היסטוריונים, המלרלרלים בלמדנות זחוחה על "המשבר של 1929".
וסליחה שאני מתעכב לרגע בעניין זה, כי ההתעכבות חזקה ממני: ובכן, מילא אוקטובר, שלא לומר סוף אוקטובר, 1929, זה לא "1929" כולה. מילא. כי החשוב באמת הוא שההשפעה של המפולת ההיא לא היתה מיידית ולא היתה כוללת.
למשל הודו, למשל שבדיה, למשל ארץ-ישראל: שלושה מרחבים, כל אחד וחשיבותו ומשקלו, לא נפגעו כלל מהמשבר, שלמקומות אחרים, נגיד ארגנטינה, הגיע מאוחר יותר, לא לפני 1930.
אבל לא זה העניין אלא הייחוס המיתי-מיסטי מגוחך אך מובן של כוחות אפלים לחודשים או לימים או לשנים או למועדים. מישהו אמר פגאניות ולא קיבל? אז הנה, פגאניות פוסט-מודרנית, המצטרפת לרשימת חטאים ארוכה ומביכה של הפוסט-מודרנה.
אבל גם זה לא העניין, אלא אם כבר מקבלים את דפוס החשיבה של מקס ומוריץ, לפיו הזמן - למשל חודש אוקטובר - צופן בחובו כוונות ותכניות, מה תגידו על היארצייטים הבאים:
באוקטובר נולד בן-גוריון. טוב, אני מכיר כמה אנשים מ"ימין" ומ"שמאל" שמבחינתם לידתו של הלז חמורה מלידתו של מישהו אחר שנולד שנתיים וחצי כמעט בדיוק אחריו, כלומר באפריל אבל לא ב-1 באפריל.
אבל באוקטובר נולד גם יגאל אלון. עליו כבר קשה לומר מלים רעות, עם כי דרך אחרת להתמודד עם האתגרים המחשבתיים שהוא הציב לנו ושאין רלבנטים מהם עד לרגע זה ועד לעתיד הנראה לעין, הוא להתעלם ממנו.
ובאוקטובר הלך לעולמו, ממש כמעט כעת חי לפני 70 שנה, הפילוסוף הספרדי המבריק, חוזה אורטגה אי-גאסט, שבעברית הוא מוכר בעיקר בזכות ספרו המדהים בעוצמתו הנבואית 'מרד ההמונים', שהתפרסם ב-1929 (בזמן "המשבר" - כאן בא אמוג'י של אוי ואבוי וגעוואלד), אבל נכתב ב-1926 ו-1927, עובדה חשובה כי בין השאר מזהיר אורטגה מפני התלות הגוברת, שלא לומר מוחלטת, של "אירואמריקה" כהגדרתו, בטכנולוגיה.
בעצם רציתי לכתוב על אורטגה כי נהיה אוקטובר ופתאום חלפו 70 שנה, עוד מספר עגול שאנשים אוהבים, ע"ע חוני המעגל, אבל אז נזכרתי בהסתייגות שלי כהיסטוריון שמנסה להיות ראוי לשמו מסגידה למספרים עגולים וליארצייטיזמוס (אפילו אם מדובר בהוריך יקיריך עליהם השלום, כי תכל'ס אני חושב עליהם כמעט כל יום).
אבל מכיוון שאין לי ברירה אלא להיות חלק מציבור והואיל וציבור חושב כמו סי היימן ומקס ומוריץ, אז הנה, אוקטובר הגיע ועמו היארצייט לאורטגה, שבין השאר הסביר לנו בספר אחר שלו, meditacion de la tecnica, שלא תורגם לעברית ושהוא מבוסס על הרצאות שנשא אורטגה בארגנטינה ב-1931 שהאדם הוא פוטנציאל, שהוא לא הגוף שלו וגם לא הנפש שלו, אלא סביבה שהוא מתמודד ביחס לשני אלו, בדיוק כפי שהוא מתמודד עם הסביבה הגדולה יותר (האקלים למשל שאין טעם לצפות מיצורים דמויי אדם כמו ההיא משבדיה שלא ברור לי מדוע לא מאפשרים לה להתיישב בעזה היא וכל חבריה למשטי השלום המהוללים שהוא, האקלים, לא עובד אצלנו כפי שהוא לא עובד אצל הצנוניות והג'ירפות שמתמודדות עם אתגריו ולא מבלבלות את המוח שהן - הצנונית והג'ירפה, ולא נמוכות המצח משבדיה - בהחלט מפעילות).
אז כבוד לאורטגה שהסביר לנו בספרדית ובאופן מדוייק וממוקד יותר (תפקידה של הטכניקה בחיי האדם, ולא, האדם מבחינה זו הוא לא עוד בעל חיים שיודע להחזיק מקל) את מה שהסבירה היהדות, למשל בספר קשור-הזמן (סוכות) 'קהלת', שהאדם הוא פוטנציאל מימוש הכוונות והרצונות שלו, וכי הוא נהיה מה שהוא על פי תוצאות ההתמודדות הזו, עם שלל הסביבות בהן הוא נתון: היקום, האקלים, ההרים, העמקים, החיים, החיות, השכנים, השכנות, גופו ונפשו.
כל אלו אינם הוא, אלא הוא מה שיוצא מהתמודדות עמם.
כמו שלמשל מעידים סיפוריהם של בן-גוריון שנולד באוקטובר (אבל מת בדצמבר) או יגאל אלון שנולד באוקטובר (אבל מת בפברואר).
חג שמח.