איך נעשה את הדמוקרטיה יותר דמוקרטיה

היום המצאתי שיטת בחירות חדשה, שתתאים קודם כל למקרה הישראלי המתסכל, ואחר כך אולי אפשר יהיה למכור אותו לגויים. הנה זה בקיצור:

ביום הבוחר, על כל אזרח לענות על סדרה של 10 שאלות. שלוש עקרוניות (האם אתה תומך\לא תומך בפשרה טריטוריאלית; האם אתה בעד\נגד יוזמות של המדינה להקטנת הפערים במשק; האם אתה בעד\נגד לחזק את המימדים האזרחיים של הדמוקרטיה), ועוד שבע שאלות קונקרטיות שעומדות על הפרק. למשל: מיסוי הגז; בניית הנמלים; הקטנת מספר התלמידים בכיתות; הגדלת מלאי המיטות בבתי חולים; העמקת המלחמה נגד העלות מס; חיזוק הרשויות המקומיות הערביות המעוניינות לבצע רציונליזציה בשטחים המוניציפליים לקראת מימושן של תכניות מתאר ראויות; העלאת שכר מרצי המכללות לחינוך (סתם רעיון שעלה לי תוך כדי, זהו מאבק בו אני מעורב אישית כבר שמונה שנים, כשהתוצאות הן נאדה מיט גארנישט, וואלא אישי מע כלום).

במקביל, וממש באותו היום, מועמדי כל המפלגות יענו על השאלות הללו בקלפי משלהם.

ועדת הבחירות תעשה הצלבה בין דעתם של חמשת מליוני הבוחרים (או 3.5 מליון, לא משנה) לבין דעתם של כל אחד מהמועמדים. על פי התוצאות יקבע הרכב הכנסת, ומשם הכל ימשך כרגיל: עלייה לרגל לבית הנשיא, הנשיא ממליץ על ח"כ אחד שינסה להרכיב ממשלה וכן הלאה.

לא רק שזה פשוט טכנית, אלא שזה נכון דמוקרטית. לא רק שזה נכון דמוקרטית, אלא שזה נכון בעיקר למקרה הישראלי בו כידוע כבר 38 שנה לא מדברים על כלום באמצעות מיליארדי מלים שהבולטות בהן הן 'ימין' ו'שמאל' שלא אומרות מאומה לאף אחד, אבל כולם חייבים לעשות בהן שימוש כי כולם ממשיכים לעשות בהן שימוש למרות שהן לא אומרות מאומה לאף אחד.

אה, כן, איך יקבעו מה השאלות? קל ופשוט עוד יותר. שלושה חודשים או מאה ימים לפני הבחירות, יבצעו חברי הכנסת דיונים בנושא, כשבמקביל אזרחים יקראו לשלוח שאלות משלהם לועדת הבחירות המרכזית. שוב, על פי אותו עקרון הצלבה, ועדת הבחירות המרכזית תעשה 'סוג-של-ממוצע' של מליון השאלות שיגיעו מהאזרחים (או 10,000, או 1000, גם על 40 יום היינו מתפשרים), ותפגיש אותו עם עשר השאלות שקבעו חברי הכנסת.

תהליך קביעת השאלות חייב להיות מספיק יעיל כדי לסכם אותן עד 21 יום לפני הבחירות. ב21 הימים האחרונים יש לקוות שהתקשורת תעסוק בלימוד של השאלות הללו ולא בבקבוקים של שרה ובתחתונים של מרדכי מעפולה או בשוטר השכן שלו שכן ראה או לא ראה אותו מוריד מגשים של קרואסונים ('קוראסונים' בעברית עממית) למטבח של סבתא שלו.

וכך הציל אודי מנור את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה. לא כי 'ככה זה לא יכול להמשך' - זה הרי נמשך ככה בערך מאז ש'הציבור' (כלומר מעריב והארץ) המליך את דיין כשר בטחון ב-1 ביוני 1967 - אלא כי את הדמוקרטיה אפשר לעשות מעט טוב יותר.

אשמח לתגובות ענייניות במרכזן חורים בשיטה. כלומר מדוע מה שנראה לי כל כך פשוט (מהסוג של 'איך לא חשבו על זה קודם????'), אולי בלתי אפשרי. אני מבקש ביקורות על ההצעה, ולא טענות מהסוג של 'לתקשורת לא כדאי כי....' או 'הפוליטיקאים כולם מושחתים ולכן זה לא יקרה כי....' או איזושהיא נוסחה משעשעת על 'ההפרטה' כמסבירה הכל, וכן הלאה. רק לרעיון עצמו, כלומר לטכניקה שלו. וכמובן שיפורים!

35 שנה למותו של יגאל אלון

ב-29 בפברואר 1980, הלך לעולמו יגאל אלון, והוא בן 61 שנה וכמה חודשים. 35 שנה עברו מאז, ומעטים זוכרים שאלון היה המפקד הצבאי הבכיר החשוב ביותר במלחמת השחרור, לא לפני שפיקד על הפלמ"ח בשנים שקדמו להקמת המדינה. מ-1961 ועד ל'מהפך' של 77' הוא היה בצמרת מקבלי ההחלטות של מה שמכונה היום 'הקבינט'. בממשלה האחרונה בה פעל – ממשלת רבין הראשונה (77-74), כיהן אלון כשר החוץ, ובין השאר חתם בשם ישראל על הצטרפותה כחברה נילווית ל'שוק האירופי' המשותף, ותרם תרומה משמעותית לחתימה על 'הסכמי הביניים' עם מצרים (ספטמבר 75') שהיוו את הבסיס להסכם השלום ארבע שנים מאוחר יותר. בין לבין הוא היה חבר כנסת מהשורה (60-55), שר עבודה (68-61), חבר בועדת השרים לענייני בטחון (77-61), שר קליטה (69-68), שר חינוך (74-69), סגן ראש ממשלה (77-69) ושוב ח"כ, הפעם מטעם האופוזיציה (80-77).

כאמור, מעטים יודעים היום מי היה אלון, גם אם פה ושם ישנם כאלו היודעים לדקלם את אחד המשפטים המפורסמים ביותר הקשורים בשמו: 'עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל', משפט שמסתבר כמתאים גם למקרה של אלון עצמו. אדרבא, דווקא לאור ההתפתחויות הפוליטיות בישראל – בראשן התכווצותו עד כדי היעלמותו של השמאל הציוני מהזירה הציבורית – דומה שזה הרגע לעמוד מקרוב ומחדש על משנתו החברתית, הכלכלית והמדינית של האיש השכוח הזה. להוציא המשפט היפה ההוא, שכדאי לשנן פעם בשבוע, יגאל אלון ידוע בעיקר בזכות תכנית מדינית הנושאת את שמו – 'תכנית אלון'.

בראייה לאחור נראה כי נכון יהיה להגדירה כשילוב של שתי האמיתות המפרידות בימים אלו בין הימין לשמאל: האמונה בשלום והחובה לחתור אליו בכל דרך ובכל צורה; והידיעה שהעולם הערבי רחוק מלראות בישראל עובדה קיימת מה שמחייב עמידה איתנה על בטחון המדינה. בליבה של 'תכנית אלון' הרעיון שאין לחזור לקוי 49' (הקו הירוק), וכי את ארץ ישראל המנדטורית המקורית – זו שקדמה לחלוקה השכוחה של 1922 – יש לחלק מחדש בין מדינת לאום יהודית לבין מדינת לאום ערבית. על דרך השלילה יש לומר כי אלון (ויחד עימו רוב צמרת המדינה, כולל רבין) התנגדו לקיומן של שלוש מדינות בין המדבר לים. על דרך החיוב: 'תכנית אלון' אמרה למעשה להפוך את ירדן לגדולה ולפסטינית יותר, באמצעות החזרת רוב הגדה המערבית לריבונות ירדנית תוך הבטחת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים במסגרת הממלכה ההאשמית. במקביל היא אמרה לקבע את גבול המזרחי של ישראל על נהר הירדן ולהבטיח בכך את שאלת הבטחון היסודי שלה. תיקוני גבול כאלו הציע אלון גם לגבי הגולן וגם לגבי סיני. חשוב להדגיש: אלון לא חשב שעל ישראל להחזיק בכל סיני, אלא רק ברצועה שתהפוך את הגבול המערבי של ישראל לגבול בר הגנה. באופן דומה הוא דיבר על הגולן, עם כל ההבדלים הנדרשים מהמציאות הגיאוגרפית. כך או כך, אלון היה מאלו שכבר ב-67' סברו שעל ישראל לספח את הגולן.

מפת סכימטית של 'תכנית אלון'. אלון עצמו התנגד לשרטוט מפות
מסיבות מדיניות ומעשיות גם יחד. שימו לב למיקומה של קרית ארבע
מזרחית לחברון הנמצאת בתוך המדינה הפלסטינית-ירדנית (בירוק)

רעיונות אלו גובשו כאמור אחרי יוני 67', אך אלון העלה את העקרונות שעמדו מאחורי תכניתו המדינית כבר ב-1959, במסגרת הספר החשוב ביותר שכתב: 'מסך של חול'. לכותרת הספר היתה משמעות לכשעצמה: היתה זו תקופת 'המלחמה הקרה' וברחבי העולם דיברו על 'מסך הברזל' המפריד בין מזרח למערב, או בין הגוש הקומוניסטי למדינות ברית נאט"ו שבראשות ארה"ב הקפיטליסטית. והנה בא אלון ובשיאה של החרפת היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות שניזונה לא מעט מאותה 'מלחמה קרה', טוען באמצעות כותרת ספרו שרק 'מסך של חול' (ולא 'מסך ברזל') עומד כמכשול לשלום. אמנם גם חול הוא מכשול לא פשוט למעבר, אך הוא איננו אטום ומוצק כמו ברזל. אבל היה כאן עוד רמז דק כעובי השק: 35 שנים קודם לכן, בשנת 1924, ראה אור מאמרו של זאב ז'בוטינסקי 'קיר הברזל', שבדיוק כמו 'מסך הברזל' שנכנס לתודעה ב-1946, הניח כי בין יהודים לערבים ניצב 'קיר ברזל' אטום ובלתי עביר ושלכן לנצח יחיה העם היהודי במדינתו הריבונית על חרבו.

בניגוד לחלק משמעותי בקרב נושאי שם 'השמאל' לשווא בימינו, אלון לא השלה את עצמו בעניין בעיית היסוד של מדינת ישראל. כבר ב-1959 הוא מנה חמישה "גורמי היסוד המהווים פוטנציאל מלחמתי של כל מדינה": "אוכלוסייתה, מצבה הגיאו-אסטרגי, מעמדה המדיני בזירה הבינלאומית, כושרה הכלכלי, משטרה החברתי". מנקודת מבט זו מסתבר "כי בארבעה מתוך חמישה" היתרון אצל הערבים, "ורק באחד – בטיב המשטר החברתי – עולה ישראל על שכנותיה". אלון הצהיר בפתח חיבורו כי 'מסך של חול' "עוסק בניתוח גורמי היסוד בבעיות הבטחון של ישראל ובהערכת מצבה האסטרטגי", וכוונתו היא להציע "הבנה נכונה של בעיות היסוד וגורמי היסוד על תהליכיהם", שכן הבנה כזו "היא תנאי למדיניות בטחון נכונה ולתפיסה אסטרטגית ריאלית ומפתח להבנתם ולהערכתם של החלטות ומעשים מיבצעיים במישור הטכני והטאקטי". לכאורה ספר בטחוני פרי עטו של איש צבא, אלא שכבר בעמוד הראשון קובע אלון כי "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", ולדבר השלכה צבאית ברורה, אך אזרחית על אחת כמה וכמה, שכן "עצמה צבאית של עמים היא פונקציה של חיוניותם החברתית, התרבותית והגיאוגרפית".

למען הסר ספק באשר למגמתו החברתית-אזרחית של החיבור, כתב אלון כי בעוד "החיוניות הלאומית הענפה היא מטרה בפני עצמה", הנה "העצמה הצבאית היא אמצעי הבא אך ורק לשם הגנת הקיום והחיוניות הלאומיים כשהם נתונים בסכנה". לדעת אלון, טשטוש ההבחנה בין חזית לעורף מוביל למסקנה שיש דווקא לחדד את "התעניינותם של אזרחים בתורה הצבאית [...] לא פחות מאשר התעניינותם במדיניות החוץ או בכלכלה", והדבר נכון עוד יותר "במדינות דמוקראטיות, אשר אזרחיהן נקראים להשתתף בהכרעות מדיניות ובטחוניות לא פחות מאשר בענייני חברה וכלכלה". ובישראל עוד יותר מבמדינות אחרות שכן ישראל היא "מדינה שהיא כולה חזית ובעם שהוא כולו צבא". זאת ועוד: "שלא בדומה לרוב עמי העולם, הרי מפלתה, חלילה, של ישראל בשדה הקרב פירושה קץ לקיומו הלאומי ולחלום תקומתו של העם היהודי. על כך מדברות ברור מטרות המלחמה המוצהרות בגילוי לב בפי שליטי ערב [...] מכאן רגישותו המיוחדת של העם היהודי, בארץ ובתפוצות – שהוא עם שוחר שלום מטבעו ועל פי אינטרס הקיום האובייקטיבי שלו – לבעיות בטחונה של ישראל". אלון הזכיר כי "זה אחת עשרה שנים רצופות נתונה ישראל במיצר של מצב מלחמה כפוי, וניתוח המציאות המדינית בעולם ובאזור מוכיח, למרבה הצער, כי השלום עדיין אינו מפציע ועולה באופק הקרוב. מסתבר, כי נגזר על העם היושב בציון לחיות וליצור בהוויית התגוננות משך זמן לא קצר בעתיד, ומוטב כי הוויה זו תהיו יותר ראציונלית ומפוכחת".

'מצב המלחמה הכפוי' עליו דיבר אלון בא לידי ביטוי בשורה של צעדים שנקטו מדינות ערב כנגד ישראל: "נידוי משפטי"; "מצור כלכלי"; "מאבק מדיני"; "מערכה צבאית". כל אלו מטרתם "ערעור כושר קיומה של ישראל", מכל הבחינות, כולל זו "המוסרית". אלון הבחין בין "מטרת המלחמה הסופית" של "מנהיגי ערב כיום: מיגורה הצבאי של מדינת היהודים וחיסולה", לבין יעדיהם "לפי שעה", הכוללים "טאקטיקה של הלוחמה הזעירה". לאלו "תוצאות ביניים" רצויות: "א. השארת 'הבעיה הארץ-ישראלית' ("הפלשתינאית" במינוח הבינלאומי) כשאלה פתוחה"; "ב. קיום הרציפות והיוזמה המלחמתית בין 1948 לבין קרב התגמול המובטח, אשר יבוא במועד, בזירה, ובשיטה שייבחרו על ידי המיפקדות הערביות בנפרד, במתואם או במאוחד"; "ג. הרתעת משקיעי הון יהודיים ואחרים מחו"ל מלהשקיע הונם בישראל"; "ד. ערעור כושר העמידה הנפשי של תושבי הספר, במיוחד של עולים חדשים"; "ה. אילוץ רשויות הבטחון הישראליות להפנות חלק ניכר מתקציב הבטחון למימון צרכי הבטחון השוטף"; "ו. גרימת נזקים לישראל במישרין על ידי הקזת דם והשמדת רכוש".

לפני שניגש אלון לחלק הארי של ספרו – כיצד יש לפעול ביחס לאיומים אלו – הוא הציע את הבנתו לגבי שאלת "המניעים והגורמים המסייעים לתוקפנות הערבית", שלהערכתו חלקם היו "אובייקטיביים" ואחרים "מלאכותיים"; "קצתם שקולים ומחושבים וקצתם בלתי ראציונליים". אלון הצביע על ששה גורמים בסך הכל: "א. שנאת זרים וקנאות דתית חשוכה. ב. שאיפת הנקם על מפלת תש"ח. ג. התחרות בין שליטי ערב על ההגמוניה בעולם הערבי. ד. הקשיים הכלכליים הפנימיים ומזימת החוגים השליטים [...] להפנות את הזעם הסוציאלי כלפי 'אויב זר'. ה. שאיפתם של שליטים ריאקציוניים לחסל את הדוגמה הדמוקראטית הישראלית. ו. ההתחרות חסרות האחריות של המעצמות הגדולות על כיבוש עמדות במזרח התיכון על ידי משלוחי נשק ויחסי פייסנות כלפי שליטים תוקפניים".

זמן קצר לאחר מותו, ראה אור קובץ מאמרים עליו שקד זמן קצר קודם לכן, כהכנה לקראת התמודדות על ראשות 'המערך', לקראת התמודדות על קולות הבוחרים ב-1981. אלון מת כאמור כשנה לפני הבחירות. שלמה דרך, חברו של אלון ועורך קובץ המאמרים, בחר בצירוף 'כלים שלובים' ככותרת הספר. הצירוף הזה המדבר בעד עצמו, שיקף תפיסת עולם לפיה כל מרכיבי הקיום והמעשה קשורים, תלויים ומזינים זה את זה. חוסן לאומי תלוי למשל גם בבריאות, ובריאות תלויה במדע שתלוי בתכנון ובתקצוב אך גם במדענים שללא מערכת חינוך ראויה לשמה פשוט לא יהיו, ומערכת חינוך חייבת להיות מקיפה, כללית וחובה, ולכן חינם, ומכאן שעל המדינה להיות מצויידת בקופה מלאה, מה שמחייב כלכלה בריאה שמשמעותה תכנון וארגון וקידום ופיתוח תשתיות, וכל אלו עומדים בסכנה מתמדת ללא בטחון המושתת מצידו על אזרחים נחושים ומזדהים – שוב עניין של מערכת החינוך אבל גם של התנהלות ההנהגה רחוק משחיתות וקרוב לעם – אבל אין בטחון ללא אותו מדע המשרת כאמור את הבריאות ואת החקלאות ואת התעשייה וחוזר חלילה כמעגל ספירלי שבמקרה הטוב מצוי במגמת עלייה, צמיחה, התפתחות ושגשוג, ובמקרה הרע בקפאון או בניוון. דברים שכתב אלון ב-1959 ו-1979, כוחם יפה גם עכשיו.

מה אני חושב על הנאום של גרבוז - פורסם לפני הבחירות, אבל רק בפייסבוק - שם מיד רואים ואחרי דקה זה נעלם, כאן אף אחד לא רואה אבל זה נשאר ל(סוג של)נצח

לגרבוז כמו לכל אדם אחר מותר להביע איזו דעה שהוא רוצה. לי, בדיוק כמו לגרבוז, מותר לומר שדעתו בנושא היא חרפה, טמטום, נזק ואיוולת, בלי קשר לבחירות ובהקשר של הבחירות על אחת כמה וכמה.

היא חרפה גדולה עוד יותר בהתחשב בדימוי העצמי של גרבוז ושל דומיו. או במלים אחרות, מהנאורים-שאין-כמותם, מנושאי-נאומי-חלולים-נמאסתם וכן הלאה, מאלו החתומים על העיתון-הראוי-לשמו-היחיד-ביקום- ובהיסטוריה של התקשורת והאנושות גם יחד, אפשר לצפות למעט יותר.

אבל כמו שאמרה ההיא בסרט ההוא על הנשים הסיניות בארה"ב לפני עשרים שנה (נדמה לי 'חוג שמחת המזל'): no expectations! only hopes!.

בדיוק. כה יפה כוחה של התקווה. התקווה בת שנות האלפיים המכילה בתוכה גם את התקווה שהגרבוזים והנתן זכים וכל שאר הצמרת הצחורה והנאורה של העם היושב בפלשתינה הכבושה (כמעט כתבתי 'העם היהודי היושב בציון' אבל נזכרתי בתורותיו-הוראותיו של האדמו"ר משיח' מוניס) ינהגו מעט כבוד בסתם אנשים.

במנקי הרחובות שלהם, בטייסיהם, בנהגיהם, ברוקחי תרופותיהם, בגנניהם, בחייליהם, בשוטריהם, במכבי האש שלהם, בהוא שסופר את השטרות באשנב הקבלה בבנק, בהיא שאולי עושה משמרת בחברת הוט וכן הלאה, סתם אנשים, עלובי נפש, מנשקי קמעות בחלקם, ובכל זאת, אנשים, אלו שעד לפני 100 שנה כל אומן ראוי לשמו היה מביט בהם לפני שהיה מזיז מכחול או פותח את הפה.

לא בהערצה חלילה. לא בהתמסרות ל'אותנטיות' מזוייפת שבעולמנו הדינמי ממילא לא קיימת, אבל כן במינימום של כבוד אנושי. משהו שבמאה האחרונה דווקא נושאי שם כבוד האדם וחירותו הם הנושאים אותו לשווא. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כי ככה דורשת קהיליית הטרונייה, ומצוותיה חזקות יותר מכל רגש אנושי ישן כמו כבוד, שכל ישר וכן, מעט צניעות.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הנה אני אומר בפה מלא שיש ברשימת הליכוד אנשים ראויים. יעלון, דיכטר, ארדן. לא שאני מסכים לעמדותיהם אבל הם חברי כנסת ראויים וזה מה שרציתי לומר בשלב זה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, יש ברשימת המועמדים של המפלגה בה אני חבר כמה חברי כנסת שהם מבחינתי מקור לבושה גדולה. מירב מיכאלי למשל. למיטב הבנתי מיכאלי – האיילת שקד של הפוסט-ציונות השמאלית – אמורה היתה להיות ברשימה הערבית המאוחדת.

אבל השיטה הנהוגה בישראל מחייבת אותי לעשות חשבון אחר. בלי קשר לסך הכל הצפוי מהשוואה בין סך כל מועמדי הליכוד לסך כל מועמדי העבודה (למיטב הבנתי הראשונים מתגמדים לעומת האחרונים בכל הקשור לעבודה הפרלמנטרית 'נטו'), גם הפעם העניין הוא מי יקבל את ברכת נשיא המדינה לנסות ולהרכיב ממשלה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שבחירתו של נתניהו לקדנציה נוספת היא 'אסון', ובניגוד לליצני קהיליית הטרוניה – ב.מיכאל, א. סידון ושות' – אינני רואה את "החושך בקצה המנהרה".

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שאם הרצוג יעמוד בראש ממשלת ישראל בארבע (או שלוש או שתי) השנים הקרובות, הכל יהיה פה נפלא, שלום ישרור בין יהודים לערבים, הפערים יעלמו וגם האלימות ומעשיות השוקולד, הבקבוקים ושאר ירקות.

כי חוזקותיה של מדינת ישראל גדולים בהרבה מיכולתו של נתניהו לפגוע בה פגישה אנושה, וחולשותיה של מדינת ישראל מתמידות ועמוקות מכפי יכולתו של הרצוג לחולל מהפכה דרמטית. סביר להניח שגם בן-גוריון, אשכול, אלון ורבין לא היו מצליחים לחולל מהפכה בישראל, כי נתוני היסוד שלה הם כאלו, שתיקונם דורש קודם כל המון אורך רוח, סבלנות, דיוק וענייניות, כל אותן תכונות שמערכת בחירות סולדת מהן בתכלית הסלידה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, גם יום הבוחר המתקרב איננו 'חלון ההזדמנויות האחרון', אלא עוד יום מיוחד אמנם, אבל לא מיוחד יותר מכל יום בחירות שהיה ושיהיה, ושבכל מקרה הוא יום פחות חשוב מכל יום שיבוא אחריו.

ולכן, בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הדגש מבחינתי הוא על השאלה, מי הוא זה שיש סיכוי שיביא לשינוי, הדרגתי, מתון, מפותל, חלקי, אך שינוי בכל זאת, בשני המימדים הישראליים החשובים ביותר: הפנימי (הכלכלי, החברתי, האזרחי) והחיצוני (הבטחוני, המדיני, הגלובלי).

נתניהו השיב כבר תשובות ברורות על השאלה הזו. נתניהו הוא איש הסטטוס-קוו-בכל-מחיר. לא מסיבות של כסאולוגיה, וגם לא מסיבות של אשחיטוט, וגם לא מסיבות של שרידות וגם לא מסיבות של מגלומניה.

כל אלו מן הסתם קיימים, אבל אותי בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, כל אלו מעניינים אותי כקליפת השום (בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני שייך למיעוט זעיר שבכל יום מכרסם להנאתו  שן שום חיה אחת, ולכן כשאני כותב על 'קליפת שום' אני באמת מבין במה מדובר. אני מערבב את השום בקוטג', ביוגורט או בסלט).

נתניהו רוכב על ההצלחה הפנימית המהותית והמתמשכת של ישראל (שלא זה המקום לעמוד על שורשיה ההיסטוריים והאקטואליים), ומתרגם אותה לסטטוס-קוו אזרחי, חברתי וכלכלי. לא מדובר בסטטוס-קוו מהסוג הקיים בנקודת הקפאון המוחלטת, אבל מבט על נתוני הכלכלה הישראלית ישכנע את כל מי שרוצה להביט במציאות כפי שהיא, שהמציאות שנתניהו מוביל כאן היא כפי שהיא.

באותו אופן, נתניהו רוכב על ההצלחה החיצונית המהותית והמתמשכת של ישראל (כנ"ל) ועל רקע טירוף המערכות במזה"ת מוכר לנו את אותו ציוץ לפיו הוא "בוחר בחיים וחושב על איראן". כאילו שרק הוא שמע על דאע"ש; כאילו שרק הוא ביקר באתר של חמאס; כאילו שלפני שהוא בא לעולמנו לא שמעו כאן על גירעון במזה"ת.

ומכאן, בהתאם למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הרצוג הוא התקווה לשינוי של ממש, בשני המישורים. עם כל המגבלות וההסתייגויות האמורות, ששורשיהן היסטוריים וסוציולוגיים, ובניכוי כל סוגי המשיחיות והזגגות ('חלון ההזדמנויות' בלה בלה), נתניהו והרצוג מייצגים את שני הכיוונים המהופכים של העתיד הישראלי:

זה ההולך כסומא בארובה אחר עצת האחיתופל של הפחד והקפאון, מול זה ההולך בזהירות עם עיניים פקוחות הרואות בהזדמנויות עניין לענות בו, לא בכל מחיר, לא בריצת אמוק, ללא משוא פנים והונאה עצמית, ובכל זאת.

כמה מלים על התערבות חיצונית בבחירות של מדינה ריבונית

ונגיד שמדובר בעניין עקרוני פסול, בלתי אפשרי שיהיה אחרת. גם כי כל מדינה ריבונית בימינו חיה בהקשר גלובלי, ולכן מה שאי אפשר לעשות לסחורות ולממון ולתיירים אי אפשר לעשות לממון לרעיונות ולאינטרסים, חוץ ממה שאפשר לעשות לסחורות, לתיירים ולממון הזורמים ברחבי הגלובוס: רגולציה.

הרגולציה במקרה של התערבות חיצונית בבחירות היא עניין מסובך פי כמה מאשר בדוגמאות האחרות. כי תייר וסחורה עוברים דרך שערי כניסה, וממון ניתן לווסת בכל מיני דרכים (רבית, מיסוי, התערבות בשערי מטבע ועוד), אבל התערבות חיצונית בנוייה הרי על שני מרכיבים ברורים: דימויים וכספים.

אז על כספים אפשר לפקח כפי שאפשר לפקח על תנועות ממון לבורסה המקומית. אבל ביום שהמציאו את 'האגודה העות'מנית' (ומשמה אפשר להבין שזה היה מזמן וסביר להניח שזו לא היתה המצאה של התורכים אבל גם אם כן מדובר על לפחות 100 שנה), כלומר את העמותות, הפיקוח מסובך למדי כי קל מאד להקים עמותה (עשרות אלפי עמותות פועלות היום בישראל), קל מאד להגדיר אותה כך שכמעט כל מה שהיא תעשה יחשב תקין, וכדי לבדוק באמת אם העמותה הזו או האחרת פועלת על פי כוונותיה המקוריות יש להעמיד צבא של פקחים, וגם אז לא ברור מה תהיה התוצאה.

אבל יש עניין עמוק בהרבה, שבכלל אפשר היה להתחיל ממנו. מהותה של הפוליטיקה המודרנית. אמנם כבר ניסינו להסביר את העניין הזה, אבל מה לעשות ובמדינת הבקבוקים והקרניים החדשות, צריך בכל יום כמעט לחזור ליסודות הדיון ולהזכיר כי פוליטיקה היא תחום עיסוק אנושי שמטרתו לעצב את המציאות כך או אחרת. בעיקר 'כך או אחרת'. זו הסיבה שיש מאבקים פוליטיים בקרב בני אדם בערך מאז הציור הראשון ההוא על הקיר של המערה ההיא מי יודע איפה. עד עצם היום הזה.

עם ההבדל הקטן והחשוב בכל זאת, שאת הפוליטיקה היום מנהלים בשיטה המכונה 'דמוקרטיה' שהיא מין שילוב לא מאד מוצלח – אבל הכי פחות גרוע שיש בהתחשב בנסיבות האנושיות של מחלוקות מהותיות על ערכים, אינטרסים ודמותה הרצויה של המציאות – של כלים (כמו הפרדת רשויות, תקשורת, עמותות, מפלגות, בלוגים J), כללים ('חוק') ופרוצדורות (בחירות מוסדרות פעם ב-X שנים, רצוי 4 אבל מי סופר).

ובכן, בידיעה מוסכמת (נכון לעכשיו) וממומשת על ידי כל הצדדים שדמוקרטיה היא עניין בעייתי ועם זאת פחות בעייתי מכל שיטה אחרת, ועל סמך ההנחה שמטרת הפוליטיקה הדמוקרטית היא לעצב את המציאות, הרי שכל הדיון בהתערבות חיצונית מקבל פתאום פרצוף אחר, דרמטי הרבה פחות ממה שנוהגים לעשות ממנו לאחרונה אנשים המשתייכים למה שהם מכנים 'המחנה הלאומי' (אגב, ביטוי מובהק לאנטומיה של הדמוקרטיה: השימוש הנמרץ בסמלים, דימויים וסיסמאות שמטרתן לקצר את הדרך בין ליבו של האזרח לבין ידו הבוחרת).

כי אם הפוליטיקה עוסקת בעיצוב המציאות,  כל שנותר הוא להתווכח לא האם יש גורמים חיצוניים המתערבים בה, אלא בשאלה איזו מציאות אנו רוצים. בפרפראזה על מה שמדי פעם אני נוהג לכתוב על ויכוח הסרק אודות כן או לא מעורבות ממשלתית במשק ('השאלה היא לא האם יש מעורבות של המדינה במשק אלא לטובת מי'), השאלה היא לא האם יש התערבות חיצונית בפוליטיקה הישראלית אלא על ידי מי ולטובת מה.

שימו לב לעניין חשוב מאד. לא כתבתי "השאלה היא לא האם יש התערבות חיצונית בבחירות בישראל, אלא על ידי מי ולטובת מה", אלא "השאלה היא לא האם יש התערבות חיצונית בפוליטיקה הישראלית אלא על ידי מי ולטובת מה". כי בחירות הן חלק, יהיו שיגידו חלק עלוב למדי, אני בכל אופן אסתפק בלומר שהן רק חלק, מהפוליטיקה בישראל. ולכן שאלת ההתערבות החיצונית לא יכולה להתחיל ולהסתיים במקטע המוגבל של הבחירות. היא חייבת להיות מיושמת כמו תל אביב והפוליטיקה: ללא הפסקה. אין ברירה אלא לתת כמה דוגמאות.

למשל הימין הדתי הפונדמנטליסטי ההזוי בארה"ב, אלו שאנשיו עומדים על ראש גבעה בטקסס ומתפללים לגשם שיפסיק את הבצורת שיש בטקסס כבר שלוש שנים, זאת בזמן שחברות הנפט לוקחות כל טיפת מים פנויה כדי להמשיך את תהליך הפקת הנפש מפצלי שמן, כן, כאלו פסיכים יש שם, והם שמים בכיס כל פסיכי מקומי שיצא לי לפגוש כאן, ותודה לאל לא חסר גם כאן, וזו -הדוגמא של הפונדמנטליסטים הטקסנים – היא אחת קטנה ולא מאד מרשימה. אז נגיד שהחבורה הזו כחלק מהמשיחיות שלה רואה ב'שיבת העם הנבחר לארץ הקודש' (שימו לב, לא 'שיבת העם היהודי לארץ ישראל' כפי שיגידו הציונים הראויים לשמם) עניין חשוב כל כך שהיא הופכת אותו לנושא לדיון בבחירות בארה"ב, והיא מבססת עליו מסע תרומות לטובת התיישבות של יהודים בארץ ישראל השלמה, כי עד שלא ישוב העם הנבחר לארץ הקודש, לא יתחולל שובו של ישו וכל מה שנכתב בהולי-בייבל הללויה, נו, אתם מבינים. זו התערבות חיצונית בפוליטיקה הישראלית, כן או לא? שאלה רטורית. התשובה: כן.

או נגיד ראש ממשלה אחד, לא משנה שמו כרגע, זה שאמר שהוא רוצה בכנסת הבאה להעביר חוק שלמעשה ישיב את מלוכת ירבעם לעיר הקודש, שכבר שבועיים בערך הוא עסוק בלנסות לכפות את עצמו על הקונגרס האמריקני כדי לשאת את נאום חייו שאולי יציל את העולם מהגרעין האיראני. מכירים? נו, אז אלו שרוצים שהוא ינאם בכל מחיר עסוקים בלהתערב בפוליטיקה הישראלית, כן או לא? שאלה רטורית. התשובה: כן.

או נגיד יהודים המתביישים בעובדה שיהודים הקימו מדינה, מזרימים בה מים מהצפון לדרום, מטיסים F15, ממציאים כל מיני דברים מוזרים, ובעיקר מחייכים ונהנים מהשמש ומהים בתל אביב וכן הלאה, בקיצור, הם מתביישים בעובדה שאחרי אושוויץ ולנוכח המחסומים ואקיבוש ישנם שומו שמים יהודים שמחים, אז היהודים הללו, בחלקם, מתארגנים בJSTREET או בארגוני 'תיקון' אחרים, ואוספים כסף ושולחים אותו לישראל ומחזקים עמותות שפועלות נגד אקיבוש ונגד השמחה היהודית הבלתי נסבלת הזו, נו, אתם מבינים. זו התערבות חיצונית בפוליטיקה הישראלית, כן או לא? שאלה רטורית. התשובה: כן.

וכן הלאה והלאה, אפשר להמשיך ולהוסיף דוגמאות עד אין קץ. 'הכל הולך' אני אומר? כן ולא.

לא, כי יש חוק. וחוקים הם ביטוי לרגולציה הנזכרת, שמטרתה במקרה של שמן קנולה המיובא מטורקיה, לבדוק שמדובר בשמן ולא בשתן. אז חוקים נועדו לבדוק האם 'הקרן החדשה' למשל פועלת על פי ההצהרות שלה ולפי המטרות שלה.

כן, כי כאמור אנו חיים בעולם גלובלי. מי שחושב שאפשר למכור הייטק לארה"ב, תפוזים לאנגליה, אבוקדו לגרמניה, ציוד רפואי ליפן, גז לרוסים ומטוסים לניגריה, אבל בו זמנית להמשיך ולמלמל מתחת לשביס 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', הוא או אידיוט, או עושה את עצמו אידיוט, או משקר לעצמו, או גרוע מכך – משקר לאחרים. וכפי שאבוק דואים או צנצנות דבש ימשיכו לזרום (תחת פיקוח, תחת פיקוח, על פי החוק, על פי החוק) מכאן להתם ('מכאן לשם' בעברית מתוחכמת), כך גם רעיונות, כספים ואינטרסים המיוצגים בחיבור בין רעיונות לכספים.

ולכן חברות וחברים, השאלה היא לא האם יש התערבות חיצונית בפוליטיקה הישראלית אלא על ידי מי ולטובת מה. רוצים להתווכח כי זה עושה לכם את זה? (לי זה עושה את זה במידה ידועה), תתווכחו על המה. מה את או אתה או אני או ההוא, בעיקר ההוא שיושב או יישב שם למעלה, רוצה שיקרה במציאות. לא כמה בקבוקים הוא מיחזר ולא כמה פעמים הוא אמר 'אני ציוני ואני גבר גבר'.

שעת חברה - שיחת לילה קטנה, או: 2140 מליוני שקלים שנעלמו להם רק בשנת 2014

אתמול בדרכי מבארי חזרה הביתה, האזנתי ברוב קשב לתכנית 'שעת חברה' שכבר הפכה מזמן למוסד בפני עצמו. האמת שהיה לי קשה מאד לשמוע את ענת קלימי. לא בגללה חלילה אלא בגלל הסיפור שהביאה. כמה פעמים אפשר לשמוע על התוצאות האיומות של מדיניותו הכלכלית של משרד האוצר ב-37 השנים האחרונות. ענת הביאה את סיפורן של הסייעות. נשים שעושות עבודת קודש. לא פחות.

תרומתן לבטחון המדינה ולשגשוגה גדולה פי כמה משל 8200 ושל כל הפקולטות לכלכלה ביחד ובריבוע. למה? כי כל ילד שהן מצילות מחיים של עליבות נפשית וחומרית, יהיה אזרח משולב, עובד, יוצר, והכי חשוב מנקודת מבט של מדינת האוצר - משלם מסים. וכמה עולה לנו סייעת? שכר מינימום במקרה הטוב. ומי משלם את משכורתה? במקרה הטוב העירייה, במקרה הרווח חברת קבלן שמועסקת באופן לא ישיר על ידי העירייה.

ומה רע בזה? חוץ מעניינים פעוטים כמו זכויות עובדים ושמירת חוקי העבודה המתקדמים של ישראל, העניין הכלכלי המרכזי הוא הפלת התיקים החברתיים על מאות עיריות ורשויות מקומיות שבעצמן נתונות כל הזמן לטרור התקציבי של פקידי האוצר. ולכן ברור מדוע הגזבר האומלל של כל עירייה (להוציא את העיריות המנהלות ברוב שופי ונחת את הערים בהן בדרך כלל חיים פקידי האוצר) יחסוך ויקמץ ויעסיק באופן לא ישיר עד כמה שניתן את ענת קלימי וחברותיה המופלאות.

אז כמה אפשר לשמוע סיפורים כאלו, כמה שערות עוד אפשר למרוט מהראש. כמה תסכול וטימטום ורוע אפשר לבלוע-לוע, בכלל ובפרט כשברקע מפלגות מכינות את עצמן לבחירות שיתקיימו בעוד חודשיים, סיבוב חמישי ב-12 שנים, כשאתה יודע וכולם כמעט יודעים שהבחירות לכנסת זה דבר אחד, השלטון על המדינה הוא דבר אחר לגמרי. כי מה שמתקיים כאן בפועל זה ניאו-פיאודליזם של פקידי האוצר, שהמדינה בה הם שולטים באופן אנונימי, שולטת במדינת ישראל שנציגיה הנבחרים בדרך כלל חסרי אונים מול הטרור התקציבי של משרד האוצר.

וברקע ידיעה קטנה משלשום שכרגיל לא זכתה לשום תשומת לב, כי זה כלכלה, אז או שזה משעמם מוות (לעומת גביע המדינה, משבר הטוטו, האח הגדול או חוק הלאום) או שאם זה לא משעמם ממילא אין לנו שליטה על זה. מידיעה משלשום ששודרה באותה תחנת רדיו בה סיפרה ענת קלימי את סיפורה, למדנו שבשנת 2014 עמדה גרעון המדינה על 2.8% ולא על 3% כפי שנקבע מראש.

משמעות העניין היא בחישוב גס 2.14 מיליארד שקל. אלפיים מאה וארבעים מליוני שקלים שמשרד האוצר מנע מענת קלימי ומכל האזרחים שעסוקים בכל יום בלקיים את המדינה הזו, בלהגן על בטחונה, בלכבות את השרפות שלה, בלחנך את הדור הבא שלה, בלהכשיר את עובדיה, בלנקות את רחובותיה, בלחפור בורותיה ובלשאוב את מימיה.

רק בשנת 2014 2140 מליוני שקלים.

בחישוב גס, אם יש 10,000 ענת קלימיות במדינה הזו, ואנחנו רוצים שמשכורתן תעלה בעוד 1000 שקל בכל חודש, הרי שמדובר ב-120 מליון שקל לשנה, שזה 5.5% בלבד מה-0.2% של הפער בין יעד הגרעון לגרעון בפועל. כן, אמרתי שזה משעמם, אבל לא ממש. הדיון בכסף הוא משעמם כשמדובר ב2.14 מיליארד שקל. הוא ממש לא ישעמם את ענת קלימי אם יהיו לה בכל חודש עוד 1000 שקל.

ומה נעשה ב-94.5% הנותרים מה-0.2%? נו, הרשימה אינסופית. מיקי מירו משדר אותה כבר 30 שנה. נגיד שהוא עושה 40 תכניות בשנה ובכל תכנית הוא מעלה שני נושאים שב-100 מליון שקל אפשר לפתור אותם מן היסוד, הרי שמדובר בחישוב גם בלפחות 2400 נושאים. וכמה זה 2400 נושאים כפול 100 מליון שקל? 240 מיליארד. המון כסף נכון? תלוי איך סופרים, ומי סופר ואיפה.

כי רק הבנקים עשו בשנה האחרונה 10 מיליארד רק מעמלות. ובמדינה שהתלג של הוא 1000 מיליארד בשנה, 240 זה כמעט לא כסף, מה גם שלא מדובר בפתרון כל הבעיות בשנה אחת, אלא לאורך זמן. ובלבד שמבינים שמשאבי המדינה הם של אזרחי המדינה ושאת מדיניות חלוקתם קובעים נציגי אזרחי המדינה ולא שורה עלומה של פקידים אלמונים שעושים בקופת המדינה כפי שעולה על רוחם צרת האופק במרכזה התפיסה שהאזרחים הם מיטרד בלתי נסבל שהדבר הנכון ביותר לעשות לגביו הוא להפטר מכל אחריות כלפיהם. ההעסקה הבלתי-ישירה של ענת קלימי היא אחד הביטויים המובהקים של הגישה הזו.

את כל זה הייתי אומר ברדיו אילו היה לי זמן. אבל הסתפקתי בלומר הרבה פחות. הסתפקתי בלהדגיש את האבסורד שיש בעובדה שאנו נקראים לבחור את הרכב הכנסת בפעם החמישית תוך 12 שנה, בזמן שמי שמנהל כאן את החיים הכלכליים והחברתיים שלנו הם אנשים שלא נבחרו, ושהעובדה שרובם ככולם שייכים לעשירונים העליונים, משפיעה עמוקות על תודעתם לפיה המדינה צריכה להפטר ממחוייבות לאזרח בכל דרך אפשרית.

מה אני מציע? קודם כל להבין את העניין הזה. פקידים הם פקידים הם פקידים. תפקידם כנגזר מהגדרתם היא לבצע מדיניות. מותר להם להציע. אסור להם להכתיב. ההצעות שלהם חייבות להיות שקופות, מקצועיות ואמינות. כלומר כל דבר חוץ מפרקטיקת 'חוק ההסדרים' הידועה לשימצה. וכמובן כל דבר חוץ מניהול מדיניות תת-ביצוע שמשמעותה במונחי גרעון כאמור היא 2.14 מיליארד שקל רק בשנת 2014!

בהמשך, על הציבור להתרגל לחשוב במונחים של חלופות. אין צורך בסיסמאות וכותרות כמו ניאו-ליברליזם או סוציאלדמוקרטיה. יש בעיה? בואו נבדוק מה החלופות. מה המחיר שלהן לטווח הקצר, הבינוני והארוך. איך הן משתלבות עם מימדים אחרים של השיח והמציאות הציבורית (ערכים, סולידריות, הכלה, הדרה וכיו"ב). דיון כזה דורש גם אנשים שיודעים להפעיל גליון אקסל אבל גם אנשים שיודעים לפתוח דף תלמוד ולעיין בפרקים היסטוריים ולהבין דבר מתוך דבר בהשוואות היסטוריות עם תקופות אחרות בתולדות ישראל ועם מקומות אחרים כמו פינלנד, אירלנד והולנד. והעיקר לא לפחד כלל. המדינה הזו על משאביה היא של סבתא שלנו. גם של סבתא של פקידי האוצר. אבל גם שלנו.

לפעמים אין ברירה ויש לעבור על מצוות "אל תען" - תגובה אחרונה בהחלט לעוד ביקורת חוזרת על עצמה מאת הפילוסוף הפוליטי (כהגדרתו העצמית) ד"ר שמוליק לדרמן

א.

ושוב ניגש ד"ר לדרמן (כיוונים חדשים - גליון 31), המגדיר עצמו כ"פילוסוף פוליטי", לדוש בסוגייה הנושנה של 'אגודות הכפרים', כשכל מה שיש לו להציע הוא שתי אמיתות דרמטיות בחשיבותן, חידושים של ממש בדיון בנושא: האחד - שהסכסוך היהודי-פלסטיני הוא עניין רע מאד ומצער. השני – מקורותיו של הסכסוך הוא 'אקיבוש' ולכן פתרונו הוא נסיגה מיידית לגבולות הקודש של הידוע בציבור בשם 'מחנה השלום' ('הקו הירוק'). שעל זה כנראה אמרו "דלות הפילוסופיה" או אולי "דלות הפילוסוף", כי אם יש משהו שאין בביקורתו של לדרמן הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות על פי הגדרתו: פוליטיקה. מה יש? צורה. גם זה משהו. כי עושה רושם שלדרמן לפחות למד את כללי הביקורת האקדמית, והוא מציג במבוא של מאמרו שלוש טענות מוגדרות:

א. אי-הדיון של מושאי ביקורתו (מילסון, כרמון, מנור) במידת התמיכה ב'אגודות הכפרים';

ב. ההתעלמות של מילסון, כרמון ומנור מדברי "פלסטינים" או מהערכות של "חוקרים בקיאים";

ג. התעקשותם של השלושה על הנחת היסוד שאש"ף "לא היה ועדיין איננו שותף אפשרי לשלום עם ישראל".

ובכן, למרות שכבר כתבתי על כל אחת מטענות אלו תשובות מפורטות גם בספר וגם במאמרים וגם דיברתי על כך בדיונים הפומביים הנה שוב התייחסות ישירה לשלושה טיעונים אלו, לפי הסדר:

א. גם בספר וגם בדיונים שהוא גרר טענתי ואני מוכן לטעון זאת שוב: אין דרך לדעת מה היתה מידת התמיכה ב'אגודות הכפרים'. מוסטפה דודין עצמו אמר שכל מה שהוא רוצה בשלב ראשון הוא ש'אגודות הכפרים' יוכלו לעמוד למבחן הציבור הפלסטיני. במציאות בה הגורם הדומיננטי בשטח היה אש"ף ובריוניו – כשהם מקבלים רוח גב כמובן מהאידיוטים השימושיים התורניים של אותה תקופה ('כתבי השטחים' וליצני חצר אחר באקדמיה ומחוצה לה) – כל טענה על ייצוגיות של גורם כלשהוא איננה רלבנטית. אבל חשוב מכך. באחד ממאמרי טענתי ואני שב וטוען, שגם אם היה מסתבר ש99% מהפלסטינים תומכים באש"ף, גם אז אין לדבר כל חשיבות מנקודת המבט המטרידה את האנשים המודאגים מהמשך הסכסוך, כי אש"ף פירושו הנצחת הסכסוך, ואת זה אמר ואומר אש"ף מיום הקמתו עד לרגעים אלו ממש. כל מה שרצו כאמור מתנגדי אש"ף בקרב הפלסטינים – והבולטים ביניהם היא אנשי 'האגודות' כי הם היו מפוזרים בכל הגדה – היה ליצור מצב בו הציבור הפלסטיני יכול לקיים דיון חופשי מאיום הטרור של אש"ף. את זה אמרו להשיג מילסון וכרמון. על כך כתבתי.

ב. מי שקרא את ספרי יכול להתרשם בקלות מחוסר השחר בטענתו של לדרמן. גישות מנוגדות לאלו של תומכי רעיון 'אגודות הכפרים' מוצגות שם באופן מקיף למדי, בין אם מדובר ב'כתבי השטחים' ובין אם מדובר ביועצים לענייני ערבים כמו דוד פרחי ואמנון כהן. אמת ויציב – ועניין זה קשור כמובן לסעיף ג' – את האופן בו הצגתי את עמדת שוללי רעיון 'האגודות', עשיתי באופן ביקורתי בלשון המעטה. מי שקרא את ספרי קיבל גם על כך הסבר מנומק. במבוא של ספרי הסברתי באיזה מובן אני סובייקטיבי, ומדוע כל גורם פלסטיני שעומד על עקרונות המנוגדים לדרכו של אש"ף ולאידיוטים השימושיים העומדים לרשותו כבר מעל ל-40 שנה, הוא נקלה בעיני. הסיבות אינן גזענות חלילה, אלא ההפך הגמור. העמדה הסובייקטיבית שלי נשענת על הנחת היסוד המוזרה, לפיה כשם שיש עם פלסטיני, יש עם יהודי, וכשם שלעם הפלסטיני יש זכויות בחבל הארץ הזה כך גם לעם היהודי. זוהי בסיס עמדתי היהודית-הציונית, והיא הבסיס הסובייקטיבי שלי לדיון האובייקטיבי שעשיתי בתולדות הפרק השכוח ההוא של הסכסוך.

ג. לא במקרה הסעיף הזה זכה כבר לכיסוי מלא בדיון הקצר בשני הסעיפים הקודמים. אש"ף הוא אש"ף הוא אש"ף. ניסיונות של לדרמנים למיניהם להכשירו היו, הווים ויהיו לנצח כנראה. האירוניה שיכולה היתה להיות משעשעת אילולא היתה טראגית, היא שקיומם של אידיוטים שימושיים מהסוג שלדרמן מייצג כיום, היא חלק אינטגרלי מהאסטרטגיה של אש"ף. אכן כן. מנהיגי אש"ף וקובעי דרכו, הבינו מהרגע הראשון שתנאי חשוב להצלחתם למנוע דמוקרטיזציה, אמנציפציה, מודרניזציה ושגשוג מעמם הוא גיבוי מדיני למעשיהם. מנהיגי אש"ף תפסו היטב את רוח הפוסט-קולוניאליזם שנשבה בעוז ברחבי המערב השבע והמבושם, העייף ממלחמה קרה וממלחמות בפרט, ושרבים מהאינטלקטואלים שלו מאסו כבר באותה little shity country שנתקעה שם 'בלב המרחב הערבי', וגורמת לכל כך הרבה צרות, בדמותם של ערבים עצבניים חוטפי מטוסים ('והרי משהו באמת מציק להם אם הם מפוצצים מטוס שלם מעל סקוטלנד'), ומחירי נפט מאמירים. איך אמרו אנשי 'המאות השחורות'? "הכה ביהודים והצל את הצר". וממשיכיהם הנאורים, 'הפילוסופים הפוליטיים': "הכר באש"ף והצל את העולם הנאור".  או משהו כזה. המופתי מחייך מגן העדן כשהוא מוקף ב-72 שחורות העין שלו; ערפאת מחייך מהקבר; אבו-מאזן צוחק כל הדרך להאג.

ב.

הנושא השלישי דורש הרחבה, כי הוא הרי שורש העניין. לשיטתו של לדרמן ושל אישים לא פחות חשובים בידוע בכינויו 'מחנה השלום', שורש הסכסוך הוא ההתנחלויות ו'אקיבוש', והפתרון הוא בנכונות של ישראל להכיר סוף סוף בקיומו של עם פלסטיני ובנציגו 'הלגיטימי היחיד' הלא הוא אש"ף. שעל כך כתב כבר יגאל אלון ב-1968 בספרו 'מסך של חול' (עמ' 425-424): "אין לתמוה על שארגוני הטרור הערבים, אשר קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה: א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית. ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים. ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...] ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים".

כפי שכתבתי בספרי (עמ' 17) ב-1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. כפתור ופרח, אלא שלא מיותר להזכיר כי ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר ממתינה למעידה של מישהו מהם (כך העיד אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). בספרי גם כתבתי (עמ' 21) כי ב'ועידת רבאט' התקבלו גם כמה החלטות סודיות, ביניהן ההחלטה "לנהל מדיניות שתביא לבידודה של ישראל מבחינה מדינית וכלכלית ולהפסקת הסיוע המדיני, הצבאי, הכלכלי וכוח האדם שהיא מקבלת מכל מקור בעולם". ההחלטות הסודיות הללו נחשפו ע"י "מקור בדמשק" לאחר ביקורו של סאדאת בישראל, כחלק ממאמצי 'חזית הסרוב' להוכיח כי ביקור סאדאת, בניגוד לדברי ההסברה המצרית, איננו עולה בקנה אחד עם החלטות רבאט. לדרמן יכול להיות גאה. הוא אמנם לא החל במאמצים להביא לבידודה של מדינת ישראל, אבל הוא ממשיך שושלת מפוארת של אידיוטים שימושיים. האסטרטגים של אש"ף בכל אופן מתגלים כאנשי מחשבה, תכנון וביצוע מזהירים. פילוסופים פוליטיים של ממש, גם אם מטרתם אינה עולה בקנה אחד לא עם הכרה בזכות קיומו והגדרתו העצמית של היהודי בן זמננו, וגם לא עם עתיד מוצלח יותר לעם הפלסטיני.

ביוני 1974, החליט אש"ף על 'תורת השלבים'. הרעיון היה שקודם כל על אש"ף להשיג בסיס טריטוריאלי בכל חלק של פלסטין – זאת מבלי ליפול במלכודת של מחוייבות מדינית ממשית. מהבסיס הזה ניתן יהיה להמשיך אל השלב הבא: חיסולה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל (כלומר פלסטין), זאת על סמך עקרונות אש"ף שלא שונו עד היום, לפיהם אין בנמצא 'עם יהודי' ובוודאי שלבני 'הדת היהודית' אין שום זכות לריבונות ב'מרחב הערבי' בכלל ובפלסטין בפרט. 'תורת השלבים' הזו היתה חלק מאסטרטגיה שהוכרה בשם "no peace" ושהופיעה בכתובים לכל המאוחר באוקטובר 74'. "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה  מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום". במונחי נאורי-ישראל מדובר ב"מדינת כל אזרחיה". במונחי אש"ף מדובר ב"מדינה חילונית-דמוקרטית".

עוד פרט שהזכרתי בספרי (עמ' 235-234): בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע של עמוס עוז 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר', וכפי שהיהודים בסוף המאה ה-19 גילו את לאומיותם הנה עכשיו תורם של הפלסטינים. ומה מיותר ועצוב הוא הסכסוך בין שתי תנועות לאומיות שאולי פשוט לא יודעות זו על קיומה של זו. והנה בדיוק בשביל זה המציאה האנושות סופרים מוכשרים ופילוסופים פוליטיים. עוד כתבתי בספרי שבהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. אין ספק שטענה זו נכונה, אך השאלה היא מי הכתובת בצד הפלסטיני. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': "שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית". פעם היה זה תורו של עוז, היום לוקח את התפקיד בגאווה לא מוסתרת הפילוסוף הפוליטי ד"ר לדרמן.

ג.

הקורא את מאמרו הרהוט של הפילוסוף הפוליטי, איננו יכול שלא להתרשם מנימת הביטול שהוא מבטא שם כלפי "האיזמים'' למיניהם. אלו מופיעים ככותרת בפרק המסיים של המאמר: "דייניזם", "אלוניזם" ו"רביניזם". המסר ברור וכפול: בעיני לדרמן עצם הרעיון לעשות הבחנות בין גישותיהם של דיין, אלון ומאוחר יותר רבין הוא חסר שחר ונקלה, ונקלית עוד יותר היא מחשבת העיוועים העולה מהבחנה חסרת שחר ושערורייתית כגון זו, לפיה מדובר באסכולות הראויות לסיומת 'איזם'. "יבוא יום" חוזה הפילוסוף הפוליטי שלנו, "והקורא הישראלי שיקרא את הדברים של מנור, מילסון וכרמון יתקשה שדיון כזה יכול היה בכלל להתקיים: אזרחי מדינה המנהלת כיבוש צבאי ברוטלי על אוכלוסייה אזרחית מזה 46 שנים – שלא לדבר על אקדמאים ואנשים שהיו נציגי כיבוש זה יותר מעשר שנים לאחר שהחל – מנהלים על דפי כתב עת מכובד דיון הנראה כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי".

הנה כי כן, מסתבר שאפשר לכתוב נח בשבע שגיאות, ולהשאר בחיים. ארנסט גלנר כבר כתב לפני עשרים שנה בערך, 'הכל הולך'. הכל הולך כנראה בפילוסופיה הפוליטית בימינו, או לפחות אצל כמה מהפילוסופים הפוליטיים. פילוסופיה כדאי להזכיר, היא 'אהבת החכמה'. לאהבה דרכים רבות, לא פעם כואבות, בכלל ובפרט כשהיא נדרשת לעמוד בכללי החוכמה. חוכמה פירושה היכולת לראות את הדברים כפי שהיו. חוכמת ההיסטוריה, או ההיסטוריוסופיה, מבוססת קודם כל על ההיסטוריה. כפי שהיתה. בזמן אמיתי. והואיל וההיסטוריה הנדונה כאן היא היסטוריה פוליטית, הרי שהגדרתו העצמית של ד"ר לדרמן כ"פילוסוף פוליטי" מחייבת אותו לבחון את ההיסטוריה הפוליטית של הנושא בו הוא החליט להציג בפני הקורא הישראלי בן ימינו, שבהחלט מתקשה להבין את הדברים, שהרי הפילוסוף הפוליטי לא עושה את מה שנגזר מעצם הגדרתו ככזה: לנסות ולעמוד על ההיסטוריוסופיה הפוליטית במונחיה ההיסטוריים והפוליטיים.

קולוניאליזם? בהקשר הציוני טענה זו הוצגה כחסרת שחר אינספור פעמים. כך או אחרת, הפילוסוף הפוליטי מוזמן לבדוק מה היו ההשפעות הצפויות של אקיבוש הישראלי בשטחים, שלא צריך להיות פילוסוף פוליטי על מנת לדעת שהם 'שטחים במחלוקת' ושהחלטת מועצת הבטחון 242 פותחת פתח לשינוי שרטוט גבולותיהם תוך התחשבות בשאלות של בטחון, עניין לא ראויים כל המדינות והעמים במזרח התיכון. 'קולוניאליזם' או לא, דבר אחד ברור: לאף אחד לא היה ברור אחרי יוני 67' שהמציאות הלא פשוטה המתקיימת בימינו תמשך 46 או 47 או 59 שנים. מותר להיות קצר רוח, אם כי קוצר רוח אינו יועץ אינטלקטואלי טוב. אלא אם הרצון הוא להשתייך למחנה הקתרזיס שכאותו שיכור בפאב נידח מערה אל גרונו פעם בכמה שעות כוסית של 'שלום עכשיו' כדי להרגיש טוב עם עצמו. תפקידו של הפילוסוף הפוליטי הראוי לשמו הוא לבחון מדוע נמשך המצב הקיים 46 שנים, כלומר 48 עוד מעט. בחינה כזו תוביל אותו בעל כורחו לממלכת האיזמים.

אכן, היה 'דייניזם' ולמיטב הבנתי הוא עדיין חי וקיים. את ה'דייניזם' סיכם דיין באותו משפט אלמותי שאמר לקצין חדש שהגיע לשטח ושאל אותו 'מה המדיניות?'. "המדיניות" אמר דיין, "היא שאין מדיניות. העיקר שיהיה שקט". שורשי 'הדייניזם' לכל המאוחר ב'נאום נחל עוז' ב1956, לאמור הערבים שנאו, שונאים,  וישנאו את היהודים לנצח. אין שום טעם לנסות לעשות מאמץ מדיני כלשהוא. מאלפת תגובת דיין להחלטות רבאט. בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן בסוף נובמבר 74' הוא אמר: "צדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני ארועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט ליפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו מו"מ על נסיגה מהגדה, כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של מו"מ עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל הענין. ישראל לא מנהלת מו"מ והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח, שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו". עד כאן 'דייניזם'. אולי לא מיותר לציין שהפילוסוף הפוליטי שלנו הוא 'דייניסט' מובהק, באשר בדיוק כמו דיין הוא סבור שאש"ף הוא הנציג היחיד של הפלסטינים.

כשם שהיה 'דייניזם', היה גם 'אלוניזם'. העוסק ברצינות בפוליטיקה של התקופה שבאה אחרי (אך גם לפני) 'ששת הימים' לא צריך היה להיות בעל ראייה או שמיעה חדה על מנת לעמוד על התהום שחצצה בין דרכו של דיין לבין זו של אלון. חובבי הפולקלור 'הכסאולוגי' אמנם צבעו את התהום הזה במונחי יריבות אישית, שכן דיין ואלון שניהם ראו עצמם כיורשי 'דור הנפילים' מקימי המדינה. אבל ממה נפשם של חובבי הכסא ולוגיה הפאתטית הזו. לשם מה לו לאדם כס ראש הממשלה? בדיוק. על מנת להנהיג 'איזם' כזה או אחר. ובכן, בניגוד גמור לדיין, אלון היה משוכנע מראשית דרכו הפוליטית שיש עם מי ועל מה לדבר, וכי שלום ראוי לשמו מבססים הן על שותף המכיר בעצם קיומך, והן על גבולות בני הגנה שאינם מעודדים תוקפנות, גבולות אותם אמר להשיג באמצעות התיישבות יהודית באזורים בהם לא היתה אלא נוכחות ערבית דלה. גם את קריית ארבע אמר אלון להקים עוד יותר מזרחה אל תוך מדבר יהודה מהמקום בו היא אכן קמה.

מאלפת תגובת אלון להחלטת ועידת רבאט. כמו יריבו גם אלון סבר שאש"ף זכה שם "בהישג גדול". אלא שהוא לא בירך לא את ההשגחה ולא את ההסברה ולא את עתידה של ישראל. "אין ספק" אמר אלון בפורום סגור בנובמבר 74', "שוועידת רבאט תקשה על כל גורם ערבי שירצה להתקרב לאיזה שהוא פתרון מדיני עם ישראל". להכרתו מדובר היה בהתפתחות שלילית גם "פסיכולוגית, [גם] פוליטית ואולי גם בעלת משמעות צבאית". אלון העריך כי קיימת אפשרות שאש"ף יצהיר כי "יש לנו אמנה חדשה, נכיר בישראל, אנו רוצים מו"מ עם ישראל". אז "נעמוד במצב שנצטרך להחליט. אבל עכשיו, מי שם אותם להיות מנהיגים? האם הם נבחרו בפורום כלשהו? להבדיל אלפי הבדלות – האם זהו ארגון 'ההגנה' של הסוכנות היהודית? – הרי מדובר בחבורה של הרפתקנים החיים חיי מותרות, מושחתים. ממה שאנו יודעים על דרכי השחיתות שלהם הם מושחתים אפילו מבחינה אישית". ב-6 בנובמבר 74' אמר שר החוץ אלון מעל במת הכנסת דברים בהירים לא פחות: "בדברנו בעצרת האו"ם טענו שהחלטותיה ותמיכתה באש"ף תעודד את הקיצוניים בעולם הערבי...אנו מצידנו פוסלים את ארגון הטרור לא מפני שהוא פלשתינאי ולא משום שהוא שולל לחלוטין את זכות קיומה של ישראל...ארגון זה אינו תנועה לשחרור לאומי של עם מדוכא ומיואש אלא ארגון טרוריסטי המבקש לאמץ לעצמו אידיאולוגיה. החלטת העצרת ורבאט להעניק ייצוג בלעדי לארגון זה, עלולים לגרום לפלשתינאים עצמם ביהודה ושומרון נזק בל ישוער". הוא שב על הפתרון האפשרי בו דגל – הירדני-פלסטיני – באומרו: "לגבי ירדן אחרי רבאט טעות היא לומר שאין לנו עניין להמשיך בדו-שיח" עם חוסיין. "החובה לנסות וחובה לבדוק. זה עניין מוסרי וחיוני עליון וכשם שאין לזרוע אשליות כך גם אסור לזרוע בהלה".

באשר לרבין, הוא הרי המשיך מבחינה זו את דרכו של אלון, כמובן בתנאים חדשים-ישנים, על רקע עולם שהמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, עולם ערבי שהצליח לעשות קואליציות פרוגרסיביות פרו-מערביות פעילות, וכן הלאה. כל זה דורש מאמץ נוסף של אהבת חוכמה היסטורית-פוליטית. אבל כזו הראוייה לשמה. מה לאגודות הכפרים ולכל זה? מעט מאד, אלא אם בכל זאת מוסכם כי לתובנות העומק ההיסטוריות יש תפקיד בהבנת המציאות. וכך כתבתי בפיסקת הסיום של ספרי: "ייתכן ומילסון טעה בתשובות שהציע. ייתכן והתשובות היו נכונות אך הסיכוי למימושן נמוך מאד. אך הדיון הציבורי בשאלה ובתשובות שהציע לה, לא עמד בתנאי הסף. במקום לדון לגופן של שאלות, לגופם של מצבים, לגופן של תשובות ולגופם של כלים, הובילו מעצבי דעת הקהל דיון לגופו של אדם". השורה האחרונה שלי היתה זו: "מבחינות רבות שבנו לנקודת ההתחלה. מבחינות אחרות למדנו לא מעט ודומה שיש כבר מספיק כלים לבחינת המצב באופן רציני, אחראי והגון. אף פעם לא מאוחר". אני עומד מאחורי הדברים כמובן. אבל ברור לי שתנאי לבחינת המצב באופן רציני, היא ויתור על העמדה המוסרנית, התלושה והמזיקה הנובעת מפילוסופיה פוליטית דלה, שאין בה לא פילוסופיה ובוודאי לא פוליטיקה.