האם הפכתי לימני? גרסא מקוצרת מאד (1057 מלים, 23 באוקטובר 2015)

הנה נסיוני להסביר מה עובר עלי. אם בכלל עובר.
בשורה התחתונה, ההבדל היסודי ביותר בין עמדותי לפני 20 שנה לעמדותי היום זה עוד ידע בתחומים הרלבנטיים לנושא: תיאוריה הפוליטית, כלכלה פוליטית, מזה"ת, סכסוך, פלסטינים, ציונות, מתנחלים וכו'. 


וזו לא תשובה כמובן. אלא רק קצה קצהו של מבוא. שכן תכני ידע אינם מגדירים עמדה פוליטית.

חוץ מענין הלימוד, שהשפיע עלי ללא ספק, הבנתי עוד שני דברים. האחד, שההבחנה הרווחת בישראל בין ימין לשמאל כמעט אף פעם לא מלמדת כלום על המציאות. אבל מכיוון שאי אפשר לחמוק ממנה, אין ברירה אלא לגשת אליה על בסיס פירוק המציאות למרכיבים על מנת לתת תשובות ישירות שהן בעצם הביטוי של העמדה הפוליטית.

מאז התואר הראשון אני מקפיד לפרק את המציאות לארבעה מימדים - חברה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה. ברור שיש קשר ביניהם וברור שכל אנליזה כזו סובלת ממלאכותיות ופשטנות, אבל היא נחוצה בדיוק כפי שפיגום נחוץ לבניין הבית.

בפיסקאות הבאות אנסה להראות כי על יסוד האנליזה הזו לא רק נותרתי איש שמאל, אלא שהתואר המכובד הזה שייך לי ולא לאנשים המזוהים עימו.

ובכן, האנליזה:
במישור החברתי-תרבותי אני אוחז כמו רוב הציבור בישראל מן הסתם, בעמדה הפלורליסטית, לפיה החברה והתרבות היא המרחב האנושי לביטוי חופשי בכל תחום ובכל עניין. אמנות ומוזיקה ונטייה מינית ואופני התארגנות קהילתית וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא בלי ביקורת, עצמית קודם כל. לא בלי התביעה לחיפוש מכנים משותפים, בלעדיהם אין ולא תתכן חברה ותרבות. כי כולנו בדרך כלל רוצים גם ביטוי עצמי וגם הכרה ותקשורת. כי בלי זהות משותפת, אין  סולידריות. סולידריות אין פירושה תמימות דעים כמובן. אלא כבוד הדדי והסכמה על כללי משחק המוכרים בשם 'דמוקרטיה', שלב ליבה הוא 'האזרחות', שלב ליבה הוא שילוב של חובות וזכויות.

איש שמאל ראוי לשמו הוא תמיד בעד דמוקרטיה והוא תמיד חרד לקיומה. ולכן איש שמאל לא יכול להיות אדיש לחובת הדמוקרטיה להגן על עצמה. וההגנה הזו היא גם באמצעות בנייה (על ידי הרחבת הדמוקרטיה למישור הכלכלי קודם כל) וגם באמצעות אקטיביזם מנהלי, שיפוטי ושיטורי (בעברית: רגולציה, חוק, משטרה ושב"כ).

במישור הכלכלי-חברתי נשענת עמדתי השמאלית על דברי עמנואל ז'וסף סייס ביוני 1789, המעמד השלישי הוא הכל'. :  הבעיה כמובן היא איך עושים שהכל יהיה שייך לכל. והתשובה של שמאלן הדוגל בדמוקרטיה, היא שהדרך לעשות שהכל יהיה שייך לכל היא הדמוקרטיה. והואיל ויש אנשים החושבים הפוך ממני, כלומר כאלו הסבורים שהכל שייך להם, או שהמעמד השלישי הוא כלום, אני מצוי עימם במאבק בלתי פוסק. 

ומכאן שאיש שמאל ראוי לשמו להבנתי, חייב להיות סוציאל-דמוקרט. אבל סוציאל-דמוקרט בעיני הוא לא אחד שיושב ביציע ומקלל את הקפיטליזם. שמאלן נכון בעיני הוא לא רק זה שאוחז בעמדות הערכיות הנכונות, אלא זה ששואל את עצמו בין כל החלופות הפוליטיות הממשיות, היא הנכונה ביותר (או הגרועה פחות) לטובת קידומה של מציאות שוויונית יותר והוגנת.

לבסוף, המישור הפוליטי-מדיני, או ליתר דיוק, הסכסוך היהודי-פלסטיני: ואולי כאן קבור הכלב שנשך אותי ובלי ששמתי לב הפך אותי משמאלן לימינאן. למיטב הכרתי עמדתי השמאלית בעניין זה נותרה בעינה מאז שהייתי בן 17 בערך.

בבסיס העמדה הזו עומדת הנחת היסוד לפיה האנושות מורכבת מעמים, ושלעמים יש זכות הגדרה עצמית המוכרת ב'משפט העמים' שהוא הביטוי הנשגב ל'מערכת הבינלאומית' שאופן פעולתה לא תמיד נשגב ותמיד רווי באינטרסים ובהגיונות סותרים. כך או כך, עקרונית יש זכות הגדרה עצמית לכל עם. לאירים, להונגרים, לפלסטינים וגם ליהודים. זוהי עמדה שוויונית המניחה רצון לשיתוף פעולה בין עמים. 

זו העמדה הציונית הקלאסית והיא נולדה במוחותיהם של 'שמאלנים' כמו הרצל, בן גוריון, ויצמן ושרת, וגם במוחו של איש ימין-ליברלי כמו ז'בוטינסקי. לכל אלו היה ברור שמדינת ישראל, לכשתקום, תהיה מדינת העם היהודי ומדינת אזרחיה היהודים והלא-יהודים, מוכרת במשפט העמים ומושיטה יד לשלום לכל שכניה ושואפת לשגשוג ולפריחה באזור ובעולם כולו ומוכנה לתרום לשם כך לא מעט.

על כך בדיוק שורש הסכסוך. על העדר עקרון ההכרה ההדדית שבלעדיה לא יתכן שלום אמת. ומכאן לבעיית הביטחון המלווה את החברה היהודית מאז ראשית הציונות המעשית אי אז ב-1878. ומכאן האתגר הקבוע העומד לפתחו של איש שמאל, שאם לרגע אחד הוא איננו עומד על המשמר, ומאמץ את התועבה הפציפיסטית או את האשפה הפוסט-קולוניאליסטית, הוא אוחז בעמדות שמשמעותן היא גזענות מובהקת: דמם של יהודים הפקר כי הם יהודים. 

אני לא. נותרתי בעמדתי השמאלית הקלאסית. שלום של בטחון. שלום של הכרה הדדית. בלי אולי וכאילו ונדמה לי. בלי הפטנט הפלסטיני הישן שערפאת שיכלל אותו ברמות של לרמות. עם המערב לדבר ככה, עם החברים שלו ככה. 

אז מי שעדיין מוטרד מהשאלה החשובה והקריטית, האם אודי מנור 'השתנה לנו, הוא השתנה לנו, הוא לא מי שהכרנו הוא לא מי שהכרנו הוא לא נווווווח הוא לא נווווווח זה לא הוא', יענה לעצמו על רקע כל זה את התשובה הנכונה. ככל שאני הצלחתי, לקרוא את מה שכתוב כאן (ועוד יותר בגרסא המקוצרת שנכתבה באוקטובר 2015), התשובה שלילית. 

לא חל שום שינוי עקרוני בעמדות הפוליטיות שלי. מה בכל זאת השתנה? כל מה שנובע מהכרעה מהותית להיות נאמן יותר לאמת, ופחות לחברים, לסיסמאות, לאופנות, ל-PC אקדמי, לארגונים, לכתבי עת וכיו"ב.

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי לומר לסטודנט ערבי את מה שאני חושב על הנציגים שלו בעולם הציבורי, הפוליטי, האקדמי, וכן הלאה. זה גם מאפשר לי אולי קצת פחות ממה שהייתי רוצה, לומר את דעתי על קולגות באקדמיה, הנעים – בשם 'השמאל' כמובן, ו'הנאורות' – על הציר העכור שבין חצאי אמיתות לנוכלות אקדמית, הכל בשם 'החופש האקדמי' כמובן. 

כך, הנאמנות לאמת מאפשרת לי להתווכח עם ידידי הסוציאל-דמוקרטים, ולהזהיר אותם מעצי הבאובב של 'ההפרטה' מחד גיסא, או של 'הון הסיבוב כנגד כולם' מאידך גיסא. כי המציאות מורכבת. אפשר אבל מזיק לעשות לה רדוקציה למושג אחד גם אם זה עושה הרגשה טובה של עליונות צדקנית.

אלחנן יקירה הגדיר את הנטייה הזו להעמיד את כל העולם על מושג אחד בשם 'פרוורסיה אידיאולוגית'. אולי יש יתרון חינוכי בבניית תודעה המייחסת הכל או את הרוב למושג אחד: 'שתי רגליים רע - ארבע רגליים טוב'. אבל המחיר הוא הפנייה שיטתית של הגב לחברה; המחיר הוא דוגמטיזם,

החיסון הטוב ביותר למחלה הזו הוא נאמנות לאמת המורכבת. אני מאמין כי נפש אידיאולוגית בריאה, היא תנאי לגוף פוליטי בריא. כי הנאמנות לאמת מחזירה אותי תמיד לשאלת השאלות של הפוליטיקה: מה החלופה הממשית. מה פחות גרוע. מה המחיר של צעד כזה או אחר.

בקיצור, השינוי היחיד שעברתי הוא שאת עמדתי השמאלית הקלאסית, זו המאמינה בפרוגרסיביות של ההויה האנושית, זו המאמינה במדע כבסיס לכל חשיבה ציבורית, זו המאמינה בשוויון ערך האדם וערך הלאומים, זו המאמינה שבכלכלה 'הכל שייך לכל' - ובכן  את עמדתי השמאלית הקלאסית הזו אני מעביר דרך הפריזמה של האמת, כפי שאני מבין אותה כמובן.

וככל שיציגו לי פנים אחרים של האמת, אשמח להעמיד את מסקנותי בביקורת התבונה הטהורה. אבל לא אכנע לטרור של סיסמאות, דוגמות ופרוורסיות אידיאולוגיות. לא עוד. גם במחיר של שלום עם חברים ושותפים. הלוואי ויתקיים בי הפסוק מזכריה, "והאמת והשלום אהבו". בסדר הזה.