על 'מתנחלים', 'חרדים', 'ציונים', 'ערבים', 'כל אזרחיה' וכל זה

בראשית היה הבלבול. הבלבול הנובע מהבנה קיצונית של מושג הדמוקרטיה. אנשים נולדים לתוך מציאות מסויימת וסבורים שככה היה מאז ומעולם. אוכל במקרר, רכבות שנוסעות ומגיעות בזמן, חופשות ברודוס, אייפון ושאר ירקות. ועל בסיס ההווייה ההיפר-טכנולוגית הנוחה כל כך, מספרים להם על הדמוקרטיה. שזה חופש, ועוד חופש, ועוד קצת חופש. ובעיקר 'אתה לא תגיד לי' כי 'אני אחראי על עצמי', ו'אתה לא תגיד לי'. וגם 'כולם שווים', וגם 'הבטחתם? תקיימו'.
ה'הבטחתם-תקיימו' של המישור הפוליטי (דמוקרטיה) הוא נקודת ממשק מעולה למנטליות 'שרות הלקוחות' של המישור הכלכלי (שוק). אבל הוא נובע ממקום אחד: ההורות המודרנית. או שמא יש לומר, הפוסט-מודרנית.
במו אזני שמעתי שכנה שהצהירה בחודש השמיני, שעד כמה שהדבר תלוי בה, 'התינוק שלה לא יבכה אף פעם'. היא לא צחקה, היא לא התבדחה. היא התכוונה ברצינות. הילד שלה לא יבכה כי היא תדאג שלא יחסר לו כלום.
עולם ללא כאבים, עולם ללא סתירות, עולם של שרות לקוחות כי הלקוח – הילד, הצרכן, האזרח – תמיד צודק.
ציצי עכשיו, אופניים עכשיו, שלום עכשיו וגלעד שליט עכשיו. הבטחתם?? תקיימו.
כי אם לא, אז אמא את רעה, או שקם-אלקטריק רמאים, או כל הפוליטיקאים מושחתים.
זהו מקורו של הבלבול המביא אנשים טובים לחשוב שמצבנו מעולם לא היה רע יותר (כשבפועל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר). ומתוך הטעות היסודית הזו אודות מצבנו, ועל סמך גישת 'שרות הלקוחות', לא פלא שהם מגיעים למסקנות מוזרות, כמו "אני יותר קרוב לסוחר בשוק של סכנין מאשר לחרד במאה שערים", או "אין קשר בין יהדות לציונות", או "מדינת כל אזרחיה היא הפתרון".
כי כדי להבין את העיוותים והפירכות שבכל המסקנות הללו, צריך להשתחרר מגישת 'שרות הלקוחות', כלומר להניח שהלקוח לא תמיד צודק, ושילד, כל ילד, חזקה עליו שיבכה לא פעם, כי החיים, דעמעט, מלאים סתירות וסתירות פירושן כאבים.
וכואב למשל להבין שהקשר בין יהדות לציונות הוא לא רק קשר מורכב הדורש מאמץ מאד גדול להבינו, אלא שהקשר הזה מוליד גם מוטציות כמו גוש אמונים. אבל כשם שאנחנו לא נבהלים ממוטציות ביולוגיות – אלו הרי אחראיות למחלות הסרטן למיניהן – כך אין מקום לבהלה או לסלידה ממוטציות חברתיות-תרבותיות.
במלים אחרות, כשם שאנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם למרות שהם יודעים כי יש סיכוי שבגיל 78 או בגיל 18 הילד שלהם יסבול קשות מסרטן קטלני, כך אין סיבה שלא להבין לעומקו את הקשר בין יהדות לציונות רק כי על גבעות יש"ע מתרוצצות מוטציות מסוכנות.
וכואב למשל להבין שדמוקרטיה היא משימה קשה מאד. היא לא רק ריבונות הרוב אלא גם זכויות המיעוט. אבל היא לא רק זכויות המיעוט אלא גם חובות המיעוט. היא לא רק חופש הפרט אלא בעיקר חובתו של הפרט לרסן את עצמו. כי אחרת אין חברה, אין תיפקוד, אין כלום. וגם כאן, העובדה שמיעוטים קיצוניים (נטורי קרתא, התנועה האסלאמית, נוער הגבעות ועוד) לא מבינים מה היא דמוקרטיה לא הופכת את הדמוקרטיה לדבר נטול פשר או חסר סיכוי. שנאמר (לינקולן): את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה.
ועוד דמוקרטיה זה לא בהכרח עוד זכויות ופחות חובות. עוד דמוקרטיה זה אומר לפעמים עוד שב"כ. ועוד משטרה. ועוד תכנית ליבה. ועוד מדינת רווחה אוניברסלית. כי ההנחה מאחורי שב"כ, משטרה, חינוך ורווחה היא שאם כולם נהנים מהעושר המשותף, על כולם לקחת חלק ביצירתו, ועל כולם להמנע מפגיעה בו. ואם הפרט, או קבוצת מיעוט, איננה נמנעת בכוחות עצמה, על השב"כ ועל המשטרה לעזור להם להמנע מהרס העושר הכללי, גם על ידי כך שאחדים מהם יעדיפו לברוח (עזמי בשארה) ואחרים ישבו בבית סוהר (ענת קם).
אז אם הבנו את כל זה, ואין ספק שזו לא משימה פשוטה לבלוע את כל הצפרדעים הללו, כלומר לוותר ביודעין על 'שרות הלקוחות', אפשר לגשת ממש לעניין עצמו.

יהדות וציונות

כדי להבין את הקשר הבסיסי והמורכב שבין השתיים, אין ברירה כאמור אלא ללמוד היסטוריה. ולא מעט היסטוריה. יעקב כ"ץ, 'בין יהודים לגויים', או יעקב כ"ץ, 'היציאה מן הגטו', או ישראל ברטל, 'בין אומה ללאום', או שלמה אבינרי, 'הרעיון הציוני לגווניו', מיכאל גרץ, 'הפריפריה היתה למרכז', 'לקסיקון לתרבות היהודית בת זמננו', צביה גרינפילד, 'הם מפחדים' והרשימה ארוכה, ארוכה מאד. האם אפשר לשכור תאילנדי שתמורת 15 שקל לשעה פחות הוצאות תחזוקת קונטיינר יקרא עבורנו את כל החומר? קרוב לוודאי שלא. ולא רק מהסיבה שתאילנדים חלשים בקריאת עברית, אלא מכיוון שעוד לא נמצאה הדרך – למרות קיומו המבוסס של ערוץ 2 – להעביר תובנות עמוקות ב-30 שניות של בחורות מקפצות.
ולכן, כדאי לקרוא. אין ברירה אלא לקרוא.
אבל בקיצור יש לומר, או ניתן לומר שהקשר בין יהדות לציונות הוא פשוט ביותר. הציונות היא שמה של תנועה שהוקמה על ידי יהודים כדי להתוות ליהודים וליהדות דרך היסטורית חדשה. במלים אחרות אין ציונות ללא יהודים וללא יהדות. נקודה. זה בסיס הקשר. והוא אינו גוזר שכל יהודי הוא ציוני או שכל מי שתומך בציונות (ולכן הוא ציוני) חייב להיות יהודי.
אבל יש חפיפה לא רעה בין ציונים לבין יהודים, כי אחרת לא היינו מקיימים את הדיון הזה.
אבל זה לא הכל כמובן. חייבים לומר מלה ורבע על אותה "דרך היסטורית חדשה" שהציונים ראו לנכון להתוות ליהודים. חייבים גם לומר מלה על השאלה, לשם מה ועל מה וכיצד זה קרה שהיהודים זקוקים לפתע – לדעת הציונים בכל אופן – לדרך היסטורית חדשה.
אז בקיצור, לא רק הציונים הבינו שיש צורך בדרך היסטורית חדשה. אדרבא, הם הצטרפו יחסית מאוחר לרשימה הארוכה והמכובדת של יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. נציין רק את המפורסמים מאד ביניהם: אנשי ההשכלה (שפינוזה, וייזל, מנדלסון). הם הרי פעלו במאות ה-17 וה-18. הרבה, הרבה מאד לפני הציונות. אדרבא, הציונות לא היתה ציונות ללא הבסיס המשכילי שלה. ותנועת ההשכלה לא מתמצית במנדלסון גם אם הוא (בצדק) הכי מפורסם. עוד יהודים שחשבו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה היו מי שרצו להכניס תיקון ליהדות, כלומר לרפרם אותה. נכון, לימים הם נודעו בשם 'רפורמים'. הם יצאו לדרכם לא יאוחר מראשית המאה ה-19, גם אם נהוג לסמן את השנים 1845-1844 כשנות ייסוד התנועה הזו, בזכות אותם כינוסים מפורסמים בגרמניה. ולצידם פעלו בעלי גישות דומות אך אחרות. האורתודוכסים שגם הם הבינו שיש להתוות ליהודים דרך היסטורית חדשה. היופי אצל האורתודוכסים זה שעד היום הם מצליחים למכור בהצלחה את הסיפור שדרכם ההיסטורית החדשה היא המשך ישיר של הדרך ההיסטורית הישנה. ובין האורתודוכסים לרפורמים היו 'קונסרבטיבים', שהם 'שמרנים' ביחס לרפורמים אך רפורמים ביחס לאורתודוכסים. והיו אנשי 'הבונד'. והיו 'טריטוריאליסטים'. והיו 'סיימיסטים'. ושאר ירקות.
והיו גם ציונים. ואחרי שהבנו שהרבה מאד יהודים חיפשו דרכים היסטוריות חדשות לכל היהודים, אז לא אנחנו כבר לא אמורים להתפעל במיוחד מהציונות, לפחות לא במובן הזה. הם אפילו לא ראשוני המחדשים. הם בערך בשלב הרביעי. קדמו לה משכילים, 'דתיים' למיניהם (ולא היה לנו זמן לומר כלום על התמורה הגדולה שהביא המאבק בין חסידים למתנגדים, גם הוא שורשיו במאה ה-18), לאומיים-מקומיים ('הבונד', דובנוב). ורק אז מגיחה הציונות המדינית, גם אם שורשים שלה גם הם פזורים לאורך המאה ה-19.
לסיכום שאלת הצורך בהתווית דרך היסטורית חדשה: הצורך הזה נולד כי נוצרה מציאות היסטורית חדשה. במלה אחת: מודרניזציה. בשתי מלים: תיעוש ודמוקרטיזציה. בשלוש מלים: פוליטיקת המונים אידיאולוגית. בהרבה מלים: התאילנדי יקרא היסטוריה כללית ויעביר דיווח מפורט.
ומכאן יש לעבור לשאלה מה היא הדרך ההיסטורית החדשה אותה הציעו הציונים. הואיל והם סיכמו את זה במשפט בהיר אחד, אין סיבה שלא נשתמש בו שוב. הציונות פעלה להקמת 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. נקודה.
'משפט העמים', כלומר גם בהסכמה בינלאומית נרחבת ככל שניתן (גם מעצמה אחת תספיק אם אין ברירה), אבל חשוב מכך: המדינה היהודית שתקום תפעל על פי 'משפט העמים' המתקדם, כלומר היא תהיה דמוקרטיה, כלומר היא תהיה מדינת כל אזרחיה. אך הואיל והיא 'בית לאומי' של 'העם היהודי', יהיה בה רוב יהודי. אך הואיל והיהודים עצמם חלוקים בשאלה מה היא יהדות אז ברור שהיא תפעל כדמוקרטיה, כלומר היא תבטיח שוויון זכויות וחופש המצפון. מה שנכון גם לו'הואיל' השני: הואיל ויהיו במדינה הזו גם לא-יהודים, אז ברור שעל מנת שהם ירגישו שווים יש להפעיל את המדינה היהודית הזו, את הבית הלאומי היהודי הזה, באופן דמוקרטי, כלומר כמדינת כל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים גם יחד.
אגב, זו לא המצאה ציונית. מדינות כאלו יש בעולם לעשרות. מדינות לאום המקיימות גם את הלאומיות הקונקרטית שלהן – אירית, פולנית, יוונית, גרמנית וכן הלאה – וגם מכבדות את זכויות המיעוט וזכויות הפרט. כלומר הציונות לא המציאה את מה שנהוג לתאר כסתירה: 'יהודית' ו'דמוקרטית'. אין כאן שום סתירה אלא יש כאן מורכבות. ועם המורכבות הזו מתמודדות כאמור עשרות מדינות בעולם (הפניה בבליוגרפית נוספת, מסכן התאילנדי: יעקובסון ורובינשטיין, 'ישראל ומשפחת העמים').
ועניין אחרון כמובן. היכן כל זה יקרה לדעת הציונים? בציון. כלומר בארץ ישראל. בכל ארץ ישראל? יש להודות שבתחילה ככה חשבו כל הציונים. אדרבא, המפה שהם הביאו אתם לשיחות השלום בוורסאי (1919), כשבאמתחתם יש כבר 'הצהרת בלפור אחת', היתה רחבה למדי וכללה את שתי גדות הירדן, זו שלנו זו גם כן, ואפילו את נהר הליטאני כגבול צפוני. ואז בא הספר הלבן של 1922 וחילק את הארץ על נהר הירדן, ומעט מאוחר יותר נקבע גבול הצפון היכן שנקבע, ואז הגיעה שנת 37' עם הצעת החלוקה של הלורד פיל ('גדרה-חדרה'), ואחר כך החלטת החלוקה של 47' ('181') ואחר כך היתה מלחמה קטנה שבסופה 78% מהשטח של ארץ ישראל של אחרי הספר הלבן של 1922 (כלומר מה שקוראים 'גבולות המנדט'), נותרו בידי מדינת ישראל הרעננה והצעירה, שהחלה במשימה הציונית הגדולה באמת: להתוות למליוני יהודים שחלקם לא שמע על הציונות ורובם לא הבין מה ומי ולשם מה זה ציונות, דרך היסטורית חדשה: חיים של עבודה. חיים של תרבות עברית, חיים אזרחיים של שותפות דמוקרטית. ואז הגיעה שנת 67', ודף חדש נוסף לספר ההיסטוריה המתפתח בתוכו אנו חיים, אותו אנו בכל יום כותבים. בדיו, בזיעה ובדם.
לסיכום סוגיה זו. הקשר בין ציונות ליהדות הוא כפול והדדי. הציונים סללו דרך חדשה, די מוצלחת יש לומר, למרות הכל, ליהודים. תרבותם של היהודים היא יהדות. והואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית, אין דרך ולא צריכה להיות דרך להסכים מה היא בדיוק 'היהדות'. והואיל ומדובר בדמוקרטיה, הרי שאין אלא להתייחס ל'יהדות' באופן פלורליסטי. וזה הרי בדיוק מה שקורה. פלורליזם. אבל הפלורליזם מצמיח מוטציות. כמו חרדים, כמו נוער הגבעות. כל עוד הם לא מסכנים את העושר הלאומי ואת הסדר הציבורי, זכותם לדבר שטויות מפה ועד הודעה חדשה. וכדי לוודא שהם לא מסכנים את הכלל יש לממן את השב"כ ולברך אותו בכל בוקר על קיומו ולהפנות אליו את מיטב הנוער ולספק לו את מיטב התמיכה הציבורית. כי שב"כ לא סותר דמוקרטיה. הוא תנאי לה. וכדי שלשב"כ תהיה כמה שפחות עבודה יש לנהל מערכת חינוך שבליבה תכנית ליבה שבליבה לימוד היסטוריה שמטרתו גיבוש זהות לאומית שמובנה הוא כל מה שנכתב עד כאן. על שורשי הציונות, על מהותה, על אופני התפתחותה, על אישיה, הצלחותיה, כשלונותיה, אויביה, תומכיה והישגיה.


יהדות ומערביות

הנסיון להציג את שתי אלו כסתירה או כצמד מושגים המוציא זה את זה, הוא אבסורדי. אין לו שורשים היסטוריים גם לא בתקופה המאד ישנה ומוקדמת של היהדות, ובוודאי שאין לו שום שחר במציאות ימינו. בהמשך למה שכבר נטען, מדובר ביחס מורכב, שעשוי גם הוא להוליד מוטציות, ואלו אכן באות לעולם משני הקצוות. יהודים שמוכנים ללמוד הכל עד הבודהיזם ועל הסקימואיזם ועל האינקאיזם אבל כלום על היהדות, ומצד שני יהודים שלומדים מהבוקר ועד הערב תלמוד מבלי שהם מעיזים אפילו חלילה לפתוח מהדורת שטיינזלץ שלא לדבר על עיון במחקרים המדעיים אודות מושא התרבות שלהם: התלמוד. רוב היהודים נמצאים לא כאן ולא שם, והמצב היה טוב יותר אילו היה מוקדש יותר זמן וכסף ללימוד מעמיק ומקיף ורחב של התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. לימוד כזה היה מביא למשל את התלמיד להכרות עם 'מניין השטרות' שנקטו בו החשמונאים שניצחו את המתיוונים, כלומר לוח שנה שלא רק שאין לו קשר לאיזו שהיא 'יהדות טהורה' אלא שהוא מבוסס, שומו שמים, על מלך יווני אחד שמת. כך מודיע יהודה המכבי כי 'הר הבית בידינו' והוא מציין את היום "חמישה ועשרים בחודש התשיעי", ואת השנה "שמונה וארבעים ומאה שנה". למניין השטרות כמובן. אנשים נטולי תודעה היסטורית ('שרות לקוחות', זוכרים?) מנחשים שהוא מתכוון ל-148 לפני הספירה. הגיוני למדי. לא?
לימוד מעמיק ומקיף של התרבות היהודית יפגיש את התלמיד עם העובדה הפשוטה ששמות לוח השנה העברי כמו גם אותיות האלפבית העברי לקוחים מהבבלים. לימוד כזה יגלה לו ש-13 מדיא בהם לומדים את המשנה לקוחים מהתרבות היוונית. באותה הזדמנות הוא יגלה כי סוד העיבור של לוח השנה העברי נשען גם הוא על מתמטיקה יוונית. וכן הלאה וכן הלאה הוא יוסיף ויגלה כי המחשבה של הרמב"ם היא הערות שוליים (חכמות ועמוקות להפליא ובכל זאת הערות שוליים) לפילוסופיה של אפלטון.
בקיצור, לימוד מקיף ומעמיק של התרבות היהודית יפיל אחת ולתמיד ארצה את התפיסה חסרת השחר המעמידה את היהדות באופן עקרוני ומוציא מול התרבות הכללית בכלל ומול זו המערבית בפרט. התרבות היהודית, כמו כל תרבות, נמצאת במשא ומתן, בדיאלוג משוכלל, עם התרבויות סביבה. אחד העם כתב על זה מאמר מופלא, 'חיקוי והתבוללות', ושוב מסכן התאילנדי שצריך עכשיו לקרוא עוד משהו.
אבל גם אם כל זה לא משכנע, כלומר גם אם יהודה המכבי, יהודה הנשיא (שלימד בביתו יוונית לפי האגדה 500 תלמידים) והרמב"ם "לא רלבנטיים" ('שרות לקוחות', זוכרים?), הרי שבמציאות המודרנית בה אנו חיים, להניח שניתן לבנות פיירוול בין היהדות לבין התרבות המערבית או כל אחת אחרת, זו פשוט הנחה מגוחכת. דברים אלו נכתבים באמצעות טכנולוגיה 'מערבית', מתוך הגיון רציונלי שגם הוא מזוהה עם 'המערב' ובשפה שניתן לתרגם אותה בקלות ובמהירות ולהביא בלחיצת כפתור את הרעיונות שעולים כאן לפתחו של כל אדם ברחבי הגלובוס.
יש לראות במצב ההיסטורי הזה של פתיחות ונגישות תרבותית ברכה ולא קללה. והברכה כפולה. באפשרותו של כל אחד מאיתנו גם לגשת בקלות לנבכי תרבותו (גוגל, ויקיפדיה) וגם למרבצי העושר של תרבויות אחרות (גוגל, ויקיפדיה).
היכן מתחילה הבעיה? כאשר על רקע של בורות באשר לתרבות שלך, מופיע מישהו שנראה אותנטי, ומודיע לך שהוא מייצג את התרבות שאתה לא מכיר. והואיל והוא נראה כמו הצרות שלך, אתה אומר, 'נו, אם זה התרבות שלי אז תודה, לא צריך'. שרות לקוחות כבר אמרנו? הלקוח תמיד צודק. ואם מישהו מגיש לך כוס עם משקה צהוב וקר, ומסתבר שזה לא בירה אלא שתן-סוסים לא עלינו, המסקנה היא ש'לא תודה, אני לא אוהב בירה'? לא. המסקנה היא שאתה לא מכיר מה זה בירה, ובלבלת בירה עם צבע צהוב וטמפרטורה של 6 מעלות. אכן כן, כל בירה טובה היא נוזל בצבע צהבהב ובטמפרטורה של 6 מעלות, אבל לא כל נוזל צהבהב בטמפרטורה של 6 מעלות הוא בירה.
הנמשל זהה למשל.

ערבים בסכנין ומדינת כל אזרחיה

כאמור כבר לעיל, מדינת "כל אזרחיה" היא המציאות בה אנו חיים. לא רק בישראל אלא בכל מדינה בעולם. כל מדינה בעולם היא מדינת אזרחיה. השאלה היא מה היחס בין המדינה (מערכות הכוח המופעלות על ידי מיעוט של אזרחים) לבין אזרחיה. זו היא שאלה נכבדה, וכנראה שאין ברירה מלהגיע למסקנה שבתמונה כללית והשוואתית, מדינת ישראל מפעילה כלפי אזרחיה יחס שהוא לא מהגרועים בעולם. כולל כלפי אזרחיה הלא-יהודים הנתונים כידוע בקונפליקט גדול מאד עם הרוב היהודי שהוא מיעוט קטנטן גם בקנה מידה עולמי וגם בקנה מידה אזורי, אזור שהרוב בו הוא בעל זהות דומה לזו של המיעוט הלא-יהודי בישראל. מסובך? אכן כן. אבל לא ייחודי. מדינות רבות בעולם מתמודדות עם שאלת היחסים בין הרוב למיעוט, ובאף מקרה, כולל לא בשבדיה המעתיקה והצדקנית, אין פתרונות קלים. מה שבאריזונה עושים עכשיו עם המהגרים המקסיקניים לא שונה עקרונית ממה שהמצרים עושים עם הקופטים או עם מה שהצרפתים עושים עם הצוענים ועם מה שהאיטלקים עושים עם הצוענים או עם מה שישראל עושה עם מהגרי העבודה או להבדיל עם הערבים או החרדים. זהו עניין מסובך ומורכב ואין פתרונות קלים ואין מספר 1-800 שרות לקוחות שיפתור 'אחת ולתמיד' את הבעיה. המשותף לכל המקרים הוא יחסי רוב-מיעוט כאמור. והיחסים האלו הם הם התוכן של 'מדינת אזרחיה.
ובכל זאת, אם זה כל כך פשוט אז למה יש אנשים המנגידים 'מדינת אזרחיה' ל'מדינה יהודית'? כבר הצבענו על בעיית הבורות, וכבר דנו פעמיים לפחות בבעיית המוטציות.
בורות היא סיבה טובה להנגדה הזו. אם אנשים מבינים שב'מדינה יהודית' הכוונה ל'מדינת הלכה', הרי ברור שהם ינגידו, בצדק הם ינגידו, מדינת הלכה למדינת אזרחים. תשאלו את האיראנים, אלו שכותבים בסתר עשרות אלפי בלוגים, מה באמת מפחיד אותם, 'הציונות האימפריאלסטית המדכאת פלסטינים' או משמרות המהפכה שהוציאו להורג בשנים האחרונות שש נשים בסקילה. בסקילה!! ברור לכל שהאיראנים, אלא אם הם חברי משמרות המהפכה, מפחדים ממשמרות המהפכה ולא מהציונות המדכאת פלסטינים. כי איראן היא הדבר הקרוב ביותר בימינו למדינת הלכה, וזו אכן מנוגדת בתכלית למדינת אזרחים. אבל האם זה המצב בישראל? האם יש כאן או יכולה להיות כאן מדינת הלכה? לא ולא. אין כאן מדינת הלכה והיא לא תיתכן. המושג 'מדינה יהודית' מקביל למושג 'מדינה אנגלית' או 'מדינה איטלקית' או 'מדינה פלסטינית'. כלומר 'מדינה יהודית' היא מדינת הלאום היהודי , מדינה בה יש רוב יהודי. ומיעוט לא יהודי. כמו שבמצרים יש מיעוט קופטי. כמו שבלבנון יש מיעוט מרוני. וכן הלאה. ועכשיו נותר רק לבדוק באיזו מדינה המיעוט נהנה מיותר חופש ביטוי וחופש ההתארגנות. תשאלו את ראאד סלאח היכן הוא מעדיף להמשיך ולהנהיג את התנועה האסלאמית שלו, במצרים, ירדן, איראן או ישראל.
באשר למוטציות, כאמור כבר הכל נאמר. במקרה הזה יש להוסיף את המוטציות מהסוג 'הרדיקלי', זה שמסתופף בחלקו בעמודי מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ', זה שנהנה מאחיזה חסרת פרופורציות בקתדראות באקדמיה הישראלית, זה שמפרנס לא מעט עמותות כמו 'זוכרות' וכד'. מדובר במוטציות חברתיות-תרבותיות בעלות פוטנציאל הרס פוליטי, באשר הם מבססים את משנתם המעוותת על פרשנות קיצונית של מושגי השוויון והצדק. שום ערך אינו מוחלט. כל ערך הרי מתנגש בערך אחר. הדברים ידועים ומוכרים: הצטיינות ודאגה לכולם; שלום ובטחון; שלום ואמת; וכן הלאה. 'אני חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים' היא ביטוי למה שאלחנן יקירה (עוד הפניה בבליוגרפית: 'פוסט-ציונות, פוסט-שואה') הגדיר כ"פרוורסיה אידיאולוגית". ראוי להעתיק כמה שורות מהספר המצויין והחשוב הזה: פרוורסיה, כלומר סטייה חמורה, מעוותת, מתקיימת בתחום האידיאולוגיה "כאשר רעיון אחד, עיקרון אחד או ערך אחד משתלט על המחשבה כולה, והופך לעיקרון היחיד שעליו מושתתות ההבנה הפוליטית של העולם ודרכי הפעולה בו". יקירה מביא דוגמאות רלבנטיות לעניננו: "כאשר השלום ומניעת המלחמה הופכים לעקרון דוגמטי ולמטרה בלעדית, לא רק שהתוצאה הממשית של הפעולה עשויה להתגלות, בסופו של דבר, כגרועה יותר מכל החלופות האחרות שהיא נועדה למנוע, אלא גם היכולת לראות את הממשות ולהבין אותה נפגמת ללא תקנה" (עמ' 27). אם כן, זהו הבסיס הפילוסופי, יש לומר ""פילוסופי"", של המוטציה הזו המנגידה 'מדינת אזרחיה' עם 'מדינה יהודית-דמוקרטית'. לא עם 'מדינה יהודית' כמדינת הלכה. לא. עם המדינה הנוכחית, הקיימת, זו המאפשרת לראאד סלאח את חופש ההסתה והשיסוי שבאמתחתו מקופלת נכבה נוספת לערביי ישראל.
ועניין אחרון. הואיל ורוב אזרחי ישראל הלא-יהודים, כלומר הואיל ורוב הפלסטינים-הישראלים יודעים שבמונחי המזה"ת הם חיים בגן עדן, רובם ככולם דוחים על סף את המשנה של ראאד סלאח ודומיו. זו הסיבה שקל יותר להפגש עם סוחר בסכנין מאשר עם חרדי בבני ברק. הווית חייו של הערבי-ישראלי היא של פתיחות, סובלנות, רוחב לב והמון הומור. כל מה שלא מתקיים אצל החרד במאה שערים, שעכוזו קפוץ כמו שאוהב לומר גדי טאוב, פניו חתומות, וכל כולו אומר עויינות ואנטי. אבל עובדות החיים הללו אינן משנות לא בעיני הסוחר מסכנין ולא בעיני הסוחר מונציה את העובדה הבסיסית המוכרת לכל מי שעיניו לא עוותו על ידי פרוורסיה אידיאולוגית המעמידה במקרה הזה את 'השוויון האוניברסלי' כערך עליון שאין לידו אף ערך אחר ושאין להרהר אחריו ולו הרהור אחד, לאמור: האנושות לא בנויה באופן 'אוניברסלי' אלא מקבוצות אנוש. לפעמים מכנים את הקבוצות האלו 'קבוצות אתניות', לפעמים בשם קצת יותר מחייב, 'אומה', לפעמים האומות לובשות צורה של לאום. כאמור, ישראל ברטל כתב ספר על ההבדל בין 'אומה' ו'לאום' ושווה לקרוא בו. הוא אמנם מדבר על המקרה היהודי במזרח אירופה לאורך המאה ה-19, אך כמו במקרים רבים אחרים, תובנות פרטיקולריות משליכות על הבנה אוניברסלית.
והנה חזרנו שוב לשורש השורשים של הטיעון האחרון, שהוא שורש השורשים של המצב האנושי מאז ומעולם. האדם הוא גם וגם. גם אוניברסלי וגם פרטיקולרי. אבל את המגע האוניברסלי שלו הוא עושה דרך החוייה הפרטיקולרית. הסוחר מונציה ידע את זה כמו הסוחר מסכנין. הסוחר מונציה ידע וידע שכולם יודעים שהוא יודע ושכולם יודעים שהם יודעים שהוא יהודי. כך גם הסוחר מסכנין, שבלי קשר לנחמדותו, ההומור החם שלו, טוב ורוחב ליבו, הוא יודע שהוא ערבי-פלסטיני. כך גם לגבי רוב רובם של החרדים במאה שערים. בדרכם המוזרה והעקלקלה, גם הם יודעים שהם שייכים לקבוצת הלאום היהודית, וכפי שנסים קלדרון הגדיר זאת, "בעל כורחם" (הנה עוד הפניה בבליוגרפית: 'פלורליסטים בעל כורחם').
ומוטציות? יש כאמור בכל מקום. במערכת 'הארץ', באוניברסיטת חיפה, על גבעות יהודה ושומרון, באום אל פחם ובמאה שערים. וגם בקבוץ.
העיקר לא לפחד כלל.