קריאת תיקון-כיוון לציונות הדתית - מאת ציוני-יהודי-חילוני-שמאלני

הוראות קריאה – או תקציר לממהרים ולעסוקים

השורה התחתונה של המאמר הזה היא שגם העמדות המתונות בקרב 'הציונות הדתית' (קרי עמדות המצדדות השתלבות של אנשי המחנה הזה בכל מישורי העשייה הישראליים ומשום כך מגלים פתיחות וכבוד כלפי כל מרכיבי החברה הישראלית), מבוססות על תאור מעוות של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. הואיל ולתמונת העבר תפקיד מכריע בעיצוב ההשקפה החינוכית, החברתית והפוליטית, אי אפשר להפריז בחשיבותה של טענה זו, וגם אין לנקוט כלפיה בשיטה של 'דיבורים לחוד ומעשים לחוד' (קרי: 'הם מתונים וזה מה שחשוב'). עיקרי הטיעונים מופיעים בפרק הרביעי והחמישי.

במקום מבוא – סיפור קטן על ביקור קצר

לפני כמה חודשים, על אף התנגדות ממוקדת אך מנומקת של כמה סטודנטיות, ובגיבוי מלא של הנהלת המכללה האקדמית לחינוך באורנים, ביקרנו בצפון הגדה המערבית הידועה גם בשמה המקראי 'השומרון', במטרה להכיר מקרוב מעט מהמתרחש בתחום החינוך אצל אחינו ואחיותינו היהודים המוכרים בשם 'מתנחלים'.

בין השאר ביקרנו במכינה הקדם-צבאית אשר בישוב עלי, הממוקם כ-45 קילומטר מצפון לירושלים. נשא דברים בפנינו הרב יגאל לוינשטיין, הדמות המרכזית במכינה, שסמוך לתחילת דבריו טען טענה בלתי-מדידה אך ככל הנראה קרובה לאמת ובכל אופן סבירה לחלוטין, לפיה "80 אחוז מהיהודים משני עברי הקו הירוק מסכימים ביניהם על עיקרי הדברים", ושלכן הבעיה היא "עם הקצוות". כביטוי לטענה סבירה זו, שעוד נשוב אליה בהמשך הדברים, סיפר הרב יגאל, כי בין שאר עיסוקיו הוא "מלמד יהדות במכינות קדם צבאיות חילוניות". לשמע הדברים לא התאפקתי ותהיתי בקול רם "האם יש סיכוי שבאותה מידה שהוא מלמד יהדות לחילוניים אלמד אני ציונות אצל הדתיים?". כצפוי, מה שבהחלט שימח אותי, הרב יגאל לא התבלבל, ולא רק אישר שאין שום בעיה, אלא שאדרבא, "הנה אחרי פסח מתחילה סדרת לימוד חדשה" ושבהחלט תהיה אפשרות לממש את הרעיון המבורך.

גם אם כל הסטודנטיות מאורנים שמעו את ההצהרה והבינו את משמעותה, קרוב לוודאי שאחרי זמן קצר היא נשכחה ופינתה מקומה לנושאים אחרים שתודה לאל ולאדם לא חסרים כאן לרגע. אלא שאני לא שכחתי. למרות החלפת מספרי הטלפון שבוצעה דקות לפני שעלינו על האוטובוס בדרכנו דרומה (לירושלים), משיח לא בא, משיח גם לא טילפן. מפה לשם עבר לו הפסח, עבר ל"ג בעומר, עבר חג השבועות, האביב הפך לקייץ, הקייץ גם הוא איים להסתיים ולפנות מקומו לסתיו, וההבטחה נותרה על הקרח, שבמקומותינו ממילא ומלכתחילה איננו נוהג להחזיק מעמד זמן רב מדי.

פרק ראשון – don't call us we call you, או: yes we can

הימים ימי המחאה החברתית, ובראשי מתנגנים אלפי קולות של מפגינים, של כותרות, של נאומים, של שיעורים בכלכלה-פוליטית שניתנו במדרחוב של עפולה או בכיכר ביקנעם, הופעות בטלוויזיה, מאמרים למעריב, וכן הלאה. וברקע, בירכתי התודעה, מנקרת השאלה, 'להתקשר או לא להתקשר. לעמוד על שלי או לוותר. להיות או לא להיות'. כי זו – אפילו לפני ימיו של שייקספיר – עצם עצמה של השאלה. שאלת הקיום, שאלת החברה, שאלת החינוך.

ולאור התודעה הדרמטית הזו ברור שההכרעה היתה: להיות, לא לוותר, לעמוד על שלי, להתקשר. בדרך לא דרך – כי את הטלפון של הרב יגאל לא לקחתי (שהרי הבטחה זו הבטחה, בכלל ובפרט שהיא ניתנה קבל עם ועדה: 45 סטודנטיות וסטודנט או שניים ממכללת אורנים) – הצלחתי ליצור קשר מיסרוני. ממיסרון למיסרון הסתבר שלא דובים ולא יער. הבטחה לחוד ומציאות לחוד. קורס בנושא הציונות לא אלמד במכינה הקד"צ בעלי, ואלו החיים. הדברים לא נאמרו במפורש כמובן, אבל אפילו אדם מוגבל כמוני מסוגל לחבר אחד פחות אחד.

מיותר לומר שהסיבה ברורה לי. ביני לבין עצמי אני תוהה האם באמת חשבתי שאוזמן ללמד קורס אודות הציונות. מצד אחד המפגש עם הרב יגאל, כמו מאות מפגשים עם אנשים אחרים מהמחנה הגדול והרחב המרכיב את 'הציונות הדתית', לימדו אותי שמדובר באמת ובתמים באנשים פתוחים, סקרנים, נדיבים, רחבי לב, מאמינים ומסורים לעניין שלהם שלצורך העניין אני מוכן להסכים שהוא מקביל ב-80% לעניין שלי (ושל שותפי למחנה הגדול והרחב עוד יותר המרכיב את 'הציונות' בלי תוספות ובלי מרכאות). מצד שני, הרי מדובר בציפור הנפש. התשובה על השאלה 'מה היא הציונות' מכתיבה שורה ארוכה מאד של מסקנות מהמישור הציבורי והפרטי גם יחד. התהייה הפנימית הזו שלי רק התגברה לנוכח הפתעה גדולה שהתרחשה לפני זמן קצר.

פרק שני – נציג 'השמאל הלאומי' מסביר מה היא ציונות

סמוך לתחילת שנת הלימודים האקדמית, הוזמנתי להרצות – הרצאה חד פעמית (שתכף נעמוד על מהותה) – בפני חניכי המכינה הקד"צ בעלי. הנה אולי בכל זאת לפחות הבטחה אחת תתממש? זו הכרוכה בדברים בהירים וצלולים שאמר רב ומחנך בישראל? כמובן שהסכמתי. כל מפגש חינוכי ממלא אותי בשמחת חיים של מחנך, של אזרח, של יהודי, של ציוני, בכלל ובפרט שמדובר בקהל סקרן, נבון ויודע. ומאוחר יותר הסתבר שגם מסביר פנים, ומאיר פנים, ושקדן. עם זאת, בתור מרצה ותיק מאד (למעלה מ-25 שנות הרצאות, לא כולל קורסים סדירים, שהן לפחות 500 הרצאות, בשלוש שפות ובארבע יבשות) אני מודע למגבלות הז'אנר... הרצאה היא לכל היותר הזדמנות לפתוח פתח לחשיבה אחרת, ארוע שיש בו לא פחות בידור מריכוז, התרחשות שמגבלותיה עולות על יתרונותיה.

ההרצאה בעלי עברה באמת בשלום. רמת הקשב היתה מיטבית, רמת השאלות בהתאם, ולא פלא שאל מול קהל כזה ההספקים היו רבים למדי. דיברתי על ההיסטוריה של המפגש היהודי עם העולם המודרני, על משמעויותיה של המודרנה מנקודת מבט יהודית, על התגובות השונות והמנוגדות למשמעויות מרובות אלו, ובעיקר על מהותה של הציונות המדינית, שבליבה 'תכנית באזל' המגדירה בפשטות (מאד מורכבת אבל פשטות בכל זאת) את מהותה של הציונות בדורנו. רמת העניין היתה כה גבוהה, עד שכמו במקרים דומים אחרים, עברה כרבע שעה ארוכה בין ההכרזה על סוף ההרצאה, לבין הרגע בו נכנסתי למכונית והתחלתי בנסיעה הביתה. מבול השאלות המשיך גם באימייל, ולמעשה הוא נמשך והולך.

מאחד המכתבים שקיבלתי מאחד החניכים (השם שמור במערכת...) התבהרה לי תמונת ההרצאה במלואה. הסתבר, שבעוד שאני חשבתי שהוזמנתי בתוקף מקצועי ותחום עיסוקי (היסטוריון של עם ישראל בעת החדשה העוסק בין השאר בציונות ובמתנגדיה בישראל ובעמים), מנקודת מבטם של מזמיני הגעתי כנציג 'השמאל הלאומי'.

חשוב מאד להבין: אמנם אינני איש השמאל הלאומי, ואף כתבתי מאמר די ביקורתי כנגד התנועה הזו, אך לא זה העניין, אלא 'הכובע' שריחף מעלי בעלי. כי אם אני 'נציג פוליטי', הרי ברור שדברי נגועים באותה הטייה מפורסמת, המכופפת אצל כל גורם פוליטי את העובדות לטובת המסקנות. ואילו אם אני איש מחקר, חובה עלי להציג את הדברים באופן האובייקטיבי ביותר שניתן במסגרת של פערי ידע וקוצר זמן. ותאמינו לי, אני מסוגל. ולא נכנס כרגע לדיון האם בכלל יש 'אמת היסטורית אובייקטיבית' כי חכמים וגדולים ממני כבר הוכיחו שהתשובה חיובית. אדרבא, חובת ההוכחה היא על מי שחושב אחרת (ואז כדאי שיכין מראש תשובה לשאלה מה תוקפה טענתו האובייקטיבית לפיה אין דבר כזה אמירה אוביקטיבית. ואם טענתו היא סובייקטיבית, אז מה הרבותא בה??). ואין הוכחה כזו כי היא לא תתכן, ועל העובדה שישנם מאות אלפי 'אקדמאים' שמתפרנסים בין השאר מלהסביר שאין דבר כזה 'מדע', ישנם הסברים רבים ומשונים, חלקם מעולם האופנה, חלקם מעולם הפוליטיקה (שבשמה הם שוללים את היתכנותה של אמת היסטורית...).

אמנם באיחור של כמה ימים, תיקנתי את טעותם של מארחי שהבטיחו לי שההבהרה אודות אי-היותי איש 'השמאל הלאומי' תמסר לחניכים. איך שהוא קשה לי להאמין שבאותה הזדמנות נמסרה הודעה דומה אודות החצי השני של ההסבר – זה ששם את המוקד לא בשאלת זהותי הפוליטית (אותה, אגב, מסרתי מרצוני החופשי בדברי הפתיחה שלי שכללו ביוגרפיה קצרה מאד שהחלה בקיבוץ הולדתי (ניצנים) והסתיימה בעובדה שאני חבר מפלגת העבודה בעל זהות ברורה למדי בתוכה) – כי אם בשאלת זהותי המקצועית. וכדי להסיר ספק שמן הסתם עולה אצל לפחות קורא אחד: אכן כן, אני מסכים כי יש קשר בין שתי הזהויות הללו. אדרבא, לעיסוקי המקצועי הגעתי גם בהשפעת זהותי הציונית, אך מדובר כאמור בקשר, ולא במלים נרדפות, בכלל ובפרט שכל מי שעוסק בנושא זה או בנושא דומה, יודע שהמחקר תורם לחידוד הזהות שמבחינתה תורמת שאלות נוספות למחקר וחוזר חלילה בתהליך ארוך ותמידי. זו הזיקה הרצויה בין 'ידיעה' ל'דעה', ולא במקרה מבחנן של השתיים הוא גם ב'עדות' וגם ב'עדה' וגם ב'יעוד' החינוכי, החברתי והפוליטי.

פרק שלישי – קריאה לבדיקת כיוון לציונות הדתית: מאת ציוני-יהודי-חילוני

אחרי ההרצאה בעלי, בדרך למכונית, קיבלתי חוברת דקה ומבטיחה. הנה היא בפורמט מקוון (ותודה לאבשלום). על החוברת חתום הרב אלי סדן, הזכור אולי למאזינים בשל דברים שאמר או שהעיתונות חשבה שאמר לתלמידיו לכבוד יום השנה לרצח רבין. כן, הדברים הוצאו מהקשרם, ולא, אין כאן הכוונה לעסוק ברבין ובמורשתו. כבר כתבתי על זה מאמר קצר שבשורה התחתונה מנסה להסביר כי בלי קשר למה אומרים או לא אומרים על האיש ועל דרכו המדינית הרבנים באיו"ש (והם חלוקים בנושא זה כפי שהם חלוקים כמעט בכל דבר ועניין), הדיון הציבורי ברצח רבין הוא עלוב, רדוד ושטחי מהסיבה הפשוטה שהוא לא-פוליטי (במובן הרחב של המילה: כלומר הדיון איננו לוקח בחשבון את רוחב ועומק היריעה. למשל, להוציא בודדים, אף אחד לא שם לב למחלוקת החשובה באמת שהתקיימה סביב הסכמי אוסלו: זו שבין רבין ז"ל לפרס).

קל מאד להיטפל לרב סדן בשל דבריו אודות רבין. זו הרי שיטה ידועה בקרב מחוללי השיח הציבורי בישראל. כאשר דפני ליף היא גיבורה, כל שטות שהיא אומרת שווה בערכה לדברים שאמר הכלכלן קיינס או מדען המדינה אבינרי. אך כאשר מישהו החליט להכפישה, שרותה הצבאי הופך לפתע לטיעון השם לאל את כל דבריה אודות בעיית הדיור ויוקר המחייה. ברירת המחדל של עיתונאינו המרובים והמלאים מעצמם היא לעשות כל דבר חוץ מלדון בדברים באופן ענייני. וזה מהסיבה הפשוטה שעיתונות עבור רובם היא מילה נרדפת לבידור בכלל ול'סקופיזם' בפרט. במסגרת לימודי העיתונאות הפעילה בגלי צה"ל למשל (החממה לעיתונאים ישראלים רבים כידוע), חיפוש סקופ הוא פרק לגיטימי כמו כתבת תחקיר. והרי לעמוד על דברים בהקשרם - כלומר לבחון למשל מה בדבריו של הרב סדן למשל אודות 'מורשת רבין' הם לא רק לגיטימיים אלא נכונים לגמרי; ומה בדבריו מבטא חלילה הסתה ומה ביקורת על אגפים אחרים של הציונות הדתית; מה בדבריו הם משום חינוך במובן של עידוד והמרצת החניכים; ומה בדבריו הם משום קריאת תגר על תפיסות מהותיות אחרות אודות הציונות; - כל זה דורש עבודה קשה של קריאה, בחינה, שאלה, תשובה, עיון וכתיבה ומחיקה וחוזר חלילה, ולמי יש זמן.

אז זהו, שלפחות לי יש זמן, ואת הדברים שאכתוב להלן אודות דבריו של הרב סדן באותה חוברת שנזכרה לעיל, אני מגדיר במונחים של 'קריאת תגר על תפיסות מהותיות אודות הציונות', כי זה לב ליבו של העניין, כי זהותו של האדם בכלל, ושל האדם החושב, המחנך והמנהיג בפרט, קובעת את דרכו מכאן ואילך.

את עיקרי דברי אייחד למה שניתן לכנות 'הקטע ההיסטורי' של החוברת, הנפתח בעמ' 4 תחת הכותרת 'ההחמצות הגדולות' ובמלים "עד לפני כ-150 שנה". טיעונו המרכזי של הרב סדן פשוט בתכלית: בכמה וכמה הזדמנויות היסטוריות (במאה ה-16, בסוף המאה ה-18, בתקופת העליה הראשונה, בזו השניה, ובזמן הקמת ההסתדרות הציונית ע"י הרצל) עמדו 'הדתיים' מנגד ולא לקחו אחריות. התוצאה היא הפקרת העשייה הציונית לידי אנשים כמו הרצל, שאמנם "עשה מהפכה" שכן "הוא הניע את התהליך שחיכינו לו", אך שמכיוון שכנראה לא הכיר למשל את 'ההגדה של פסח' נקט חוזה המדינה בעמדה "שמאלנית יותר וליברלית יותר ממר"צ של היום" ורצה לפיכך "בהפרדת הדת מהמדינה". [עמ' 11-10, ההדגשה במקור].

פרק רביעי – מה משתמע מדבריו של הרב סדן אודות 'ההחמצה'? או: הצעדים למדינת הלכה

בפרק הבא, החמישי, נדון בכמה וכמה מרכיביו של הסיפור ההיסטורי אותו מציע הרב סדן, וננסה להראות עד כמה הם מעוותים ולכן יוצרים תמונה משובשת. אך לפני כן כדאי להציג את המסקנה המתבקשת ממנה:

א. הואיל ומדובר ב'החמצות גדולות', הרי שהמסקנה המתבקשת מעיון בהיסטוריה שניתן היה לעשות את הדברים באופן מהופך לחלוטין. זו עצם מהותה של 'החמצה': בזבוז הזדמנות שנלקחה בידי אחרים.

ב. האחר הראשי הלא הוא הרצל, אדם נטול זהות יהודית, או במונחיו של נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה: הרצל היה מבין אלו אשר "שכחו מה זה להיות יהודים".

ג. אי-יהודיותו של חוזה המדינה מסתכמת בשלושה ערכים מרכזיים: שמאלנות, ליברליזם, הפרדת הדת מהמדינה.

ד. את אי-היהודיות הזו רצה הרצל לקדם באמצעות מהלכים 'מהפכניים'.

ה. על מנת להציל את המפעל השמאלני-ליברלי של הרצל ממהותו הלא-יהודית, על 'הדתיים' ללמוד מהעבר ולהמנע מהחמצתה של ההזדמנות הבאה.

ו. בהזדמנות הראשונה יש להקים מדינה 'דתית', 'לא-ליברלית', וימנית', שהיא המטרה של מה שזה מכבר "חיכינו לו".

ז. את המדינה הדתית-לא-ליברלית-ימנית זו יש להקים באמצעות הכלים שסללה הציונות ההרצליאנית, זו שהצליחה לחולל את התהליך אותו לא הצליחו לחולל האר"י, הבעש"ט והגר"א.

ולמען הסר ספק, ולטובת המפקפקים שמא מדובר כאן בהיקש לוגי לא הכרחי, ולמי שאין זמן לבדוק את הדברים בעצמו או שכרגע הוא איננו מחובר לרשת המידע ('המערבית והגויית' ותכף יבין הקורא את תפקידה של עקיצה קטנה זו), נצטט מדברי הרב סדן, המופיעים פיסקה אחת מעל לדברים שהובאו לעיל. תחת הכותרת "איך 'גנבו' לנו את מדינת היהודים (כותרת שאפשר אולי לקרוא אותה בבדיחות הדעת או כהמרצה חינוכית) כתב סדן את הדברים הבאים: "איך הגענו למצב שהמובילים את התהליכים במדינת ישראל מנותקים ברובם מתורה ומצוות, מנותקים מהמסורת היהודית, וממילא זרמי המחשבה של התרבות הגויית המערבית הם הקובעים את המהלכים?" [עמ' 3, הרישא באות-מוטה: ההדגשה שלי, הסיפא באות-רגילה: ההדגשה במקור]

פרק חמישי – "עד לפני 150 שנה": מה אומרים שהיה; מה באמת היה

כמו בכל טקסט משובח, גם בזה של הרב סדן השורה התחתונה מופיעה בשורה הראשונה: "עד לפני כ-150 שנה" פוסק סדן, "רוב רובם של היהודים הגדירו עצמם כשומרי תורה ומצוות, כלומר דתיים". אדרבא, לא רק 'דתיים' אלא 'דתיים-לאומיים' כמובן: "מובן שכולם היו גם לאומיים, לא לאומיות במובן המודרני-חילוני, כי אם לאומיות שנובעת מהכרה פנימית שחפץ ה' הוא להשיב את ישראל לארצם ולכונן בה ממלכה...של קדושה וטהרה". שעל כל זה נאמר, שזה כמו לכתוב 'נח' בשבע שגיאות. ומדוע?

ראשית, עד לפני כ-150 שנה, יהודים פשוט לא הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים, ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה') ועד כלכלה כמובן. הם "שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים אחרות, מדובר במצב הצבירה הטבעי של היהודים מאז יסודה של היהדות הרבנית או הפרושית או החז"לית, ועד "לפני 150 שנה". כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג "הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים ידועים.

שנית, המושג 'דת' לא שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. אדרבא, המושג הזה צנח לעמק הבכא של מבוכת זמננו "לפני 150 שנה" כהגדרתו של הרב סדן. חשוב להדגיש עניין זה: המילה 'דת' לא שימשה כלל יהודים להגדרה עצמית שממילא לא העסיקה אותם באשר "עד לפני 150 שנה" לא היתה כלל שאלת זהות (היו כמובן בעיות אחרות). וכאילו להוסיף מבוכה על מבולקה, מסתבר שהראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו לא עלינו הרפורמים. וכאילו להוסיף חטא על פשע, הם הבינו את המושג 'דת' לא במובנו המקורי (חוק! משהו שעושים!) אלא במובנו הנוצרי דווקא, כלומר מילה נרדפת ל"קונפסיה", או בעברית: לאמונה. הערה חשובה: האם מטענה זו נגזר שיהודים "עד לפני 150 שנה" לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. כפי שניתן ללמוד היום מדוגמניות וכדורגלנים, ככל הנראה "רוב רובם" של האנשים, כולל היהודים, מאמינים אפילו באלוהים. אבל לא זה העניין "עד לפני 150 שנה". את העניין הגדיר יפה הרמב"ם בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי  "בענייני אמונות ודעות אין לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו יש ועוד איך לקבוע הלכה כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש "לפני 150 שנה".

שלישית, עניין הלאומיות... הרי אין לאומיות שהיא איננה "מודרנית-חילונית" וכל הזרמים 'הדתיים' שבקרבה של הלאומיות החילונית-מודרנית נענים לכללים שלה ופועלים במסגרתה. ודוק: לא מדובר 'רק' במקרה של הלאומיות היהודית, אלא בכל התנועות הלאומיות כולל כולן. ועוד: אין פירוש קביעה זו שהלאומיות אחידה במטרותיה ובאופניה. ממש לא. תתכן לאומיות הזורה הרס וחורבן, ותיתכן כזו הסוללת מסילות במדבר ומובילה מים מצפון לדרום, משכנת מליוני עולים בישובים מישובים שונים, ומפתחת חקלאות ותעשייה מודרניים שהופכים את החקלאות ואת התעשייה הטרום-מודרניים להערת שוליים עלובה. אבל לאומיות היא חילונית כי היא מודרנית והיא מודרנית כי היא חילונית. "לפני 150 שנה", למעשה מעט יותר, יצאה לדרכה הלאומיות המודרנית והחילונית בצרפת של המהפכה המפורסמת, כשהיא נושאת בגאון את דגלי החילוניות המודרנית המוכרים בסיסמאות 'שויון, חרות, אחווה'. שוויון בפני החוק כך שכל העם (ולא ממסד דתי כזה או אחר) מחוקק את החוקים וכפוף להם. שוויון כזה בפני החוק מחייב חרות. חרות בקנה מידה אנושי. חרות שמביאה בכנפיה גם הרס וחורבן אך חרות בכל זאת. זו שמביאה לחקלאות מודרנית ולשאר ירקות. ועל מנת שציבור האנשים שהפך מ'נתינים' של ממסד דתי כזה או אחר ששילב כוחות עם אצולה כזו או אחרת, יוכל להפוך לציבור חופשי ומחוקק, דרושה אחווה, והאחווה חייבת לחרוג ממסגרת צרה של אמונות ודעות הנשענות על מונופול על דבר האל, ולא פלא שהיא מיוסדת על בסיס ממשי: הארץ, השפה, העם. ומכאן החיבור האמיץ בין מודרניות (האדם השווה במרכז, אדם-אזרח ולא אדם-נתין), ובין לאומיות (שהיא הבסיס גם לשפה המשותפת בין שותפיה של קבוצה מסויימת וגם למכשירי השלטון בראשם בית המחוקקים). לא בכדי עלה הרעיון הסוציאליסטי בד בבד עם הרעיון הלאומי, שהרי הסוציאליזם חותר להביא את עקרון השוויון אל מעבר לצד המשפטי (חוק) ולבסס אותו במישור הכלכלי (חברה). ומנגד קם הליברליזם הכלכלי שראה בסוציאליזם משום הצרת צעדיה של החרות, "ועדיין מטים ועומדים".

אם ליישם את הלאומיות המודרנית למקרה היהודי, הרי שההקבלה בין צרפת ליהודים מושלמת ממש. מי הוא הממסד הדתי ששלט ביד רמה בחינוכם של הצרפתים? נכון. הכנסיה. ואצל היהודים? נכון. הרבנים. וכשם שההשכלה פוררה וקיעקעה את המונופול על האמת מצד הכמרים, כך ההשכלה היהודית עשתה זאת לרבנים. ומי היה המשענת של הממסד הכנסייתי בצרפת? נכון. האצולה (שבראשה עמד המלך). ואצל היהודים? נכון. הפרנסים. וכשם שהבורגנים פוררו וקיעקעו את המונופול על הכוח מצד האצולה, כך הבורגנים היהודים (הרצל למשל) קראו תגר על החיבור הזה בין רבנים לפרנסים, המוכר היטב בביטוי 'בעל המאה הוא בעל הדעה'.

מעתה אמור: הלאומיות – גם או בפרט אצל היהודים – לא רק שהיא לא המשך למסורת ולאמונה ולעבר, אלא היא בבחינת מהפכה שלמה שלהם. גם במישור החברתי (כולנו שווים בערכינו, אין בינוניים ועליונים ותחתונים או לוי וכהן וישראל וכד'); גם במישור הכלכלי (לכולנו היכולת להפוך לבעלי מאה או לפחות להתפרנס באופן מכובד); גם במישור התרבותי (לכולנו תבונה ולכולנו הזכות לעשות בה שימוש ולאף אחד מאיתנו אין את המונופול על התורה); וכמובן במישור הפוליטי (לא עוד שלטון רבנים, קל וחומר לא עוד שלטון בעלי המאה).

ומכאן, שלא 'החמצה' היתה "לפני 150 שנה" אלא עמדה מובנית מאליה ומתבקשת מצד כל הגורמים התורניים-מסורתיים שהבינו שהלאומיות היהודית, בדיוק מכיוון שהיא מודרנית וחילונית, נושאת בחובה גם סתירה מוחלטת של סדר הדברים הישן, ומה שיותר חשוב – הבטחה לבניין יהודי חדש. לא 'החמצה' היתה כאן, אלא התנגדות, שלילה ועמידה מנגד תרתי משמע.

פרק שישי – מילון המושגים החדש

הדברים שכתב הרב סדן ארוכים, עמוקים ורחבים. הוא עצמו מתנצל על כך בפתיחת החוברת. בשלב זה, לאחר שמונה המילים האלקטרוני (עוד המצאה מערבית-גויית משוקצת) מספר לי כי כבוד הקורא הגיע הנה אחרי כ-2900 מלים, אין אלא לקצר. פרק זה יוקדש לפיכך לכמה מושגים נבחרים, המשמשים לרב סדן כסדן לטיעוניו, וככאלו הוא משתמש בהם כאילו היו מובנים מאליהם, ולא היא. להלן נעמיד את המושגים הנבחרים בהקשרם כמו גם במבחן תוכנם הממשי, ונראה שלמעשה לא מדובר בסדן כי אם לא פעם בלא יותר ממשענת קנה רצוץ.

"תורה ומצוות" – במהלך דבריו מעלה הרב סדן את המושגים הללו כמה וכמה פעמים, ולא פעם ניתן להבין שהוא רואה בהם מילים נרדפות. 'תורה' היא 'מצוות' ו'מצוות' הן 'תורה' ואין להרהר לא אחר 'התורה' ובוודאי שלא אחר 'המצוות' והדברים ידועים. במקומות אחרים בטקסט מורחבת המובנות-מאליה הזו והיא כוללת מושגים כמו 'מסורת יהודית' ו'אמונה'. רוצה לומר, לשיטת הרב סדן, יהודי מאמין הוא יהודי תורני ויהודי תורני הוא יהודי של תרי"ג, ותרי"ג היא תורה היא מצוות היא יהדות. נקודה. לרצף המושגי הזה הכורך 'יהדות-תורה-אמונה-מצוות' תפקיד חינוכי, חברתי ופוליטי ברור. כלפי החילוניים הרצף הזה אומר בערך כך: 'אולי אתם, "המנותקים" [עמ' 3] עשיתם מדינה, אולי אתם אפילו תורמים לקיומה, אבל אתם לא באמת יהודים. אז במטותא, פנו את הדרך ליהודים הראויים לשמם'. ואילו כלפי החרדים הרצף הזה אומר משהו כמו: 'ללא ספק אתם, החרדים, ממיתים עצמכם באוהלה של תורה, אבל הכרעתכם להמשיך ולהיות "בבונקר" [עמ' 13] מוטעית ואיננה עולה בקנה אחד עם רצונו של האלוהים שרק אנחנו מבינים אותו כמובן'.

ובכן, בימינו, כלומר "150 שנה" לפחות (והרי זה החל מעט קודם) 'תורה' היא 'תורה' ו'מצוות' הן 'מצוות'. כותב שורות אלו למשל לא רק מחזיק מעצמו חובב 'תורה' נלהב. היפוכו של דבר מתקיים בעניין 'המצוות'. לא מיניה ולא מקצתיה. ומדוע? לא משום עצלנות אלא משום "העוז להיות חילוני". האם דרכי התורנית היא דרכו של עם ישראל? אל תמהרו לבטל את דברי... הרי זה בדיוק מה שעשה איש תורה דגול בשם חיים נחמן ביאליק למשל, שיחד עם ידידו יהושע רבניצקי ניגש לתלמוד, עקר ממנו את האגדה, בידיעה שבימינו ההלכה 'הלכה חמורה'. תאמרו 'היכן הביאליקים והרבניצקים של ימינו'? בשום מקום ובכל מקום. ענקי רוח כמו ביאליק היו ואינם, אבל אי אפשר לומר כי התרבות העברית לא היכתה שורש מהמוזיקה הפופולרית ועד לספרות והשירה.

כך או אחרת, היא הנותנת. 'תורה' היא תורה, ואפשר לגשת אליה – ואמנם ניגשים אליה – באלף דרכים. אבל מילא 'תורה'. מסתבר ש'המצוות' שאצל הרב סדן הן עניין מובן מאליו שאין להרהר אחריו, לא רק שלא מהוות בסיס משותף לעם ישראל (ש-90% ממנו לא חי על פיהן) אלא שהן לא מהוות בסיס משותף אפילו למה שמכונה "מלפני 150 שנה" (ככל הנראה מ-1795) בשם "אורתודוכסים" (המוגדרים ככאלו בשל מחוייבותם המוצהרת ל'מצוות'). אצל אורתודוכס אחד 'המצוות' הן עניין אישי לחלוטין (תפיסה מהפכנית כמובן שמקומה לא יכירנה בעולם היהודים "עד לפני 150 שנה") ואילו אצל עמיתו הן בסיס לקבוע גורלות כמו שלום ובטחון. מעתה אמור: 'המצוות', בניגוד לעבר "עד לפני 150 שנה", לא רק שלא משמשות כבסיס יהודי משותף, אלא שהן מהוות עוד זירה לפילוג (בשאלות כמו היחס לאשה; לחוק; לערבי; לכשרות וכן הלאה). כך או אחרת, בעידן של לאומיות-מודרנית ודמוקרטית, הן עניינו של הפרט ועניינו של הפרט בלבד (היכול מצידו להצטרף לקבוצה של פרטים ולקיים קהילה פרטית), והן נחותות במעמדן לשלטון החוק הרואה בכל אדם 'אזרח' שזכויות הפרט שלו כוללות גם את האפשרות להצהיר על 'חיי תורה ומצוות' (שהרי בדמוקרטיה חופש המצפון, הביטוי וההתארגנות שמורים לכל). שאם לא כך הוא, כלומר אם יש יהודי הסבור שעל 'המצוות' להפוך לתשתית הקיום המשפטי-חברתי של עם ישראל בימינו, הרי שהוא שולל את אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל, כלומר את הציונות. זוהי עמדה לגיטימית כמובן, אך יש לקרוא לילד בשמו המפורש: מדינת הלכה. שעליה כבר שר מי ששר 'מדינת הלכה-הלכה המדינה', וכתב מי שכתב שלא מדובר אלא בסיסמא ריקה.

 אבל לצרוף הזה, 'תורה ומצוות', יש תפקיד נוסף: להעמיד את 'היהדות' (בהא הידיעה כמובן) בניגוד מוחלט ל"זרמי המחשבה של התרבות הגויית המערבית" [עמ' 3] או ליתר דיוק כנגד "זוהמת התרבות הגויית" [עמ' 15]. כל זאת למרות שלמדנו מהם להטיס מטוסים ולייצר חשמל ולסלול כבישים ולערבב בטון. אבל גם להפיץ תורתנו ברבים באמצעות רשת תקשורת אינסופית באפשרויותיה, המכילה בין השאר גם את דבריו של הרב סדן וגם את הביקורת המופנית כלפיו במאמר זה. אמת ויציב, סדן עצמו מודה ל'גויים' על הכלים החשובים הללו, אך מדגיש כי מדובר בעניינים 'חיצוניים' שאין להם דבר וחצי דבר עם 'היהדות'. בהמשך הוא מודה כי "ההפרדה בין 'הפנים' ל'חוץ' קשה מורכבת ומסובכת" [עמ' 21], ושוב מבכה את העובדה שמי שהוביל את "היציאה מהבונקר" לא היו "גדולי התורה" אלא "פֶּרֶץ" הפרוע שפרץ לפני זרח התלמיד החכם ולקח ממנו את הבכורה [עמ' 16]. אמנם כדרכו מפרש הרב סדן את 'פריצת' הצעירים היהודים בתקופת ההשכלה אל האוניברסיטאות כמהלך חיובי; וכדרכו הוא שוב מבכה את 'ההחמצה' של רבני הדור לרתום את 'הפורצים' הללו ולכוונם לדרך של 'הלאומיות' היהודית הנכונה; אך כדרכו הא-היסטורית הוא עצמו מחמיץ את שורש העניין. ושורש העניין איננו 'מערב' או 'גויים' אלא תפיסת עולם שונה שהיא היא זו שהביאה צעירים יהודים רבים לחפש את דרכם (עד כדי מחיקת זהות מזה, ולאומיות-מודרנית-ציונות מזה, ובין לבין צעירים משכילים שהפכו לחשוכים ולצרי האופק הקיצוניים ביותר), אך לא 'רק' יהודים אלא גם 'גויים' ולא 'רק' במערב אלא ברחבי העולם כולו.

במלים אחרות, אופן ההצגה הזה – 'היהדות' מול 'המערב' או 'הגויים' (שלא לדבר על "זוהמת תרבותם") מובן לחלוטין מנקודת מבט של מי שחש אחריות עליונה 'להציל את המצב' כי 'אנו אחרונים על החומה'. אלא שגישה כזו אכן מתאימה לנטורי-קרתא פונדמנטליסטים מזה, ולאנרכיסטים אנטי-מודרניסטיים (על רקע כלכלי וסביבתי בדרך כלל) מזה. והרי האנרכיזם והפונדמנטליזם נפגשים בנקודה משותפת אחת: אנטי-מודרניזם שהוא פועל יוצא של פוסט-מודרניזם. וכידוע, השלוחה הפוסט-מודרניסטית בחלק זה של העולם ידועה בשם המפורש: פוסט-ציונות.

ושוב במלים אחרות: התפיסה אותה מציג הרב סדן נגועה בפוסט-ציונות מובהקת. שהרי הציונות קמה מתוך המחשבה הלאומיות המודרנית החדשה, זו ששורשיה בהשכלת המאה ה-18 ובמהפכה הצרפתית, במלחמת העצמאות האמריקנית ובשורה ארוכה של ארועים היסטוריים דומים אך פחות מפורסמים ברחבי אירופה ואמריקה. ודוק: לא 'המערב' הביא את המודרניות וכליה החומריים והרוחניים וגם לא 'הגויים'. ההיסטוריה מספרת סיפור דומה אך שונה בתכלית, וטוב יהיה אם חניכי המכינות הקדם-צבאיות ומוריהם יכירו אותו: המודרניות על כל מימדיה נולדה במערב ובקרב 'הגויים' תוך מאבק איתנים בין שולליה למחריביה. לשמחתי לפחות (ואינני בודד בעניין זה) 'הטובים' ניצחו. 'הטובים', כלומר אלו שחשבו שהאדם הוא מידת הדברים; שהוא שווה בערכו בלי קשר למינו מוצאו גזעו וכן הלאה; שזכותו ואף חובתו לקחת חלק בעיצוב גורלו; שלצורך כך טוב יעשה אם ישכלל את כלי העבודה שלו; ושלאור הצלחת השיכלול הזה(המוכר בשם: 'תיעוש') טוב אם פירות השיכלולים הללו יתחלקו באופן הגון, לא על בסיס של צדקה אלא על בסיס של צדק; ושכל השקלא וטריה הזו צריכה להתקיים במרחב ציבורי פתוח, הכולל עיתונות מזה ופרלמנט מזה, כלים המחייבים אזרחים משכילים דבר ממנו נגזרת חובת חינוך חופשי חילוני בחינם. זו היתה דרכם של 'הטובים' וברחבי 'המערב' נלחמו הם ב'רעים' שרצו (וממשיכים לרצות) בדיוק את ההפך הגמור: לא זכויות, ולא חרויות, ולא עיתונות חופשית, ולא פרלמנט, ולא תיעוש, ולא חינוך חופשי וכמובן לא אזרחות.

הציונים היו דור רביעי ליהודים שבחרו צד במאבק האיתנים הזה, ושאפו לתרגם את נצחונם של 'הטובים' במערב לעוד פרויקט של מודרניזציה בפאתי המזרח. לשמחתם הם מצאו לתכניתם שותפים ברחבי העולם, ואפילו יהודים, שמלכתחילה התייחסו ברובם לכל היהודים המודרניסטיים בחשדנות עויינת (ולא 'בהחמצה'!!!), הסכינו אט אט עם התמורה הדרמטית הזו בתפיסת העולם, החברה, הכלכלה, התרבות והאדם, והצטרפו מתוך "מרד קדוש" אל המהפכה הציונית.

מעתה אמור: הנגדת הציונות ל'מערב' ול'גויים' היא לא יותר ולא פחות מאשר פוסט-ציונות. מסתבר אם כן שניתן לקדם פוסט-ציונות במעטה של 'ציונות' אפילו. שעל כך נאמר, אל תסתכל בקנקן וגו'.

ועוד על "זוהמת הגויים" – בהערת שוליים תמימה המתייחסת לחזון העוועים של הרצל, אשר בספרו 'אלטנוילנד' דמיין לא עלינו מסיבת סדר פסח בה לוקחים חלק 'גויים' מהסוג הגרוע ביותר: ערבים ר"ל, כתב הרב סדן את הדברים הבאים: "אינני יודע איך אמרו את הפיסקה 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' אך זו כמובן אינה קושיה על הרצל כי יתכן שמעולם לא הכיר פסקה זו". אתה עומד משתאה מול הדברים ותוך כדי מריטת שערות הראש, אתה לא ממש יודע מהיכן להתחיל... הרצל הרי "שכח מה זה להיות יהודי" ולכן שנה לאחר פרסום 'אלטנוילנד' חשב ללכת לאוגנדה. נכון? זהו, שלא ממש. ולמי שאין זמן וסבלנות ללמוד את ההיסטוריה האמיתית של הפרשה המרתקת הזו (להבדיל מגיבוב ההבלים המשמש את מערכת החינוך בישראל בעניין זה ובעקבותיה את השיח הציבורי אודות אוגנדה מאז אחד-העם השריש את השקרים הרווחים כלפי סוגיה זו בציבור), רק נזכיר שיד ימינו של הרצל ב'קונגרס אוגנדה' היה לא אחר מאשר...הרב יעקב ריינס, מי שייסד את 'הציונות הדתית' ומי שלא במקרה מעטים – כולל במחנה שהוא עצמו יסד – לא יודעים עליו מאום. אבל נניח לצורך העניין שמי שרצה ללכת לאוגנדה, ולא העריך את העברית (אז זהו, שהוא כן, אבל לעזאזל העובדות), גם לא ידע את הפסוק המפורסם הנפתח במלים 'שפוך חמתך'.

הבה נדמיין את התמונה: יושבים אנשים שונים ומשונים בסדר הפסח באלטנוילנד, והנה דווקא הקאדי המוסלמי מספר להרצל, היהודי המתבולל, הסטודנט שפרץ לאוניברסיטת וינה והתפלש שם בזוהמת הגויים, אודות הפסוק המפורסם הזה מההגדה של היהודים. הקאדי, קוויזלינג שכמותו (שהרי ידוע שערבי טוב הוא ערבי קנאי השונא יהודים באשר הם), שואל את המנהיג הציוני לעמדתו בעניין. טוב, הוא צריך להסביר לו לגוי הנבער הזה, הרצל, מה פירוש 'שפוך' ומה פירוש 'חמתך' וכן הלאה. ואחרי שמנהיג הציונים הנבער מבין סוף סוף את הרעיון, הוא אומר לו משהו בסגנון הזה: 'כן, ידידי הקאדי, מדובר על תקופה אחרת. עד לפני 150 שנה אכן היחסים בין היהודים לגויים היו יחסי עוינות. גם היום יש אנטישמיות והיא מעוזם של אויבי הדמוקרטיה, אבל השבח לאל, הנה אתה ידידי הקאדי, ואתם ידידי הכמרים, מוכיחים שמה שקרה לפני 150 שנה אכן פותח אפשרויות חדשות. יפה עשית ידידי הקאדי שלימדת אותי פרק בהלכות יהדות. יפה עשו חכמינו ששיבצו את 'שפוך חמתך' בהגדת הפסח. כי כאשר היחסים בין היהודים לגויים ניבנו על קיר בלתי עביר ["בונקר" בלשון סדן], טוב היה לבקש מהאל שישפוך חמתו עליהם, ואילו היום, כאשר הקיר נפל, טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו בכל שנה, בחג החרות האוניברסלי שמקורו ביהדות, שניתן לחיות גם אחרת'.

ויש עוד אפשרות שאולי לא תמצא חן בעיני הרב סדן: להשמיט מההגדה של פסח – יצירה שהתהוותה במשך דורות על גבי דורות – את המלים הללו, ובא לציון גואל. במקומן נכניס אחרות. ותוכיח ההגדה הקיבוצית.

תמונת העבר הזו אודות מפגש דמיוני בין הרצל למוסלמי, פרוטסטנטי וקתולי – מלבד מה שנשמע כמו פתיח מעולה לבדיחה שנונה – היא רק אפשרות אחת. אלא שהיא נשענת על 'התורה' לא פחות מכל תמונה אחרת, כמו זו המניחה שגם היום על יהודים לשבת בקריית ארבע למשל, ולבקש מאלוהים לשפוך את חמתו על ערביי חברון. כך או כך, עבור הרב סדן הרצל והציונות שלו מייצגים את "האוניברסליות" המונגדת אף היא ל'יהדות'. מכיוון שכל מי שמכיר קצת את העבר הציוני יודע שללא 'האוניברסליות' המגונה הזו לא היתה קמה מדינה (הצהרת בלפור, תכנית החלוקה, וכמובן דברים בטלים כמו תמיכה אמריקנית, נשק צ'כי ושילומים מגרמניה, שלא להזכיר ברזל מבלגיה, פחם מאנגליה ובשר מארגנטינה), גם הרב סדן מציין שאולי לא הכרחי הניגוד הזה בין לאומיות לאוניברסליות, שהרי כבר הרב צבי יהודה קוק דיבר על "לאומיות קוסמופוליטית" [עמ' 18].

האמנם המצאה של הרצי"ה? לאו דווקא. כל מי שמכיר מעט היסטוריה של העת החדשה, יודע את התפקיד העצום שמילאה המהפכה הצרפתית – זו שנשענה על הלאומיות הצרפתית וטיפחה אותה – בתולדות 'הקוסמוס' האנושי כולו, מארגנטינה שבדרום ועד רוסיה, מקונגו ועד בורמה. אכן כן, לא כל העמים התעלו למדרגה של פינלנד, שבדיה, הולנד או קנדה, ובלא מעט מקרים המהפכות המקומיות הפכו למרחץ דמים שהוביל לדיקטטורה, אך הרעיון הלאומי שנולד בתוך הקשר מודרני לא יכול היה שלא להיות קוסמופוליטי, ולא 'רק' מהסיבה שכלכלת כל מדינת-לאום שזורה בכלכלה הגלובלית, אלא מהסיבה שמה שכבר במאה ה-18 קראו 'משפט העמים' כלל גם את המימד העולמי (הקוסמופוליטי) וגם את זה הלאומי: בשני המימדים דרוש מאמץ עיקבי ושיטתי להבטיח זכויות של פרטים, זכויות קיבוציות, וזכויות לאומיות ובינלאומיות. עם כל ההבנה לתפקיד הטענה שהרצי"ה המציא גם את 'הלאומיות הקוסמופוליטית', אין אלא לסכם טיעון זה בארבע אותיות: להד"ם.

והיכן ישראל בתמונה הכללית הזו? במקום טוב באמצע. הלאומיות הישראלית היא לא הטובה בעולם ורחוקה מאד מלהיות הגרועה שבו. מאז הקמתה עלו אליה לרגל כחצי מליון בני אדם מרחבי העולם, אזרחי מדינות למיניהן, במטרה ללמוד מהישראלים איך עושים חקלאות, איך מייערים, איך קולטים הגירה, איך מוציאים מים מהסלע (לא, לא באמצעות מטה אלא בעזרת משאבות והנדסה אזרחית פרי 'זוהמת הגויים') וכן הלאה. חצי מליון אנשים אלו ביטאו בעצם בואם את הרעיון הנשגב של 'אור לגויים'. אך לצד הישגיה המופלאים של המדינה הזו, כלומר של אנשיה, רשימת חולאייה ארוכה ומגוונת למדי, והדברים ידועים. ובכל מקרה, כדאי לזכור שאת מה שבכל זאת מאפשר לישראל לראות עצמה במונחים של 'אור לגויים', יצרו ישראלים (ביניהם 'דתיים' רבים כמובן) שלא ראו שום סתירה בין עצמאות ישראל, ייחודה התרבותי של הלאומיות היהודית והערכים האוניברסליים מהסוג שאנשים כמו הרצל גדלו עליהם.

הדיון בהרצל מביא אותנו לתחנה נוספת, "ההתבוללות". בעניין זה הרב סדן לא שונה מרבים אחרים הנוקטים מושג זה כאילו גם בו מקופל עולם ומלואו, כאילו עצם השמעתו מסדרת את המציאות בין טוב לרע ובין אמת ושקר. בפועל, לא ברור כלל למה הכוונה. אין זה המקום לפתוח בדיון בהיסטוריה העתיקה של עם ישראל, שכידוע היה כל כך "לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", שאת תורתו הקדושה הוא כותב באותיות אשוריות; את חגיו הקדושים מציין בלוח שנה ששמות חודשיו בבליים ואילו מתמטיקת העיבור שלו יוונית; ושאת משנתו הוא דורש על פי 13 עיקרי הלוגיקה של הפילוסופיה ההלניסטית. נניח לעניינים זניחים אלו ונתמקד בעיקר, קרי מה שהתרחש "לפני 150 שנה". אם כוונת הרב סדן בהתבוללות' היא לאנשים כמו אביו של קארל מארקס אשר מחקו את זהותם היהודית של בניהם או של עצמם, ניחא. אכן, בתחילת המאה ה-19 ידעה יהדות גרמניה תהליך של מחיקת זהות שהקיף ככל הנראה אחד מכל עשרה יהודים. אבל לא לזה הכוונה, שכן על הכוונה אפשר ללמוד מהאופן בו מתארת מערכת החינוך הישראלית (ובעניין זה לא הרצי"ה ולא הרב סדן לא המציאו מאומה) את חוזה המדינה, תיאודור הרצל. הרי רק משמו – 'תיאודור' – ניתן להסיק על התבוללותו, לא כן? זהו, שלא.

מה לעשות ו"לפני 150 שנה" התפתחה בהונגריה תנועה יהודית 'דתית' אדירה שהוכרה בציבור בשם 'ניאולוגית', שראתה במצב ההיסטורי החדש – יהודים כאזרחים שווי זכויות וחובות -  הזדמנות ולא איום. אפשר לבקר את הניאולוגים, אפשר להעריץ את האורתודוכסים או את החרדים. אבל דבר אחד אי אפשר ואסור לקחת מהיהודים הללו למיניהם: את זהותם היהודית. אם כך, באיזה מובן הם 'התבוללו'? באותו מובן שיהודה המכבי מנה למניין השטרות או הרמב"ם כתב את 'מורה נבוכים' בערבית באותיות עבריות. חלק מהסוציולוגים מכנים את התהליך 'אקולטורציה', אחרים נוקטים במונח 'אדפטציה', בצר להם נוטלים אחרים את המושג 'אסימילציה'. לאף אחד לא באמת ברור היכן 'מתחיל' היהודי והיכן הוא 'מסתיים'. ועל רקע מבוכה זו אפשר לעשות אחת משתיים: להכריז הכרזות בומבסטיות כמו 'גוואלד, התבוללות' ולצרף אליהן מרשם שיבטיח כי "והיה מחננו טהור". אפשרות הפוכה היא להכיר במורכבות שאלת הזהות במציאות המודרנית, ולחתור להרחיב מכנים משותפים בין כל אלו אשר מזדהים כיהודים, תהא אשר תהא דרכם לבטא זאת.

זה הרי בדיוק מה שעשה הרצל. החתירה להרחבת המכנים המשותפים היא שקוממה אליו את מתנגדיו מכל הצדדים, כולל – או קודם כל – את ההנהגה הרבנית. אבל הרחבת המכנים המשותפים היא זו שמסבירה את הצלחת הציונות. כל מי שמכיר מעט היסטוריה ציונית יודע שלא "הקדוש ברוך הוא סיבב סדרי גאולה" [עמ' 11] אלא הציונים עצמם. ובעצם, אולי שאלה זו היא עניין של אמונה ותיק"ו. עם זאת, מעט תמוהה תמיהתו של סדן על כך שהקב"ה – שהרב סדן מתיימר לדבר מגרונו וקובע מפורשות ונחרצות בשמו שהוא, כלומר אלוהים, רוצה "שנקים ממלכת כהנים וגוי קדוש" [עמ' 12] – בחר "באנשים כאלה" (כלומר הרצלים, ויצמנים, דב"גים, ברלים, ז'בוטינסקאים ושאר יהודים שלקו בזוהמת הגויים) לקדם את "גאולת ישראל" ואת "הקץ המגולה" [עמ' 11]. דומה שהכלל 'נפלאות דרכי השם' לא חל על 'יהודים' ראויים לשמם. אלו לא כוללים את ההרצלים, הויצמנים, הדב"גים, הברלים והז'בוטינסקאים, שמסתבר שהיו רק כלי בידי שמים...

במקום סיכום – על עוד פרשנות חינוכית ופוליטית לקריאת הכיוון של הרב סדן

אכן כן. מי שהולך ישירות ל'שורה התחתונה' שבחוברת, יסכים בוודאי שניתן להבין את הדברים מבחינתם המעשית בעיקר, הקוראת לחניכי מכינת עלי, ולאנשי הציונות הדתית בכללותם, לא לעמוד מנגד, לקחת אחריות, לגלות מעורבות, וכל זה תוך ניהול ויכוח מכבד עם בני הפלוגתא שלהם בכל מגזריה של החברה הישראלית, שנאמר: "כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו...בכניסה לתוך המערכות הקיימות נפגש הרבה אנשים טובים ומוכשרים...נתחיל להתמודד עם הבעיות האמיתיות של עם ישראל...יתגלו חילוקי דעות, יופיעו פערים גדולים – זה עצמו יכריח אותנו להעמיק, לחפש תשובות, גם לשכנע...וגם להשתכנע בטענות של אחרים שעוד עשוי להתברר שהם לא בהכרח נגד התורה...זה קשה...[ו]עלול לבלבל, אבל...זאת הדרך...עם הרבה תבונה והרבה סבלנות, עם אמון, הקשבה וענווה...ובעיקר עם אהבה, הרבה אהבה... לעם ישראל כמו שהוא.  עם הטוב והרע שבו, עם היפה ועם המכוער...ביחד, רק ביחד, נצליח...וכדברי יהושע וכלב: 'עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה' ". [עמ' 40, בהשמטות, ההדגשות במקור].

לפחות לגבי ה"רק ביחד נצליח" יש לומר 'אמן ואמן'. אבל כפי שנטען בפיסקת הפתיחה, שאלת הזהות חשובה מכדי שנדחוק אותה לקרן זווית או נעמיד אותה בצל המעשה. לא רק מכיוון שהרב סדן הגון מספיק להבהיר כי לשיתוף הפעולה ולנשיאה המשותפת בעול הוא איננו מגיע בידיים נקיות של פלורליזם יהודי פתוח, אלא הוא קורא לפעול מתוך מגמה ברורה להעביר את הציבור החשוד בהתנגדותו-לכאורה ל'יהדות' לצד 'הנכון' (ודוק! הרב סדן נכון ואף קורא "להשתכנע בטענות של אחרים שעוד עשוי להתברר שהם לא בהכרח נגד התורה"!!!); אלא מכיוון שהבנתו ההיסטורית של הרב סדן הבנויה על תמונה מעוותת של העבר, תשמש ללא ספק יסוד לדרך חינוכית ופוליטית מעוותת לא פחות בהווה ובעתיד. כי כפי שניסיתי להראות בפרק הקודם, היהודים בתקופת הבעש"ט, הגר"א ובוודאי בתקופת האר"י לא "החמיצו" את הנהגת המהפכה בדיוק מכיוון שהיא היתה מהפכה; 'לאומיותם' כביכול בישרה את הלאומיות הציונית עוד פחות מש'החשמל' או 'תל אביב' של הנביא יחזקאל בישרו את החשמל שמופק בחדרה עפ"י 'חוכמת הגויים' וללא שום 'גוי של שבת', או  את תל אביב שללא ספק מתחרה (במגוון היבטים, כולל כמובן יהודיים-תרבותיים) על תואר פאר היצירה של הלאומיות היהודית-החילונית (כלומר הציונות).

ניתן לטאטא את ההבדלים התשתיתיים הללו אל השוליים מסיבות של 'קוצר רוח ועבודה קשה', כמו גם מסיבות טקטיות (שהרי ללא ספק הרב סדן ושותפיו לדעה שותפים כהגדרתו של הרב יגאל 80% של מכנה משותף עם זולתם). אבל מדובר במהלך מסוכן ומזיק. במלים אחרות, במקביל לשיתוף הפעולה הפורה הנובע מה-80%, יש להקפיד לקיים את הויכוח על יתר ה-20%. צעד קטן ומשמעותי בכיוון יכול להיות כזה: שהיסטוריון חילוני החוקר היסטוריה ציונית ומלמד אותה, יגיע לסדרת לימוד ארוכה ומשמעותית (במלים אחרות: לא הרצאה בודדת) תחת הכובע המסויים הזה: היותו איש מקצוע העוסק באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי בסיבות, במניעים, באפשרויות, בהצלחות, בכשלונות ובהחמצות של הלאומיות היהודית המודרנית, בירור שיאפשר בין השאר להעמיד בסיס ראוי לבחינת השאלה הציונית הראשונה המלווה אותנו ותמשיך ללוותנו: מהיכן באנו ולאן אנו הולכים: למדינת הלכה או למדינה יהודית-דמוקרטית. ליתר דיוק, הואיל ואין שום דרך לקיים תיאוקרטיה במציאות מודרנית, הרי שהדילמה חריפה עוד יותר: האם מחנכי הדור מציעים השקפת עולם החותרת תחת אשיות הלאומיות המודרנית (קרי הציונות) או שמא הם חוזרים בתשובה ומחנכים להבנה היסטורית מדוייקת יותר של המציאות, במרכזה ההשלמה עם מצב הדברים הבסיסי (שאפשרויותיו רבות ומגוונות): האדם במרכז הדברים, לטוב ולמוטב. ללימוד נכון ורציני של ההיסטוריה "של 150 השנים האחרונות" יש כאן תפקיד מכריע.

(הערה לא מאד קריטית מה-10 בפברואר, 2015: בשלוש השנים וקצת שעברו מאז שכתבתי מאמר זה, חלו ככל הנראה שינויים בעולם האינטרנטי, ולכן רוב ההפניות שלי הובילו לשום מקום. היום הכנסתי תיקונים ולכן מי שלא מבין איך למשל אני מפנה מהמאמר הזה שנכתב בדצמבר 2011 למאמר שנכתב שנתיים אחר כך, הנה עכשיו הוא מבין. והערה הכרחית ממש. לצערי הגדול, עליית כוחו של בנט בציבוריות הישראלית נשענת בין השאר על מרכיבי הזהות הפוסט-ציונית הימנית-דתית-פנדמנטליסטית בהם אני דן כאן. מי יתן ובפעם הבאה שאבדוק מה שלום המאמר הזה [שנכון לכרגע זכה ב499 ביקורים], רוב הישראלים כבר לא יזכרו מי זה בנט).

(הערה נוספת, 31.8.2019: ללאומיות שורשים היסטוריים טרום מודרניים ולכן הייתי מנסח כמה דברים מעט אחרת היום. אבל עיקר הטיעונים במקומם. שמחתי לראות שתקוותי לירידתו של בנט התממשה, אבל במקומו קיבלנו את רפי פרץ.... אבל בעזרת הקלפי אחרי ה17.9 הקרוב יתחיל דף בריא יותר בפוליטיקה הישראלית. כך או אחרת, את שאלות העומק כדאי יהיה להמשיך ולברר)

(הערה נוספת, 26.12.2021: טעיתי לחלוטין לגבי בנט. גם בי התקיים הפסוק, 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. מודה בטעות. תודה בנט על שאר רוח. עלה והצלח, הצלחתך הצלחתנו).