לעשות שלום עם הפלסטינים - שתי ביקורות רציניות ותגובות שלי

ביוני 2012 ראה אור ספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.

מאז זכה הספר לכמה התייחסויות בעל פה:

ד"ר הלל כהן תקף אותו במפגש במכון 'ממרי' בירושלים
פרופ' משה יצחקי חילץ מהספר תובנות מרתקות במפגש-השקה במכללת אורנים
פרופ' מוטי גולני והדוקטוראנט וגד'י ג'בארין ביקרו אותו במפגש ב'קרון הספרים'
פרופ' אסעד גאנם והעיתונאי שלומי אלדר חלקו עליו במפגש במועצה האזורית מגידו



הראשון לכתוב עליו כמה שורות מחמיאות מאד היה בן-דרור ימיני (כנסו לכאן ודפדפו למטה)

מאוחר יותר נהניתי מאד מראיון אינטליגנטי עם  אורית פראג 

לאחרונה הוא זכה לשתי התייחסויות רציניות וראויות לעיון בכתב.

האחת ראתה אור לא מזמן בכתב העת זמנים, גליון 123. אם תדפדפו קצת למטה בקובץ הזה תמצאו את מאמרו המצוין של ד"ר שמוליק לדרמן. כאן תמצאו את התגובה שלי. מקווה שתמצאו אותה לא פחות (ואולי יותר?) מצויינת מדבריו של לדרמן.

השניה בכתב העת 'כיוונים חדשים', גליון 29. על המאמר חתום ד"ר אוריה שביט, ותוכלו לראותו כאן. תגובתי למאמרו של שביט נשלחה למערכת כתב העת 'כיוונים חדשים', אבל עד שתתפרסם (אם בכלל...) הנה היא כאן:

ברצוני להודות לד"ר אוריה שביט על מאמר הביקורת שכתב על ספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים' (כיוונים חדשים, גליון 29). מנסיוני מאז ראה הספר אור, למדתי כי בדרך כלל התגובות השוללות מבוססות על התבוננות באקטואליה ולא על קריאה בספר. אין כמובן בעיה עם ביקורת שלילית ובלבד שהיא מבוססת על מה שנכתב. מן הבחינה הזו ביקורתו של שביט  היא מופת להגינות מחקרית. בהמשך לדבריו ובהתפלמסות עימם, ברצוני לעמוד על שתי נקודות: הערכתו של שרון, ושאלת יצוגייתן של 'אגודות הכפרים'.

את "עלילותיו" של שרון, שר הבטחון בממשלת בגין השנייה, הגדיר שביט כ"הכנסת עז". ב-1981 הוא הפך את ההתנחלויות לתופעה "מאסיבית", וב-2005 הוא איפשר בעקבות "הנסיגה החד צדדית מעזה...את השתלטות האחים המוסלמים הפלסטינים על הרצועה". בשני המקרים מדובר כאמור ב"עז... שקשה להוציאה מג'ונגל הסכסוך" (עמ' 290). לא זה המקום לדון במהלכיו של שרון ב-2005, וממילא נושא זה לא זוכה להתייחסות בספרי. לעומת זאת עניין ההתנחלויות הוזכר, וברצוני להדגיש את ההקשר שהצעתי לו: לא "עז" כי אם "מדינאות".

את דרכו של שרון בהקשרנו הצעתי לראות כמבוססת על מאבק באש"ף, אשר כלל שלושה מרכיבים לפחות: האחד – מלחמת לבנון  שנועדה קודם כל לנטרל את אש"ף מיכולתו להצית מלחמה אזורית ברגע שיראה זאת לנכון. השניה – עיבוי מפעל ההתנחלויות על מנת למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית בראשות אש"ף. השלישית – תמיכה ב'אגודות הכפרים' ובגורמים פלסטיניים מתנגדי אש"ף אחרים.

לכאורה המרכיב השני והשלישי סותרים זה את זה, ובראייה לאחור קל להוכיח זאת, בעיקר מנקודת המבט של העקרון שהפך מאז 'נאום בר אילן' למוסכמה שאין להרהר אחריה (ובהזדמנות אחרת יש להרהר ולערער): 'שתי מדינות לשני עמים' ממערב לירדן. אלא שבשנת 1982 פתרון מדיני פלסטיני-ירדני היה בגדר אפשרות של ממש (ולדעתי הוא האפשרות היחידה גם בימינו). פתרון כזה גזר כמובן את חיסולו של אש"ף כגורם מדיני באופן הרסני (גרושו של אש"ף מלבנון) ובאופן בונה (חיזוקן של 'אגודות הכפרים' ושל גורמים פלסטינים פרו-קמפ-דיוויד נוספים).

בנוסף, ועד כמה שדברים אלו לא פופולאריים בימינו בחוגים בהם אני חי, עובד ופועל, להערכתי – ודברים ברוח זו כתבתי במפורש במבוא של ספרי – ההתנחלויות אינן מהוות מכשול לשלום. אין ספק שהנהגתן (שלא לדבר על פרי הבאושים הצומח בהן) אינן גורם הדוחף לשלום, אך לא אלמן ישראל. הכרעה היסטורית דו-צדדית ('שלום של אמיצים' אם לנקוט מונח נדוש) חזקה עליה שתכלול גם פתרון ראוי להתנחלויות, אם בצורה של חילופי שטחים ואם בצורות אחרות. ומכאן שהשאלה שעל הציבור להעמיד לנגד עיניו היא שאלת התנאים הנחוצים לטובת 'שלום של אמיצים' בליבו הכרה הדדית וסיום הסכסוך. אף פעם לא מיותר להזכיר כי זו בדיוק השאלה שניסה להעמיד מילסון לפני 40 ו-30 שנה.

בעניינו של שרון יש להדגיש נקודה נוספת ששביט אמנם לא התייחס אליה כי היא לא הובלטה מספיק בספרי, אך זו הזדמנות לומר עליה כמה דברים. מדובר במחלוקת משמעותית שיש ביני לבין מנחם מילסון ויגאל כרמון. לעומת התיזה שהצגתי לעיל ('אגודות הכפרים' כמרכיב בתפיסתו המדינית של שרון), מילסון וכרמון סבורים ששרון לא התעניין ב'אגודות הכפרים', לא סייע להן, ולא ראה בהן גורם של ממש. דברים אלו נכתבו במפורש ע"י כרמון במאמרו בגליון הנזכר של 'כיוונים חדשים'. באחת, כרמון הגדיר את יחסו של שרון ל'אגודות' כ"תרמית" (עמ' 186).

ובכן, שוב אטול נפשי בכפי ואומר שלמרות שלצידם של מילסון וכרמון עומדות העובדות 'היבשות' (בהן ובשכמותן "דשתי יתר על המידה" כקובלנותו המוצדקת של  שביט), בכל זאת אני ממשיך להשתכנע בפרשנות המדינית שהצעתי. אופיו של שרון ודרכי התנהלותו ידועים למדי (אם כי בספרו האחרון של וייסגלס התמונה העולה חיובית מכפי שניתן להתרשם מהפולקלור שנוצר סביב שרון). אך אופי הוא עניין אחד, מדינאות עניין אחר. שמם של מילסון וכרמון נפגע ללא ספק מהחיבור האוטומטי וחסר האחריות המקצועית שעשתה העיתונות הישראלית (ובעקבותיהם פסיבדו-מחקרים) בינם (בעיקר בין מילסון) לבין שרון. עם זאת, תפקידו של ההיסטוריון הפוליטי הוא להתאמץ ולהביא פרשנות פוליטית למהלכים פוליטיים, ואת זה ניסיתי לעשות. סביר להניח שמילסון, כרמון ואנוכי נמשיך להיות חלוקים בנקודה זו, המסבירה כנראה את העובדה שכרמון לא הזכיר במאמרו החשוב ולו ברמז את מחקרי הנדון.

לבסוף, שאלת הייצוגיות. שביט טוען במידה רבה של הגיון כי "בהיעדרה של תשובה נחרצת לשאלה הקשורה ביחסי הכוחות הפנים-פלסטיניים...נחלש תוקף התייצבותו הנורמטיבית של המחבר לטובת אחד הצדדים בויכוח" (עמ' 290). שביט כמובן צודק: עיון מעמיק יותר במקורות פלסטיניים היה מסייע בפיענוח חידת הייצוגיות. לזכותי יכולתי לטעון כי מחקרי התבסס בין השאר על ראיונות מעמיקים עם מוחמד נאצר וריאד אל'חטיב, כמו גם על עיתונות פלסטינית בשפה האנגלית וכמובן על דוחות מודיעין שתארו את הלכי הרוחות ברחוב הפלסטיני. אלא שלא כאן קבור הכלב. הוא קבור במושג המרכזי בטיעונו החשוב הזה של שביט: "הנורמטיביות".

למעשה, טענת "הנורמטיביות" דווקא מחזקת את התיזה שלי המבוססת על ניתוחיו המבריקים של מנחם מילסון, במרכזה הטענה לפיה הבעיה המרכזית עם אש"ף היא תפיסותיו "הנורמטיביות", כלומר גישתו לסכסוך ולפתרונו. שוב ושוב יש להזכיר כי מדובר בגורם מדיני ששיטתו מבוססת על שלילה עקרונית של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. "נורמטיביות" זו חשובה אפילו יותר מדרכי הפעולה הנגזרים ממנה: טרור חיצוני ופנימי, חינוך לטרור ורמייה דיפלומטית הכוללת לחיצות ידיים על מדשאות הבית הלבן. מבחינה "נורמטיבית" גורם כזה איננו יכול להיות שותף למהלך מדיני כלשהוא, אפילו יזכה לתמיכת 90% מהפלסטינים. בעניין זה ראוי לקרוא את מאמרו של משה יגר אודות ספרו של קנת לוין, 'סינדרום אוסלו', שהופיע גם הוא בגליון 29 המבורך.