מוקדש לחברות ולחברים בחוג תלמים ולכל מי שמתעניין בידוע בכינויו 'התהליך המדיני'

אתמול זכיתי לכבוד לקחת חלק פעיל במפגש 'חוג תלמים' שהתקיים ברוב עם במכללת אורנים.
ישעיהו לייבוביץ' נהג לומר כי "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין את מה שאומרים לו".
המילה 'שלא' שהודגשה על ידי באמצעות קונטרול+B, הודגשה בזמן אמיתי על ידי קולו הצווחני מלכתחילה והנרגז-לעת-צורך של פרופ' לייבוביץ' המנוח, שכידוע לא חסך שבטו לא מבנו ולא מאף אחד אחר.

מצד שני, מאמן הכדורסל שלנו בבית הספר היסודי, נטע במוחנו כלל ברזל: 'האשמה תמיד על המוסר'. כדורסל לא באמת למדתי. יש לי שתי ידיים ימניות, ולכדורסל צריך יד ימין ויד שמאל ועוד כמה תכונות שאין לי. אבל את המסר הזה לפיו זו אחריותי לוודא שהכדור יגיע ליעדו, קלטתי והפנמתי.

לשם מה אני נדרש לעקרונות הכדורסל ומזמין את לייבוביץ' למסור עדות אופי? בכלל ובפרט שיש ניגוד מוחלט בין דברי המאמן לדבריו של הפרופסור הדגול? רק למען הסר ספק. ספק שלי שעלה בי אחרי סיום המפגש ואחרי שהספקתי לקרוא כמה תגובות פייסבוק מהן למדתי שיש מקום לספק שמא דברי הובנו שלא כהלכה.

אז בין אם האחריות על המסר היא רק עלי, ובין אם היא על אלו שעושים כל מאמץ על מנת שלא להבין מה אמרתי, הנה המסרים המרכזיים שלי, שוב (את חלקם אמרתי, את חלקם אני מוסיף כאן, כי אם כבר, אז כבר) (ואפשר לקפוץ ישירות לפרק המסקנות הממוספר במספרים):

א. הציונות היא תנועה לאומית צודקת. היא לא חפה מטעויות, עוולות ואפילו פשעי מלחמה. אבל היא תנועה צודקת
ב. היא צודקת לא 'רק' בקנה המידה היהודי-ההיסטורי הישן (3000 שנה וכו') אלא קודם כל בקנה המידה הבינלאומי
ג. כל הציונים בראשית הדרך ידעו והבינו שהעולם מורכב ממיעוטים לאומיים למיניהם, ושהיהודים הוא אחד מהם
ד. ולכן גם הערבים הם מיעוט (במובן שהם אנשים בעלי תודעה, היסטוריה, תרבות, אינטרסים וכו')
ה. ולכן כל הציונים מהרגע הראשון הכירו בזכויות הערבים. הויכוח ביניהם היה על הדרך.
ו. הימין חשב שאין מקום לפשרה על א"י השלמה שמבחינתו השתרעה משני צידי הירדן. השמאל חשב הפוך.
ז. אבל לרגע אחד אפילו ז'בוטינסקי לא חשב שאין דבר כזה עם ערבי או לאומיות ערבית. קל וחומר השמאל.
ח. ובחזרה לעתיד: הלאומיות הערבית המגוונת כוללת היום גם לאומיות המוכרת בשם 'פלסטינית'
ט. מראשית דרכה התאפיינה הלאומיות הפלסטינית בויכוח פנימי בין 'רעים' ו'טובים'.
י. 'רעים' כלומר כאלו שאינם מוכנים להכיר בלאומיות היהודית ובזכויותיה בארץ-ישראל
י"א. 'טובים', כלומר להפך: כאלו שכן מוכנים להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכויותיו ולהגיע עימו לפשרה ולשלום
י"ב. 'רעים' ו'טובים' תמיד היו ועדיין ישנם ולכן סביר שיהיו כאלו וכאלו גם בעתיד.
י"ג. צודקים אלו האומרים שנכון לעכשיו ולאורך כל ההיסטוריה של הסכסוך, ידם של 'הרעים' היתה על העליונה
י"ד. צודקים גם אלו האומרים שמדובר בתנודות, ושלפעמים (אחרי 1995 למשל) 'הרעים' ניצחו בנוק-אאוט את הטובים
ט"ו. אבל צודקים גם אלו האומרים שבין 1978 ל-1982, ימי 'אגודות הכפרים', היה סוג של תיקו בין 'הרעים' ו'הטובים'
ט"ז. נכון לעכשיו, 'הרעים' הם הדומיננטיים. גם בעזה וגם בגדה. אלו העובדות גם אם חיליק הצטלם עם אבו-מאזן.
י"ז. לאור המציאות הנתונה ולאור מורשת העבר הרחוק והקרוב, הדרך המדינית הנכונה של 'העבודה' אמורה להראות כך:

1. חזרה לציונות הסוציאליסטית במרכזה תודעת צידקת הדרך הציונית ותביעת בעלות על היותנו המחנה הלאומי האמיתי
2. הסיסמא 'פלסטינים - כן! אש"ף - לא!' במרכז ההסברה התנועתית, המפלגתית, הלאומית והעולמית
3. בין המדבר לים יהיו שתי מדינות ריבוניות בלבד. הגבול ביניהן הוא עניין להסכם הקבע
4. ההתנחלויות אינן מכשול לשלום אך יש לעצור את התפשטותן במרחב. בנייה בישוב קיים מובנת מאליה.
5. חידוד המסר שהמתנחלים להוציא את הפורעים שבקרבם הם חלק אינטגרלי של העם היהודי ושל אזרחי ישראל.
6. חיסול הטרור היהודי בכל צורותיו וייבוש כל מוסדות החינוך היהודיים הקוראים לסרבנות באופן ישיר או עקיף
7. בחינת אפשרויות של נסיגה חד צדדית מוגבלת תוך הבנה שהמצב הקיים איננו אפשרות גרועה בהינתן התנאים המדיניים בעולם ובאזור ובהתחשב בערכים ההומניסטיים לפיהם הפקרת הפלסטינים להשתלטות של חמאס או גורמים גרועים ממנו היא הפקרות מוסרית ובטחונית שתפגע לא 'רק' ביהודים ובישראל אלא קודם כל בפלסטינים, לא 'רק' פגיעה פיזית (רצח, רדיפה, דיכוי) אלא תחליש את הפלסטינים 'הטובים'.
8. במלים אחרות - ע"י שינון מתמיד של ההבדל בין מוסר האחריות למוסר הכוונה, יש לזכור שפרוגרסיביזם המוביל לאקטיביזם-בכל-מחיר-ולצרכים-אלקטוראליים-עכשיו, עשוי לקבל דמות רגרסיבית אחר כך.

לאור כל זאת לא ברור כיצד אפשר להגדיר את עמדתי במונחים של 'פסימיות' או 'אופטימיות'. הגיע הזמן לחשוב פוליטיקה באופן היסטורי, והיסטוריה באופן פוליטי, ולחנך בהתאם חינוך פוליטי המבוסס על היסטוריה, זאת לשם תמורה היסטורית ראויה אותה ניתן להוביל רק באמצעות פוליטיקה אחראית. או בקיצור, תפקידנו בחוג תלמים ובכלל הוא לדאוג לחינוך לאחריות פוליטית, שמחוץ להקשר ההיסטורי הוא חסר שחר ותלוש.

על שקרים וגיבורים – שתי התבוננויות לכבוד 'הימים הנוראים' של הלאומיות היהודית בימינו

ב-1923 ישב היטלר וכתב את ספרו הידוע 'מיין קאמפף'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בגרמניה שהפכה מדמוקרטיה מבולבלת למדינת טרור-טוטאליטרית. זמן קצר לאחר מכן, אמר היטלר לשותפו ולידידו הטוב אותו זמן, הרמן ראושנינג, את הדברים הבאים: "יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו, החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש במושג הגזע...במושג האומה נשאה צרפת את המהפכה הגדולה שלה אל מעבר לגבולותיה. במושג הגזע יגשים הנאציזם את המהפכה שלו עד שישליט את הסדר החדש שלו בעולם... מהפכה זו תהיה היפוכה הגמור של המהפכה הצרפתית הגדולה, ושום אלוה יהודי לא יציל את הדמוקראטיות מפניה". במלים אחרות, היטלר ידע שלתורת הגזע אין שחר. אבל הוא גם ידע שבמציאות של בורות והתלהמות קל למכור לציבור מרקחת פסיבדו-מדעית ולהפוך אותה לנקודת משען למנוף פוליטי. כל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. בשורה התחתונה מה שעולה מדברי היטלר היא שהמטרה היא הרס הדמוקרטיה. היהודים? תרוץ. ומאין לנו הדברים הללו של היטלר? למרבה הפלא והצער, הם הופיעו בדפוס כבר ב-1939, עוד לפני 'הפתרון הסופי' ועוד לפני שהמלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם. כתב אותם אותו הרמן ראושנינג בספר שנקרא 'שיחות עם היטלר' (הקטע המסויים הזה מופיע בעמ' 201).  ראושנינג כאמור היה ידיד של היטלר, שכמו 'הפיהרר' ומליוני גרמנים שהעריצו אותו ונתנו לו את תמיכתם בקלפי, נמאס לו מהדמוקרטיה על כל עיוותיה וצרותיה, השחיתות, הכיסא ולוגיה וכן הלאה. אלא שאחרי שהיטלר עלה לשלטון, ראושנינג היה מהבודדים שהבינו מה התחליף שמציע היטלר לעיוותי הדמוקרטיה: מדינת טרור-טוטאליטרית. ב-1935 ברח ראושנינג מגרמניה ובהמשך הגיע לארה"ב. ב-1939 הוא פרסם את שיחותיו עם היטלר. מעניין שכבר ב-1941 הספר תורגם לעברית. מעניין לא פחות שמעטים הישראלים ששמעו עליו. שהרי נוח יותר לחשוב שהיטלר היה "מטורף ששנא יהודים", בדרך לניתוקה של השואה מההיסטוריה האנושית והפיכתה לארוע שהתרחש ב'פלנטה אחרת' (שמצווה ידועה היא לקיים ביקור שנתי אליה בכיתה י"א).

ומהדה-היסטוריזציה של היטלר והשואה להתבוננות אקטואלית יותר: לא מזמן פורסם בעיתונות הישראלית והעולמית כי שלטון חמאס בעזה הוציא ספר לימוד היסטוריה חדש, שתפקידו על פי דברים שאמרו בכירים בחמאס הוא "להבטיח שהדורות הבאים ידבקו בזכויותינו הלאומיות". כפי שנכתב ב-YNET, מהספר הצנוע בן 50 העמודים בסך הכל, ילמד הצעיר הפלסטיני שהתורה והתלמוד של היהודים "מפוברקים". עוד ילמד כי "הציונות היא תנועה גזענית שמטרותיה הן לגרש את הערבים מכל האזור שבין הנילוס באפריקה לפרת ולחידקל בעיראק". מסר לימודי חשוב נוסף הוא ש"היהודים והתנועה הציונית אינם קשורים לישראל, משום שבני ישראל הושמדו" .במלים אחרות, היטלר מת. אך ההיטלריזם הרעיוני – שקרים בשרות החינוך – חי וקיים. אבל גם ראושנינג זכה לגלגול נשמות. הנה מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס, קרא באופן פומבי ללמד את נושא השואה בבתי הספר הפלסטיניים, זאת כי לדעתו "למידת השואה מעידה על כיבוד האמת, ואילו ההתעלמות ממנה הורסת את הערכים שבהם מתפאר האדם. זה הדבר הנכון. גם אם מותחים עלינו ביקורת בגלל משהו, אין זה אומר שעלינו להימנע או להתעלם ממנו. הכחשת השואה היא טעות היסטורית והיא אינה מקובלת מבחינה מוסרית".

ומה לכל זה ול"גיבורים"? נו, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה. גבורתו של ראושנינג היתה  ביכולת הלא-פשוטה והנדירה במקומותינו להודות בטעות ולעשות זאת באופן פומבי, ובכתב. אבל גבורתו של ראושנינג מתגמדת לעומת זו של מוחמד אל דג'אני אל דאודי, שעל סמך ערכיו ומחויבותו לאמת, ייסד את תנועת "אל-וסטיה פי פלסטין" ('תנועת האמצע'), שלפי האתר ממר"י,  היא "תנועה אסלאמית פלסטינית הקוראת למו"מ לשלום עם ישראל ולהקמת מדינה עצמאית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, לא צבאית, המספקת רווחה כלכלית ומאמצת ערכים ליברליים דוגמת שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי [שכן] ערכים אלה מעוגנים במקורות האסלאמיים. ואצלנו? ישפוט הקורא עד כמה האנשים החושבים הפזורים ברחבי ארצנו במערכות העיתונים, במפלגות השונות, באוניברסיטאות ובמכללות, המאמינים גם הם בסובלנות, דמוקרטיה, רווחה כלכלית, שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי, אכן מחוייבים לאמת כמו ראושנינג ואל-דאודי.