על שקרים וגיבורים – שתי התבוננויות לכבוד 'הימים הנוראים' של הלאומיות היהודית בימינו

ב-1923 ישב היטלר וכתב את ספרו הידוע 'מיין קאמפף'. עשר שנים מאוחר יותר הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בגרמניה שהפכה מדמוקרטיה מבולבלת למדינת טרור-טוטאליטרית. זמן קצר לאחר מכן, אמר היטלר לשותפו ולידידו הטוב אותו זמן, הרמן ראושנינג, את הדברים הבאים: "יודע אני כמובן לא פחות מן האינטלקטואלים הללו, החכמים הגדולים, שבמובן המדעי אין כל גזע בנמצא. אבל אתה כחקלאי ומגדל בהמות, הן לא תוכל לכוון בהצלחה את פעולות הגידול שלך בלי להשתמש במושג הגזע, ואני כמדינאי זקוק למושג הגזע, אשר יעזור לי להרוס את המשטר הקיים, המיוסד על נסיבות היסטוריות, ולהטיל בעולם משטר חדש אנטי היסטורי ולחזק אותו חיזוק רעיוני...ולתכלית זו נוח לי להשתמש במושג הגזע...במושג האומה נשאה צרפת את המהפכה הגדולה שלה אל מעבר לגבולותיה. במושג הגזע יגשים הנאציזם את המהפכה שלו עד שישליט את הסדר החדש שלו בעולם... מהפכה זו תהיה היפוכה הגמור של המהפכה הצרפתית הגדולה, ושום אלוה יהודי לא יציל את הדמוקראטיות מפניה". במלים אחרות, היטלר ידע שלתורת הגזע אין שחר. אבל הוא גם ידע שבמציאות של בורות והתלהמות קל למכור לציבור מרקחת פסיבדו-מדעית ולהפוך אותה לנקודת משען למנוף פוליטי. כל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. בשורה התחתונה מה שעולה מדברי היטלר היא שהמטרה היא הרס הדמוקרטיה. היהודים? תרוץ. ומאין לנו הדברים הללו של היטלר? למרבה הפלא והצער, הם הופיעו בדפוס כבר ב-1939, עוד לפני 'הפתרון הסופי' ועוד לפני שהמלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם. כתב אותם אותו הרמן ראושנינג בספר שנקרא 'שיחות עם היטלר' (הקטע המסויים הזה מופיע בעמ' 201).  ראושנינג כאמור היה ידיד של היטלר, שכמו 'הפיהרר' ומליוני גרמנים שהעריצו אותו ונתנו לו את תמיכתם בקלפי, נמאס לו מהדמוקרטיה על כל עיוותיה וצרותיה, השחיתות, הכיסא ולוגיה וכן הלאה. אלא שאחרי שהיטלר עלה לשלטון, ראושנינג היה מהבודדים שהבינו מה התחליף שמציע היטלר לעיוותי הדמוקרטיה: מדינת טרור-טוטאליטרית. ב-1935 ברח ראושנינג מגרמניה ובהמשך הגיע לארה"ב. ב-1939 הוא פרסם את שיחותיו עם היטלר. מעניין שכבר ב-1941 הספר תורגם לעברית. מעניין לא פחות שמעטים הישראלים ששמעו עליו. שהרי נוח יותר לחשוב שהיטלר היה "מטורף ששנא יהודים", בדרך לניתוקה של השואה מההיסטוריה האנושית והפיכתה לארוע שהתרחש ב'פלנטה אחרת' (שמצווה ידועה היא לקיים ביקור שנתי אליה בכיתה י"א).

ומהדה-היסטוריזציה של היטלר והשואה להתבוננות אקטואלית יותר: לא מזמן פורסם בעיתונות הישראלית והעולמית כי שלטון חמאס בעזה הוציא ספר לימוד היסטוריה חדש, שתפקידו על פי דברים שאמרו בכירים בחמאס הוא "להבטיח שהדורות הבאים ידבקו בזכויותינו הלאומיות". כפי שנכתב ב-YNET, מהספר הצנוע בן 50 העמודים בסך הכל, ילמד הצעיר הפלסטיני שהתורה והתלמוד של היהודים "מפוברקים". עוד ילמד כי "הציונות היא תנועה גזענית שמטרותיה הן לגרש את הערבים מכל האזור שבין הנילוס באפריקה לפרת ולחידקל בעיראק". מסר לימודי חשוב נוסף הוא ש"היהודים והתנועה הציונית אינם קשורים לישראל, משום שבני ישראל הושמדו" .במלים אחרות, היטלר מת. אך ההיטלריזם הרעיוני – שקרים בשרות החינוך – חי וקיים. אבל גם ראושנינג זכה לגלגול נשמות. הנה מוחמד אל-דג'אני אל-דאודי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-קודס, קרא באופן פומבי ללמד את נושא השואה בבתי הספר הפלסטיניים, זאת כי לדעתו "למידת השואה מעידה על כיבוד האמת, ואילו ההתעלמות ממנה הורסת את הערכים שבהם מתפאר האדם. זה הדבר הנכון. גם אם מותחים עלינו ביקורת בגלל משהו, אין זה אומר שעלינו להימנע או להתעלם ממנו. הכחשת השואה היא טעות היסטורית והיא אינה מקובלת מבחינה מוסרית".

ומה לכל זה ול"גיבורים"? נו, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה. גבורתו של ראושנינג היתה  ביכולת הלא-פשוטה והנדירה במקומותינו להודות בטעות ולעשות זאת באופן פומבי, ובכתב. אבל גבורתו של ראושנינג מתגמדת לעומת זו של מוחמד אל דג'אני אל דאודי, שעל סמך ערכיו ומחויבותו לאמת, ייסד את תנועת "אל-וסטיה פי פלסטין" ('תנועת האמצע'), שלפי האתר ממר"י,  היא "תנועה אסלאמית פלסטינית הקוראת למו"מ לשלום עם ישראל ולהקמת מדינה עצמאית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, לא צבאית, המספקת רווחה כלכלית ומאמצת ערכים ליברליים דוגמת שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי [שכן] ערכים אלה מעוגנים במקורות האסלאמיים. ואצלנו? ישפוט הקורא עד כמה האנשים החושבים הפזורים ברחבי ארצנו במערכות העיתונים, במפלגות השונות, באוניברסיטאות ובמכללות, המאמינים גם הם בסובלנות, דמוקרטיה, רווחה כלכלית, שוויון, פלורליזם וחופש ביטוי, אכן מחוייבים לאמת כמו ראושנינג ואל-דאודי.