אידיוטיזם שימושי – מבט היסטורי, או שלוש הערות היסטוריות קצרות בעיקבות הפגנת 'שלום עכשיו' אמש - וכן! אני בעד חופש הביטוי וההפגנה (אבל גם בעד חובת החשיבה וההבנה)

"אין לתמוה" כתב יגאל אלון ב-1967, "על שארגוני הטרור הערבים, אשר קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה: א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית. ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים. ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...] ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים". (מסך של חול, 1969, עמ' 425-424).

ב-1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. כפתור ופרח, אלא שלא מיותר להזכיר כי ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר ממתינה למעידה של מישהו מהם (כך העיד אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). השלב הבא היה 'תורת השלבים' והאסטרטגיה נוסחה בידי הית'ם אל-איובי באמצעות המושג "no peace". "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה (הלא-שלום)", הוא כתב, מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום (אל הית'ם אל איובי, "אסטרטגיית העתיד הערבית לאור המלחמה הרביעית", בתוך יורם נמרוד (עורך), פלשתינאים בעימות, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאניים, גבעת חביבה, 1975, עמ' 18).

כעשור מאוחר יותר, ניסה עמוס עוז להראות ש'שיש עם מי לדבר'. כזכור בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר'. בהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפי 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. אין ספק שטענה זו נכונה, אך השאלה היא מי הכתובת בצד הפלסטיני. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': "שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית" (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983). במלים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהם לא מתים, לא מתחלפים וכמובן מתרבים.

מכתב ליצחק הרצוג - או מדוע 'העבודה' שוקעת בסקרים

מכתב זה נכתב כתגובה לבקשה שהגיעה לכאורה מלשכתו של הרצוג לסייע למפלגה לחשוב מדוע בסקר האחרון שהתפרסם ב'הארץ' עומדת 'העבודה' על 13 מנדטים בלבד "לו הבחירות היו מתקיימות היום". מסתבר שהיתה זו יוזמה של מבקרי הרצוג בעבודה. אבל לי זה לא שינה הרבה, כי הבעיה בהחלט קיימת. הנה הדברים שכתבתי ללשכת ח"כ הרצוג. תגובת לשכתו היתה "לא אנחנו שלחנו את המכתב". הייתי שמח לתגובה עניינית, אבל זה מה יש. ומי יודע, אולי היא עוד תגיע. הנה בכל אופן הסקר, הוא מה-9 לחודש, ולא, אני לא מתייחס ברצינות לסקרים המתקיימים במרחק של שנת אור מהבחירות הקרובות (גם אם הן יוקדמו ל-2014 עדיין מדובר בשנת אור). ובכל זאת, לא אני קובע את הכללים:

שלום לח"כ יצחק הרצוג

שמי אודי מנור, חבר מפלגה כבר כמה שנים, חבר עין השופט, מרצה במכללת אורנים ומחברם של כמה ספרים היסטוריים שהחשוב בהם לענייננו הוא 'לעשות שלום עם הפלסטינים' (הוצאת כרמל, 2012) העוסק בסיפור השכוח והמושכח של 'אגודות הכפרים' וכיצד 'מחנה השלום' הישראלי פעל כבר אז לחיזוק מעמדם של אנשי אש"ף על חשבון פלסטינים תומכי תהליך קמפ-דיוויד שאנשי 'אגודות הכפרים' היו הבולטים והאמיצים ביניהם.

הנה עובדה המופיעה בספר: ב-14 בנובמבר 1982 - למרות 'סברה ושתילה' על ההיסטריה חסרת האחריות שהיא עוררה אצל 'מחנה השלום' על """ארבע מאות אלף""" מפגיניו; ולמרות שחודשיים קודם לכן גורש ערפאת בבושת פנים מביירות לגלות נשכחת ; ולמרות כיבוש לבנון והרג רב של פלסטינים חפים משפע על ידי צה"ל - ובכן למרות כל נתוני הפתיחה הגרועים הללו, ב-14 בנובמבר 1982 התכנסו כ-3000 פלסטינים בבית ספר בחברון, ותחת שלט ענק בו היה כתוב 'כן לשלום, כן למשא ומתן', הכריזו על הקמת 'התנועה הדמוקרטית לשלום'. מנהיגי התנועה קראו לפלסטינים ללכת בנתיב של קמפ-דיוויד ולעמוד על זכויותיהם של הפלסטינים על בסיס הכרה בעם היהודי ונכונות לפשרת אמת עימו. למחרת הופיעה בעיתון לאנשים חושבים2, הלא הוא 'דבר', מאמר מעת גדעון לוי2, הלא הוא דני רובינשטיין איש 'מחנה השלום', תחת הכותרת 'יום עצוב ומדכא בחברון' (מצ"ב). אכן "עצב ודכאון" יש בעובדה שיש פלסטינים המוכנים להכיר בעם היהודי ולהגיע עימו לפשרה ולשלום, והרי מדובר ב'קוויזלינגים' שכן לכל ידוע שהנציג האותנטי של הפלסטינים הוא אש"ף. לימים הפך רובינשטיין למעריץ של חמאס כמובן.

המציאות משתנה, ההגיון הפנימי המוצק של הרובינשטיינים\לוים קצת פחות. הם אף פעם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. בכלל ובפרט אם את המציאות מנהיגים אנשי 'הימין', והרי איש שמאל ראוי לשמו אמור להתנגד לכל מה שאומר איש ימין, גם אם הוא יאמר שמחר יום ששי.

מדוע אני מאריך בציון הביוגרפי הזה ומטריח אותך בשיעור היסטוריה? מכיוון שלמיטב הכרתי, ההבנה ההיסטורית של הסכסוך היא תנאי להתייחסות רצינית ואחראית אליו, והתייחסות רצינית ואחראית לסכסוך היא תנאי לקבלת אמון מהעם.

אם ההגיון הזה סביר בעיניך, הרי שהעובדה ש'העבודה' גם בראשותו של מנהיג מתון ולא "צעקני" כמו יחימוביץ, שדלתות כל העולם פתוחות לפניו, מנהיג המשדר בגרות, בשלות, רצינות ואחריות, זוכה בסקרים ל-13 מנדטים מלמדת שככל הנראה למרות הדימוי הרציני והאחראי הזה, יש כאן בעייה קשה של אמינות. לא צריך ללכת רחוק וממילא לציבור יש זכרון קצר. אבל את קוצר הזכרון משלימים בימינו הפרופסורים גוגל, יוטיוב ופייסבוק.

הללו מלמדים אותנו למשל על דברים שאמרת בועידה האורווליאנית שהתקיימה ממש לפני שבועיים בעיר הלבנה. פרצופה האמיתי של הועידה הזו נחשף כמו במקרים אחרים ביחס ל'אחר'. האופן בו התקבל נפתלי בנט, שר נבחר בממשלת ישראל הריבונית, על ידי אבירי הנאורות, השלום, הסובלנות, הדמוקרטיה והחשיבה כמובן ('עיתון לאנשים חושבים' כבר אמרנו?), מעידה עליהם יותר מכל פמפלט, יותר מכל גילוי דעת, יותר מכל מאמר מערכת, יותר מכל ועידת שלום נוצצת.

כשם שאני מצאתי את נאומך (הרהוט יש לומר) בועידת השלום של העיתון לאנשים חושבים, כך מסוגלים לעשות זאת אנשים שיותר משיקשיבו לדברים שאמרת (ברהיטות כאמור) יזכרו את תמונת יו"ר האופוזיציה תחת הסמליל של 'הארץ', שלמרבה הצער – ולא מהיום – הפך לסמל אי האמינות, אי הרצינות, עליבות הנפש וההפקרות המוסרית בתחום האקוטי ביותר בישראל: יחסי יהודים-ערבים. תעשה את החשבון בעצמך מה משמעות הופעתך תחת הבאנר של האנשים הנקלים הללו שחשפו את ערוותם כאמור באופן בו קיבלו  את בנט.

אני בכל אופן לא מאמין גדול במוסכמה המהוללת לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מלים'. אני מנסה לעמוד במדרגה של 'האנשים החושבים' ולכן הקשבתי לדבריך, והניתוח שלהלן מבוסס על הקשבה זו, ומסקנתו למרבה הצער היא שבעיית האמינות המשודרת מעצם תמונתו של יו"ר האופוזיציה תחת הכותרת של 'הארץ', מקבלת חיזוק מדבריו. להלן כמה דוגמאות שאספתי תוך כדי צפייה בדברים:

מילא דברי החנופה ל'הארץ' – מותר להודות לבעלי השמחה, אך באותה הזדמנות כדאי היה לומר מילה או שתיים על בגידת העיתון הזה בתפקידה המוצהר של העיתונות: זכות הציבור לדעת, כלומר לקבל תמונה מקיפה ומורכבת. אם 'ישראל היום' איננו עושה זאת, אין מה לבוא בטענות שהרי הוא לא זה המצהיר בכל הזדמנות שהוא 'עיתון לאנשים חושבים'. ולכן היומרה מחייבת, ולא רק האצילות. ואתה בחרת להחניף לאצולת העיתון ובכך כבר הפסדת כמה נקודות.

הצהרתך שאתה היית מכה את חמאס בראש ורץ לדבר עם אבו-מאזן מרשימה כמובן. אבל השאלה המתבקשת על מה בדיוק. אבו-מאזן הרי כבול באידיאולוגיה של פת"ח, המכתיבה לו התעקשות חסרת פשרות על כל האינטרסים של הפלסטינים כפי שהם מוגדרים על ידי פת"ח: זכות השיבה, ירושלים המזרחית, פינוי כל ההתנחלוית ומעל לכל אי-הכרה בעצם קיומו של עם יהודי וכמובן אי הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. גישה זו מובילה בהכרח לחינוך שבליבו הסתה בלתי פוסקת כנגד 'הכיבוש' או 'הישות הציונית', הסתה שאפילו זו המתקיימת בעיתונות הפלסטינית מחווירה לידה. אבו-מאזן הוא שותף לישראל רק במישור חשוב אחד – התנגדותו לטרור. לשם כך אין צורך לרוץ למוקטעה. לשם כך אין צורך בהצהרות בומבסטיות שאמנם מתקבלות במחיאות כפיים אצל באי ועידת המלחמה של העיתון המהולל. המשמעות המעשית של שיתוף האינטרסים בין ישראל לרש"פ בראשותו של אבו-מאזן מתקיימת כבר כמה וכמה שנים. העובדה היא שהגדה בדרך כלל שקטה, והמעצרים שמבצע צה"ל בכל שבוע ברחבי הגדה, של פעילי חמאס או ארגונים אחרים, מעידה שהשקט בגדה קיים לא כי אבו-מאזן מחנך לשלום אלא כי האינטרס של הרש"פ היא לשמור על כוחה, והאינטרס הזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי למנוע טרור מתאבדים. זה לא תהליך מדיני, וכל הכרזה על 'ריצה למוקטעה' פירושה איבוד נקודות בדעת הקהל. 13 מנדטים בסקרים כבר אמרנו? אמרנו.

קשה להניח שיש הרבה ישראלים – להוציא את הצדיקים שהתכנסו באולם וביטאו בעניין שלהלן שמחה גדולה – שיתנו לך או למפלגה שלנו נקודות זכות רבות מדי על קריאתך 'להשלים כבר עם טורקיה'. מנקודת מבט מוסרית מדובר בחרפה. אם אתה סבור שיש דבר כזה 'כבוד לאומי' או לפחות צדק אלמנטרי, הרי שכל דיבור על פיוס עם טורקיה עומד בניגוד גמור אליו. אם מדובר באינטרסים בטחוניים וכלכליים, ניחא. אבל במסגרת של נאום בן 10 דקות, שהתיזה היסודית בו מבחינה בין 'טובים' ל'רעים', קשה להבין איך אפשר להכריז על טורקיה כעל חלק מה'טובים', כשהנשיא שלה מתחרה רק בהיטלר בהכרזות האנטישמיות שלו, ושכל הפרשייה הזו שהביאה לקלקול היחסים משמעותה היתה אחת ויחידה: פריצת מה שמכונה 'המצור הימי על עזה' לטובת.... 'הרעים'! שלא לדבר על כל מה שהתרחש על המאווי-מרמרה נגד חיילי צה"ל שנקטו בפעולת שיטור תקנית וחוקית ונתקלו ב'לוחמי השלום' הטורקים ובלהקת המעודדות שלה במערב המלוקק.

הלאה. קרוב לוודאי שציטוטו של פרס כעד מומחה אודות פרטנרים לשלום, גם היא הביאה את באי הכנס להתמוגגות שאין כמותה, ולתוצאה הפוכה בקרב מאות אלפי הישראלים המשתייכים ל'קולות הצפים'. פרס הרי מוסיף חטא על פשע. מילא היה אדריכל אוסלו שחתר תחת מדיניותו הרשמית של ראש ממשלתו. כל זה היה בעבר הרחוק, לפני יותר מ-20 שנה. אלא שהיום הוא עושה זאת מהבית הממלכתי ביותר, האחרון שנשאר לנו, בית הנשיא. עם ישראל הלך לקלפי והכריע שמי שינהל את מדינתו הוא נתניהו והקואליציה שהצליח להקים. אלו כללי הדמוקרטיה. וכשעם ישראל רואה שמי שאמור לסמל את האחדות, פועל באופן שיטתי כנגד ממשלות ישראל הנבחרות - פעם על מנת להדיח את יואב גלנט ולחבל בפעולתו של שר הבטחון ברק, ופעם נגד ראש הממשלה הנוכחי שאולי ניהל כדבריך את התהליך המדיני באופן לא מספיק ראוי – הוא (לפחות הקולות הצפים שבו) מביע חוסר אמון כלפי מי שממשיך לראות בו את 'אביר השלום' ועד מומחה לענייני פרטנרים.

הלאה. כשאתה מדבר בהתלהבות ראוייה לציון כנגד הגזענות, הטיפשות והאלימות שיש בשני הצדדים, אתה שוב אומר דברים נעימים לאוזן הקהל הקדוש של ועידת השלום המופלאה הזו, אבל אני נוטה להעריך שהציבור הרחב שבע עד די מהנסיונות ליצור סימטריה בין 'הרשעים' שלנו ל'רשעים' שלהם; בין הרוצחים (והם ישנם!) 'שלנו' לאלו 'שלהם'; בין הסתה אצל דב ליאור לבין הסתה באתרי חמאס או ברדיו של הרש"פ. אין ולא היתה מעולם סימטריה בין העמים. זו האמת והציבור אוהב או לפחות מעדיף אמת. ומנהיגות נמדדת ביכולת לומר את האמת. צדקת הדרך היא הנכס היסודי ביותר שיש לנו, ואף פעם לא מיותר להזכיר את דבריו של אלתרמן בנושא. אין לי ספק שמקורותיך בבית הרצוג השורשיים הם הבסיס להכרת צידקת הדרך שלנו. אבל החנופה הזו ל'אנשים החושבים' כוללת את מס השפתיים של הסימטריה, וכל נקודה שתרוויח אצלם, עולה לך בחצי מנדט. לפחות.

ויש עוד מרכיבים חשובים בנאום שלך, שפעולתם דומה. למשל הטענה שאיום חמאס איננו אסטרטגי. הוא כן. או דבריך על 'המערכת הפוליטית המרוסקת' של אבו-מאזן המעלה עוד תהיות לגבי משמעותה המעשית – להבדיל מההצהרתית – של 'הריצה למוקטעה'. או דברי ההזהרה שאותי כבר מצחיקים שכן אני קורא אותם בתוקף מקצועי כהיסטוריון, על 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה. כמה פעמים אפשר לשמוע את תחזית הזגגים הזו? ואפילו אם אתה צודק, ואכן 'חלון ההזדמנויות' וכן הלאה, כמה דקות קודם לכן אמרת שיש 'ציבור עצום שרוצה שלום' אבל הוא 'מפחד'. והחיפזון מהשטן, ולכן גם מנקודת המבט הזו – הקריאה 'מהר מהר פן נאחר!!' – מזכה במחיאות כפיים של צחי הלבב החושבים אך עולה מן הסתם במנדט או חמישה-עשר.

מכתב זה ממוען גם למחוז הקיבוצים במפלגה, שבדיוק לפני שנה השקיע מאמץ נרחב ומעורר הערכה לכשעצמו (שכן האם במחוז אחר מתקיימת בכלל פעילות רעיונית? מסופקתני), במרכזו מאמציו של שאול אריאלי לספר לעם ישראל שאין שום חשיבות לשטחים, וכי טילים אפשר לירות גם מהמפרץ הפרסי. כמה מנדטים היה שווה לדעתך המסר הזה לפני 'צוק איתן'? כמה הוא שווה היום? נכון, שמעתי בנאומך דברים ברורים על נחיצות האחיזה בבקעה, אלא שדברים אלו לא רק שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות המינימום של האיש שאתה רוצה לרוץ ולקדם עימו 'תהליך מדיני', אלא שהם אינם ברורים מספיק: האם מדובר בצה"ל שיושב בבקעה? מה רוחבה? מה מעמדה הריבוני?

מטרת הניתוח לעיל היתה להציע הסבר המערב מעט היסטוריה וקצת אקטואליה לעובדת מעמדנו בסקרים. אתה שואל מן הסתם מה אני מציע. קודם כל, להקפיד לומר את האמת. ללא כחל ושרק. לדייק. אבו-מאזן איננו שותף לתהליך מדיני ואין באופק שותף כזה. אבו-מאזן הוא שותף סביר לטובת המשך שמירה על בטחונם של יהודים ופלסטינים בחלק המזרחי של א"י. את הסיכוי לשמור על חייהם ושלומם של פלסטינים ויהודים החיים באזור עזה איבדנו לפני תשע שנים ומי יודע, אולי 'צוק איתן' ישיב מעט הגינות ותנאים של חיבה ליהודים ולפלסטינים משני צידי גדר הרצועה. מתוך אותו הגיון, יש להקפיד ולומר שהקואליציה 'השפויה' יחסית שישראל נמצאת בה באזור, גם היא על תנאי, גם היא קוניונקטורלית, גם היא מבוססת על שיתוף אינטרסים בין המשטרים הדכאניים של סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות. לא יותר ולא פחות.

לסיכום, שידור מתמיד של קור רוח מדיני ודייקנות עובדתית (הפוך לחלוטין מדרכו של העיתון הנזכר) הוא תנאי לשיקומה של האמינות שפעם היתה שם נרדף למפלגות תנועת העבודה: מפא"י, אחדות העבודה ופועלי ציון. את "הסטייה של מפ"ם" כפי שהגדירה יגאל אלון הצליח 'המערך' (הזוגי ואחר כך המשולש) לקבור למשך שנים ארוכות של בניין אומה רב-צדדי ורב-תחומי: בבטחון, במעמד המדיני של ישראל, בכלכלה, בחברה, בקליטה, בחינוך וכן הלאה. אחרי המהפך של 1977 חזרה הסטייה הזו וזחלה מן המנהרות ההיסטוריות שלה ואחרי 1981 הרימה ראש ושבה וכבשה את המחנה הציוני-השמאלי. את נצחונו של רבין ב-1992 יש לראות כשיבה רגעית של 'העבודה' לעצמה: אמינות אמינות אמינות. דרכו של רבין (ושל אלון ושל אשכול) היא תשובת העבר לשאלת העתיד.

כמה מלים על ממלכתיות

'ממלכתיות' הוא המושג שהשתרש בשיח הציבורי בישראל מיד עם הקמת המדינה. אמנם המושג גרר ויכוח בין תומכיו ובין מתנגדיו, וגם בקרב תומכיו הוא זכה לפירושים מנוגדים, אך למרות הכל ניתן לסכם ולומר כי 'ממלכתיות' היא הגישה העומדת בבסיס כל מדיניות ציבורית בכל תחום הנוגע לחיי האזרחים. גישה 'ממלכתית' מביאה למשל לקידום מדיניות תחבורתית שבמרכזה העקרון שכל אזרח אמור לממש את 'חופש התנועה' שהוא אחד מעקרונות הדמוקרטיה. באופן דומה, 'ממלכתיות' בתחום הבריאות היא הבסיס לויכוח על מקומה של הרפואה הפרטית וליתר דיוק למדיניות המחזקת  את הבריאות הציבורית. 'ממלכתיות' היא הכותרת תחתיה עמלו כל שרי החינוך בישראל להבטיח את זכותו של כל ילד – יהודי, ערבי, עולה, ותיק, דתי, חרדי, מסורתי וחילוני – לחינוך שיכין אותו לחיים בחברה דמוקרטית ומודרנית. 'ממלכתיות' היא גם הבסיס לקיומה של מערכת ביטחון מסועפת, הכוללת משטרה, צבא, שרותי בטחון פנים ו'מוסד'. כל אלו מכוונים למטרה אחת מרכזית: הבטחת בטחונו של כל אזרח במדינה. 'ממלכתיות' היא הבסיס לויכוח על איכות הסביבה, אופן חלוקת העושר הנובע מניצול משאבי טבע לאומיים, הדרך לניהולה של הכלכלה הלאומית, וכן הלאה. 'ממלכתיות' איננה תכנית פעולה ברורה אלא תפיסת יסוד ממנה יש לנווט את החיים האזרחיים בכל מישוריהם, כולל השידור הציבורי. לבסוף, דרך בטוחה לברר מה היא גישה 'ממלכתית', עוברת גם בנתיבי השלילה, האיפכא-מסתברא, לאמור: אם לא 'ממלכתיות' מה החלופה? שלטון בעלי הממון? שלטון הרחוב? מסירת הנכסים הציבוריים בידי כוח פוליטי אקראי שנבחר אפילו בבחירות סדירות? שאלות רטוריות אלו מעלות מיניה וביה את המסקנה שאין בלתה: 'ממלכתיות' היא דרך המלך לקיום הדמוקרטי, מהסיבה שהיא עומדת מעליה ובבסיסה. קיומן של מערכות 'ממלכתיות' מבטיח את המשך הויכוח הדמוקרטי הנובע מעצם העובדה שהחברה האנושית פלורליסטית. באחת – האוניברסאליות הממלכתית היא תנאי למימושו של האינדיבידואליזם הפלורליסטי.

על מה אנו נלחמים

אחרי עוד ביקור בעיר העברית הראשונה קל לי עוד יותר להזכר על מה אנחנו נלחמים. העיר הזו שמיומה הראשון אחוזה תזזית של חיים. חיים מכל הסוגים. הצפירות העצבניות של נהגי המוניות; ההורים שלוקחים את ילדיהם לסיבוב בפארק; האנשים שרצים וחוזרים והולכים לאורך הירקון כי ככה נעים להם וטוב; שירי לדלסקי שהעמידה מופע חכם ויצירתי כל כך, ולא שכחה להזמין לבמה אנשים מוכשרים עוד יותר אפילו ממנה, וכולם יחדיו במשך כשעה סיפרו על לבטיהם של אנשים צעירים, אופטימיים, שמחים, אוהבים, מלאי הומור כולל הומור עצמי ואירוניה, שאוהבים את החיים כאן ועכשיו ובכלל; והעגורנים שמשנעים ברזלים ומלט ומצמיחים בניינים לשמיים, כי כולם רוצים לחיות או לפחות כמוני לחפש צינוריות ומסנני דלק לאופנוע הישן והחביב שלי ואיפה הם ימצאו פריטים כאלו אם לא בתל אביב, העיר ללא הפסקה שהיא כל כולה שיר הלל לחיים.
וכל השאר הערות שוליים. אולי אחת בעצם: בהמשך לבדיחות שעלו כאן מצד חברי פייסבוק למיניהם - גדוד של חמאסניקים חרוצים היו בונים את התחתית המיתולוגית של תל אביב תוך שנה בערך. והנמשל: אם הם היו משקיעים רבע מהמרץ שלהם, והממון, והגאונות, והרצון, והיצירתיות, וכן הלאה, כל מה שיש לפלסטינים לא פחות מליהודים, בבנייה של עזה, ולא במנהרות מוות ובטילים מתוצרת עצמית שמגיעים ליהוד ולנתב"ג, כבר מזמן היתה לנו כאן סינגפור בריבוע, גן עדן של חיים ושגשוג ויצירה, ומי שלא ראה את חופי רצועת עזה לא מבין מה זה חופי ים מרהיבים, השמים בכיס כמובן לא רק את חופי תל אביב הנפלאים לכשעצמם, אלא גם את חוף ניצנים וחוף זיקים, חופים מכובדים מאד בפני עצמם.
אבל כמו שהאח המתוק שלי אומר, החמאסניקים לא מחפשים גן-עדן עלי אדמות אלא בשמים. והנה כאן כל ההבדל והנה שוב פעם, למי שעדיין לא הבין, על מה אנו נלחמים.
וכן, ברור, השאלה על האמצעים, הדרכים, התערובת של הצבאי והמדיני, הכלכלי והדיפלומטי, וכן הלאה, תמיד פתוחה. לפעמים אין ברירה אלא לירות ממש מקרוב ולהשמיד מנהרות, לפעמים צריך 'רק' ללמד את ההבדל הזה בבתי הספר שלנו ולא להכנע לטינופת המוסרית הידועה בשם 'רלטיביזם', הבת החוקית והישירה של סבתא פוסט מודרניזם שמסרבת למות, לא היא ולא אחותה הצולעת פוסט קולוניאליזם וכן הלאה. כך או אחרת - חטיבת גבעתי בסג'עייה או 'סתם' שיעור אזרחות בבית הספר התיכון - העמדה המוסרית היסודית המנחה את חיינו כאן ב-135 השנין האחרונות (מאז התלם הראשון בפתח תקווה, הסבתא הגדולה שלתל אביב) היא זו שצריכה לעמוד במרכז התודעה שלנו.
וכשתשכחו את זה לרגע, קיפצו לתל אביב. בידקו קודם מי מופיע בלבונטין 7, לכו תדעו, אולי תיפלו על עוד מופע של שירי לדלסקי, או של חבורת הספוקן-וורד, או על המופע הבא של נדב, עודד ורועי. רשימה חלקית של אוהבי חיים מופלאים אחד אחד.
הם הניצחון הגדול שלנו. כל השאר - בניינים יפים, שדרות, טיח נופל וכן הלאה - תפאורה (חיונית) בלבד.

מדוע 'תופעת גדעון לוי' גרועה מלורד האו-האו

קודם כל, מי זה 'לורד האו-האו'? אינטלקטואל אנגלי שבזמן מלחמת העולם השנייה ישב בגרמניה ושידר תעמולה פרו-נאצית באנגלית, לאנגליה. אני משוכנע שאין צורך להסביר מדוע ההשוואה לתופעת גדעון לוי מובנת מאליה. אז זהו, שהיא לא. משני הצדדים שלה, הענייני-היסטורי והאנלוגי-אקטואלי.

מהצד הענייני-ההיסטורי: גדעון לוי לא נאצי ובכל מקרה הוא לא מואשם כמו ויליאם ג'ויס (שמו האמיתי של 'לורד האו-האו') במסירת סודות לאויב, הפעולה שהביאה בסופו של דבר לתלייתו של האו-האו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

מהצד האנלוגי: הלורד האו-האו ודומיו (הברון מוסלי למשל), כלומר הפשיסטים בבריטניה, היו אז והם ממשיכים להיות בשולי-השוליים של החברה והפוליטיקה בבריטניה. גדעון לוי לעומת זאת צמח מתוך המחנה החברתי-הפוליטי החשוב ביותר של ישראל, זה שלמעשה הקים וקיים אותה עד 1977: תנועת העבודה.

כן כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, גדעון לוי שימש בין השאר כיועץ או עוזר בכיר של שמעון פרס, בתקופת הבחירות החשובות ביותר לדעתי בתולדות המדינה, אלו של 1981 (מדוע הכי חשובות? כי ב-1977 יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד. ב-1981 האווירה היתה של 'מתקנים את התקלה'. זו היתה הפעם היחידה בה התייצבו באופן מובהק שני מחנות פוליטיים זה מול זה, כמו במערכת דו-מפלגתית. בגין ניצח את פרס 48-47. כל השאר כמו שאומרים: היסטוריה).

ומכאן לתשובה על השאלה שבכותרת: בעוד הלורד האו-האו ודומיו לכל היותר עיצבנו את המיינסטרים הבריטי (וחשפו את ערוותו בכל הנוגע לכבוד שהם רחשו וממשיכים לרחוש לחופש הביטוי, אבל זה עניין שולי כרגע), הנה אי אפשר להגזים בחשיבותה של תופעת-גדעון-לוי: המאסת 'השמאל' על המיינסטרים הישראלי.

במלים אחרות: בעוד הלורד האו-האו איננו מבטא אלא שולי-שוליים של הימין הבריטי הסהרורי, הנה תופעת-גדעון-לוי אחראית להחלשותו של השמאל הישראלי ומעצם כך לחיזוקו של הימין.

כתבתי כמה פעמים 'תופעת-גדעון-לוי' והגיע הזמן להסביר למה הכוונה. אך קודם לכן יש לומר דבר אחד שלי הוא ברור אך הוא שנוי מאד במחלוקת: המיינסטרים הישראלי – אצל יהודים וערבים גם יחד – מתאפיין בהטייה ברורה לכיוון הערכים הקלאסיים של השמאל-הציוני (לא, לא אמרתי שהערבים בישראל ציונים. הציבור מתבקש לקרוא מה כתוב ולא מה שהוא חושב שכתוב): בתחום החברתי-כלכלי: מעורבות של המדינה בכלכלה לטובת משק יצרני, שוויון הזדמנויות, צמיחה ותעסוקה מלאה. בתחום המדיני: מתינות, נכונות לשלום-אמת המבוסס על הכרה ופשרה, זהירות בשימוש בכוח אך נכונות מלאה ומוכנות לעשות שימוש כזה למטרות המדיניות הנזכרות.

זהו להבנתי 'שמאל'. וסיכוייו להצליח להוביל את תפיסתו האחראית והשקולה, הוא זקוק לאמון הציבור (או לפחות 51% ממנו, אלו כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית). וכדי לעשות זאת הוא חייב להציע דרכים מתונות ואחראיות. הוא חייב לשדר אמינות. את זה הצליחו לעשות בן-גוריון ושותפיו-יריביו לצמרת מפא"י מ-1933 ועד 1977. את זה הצליח לעשות רבין ב-1992. במידה מסויימת גם אהוד ברק ב-1999.

אבל רבין וברק הם 'סטיית התקן' בתהליך הפוליטי ההפוך לזה שקידמו בין 1933 ל-1977 מפא"י ושותפותיה (מפ"ם, אחדות העבודה וגורמים פרוגרסיביים במרכז הציוני ובציונות הדתית!). כי מאז 1975 (בעיצומה של ממשלת רבין הראשונה), ויהיו שיאמרו מאז 1967 (מאז משה דיין הפך להיות קיסר השטחים. מי החליף אותו ב-1974? נכון. שמעון פרס), ובוודאי אחרי 'המהפך' של 1977, הלכה והתחזקה 'תופעת גדעון-לוי', במרכזה הצגת חלופות מדיניות תלושות מהמציאות, בשיאן 'הסכם אוסלו' עליו חתומים כידוע שמעון פרס ויוסי ביילין.

במלים אחרות ובקיצור: תופעת-גדעון-לוי מתאפיינת בשיח פוליטי חסר אמינות. הציבור הישראלי שכאמור ברובו מתון מדינית-בטחונית וסוציאל-דמוקרט כלכלית-חברתית, איננו מוכן למסור את הגה השלטון או אפילו חלקים ממנו, לאנשים שמשדרים חוסר אמינות. הלורד האו-האו שידר בסך הכל תעמולה מרגיזה. גדעון-לוי ושות' משדרים חוסר אמינות.

מי הם שותפיו של גדעון-לוי לתופעה? לא לפי סדר החשיבות, ניתן למצוא אותם באקדמיה, בתרבות, בספרות, בקולנוע, בקרב סלבריטאים, וכן הלאה. כל מה שאלחנן יקירה היטיב להגדיר כ'קהילת הטרוניה'. אלו שנקודת המוצא שלהם שישראל היא לא רק הבעיה של המזרח התיכון ושלכן יש לבטלה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, אלא שהיא קודם כל צרה חברתית לרוב יושביה (בפריפריה, בישובים הערביים כמובן, בשכונות, בקרב עדות המזרח, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, ילדים, הסביבה ומי ומה לא) ובושה וחרפה מעצם קיומה הגרוטסקי (חנוך לוין כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: חנוך לוין, שאת הביקורת שלו כינה גדעון קרסל במלים 'שמאל-בואש').

כדאי לשים לב להבדל המהותי בין מה שייצג לורד האו-האו לבין מה שמייצגת תופעת גדעון-לוי. לורד האו-האו הגיע משום מקום והלך לשום מקום. לעומת זאת, אצלנו מדובר באנשי אקדמיה שעצם הזכרת האוניברסיטה ממנה הם משדרים לעולם את מרכולתם, היא המסר: ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (בן-גוריון!); שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב; אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. רשימה חלקית.

אחר כך באים האמנים הדגולים שלנו, המשוררים והסופרים, לא כולם חלילה, ברור, גם באקדמיה הרוב הוא הגון ורציני. אבל התופעה עושה רעש הרבה יותר ממשקלה ולכן חשיבותה. אז האמנים שמגנים את האלימות והכיבוש וההתנחלויות ואת חומת ההפרדה ומצטרפים לחרמות וכן הלאה. והקולנוענים הזריזים שיודעים – כמו לא מעט אקדמאים מהשורה השנייה – שאם אומרים את המלים הנכונות ומצלמים את הכפרים מהזוויות הנכונות, זוכים לתשואות הנכונות במקומות הנכונים. והאמנים הפלסטיים שעושים מיצגים ומיצבים נגד האלימות והכיבוש וכן הלאה.

ועיתון אחד כנגד כולם. 'העיתון לאנשים חושבים', שהפך למשל ושנינה בקרב מבקריו, אך שממשיך לשאת בגאון את הכינוי הזה, ומבחינות רבות בצדק, בדין וביושר. כי מבחינות רבות אכן מדובר בעיתון רציני לאנשים שדורשים מעצמם קצת יותר בבואם ללמוד על המציאות כפי שמשתקפת בוואטסאפ. ולכן תופעת גדעון-לוי כל כך משמעותית וכל כך בעייתית בלשון המעטה. כי עם כל הכבוד לסקירות החכמות בתחומי הספרות, הבריאות, הספורט, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המסעדנות והחינוך, ואפילו הכלכלה, שאפשר למצוא בעיתון הזה, מה לעשות ושאלת חיינו כאן היתה מאז 1878 ומשיכה להיות על עצם זכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מארץ-ישראל. או בקיצור: השאלה המדינית-בטחונית. ועל השאלה הזו גדעון לוי ודומיו (וקודמיו) משיבים תשובה שלילית או לכל הפחות חסרת אמינות.

שוב, בשונה מתעמולת הסרק הכוזבת והמעצבנת של לורד האו-האו - שבלי להיות מומחה לתולדות מלחמת העולם השנייה אני מרשה לעצמי להניח שהנזק שלה למאמץ המלחמתי היה זניח אם בכלל -  ההקפדה של גדעון-לוי (ושותפיו לתופעה בעיתונו ובקהילת הטרוניה הרחבה, ובעיקר בעיקר במערכת הפוליטית) להמשיך ולעסוק בסכסוך היהודי-ערבי כאילו שיש רק צד אחד שכולו צודק (ומסכן וגזול ושדוד ומנושל ופליט) וצד שני שכולו אשם (ואלים ומתנשא ומנשל ומטהר-אתנית ומנצל), ניזקה לסיכוי לפתור את הסכסוך הזה, או לפחות להרגיע אותו, עצום.

ומדוע? בדיוק. בשל הפוליטיקה, או הפוליטיקאים שהיא מעודדת ושהם רוכבים עליה, על תופעת גדעון-לוי, וניזונים מצדקנותה החד-צדדית והעיוורת למציאות. הוזכר כאן כבר הקשר בין גדעון לוי האיש לשמעון פרס המועמד לראשות הממשלה ב-1981. שמעון פרס גידל כמה וכמה תלמידים הראויים להכלל בתוך הקבוצה הזו שזכתה כאן לכותרת 'תופעת גדעון-לוי'. הבולט בהם הוא כמובן יוסי ביילין. הוא ופרס כאמור לעיל הביאו עלינו את 'אוסלו'. לא מדובר ב'פשעים' במובן שהימין נוהג לדבר עליהם, אלא בפוליטיקה הנסתרת שהתקיימה בין יצחק רבין לשמעון פרס כבר מימי הממשלה הראשונה בה כיהנו יחדיו בתפקידים הבכירים ביותר, בין השנים 1977-1974.

הציבור בוודאי שכח, כי למי יש כוח לזכור כשבכל דקה יש 'מבזק' המספר לנו על רקע מוזיקה דרמטית על 'מה שקורה עכשיו'. טוב, בשביל זה יש היסטוריונים. זה תפקידם העיקרי. להזכיר ולתת הקשר. ובכן ב-1975, בזמן שרבין עמל להגיע ל'הסכם ביניים' עם מצרים, הסכם שסלל את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד שלוש שנים מאוחר יותר, חתר שר הבטחון שלו, שמעון פרס, כנגד מדיניות ראש הממשלה שלו, תוך שהוא (פרס) עושה שימוש בעיתונות החושבת של אותה תקופה – בראשה 'הארץ' ו'דבר' – על מנת להראות לציבור הישראלי את איוולת דרכו המדינית-בטחונית (של רבין) הזהירה מדי לטעמו של שר הבטחון.

נשמע מוכר? בדיוק. בדיוק אותו הדבר התרחש 17-18 שנים מאוחר יותר. בעוד ראש הממשלה יצחק רבין עמל על קידומו של הסכם מסגרת זהיר ומתון בין ישראל לבין נציגים פלסטינים מתונים, חתר סגן שר החוץ הישראלי, יוסי ביילין, תחת התהליך שניהל ראש הממשלה שלו באמצעות אליקים רובינשטיין, נציגו בוושינגטון, ובאוסלו – בצוותא עם אידיוטים שימושיים דוברי נורבגית – הבטיח את שובו של יאסר ערפאת לא 'רק' לזירה המדינית (שם נחשב סוס מת לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין), אלא ממש ממש למוקטעה ברמאללה.

השאר כידוע היסטוריה. היה זה קלינטון שאמר שרצח רבין הסיג את תהליך הפיוס הישראלי-ערבי או היהודי-פלסטיני לפחות דור אחד לאחור (זהו איננו ציטוט מדוייק!). אכן כן. רבין, בדיוק חודש לפני שנרצח, התכוון לעצור את טירוף אוסלו שכפו עליו הצמד ביילין-פרס, בעידודה של 'העיתונות החושבת'. הנה מה שאמר בנאומו בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ועכשיו תבדקו את ההפרש בין דברי רבין ב-1995 (שכן, כמובן, הם אינם קדושים ואני משוכנע שרבין עצמו היה מציע במצבים שונים מפות קצת אחרות, ובכל זאת), לבין גדעון-לוי-יוסי-ביילין-שריד ושות', ובעיית האמינות המדינית של מי שמזוהה עם 'השמאל' בישראל ולקח עליו מונופול, תתברר מאליה.

האירוניה שהאנשים הטובים ברובם, המתנהלים על פי עקרונות 'תופעת גדעון-לוי', מכתירים עצמם כ'מחנה השלום', שהרי המשמעות המעשית של התופעה היא חיזוק אויבי התהליך המדיני: פעם אחת בצד הפלסטיני - זאת על ידי הערצה עיוורת של חמאס ולפני זה של פת"ח\אש"ף; ופעם שנייה כאמור על ידי חיסול-דה-פקטו של חלופה שמאלית-ישראלית ראוייה ואמינה.
זה יכול היה להיות מצחיק אילולא העובדה שהבדיחה היא עלינו ואותי היא לא מצחיקה. מה עושים? עושים. הרבה מאד אבנים שזרקו חכמים גדולים שהם למעשה טיפשים מטופשים להרבה מאד בארות (ומנהרות), חייבות להיות מוצאות משם על ידי חכמים גדולים פחות, אך אמינים יותר. זה לא יהיה פשוט, אף פעם לא מאוחר להתחיל.

קרבנות 'מחנה השלום'

המהלך הבא של 'השמאל' הוא להדגיש את סבלותיהם של הפלסטינים בעזה (כאילו שמישהו טוען אחרת), לא 'רק' לנוכח מלחמה בסדר גודל מלא למדי, אלא בכלל, בשוטף, מצבם הכלכלי העגום וכן הלאה. את העניין הזה הם מעמידים כרקע לעצם רצונו של חמאס לחולל 'התנגדות' ('טרור' במכובסית) כנגד ישראל. ומכאן למסקנתם המתבקשת: אילו ישראל היתה דואגת לרווחתם הכלכלית של תושבי עזה, קודם כל על ידי הסרת המצור, הכל היה בא על מקומו בשלום.
מול ההסבר הזה ('נראטיב' במכובסית) הם מעמידים את 'ההתלהמות' ו'הלאומנות' ו'הכוחנות' המאפיינות להבנתם את 'הציונות מראשיתה' , שתחילתה נישול, המשכה נכבה, והמשך-המשכה כיבוש והתנחלויות ודיכוי וכן הלאה. יפה מאד. יש תיזה, אפשר לשווק אותה. יש לה התחלה אמצע וסוף, טובים ורעים, רק חסר ליהוקו של רוג'ר ווטרס בתפקיד הראשי וכן הלאה. מה חסר? העיקר...העיקר הוא להציץ למצע חמאס, להקשיב לנאומי מנהיגיו, לבחון את התנהלותן של זרועותיו למיניהן, עם כל הויכוח שיש בין הזרועות האלו והאחרות, ואחרי העבודה האלמנטרית הזו, לשאול בכנות שאלה קטנה אחת בלבד: מה יעשה חמאס אם ישראל תסיר את המצור (בהנחה שהוא בכלל קיים אבל לצורך הטיעון נגיד שכן)? תקדם את המשק והחברה הפלסטינית בעזה? תחנך את ילדי עזה 'חינוך לשלום' במסגרתו האמירה שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם - כולל ליהודים - זכויות שוות לחיים של שלום ושגשוג? האם היא תקבל את הפלורליזם הפוליטי המאפיין את הפלסטינים כמו כל חברה אנושית אחרת? האם היא תקבל את הפלורליזם החברתי-מגדרי ותרבותי-דתי המאפיינים את הפלסטינים כמו כל חברה אנושית אחרת?
רק שקרן פתולוגי מסוגל לענות בחיוב על השאלות הללו. ולכן, עם כל הכבוד לפרשנות המופלאה של 'הערבים מסכנים ולכן חמאס יורה טילים וחופר מנהרות כדי לעשות מגא-פיגוע בניר עם', היא מעידה על יוצריה ולא על המציאות.
המציאות, כן, המציאות, בול עץ עיקש. הנוסחה הישנה והטובה של אלון את רבין מלפני 40 שנה נכונה גם היום: פלסטינים - כן! אש"ף וחמאס - לא! מי שמסרב להכיר במהותו של חמאס ומנסה לעטוף אותו במסכנות הפלסטינית (עליה אין ולא יכול להיות עוררין!), עושה כמעשה חמאס, בתחום המוסרי...
כשם שחמאס עוטף עצמו בפלסטינים האומללים שנקלעו תחת ידיו, כך הפסיבדו-שמאל הישראלי עוטף את מרכולתו הפסיבדו-מוסרית במסכנות האובייקטיבית של הפלסטינים. על פי הניתוח הזה, הפלסטינים הם קרבנות חמאס מזה, ופסיבדו-מחנה-השלום הישראלי (חנין, זועבי ולהקת המעודדות שלהם בעיתון הידוע ובאקדמיה  למיניה), מזה. אילו לא מדובר היה בחיי אדם (פלסטינים קודם כל) זה יכול היה להיות משעשע ממש.

במקום תפילה לשלום חיילינו

באחד משידורי הטלוויזיה בימים האחרונים אמר קווה שפרן את מה שכולנו בערך יודעים. שפעם מדובר היה ב'מגש הכסף', כלומר בגבורה והקרבה, והיום מדברים על קרבנות. בין אם ההבחנה הזו מדוייקת או לא, יש בה משהו. ולכן כדאי לזכור את הא-ב של סולידריות אזרחית. לפני 32 שנה הייתי בלבנון כי ישובי הצפון סבלו סבל יומי גם מירי תלולמס וגם מפיגועים וכן הלאה. ומיד אחרי ששת הימים סבלו סבל דומה ישובי אזור בית שאן ובית שאן כמובן. זכורה לי נסיעה עם אבא שלי בשנת 1970, באזור הזה, ואת הסבריו שאם יירו קטיושות נצטרך לתפוס מחסה בצד הכביש, ומי שנוסע בין בית שאן לצמח יכול עדיין לראות מדי כמה קילומטרים את השלטים 'מחסה'. ומאז 2000 אלו תושבי הדרום. ובכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצה"ל, (לא ב'צבא' כפי שכתוב בפראבדה של חמאס הממוקם - איך לא - בלב ליבה של תל אביב, גן העדן שבנו כאן הציונים המשוקצים, גן עדן של סובלנות מגדרית ופוליטית וגן עדן ליצירה מכל הסוגים), ובכן, בכל נקודת זמן מישהו אחר משרת בצבא ההגנה לישראל ומסכן את חייו כפי שפעם אחרים סיכנו את חייהם למענו כשהיה תינוק ולמען הוריו ואחיו וקרובי משפחתו. אין דרך אחרת לראות את זה, וכמובן שהתפילה 'הלוואי וכל כוחותינו יחזרו הביתה בשלום' נישאת על שפתי כולנו, אבל לכולנו ברור שלא כולם יחזרו הביתה בשלום. ומי שבוכה על כל חייל שנהרג שיזכור מה החלופה. כי החיים זה חלופות. לא חזיונות ולא אשליות ולא זבנג וגמרנו וגם לא מצגי שווא של אידיוטים שימושיים למיניהם.

מאמר מהאקונומיסט מיוחד לאתר שלי!

כתבת השער ב"אקונומיסט": "עוני, אלימות – העולם הערבי הוא כישלון", 8.7.2014

לפני אלף שנה התחרו הערים הגדולות בגדאד, דמשק וקהיר על תואר העיר המובילה בעולם, הרבה לפני ערים מערביות. באותם ימים הלך האסלאם יד ביד עם חדשנות. החליפויות הערביות היו מעצמות־על דינמיות, מגדלורים של למידה, סובלנות וסחר. כיום, הערבים נמצאים במצב מחריד. אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה מתקדמות, אבל המזרח התיכון שקוע בבוץ של עריצות ונקרע לגזרים במלחמות.

התקוות התעוררו לפני שלוש שנים בגל של התנערות מארבעה עריצים – בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן – ובדרישה לשינוי בשאר המדינות, בעיקר בסוריה. ואולם פירות האביב הערבי נרקבו ונהפכו לאוטוקרטיה מחודשת ומלחמה. הם יצרו אומללות וקיצוניות שמאיימות על העולם כולו.

מדוע מדינות ערב כשלו בצורה אומללה כל כך ביצירת דמוקרטיה, אושר או עושר (למעט הנפט) עבור 350 מיליון תושביהן? זוהי אחת השאלות הגדולות של זמננו. מה הופך את החברה הערבית לנוטה להקמתם של משטרים נאלחים ולחשופה בפני פנאטים שרוצים להחריב אותם משטרים ואת בעלי בריתם במערב?

אף אחד לא טוען שהערבים חסרי כישרון או שיש להם אנטיפתיה פתולוגית לדמוקרטיה. ואולם כדי שיתעוררו מהסיוט שלהן, וכדי שהעולם יחוש בטוח יותר, יש צורך בשינוי גדול.

הממשלות רקובות, האופוזיציות עוד יותר

אחרי דיכוי של עשורים, הזעם התפרץ כמו סופת קיץ. בני נוער מתפרעים הציפו את רחובות העיר. המשטר המזועזע חש להציע ויתורים: חופש הביטוי, סוף שלטון המפלגה היחידה ובחירות אמיתיות. כשהאסלאמיסטים זינקו לניצחון בסבב הראשון של הבחירות, הצבא התערב והעימות היה אלים עד שהעם נסוג והסכים לחזור לחיות תחת אותו דיכוי שבו חי לפני המרד.

זה נשמע כמו האביב הערבי בבחריין, במצרים, בלוב, בסוריה, בתוניסיה ובתימן, אך מדובר בכלל באלג'יריה של לפני 25 שנה, במשבר הפוליטי הגדול הראשון באסלאם המודרני. במלחמת האזרחים באלג'יריה של שנות ה-90 נהרגו 200 אלף איש והאסלאמיסטים הובסו. כיום אזרחי המדינה ניצבים חסרי אונים מול המאבק בין האוליגרכיה השולטת בכספי הנפט והצבא לבין הרדיקלים האסלאמים.

רבים מ-350 מיליון תושבי העולם הערבי שקועים בבוץ דומה – בין ממשלות רקובות ואופוזיציות שלעיתים הן רקובות ואלימות אף יותר. בין דיכוי למרד, הם תקועים ולא יכולים להתקדם. הקיפאון הזה החמיר את החשש כי מדינות ערב אינן מותאמות מיסודן לעולם המודרני. ואולם דווקא דפוסי המודרניזציה הייחודיים של המאה ה-20 הם אלה שעומדים מאחורי הכישלון הפוליטי של האזור.

האביב הערבי הוביל לחזרה מדכאת על הניסיון האלג'יראי. הקולות הקוראים לרפורמות ליברליות שיעמידו את מדינות ערב בשורה אחת עם שאר העולם – התגלו כחלשים. רק תוניסיה הצליחה לאמץ סדר חדש ופתוח יותר. במקומות אחרים התוצאה היתה חזרה למשטר הישן, כמו במצרים תחת אל־סיסי, או – מלחמת אזרחים. מלחמות אלה העצימו את הג'יהאדיסטים הסוניים כמו אלה של דאע"ש, ילד חורג, מרושע ושאפתן של אל־קאעדה, השולט עתה בחלקים נרחבים בשתי מדינות. דאע"ש הכריז על מנהיגו, אבו בכר אל־בגדדי, כחליף המוסלמים כולם.

המונרכיות של האזור, שרבות מהן עשירות כל כך בנפט ששליטיהן משתיקים את התסיסה באמצעות כסף, ישבו בצד בזמן האביב הערבי. מדינות כמו אלג'יריה ולבנון עברו מחזורים חסרי תוחלת של מרידות. בלבנון הוציאה מהפכת הארזים של 2005 רבע מהתושבים לרחובות, הפילה ממשלה ואילצה את בשאר אסד להסיג את "שומרי השלום" שלו, שהפכו את לבנון לבת חסות סורית. עשור לאחר מכן, מפלגות בחסות סורית שולטות שם בפוליטיקה.

האינתיפאדות הפלסטיניות של 1993-1987 ו-2005-2000, שהיו שונות במהותן, התגלו כחסרות תוחלת לא פחות. הן שינו את אופי הכיבוש הישראלי, אך השטחים עדיין בשליטת ישראל. הפלסטינים עדיין נתונים במשטרים חד מפלגתיים: חמאס האסלאמיסטי בעזה ופת"ח החילוני יותר בגדה המערבית הם מונופולים שלטוניים בתמיכת שירותי ביטחון נטולי פיקוח. פלסטינים מעטים מאמינים ביכולת הישרדותה של ממשלת האיחוד שהוקמה באחרונה. ישראל נחושה לרסק את החמאס בכל מקרה.

מעבר לאלה נמצא מחזה הזוועות של סוריה ועיראק. בסוריה נהרגו יותר מ-300 אלף איש במלחמת האזרחים ו-13 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם. מאות אתרי ארכיאולוגיה נבזזו, וערים כמו חאלב נחרבו. אין סכסוך מאז מלחמת העולם השנייה שגרם לנזק רב כל כך למורשת התרבותית העולמית.

שיגעון הגדלות של הסונים

שיגעון הגדלות של אל־בגדדי עלול להביא את חזון האומה המוסלמית חובקת העולם לסופו יותר מאשר לקדם אותו. רוב הקבוצות הג'יהאדיסטיות המתחרות, שלא לדבר על המוסלמים מן השורה, זועמים על היומרה של אל־בגדדי להיות יורשו של הנביא מוחמד. ואולם עליית דאע"ש מדגישה את המצב הנורא שאליו שקעה הפוליטיקה של העולם הערבי.

מדוע העולם הערבי נתון בבלגן נורא ומדאיג? זוהי שאלה ישנה. האינטלקטואלים הערבים של המאה ה-19 תהו לגבי חולשתה של הציוויליזציה העתיקה שלהם בפני המערב האימפריאליסטי, אך העשורים האחרונים הדגישו זאת יותר מתמיד. השאלה "מה השתבש" נהפכה לתעשייה של ממש.

חוקרי מדע המדינה מצביעים על המדינות שיש להן רנטות על משאבי טבע כמו נפט, שבהן השליטים משתמשים בכסף כדי להשיג את הסכמתם של הנשלטים. סוציולוגים האשימו את "הגירעון הדמוקרטי" שגורם ליצירת תרבות פטריארכלית וכניעות בפני זקני השבט, במקביל לחשדנות כלפי זרים. לדמוגרפים נראה כי הגורם המובהק למצוקה החברתית הוא קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הערבית, במיוחד במדינות שבהן מיליוני איכרים נודדים לחפש את מזלם בערים.

במשך שנים רבות היה אופנתי בקרב היסטוריונים להפנות אצבע מאשימה כלפי האימפריאליזם המערבי. הכוחות הקולוניאליים, נטען, יצרו תהום בין האליטה העשירה והמערבית לבין ה"ילידים" הממורמרים. הגבולות שתוקנו על ידי משרטטי המפות האירופאים יצרו מצב מדיני שהקשה על בניית אומות. הקמת המדינה היהודית בפלשתינה תקעה טריז פיזי בין מדינות ערב וסיפקה תירוץ למשטרים צבאיים במדינות הסמוכות.

האסלאם, או הגרסה המודרנית שלו, נמצא בליבם של כמה מהקשיים העמוקים ביותר של מדינות ערב. טענת האמונה האסלאמית, שלפיה מתקיים שילוב של סמכות רוחנית וארצית ללא הפרדה בין המסגד למדינה, בלמה את ההתפתחות של מוסדות פוליטיים עצמאיים. מיעוט מיליטנטי של מוסלמים מחפש לגיטימציה בפרשנות פנאטית יותר ויותר של הקוראן. מוסלמים אחרים, שמאוימים על ידי האלימות הצבאית ומלחמת האזרחים, חיפשו מקלט בפלגים הדתיים. בעיראק ובסוריה נהגו שיעים וסונים להינשא זה לזה, ואילו כיום הם עסוקים בקטילה הדדית. העיוות האלים הזה של האסלאם התפשט למקומות מרוחקים כמו צפון ניגריה וצפון בריטניה.

טימור קוראן, כלכלן אמריקאי טורקי, טוען כי חוקי הירושה השוויוניים והנוקשים של האסלאם מנעו צבירת הון ושימוש בו בדרך ששיבשה את התיעוש. היחסים בין האסלאם למדינה, שלא יושבו עדיין, הם בעיה מתמשכת. במרבית תקופת החליפות הראשונה, לפני 1,400 שנה, ממשלות אימצו את הרעיון שכלפי חוץ החוקים האזרחיים כפופים לחוקי הדת, אבל בפועל הם עשו כרצונם והבטיחו שבתי המשפט יפעלו כך. במאה ה-19, ממשלות טורקיה, מצרים ותוניסיה פעלו לצמצם את השפעתם של שופטי השריעה, לא תחת לחץ אירופי, כי אם מפני שפסיקות השופטים היו בלתי צפויות ויצרו מכשול בפני המסחר וסמכות הממשלה.

התפשטותו המודרנית של האסלאם כביטוי פוליטי מפורש של החשיבה האסלאמית יצרה מערכת נוספת של בעיות: קבוצות כמו האחים המוסלמים, ששיגשגו מאז הקמתה ב–1928, טוענות כי כתבי היסוד של האסלאם מספקים תשובה לכל היבט בחיים, כולל לשלטון. הבעייה היא שהטקסטים הללו פתוחים לפרשנות נרחבת.

חולשת החזקים

למרות הריאקציונריות, האסלאם הוא יצור מודרני. שיעור הערבים שיודעים לקרוא זינק מפחות מ-25% ליותר מ-75% בשני הדורות האחרונים – וכמו באירופה של תקופת הרפורמה, חומר הקריאה הפופולרי ביותר הוא כתבי הדת. שבירת המונופול של אנשי הדת העלתה לגדולה גרסאות של גבורה ניהיליסטית אסלאמית שמדברות ללבם של צעירים מנוכרים. דאע"ש, למשל, מככבת בטוויטר.

יש טעם בכמה מההסברים הנ"ל, אבל אף לא אחד מהם ייחודי למדינות ערב. שלושה רבעים מהעולם סבלו בעברם משלטון קולוניאלי ופטריארכיה. יש מדינות מוסלמיות עם ממשלות בעלות אוצרות טבע ואוכלוסיות ענקיות, ולמרות זאת חלקן מצליח להתגבר על הקשיים. יש דמוקרטיות אסלאמיות כמו אינדונזיה שמצבן שפיר.

למען ההגינות, יש מדינות ערביות שיכולות לטעון להצלחה, כמו ירדן ומרוקו, ובמידה מסוימת גם לבנון. עבור התושבים הגברים בהן, מונרכיות המפרץ עומאן, כוויית, קטאר, איחוד הנסיכויות ואפילו סעודיה – הן מדינות שמציעות הזדמנויות כלכליות מצוינות, אף שאין בהן חופש בחירה פוליטית.

כל אלה מרמזים כי לא הגורמים התרבותיים, הדתיים והכלכליים הם הסיבות לבעיות. צריך לבחון את ההיסטוריה של גישת המדינות באזור למודרניזציה עצמה.

בתחילת המאה ה-20 תנועת נאהדה במצרים ובלבנט אימצה רעיונות ליברליים כמו חינוך ציבורי, זכויות נשים, מדע אמפירי וחברה פתוחה. מגמה הפוכה סברה כי הגישה הנכונה היא חזרה לשורשים הערביים ולצורה טהורה יותר של אסלאם. כך התחילה עליית הסלפים, המבקשים לאמץ את דרכי המוסלמים הראשונים, ופה טמונים שורשי הג'יהאד.

לבסוף התגובה הושפעה פחות מרעיונות ויותר מהפעלת כוח. ברוב מדינות ערב היו אלה חיילים, או יורשי השלטון שנתמכו על ידי צבאות, שנטלו את השלטון מהמעצמות האירופיות שנסוגו משטחן. אלה היו האנשים שקבעו את מצבה של המדינה הערבית המודרנית.

שליטה בשידורי הטלוויזיה, בבתי ספר ובזרימת ההון – איפשרה לשליטים החדשים לקדם סגנון פטרנליסטי של מודרניזציה, לא בשונה מספרד של פרנקו או איטליה של מוסוליני. כמו באירופה הפשיסטית, העסקה הבסיסית היתה שבתמורה לצייתנות, הממשלות יגנו על העם, ישמרו את האותנטיות התרבותית שלו ויביאו קדמה בדמות תעשיות כבדות וחקלאות ממוכנת. הבדלי פלגים או מוצא אתני זכו להתעלמות רשמית. המדינה גייסה מעמדות של נאמניה, אנשי עסקים מקורבים או אינטלקטואלים מועדפים, שופטים או מהנדסים, לצרכיה.

האוכלוסיות הכפריות, והאנאלפבתיות ברובן, לא הפעילו לחץ על השליטים לשנות את המערכת הקולוניאלית שירשו, כמו כוחות משטרה שמעדיפים לחנוק כל התנגדות במקום להילחם בפשע. במהלך הזמן, מעגל הנאמנים נהפך כפוף יותר ויותר לשלטון וצר יותר בהיקפו, כך שהצורך לרצותו פחת והלך. החינוך סבל מכך קשות.

מדינות ערב לא הצליחו לטפח את המוסדות הנחוצים לדמוקרטיה – המקח וממכר של דיון פרלמנטרי, הגנה על מיעוטים, שחרור נשים, עיתונות חופשית, בתי משפט, אוניברסיטאות ואיגודים מקצועיים חופשיים.

על רקע זה האסלאמיות צמחה לצורתה הפוליטית הנוכחית. הניסיון המר בבתי הכלא של מצרים של שנות ה-50 של המאה הקודמת עורר את סייד קוטב, פעיל בכיר באחים המוסלמים, שצוטט רבות על ידי ג'יהאדיסטים שבאו בעקבותיו, להכריז מלחמת קודש נגד המשטרים הערביים "הכופרים".

המצב הגיאופוליטי לא סייע להקל את התהליך. המורשת הקשה של הקולוניאליזם בצירוף השנאה לישראל הניעה מדינות ערביות רבות למחנה האנטי־מערבי במלחמה הקרה, שבו הן קיבלו אספקה של ציוד צבאי וייעוץ בתכנון. המונרכיות הערביות השמרניות נטו לכיוון אחר, ובעלי בריתן המערביים לא רצו לסכן את הק,רבה הזאת בדרישה לדמוקרטיזציה.

המשברים שהיו לבסוף מנת חלקו של מודל זה התרחשו בזמנים ובמקומות שונים, אבל הגורמים היו דומים. באלג'יריה, קריסה במחירי הנפט בשנות ה-80 חשפה את חולשתו של הסוציאליזם הנוקשה בעת שהאוכלוסייה המתרבה במהירות הצמיחה מאגר של גברים צעירים חסרי עבודה.

באביב הערבי הגורמים היו הגידול באי השוויון בעושר וקריסתם של השירותים הציבוריים בגלל הסטה של משאבים – בעיקר לטובת שירותי הביטחון. בשל כך, המונרכיות העשירות, שיוצאות מגדרן כדי להשתיק את העניים, לא סבלו ממרידות כאלה, אם כי בסעודיה יש עלייה בתסיסה המעמדית.

לכבות את האש עם בנזין

חוקר מדעי המדינה, סמר סולימן, קרא לזה הפרדוקס של המדינה החלשה והמשטר החזק. בתחילת שנות ה-2000 הוא הצביע על ירידה ביכולתו של השלטון המצרי לתווך בסכסוכים – שיושבו בעיקר מחוץ לבתי המשפט – וכן על קריסה נוספת של החינוך במדינה. קבוצות אסלאמיות מילאו את החלל של השירותים הציבוריים, בעוד שהמשטרה התעסקה בהגנה על המדינה ואיפשרה לסכסוכים קטנים להפוך להתנגשויות מעמדיות מכוערות.

בסוריה, לאחר שנים של צנע סוציאליסטי, הליברליזציה הכלכלית העשירה מעטים. הממשלה לא עשתה דבר להגיב לבצורת ההרסנית של 2010-2006, שהציפה את שכונות העוני ב-1.5 מיליון איכרים סוניים ויצרה מתכון להתקוממות של 2011.

מתיחות כזו בין מעמדות חברתיים, חריפה אף יותר מזו שבין פלגים דתיים, עוררה את המרידות במדינות ערב, אך מה שמלבה את הלהבות הוא הפילוג הדתי. למעשה, האסלאמים מנצלים את ההתמרמרות המעמדית כדי להרחיב את בסיסם, והממשלות מטפחות את הזעם בין פלגים דתיים כדי להצדיק את ההשקעה במערך הביטחון.

הפירומן הגדול ביותר הוא בשאר אסד. משטרו, שהובל על ידי העלאווים, הגיב למחאה, שתחילה היתה לא־אלימה, בברוטליות קיצונית, בטענה כי יריביו הם סונים קיצוניים שרוצים להשמיד את המארג החברתי המורכב של סוריה. הוא שיחרר מאות ג'יהאדיסטים מהכלא ופתח בהתקפות על מיעוטים כדי לתת תוקף לטיעוניו.

ראש ממשלת עיראק, נורי אל־מליכי, השתמש באיום הטרור הסוני – שבמקרה של עיראק הוא מציאות מכוערת – כדי להרחיב את סמכויותיו על הצבא והמשטרה ולהבטיח את נאמנות הבסיס השיעי שלו. כך התעוררה המרידה הסונית.

הרשויות במצרים שיחקו משחק דומה, אם כי באופן מעט יותר מתון. הן נטלו את השלטון לאחר מהפכת 2011. תחילה הפכו את האחים המוסלמים לבעלי בריתן כדי שיוכלו לשלוט ברחובות, ולאחר מכן עשו להם דמוניזציה. הדיכוי האלים של מחאות האחים המוסלמים לאחר ההפיכה הצבאית, ב-2013, עורר תגובות של טרור. בתורן, פעולות אלה הצדיקו עבור השלטון כל פעילות לדיכוי והשתקת מבקרים, כולל חילונים, שתקוותם לליברליזציה היתה ההשראה לאביב קצר המועד של מצרים.

ממשלת מצרים עשויה להצליח בדיכוי ההתנגדות, כפי שקרה בעיראק, בסוריה ובכל מקום אחר. ואולם כפי שאמר אל זנט, מדען מצרי ופרשן, נדרשת פתיחות כדי שחברות יוכלו להתקדם. פוליטיקה סגורה יכולה להשתנות בפתיחות לרעיונות וחברה פתוחה, כמו בסין. פוליטיקה פתוחה יכולה לפצות על עוני ומחסור במשאבי אנוש. ואולם – גם פוליטיקה סגורה וגם סגירות רעיונית הן מתכון לאסון, וההוכחה לכך היא מצבן של מדינות ערב.

רק הערבים עצמם יכולים לבלום את דעיכת הציוויליזציה שלהם, וכעת אין הרבה תקווה שזה יקרה. ה"יציבות" שמציעים המונרכים ואנשי הצבא לנוכח הקיצוניות – היא משכנעת, אבל לא נחלה הצלחה עד כה. השליטים בארמונותיהם והתומכים המערביים שלהם חייבים להבין שיציבות מחייבת רפורמה.

נראה כי העתיד הקרוב ידמם להפליא, אבל לקנאים יש נטייה לחסל את עצמם. סונים חילוניים, שהם הרוב בעולם הערבי, חייבים להשמיע את קולם. כשהרגע יבוא, הם צריכים לחשוב על הערכים שפעם הפכו את העולם הערבי לדגול – חינוך, רפואה, מתמטיקה, אדריכלות ואסטרונומיה. בשיאו, העולם הערבי היה גן עדן קוסמופוליטי ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים מכל זרם שהוא, והסובלנות שבו טיפחה יצירתיות וכושר המצאה. לאנשים שדברים רבים כל כך בחייהם השתבשו, הערכים הללו צריכים להיות חזון לעתיד טוב יותר.

די ל'עכשוויזם'!! (עכשיו!!)

פתרונות עכשיו. מלחמה עכשיו. שלום עכשיו. דיור עכשיו. כסף גדול עכשיו. תשובה למיסרון ששלחתי עכשיו. הכל עכשיו ומייד. העכשויזם הולך ומשתלט על הזירה הציבורית עד כדי כך, שדומה שאין כבר לאן לסגת. אז זהו, שיש. לא רק שיש, אלא שאין ברירה. וגם אם רוב האנשים ימשיכו לטפח את העכשויזם שאף פעם לא די לו, מספיק שמיעוט עיקש ונחוש ידע להמשיך ולומר: 'לא עכשיו, אחר כך. רגע. סבלנות'.

אל מול ה'עכשויזם' יש להציב חלופה ראוייה. לא כמהלך דווקאי. לא כאנטי-טרנד, אלא כמהות. כי המציאות בה אנו חיים דורשת את זה. המורכבות העצומה של החיים המודרניים, הקצב שלהם, ההיקף, 'גובה הזמנים' כפי שכינה זאת חוסה אורטגה אי-גאסט לפני כמאה  שנים כבר. ואם לפני מאה שנים, כשהקצב היה איטי בהרבה, ולמכתב נדרשו כמה ימים להגיע – אם הגיע - ממקום למקום, ומכוניות נסעו בקושי במהירות של 60 קמ"ש ובכל שבוע היה צריך להחליף להם 'פלאגים' אם כבר אז נדרשה מנה גדושה של סבלנות, היום על אחת כמה וכמה.

אין ברירה חברים וחברות. כלומר יש. סביר להניח שעד כאן, בערך 150 מלים מאז שהתחיל מאמר הדיעה הזה, כבר שלושת רבעי מהקוראים עברו ל'אייטם' אחר. טוב מאד. כי המאמר הזה מיועד לאלו שמוכנים ללכת לאורכו של מאמר שלם, להתחיל במילה הראשונה, ולהגיע לאחרונה תוך כדי מאמץ מסויים להבין הכל מהתחלה ועד הסוף. הנה הצעד הראשון החיוני כל כך למי שמאמין שאפשר לעצור מעט את טירוף 'העכשויזם'.

אתם עדיין כאן? יופי. עכשיו אפשר לצאת מהארון ולומר שההמשך קיומה של חברה דמוקרטית ושפוייה, השומרת מצד אחד על זכויותיהם של כל האזרחים והתושבים, אך מצד שני מצליחה לקדם כמה אינטרסים לאומיים וציבוריים מסוגים שונים, תלוי בגישה אזרחית-אישית של ריסון עצמי. ריסון עצמי כזה לא משיגים באמצעות תרגילי נשימה או מדיטציה, אלא באמצעות חינוך פוליטי.

מה זה חינוך פוליטי? לא מה שאולי ניתן להבין בטעות משמיעה ראשונה. לא מדובר בחינוך המכוון לדעה מסויימת, בוודאי לא למפלגה או לתנועה מסויימת. חינוך פוליטי הוא סוג של שיח מורכב ושקול, הדורש מחשבה, עיון, דיון, איסוף מידע, שקילת אפשרויות, בחינת מחירים. ההפך מ'עכשויזם'. כן, עצם הכניסה למסלול הזה הוא כבר חצי-ריפוי. החצי השני הוא העבודה הזו, עבודת החינוך הפוליטי, לגופו של עניין. דוגמאות תודה לאל (ולאנשים המדברים בשמו ולאחרים שקצת פחות מקבלים את קיומו), לא חסרות.

הנה למשל הסכסוך. ה'עכשויזם' לסוגיו המנוגדים מוכר: מ'תנו לצה"ל לכסח' ועד 'שלום עכשיו'. חינוך פוליטי של הסכסוך דורש סבלנות, כי ישנה רשימה לא קצרה של נושאים שחייבים לדעת אם רוצים להתמודד עם הבעייה הקשה הזו, שרחוקה מאד מפתרון: תולדות האסלאם, המזרח-התיכון, הציונות, המלחמה הקרה, עליית הפונדמנטליזם הרדיקלי לסוגיו (יהודי וערבי), ועוד ועוד. לא, אין צורך בתואר שני במדעי המדינה על מנת להביע דעה אזרחית על הסכסוך. אבל בין תואר שני לבין טוקבקים וכותרות אדומות המרוחות על העמוד הראשון של חינמון כזה או אחר, יש הרבה מאד אפשרויות. ורצוי שנבחר באלו המתרחקות מ'העכשויזם' של הכותרת והטוקבק, אל עבר הרצינות והאחריות והריסון העצמי.

או הכלכלה. גם כאן ה'עכשויזם' לסוגיו מוכר ומשמים. מ'יהיה קשה עכשיו ונהדר בעוד שנתיים', ועד 'העם רוצה צדק חברתי'. עכשיו, אלא מה. ואם לא? קדימה לברלין. במקום הקצוות הללו, אפשר לבחור בחינוך פוליטי למחשבה כלכלית אחראית ואמינה. אכן כן, יש ויכוח מהותי בין בעלי גישות שונות, המוכרות כבר 150 שנה בערך במלים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'. אלא ששני המושגים הללו מאפשרים רשימה ארוכה של חלופות משנה. בעובדה, ישנם סוגים רבים של קפיטליזם, אפילו באותה המדינה! ארה"ב בימי קלינטון הנהיגה קפיטליזם שונה מזה שהנהיג רייגן. באופן דומה ישנם סוגים שונים של סוציאליזם, אפילו באותה המדינה! שוודיה בימים אלו שונה משוודיה לפני 30 שנה. וכן הלאה. לא פחות חשוב: על מנת למיין בין סוגי קפיטליזם וסוגי סוציאליזם, יש ללמוד אותם ביסודיות. לשם כך יש לתהות על קנקנה של הכלכלה המודרנית, ויש דרכים פשוטות למדי לעשות זאת. כבר אמר מי שאמר שהכלכלה היא עניין רציני מדי מכדי להותיר אותו בידי הכלכלנים. כלכלה היא עניינו של כל אזרח אבל לא דרך 'עכשויזם' צעקני, אלא דרך חינוך פוליטי.

וכן הלאה וכן הלאה. כי הרי אין מבחינת החיוניות של החינוך הפוליטי, אין הבדל בין הסכסוך או הכלכלה לבין כל תחום אחר. אין דרך קצרה לגבש עמדה רצינית ואחראית ומנומקת בשאלות כמו תכנית הליבה במערכת החינוך; קליטת עלייה; שוויון אזרחי בין ערבים ויהודים; מדיניות פנסיה וביטוחי אבטלה; בריאות ציבורית; המדיניות הרצויה ביחס למהגרי העבודה ומבקשי מקלט מדיני; כיצד למסד זוגיות רשמית אצל להטב"ים; כיצד להגביר את המוכנות הלאומית לרעידת האדמה; ועוד ועוד. זהו האתגר הרובץ קודם כל לפיתחה של מערכת החינוך על כל מרכיביה: מהגן ועד למוסדות המחקר. אבל אין סיבה שכל מערכת ציבורית אחרת – קודם כל התקשורת – תיקח חלק במאמץ לרפא את החברה הישראלית מה'עכשויזם' הממאיר. גם על חשבון 'הסקופ' ו'הרייטינג'.

תשובה ציונית הולמת

מדוע אנו מתוסכלים ואפילו כועסים כשאנשים צעירים מתים, לא חשוב ממה?
כי הם לא הספיקו לממש את הזכות שלהם לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו שמחים שאדם מבוגר מאד הלך לעולמו בשיבה טובה?
כי הוא הספיק לממש את הזכות שלו לחיים נורמליים, לשגרה של עבודה-חלומות-אהבות-התפתחות.
מדוע אנו מתוסכלים וכועסים עוד יותר כשמישהו שאיננו שבע ימים נהרג בתאונת דרכים?
כי זה מיותר.
ומדוע עוד יותר כשמישהו נרצח על רקע פלילי?
כי זה עוד יותר מיותר.
ומדוע כשמישהו נרצח על רקע לאומני-אמוני-גזעי-אידיאולוגי וכדומה?
כי זה מקומם ממש.
ממש ממש מקומם שמישהו חושב שהתרבות\האמונה\האידיאולוגיה\הגזע שלו כל כך יותר נכונים משל האחרים, עד כדי כך שהוא חושב שהדרך להראות זאת היא על ידי רצח חסר הבחנה.
רצח חסר הבחנה הוא מה שמבדיל בין רצח על בסיס אמוני לבין רצח על רקע פלילי. כי הרוצח שהפסיק את חייו של הקרבן, יכול להסביר מדוע דווקא הקרבן ההוא ולא מישהו אחר.
אז ברור למה אנו מתוסכלים וכועסים וכן הלאה.
אבל לא ברורה התגובה לכעס ולתסכול. לא התגובה המתלהמת, הגזענית, המחפשת נקמה, אבל גם לא זו שבשם השבר, העצב והתסכול מבקשת להפסיק את החיים 'כי ככה אי אפשר'.
אז זהו. שאפשר. לא רק שאפשר, אם חושבים על זה רואים שהתשובה לשאלה טמונה בשאלה.
התשובה על השאלה מה יש לעשות בתגובה לרצח של אנשים שלא הספיקו להגשים את חייהם היא פשוט וקל: להמשיך את החיים.
זה מה שהיו עושים אלו שנרצחו.
זה מה שהרוצחים היו רוצים שכולנו נפסיק לעשות, גם אם אנחנו חיים וגם אם ברור להם שאי אפשר לרצוח את כולם.
אפילו בני המשפחה הישירים של הנרצחים אמורים לנהוג ככה לפי המסורת. אחרי שבעה ימים חוזרים לשגרה.
החור נשאר וישאר תמיד.
אבל בדיוק בשביל לסתום אותו ולו חלקית, אין אלא לחזור לשגרה.
את זה מלמדת המסורת, לא רק היהודית, ועל כך מורה השכל הישר.
אבל גם המוסר הכרוך במציאות הזו של רצחי שנאה למיניהם.
הנקמה הגדולה ביותר לפיכך היא להמשיך בשגרה.
לא, זו לא שאננות. כי ישנם כאן בארץ הזו כמה אלפי אנשים ששגרת חייהם היא למצוא את הדרכים להגיע מראש אל אלו ששגרת חייהם היא להפריע לשגרת חיינו.
תנו להם לעשות את העבודה. העבודה שלנו היא להמשיך בשגרה.