כמה מלים על ממלכתיות

'ממלכתיות' הוא המושג שהשתרש בשיח הציבורי בישראל מיד עם הקמת המדינה. אמנם המושג גרר ויכוח בין תומכיו ובין מתנגדיו, וגם בקרב תומכיו הוא זכה לפירושים מנוגדים, אך למרות הכל ניתן לסכם ולומר כי 'ממלכתיות' היא הגישה העומדת בבסיס כל מדיניות ציבורית בכל תחום הנוגע לחיי האזרחים. גישה 'ממלכתית' מביאה למשל לקידום מדיניות תחבורתית שבמרכזה העקרון שכל אזרח אמור לממש את 'חופש התנועה' שהוא אחד מעקרונות הדמוקרטיה. באופן דומה, 'ממלכתיות' בתחום הבריאות היא הבסיס לויכוח על מקומה של הרפואה הפרטית וליתר דיוק למדיניות המחזקת  את הבריאות הציבורית. 'ממלכתיות' היא הכותרת תחתיה עמלו כל שרי החינוך בישראל להבטיח את זכותו של כל ילד – יהודי, ערבי, עולה, ותיק, דתי, חרדי, מסורתי וחילוני – לחינוך שיכין אותו לחיים בחברה דמוקרטית ומודרנית. 'ממלכתיות' היא גם הבסיס לקיומה של מערכת ביטחון מסועפת, הכוללת משטרה, צבא, שרותי בטחון פנים ו'מוסד'. כל אלו מכוונים למטרה אחת מרכזית: הבטחת בטחונו של כל אזרח במדינה. 'ממלכתיות' היא הבסיס לויכוח על איכות הסביבה, אופן חלוקת העושר הנובע מניצול משאבי טבע לאומיים, הדרך לניהולה של הכלכלה הלאומית, וכן הלאה. 'ממלכתיות' איננה תכנית פעולה ברורה אלא תפיסת יסוד ממנה יש לנווט את החיים האזרחיים בכל מישוריהם, כולל השידור הציבורי. לבסוף, דרך בטוחה לברר מה היא גישה 'ממלכתית', עוברת גם בנתיבי השלילה, האיפכא-מסתברא, לאמור: אם לא 'ממלכתיות' מה החלופה? שלטון בעלי הממון? שלטון הרחוב? מסירת הנכסים הציבוריים בידי כוח פוליטי אקראי שנבחר אפילו בבחירות סדירות? שאלות רטוריות אלו מעלות מיניה וביה את המסקנה שאין בלתה: 'ממלכתיות' היא דרך המלך לקיום הדמוקרטי, מהסיבה שהיא עומדת מעליה ובבסיסה. קיומן של מערכות 'ממלכתיות' מבטיח את המשך הויכוח הדמוקרטי הנובע מעצם העובדה שהחברה האנושית פלורליסטית. באחת – האוניברסאליות הממלכתית היא תנאי למימושו של האינדיבידואליזם הפלורליסטי.