מדוע 'תופעת גדעון לוי' גרועה מלורד האו-האו

קודם כל, מי זה 'לורד האו-האו'? אינטלקטואל אנגלי שבזמן מלחמת העולם השנייה ישב בגרמניה ושידר תעמולה פרו-נאצית באנגלית, לאנגליה. אני משוכנע שאין צורך להסביר מדוע ההשוואה לתופעת גדעון לוי מובנת מאליה. אז זהו, שהיא לא. משני הצדדים שלה, הענייני-היסטורי והאנלוגי-אקטואלי.

מהצד הענייני-ההיסטורי: גדעון לוי לא נאצי ובכל מקרה הוא לא מואשם כמו ויליאם ג'ויס (שמו האמיתי של 'לורד האו-האו') במסירת סודות לאויב, הפעולה שהביאה בסופו של דבר לתלייתו של האו-האו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

מהצד האנלוגי: הלורד האו-האו ודומיו (הברון מוסלי למשל), כלומר הפשיסטים בבריטניה, היו אז והם ממשיכים להיות בשולי-השוליים של החברה והפוליטיקה בבריטניה. גדעון לוי לעומת זאת צמח מתוך המחנה החברתי-הפוליטי החשוב ביותר של ישראל, זה שלמעשה הקים וקיים אותה עד 1977: תנועת העבודה.

כן כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, גדעון לוי שימש בין השאר כיועץ או עוזר בכיר של שמעון פרס, בתקופת הבחירות החשובות ביותר לדעתי בתולדות המדינה, אלו של 1981 (מדוע הכי חשובות? כי ב-1977 יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד. ב-1981 האווירה היתה של 'מתקנים את התקלה'. זו היתה הפעם היחידה בה התייצבו באופן מובהק שני מחנות פוליטיים זה מול זה, כמו במערכת דו-מפלגתית. בגין ניצח את פרס 48-47. כל השאר כמו שאומרים: היסטוריה).

ומכאן לתשובה על השאלה שבכותרת: בעוד הלורד האו-האו ודומיו לכל היותר עיצבנו את המיינסטרים הבריטי (וחשפו את ערוותו בכל הנוגע לכבוד שהם רחשו וממשיכים לרחוש לחופש הביטוי, אבל זה עניין שולי כרגע), הנה אי אפשר להגזים בחשיבותה של תופעת-גדעון-לוי: המאסת 'השמאל' על המיינסטרים הישראלי.

במלים אחרות: בעוד הלורד האו-האו איננו מבטא אלא שולי-שוליים של הימין הבריטי הסהרורי, הנה תופעת-גדעון-לוי אחראית להחלשותו של השמאל הישראלי ומעצם כך לחיזוקו של הימין.

כתבתי כמה פעמים 'תופעת-גדעון-לוי' והגיע הזמן להסביר למה הכוונה. אך קודם לכן יש לומר דבר אחד שלי הוא ברור אך הוא שנוי מאד במחלוקת: המיינסטרים הישראלי – אצל יהודים וערבים גם יחד – מתאפיין בהטייה ברורה לכיוון הערכים הקלאסיים של השמאל-הציוני (לא, לא אמרתי שהערבים בישראל ציונים. הציבור מתבקש לקרוא מה כתוב ולא מה שהוא חושב שכתוב): בתחום החברתי-כלכלי: מעורבות של המדינה בכלכלה לטובת משק יצרני, שוויון הזדמנויות, צמיחה ותעסוקה מלאה. בתחום המדיני: מתינות, נכונות לשלום-אמת המבוסס על הכרה ופשרה, זהירות בשימוש בכוח אך נכונות מלאה ומוכנות לעשות שימוש כזה למטרות המדיניות הנזכרות.

זהו להבנתי 'שמאל'. וסיכוייו להצליח להוביל את תפיסתו האחראית והשקולה, הוא זקוק לאמון הציבור (או לפחות 51% ממנו, אלו כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית). וכדי לעשות זאת הוא חייב להציע דרכים מתונות ואחראיות. הוא חייב לשדר אמינות. את זה הצליחו לעשות בן-גוריון ושותפיו-יריביו לצמרת מפא"י מ-1933 ועד 1977. את זה הצליח לעשות רבין ב-1992. במידה מסויימת גם אהוד ברק ב-1999.

אבל רבין וברק הם 'סטיית התקן' בתהליך הפוליטי ההפוך לזה שקידמו בין 1933 ל-1977 מפא"י ושותפותיה (מפ"ם, אחדות העבודה וגורמים פרוגרסיביים במרכז הציוני ובציונות הדתית!). כי מאז 1975 (בעיצומה של ממשלת רבין הראשונה), ויהיו שיאמרו מאז 1967 (מאז משה דיין הפך להיות קיסר השטחים. מי החליף אותו ב-1974? נכון. שמעון פרס), ובוודאי אחרי 'המהפך' של 1977, הלכה והתחזקה 'תופעת גדעון-לוי', במרכזה הצגת חלופות מדיניות תלושות מהמציאות, בשיאן 'הסכם אוסלו' עליו חתומים כידוע שמעון פרס ויוסי ביילין.

במלים אחרות ובקיצור: תופעת-גדעון-לוי מתאפיינת בשיח פוליטי חסר אמינות. הציבור הישראלי שכאמור ברובו מתון מדינית-בטחונית וסוציאל-דמוקרט כלכלית-חברתית, איננו מוכן למסור את הגה השלטון או אפילו חלקים ממנו, לאנשים שמשדרים חוסר אמינות. הלורד האו-האו שידר בסך הכל תעמולה מרגיזה. גדעון-לוי ושות' משדרים חוסר אמינות.

מי הם שותפיו של גדעון-לוי לתופעה? לא לפי סדר החשיבות, ניתן למצוא אותם באקדמיה, בתרבות, בספרות, בקולנוע, בקרב סלבריטאים, וכן הלאה. כל מה שאלחנן יקירה היטיב להגדיר כ'קהילת הטרוניה'. אלו שנקודת המוצא שלהם שישראל היא לא רק הבעיה של המזרח התיכון ושלכן יש לבטלה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, אלא שהיא קודם כל צרה חברתית לרוב יושביה (בפריפריה, בישובים הערביים כמובן, בשכונות, בקרב עדות המזרח, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, ילדים, הסביבה ומי ומה לא) ובושה וחרפה מעצם קיומה הגרוטסקי (חנוך לוין כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: חנוך לוין, שאת הביקורת שלו כינה גדעון קרסל במלים 'שמאל-בואש').

כדאי לשים לב להבדל המהותי בין מה שייצג לורד האו-האו לבין מה שמייצגת תופעת גדעון-לוי. לורד האו-האו הגיע משום מקום והלך לשום מקום. לעומת זאת, אצלנו מדובר באנשי אקדמיה שעצם הזכרת האוניברסיטה ממנה הם משדרים לעולם את מרכולתם, היא המסר: ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון (בן-גוריון!); שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב; אילן פפה מאוניברסיטת חיפה. רשימה חלקית.

אחר כך באים האמנים הדגולים שלנו, המשוררים והסופרים, לא כולם חלילה, ברור, גם באקדמיה הרוב הוא הגון ורציני. אבל התופעה עושה רעש הרבה יותר ממשקלה ולכן חשיבותה. אז האמנים שמגנים את האלימות והכיבוש וההתנחלויות ואת חומת ההפרדה ומצטרפים לחרמות וכן הלאה. והקולנוענים הזריזים שיודעים – כמו לא מעט אקדמאים מהשורה השנייה – שאם אומרים את המלים הנכונות ומצלמים את הכפרים מהזוויות הנכונות, זוכים לתשואות הנכונות במקומות הנכונים. והאמנים הפלסטיים שעושים מיצגים ומיצבים נגד האלימות והכיבוש וכן הלאה.

ועיתון אחד כנגד כולם. 'העיתון לאנשים חושבים', שהפך למשל ושנינה בקרב מבקריו, אך שממשיך לשאת בגאון את הכינוי הזה, ומבחינות רבות בצדק, בדין וביושר. כי מבחינות רבות אכן מדובר בעיתון רציני לאנשים שדורשים מעצמם קצת יותר בבואם ללמוד על המציאות כפי שמשתקפת בוואטסאפ. ולכן תופעת גדעון-לוי כל כך משמעותית וכל כך בעייתית בלשון המעטה. כי עם כל הכבוד לסקירות החכמות בתחומי הספרות, הבריאות, הספורט, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המסעדנות והחינוך, ואפילו הכלכלה, שאפשר למצוא בעיתון הזה, מה לעשות ושאלת חיינו כאן היתה מאז 1878 ומשיכה להיות על עצם זכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מארץ-ישראל. או בקיצור: השאלה המדינית-בטחונית. ועל השאלה הזו גדעון לוי ודומיו (וקודמיו) משיבים תשובה שלילית או לכל הפחות חסרת אמינות.

שוב, בשונה מתעמולת הסרק הכוזבת והמעצבנת של לורד האו-האו - שבלי להיות מומחה לתולדות מלחמת העולם השנייה אני מרשה לעצמי להניח שהנזק שלה למאמץ המלחמתי היה זניח אם בכלל -  ההקפדה של גדעון-לוי (ושותפיו לתופעה בעיתונו ובקהילת הטרוניה הרחבה, ובעיקר בעיקר במערכת הפוליטית) להמשיך ולעסוק בסכסוך היהודי-ערבי כאילו שיש רק צד אחד שכולו צודק (ומסכן וגזול ושדוד ומנושל ופליט) וצד שני שכולו אשם (ואלים ומתנשא ומנשל ומטהר-אתנית ומנצל), ניזקה לסיכוי לפתור את הסכסוך הזה, או לפחות להרגיע אותו, עצום.

ומדוע? בדיוק. בשל הפוליטיקה, או הפוליטיקאים שהיא מעודדת ושהם רוכבים עליה, על תופעת גדעון-לוי, וניזונים מצדקנותה החד-צדדית והעיוורת למציאות. הוזכר כאן כבר הקשר בין גדעון לוי האיש לשמעון פרס המועמד לראשות הממשלה ב-1981. שמעון פרס גידל כמה וכמה תלמידים הראויים להכלל בתוך הקבוצה הזו שזכתה כאן לכותרת 'תופעת גדעון-לוי'. הבולט בהם הוא כמובן יוסי ביילין. הוא ופרס כאמור לעיל הביאו עלינו את 'אוסלו'. לא מדובר ב'פשעים' במובן שהימין נוהג לדבר עליהם, אלא בפוליטיקה הנסתרת שהתקיימה בין יצחק רבין לשמעון פרס כבר מימי הממשלה הראשונה בה כיהנו יחדיו בתפקידים הבכירים ביותר, בין השנים 1977-1974.

הציבור בוודאי שכח, כי למי יש כוח לזכור כשבכל דקה יש 'מבזק' המספר לנו על רקע מוזיקה דרמטית על 'מה שקורה עכשיו'. טוב, בשביל זה יש היסטוריונים. זה תפקידם העיקרי. להזכיר ולתת הקשר. ובכן ב-1975, בזמן שרבין עמל להגיע ל'הסכם ביניים' עם מצרים, הסכם שסלל את הדרך להסכמי קמפ-דיוויד שלוש שנים מאוחר יותר, חתר שר הבטחון שלו, שמעון פרס, כנגד מדיניות ראש הממשלה שלו, תוך שהוא (פרס) עושה שימוש בעיתונות החושבת של אותה תקופה – בראשה 'הארץ' ו'דבר' – על מנת להראות לציבור הישראלי את איוולת דרכו המדינית-בטחונית (של רבין) הזהירה מדי לטעמו של שר הבטחון.

נשמע מוכר? בדיוק. בדיוק אותו הדבר התרחש 17-18 שנים מאוחר יותר. בעוד ראש הממשלה יצחק רבין עמל על קידומו של הסכם מסגרת זהיר ומתון בין ישראל לבין נציגים פלסטינים מתונים, חתר סגן שר החוץ הישראלי, יוסי ביילין, תחת התהליך שניהל ראש הממשלה שלו באמצעות אליקים רובינשטיין, נציגו בוושינגטון, ובאוסלו – בצוותא עם אידיוטים שימושיים דוברי נורבגית – הבטיח את שובו של יאסר ערפאת לא 'רק' לזירה המדינית (שם נחשב סוס מת לאחר תמיכתו בסדאם חוסיין), אלא ממש ממש למוקטעה ברמאללה.

השאר כידוע היסטוריה. היה זה קלינטון שאמר שרצח רבין הסיג את תהליך הפיוס הישראלי-ערבי או היהודי-פלסטיני לפחות דור אחד לאחור (זהו איננו ציטוט מדוייק!). אכן כן. רבין, בדיוק חודש לפני שנרצח, התכוון לעצור את טירוף אוסלו שכפו עליו הצמד ביילין-פרס, בעידודה של 'העיתונות החושבת'. הנה מה שאמר בנאומו בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

ועכשיו תבדקו את ההפרש בין דברי רבין ב-1995 (שכן, כמובן, הם אינם קדושים ואני משוכנע שרבין עצמו היה מציע במצבים שונים מפות קצת אחרות, ובכל זאת), לבין גדעון-לוי-יוסי-ביילין-שריד ושות', ובעיית האמינות המדינית של מי שמזוהה עם 'השמאל' בישראל ולקח עליו מונופול, תתברר מאליה.

האירוניה שהאנשים הטובים ברובם, המתנהלים על פי עקרונות 'תופעת גדעון-לוי', מכתירים עצמם כ'מחנה השלום', שהרי המשמעות המעשית של התופעה היא חיזוק אויבי התהליך המדיני: פעם אחת בצד הפלסטיני - זאת על ידי הערצה עיוורת של חמאס ולפני זה של פת"ח\אש"ף; ופעם שנייה כאמור על ידי חיסול-דה-פקטו של חלופה שמאלית-ישראלית ראוייה ואמינה.
זה יכול היה להיות מצחיק אילולא העובדה שהבדיחה היא עלינו ואותי היא לא מצחיקה. מה עושים? עושים. הרבה מאד אבנים שזרקו חכמים גדולים שהם למעשה טיפשים מטופשים להרבה מאד בארות (ומנהרות), חייבות להיות מוצאות משם על ידי חכמים גדולים פחות, אך אמינים יותר. זה לא יהיה פשוט, אף פעם לא מאוחר להתחיל.