גם אם הייתי מקליט את השיחה שהיתה לי הבוקר עם מיגל, איש התחזוקה של בניין המגורים שאחת מהמשפחות הגרות בו פתחה לי את הדלת והלב וכן הלאה, לא הייתי מצליח להעביר את התחושות שהיו לי. כן, נשמע כמו עוד פיטפוט פייסבוקי ומי שכבר עייף מוזמן לעבור הלאה.
מיגל אם הבנתי נכון - לא שאלתי אותו - הוא בן 61. ההורים שלו באו, כמה מפתיע בארגנטינה, היא מספרד והוא מאיטליה. מיגל נולד כאן. ההורים אמרו לי שחשוב מאד ללמוד, הוא בחר בכיוון של עבודה מעשית. בשלב הלפני אחרון היה נהג מונית. היום כאמור, כבר כמה שנים, איש התחזוקה של בניין דירות שרובות מאוכלס ביהודים.
מיגל איננו יהודי. הוא אבל הפך לאחד ממעריצי העם היהודי. ולמה? רק בשל האינטראקציה שלו עם הדיירים. שדואגים לו, שמפרגנים, שתמיד מחייכים, שמקשיבים לעצות שלו, איש פשוט ולא משכיל, והם כולם אינטלקטואלים אנשי מקצוע ידענים ואנשי העולם הגדול.
מיגל אמר לי שמארגנטינה הוא כבר לא מצפה לכלום. הוא היה צעיר והיה בכל ההפגנות והצביע בכל מערכות הבחירות ובכל פעם קיווה שהנה הנה עכשיו ארגנטינה תצליח לממש את הפוטנציאל העצום שלה. כי כן, פלא גדול היא ארגנטינה. כאשר יענו אותה, יגנבו אותה, ישדדו וישחיתו אותה, כן תרבה וכן תפרוץ. זרוק גרגר חיטה על האדמה ובעוד כמה חודשים יש לך כבר לחמניית באגט ובתוכה צ'וריסו עסיסי.
אבל למיגל אין כלום. חוץ מהדירה שלו בבית הדירות אותו הוא מתחזק. ואשתו, והבן שלו שלומד בפקולטה למשפטים ושומע מאבא שלו, מיגל, שהסיכוי היחיד הבטוח שלו לצאת קדימה בעולם הזה, בארגנטינה הנשדדת, תלוי בהשכלה. כמו כל האנשים שגרים בבניין הזה, שלמעשה לא רק מפרנס אותו כרגע, אלא מהווה את תכנית הפנסיה שלו ושל משפחתו.
הבטיחו הכל קיימו כלום. פעם הוא היה פועל במפעל מתכת שעבד שלוש משמרות. היום כל התעשייה של ארגנטינה כמעט נמצאת בידים זרות או מעבר לים או מתחת לאדמה. אפילו אורוגואי עברה את ארגנטינה מבחינה כלכלית, ועל ברזיל אין מה לדבר. וגם צ'ילה. 'כל מה שיש כאן' הוא אומר, 'בנו כאן המהגרים. הם לא ידעו כלום. לא דיברו את השפה (חוץ מהספרדים כמובן). לא היה להם כמעט כלום. מהיום הראשון באו לעבוד. תמיד קיוו לטוב. תמיד עשו טוב. תמיד האמינו להבטחות. תמיד התאכזבו. והנה אנחנו כאן משקים את הגינה, מנקים את המדרכה מול הבית, דואגים לשים אוכל על השולחן, דוחפים את הילד שיצליח בבחינות, כי בלי השכלה אתה כלום'.
כה אמר מיגל, ואני חשבתי על המוזיאון שכמה תמונות שצילמתי בו הופיעו שלשום במקום הזה. ועל מוזיאון דומה שראיתי אתמול בסנטה פה, מוזיאון יהודי שכולו דחוס בחדר לא מאד מאוורר בגודל של בערך 30 מטר מרובע, מוזיאון שבנתה סילביה אחת, יהודיה מקומית בת 50, שהאהבה שלה להיסטווריה של העם היהודי שמה בצל את זו שלי שרק הולכת ומתחזקת מכל חוויה שאני עובר במדינה שלכאורה כבר ראיתי בה הכל, ששום דבר כבר לא אמור להפתיע אותי, והנה החיים במלוא עוצמתם, חודרים דרך כל החרכים והפתחים, והעוצמה הגדולה ביותר באה מהאנשים הקטנים לכאורה.
מיגל שמטאטא את המדרכה ממול ומשקה את העציץ, סילביה שמציבה על הקיר עוד פוסטר קצר וקולע המספר על עוד פרק בתולדות הנדודים היהודיים, בחיפוש הבלתי פוסק אחרי מקום שיקבל אותם בלי תנאים מוקדמים. כמו ישראל למשל.
אותה סילביה שמנקה את האבק מעל מכונת כתיבה אנדרווד בת מאה שנה, מכונה שאולי הסבא הרוחני שלי, עוד יהודי אלמוני, כתב באמצעותה את התפעלותו מהחיים, מן הסתם ביידיש, בסנטה פה, באוויר הנעים של האביב או באוויר הלוהט והלח של הקייץ, וכל כולו געגועים.
געגועים למה שהיה, אבל הרבה יותר למה שיכול להיות ועוד יהיה.