R. J. Holton, The Transition from Feudalism to Capitalism, London 1985 כמה הערות על הספר

א. 

מטרתו המוצהרת של הספר היא לבחון את התיאוריות של התפחות עולמנו המודרני משום שלדעת הולטון, תמונת צמיחת ההווה מתוך העבר, השפיעה על האופן בו רצו אנשי ההווה לעצב את העתיד. כדוגמאות לכך הביא הולטון את רוסיה הסובייטית, את סין המהפכנית, ואת מדיניותה של ארה"ב אחרי 1945. משום כך ולצורך כך, לקח על עצמו הולטון לברר את התיאוריות השונות והמנוגדות לא פעם המסבירות את עליית הקפיטליזם או העולם המודרני, שמבחינתו יש לציין כבר כאן אינם בבחינת מלים נרדפות.

הספר בנוי משני חלקים:

החלק הראשון עוסק ב'תיאוריות של המעבר לקפיטליזם', והוא כולל דיון במשנותיהם של אדם סמית וממשיכי קו הפרשנות שלו (נורת',תומס); של מארקס וממשיכי קו הפרשנות שלו (על חלק מהם נעמוד בהמשך); ושל מקס וובר (על חלק מדבריו כנ"ל).

החלק השני מוכתר במלים הלא מחייבות 'לקראת הסבר של המעבר לקפיטליזם באירופה'. הדיון בחלק השני הוא היסטורי, והוא פותח בפיאודליזם, ממשיך במדינת הלאום, בהתפתחות הקפיטליזם התעשייתית מתוך 'החברה האגררית', ומסיים בדיון בהשפעות 'פנימיות' ו'חיצוניות' על התפתחות הקפיטליזם המתועש באירופה. באירופה, יש להדגיש כי המטרה המוצהרת היא בלשון העם 'להוריד את המדענים או את שואפי התיקון החברתי על בסיס מדע מהעץ שמה שנכון במקום X [אירופה למשל] לא בהכרח נכון במקום Y [אפגניסטן למשל]'.

ככלל הולטון סבור שמדעי החברה הגיעו בשאלת המודרניזציה למבוי סתום. ספרו משקף היטב את רוח הזמן בעת פירסומו – השיא של הפוסט מודרניזם באקדמיה ובחברה בכללותה. עניינו בעבר הוא באופן מוצהר וחד משמעי תוצר של עניינו בהווה ובעתיד, בכלל ובפרט בנוגע לשאלות הגלובליות והיחסים בין העולם המפותח לעולם המתפתח. זו נקודת המוצא המביאה אותו לדון בשאלת המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם. בנוסף יש לזכור שהולטון עצמו הוא ניו זילנדי, ולכן שאלת היחס בין המרכז לפריפריה היא שאלה שמבחינתו היא כמעט אישית... כך או אחרת, וכאמור, 'השורה התחתונה' שלו היא שעל שאלת המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם אין תשובה ברורה, וכי כל התיאוריות הרווחות הן במקרה הטוב חלקיות, במקרה השכיח יותר לא עומדות במבחן הביקורת.

ב.

הולטון מצהיר מפורשות שאין לו שום תרומה מחקרית-אמפירית בספר הזה, וכי כל דבריו מבוססים על מקורות משניים. אין בכך כל פסול כמובן, אם כי ניתן לטעון שגישה סוציולוגית זו היא לכשעצמה מיגבלה אקוטית שהספר מלכתחילה הכניס את עצמה לתוכה. בכל אופן, מטרתו של הולטון כאמור היא לבחון הסברים שונים להתפתחותה של המציאות המודרנית בה אנו חיים. לצורך כך, חלק מרכזי בדיונו הוא בירור מושגים, כמו מודרניזם, פיתוח, קידמה, פיאודליזם, קפיטליזם, שוק, תעשייה, עיור וכן הלאה. מושגים אלו הם קריטיים כמובן להבנת הנושא, ולכן חשוב לדון בהם. אלא שהולטון, לצד תיאורים אמינים מאד של השקפותיהם בנדון של רשימה ארוכה של חוקרים (מסמית', מארקס והגל ועד ולרשטיין, ברנר ואחרים בני זמננו), מעביר את המסר שלמעשה אין דרך ברורה להבין את המושגים הללו, ואי הבנת המושגים, או הקושי להגדירם, הם ביטוי למשבר אותו הוא מתאר (ואני מוסיף: חלק מהותי באידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית שהולטון מחוייב אליה קודם כל כאיש שפעל – כמונו – במסגרת רוח זמן מסויימת. כפי שנראה בהמשך, לא מדובר ב'דה-קונסטרוקציה' הרסנית אלא בביקורתיות סבירה, זאת בניגוד לגישת 'קרנבל האפשרויות' או 'הכל הולך').

המסר המרכזי של הולטון הוא היציאה כנגד כל הסבר 'אבולוציוני', קל וחומר טלאולוגי (הכרחי), ממנו ניתן ללמוד שהקפיטליזם הוא התפתחות 'הכרחית' מתוך הפיאודליזם, וכי 'העולם' לפיכך 'צועד לקראת קידמה'. לא בכדי הוא מסיים את ספרו בקטע מתוך דברים שכתב מקס וובר, ב-1904: "גורלה של תקופה אשר טעמה מפרי עץ הדעת היא חובתה להבין שאין באפשרותנו להבין את משמעות העולם מתוך תוצאות הניתוח שלה, אפילו אם יהיה מושלם; לעומת זאת, עליה להיות בעמדה שתוכל ליצור את המשמעות. היא חייבת להכיר בכך שהשקפות כלליות על החיים והיקום אף הן אינן יכולות להיות תוצאותיו של ידע אמפירי, ושהאידאלים הנעלים ביותר, אלו שמניעים אותנו בכזו עוצמה, מעוצבים תמיד רק במאבק עם אידאלים אחרים, הקדושים לאחרים בדיוק כפי ששלנו קדושים לנו".

במלים אחרות, הולטון מביא את הציטוט מפי וובר כדי לומר את מה שמקובל לומר במסגרת צורת החשיבה הפוסט-מודרנית: 'כולם צודקים' או 'אולי כולם צודקים'. ציטוט זה עולה לכאורה בקנה אחד הן עם ניתוחו המפורסם של וובר אודות התפתחות הפרוטסטנטיזם (כאידיאל X) לעומת הקתוליות (אידיאל Y), והן עם 'רוח הדברים' של 'המניפסט הקומוניסטי' של אנגלס ומארקס הנפתח בקביעה שתולדות האנושות הן מאבק מעמדי בין 'פטריצים לפלבאים' וכו'.

ג. 

למרות כל האמור עד כאן, חשיבותו של הספר כפולה.

האחת – יש חשיבות גדולה לכך שהוא מביא כאמור, באופן תמציתי ואמין למדי, את השקפותיהם של רשימה ארוכה של הוגים. במלים אחרות יש לספר הזה ערך 'אנציקלופדי' מסויים, ולו רק בזכות האינדקס המצויין המאפשר לקורא 'לגלוש' מהוגה להוגה או ממושג למושג ולקבל תמונה טובה.

השניה – יש חשיבות לעצם ההתקפה המסודרת והמנומקת כנגד מה שהוגים לפני ואחרי הולטון מנסים לעשות: לברר בכל זאת האם יש תשובה משכנעת אודות המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם, ומה ניתן ללמוד ממנה. את התקפותיו על התשובות השונות יש לקחת לפיכך כ'חומר למחשבה'.

 אמנם ברור שגם הולטון, למרות הרלטיביזם שהוא נוקט, בעד מודרניות לפחות בכל מה שקשור לחופש הביטוי, שגשוג כלכלי והסדרים חברתיים המבטיחים את ביטחון הפרט. מכאן די ברור כי הרלטיביזם שהוא אוחז בו הוא  רלטיביזם לכאורה, שמטרתו 'חינוכית' בעיקר: כמו הוגים רבים לפניו ואחריו, הוא מזהיר כנגד גישות מוחלטות הנשענות על גישה 'מדעית'. זו הסיבה שהוא מזכיר בסוף חיבורו את תומס קון (האיש שכתב על המהפכות המדעיות, 1962), וטוען בעקבותיו כי

"Social change theory has now moved beyond the phase of 'normal science' in which there exists basic agreement as to the utility of the evolutionary paradigm. At the same time, no 'new' paradigm has emerged. While 'crisis' is a much abused term, it is no exaggeration to say that the proliferation of 'cojuntural', 'multilinear', 'neo-evolutionist', 'contingentist', 'diffusionist' and 'narrative' approaches to the study of social change currently available reflects a crisis of uncertainty as to the possibility of reconstructing a study of social change around some general idiom" (p.219)

אם רלטיביזם נועד לחסן אותנו מפני קפיצות פזיזות למסקנות מסוכנות, אז בסדר. אבל אם מטרתו לייאש את המתבונן בהיסטוריה האנושית מלנסות ולומר משהו ברור, הרי שהוא מזיק. כאמור, הרושם העולה הוא שהולטון רואה ברלטיביזם לא משנה סדורה אלא חיסון בפני פסקנות-יתר.

ד.

למרות הסתייגויותיו והזהירות שהוא מבקש מאיתנו שנאמץ, הולטון בכל זאת מלמד אותנו דבר או שניים בנושא: לאחר שדן באריכות במשנותיהם של אדם סמית ומארקס, ולפני שדן במשנתו של וובר, מופיע פרק תחת הכותרת 'תיאוריות אודות המעבר לקפיטליזם'. בפרק זה מסווג הולטון תיאוריות שגובשו במאה ה-20 באופן הבא (עמ' 74) כהסבר למעבר מפיאודליזם לקפיטליזם:

A.        פרספקטיבת 'יחסי החליפין' (the exchange relations) – סוויזי ו-ולרשטיין

B.         פרספקטיבת 'יחסי הקנין' (property relations) – דוב, הילטון וברנר

C.          מרקסיזם אקלקטי (Marxist eclecticism) – פרי אנדרסון

המשותף להן לדעת הולטון הוא השורש המרקסיסטי שלהן.  לדעת הולטון הגישה הזו לוקה בלפחות ארבעה ענינים אלו (עמ' 65-64):

1.         תיאורי מארקס את השינוי החברתי והמעבר לקפיטליזם הם לא פעם עמומים

2.         הפרשנות על מארקס מבוססת על ניגודים בהנחות אונטולוגיות וטלאולוגיות

3.         כמה מהתיאורים המרקסיסטיים מספקים פרשנות חזקה ועשירה בתחום של יחסי הקנין והכוח, ופחות בתחום התיאוריה הכלכלית.

4.         התיאוריה המרקסיסטית חלשה בעיקר בתחום התרבותי והאידיאולוגי המשמש ללגיטימציה של פעולה כלכלית או לעיצובה.

בהמשך כאמור מציג הולטון את עיקרי התיאוריות.

A.        על פי גישת 'יחסי החליפין' של ולרשטיין וסוויזי, הקפיטליזם נוצר בעיקר מהתפשטותם של השווקים. בהמשך לדיון ב'פולמוס דוב-סוויזי', ניתן לומר שמדובר בהסבר 'חיצוני'. כלומר הסבר הטוען שהפיאודליזם הגיע לקיצור בהתערבות של כוח חיצוני. ההבדל בין השניים, הוא זה: סוויזי מתמקד בהשפעת הגידול במסחר בימי הביניים ('תיזת פירן') על החלשת המבנה הפיאודלי. ולרשטיין לעומתו מתמקד בשוק העולמי כגורם שלא רק שמפתח את הכלכלה החדשה בעבר, אלא יוצר את אחד מהתנאים שלה בהווה – הפער בין 'מרכז' ל'פריפריה', מה שמאפשר ניצולו של האחרון על ידי הראשון. על החולשה בתיאוריה של סוויזי עמדנו בדיון על 'הפולמוס' הנושא את שמו ואת זה של מוריס דוב. על החולשה בתיאורו של ולרשטיין עומד הולטון באופן בהיר ופשוט. ראשית הוא מביא ממצא אמפירי לפיו במאה ה-18, סחר החוץ של המדינות המפותחות (אנגליה, צרפת וכו'), עמד על 4% (!!) בלבד. ומכאן שלא סחר חוץ הביא את הקפיטליזם. שנית הוא טוען טיעון לוגי: כיצד נוצר אותו שוק שיצר את הקפיטליזם המבוסס על השוק?? פרדוקס בלתי פתור שולרשטיין לא מצליח להסביר.

B.         'יחסי הקנין' הוא במלים אחרות, 'הסבר פנימי'. על פי גישה זו, הפיאודליזם מגיע לקיצו מתוך סתירה הולכת וגדלה בין הכוחות הפנימיים, במרכזם הפיכת העבודה לסחורה, דבר שאיפשר צבירת הון מזה, והתרוששות מזה. כך נוצרו מצד אחד בעלי ההון הצבור ('הקפיטליסטים'), ומצד שני אלו שהתפרנסו ממכירת עבודתם ('הפרולטריון'). כל השאר, קרי מסחר, סחר חוץ וחלוקת עבודה עולמית (שהם לפי ולרשטיין וסוויזי העיקר), באו כתוצאה מכך ולא כסיבה לכך. הולטון מדגיש ענין חשוב במחקריהם של דוב, ברנר והילטון, והוא מודעותם לתפקיד העיר ולקיומו של הסחר בימי הביניים. דווקא מודעות זו מאפשרת להם לחזק את שיטתם, דבר שדנו בו בדברים על 'הפולמוס'. ההבדלים בין השלושה הוא בשאלות קונקרטיות הקשורות לתמורות בחברה הפיאודלית. למשל מה תפקידו של האכר הקטן, כיצד תרמו לענין שינויים בחקלאות וכד'. דוגמא מענינת ומאירת עיניים היא ההבדל שמשרטט ברנר בין המערב למזרח בכל הקשור ליחסי איכר-אדון (עמ' 85-84). ברנר מסביר כי ההתיישבות במזרח אירופה נעשתה באחוזות גדולות 'ומלמעלה', דבר שהביא ליכולת שליטה חזקה יותר של כל אדון בכל איכר. ריכוזיות זו פעלה לטובת האצולה כמובן ולרעת האיכרים. היפוכו של דבר התקיים במערב, שם התפתחה מה שברנר הגדיר כ-divided authority שחיזקה את 'פוטנציאל התימרון' של האכר. המסקנה לפי דברי הולטון אודות דבריו של ברנר היא ש"יחסי מעמדות וקונפליקטים מעמדיים היו גורמים משמעותיים בהתפתחות הקפיטליזם המערב האירופי, זאת בניגוד לכשלון במזרח אירופה לגבש יחסי קנין קפיטליסטיים". עם זאת, הולטון מצביע על כך שהתיזה של ברנר איננה מסבירה הבדלים בתוך המערב, בעיקר בין אנגליה  לצרפת. בעוד באנגליה התמורות הללו הביאו להיווצרותו של 'קפיטליזם אגררי' כבר במאה ה-16, הנה בצרפת התפתחויות אלו התעכבו עד למאה ה-19. וזו בדיוק הבעיה שהטרידה למשל את דוב: היחס בין דעיכת הפיאודליזם לעליית הקפיטליזם.

C.          הולטון משבח ומהלל את פרי אנדרסון קודם כל על כך שהוא בוחר בגישה אקלקטית, הכוללת גם את מארקס, גם גישות מארקסיסטיות אך גם גישות לא מארקסיסטיות. זאת ועוד, אנדרסון מצהיר במפורש שהוא איננו מקבל את עליונות פרשנותו של מארקס, קל וחומר את עדיפותם של פרשניו. במלים אחרות, חשיבותו של אנדרסון לדעת הולטון היא קודם כל במתודולוגיה.

היבט נוסף למתודולוגיה המיוחדת של אנדרסון הוא השימוש המדוייק יותר במושגים, כמו למשל 'הכלכלה'. כך, מה שאצל מארקסיסטים הוא תמיד אותו הדבר ('הכלכלה'), הנה עבור אנדרסון מדובר בענינים שונים (עמ' 92): בעולם המודרני כלכלה זה דבר אחד (ואז הדיון ב'פועל-שכיר' הוא אכן 'כלכלי'), לעומת זאת 'כלכלה' בעולם הפיאודלי היא דבר אחר (ואז הדיון בשכיר היום הוא גם כלכלי אבל גם חברתי ותרבותי).

להבחנה זו בין שתי הבנות שונות של המושג 'כלכלי' חשיבות גדולה בתיאוריה של אנדרסון. בכך שהוא מציע 'לשחרר' את הדיון בפיאודליזם מהמסגרת הנוקשה של 'ההיבט הכלכלי', הוא מסוגל להציע הסבר מטריאליסטי משולב: המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם הוא בשילוב דיאלקטי של כוחות ייצור ויחסי ייצור. בנוסף, אנדרסון לא מגביל את עצמו לדיון בשלב שקדם לקפיטליזם,  ומציע את הטענה לפיה הקפיטליזם נבנה גם מהפיאודליזם אך גם מיסודות אותם ניתן לאתר בסדר העולם 'העתיק' (היווני-רומי) שקדם לו. כמו כן הוא מצביע על יסוד לא 'כלכלי' שתרם לתמורה, והוא 'הפרסלציה של הריבונות', כלומר פירוקה של הריבונות בתקופה הפיאודלית. פירוק זה איפשר לגורמים שונים, כמו הערים החופשית למשל, לפתח את היסודות מהם נבנה מאוחר יותר הקפיטליזם. מבחינה זו הוא ממשיך את התיזה של וובר, שראה כידוע במדינה המודרנית ניגוד מוחלט מבחינה זו – הריבונות הריכוזית שבידיה – לסדר הדברים בתקופה המסורתית. עם זאת, אנדרסון מתעלם לחלוטין מדבריו של וובר על המישור התרבותי ('האתיקה הפרוטסטנטית').

ביטוי נוסף לאקלקטיות של אנדרסון הוא בגישה המלתוסיאנית שהוא מאמץ כהסבר לתרומת הדבר השחור של המאה ה-14 לדעיכת הפיאודליזם. כזכור, רוב הפרשנים מסכימים שהמאה ה-14 היא התקופה בה מגיע הפיאודליזם לסופו, אלא שבניגוד לאנדרסון הם מסבירים עובדה זו או בגורמים כלכליים חיצוניים (התפשטות המסחר ועוצמת הערים), או בגורמים פנימיים (עלייתו של האיכר המצליח והתחזקותו בשל כך מול האציל הדועך, והיתרוששותו של האיכר והפיכתו לשכיר). אנדרסון כאמור מאמץ הסבר מלתוסיאני, לפיו נוצר לחץ דמוגרפי גדול  מדי על יכולת ייצור המזון.

באשר למעבר עצמו מהפיאודליזם לקפיטליזם, גם אנדרסון מסכים שמדובר בשאלה לא פשוטה, והצעתו היא להבין שמהמאה ה-14 ועד למאה ה-19 התקיימו זו לצד זו שתי שיטות (פיאודליזם דועך וקפיטליזם עולה). השלטון האבסולוטיסטי היה חלק מהמערך הפיאודלי, ואילו הקפיטליזם העולה בא לידי ביטוי חברתי בצמיחתה של הבורגנות. ומכאן שהמהפכות באנגליה (1640) וצרפת (1789) הן מהפכות פוליטיות מצד הבורגנות. הולטון טוען שתיזה זו מכילה סתירה משמעותית, שכן אנדרסון עצמו טוען שהשלטון האבסולוטיסטי תומך לא רק באינטרסים של האצולה (שרידי הפיאודליזם) אלא גם באינטרסים של הבורגנות, זאת בין השאר על יסוד ההשקפה המרקנטיליסטית שרווחה במאות ה-17 וה-18.

ה. 

מסקנתו של הולטון לאחר הדיון בשלוש הגישות, היא ש"אין תיאוריה מארקסיסטית מאפיינת של המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם". הואיל ולא שיכנעו גם ההסברים 'הכלכליים' מבית מדרשו של סמית ואחרים שהלכו בעקבותיו (בשימת דגש על התנהגותו 'הרציונלית' של 'האדם הכלכלי' ועל ההתפחויות הטכנולוגיות כשני גורמים שמסבירים את עליית הקפיטליזם), כותב הולטון (עמ' 102), ש"חוקרים שונים מרקסיסטים ולא-מרקסיסטים, החלו לחפש תשובות מחוץ למסגרת הכלכלית והמרקסיסטית".

וכך הגיעו בחזרה למקס וובר, שמכלתחילה לא ראה במעבר הספציפי מפיאודליזם לקפיטליזם את לב הענין אלא במעבר מעולם מסורתי לעולם מודרני. זאת ועוד: וובר שם דגש על רב מימדיותה של החוויה האנושית, זאת במקום החיפוש אחר ה-prime mover שאיפיין ומאפיין חשיבה מארקסיסטית, בחיפוש אחר תשובה מה הביא למעבר מהפיאודליזם לקפיטליזם. על מנת לדון בתרומתו של וובר לדיון בנושא הנדון, תאר הולטון באריכות את התיזות של מקס וובר בנושא המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם. בין השאר דן בעניינים אלו:

1. השפעת האתיקה הפרוטסטנטית על רוח הקפיטליזם;
2.  הכריזמה ופינוי מקומה לרציונליות;
3. מהותה של הרציונליות הבאה לידי ביטוי בכל מישורי החיים (כולל אמנות ומוזיקה);
4. 'אובדן הקסם בעולם' כגורם מרכזי בהתפתחויות הנדונות וכמאפיין מרכזי של המדע המערבי;
5. ההשוואות שעשה וובר בין 'ציויליזציות' ובין דתות על מנת לעמוד על הייחוד של המקרה המערבי;

על יסוד עיון מפורט זה,  טען הולטון שתרומתו העיקרית של וובר היא בעצם הטענה שיש לדון בתמורות הנדונות ממבט רחב ומקיף, מבלי לתת עדיפות למרכיב מסויים (בעיקר ובדרך כלל המרכיב הכלכלי).

אדרבא, הולטון מדגיש שמבחינה אמפירית רוב טיעוניו של וובר לא עומדים במבחן הביקורת. למשל, הולטון הצביע על מחקרים המראים שהיזמים הקפיטליסטים לא הגיעו בהכרח מהמחנה הפרוטסטנטי וכי אפילו אצל יזמים קלוויניסטים גישת 'הסגפנות הארצית' לא היתה בולטת במיוחד. להגנתו של וובר אומר הולטון כי אין זה פשוט להבין את התיזות שלו משתי סיבות:

האחת – וובר לא תמיד הקפיד להבחין בין מקרים היסטוריים שונים כאשר הוא מדבר על 'אבי-הטיפוס' המופשטים שלו.

השניה – וובר לא השקיע מאמץ מחקרי בכל אחד מהנושאים בהם עסק: למשל, בעוד שבדת ובעיר הוא השקיע מאמץ גדול, הנה בענין הפועל השכיר כמעט ולא. לדעת הולטון השלכות הפער הזה היא על אי-הבהירות לגבי תפקידו של כל אחד מהמרכיבים הללו.

ו.

לאחר שדן בהוגים השונים וקבע מה לדעתו היא הגישה הנכונה לגשת לעניין (באופן רב מערכתי), ניגש הולטון להציע כמה תובנות חשובות משלו (עמ' 222-221): 

"למרות שאף פעם לא הצליחה להתאחד כאימפריה פוליטית אחידה, אירופה בכל זאת התפתחה בין שנת 900 לשנת 1500 כישות תרבותית וגיאו-פוליטית מובחנת"; "השילוב של רמת והיקף הריכוזיות הפוליטית והשליטה הטריטוריאלית של מדינות הלאום באירופה, עם כמה מורשות על-לאומיות שתרמו העולמות היוונים-רומיים, הנוצריים והגרמניים, יצר הקשר אירופאי בתוכו התאפשר המעבר לקפיטליזם"; "אין לדבר על המעבר לקפיטליזם, אלא על מעברים לקפיטליזם".

עד כאן מבטו של הולטון לעבר. ומכאן להווה ולעתיד:  "אין מקום להנחות אבולוציוניות להתפתחות הקפיטליזם – 'העתיד' הקפיטליסטי איננו רשום ב'עבר' האירופאי. הוא מייצג רק אפשרות היסטורית אחת מימי הביניים לעולם המודרני". במלים אחרות: 'חכמים הזהרו בדבריכם'. ואולי השורה התחתונה המשמעותית ביותר: 

"אין מקום לתקווה שהציפיות התרבותיות והפוליטיות הנוצרות מתיאוריות של שינוי חברתי תתגשמנה באופן 'מדעי' ".