לכבוד הכ"ט בנובמבר

היום לפני 67 שנים, ב-29 בנובמבר 1947, עצרת האו"ם (ולא מועצת הבטחון) קיבלה את 'החלטה 181' המוכרת בשם 'תכנית החלוקה'. ההמשך ידוע וכן הלאה, וכן הלאה.

אבל אני רוצה דווקא לעמוד על שלושה אלמנטים לא כל כך מופנמים של ההחלטה ההיסטורית הזו שאף סופרלטיב לא עומד בקריטריון נכונות שבחיה:

האחד - המושג 'מדינה יהודית' (ו'מדינה ערבית') מופיע שם במפורש. ללא חוק לאום וללא תוספות. 'מדינה יהודית' במובן שהיא 'הבית הלאומי' של היהודים. לא של הדת, לא של תוכן כזה או אחר מוגדר מראש. כמו שהרצל כתב: 'מדינת היהודים'. כך גם לגבי 'המדינה הערבית': מדינת הלאום הערבית (פלסטינית מן הסתם אם כי באותה תקופה המושג הזה עדיין היה גיאוגרפי יותר משפוליטי-זהותי). במדינה היהודית אמור היה להיות רוב יהודי ומיעוט ערבי, ובמדינה הערבית רוב ערבי ומיעוט יהודי. על מנת שהמיעוטים בכל אחת מהמדינות ירגישו טוב במדינה שנפל בזכותם לחיות בה, קיים בהחלטה האלמנט

השני - הדמוקרטיה מופיעה שם במפורש בסדרה של הוראות ביצוע שהאו"ם מורה לשני העמים לבצע על מנת להבטיח ששתי המדינות תהיינה דמוקרטיות באופן מהותי. מחופש פולחן במקומות קדושים, עבור בתהליכי בחירות ועד כמובן שוויון האשה (כמובן?? בשוויץ נשים הצטרפו לגוף הבוחרים רק ב-1970! בצרפת, ערש הדמוקרטיה, רק ב-1944!!). ועל מנת שהדמוקרטיה תפרח ושתי המדינות השכנות הללו תשגשגנה, קיים בהחלטה האלמנט

השלישי - שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

עד כאן היסטוריה, או פרה-היסטוריה. אחר כך באה ההיסטוריה. ישראל 'הקטנה' שנולדה אחרי המלחמה ישבה על 78% משטחי ארץ ישראל המנדטורית. בחלק הערבי שצומצם בהתאם שלטו הירדנים. מנקודת מבט אחת לא מומשה ההחלטה להקמת מדינה ערבית, מנקודת מבט אחרת המדינה הערבית היתה למעשה הירדנית-פלסטינית.

כך או כך, אחרי זה באה 'מלחמת ששת הימים'. ההחלטה המשמעותית ביותר שקיבלה ממשלת ישראל מיד אחריה, היא שמצד אחד מוכנים להחזיר שטחים, אך מצד שני גם החזרת השטחים לא תהיה מוחלטת ותתבסס על שיקולים בטחוניים, וגם החזרת השטחים תעשה תמורת הסכם שלום מלא, הכרה וכל המשתמע. תגובת הערבים שוב היתה כמו עשרים שנים קודם לכן: לא-לא-לא (להכרה, למו"מ, לשלום). והעולם? מועצת הבטחון קיבלה את החלטה 242 שמשמעותה תמיכה מוחלטת בעמדה הישראלית: שטחים תמורת שלום, לא כל השטחים, לא נסיגה לקווי ה-4 ביוני. מי שאומר אחרת שקרן. מי שמבין אחרת, טיפש.

אחרי זה בא סאדאת, שאמר ב-1977 (איזה מזל שהכל מאורגן כאן בשביעיות! בלפור - 1917; תכנית החלוקה של פיל - 1937; הכ"ט - 1947; ששת הימים - 1967; סאדאת - 1977; האינתי הראשונה - 1987. נחמד. יש שמועות על ביאת המשיח ב-2017. נראה) 'כן-כן-כן'. כי סאדאת כן הכיר בישראל, כן פתח במו"מ, כן עשה שלום.

אבל קצת לפני זה בא בגין שבנאומו הראשון בטלוויזיה הישראלית (18 במאי 1977) הבטיח 'הרבה אלוני מורה'. וקצת לפני זה בא אובמה במהדורה הלבנה שלו והפך את ההתנחלויות (המעטות מאד שהיו אז) ללב ליבה של כל בעייה ובעייה באנושות. לא פחות. בזכותו של קרטר ובתמיכה מוסרית של אידיוטינו השימושיים (מאורי אבנרי ועד דני רובינשטיין) הפך אש"ף לגורם היחיד למו"מ, דבר שיכול היה להיות פנטסטי לולא אש"ף איננו אש"ף אם הוא לא מבוסס על לא-לא-לא (וכל איש אש"ף שהפסיק להיות לא-לא-לא פשוט הפסיק להיות כי הטרור לא עוצר במחסום) והתוצאה? שמה שקרה בסיני עם מצרים, לא יכול היה לקרות בגדה המערבית. הקפאון בגדה, קפאון של סיפוח זוחל ללא הכרזות, הפך למציאות חיינו מאז.

האינתיפאדה של 1987 יכולה היתה להביא לשינוי כי היא הצמיחה מתוכה כוחות פרגמטיסטיים שיכולים היו לנסות לעשות כמו סאדאת כן-כן-כן. אבל אז באו ביילין-פרס והבטיחו שערפאת יעשה לא-לא-לא, הפעם בחסות 'אוסלו' וממש מהמוקטעה. וכן הלאה וכן הלאה, כל השאר זה כותרות בעיתון, כולנו יודעים הכל.

אז מה הלאה? ככה. ברור ש:
א. אבו-מאזן איננו פרטנר להסכם סאדאתי. הוא עושה את עצמו בכן-כן-כן, כשלמעשה מדובר לכל היותר ב"כן" האמצעי: נכונות למו"מ. אבל מו"מ על כלום.
ב. הפתרון הריאלי היחידי - חזרה לאופציה הירדנית - פתרון שייתן לפלסטינים מדינה ראויה עם נמל ושדה תעופה ושטחים נרחבים ונוכחות במזה"ת, לא מעשי כי הירדנים לא מעוניינים בו, לפחות לא כרגע.
ג. חמאס ימשיך לשבת בעזה וכל עוד לא יתקיימו בחירות בגדה, רק שם הוא ישב. וכמו אש"ף חמאס הוא חמאס כי הוא חמאס, לא משנה מה נגיד ונחשוב.
ד. המצב הקיים יכול להמשיך, אבל הוא טומן בחובו פוטנציאל החמרה לא 'רק' בגלל שמסתבר שהמזרח-ירושלמים כבר לא מוכנים להיות ילדים טובים תמורת תעודת זהות כתומה, אלא כי היאוש מביא בכל יום עוד עשרה פלסטינים להתרשם מדאע"ש (זו מוקאוומה ראויה לשמה, לא?) ומכל עשרה אולי אחד שוקל ברצינות לעשות דאע"שיזם באל-קודס או בהר-נוף.

ולכן לרגל יום השנה לרעיון חלוקת הארץ שאמנם מומש רק בחלקו אבל נקודת המוצא שלו - קיומם של שני עמים לגיטימיים במרחב הזה (יהודים וערבים אם זה לא ברור) - עומדת (ותמשיך לעמוד 'לנצח') בעינה, הנה אחרי שיעור היסטוריה (מרתק! תודו!!) הנה הצעה מדינית ראויה לשמה.

לא, אין צורך להתרשם מהמושג קנטונים או מההשוואה לשוויץ. הכותב (אריה הס, איש רציני וותיק בעניינים האלו ובכלל) מעיד על עצמו שהוא מחבב את המודל השוויצרי. אני פחות. אני דווקא חושב שמקור ההשוואה הטוב ביותר למצבנו כאן הוא מזרח אירופה בכלל והבלקן בפרט: ערב רב של מיעוטים ולכל אחד מהם 'דת' או תרבות ייחודית, מה שהופך את המקרה היהודי לעוד מקרה בשורה ארוכה של עמי-לאום בעלי זיקה תרבותית-דתית מסויימת (סרביה למשל, דוגמא אחת מיני רבות).

כך או אחרת, סרביה או שוויץ, לא זו הנקודה. הנקודה היא הנקודה:
1. יש כאן שני עמים. נקודה
2. שני העמים הללו, בין אם ירצחו אחד את השני על בסיס יומי של עשרה ביום, בחישוב מתמטי פשוט, ימשיכו למרות זאת להתקיים זה לצד זה לפחות עוד 142.8 שנים (החישוב פשוט: 6 מליון יהודים ועוד 3.5 מליון פלסטינים לחלק ל 20 רצוחים ליום, 10 מכל צד, כפול מספר הימים). נקודה.
3. פוטנציאל הצמיחה והשגשוג כאן עצומים. מדובר בשני עמים עובדים. נקודה.
4. פינוי ההתנחלויות לא רק בלתי אפשרי אלא לא נכון מוסרית. נקודה.
5. המשך קיומו של עם שלם ללא זכויות לאומיות ואזרחיות הוא אמנם אפשרי (עובדה, זה קורה כבר 47 שנים) אבל הוא גובה מחיר כלכלי ומוסרי עצום והוא לא נכון משום בחינה העולה בקנה אחד עם עקרונות שוויון ערך האדם שמקורם בבראשית פרק א' פסוק א'. נקודה.
6. 'פתרון שתי המדינות' (אלא אם המדינה השנייה היא ירדן-פלסטין) הוא סיסמא ריקה. כולם יודעים את זה. מעטים מוכנים להודות בכך בקול רם. הנה אני אומר זאת שוב: פ ת ר ו ן ש ת י ה מ ד י נ ו ת ה ו א ס י ס מ א ר י ק ה'. נקודה.

אז כמו שאמר שרלוק (בערך) - אם העובדות מביאות אותך למסקנה שנראית בלתי אפשרית אבל היא המסקנה היחידה, אז היא המסקנה היחידה.

ומה היא המסקנה? סיפוח כל הגדה המערבית; איזרוחם של כל תושבי הארץ בגבולות א"י של המנדט (כולל רמת הגולן שהגיע הזמן להפסיק לקשקש על עתידה); הכרזה על רצועת עזה כעל מדינה רשמית עויינת; פתיחה במהלך של פיתוח כלכלי שמטרתו לשוויין עד כמה שניתן (כמו במקרה של איחוד גרמניה או - אם אפשר - באופן מוצלח עוד יותר) את מצבם הכלכלי של כל תושבי הארץ, מסכנין עד מטולה, מעפולה עד שכם, מרמאללה עד צוריף, וממבוא בית"ר לשכונת התקווה.

במידה מסויימת יהיה כאן מהלך של סגירת מעגל עם החלטה 181: שני עמים בארץ אחת, איחוד כלכלי ואיחוד מדיני, בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים, וערביי ישראל, כלומר הפלסטינים, אזרחים שווי זכויות וחובות. את מימוש שאיפתם לביטוי לאומי יצטרכו לעשות במקום אחר. ממילא זה לא באמת מעניין אותם.