לחובבי הז'אנר - 2800 מלות ביקורת על מאמר בן 1600 מלים על אילן אין היסטוריה יש היסטוריונים פפה

(הכותב לא זוהה בשמו, ההערות שלי)

Pappe, I. (2005). Knowledge and Power in Israel, 1948-2000. in Stronger than a Storm, Articles & research papers dedicated to Father Shakour.

אילן פפה גדל, כמו כל ילד ישראלי, על הנרטיב הישראלי הידוע על הסכסוך[1]. הוא למד ערבית בבית הספר ולאחר מכן למד מזרחנות באוניברסיטה העברית. הוא שירת בחיל המודיעין במהלך השירות הצבאי שלו. הוא לא נחשף במהלך לימודיו לנרטיב הפלסטיני או למושג "הנכבה"[2]. בפעם הראשונה שהוא שמע את המושג היה בסיור באחת השכונות של חיפה הישנה בלימודיו התיכוניים. המורה קרא לשרידי השכונה ההרוסה "ח'רבת אל-שייך", אבל התלמידים הערבים שלמדו בכיתה שלו מלמלו בקול נמוך שאלה הם שרידיה של הנכבה.

בשלהי שנות ה-70 הוא נסע לאנגליה כדי להמשיך את לימודיו לתואר שלישי. הוא טוען שהעמדה שהייתה רווחת בקרב הציבור הישראלי עד אז שהמנדט הבריטי היה ניטראלי בסכסוך הישראלי-ערבי או אפילו עוין לתנועה הציונית. ההיסטוריון הראשון שערער על הנרטיב הזה היה אבי שליים. הוא טען שהמדיניות הבריטית הייתה אנטי-פלסטינית. עדות על כך שחזונו של מלך ג'ורג' השישי הייתה הקמת מדינה יהודית ומדינה ירדנית בשטח שהיה בהתחלה מקשה אחת כפלסטין המנדטורית (עד 1923)[3].

אילן פפה חקר את המדיניות הבריטית כלפי הסכסוך בתואר השלישי שלו והוציא ספר ב-1988 באנגלית "בריטניה והסכסוך הערבי-ישראלי" (Britain and the Israeli-Arab Conflict) בו הוא נפץ את המיתוס שבריטניה הייתה עוינת לתנועה הציונית[4]. באותן שנים (שלהי שנות ה-80) יצאו שני ספרים חדשים שערערו על הגרסה שהייתה מקובלת בישראל: "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" (The Birth of the Palestinian Refugee Problem) של בני מוריס[5] וספרו של אבי שליים "קנונייה מעבר לירדן" (The Collusion Across the Jordan)[6].

בני מוריס היה ההיסטוריון הישראלי הראשון שהתבסס על חומר ארכיוני והודה בגירוש המונים של פלסטינים במלחמת [7]1948, אבל הוא טען שגירוש זה לא היה חלק מתוכנית מתוכננת אלא תוצאה של השתלשלות האירועים במהלך המלחמה. עם זאת, לא פחות חשוב, הוא חשף את המדיניות הישראלית של הרס 400 כפרים[8] ועשרות שכונות עירוניות בקיץ 1948 כדי למנוע את חזרתם של הפליטים הפלסטינים כפי שביקשה הקהילה הבינלאומית (החלטת 194)[9].

בספר של אבי שליים מתועדים כוונותיה של המשפחה ההאשמית להתחלק עם התנועה הציונית בחלק מפלסטין על חשבון העם הפלסטיני[10]. כבר מההתחלה הוא הראה שהמדיניות הישראלית הייתה נוקשה כלפי הערבים[11]. בספר השני "חומת ברזל" (The Iron Wall) הוא מתאר בפירוט את המדיניות הישראלית כלפי הערבים מ-1948 עד שנת 2000[12].

בעקבות הוצאת שלושת הספרים הנ"ל פרסם כתב העת הישראלי הליבראלי "תיקון" מאמר בו כתוב ששלושת ההיסטוריונים שערערו על המיתוס הישראלי נחשבים ל"היסטוריונים חדשים"[13]. באירופה משתמשים במושגים "היסטוריונים ישנים" ו"היסטוריונים רביזיוניסטים" (היסטוריונים מערערים על הגרסה הרשמית המקובלת), אבל היות והמושג "רביזיוניסט" קשור לתנועה הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי, נבחר המושג "היסטוריונים חדשים" במקומו.

שלושת הספרים הנ"ל בנוסף לספרו של שמחה פלפן (לא איש אקדמיה) "לידתה של ישראל" ייצגו את המגמה החדשה שהתפתחה בשנות ה-80. ב-1992 יצא ספר נוסף בעריכת אילן פפה תחת בכותר (The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951).

הנרטיב של ההיסטוריונים החדשים אכן ערער את הנרטיב שהיה עד אז שלט באקדמיה הישראלית, אבל ההיסטוריונים החדשים היו מאוד קונסרבטיבים בגישתם הפוזיטיביסטית ובאמפיריות שלהם. לסוג זה של היסטוריה, טען פפה, יש שתי בעיות: א) היא מצמצמת את מרחב הדיון ההיסטורי ל"תגליות חדשות" בכך היא מגינה על ההיסטוריונים מהצורך לדון בתגליות החדשות; ב) בהיותה היסטוריה אליטיסטית היא מרחיקה את חברי החברות הקשורות להיסטורית המקום מלהיות חלק בלספר את הסיפור החדש.

מה שמאפיין את ההיסטוריונים החדשים באופן כללי שהם אמצו את הטענות המרכזיות (אבל לא כולם) של הנרטיב הפלסטיני. הספרים שלהם, למרות שההיסטוריונים הצהירו שהם רוצים לשמור על אובייקטיביות ולא להיות חלק מהסכסוך עצמו, תרמו לידע של האנשים על מה שהיה בעבר וגם השפיע על הבנתם להווה. למשל, במו"מ שהתנהל סביב הסכמי אוסלו כאשר הביע הצד הפלסטיני את חששותיו מהצד הישראלי, הציג יוסי בילין את הספרים של ההיסטוריונים החדשים כעדות על אימוץ גישה חדשה לסכסוך בישראל. היה לכאורה קשר בין הרה-קונסטרוקציה של העבר לבין המאמצים להגיע להסדר פוליטי לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. בני מוריס התנגד לזה בכל תוקף. התנגדותו של אבי שליים לא הייתה חריפה כמו של מוריס. אילן פפה, לעומת זאת, היה משוכנע שיש קשר כזה.

אבל בשנות ה-90 שלושת ההיסטוריונים (בני מוריס, אבי שליים ואילן פפה) הסתמכו אך ורק על ניתוח הפעולות הצבאיות והדיפלומטיות הישראליות. בשנות ה-90 קרא אילן פפה להיסטוריונים לחצות מעבר הספירה האליטיסטית, כלומר לא רק לנתח את הארכיונים של האליטה (הבריטית או הישראלית) אלא להסתמך על עדויות של פלסטינים.

בעבודת הדוקטורט שלו הוא הופתע מהמדיניות המכוונת של היישוב היהודי לטהר אתנית את פלסטין, למרות שלא כתב על זה בתזה שלו. הוא הופתע גם מתהליך הייהוד המהיר ביותר של הכפרים והיישובים שהיו פלסטינים לפני 1948, בניגוד לגרסה הישראלית, אבל כמעט לא הזכיר זאת בתזה שלו.

כשחזר אילן פפה אחרי לימודי הדוקטורט שלו ב-1984 והתחיל לעבוד באקדמיה הישראלית הוא נחשף לתופעת הכחשת הנכבה מצד אנשי אקדמיה ישראלים. זה היה חלק מהרחקת ודחיקת פלסטינים מהשיח האקדמי הישראלי במיוחד בחוגי המזרח התיכון באוניברסיטאות.

בשלהי שנות ה-80 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נכנסו הפלסטינים לראשונה כאובייקט לגיטימי למחקר בחוגי המזרח התיכון, אבל זה נעשה דרך העניים של מומחי מודיעין למיניהם הקשורים או למוסד הישראלי או לצה"ל. על כן לפי הפרספקטיבה הישראלית נחקרה ה"נכבה" כאירוע היסטורי ובכך נמנעה מחוקרים ואקדמאיים לערער על ההכחשה הכללית והשתקת האסון בעולם החיצוני של מגדלי השן של האוניברסיטאות.

התקופה הקצרה של פלורליזם 1990-2000

בשלהי שנות ה-80 המושג "היסטוריה חדשה" הוצא ע"י בני מוריס ואילן פפה בניסיון להעלות את המודעות הציבורית לנרטיב אחר הלא ציוני של המלחמה ב-1948. תוך שנה החל עיתון הארץ (ולאחר מכן התחילה התקשורת האלקטרונית) בניהול פולמוס סביב הנושא. הציבור בישראל התחיל להתעניין במה שקרה ב-[14]1948. הנושא לא נשאר מרכזי על האג'נדה התקשורתית כי בישראל דברים אחרים הפכו ליותר מרכזיים. עם זאת, הנושאים הקשורים ל-1948 כמו המו"מ לשלום עם הפלסטינים, הקשר בין הרוב והמיעוט בישראל, הזהות ושאלת הלגיטימיות של המדינה היהודית הפכו לנושאים על סדר היום הציבורי.

עד אז העמיתים של אילן פפה לא קראו את התיזה שלו ולא את הספר שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו[15], אבל השיח שהתנהל על דפי עיתון הארץ הביא לתופעת מכתבי השנאה והאיומים שאיחלו לו מוות, לאחר מכן באו הטלפונים והאיומים עליו. זה לא הפחיד אותו אלא להיפך, הוא התחיל לתת הרצאות בכל מיני מקומות על הנושא והתחיל להתעמת עם אלימות מילולית כמעט בכל הרצאה[16].

ב-1993 הוא הוזמן למפקדת אש"ף בטוניס, כמה זמן לפני חתימת הסכמי אוסלו, בכך הייתה לו לראשונה נגישות למקור חדש[17]. פפה לא היה נלהב מהסכמי אוסלו[18]. באותה תקופה הוא הכיר גם את אדוארד סעיד שהפך עבורו מגדל האור ודמות חיקוי. הוא נחשף לגישה הומניסטית של הקורבן שלא שונאת את המקרבן שלה[19]. אדוארד סעיד היה מאוד ביקורתי כלפי תהליך אוסלו וראה את המעבר של אש"ף מתנועת שחרור לאומית לפקידי משמר של בתי הסוהר החדשים של הפלסטינים. ערפאת הבין זאת רק ב-2000 ולא הסכים לחתום על ההסכמים בקמפ דיוויד. אדוארד סעיד הביע ביקורת חריפה נגד מנהיגותו של ערפאת ולא היה מוכן לקבל את הטענה שבעת תהליך השחרור אפשר להתעלם מהפרת זכויות אדם וממקרי שחיתות[20].

מה שמיוחד בהסכמים שנחתמו ב-1993 הייתה ההכרה ההדדית בין ישראל ואש"ף למרות שההסכמים לא היו מיועדים לפתור את הסכסוך ולסיים את סבלם של הפליטים ולא לפתור את סוגיית ירושלים. הביקור של פפה בטוניס אפשר לו להיפגש עם הרבה פלסטינים אבל החשוב מכול הוא התוודע על כוחו של הזיכרון[21]. בכל בית שהוא ביקר הוא ראה את החלק של המוזיאון שמציג את הנרטיב ואת שיח הזהות הלאומית הפלסטינית. כשחזר לארץ התחילה קבוצה של פליטים פנימיים (אלה שנהרסו כפריהם ב-1948 אבל נשארו בארץ והפכו בהדרגה לאזרחי המדינה) להתארגן והקימו את "ועדת הפליטים".

פפה עבר תהליך קשה עד שקיבל את הקבועות שלו באוניברסיטת חיפה. אנשים רבים רמזו לו במהלך התהליך שתהליך הקביעות שלו הוא סודי, שכולם יודעים עליו ועוד דברים מסוג זה. מצד שני הוא הפך לכוכב כשבאו תורמים לאוניברסיטה. האוניברסיטה השתמשה בו כעדות על פניה הפלורליסטיות של אוניברסיטה חיפה כלפי חוץ. כשקיבל את הקביעות שלו הוא החליט להצטרף למפלגת חד"ש כהצהרה גלויה שהוא יצא מהמחנה הציוני[22].

במקביל להופעת ה"היסטוריה החדשה" היו כמה חוקרים במדעי החברה שהתעניינו בהיסטוריה וראו בה קשר לישראל העכשווית. חוקרים אלה יסדו את כתב העת "תיאוריה וביקורת" ב-1993. הביקורת שלהם הייתה יותר רחבה מההיסטוריונים החדשים והיא התחילה מ-1882 ולא רק מ-1948 ונמשכה עד היום. הביקורת כללה את הדה-קונסטרוקציה של הציונות כתנועה קולוניאלית בשנותיה הראשונות, חשיפת האלמנטים של מקורות המיליטריזם הישראלי ואת הקולוניאליזם ההתיישבותי וערעור על ההשקפה הפמיניסטית והשוויונית של התנועה הסוציאליסטית הציונית. זה גם כלל את הנושא הרגיש ביותר של עמדות כלפי השואה, המדיניות הישראלית כלפי המזרחיים והערבים בישראל בנשות ה-50. בשנת 1995 הוציא אורי רם ספר שכולל את כל המגמות האלה[23].

פפה הושפע מאוד מהמתודולוגיה והרקע התיאורטי של המחקרים החדשים. הוא הופתע מהשיח שהתנהל סביב הנושא "ידע וכוח". הוא כתב כמה מאמרי דעה על הנושא והתחיל ללמד קורס "ידע ופוליטיקה". הוא גם התחיל עם הקריאה שיש להכיר בהשפעת האידיאולוגיה ושל הפוליטיקה על הגרסאות ההיסטוריות של ההיסטוריונים. אנשי האקדמיה דחו את קריאתו ומחו נגדו בטענה שהוא מערער על האובייקטיביות שלהם.

משה ליסק (סוציולוג וחתן פרס ישראל דאז) אמר שנכון שיש כמה נרטיבים היסטוריים, אבל הנרטיב הציוני הוא במקרה גם הנרטיב ההיסטורי הנכון מביניהם. כלומר המחקר המדעי לדעתו, חזק את הטענות האידיאולוגיות של הציונות. באותה עת היה יותר מקובל להיות פרו-פלסטיני (עד 2001) מאשר להיות רלטיביסטי כי זה נתפס כמערער על היסודות האקדמאיים בצורה ברורה.

באמצע שנות ה-90 חזר השיח על העבר במלוא עוצמתו בהכנות ליובל ה-50 של מדינת ישראל. הגרסה של ההיסטוריונים החדשים נכנסה לתקשורת יותר מהר מאשר באקדמיה. בסדרת "תקומה" צוין הקשר בין המשפחה ההאשמית והתנועה הציונית וגם הגרסה שהפלסטינים גורשו ולא עזבו מרצונם החופשי.

מלבד הגרסה החדשה של 1948 הייתה ביקורת על הציונות והעמדה כלפי השואה והבעיות האתניות והלאומיות בישראל.

למרות הביקורת של סדרת "תקומה" היא נשארה נאמנה לגרסה הכללית של הציונות[24]. הייתה תחושה אופטימית אבל לא מוצדקת שהשינוי מחלחל גם למערכת החינוך למרות שבספרי הלימוד החדשים הייתה בהם קצת ביקורת אבל המסגרת נשארה כמו שהיא. ב-1997 קמה קבוצה של ישראלים ופלסטינים (Palisad) בכוונה לכתוב ספר שבו מגשרים בין שני הנרטיבים[25]. הקבוצה דנה בתפקידה ההרסני של האידיאולוגיה הלאומית, גימוד השואה בעיני הפלסטינים והכחשת הנכבה מצד הישראלים. ב-1999 עלה אהוד ברק לשלטון וב-2000 פרצה האינתיפאדה השנייה ושמה קץ לפלורליזם שהיה קיים עד אז[26].

---

[1]  ומהו אותו 'נרטיב ידוע'? האם הוא אחיד בתכניו? לא ולא. ראו את הויכוח האינסופי בין אוהדי המחתרות השונות לגבי שאלות כמו 'מי גרש את הבריטים', מה קרה בדיר יאסין, וכד'. שאלות אחרות מתייחסות לנושאים אחרים, כמו חלוקת המשאבים הלא שוויונית ועל בסיס פוליטי בזמן המלחמה, כמו מידת ההתגייסות למאמץ המלחמתי וכמו שאלות כבדות משקל פי כמה: האם הייתה חובה להכריז על מדינה ב14 למאי אם לאו. ואלטלנה כמובן. ועוד ועוד.

[2]  ראוי לציין ממתי המושג הזה רווח עד כדי כך שמי שגדל בחברת הרוב אמור לשמוע עליו ואם הוא לא שומע עליו אז יש בכך עדות ל'הסתרה' או 'הכחשה' או כל מניפולציה אחרת.

[3]  העמדת 'נראטיב' עממי שנוגע לבריטים – נראטיב שגם הוא מורכב מגישות שונות ומנוגדות שבאו לידי ביטוי בספרות, בעיתונות של התקופה וכן הלאה – אל מול מחקר היסטורי פוליטי היא בעייתית בלשון המעטה. הענין החשוב הוא העמדת מחקרו של שליים למבחן מקצועי, ואת זה עושה למשל אפרים קארש המפריך את טענותיו העיקריות של שליים. רתימת שאלת האהדה, העוינות או הניטרליות של הבריטים ליהודים או לפלסטינים, טובה לשאלות של ספורט אולי, או אירוויזיון. המחקר ההיסטורי-הפוליטי, אם הוא רוצה להיות נאמן לייעודו – החתירה לאמת – אמור לשקול שאלות ברמה אחרת לחלוטין. שאלה מרכזית במקרה של בריטניה ב1948 תהיה למשל הויכוח בצמרת הבריטית באשר לעתיד האימפריה. שאלה זו יש למקם בהקשר של המלחמה הקרה כמובן.

[4]  הואיל ולא היה שום מיתוס כזה לא היה כאן שום ניפוץ. או ליתר דיוק, הואיל ואילן פפה החליט מראש שהדרך הנכונה בעידן הפוסט-מודרניסטי במחקר, הוא 'ניפוץ מיתוסים' [תזכורת: שנות ה80 היתה שעתם הגדולה של מכחישי השואה, עוד סוג של מנפצי מיתוסים. וכפי שהראה ההיסטוריון הצרפתי פייר וידאל-נאקה, המתודה של כל 'המנפצים' זהה למדי: חצאי אמיתות, תלישת דברים מהקשרם, שימוש ברטוריקה מניפולטיבית ועוד], הרי שהוא המציא מיתוס כדי לנפצו. הויכוח על עמדת בריטניה כלפי התנועה הציונית החל כבר ב1917, אחרי הצהרת בלפור ויש לו שורשים מוקדמים יותר, פחות משמעותיים כמובן. הויכוח הזה הרי יצר שני כוחות פוליטיים מרכזיים בישוב היהודי ובתנועה הציונית: מפא"י [שגם היא היתה נתונה בויכוח בשאלת יחס הבריטים והיחס לבריטים] והרוויזיוניסטים. ומכאן, שכל מי שמדבר על 'מיתוס' של יחס הבריטים לציונות כפי שגובש אצל 'הציונים', אינו אלא מדבר מהרהורי ליבו, שתפקידם כאמור הוא לייצר סוג של מניפולציה. להבדיל ממחקר ראוי לשמו.

[5]  כפי שכבר הראה אפרים קארש, והראו אחרים, הגילויים כביכול של בני מוריס היו מוכרים למי שעסק בכך. על השאלה מדוע לא היה ענין הפליטים סוגיה מרכזית בהוויה הישראלית אפשר לענות בכל מיני דרכים. אבל מנקודת מבט מחקרית, חידושיו של מוריס הם בפרטים ובהצגה הרחבה של הנושא, לא במהות הבסיסית

[6]  כנ"ל. חידושיו של שליים אינם חידושים אלא בכך שבעידן הפוסט ו'הניפוץ', שהתקבל היטב בחוגים מסוימים בארצות מסוימות, דבריו הוצגו כ"חידוש" ועוד נעמוד על "החידוש" בהמשך. כאן נזכיר שוב את עבודת ההפרכה שעשה אפרים קארש לתיזות של שליים. לא פחות חשובה מכך היא העובדה, שסיפרו 'המהפכני' כביכול של שליים ראה אור ב-1988, אבל כבר ב1986 ראה אור ספרו של דן שיפטן, 'אופציה ירדנית', בו הוא דן במסכת היחסים שבין הציונים למיניהם והממלכה ההאשמית, מחקר שהתבסס בין השאר על מקורות גלויים ומוכרים כמו יומניו של בן גוריון שראו אור כבר בתחילת שנות ה70', פרסומים רשמיים של מדינת ישראל גם הם משנות ה70', ומחקרים היסטוריים ראויים לשמם גם הם משנות ה70'. ההבדל ככל הנראה בין שליים לשיפטן למשל, הוא בקוריקולום. בעוד ששיפטן הוא סתם ישראלי העוסק למחייתו במחקר ובהוראה, שליים יכול להתהדר בכך שהוא 'חצה את הקווים', והפך – כמו פפה – מחייל ציוני בעל נראטיב ידוע ומוכר לאיש 'ביקורתי' שיש לו 'האומץ' לצאת כנגד 'בני עמו'. במלים אחרות, שיפטן הוא כלב שנושך אדם. שליים הוא אדם שנושך כלב.

[7]  מוריס לא היה הראשון שהשתמש בחומרים ארכיוניים כי כל חוקר ראוי לשמו משתמש בחומרים ארכיוניים. ההבדל הוא על ציר הזמן. יש ארכיונים שנפתחים מאוחר. מוריס לא 'הודה' כי הוא לא עומד למשפט. בני מוריס מוכיח באמצעות מחקרו את מה שציונים למיניהם אמרו כבר ב1948, בזמן המלחמה אפילו: ערבים גורשו, ערבים ברחו, ערבים אף נטבחו.

[8]  בספרו של בני מוריס מצוינים 369 כפרים. על פי מחקרו, 37 מהם חוו גרוש על ידי כוחות צה"ל; 87 מהם נעזבו מסיבות של הוראות לנטוש, מפחד או מהשפעה של כפר אחר; 166 כפרים נעזבו\ננטשו בנסיבות של קרבות או של התקדמות צה"ל;  על 44 לא היה לו מידע ברור. נתונים אלו נאספו על סמך עמודים 586-580 בספרו. כמה דברים יש לומר על נתונים אלו. האחד הברור והבולט – מהנתונים עולה חד משמעית כי לא היתה מדיניות גירוש. נקודה. הואיל ואנו חיים בעולם של שקרים, דמיון וכזב, או בעולם של 'נראטיביזם', יש לשוב ולהזכיר את העובדות הבסיסיות ביותר: אחרי מלחמת 1949-1947 ['מלחמת השחרור' על פי הנראטיב הציוני, 'הנכבה' על פי הפלסטיני] נותרו בשטח שבשליטת היהודים כ-150 אלף לא-יהודים. בשטח שנותר בשליטת כוחות לא-יהודים לא נותר יהודי בודד אחד. בנוסף, במהלך המלחמה חוו לפחות 70 אלף יהודים את חוויית הפליטות. שבעים אלף, כלומר יותר מ-10% של כלל הישוב היהודי. פליט הוא בפשטות מי שבנסיבות של מלחמה נאלץ לעזוב את ביתו. העובדה ששבעים אלף פליטים אלו לא רק מצאו פתרונות סבירים בזמן המלחמה אלא שיקמו את חייהם לאחריה, מעידה על ענינים אחרים, חשובים לכשעצמם [כל מה שקשור למושג המגונה 'בנין אומה'] הדורשים דיון אחר. השני – ענין קטנוני לכאורה. אבל 369 הכפרים האלו – חלקם כפי שניתן ללמוד מתצלומים מהתקופה הם לא יותר מאוסף של 3-4 חושות מבוץ, דבר המעיד לא על רמת בניה נמוכה חלילה אלא על כך שלא מעט כפרים נתפסו על רקע כלכלי גם על ידי יושביהם כישובים זמניים, מה שמסביר לפחות חלק מהקלות בה ננטשו – הופכים כבר בנראטיב הנדון ל"400". ואם זה היה נעצר שם, לא הייתי מטריח אתכם. אלא שברבות השנים ובלהט 'הביקורתיות', המספר הזה נוטה לגדול ולגדול. לא מזמן נתקלתי כבר במספר העגול, "1000". מספר זה, בדומה למקרים אחרים, יהפוך בשלב הבא "לאלפי הכפרים שהיוו מטרה למדיניות הטרנספר הציונית", ולכשיידרש מישהו לומר "כמה בדיוק" הרי ש"האלפים" יאלצו לקבל צורה, ואז מן הסתם המספר יהיה "6000". אבל כל זה בגדר השערה בלבד. הנקודה היא ש369 זה 369, לא 400 ולא 700 ולא 800 ולא אלף. הבעיה מספיק חמורה מכדי שיש להוסיף עליה דרמות בצורה של שקרים המקבלים לגיטימיות במסגרת של 'נראטיביזם' ליברלי כביכול. הערה חשובה אחרונה לענין הכפרים. ההיסטוריון [שהוא אכן היסטוריון] יהושע פורת, טוען כי הדבר החשוב בסיפור הכפרים היה החלטת ממשלת ישראל שלא לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם לאחר המלחמה, ולא השאלה מדוע עזבו ובדיוק למה. זו השאלה הגדולה ותשובות עליה חייבות, שוב, לקחת בחשבון את ההקשר הרחב. במרכזו של הקשר רחב זה הוא מאות אלפי היהודים שנאלצו\אולצו\בחרו\נדחקו לעזוב את בתיהם ברחבי העולם הערבי ולהקים את בתיהם החדשים, כלומר להשתקם, בארצם הישנה-חדשה. ענין נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: מורשת היחסים בין הערבים והיהודים בפלשתינה-א"י בתקופה המנדט, כנקודת יחוס לאימוצה של מדיניות זו או אחרת. ולבסוף, את האמת הידועה שאף אחד כמעט לא טורח להזכיר, בוודאי לא אילן פפה: העובדה כי חלק משמעותי ב'פליטים' לא היו אלא אנשים שחזרו לארצם. מי נותן את ההוכחה החזקה ביותר לענין זה שקשה להעריך את גודלו אך ברור כי הוא היה מספיק משמעותי שאם לא כך לא היתה קיימת ההוכחה הזו? כמובן, הפלסטינים עצמם. כידוע [?], מנהיגיהם עמדו על כך כי 'פליט' יוגדר כל מי שחי בפלשתינה-א"י שנתיים לפני 1947. שנתיים!!!!!! כיצד זה מסתדר עם הנראטיב של 'מאז ומקדם'? נכון, זה לא. הואיל וההגדרה 'פליט' כרכה בתוכה שורה של זכויות מטעם המוסד הבינלאומי שתרם יותר מכל גורם חוץ-פלסטיני אחר להנצחת בעיית הפליטים היחידה שעוד לא זכתה לפתרון, ומדובר בעולם של עשרות מיליוני פליטים – ומדובר באונר"א – הרי שלעניין 'השנתיים' נועד תפקיד מכריע מבחינתם של הרבה מאד אנשים. לסיכום: בעיית הפליטים לא נגזרת מהשאלה איך הם נוצרו אלא מהשאלה מה קרה רגע אחרי שנוצרו. זו שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה שהדיון בה חייב לכלול את מדיניות ישראל ב-1950 ולאחריה, אבל לא רק או בעיקר לא את ישראל. אלא אם המטרה היא שוב, לא הפליטים, אלא ניגוח הציונים והעמדת מדיניות הכיבוש העכשווית למשל בצילה של הרצחנות הציונית הטרנספריסטית מראשיתה. או במלים אחרות, הדיון בעבר נועד שוב להתנגחות בהווה לשם חיסול המדינה היהודית-דמוקרטית בעתיד, ולא לשם דיון בעבר.

[9]  אותה קהילה בינלאומית שהחליטה לפני 194 על 181. מה עלה בגורלה של 181? מלחמה. מה היתה תוצאת המלחמה? 194. דיון היסטורי ראוי לשמו מחייב התייחסות לכל או לרוב מרכיבי הסיפור. אם הקהילייה הבינלאומית היא נקודת יחוס לדיון בסכסוך, יש לדון בכל החלטותיה ובגורלן מאז היות סכסוך. לגופה של החלטה 194, היא כוללת שורה ארוכה של סעיפים, וסעיף 'זכות השיבה' הוא רק אחד מהם ומה שחשוב בהחלטה הזו הוא עקרון סיום הסכסוך שלא יתכן ללא הכרה של מדינות ערב ושל הערבים בזכות קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית. לא בכדי התקיימה התנגדות ערבית למימוש סעיף השיבה שכן הוא היה כרוך בהכרה במדינת ישראל כהגדרתה בהחלטה 181 (יהודית-דמוקרטית). לבסוף, אי אפשר (כלומר אפשר אבל זה לא רציני) לנתק לא רק בין 194 ל-181 אלא בין ההחלטות הללו ומה שקדם להן, לבין החלטת הליגה הערבית כבר ב-1946 ליצור קשר ברור בין הגשמה אפשרית של הציונות לבין מעמדם האזרחי של יהודי ארצות ערב. במלים אחרות, כשם שהמלחמה בארץ ישראל יצרה בעיית פליטים פלסטינית (באשמתם הבלעדית של ההנהגות הערביות הסרבניות) כך הסכסוך הזה חולל את גל הפליטים היהודים אזרחי מדינות ערב לארץ ישראל. בחישוב כולל של נזקים כלכליים לא ברור בכלל מי אמור לשלם למי, די סביר שמדינות ערב חייבות ליהודים שעזבו אותן בדרך כלל בחוסר כל תוך שהם משאירים מאחור רכוש רב יחסית, יותר משהצד היהודי חייב לערביי ארץ ישראל.

[10]  כאמור, קדמו לו בטענות אלו ובניגוד אליו הסבירו אותן מתוך ההקשר ולא כחלק ממלחמת תעמולה פוסט-קולוניאלית העושה שימוש בחלקי טיעונים למטרות פוליטיות [לגיטימיות לכשעצמן אך שאינן מוצגות ככאלו ושלכן אולי ראוי לכנות את המשתמשים בהם בתואר 'נוכלים'. שהרי זו ההגדרה של נוכל: העושה שימוש לא-לו בחפציו או בזהותו או בסמכותו של מישהו שאיננו הוא, על מנת להשיג טובת הנאה כזו או אחרת. במקרה הזה הנוכלות באה לידי ביטוי בכך שטובת ההנאה היא הישג פוליטי אנטי-ישראלי, והדרך עוברת באפאראט מחקרי (הערות שוליים, תארים אקדמיים, וכו') ששם את המחקר תפל ואת הטיעון הפוליטי הסמוי, עיקר. אבל כל זה בגדר השערה בלבד. יתכן ומחקריו של שליים פשוט חלקיים, כלומר לא מקצועיים מספיק, ואם כך הוא לא הראשון ולא האחרון שלוקה בחוסר בתחום המקצועי גרידא]

 [11]  "מההתחלה". מאיזו התחלה? מהירי על האוטובוס בפתח תקווה בבוקר ה30 לנובמבר 1947, כמה שעות אחרי שהקהילייה הבינלאומית החליטה על הקמת שתי מדינות? ו"נוקשות"? ביחס למה? לטבח בחברון? בבתי הזיקוק? הנה לנו דוגמא קלאסית ל'נראטיביזם' מניפולטיבי.

[12]  ראוי לעמוד על 'פירוט' זה ולהתמקד בעיקר בשאלות של הקשר.

[13]  ראשית, לא מדובר בכתב עת ישראלי אלא בכתב עת אמריקני. הוא אכן 'ליברלי' אם כי המושג הזה, כמו מושגים-כורכים אחרים ['קפיטליזם', 'לאומיות', 'דת', וכד'] אינו אומר הרבה ויש לבחון מי עומד מאחורי כתב העת הזה ומה תפקידו בעיני עצמו. ובכן, בקיצור, כתב העת הזה הוא אכסניה לבעלי דעות מגוונות אמנם, כנדרש מכתב עת 'ליברלי' בכלל ומכזה שרואה אור באמריקה המתקדמת בפרט, ועוד יותר אם מנהיגיו הם יהודים אמריקנים הידועים בפתיחותם הביקורתית כלפי עצמם קודם כל וכלפי החברה בה הם חיים [אמריקה].

עם כל הזהירות יש לומר שכתב העת 'תיקון', שייך למחנה רחב [ההולך ומתרחב] של שמאל ליברלי אמריקני המתאפיין בעוינות ביקורתית כלפי כל מה שקשור לארה"ב הממסדית והשמרנית, כמו למשל מדיניותה במזרח התיכון, תמיכתה בישראל וכד'. זהו שמאל הנשען על מסורות למיניהן, חלקן 'ניאו-מרקסיסטיות', המפרשות סוציאליזם וביקורתיות כאמירת-ההפך. קרי 'ביקורתי' הוא כל מי שאומר את ההפך מ'הממסד'. ומכאן לתמיכה באסלאם הפונדמנטליסטי למשל הדרך קצרה, כי הרי מי יותר מהאסלאם הרדיקלי מגלה עמידה נחרצת כנגד 'עוולות הקפיטליזם החזירי'? עד כאן באשר לכתב העת ולרוח בתוכה הוא שט על פני אוקיינוס המלים והדימויים שהוא מייצר [לא לבד כמובן].

באשר למושג 'היסטוריונים חדשים': היה זה בני מוריס עצמו שבחר למתג את עצמו – ושוב, אנו בשנות ה80 והכל בעידן הפוסט-מודרני נמדד במונחי מוצר ומיתוג ובידול – באמצעות המונח 'היסטוריונים חדשים'. כפי שהוא עצמו אמר בראיונות לעיתון לאנשים חושבים, הענין החשוב הוא הבידול העקרוני בינו לבין קודמיו. כפי שניתן להתרשם מעיון בעיתון לאנשים חושבים משנות ה90', הוא אכן הצליח, אולי מעבר למה שקיווה הוא עצמו, ותכף נאמר על כך מילה או שתיים. לא לפני שנדגיש מה כוחו של מיתוג ואיך פועל הענין הזה בתקשורת, בכלל, ולאנשים חושבים ו'ביקורתיים' בפרט.

ובכן, מי שיקרא את ספרו של מוריס אודות היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים, יגלה שיש הבדל עצום בין התוכן העולה ב500 עמודי הספר, לבין מה שכתוב בכריכה האחורית של הספר, ושוב בין שני אלו [שיש ביניהם הבדלים, כי הרי לא התוכן מוכר את הספר בחנות אלא הכריכה האחורית!] לבין מה שאמר מוריס בראיונות אינספור שהואיל להעניק לעיתון לאנשים חושבים. שורה תחתונה, הטריק פשוט, והעיתון לאנשים חושבים שב וחוזר עליו ללא הרף גם בימים אלו – לא חשוב מה אומר המחקר, מה שחשוב הוא מה כתוב בכותרת של המאמר המתאר את המחקר. ברוב המקרים אנשים לא קוראים מחקרים – למי יש זמן לצלוח את 596 העמודים של בני מוריס?? – הם גם לא קוראים את גופי המאמרים. מה נותר? נכון. הכותרת.

ועכשיו לענין הנוסף אודותיו רמזתי. זכורה לטוב – מנקודת מבט של מי שאינו נוטה להתפעל מ'הביקורתיות' המופלאה הזו של 'החדשים' – תכנית שהקדיש הערוץ הראשון לנושא הפולמוס שליבה עיתון 'הארץ' בנושא 'החדשים' ו'הפוסט' וכל שאר התופינים שהעיתון לאנשים חושבים מלעיט בו את הציבור. לתכנית הוזמנו שניים. בני מוריס ואילן פפה. כל עיוור יכול היה לראות בקלות את שפת הגוף של בני מוריס שכמעט תלש עצמו מהכורסא וייחל שכל הפארסה הזו תגיע סוף סוף לסיומה.

אי אפשר היה שלא לרחם עלמוריס, האיש שחפר במו ידיו את מלכודת העוועים שהפכה מצעצוע נוצץ לגרוטאה חלודה.... שהרי המושג המפוצץ והמבטיח 'היסטוריונים חדשים', מהרגע שהוגדר בניגוד ל'ישנים', כלומר 'הזקנים', 'הממוסדים', 'מטעם' וכיו"ב, הכניס מיניה וביה תחת אותה קטגוריה את כל מי שאיננו כזה, כלומר 'זקן', 'ממוסד' או 'מטעם'. או אז מצא עצמו מוריס המסכן, שהוא היסטוריון ראוי לשמו, שיודע לעבוד עם מקורות, שמבין מה תפקידו של הקשר, שמקפיד לנקוט במלים ברורות כדי לטעון טענות מדעיות ברורות, לצידו של שרלטן פוסט-מודרניסט מסוגו של אילן פפה, שידוע בקביעתו הפוסט-מודרניסטית 'הביקורתית', לפיה 'אין היסטוריה יש היסטוריונים'. מחזה קורע לב היה זה, ולולא מדובר היה בענין רציני מאד, היינו יכולים אפילו לצחוק צחוק משחרר.

אלא שיש כאן ענין רציני ביותר, שכן שחזור העבר הוא משימה מורכבת מאין כמותה. השאלה היא האם שחזור העבר הוא מטרה בפני עצמה, כפי שיאמר בני מוריס ההיסטוריון, או שהיא כלי לחפור בו, כפי שיאמר בני מוריס המרואיין ב'תיקון' או ב'הארץ'. בני מוריס לא עמד כנראה בפיתוי, ואור הזרקורים סנוור את שיקול דעתו. עד לנקודה בה גילה את הנזק: שאל תוך האור נמשכים ובאים אנשים שמבחינתם אין בכלל דילמה. אין שני אילן פפה. זה של המחקר וזה של הראיון ב'הארץ'. יש רק אילן פפה אחד. זה של המניפולציה הפוסט-מודרניסטית. שפת הגוף של מוריס – ומאוחר יותר המשך דרכו המחקרית – הראתה כי הוא הבין סוף סוף לאן מאמרו המפורסם והמצוטט ב'תיקון' הוביל את הדיון בנושא החשוב הזה, היסטוריה בכלל והיסטוריה של המזה"ת בפרט.

[14]  פיסקה זו מסכמת היטב חלק ניכר מהדברים שתיארתי קודם באריכות. אכן, מטרתם של 'ההיסטוריונים החדשים' היתה פוליטית ולא מחקרית. פוליטיקה היא ענין לגיטימי כמובן, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להכריז על הדברים ככאלו. ואם זו אשליה שבני מוריס, או 'הארץ' יכריזו על מטרתם הפוליטית, לא נותר לנו אלא להפעיל את הראש. בענין זה, אגב, אילן פפה מגלה רמה גבוהה מאד של הגינות. הוא לא מפסיק להכריז כי מטרת דבריו היא ליצור עוד לחץ בינלאומי על ישראל על מנת שהקהילייה הבינלאומית, כמו במקרה של דרום-אפריקה [מבחינתו ישראל היא העתק של המדינה ההיא] , תחסל את ישראל מהבחינה הפוליטית על ידי ביטולה כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית. דווקא הגינותו של פפה בענין הפוליטי מחייבת מחשבות שניות ושלישיות על כל מה שהוא כותב כ'חוקר'.

[15]  ואת זה איך יודעים??

[16]  יתכן ואנשים אכן לא אהבו לשמוע דיבורים 'ביקורתיים' אבל יתכן ומה שקומם אותם הוא החד-צדדיות, הפשטנות והיומרה הריקה לחדשנות

[17]  באיזה מובן 'מקור חדש'? אהוד יערי פרסם ספר משובח על הפתח כבר ב1970. אבו איאד איש הפתח גם הוא פרסם כבר ב-1979 ספר חשוב מאד על ארגונו ועל תפיסת עולמו. שוב, עולה השאלה, מה החידוש?

[18]  לא רק הוא. השאלה היא על איזה בסיס ומתוך איזו גישה וביחס לאיזו חלופה.

[19]  נשאיר לרגע בצד את שאלת זהותו של הקרבן וזהותו של המקרבן, כולנו מכירים את סיפורי תולדות הישוב, מחברון ועד הרובע היהודי. בכל אופן, הטענה הזו רומזת על שנאה חד צדדית ומובהקת. אך חשוב מכך היא תכניתו של סעיד, במידה שיש לו כזו, לגבי עתיד האזור והמדינה ושני העמים. הומניזם הוא לא מלה נרדפת לשום תכנית פוליטית. במקרה של פפה התכנית הפוליטית הנשענת על 'ההומניזם' שלו כבר הוזכרה באחת ההערות הקודמות.

[20]  ואין מקום כמו אוניברסיטת קולומביה בניו יורק בשביל לשמור על צחות הביקורת ועל טוהרת הנפש. זהו גם מקום טוב לטוות את האגדה [כלומר הנראטיב] על סעיד הפליט האומלל, כשלכל מי שרוצה ידוע כי משפחתו עזבה את ירושלים הרבה לפני פרוץ הקרבות.

[21]  נו, זה נחמד מאד להזכיר ליהודים למשל את כוחו של זיכרון... בכל אופן, הדבר הקובע הוא מה תוכן הזיכרון. יש רק לתהות מה חושבים ההומניסטים הנזכרים על הקטע הבא המופיע בספרו של רפיק חלבי [1983], המצטט קטע מספר בשם 'כרטיס ביקור' (בירות 1967): "בכל שנה אני אומר לבני הצעיר, שוב ושוב, שנינו נשוב לארצנו ונהלך בה יחפים, נשיל נעלינו ונמשש את עפרה הקדוש, נמזג את נשמותינו באווירה ובאדמתה, נהלך עד לעצי התפוז... נחונן את קברו של החלל הראשון במלחמתו הקדושה, נחפש את קיומנו. היכן הם חיינו? בכיכר הכפר הזאת. בצריח המסגד, בדקל האהוב, בקיר המתמוטט, בבנין שנמחקו עקבותיו, כאן חיינו. שאל כל גרגר חול! הלא תזכור את יפו ואת חיפה... נצרת... עכו... ירושלים... טבריה.. מג'דל... אני רוצה שאת שואת 1948 ירחצו בדם אלה שמנעו מהם להיכנס לארצם. המולדת יקרה, אך יקרה ממנה הנקמה. ניכנס למאורותיהם בתל אביב, נכתוש אותם בגרזנים, ברובה, ביד, בציפורניים ובשיניים. כשאנו מפזמים את פזמוני קיבייה, דיר יאסין ונאצר א-דין נזמר את המנוני חהזרה המנצחת והנוקמת"

[22]  גם צעד זה מעיד על המוטיבציה הפוליטית של פפה שהיא לגיטימית כמובן אבל שאין להסיק ממנה על איכות מחקריו. להפך.

[23]  על ה"תיאוריה" ועל "הביקורת" בכתב עת זה ראו: טוביה פרילינג, 'תשובה לעמית פוסט-ציוני', ת"א 2003.  

[24]  ומה היא 'הגרסה הכללית'? חזרנו לנקודת המוצא.  

[25]  לגישור בין נראטיבים קוראים חתירה לאמת אובייקטיבית. האם זה מה שעומד אצלם על סדר היום? אשרי המאמין.

[26]  מטיעון זה ניתן להסיק כי 'פלורליזם' נמדד בעד כמה אנשים מדקלמים את מחקרי הדמה של פפה. פלורליזם במישור האקדמי איננו עומד בפני עצמו אלא הוא תלוי נימוק מבוסס עובדות. זו דרכו של המדע, אחרת אין ולא יתכן מדע.

600 ק"מ ברגל, ברבריות ושמה חב"ד לובביץ' וצדיק יסוד עולם ב'ימין אורד'

קצת באיחור, סיפור קטן לכבוד חג הסיגד, תרומתם הנפלאה של אחינו היהודים יוצאי אירופה.

את העובדה שאלפים אלפים הלכו ברגל בלילות 600 ק"מ כולם יודעים.

את העובדה שהם הגיעו לארץ הבחירה שלהם והחלו בקשיי הקליטה שלא נחסכו כאן מאף עולה כולם יודעים.

אבל יש כמה סיפורים קטנים שאומרים הכל. הנה סיפור על אחד מראשוני העולים, אי אז לפני כשלושים שנה, שלבקשת הוריו 'לחנך את ילדם בחינוך הדתי ביותר' הפקידו אותו בידיים של מערכת החינוך של 'הכת הכי קרובה ליהדות', הלא היא הכת של הידוע בכינויו הרבי מלובביץ'.

האיש שעל פי שמועות מסויימות ועקשניות הלך לעולמו כדרך כל בשר, מוחזק כמשיח לפחות על ידי חלק ממעריציו (שכמו בעלי עמדות יהודיות דומות לא ממש מכירים בספר דברים בכלל ובעיקרון של 'ומקום קבורתו לא נודע' בפרט, והרי הם מעריצים ומקדשים אנשים ואבנים בשם המונותיאיזם הצרוף כמובן).

ובכן הילד היהודי הזה יוצא אתיופיה, ילד שהלך ברגל 600 ק"מ בדרך לארץ ישראל - ומעט יהודים יכולים לספר על עצמם סיפור כזה - הופקד\ר בידי אנשי חב"ד. יהודים אמיתיים כידוע, עם הלבוש הנכון, והתנועות הנכונות, וקצב גלגול העיניים הנכון, כל החבילה.

יום בהיר אחד הודיעו לגיבורנו ולשותפיו הילדים כי 'המשיח עומד להגיע'. לצורך העניין יצאו כולם החוצה ונשאו תפילה מיוחדת הכוללת תריסר מרכיבים (שאין לי מידע מינימלי אודותם, מתנצל). לכשבושש המשיח להגיע הסבירו להם מחנכיהם החסודים שהמשיח לא הגיע כי תפילתם - תפילת ילד קטן שעוד לא ברא השטן - לא נאמרה בכוונה מספקת.

לימים הרעבע מברוקלין777 (זה לא שם של סקוטש, וגם לא המספר של השטן, אלא מספר הבית של היכל הקודש של 'הכת הכי קרובה ליהדות' במלכות החסד אמעריקע) החל לפקפק בעצם יהדותם של אחינו היהודים יוצאי אתיופיה. זו דרכן של כתות כידוע, אבל ילד קטן לא יכול להכיל את העניין הזה.

למזלו הגדול - הנה הסיפור ממשיך ומתקרב לסופו - הוא יצא ממוסדות הקודש של משיחי השקר, והפעם הגיע לפנימיה על שם צדיק ידוע, אורד וינגייט.

וינגייט הלך לעולמו כידוע אי אז ב-1943. על שמו הוקמה הפנימיה הזו. על דרכיה הופקד צדיק יסוד עולם של ממש, חיים פרי המחנך הדגול, שכל סופרלטיב יחוויר לעומת דרכו, מחשבתו, מעשיו, אמונתו, טוהר ציוניותו. כן, כיפה סרוגה לא עלינו, ובכל זאת.

אצל חיים פרי ואנשיו שמע גיבורנו על מרכזיותה של יהדות אתיופיה במורשת ישראל. אצל חיים פרי ואנשיו הוא למד להכיר את עצמו. לחזור לעמדת המוצא של יהודי מאז ומעולם - אל תחת עבדי יעקב. או בעברית בת זמננו: אין עליך אח שלי. אין. 

אבא לרנר - כלכלת התעסוקה (פורסם ב-2011)

"תבוסתו של קיינס"!

במוסף 'ממון' של ידיעות אחרונות (26.8.2011) הביא סבר פלוצקר טענה חד משמעית ומרחיקת לכת מפיו של שר האוצר יובל שטייניץ. "תורתו של קיינס נחלה עכשיו את תבוסתה המוחצת", זאת לאור כשלונן "הטוטאלי" כהגדרתו של כלכלות המערב "לטפל במשבר", באמצעות "ניפוח התקציבים". הממשלות ניסו "לשפוך שמן על גלגלי המשק הרדומים" אך הסתבר שהיה זה בסך הכל "מים שהתאדו". "הניפוח" הזה "לא האיץ את הפעילות הכלכלית הריאלית, הממשית. ההשקעות לא גדלו, התעסוקה במגזר העיסקי לא התרחבה, ענפי הבנייה לא התאוששו... והגרוע מכל: ניפוח התקציבים והגרעונות שחק את אמון הציבור בעתיד הכלכלה. הוא לא נסך ביטחון, הוא הגביר את חוסר הבטחון. במקום להועיל, הזיק". שטייניץ הצביע על כלכלן חשוב אחר, דיוויד ריקרדו איש תחילת המאה ה-19, שבניגוד לקיינס תורתו – בעיקר לאחר ש"פותחה מחדש בשנות ה-80' של המאה ה-20' -  הוכיחה עצמה לחלוטין: "הציפיות הרציונליות" מכונה תיאוריה זו, והיא כפי שתאר זאת פלוצקר, "גורסת כי הציבור חכם, הגיוני, בעל מידע מספיק וצופה פני עתיד. לפיכך כשהציבור רואה את ממשלתו מגדילה את הוצאותיה ואת גרעונותיה הוא מבין שבעתיד הלא רחוק יאלץ לשלם עבור אותה הרחבה, אותו 'ניפוח'. לכן הוא מגיב עליה בצמצום הוצאות, צמצום השקעות, צמצום תעסוקה. המדיניות הגרעונית מכשילה את עצמה".

ההקשר בו נאמרו הדברים ברור וגלוי: מחאת האוהלים העוברת משלב צבירת התנופה החברתית אל שלב ההבקעה הפוליטית. פיסקת הסיום של פלוצקר בעניין זה מסכמת הכל באופן חד ובהיר: "מה שהמוחים באוהלים רואים כאסון, כלומר הירידה בחלקה של הממשלה במשק, נתניהו רואה כהישג כביר. מסיבות פוליטיות נטו הוא לא מוכן להתעמת איתם. הוא משאיר את העבודה לשטייניץ וטרכטנברג". השניים כידוע הודיעו כבר כי מסגרת התקציב לא תיפרץ וכי הגרעון לא יגדל. החרה החזיק אחריהם ד"ר אבי שמחון, חבר בועדת טרכטנברג ויועצו הכלכלי של שר האוצר, כבראיון רדיופוני למשה נסטלבאום ברשת ב' (8.9.2011, 17:40) אמר שהתשובות שתתן הועדה יבואו מתקציב הבטחון ומתקציב הבטחון בלבד, שהרי "אי אפשר לקחת כסף מהיכן שאין". מן הסתם שמחון בנה על כך שנסטלבאום, כמו כל עיתונאי ישראלי ממוצע המשלב בורות כלכלית-פוליטית וזכרון באורך של סקופ, שכח לו את הדברים שאמר המומחה הכלכלי ערב כניסתו לתפקיד היועץ, לפיהם שוויון מוחלט יביא את כל אזרחי ישראל לרמת חיים של העשירון העליון.

"תבוסתו של קיינס"? – המימד המעשי

את דבריו של שטייניץ ראוי לבחון משתי פרספקטיבות לפחות: התיאורטית והמעשית. את התיאוריה נבחן לאור ספר חדש-ישן שראה אור לאחרונה בזכותם של חברי תנועת 'דרור ישראל'. אך לפני כן מילה על המעשים. שטייניץ הציג רשימה ארוכה של צעדים קיינסיאנים דווקא, המעמידים בצל את דבריו אודות כשלונו של זה כביכול. שר האוצר התגאה לדבר על

"רפורמות רב שנתיות בחינוך ובהשכלה הגבוהה, השקעות במגזר הערבי, הרחבת סל הבריאות, השלמת תשתית ההתפלה, הקמה של בתי חולים חדשים ותוספת אלף תקנים לרופאים, העדפת הפריפריה בתחבורה ציבורית, תמריצים להגדלת היצע הדירות והעלאות שכר ייחודיות לעובדים סוציאליים, לשוטרים ועכשיו גם הסכם מהפכני לרופאים".

ובכן, בניגוד לרוח הרעה המנשבת בין השאר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי', אני, כקיינסיאן וכסוציאל-דמוקרט אכן סבור שמדובר ברשימה יפה מאד של הישגים. העובדה ש"ממשלת נתניהו", "ממשלת הקיפאון המדיני בלה בלה" אחראית על כך, איננה משנה להבנתי כהוא זה. האם אפשר היה לעשות יותר? בוודאי. האם הרשימה עצמה לא ראויה לביקורת? בוודאי ובוודאי. אדרבא, יש לומר את הידוע לכל, והוא שההשקעות העצומות בהשכלה הגבוהה למשל נבעו ישירות מכניסת ישראל ל-OECD. אמנם כן. שטייניץ איננו קיינסיאן, ובוודאי שאיננו סוציאל-דמוקרט. אך אלו נפלאות הפוליטיקה ולפעמים היא פועלת לכיוון הנכון. רצה הקב"ה בטובתנו וקיים אצל שטייניץ-ביבי את הפסוק, 'מתוך שלא-לשמה, בא לשמה'. מי יודע, אולי עוד נגיע למסקנה שלא רק הקב"ה התערב בתהליך, אלא למשל ההרכב הקונקרטי של ממשלת ישראל הקונקרטית. סיעת העבודה עד לא מזמן. סיעת העצמאות מאז.

"תבוסתו של קיינס"? – המימד התיאורטי

הדיון בכל השאלות הללו עשוי להיות קל מעט יותר אחרי קריאת ספרו של אבא לרנר, אחד מתלמידיו המובהקים של קיינס, וכלכלן מהולל בפני עצמו. באופן סמלי הלך לרנר לעולמו ב-1982, כביכול ביחד עם התורה אותה עמל להפיץ. שהרי משנות ה-70', ביתר שאת מאז שמילטון פרידמן קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1976, עמלו תלמידיו של זה לשפץ את תורתו של ריקרדו ולהתאימה למהפך הכלכלי-פוליטי של שנות השמונים: תאצ'ר שם, רייגן כאן, ומודעי-פרס בעוד מקום ידוע אחד. כך או אחרת, את תורתו כינה לרנר במלים "כלכלת תעסוקה", שמטרתה היא לקדם את היעד העליון שהוא "חירות האדם" [עמ' 301], אבל לא "בארץ לעולם לא אלא בעולם האמיתי" [עמ' 384], זאת על יסוד ההנחה לפיה "מקסימום סדר הוא מקסימום חופש" [עמ' 372], ושהדרך ליעד מחייבת "חיפזון איטי" [עמ' 384]. הכלי הניהולי המרכזי של כלכלת התעסוקה אליבא ד'לרנר הוא "המימון הפונקציונאלי" כלומר התערבות ממלכתית לצינון או המרצת המשק על פי המצב הקונקרטי: לא לצמיחה מהירה וכמובן לא למיתון עמוק. חשוב לציין שבימיו של לרנר החשש הגדול של כל הממשלות היה המיתון (זכרון המשבר של שנות ה-30' היה טרי מנשוא) [עמ' 201], אך עקרון פעולתו הוא דו כיווני ולרנר איננו מפסיק לחזור על כך. לא מדובר על צמיחה-צמיחה-צמיחה בכל מחיר, אלא על יציבות של תעסוקה מלאה.

את דבריו פירסם לרנר כבר לפני 60 שנה. כפי שהוא עצמו מעיד, חלקם מבוססים על דברים שכתב לפחות עשור קודם לכן. אלא שאין זה צרוף מקרים שספרו השכוח זכה לאחרונה לתרגום משובח. לא פחות מעוררת השראה היא העובדה שעל התרגום אחראים חברי תנועת 'דרור ישראל', אולי הגורם המפורסם ביותר בתנועת המחאה, אחרי דפני ליף כמובן. ספרו של לרנר, למרות שראה אור ב-1951 ומתייחס מטבע הדברים לעניינים שהתרחשו לפני כן, שופך אור נגוהות על המצב, אם כי באופן פחות צפוי מכפי שניתן לחשוב על ספר שכתב תלמידו של קיינס ותורגם דווקא עכשיו על ידי סוציאליסטים מוצהרים שדובריהם קוראים מגנים מעל לכל במה את השיטה וקוראים להחליפה. הם לא היחידים כמובן. כל מהפכן המכבד את עצמו, על מנת לא לעסוק "בפירורים" חלילה, קורא "להחליף את השיטה". ומה אמר לרנר בעניין זה? "העיקרון הראשון" הוא כתב במסגרת דיונו בסוציאליזם, "הוא הרעיון הפשוט, הנאיבי משהו, שסוציאליזם הוא ביטול הקפיטליזם"

"אולם רעיון זה הוא פשוט רק אם הוא נשאר בגדר נאיביות. הפשטות נעלמת ברגע שהשאלה הופכת מפורשת יותר. לא ברור את מה יש לבטל: האם את כל היזמות הפרטית או רק את חלקה, או שמא כלים ומוסדות מסויימים כגון כסף, בנקים או תאגידים גדולים. סוציאליזם אינו תמיד מזוהה עם שלילה טהורה של החברה המודרנית. לעתים גישה זו היא אנטי-סוציאליסטית בדיוק כשם שהיא אנטי-קפיטליסטת. היא רואה את שורש כל הרע בקיומם של מכשירים, של טכניקות, של תהליכים  או של התארגנויות חברתיות וטוענת שתיקון החברה טמון בעקירת שורשים חולים אלו. החברה תהפוך לבריאה יותר עם ביטולם של הכסף, של המכונות, של מנוע הקיטור, של מסילות הברזל, של הפוליטיקה, של מדעני האטום, של היהודים או של רוכבי האופניים" [עמ' 293-292]

אז לא רק מסתבר שאירוניה היא עניין הכרחי בדיון כלכלי-פוליטי, אלא שאת השכל הישר לא המציאו בשנים האחרונות. אדרבא, לרנר מפגין פריצות דרך תודעתיות מעוררות השראה ואף מרגשות, הנוגעות לעצם השימוש במושגי המפתח המשמשים אותנו משום מה עד עצם היום הזה. תחת כותרת חדה, קצרה, בהירה, חד משמעית ומהפכת קרביים, לרנר הציע כבר לפני יותר מ-60 שנה "לזנוח את השימוש במלים 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם'" [עמ' 291]. ראוי כמובן להביא את ההקשר בו נאמרו הדברים. חלק ניכר מדיונו מקדיש לרנר להתנגדויות לשיטתו שלו ושל קיינס מימין ומשמאל. בעוד הקפיטליסטים מתנגדים משורה של סיבות המשלבות אמונות ואינטרסים [עמ' 169], הסוציאליסטים "הוקיעו את המימון הפונקציונאלי ותיארו אותו ככלי שרת בידי הקפיטליסטים נגד הסוציאליזם...היו שהרחיקו לכת וקראו לרעיונותיו [של קיינס] 'פאשיסטיים'..." [עמ' 291]. נשמע מוכר? הרי אחד מסימניו של 'הפעיל החברתי', של 'המהפכן' או של החבר 'במחנה הסוציאל-דמוקרטי' בישראל של 2011 זה לומר חמש פעמים ביום, רצוי לפני הארוחה, ולא אחרי מילמול 'הפרטה-הפרטה-הפרטה', לצעוק: 'פשיזם פשיזם פשיזם'. אם לחזור ל-1951: תחת הכותרת שקראה לבטל את השימוש במושגים החביבים הנ"ל, כתב לרנר את הדברים הבאים:

"...הולך ומתבהר ששני אנשים החיים באותה התקופה יכולים לפרש את המלה 'סוציאליזם' אחרת. אף אותו אדם יפרש את המילה 'סוציאליזם' אחרת בתקופות שונות. זהו הדין גם לגבי המילה 'קפיטליזם'. כאשר מילה הופכת לרבת משמעויות עד כדי כך שכל אור שמנסים לשפוך עליה נבלע בתוכה, ניתן לעתים לתחום מחדש את ההגדרה שלה ואז לשוב ולהשתמש בה לצורכי תקשורת והבהרת רעיונות. עם זאת, במקרים שבהם נעשו המלים מורכבות כל כך, כמו במקרה של 'סוציאליזם' ו'קפיטליזם', ייטב לנו אם נוותר עליהן. במקומן נוכל להשתמש במלים שונות ככל שיידרש לנו על מנת להבהיר את המשמעויות הרבות שהמילים הישנות בלעו מבלי לעכל" [עמ' 292-291].

כקיינסיאן אמיתי לרנר לא מסתפק בלומר מה-לא, אלא מתמקד לאורך כל הספר, בשאלה מה-כן. "המימון הפונקציונאלי" הוא כתב בהמשך, "...מנסה להשתמש בכל המוסדות המועילים הקיימים ולשפר את פעולתם. הוא מנוגד לחלוטין לרעיון שהדרך למציאות הטובה עוברת דרך הרס הקיים ולאמונה שעולם טוב יותר יגיח באורח טבעי מתוך ההריסות" [עמ' 293]. באופן קונקרטי, ובמקומות אחרים בספר, מיישם לרנר עקרון מחשבתי זה, כאשר הוא מרשה לעצמו (1951!!) לבקר את הדוגמטיות של קדושת יציבות שער החליפין פרי הסכמי ברטון-וודס [עמ' 366]; את העקרון שיש לעלות שכר תמיד ובכל מקרה ומכאן את ועדי העובדים [עמ' 54, 207]; את הפחד מהחובה הלאומי [עמ' 184, 196]; וכמובן את "קדושת הכסף" המעידה על "חולשת ההגיון" שזה כמובן הגדרה מכובסת לטיפשות [עמ' 168].

במקום סיכום

ובכן, דבריו פוקחי העיניים של לרנר, שאינם מעכלים עצמם ואינם מתנהגים כמו אותו חור שחור הבולע את האור שנועד להאירו, מובילים שוב למסקנה אותה השמעתי וכתבתי אינספור פעמים: השאלה היא לא 'האם' {בנקים, כסף, תאגידים, דמוקרטיה, מדע וכו') אלא 'איך'. מה שמחזיר אותנו למחאה, לאפשרויותיה וכמובן לשאלת הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. המחאה כבר הצליחה. אין ספק שהציבור בישראל לא ישוב לאותה נקודת חידלון תודעתית שאיפיינה אותו בעשורים האחרונים. אבל תודעה זה דבר אחד, והמעשים הנגזרים ממנה אינם מובנים מאליהם. את מסקנותיה של ועדת טרכטנברג יש לאמץ כפי שהן, בלי קשר למוסכמה הנכונה שהועדה מגבילה עצמה לשמרנות מחשבתית ומעשית השמה את שלמות התקציב כעקרון שאין בלתו. כיצד זה מסתדר? פשוט: כי ועדת טרכטנברג היא בכל מקרה צעד ראשון ולא אחרון. היא הנקודה ממנה ממשיכים הלאה במאמץ לכונן – כן, אפילו בשיטת הפירורים המגונה – סדר סוציאל-דמוקרטי במהותו. איך אמר לרנר? "הבטחון היחידי - חיפזון איטי" [עמ' 384]. 

כמה דברים הקשורים לויכוח על הציונות

על כל אדם העוסק בנושא, (גם אם הוא לא יודע מאומה, או מצד שני ניגש לנושא באמצעות מסמכים בהנחה שמסמכים מדברים בעד עצמם  - הם לא, כמו תמונה שגם היא בניגוד לאגדות ידועות לא שווה אלף מלים, גם מסמך דורש פרשנות וקונטקסט), לשאול עצמו שלוש שאלות פשוטות בתכלית, שאינן תלויות כאמור לא בידע זעום ולא בידע עצום:

א. האם יש דבר כזה 'עם יהודי', כלומר האם ליהודים מותר להגדיר עצמם כ'עם' (בדומה, למשל, לזכותם של פלסטינים לעשות זאת)

ב. האם לעם היהודי הנזכר יש קשר כלשהוא לארץ הזו המוכרת בשם 'ארץ ישראל'?

ג. האם מותר לעם היהודי לרצות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל?

תשובה שלילית על השאלה הראשונה, מייתרת את המשך הדיון. תשובה חיובית על הראשונה ושלילית על השנייה, מחייבת הסבר ונימוק. 

הטענה "שבארץ הזו ישבו ערבים" היא לא מספיקה בלשון המעטה. שהרי ערבים לא ישבו בכל הארץ הזו. מי שטוען שמספיק שערבי אחד יושב בארץ הזו כדי לשלול זכותם של לא-ערבים להתיישב בה, גם הוא צריך לספק נימוק משכנע, בכלל ובפרט אם הוא נשען על ערכי הנאורות והסובלנות (שהם הערכים המשמשים באופן שיטתי כבסיס למתקפה האנטי-ציונית). 

מי שטוען שהארץ הזו היא חלק  מ'מהמרחב הערבי', צריך לתת תשובה רצינית לשאלה מה מקומם של לא-ערבים במרחב הזה? עוד שאלה שכדאי לו לשאול, היא מה ההבדל בין ההכרזה הזו להכרזה של מנהיג אחד עם שפם שפעל בשם 'המרחב' של הגזע שלו לפני כמה עשרות שנים. 

מי שמקבל את עצם קיומו של עם יהודי ואת זכותו להגדיר עצמו כפי שהוא רוצה (היהודים המכונים ציונים עשו זאת במונחים של תחייה לאומית והם כמובן התווכחו וממשיכים להתווכח על תכניה המדוייקים), אבל שולל את זכות ההגדרה הזו בארץ הזו, חייב לתת תשובה רצינית על השאלה מדוע ליהודים אסור וללא-יהודים מותר. 

אם התשובה היא שהארץ הזו היא כאמור חלק מהמרחב הערבי, מדוע הוא מתעקש בשם הפלסטינים על גבולות כאלו ואחרים? מדוע הוא מקבל את קיומן הנפרד של מדינות שונות במרחב הערבי? על סמך מה הוא מתנגד לקיומם של כוחות ערביים אותנטיים כמו דעאש וחמאס? 

שוב, אם התשובה היא שדעאש או חמאס שוללים את הערכים המתקדמים של שוויון וסובלנות, טענה נכונה כמובן, הוא חייב להסביר איך זה שעל יסוד אותם ערכים אסור ליהודים-ציונים לדרוש מידה של שוויון וסובלנות לבית הלאומי שהם רוצים להקים בארצם.

סליחה על הארכנות והטרחנות, אבל אלו שאלות יסוד הקודמות לכל דיון במסמך, ארוע, תהליך, תאריך וכל עניין אחר המרכיב את ההיסטוריה הנלמדת.

מי שתוהה היכן מתחילה האובייקטיביות בחקר העבר, הנה התשובה: יש שאלות שהן סובייקטיביות באופיין גם אם ניתן לגשת אליהן באופן אובייקטיבי. לצורך נוחות הדיון אני שב וכותב כאן מה הן השאלות הסובייקטיביות האלו:

א. האם יש דבר כזה 'עם יהודי', כלומר האם ליהודים מותר להגדיר עצמם כ'עם' (בדומה, למשל, לזכותם של פלסטינים לעשות זאת)

ב. האם לעם היהודי הנזכר יש קשר כלשהוא לארץ הזו המוכרת בשם 'ארץ ישראל'?

ג. האם מותר לעם היהודי לרצות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל?

על כל אחת משאלות אלו ניתן להשיב תשובה אובייקטיבית כמובן, אבל לצורך העניין נניח שעדיפה תשובה סובייקטיבית. אובייקטיבית או סובייקטיבית, מה שקובע בסופו של דבר את נקודת הכניסה לדיון האם התשובות לשלוש השאלות הללו חיובית או שלילית. 

עבורי מדובר בשלוש שאלות שהתשובות עליהן חיוביות בעליל. אין לי בעיה להכריז עליהן כעל תשובות סובייקטיביות. בכל מקרה הדיון האובייקטיבי נפתח אחריהן, ולא לפניהן. 

הערה אחרונה: יש אנשים המוכנים להצהיר במפורש על עמדתם כלפי השאלות הללו. יש אנשים המסתתרים אחרי שיטות רטוריות שונות על מנת לחמוק מלקיחת אחריות.

יש לכך סיבה הגיונית מאד: שלילת זכות ההגדרה העצמית של קבוצה אנושית אחת; שלילת יסוד מהותי בתרבות של אותם אנשים (ארץ ישראל אם זה לא ברור); ושלילת זכותם השוויונית של קבוצת אנשים להגדרה עצמית על פי דרכם (הכוללת כוונה ושיטה שלא לממש את זכותם באופן המוחק זכותם של אחרים); ובכן - שלוש שלילות אלו הן מבוא לשלילת זכות הגדרה עצמית של קבוצות אנשים אחרות.

קוראים לזה סתירה לוגית שלא לומר סתירה מוסרית. מי שניגש לדברים באופן גלוי ופתוח מסוגל להתמודד מראש עם כל בעיה העולה מהרצון לממש זכויותיו. מי שמסתתר מאחורי תרגילים רטוריים ממילא מסוגל לחמוק בקלות רבה יותר מהתמודדות עם סתירות לוגיות ומוסריות.