שתי רגליים-טוב, או שלא, תלוי בסולם הערכים

 שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב. את הנוסחה הזו המציא ג'ורג' אורוול בחוות החיות, והגם שמקובל אצל רוב אוהבי הספר הנפלא הזה שכל כולו משל ושנינה למשטר הסובייטי, אני מצטרף לאלו הרואים בביקורתו של אורוול משהו רחב יותר, שאמנם בזמן פרסומו היה מתאים מאד לסיפור הסובייטי, אבל שעוצמתו היא דווקא בכך שהיא מתאימה לתופעות - כמו האינקוויזציה למשל - שהופיעו הרבה לפני סטאלין, וגם, מובן מאליו אם זה נכון, לתופעות בנות ימינו, כמו למשל יחסי עדות, מגדר, סביבה, צמחונות, 'מחנה השלום', 'המחנה הלאומי' ועוד ועוד.

העקרון פשוט מאד: אורוול הרי מצייר עולם בו רוב ברואיו הם רפי שכל בפועל או בכוח או בדימויים העצמי, ושלכן רפיון השכל הזה מחייב את מנהיגיהם להציע להם נוסחה פשוטה לארגון העולם. אם אתה צמחוני הרואה את כל האנושות כרפי שכל, הרי שכל מי שאוכל בשר הוא רשע. אם את פמינאצית או לפחות פמיפסיכית, כל גבר הוא אנס ואין אשה שלא נפגעה מעבירות מין לפחות חמש פעמים בשעה האחרונה וכל אשה המכחישה זאת היא משועבדת לפטריארכיה.

העקרון פשוט כאמור, והוא בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בויכוחים א-לה-חוות-החיות בנושאים פוליטיים. על פי ההגיון הזה, ביבי והליכוד הם או קדושים או מוכפשים, ולהפך: מפלגת העבודה לדורותיה. 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב' ואידך זיל גמור.

אני אורווליאניסט אדוק. 'אורוול - טוב, לא אורוול - רע'. שזה לכאורה סתירה פנימית אבל לא באמת, כי כפי שלימד אותנו עוד סופר נפלא, ג'ון אירווינג, ועל אותו עקרון חזר גם לא מזמן פדרו גראס, אפשר וצריך להיות לא סובלן כלפי לא סובלנים, כי במציאות של חופש הביטוי מעל לכל ולא משנה מה תוכן הביטוי, אין ברירה אלא לחדד מסרים.

אז האם הליכוד הוא אבי אבות הטומאה ולהפך? אם אתה אורווליאניסט אדוק, התשובה שלילית כמובן. אמנם על העובדה - וזו עובדה - שמי שהוביל את בניין הישוב ואת הנהגת המדינה עד 1977 היתה תנועת העבודה, אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל לטעון שבלעדי מפא"י לא היה כאן כלום ושהשמש זרחה ישירות משרוולו של בן גוריון, זה לאמץ קו מחשבה נפוליאוני (דמות מרכזית בחוות החיות למי ששכח).

לטעון שהשחיתות היא המצאה מאוחרת, של נתניהו למשל, זה גם לאמץ קו פשטני של שתי-רגליים וכן הלאה. שלטון החוק? לא המצאה של בגין. התיישבות? לא רק תנועת העבודה. גם המושבות וגם השכונות וגם הערים הקטנות כמו נהריה שנהיו גדולות, וכן הלאה.

היטיב להגדיר זאת חבר אלמוני של תנועת הנוער הציוני, אי אז בתחילת שנות ה30', כשאמר כי בכל הקשור לארץ ישראל "כל אחד בונה". כל אחד, אבל ממש כל אחד. כל יהודי שהגיע מתימן ואחריו מאתיופיה ולפניו ממרוקו ולפניו מרוסיה ולפניו מתימן ולפניו מרומניה.

האם כל בניין ראוי לאותה הערכה? נו, זו כבר שאלה של ערכים. ועל ערכים מתווכחים והכל בסדר והדברים ידועים. כמובן שהמחלוקת על התנחלויות תמשכנה לנצח, אבל בדרך כלל הויכוחים הם על בסיס חוכמת בדיעבד שהיא החוכמה הקטנה - כלומר הטיפשות הגדולה - ביותר. ולא מיותר לציין בהקשר זה שכשנוסדה ערד למשל, ברכו אותה ראשי המדינה ומקימיה על היותה "התנחלות חדשה" כפי שניתן לראות בכרזה גדולה שהוצבה מאחורי שולחן המכובדים.

הויכוח על טיבה או על קלקולה של תנועה פוליטית כזו או אחרת, יכול להיעשות והוא בדרך כלל נעשה על פי העקרון האורווליאני הנזכר, ולכן הוא משעמם עד מוות כי מדובר בסופו של דבר בסדרת קללות שלא מחדשות הרבה.

אבל יש חלופה. החלופה היא ויכוח על טיבו של בניין כזה או אחר - או בלשון חכמים: מתי בניין הוא סתירה ומתי סתירה היא בניין - ביחס לקומה גבוהה יותר של ערכים. כלומר השאלה היא לא האם בן גוריון חרוץ, ישר ועקבי יותר מבגין (או לחליפין האם דב"ג הוא מושחת, מניפולטור ודיקטטור יותר מבגין), אלא באיזה סולם רוצה מאן-דהוא לבחון את מעשיה של תנועת העבודה, של תנועת החירות, של החוגים האזרחיים, של אנשי המושבות, של הדיזנגופים וכדומה.

הסולם שלי די פשוט והוא שימש את מעפילי שבתאי לוז'ינסקי (וקרוב לוודאי שלא רק אותם) עת הכוחות הבריטיים סגרו עליהם ועל חברי ניצנים ועל לוחמי הפלמ"ח ועל אנשי ההגנה שבאו לקלוט אותם אי שם על חוף ניצנים בחודש מרץ 1947: 'אני יהודי מארץ ישראל'. ולשם מה התכנסנו אנו חברי מועצת העם (ובוחריה ובניהם, בנותיהם, בנותיהם ונכדיהם כלומר אני וכל מי שקורא את הדברים האלו עכשיו)? 'להיות עם חופשי בארצנו'.

וביחס לסולם הזה, כל ישוב בארץ ישראל טוב בעיני באותה המידה. וביחס לסולם הזה כהונתו של אשכול למשל כראש ממשלה, גם אם לא היתה נקייה מפגמים, היא לתפארת מדינת ישראל, ואילו כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי, הגם שהיא רצופה בהישגים חלקם מרשימים ממש, היא לבושתה של מדינת ישראל.

שתי רגליים-שתי רגליים. ארבע רגליים-ארבע רגליים. מרבה רגליים-מרבה רגליים. תודה ג'ורג'. תודה.

גניוס יהיר ועושק - רבקה ידלין

 עוד יומן קריאה קצר, ואני ממש ממש מתכוון שיהיה קצר, גם כי זה הפורמט, כך רמזו ואמרו לי ולא שאני מצליח לעמוד בכללים הבלתי כתובים, אבל לא יזיק לי להמשיך ולנסות, אבל גם ובעיקר כי מדובר בספר מעיק במיוחד.

'גניוס יהיר ועושק' הוא נקרא, והוא פורסם ב-1988 בהוצאת מרכז שז"ר, הוצאת הספרים הכי חשובה של ההיסטוריונים בישראל (ואם יורשה לי להעריך, היא מהחשובות בעולם הגם שרוב פרסומיה הם בעברית), וחתומה עליו ד"ר רבקה ידלין, שהיא ככל הנראה אדם נחבא אל הכלים שכן לא הצלחתי למצוא עליה יותר מדי מידע, וחבל.

למה חבל? תיכף תבינו. ולפני זה, עניין התעוקה: סבלתי, ממש סבלתי לאורך קריאת כל 157 עמודיו שלפחות 20 מהם מציגים קריקטורות - אתנחתא טובה למי שמקציב לעצמו מכסת ספרים חודשית (זה היה מספר 4 ויש לי עוד V על עוד חודש קריאה, כבר 40 בערך ברצף) - אבל כל הזמן עודדתי את עצמי במלים אלו: 'אתה סובל מלקרוא. תאר לעצמך את הסבל שעברה ידלין בלכתוב'.

כי 157 העמודים האלו הם לכל היותר טיפה בים החומר שידלין קראה לטובת המחקר הזה. אה, אתם שואלים במה הוא עוסק. טוב, החזקתם מעמד יפה. הנה כותרת המשנה: "אנטי ציונות כאנטי יהדות במצרים". נו, עכשיו תורכם לסבול קצת.

הייתי מוסיף כאן את אחת מהקריקטורות האנטישמיות שמופיעות בספר ושהופיעו בעיתונות המצרית הרשמית לפני ואחרי מימוש הסכם """"השלום""" עם מצרים, אבל הן כל כך עלובות, כל כך מביכות בפלסטיות הרדודה שלהן, שהחלטתי לוותר.

אני כבר שומע את תופי ההכחשה של נאורינו. 'הספר ראה אור ב-1988 כלומר הוא מתייחס לאנטישמיות מצרית אחרי 1982, כלומר לבנון, וזה מסביר הכל'. או 'נו טוב, קיצוניים יש בכל הצדדים'. וכדומה. גם אני הייתי שם במחלקת מכחישי המציאות, אם כי יחסית לאחרים הייתי חלש גם במקרה הזה, חולשה כללית המאפיינת אותי בכל תחום בחיי, להוציא אולי אמנות אחזקת האופנוע. אולי. כי עם אופנוע אמין כמו שיש לי, לא חוכמה להיות אמן-תחזוקת-אופנוע.

כך או אחרת, רשות הדיבור לרבקה ידלין, העונה מבלי שהיא יודעת את זה, למכחישי המציאות: "החיבורים והקטעים הפובליציסטיים שעסקנו בהם, נכתבו רובם ככולם במחצית הראשונה של שנות ה80', בעיצומה של תקופת השלום בין ישראל למצרים, שרוחה הטובה, סביר להניח הייתה צריכה להיות מחוזקת על ידי האיסור הפורמאלי על הבעת התנגדות לחוזה השלום. אולם איסור זה, שאכן נשמר במידה רבה, לא עשה להפחתת גילויי ההתנגדות והאיבה למהותה הציונית והיהודית של ישראל [...] דווקא איסור זה על הבעת התנגדות מוצהרת לשלום עם ישראל מדגיש ביתר שאת את עובדת הקבילות של הוקעת ישראל כיהודית" (עמ' 148).

בזמן שקראתי וסבלתי, ממש סבלתי, חשבתי איך לשתף אתכם בסבל, כי למה שרק אני אהנה? כשהייתי בעמ' 79 למשל, אמרתי לעצמי 'זכור את עמ' 79' אבל אז הגעתי ל95 ואמרתי לעצמי 'זכור את 95' ואחר כך אותו הדבר כל עמוד, כל פסקה כל משפט כמעט. התשפוכת הבלתי נתפסת של גיבובי הבלים שקרים שטויות הכפשות והשמצות שנכתבים בעיתונים מובילים במצרים, בספרים פופולריים ו"""""""""""מדעיים""""""""" גם יחד, היא מה שמכנים באינגליזית 'אובר-וולמינג'.

כמו למשל הצידוק לרצח בראס בורקא כי האמא של הילדה לבשה ביקיני (בכלל, מוטיב הפנטזיות המיניות - הגדולה ביניהן היא כידוע אותו פרק בתיאולוגיה המוסלמית אודות המצפה לשאהידים בגן העדן: שחורות העין אם שכחתם - תופס מקום נאה בתעשייה האנטישמית המצרית הזו. אגב, אם תהיתם כמו השאהידים עצמם איך זה יכול להיות ש72 הבתולות ממשיכות להיות בתולות אחרי השאהיד ה73 והרי היו הרבה יותר מ73 שאהידים, אז תנוח דעתכם יקירי, התיאולוגיה המופלאה הזו חשבה על הכל: הבתולות ממשיכות להיות בתולות גם אחר כך. כן, כל הזמן הן בתולות. לגבי שאהידיות גם כן יש איזה שהוא פתרון אבל שכחתי אולי כי אני גבר וזה).

ויתרתי על עניין המתירנות וגם על הפליק-פלאק המופלא המציג את היהודים ככנופיית בזויים ופחדנים ובנשימה אחת ככאלו שמצליחים להביס את צבאות ערב ועל הדרך להשתלט על העולם. במקום כל זה החלטתי להסתפק בקטע אחד שגם תופס מקום של כבוד - כך אני מקווה כי אולי צונזרתי - בויקיפדיה, תחת הערך 'אניס מנסור', שהוא לא פחות מאינטלקטואל מזהיר, מחברם של 170 ספרים שחלקם תורגם לכמה וכמה שפות, ושהיה - אתם יושבים? -יועצו של סאדאת.

בין השאר כתב איש אשכולות מזהיר זה, כי אילו היהודים היו נטמעים בין הנוצרים הם היו מונעים מהיטלר להרוג כמה מיליונים מביניהם. זהו רק חידוד אחד פרי עטו של מודרניסט מצרי בן ימינו, ודברים אלו המופיעים בספרה של ידלין בעמ'122, ועמ' אחר כך, מופיע הציטוט הבא. מציע לכם לשבת ולבעלי קיבה רגישה להצטייד בשקית ולהתרחק מהמקלדת:

"יהודים שחטו ילדים קטנים באירופה ובפלסטין, כדי לשים את דמם בלחם פסח; הם הרעילו מלכים נוצריים והפיצו מגפות. התלמוד מחייבם לעשות לחם מדמם של לא יהודים, ולבטח הם אוכלים לחם זה כאשר רבע מליון יהודים מתחככים נגד כותל הדמעות, ולבטח לחם זה נאפה עם דם של לא יהודים".

סוף ציטוט. אז הספר של ידלין קיים כבר 33 שנים בערך. אל המדף שלי הוא הגיע במקרה כמובן, נדמה לי ברגע של חולשה, עת ישבתי משועמם-משהו מול המסך ולפתע צצה, מן הסתם בסביבות סוף מאי, מודעה מטעם מרכז שז"ר ובה הצעה מפתה לרכוש ספרים לכבוד שבוע הספר. יש רגעים בהם היצר גואה בי, אני שוכח את מגבלות המדפים שלא לדבר על הירושה לנכדים, ומרביץ הזמנה. נדמה לי שכך הגיע אלי הספר הדק הזה, אבל אני יודע בוודאות שהוא יושב אצלי על המדף לפחות 10 שנים.

אז אם אצלי הספר הזה הגיע במקרה, מה תגידו אתם? מילא אתם, מה יגידו אלו שמלמדים מורים לעתיד קורס בשם 'ידע הסכסוך' שכל כולו חד-צדדיות אנטי-ציונית בחסות "הביקורתיות" וצלם-בהיכל-הסימטריה-בכל-מחיר? וחשוב מכך, מה יגידו המורים לעתיד עצמם? והכי חשוב, אזרחי העתיד של מדינת היהודים המשוקצת.

כן, מייאש. עוד דקה אתחיל בטקס בדיקת הלייקים ובחינת התגובות. ממש חשוב...

תראו חברים, העניין די פשוט. אנו נמצאים לא רק בעיצומו של המאבק על ארץ ישראל (הנמשך כבר 143 שנים) אלא במאבק על זכות קיומנו. זה מה יש. האם זה אומר להוציא מההנגאר את טילי היריחו? ממש לא. אם אפשר להגיע לפשרות והסכמים בתחומי האינטרס - וזה בדיוק מה שיש עם מצרים מאז ינואר 1974, עת נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות שהובילו להסכמי הביניים בספטמבר 75' שהיו הבסיס לתהליך המדיני ב77' וב-78' וב79' וב82' - מעולה. בראבו להסכמי אברהם, אפילו תהליך אוסלו הביא לכמה דברים חיוביים (אוטונומיה ל90% מהפלסטינים ומדינה פלסטינית לא רשמית אחת ברצועת עזה). אבל בלי אשליות, בלי הונאה עצמית, עוד ארוכה הדרך, עוד רבה המלחמה, לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להבטל ממנה. בשתי מלים: בניין הארץ. כל הארץ. בנייה, לא הרס, בנייה.

יודעים מה? החזקתם יפה עד כאן, מגיעה לכם קריקטורה אחת. בספר יש כמה עשרות, באתר של ממרי כמה אלפים, אבל מי סופר. אפילו החת"ם כבר לא. למי יש כוח.

זהותי היהודית-ציונית: להיות עם חופשי

 

ואחרי ש'חפרנו'(תי) קצת (הרבה) בענייני היסטוריה של הזרמים ביהדות זמננו (ויש עוד הרבה מה לומר בנושא), כמה מלים סובייקטיביות המתמקדות בזהותי היהודית כפי שהתגבשה גם על יסוד תלמוד-היסטורי וגם על יסודות חשובים אחרים (ערכים, חינוך מהבית, אלימינציה וכד').

בכמה מלים: זהותי היהודית היא ציונית-חופשית. בעוד כמה מלים מוכרות, אני רואה עצמי שייך לקבוצת היהודים הרוצים להיות 'עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים', ופועלים בהתאם.

פעולה כזו דורשת כמובן תאור והגדרה ותכנית פעולה הנחוצות לצורך תרגום המושג 'עם חופשי' לשפת המציאות.

זהותי הקיבוצית - הגם שהיום אני אזרח חיפאי - היא חלק מכך. אבל היא לא תנאי ולא מסקנה הכרחית. מה כן? אני 'יהודי מארץ ישראל' כפי שאמרו מעפילי שבתאי לוז'ינסקי (ומן הסתם לא רק הם) לבריטים במרץ 1947, על חוף ניצנים שם גם נולדתי וגדלתי וספגתי ערכי חירות, שוויון ואחווה, במגבלות האנושיות כמובן.

כי גם בחיפה, בראשון, באילת, בתקוע ובבית שאן, ובתל אביב כמובן ובבת-ים, דימונה, אשקלון ואשדוד, ניר עם, יטבתה ונהרייה, וכן הלאה, אפשר להתאמץ להיות חלק מעם חופשי בארצנו.

הזהות היהודית שלי היא היסוד להיותי חלק מעם היושב בארצו, ארץ ישראל. החלק 'החופשי' כפול ואולי משולש.

פעם אחת אני 'חופשי' במובן שהיום מייחסים למושג 'חילוני' או 'אתאיסט'. חופשי מהרעיון הכפייתי שבורא העולם, ולצורך העניין נגיד שהוא קיים, עסוק בשאלות קטנוניות למיניהן.

ככזה אני חופשי לעיין ברעיונות שעלו על הכתב על ידי קודמי, גם אם רובם ככולם בהחלט האמינו גם בבריאה, גם בבחירה, גם בהשגחה כללית וגם בהשגחה פרטית וחלקם אף העיזו פנים לספר לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע מה היא 'התכנית האלוקית'.

פעם שניה אני חופשי משלטונם של לא יהודים, שמסיבות טובות אפילו - אהבתם העצמית האנושית כל כך (כלומר אני לא רואה שום בעיה עם העובדה, וזו עובדה, שרוסי אוהב את תרבותו הרוסית, אנגלי את תרבותו האנגלית, וצרפתי לא עלינו, גם הוא אוהב את תרבותו הצרפתית) - הציבו לאמותי ואבותי תנאים של חיבה, כלומר יחסי קח (אמנסיפציה) ותן (את נפשך היהודית).

פעם שלישית אני חופשי מאיומם של לא יהודים, שמסיבות רעות מאד - הנובעות למרבה הזעזוע מאהבתם העצמית האנושית כל כך - נוקטים כלפי מדיניות של תן (את הארץ שלך) וקח (כלום ועוף מכאן לפני שיהיה מאוחר).

ומשני החופשים השליליים האלה (מטוב ליבם של הצרפתים ומרוע ליבם של המופתים) ומהחופש החיובי האחד והחשוב כל כך (תחושת האדנות שיש לי על מקורות ישראל), נגזרת תכנית חיי הציונית כאן בארץ ישראל.

חיי כאן הם חיי איש עברי, המדבר, חולם, מתווכח, מקלל ומחבק בעברית, כאן על פני אדמה, בארץ הטובה הזו ששר ההיסטוריה גזר עלינו לחלוק אותה עם עם ערבי שעדיין עסוק בגיבוש זהותו, כוונותיו ותכניותיו ( ומעט עייפתי מלקחת אחריות על כל העסק הזה, הגם שברור לי שאין לי ברירה אבל זה כל ההבדל: האם משהו נעשה בלית ברירה או מתוך תחושת בהילות הנשענת על בושה והלקאה ומחיקה עצמית. אני לא שם כי אני מזדהה ומשתייך לקודמותי וקודמי שבאו הנה לפתור את הבעיה היהודית ולא את הבעיה הפלסטינית).

וקרוב לוודאי שמשהו חסר כאן ב'מניפסטקסט' הזה, אז קדימה. 'תנו בראש', והעיקר לא לפחד כלל.

 

שתי הערות בעניין 'דת' ו'יהדות'

 האחת, עד לפני כ-250 שנה, יהודים לא הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים, ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה') ועד כלכלה כמובן.

 הם "שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים אחרות, מדובר במצב הצבירה 'הטבעי' (הימי ביניימי) של היהודים מאז יסודה של היהדות הרבנית או הפרושית או החז"לית, כמו גם של מוסלמים ונוצרים.

 בימי הביניים, כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג "הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים ידועים.

 השנייה, עד למאה ה-19, המושג 'דת' לא שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. המושג הזה החל להיות מושג מרכזי בשיח היהודי במאה ה-19, בשל אתגרי האמנסיפציה.

 לא במקרה, הראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו הרפורמים, ומשמעות המושג הזה מבחינתם לא היה חוק, אלא "קונפסיה", כלומר 'אמונה'. (האם מטענה זו נגזר שיהודים עד אז לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. לגופם של יהודים, עד למאה ה-19, ההבדל בינם לבין נוצרים או מוסלמים היה במצוות אותן הם נדרשו לעשות.)

 הרמב"ם הגדיר זאת בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי  "בענייני אמונות ודעות אין לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו יש ועוד איך לקבוע הלכה כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש במאה ה-19.

 אכן כן: הרפורמים היו 'רק' זרם אחד, אבל התשובה שהוא נתן התייחס לשאלה אליה התייחסו כולם – כולל הבונדיסטים והציוניסטים – והיא איך אפשר אם בכלל להמשיך ולהיות יהודים במציאות חסרת התקדים של האמנסיפציה.

 התשובה הרפורמית מסתכמת מבחינה יהודית ב'משה': משיחיות=כן, היא כבר כאן (האמניספציה); שפה (עברית)=לא; הלכות=לא. ובמקביל היא נותנת תשובה אמנסיפציונית: אמונה יהודית (קונפסיה)=כן. ומה היא? 'תעודת ישראל' כלומר תפקיד היהודים הוא להמשיך ולהפיץ את רעיונות האמנסיפציה שמקורם בנביאי (ולא בכוהני!) ישראל הקדומים ('איש תחת גפנו', 'וכיתתו חרבותם', 'לא ילמדו עוד מלחמה').

 התשובה האורתודוכסית (המוכרת גם בשם 'ניאו-אורתודוכסית' כדי להבדיל אותה, ובצדק, מהתשובה החרדית) היתה סוג אחר של 'משה': משיחיות=לא, אבל יופי שיש אמנסיפציה; שפה (עברית)=כן, אבל רק לצורך תפילה; הלכות=כן (אבל רק במישור האישי ובוודאי לא הכלל-קהילתי). הניאו-אורתודוכסים קיבלו גם הם את הקונפסיה של 'תעודה לישראל', גם אם בפחות נמרצות (הראייה: הם, בדיוק כמו הרפורמים, התנגדו לציונות באופן נחרץ וחריף).

 בין לבין התגבשו 'הקונסרבטיבים' שמבחינת האורתודוכסים היו רפורמים ואילו מבחינת הרפורמים היו אורתודוכסים. ללא ספק 'המשה' שלהם דרש הרבה מאד בירורים ולכן היה הרבה פחות מובהק ולכן הם 'חטפו' מכאן ומכאן: משיחיות=אולי, בכל מקרה טוב שיש אמניספציה; שפה (עברית)=כן (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות); הלכות=כן ולא, תלוי אם הן בבחינת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, או הן מקוריות (כמו שבת) ולא מקריות  (כמו הלכות קטניות בפסח). והקונפסיה שלהן היתה חיוב האמנסיפציה אבל הבנה שאוטו-אמנסיפציה היא אולי הדרך הנכונה יותר (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות).

 התשובה החרדית לעומת השתיים מסתכמת בפיתוח קונפסיה-אנטי-אמנציפציונית: 'חדש אסור מן התורה'. כל השאר – ה'משה' שלהם – כפוף לקונפסיה הזו, ומשמעות העניין מוכרת לכולנו: הפניית גב לכלל-ישראל, בהתאם לעקרון שקבע החת"ם סופר – 'השומע ישמע והחודל יחדל' (כלומר מי ששומע, מבין ומפנים, את העקרון שחדש, כלומר מודרנה, אסור מן התורה, ישמע וימשיך להיות ממושמע. לעומת זאת, יהודי שיחדל לשמוע את העקרון האוסר חדש מן התורה, יחדל להיות יהודי).

 כל זה התפתח כאמור במרוצת המאה ה-19.

 ואיך כל זה קשור לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל. ובכן, בניגוד למקובל לחשוב בימינו, ישראל היא מדינה יהודית בלאומיות, ולא בדת שלה. לא 'רק' כי ככה חשבו וכך פעלו כל מייסדיה ובוניה, ולא רק כי זה לא יכול להיות אחרת בדמוקרטיה (הבנויה על חופש המצפון, עקרון הזר לכל מונותיאיזם מעצם הגדרתו ככזה כי או שיש או שאין אלוהים ואם יש אלוהים אז יש לו תורה והתורה היא אחת ואין לה 70 פנים ואם יש לה 70 פנים יש אישים המוסמכים להסביר אותם), אלא כי המבחן פשוט מאד:

 קחו למשל את הלכות השבת הדתיות. מה הן מחייבות למשל? איסור נסיעה בשבת. האם בישראל יש יהודים הנוסעים בשבת? כן. האם הם כפופים לענישה דתית-הלכתית בשל כך? לא. וכך לגבי כל, אבל כל אחת ממצוות ההלכה, הכל כולל הכל, כולל כמובן חתונה: לא הדת האורתודוכסית כפתה עצמה בעניין זה על מדינת ישראל אלא ההפך: מדינת ישראל הכריעה בחוק שענייני חתונות נמסרים בידי ממסד דתי-אורתודוכסי מסויים (כל זה כביטוי לתהליך פוליטי לגיטימי לחלוטין, שלדעת אנשים רבים מבטא כפייה דתית אבל גם בעניין זה הם טועים לחלוטין ולו מהסיבה שכל חוק, בכל תחום, מתקבל ברוב קולות על פי כללים מוסכמים מראש).

 בקיצור, אין בישראל שום חיבור חוקי-משפטי בין 'דת' למדינה אלא יש רשימה ארוכה של הסדרים והסכמות, חלקן בחוק וחלקן בנוהג, שלדעת לא מעט אנשים (אבל כנראה לא מספיק אנשים) היא, הרשימה הזו, מבטאת מעורבות-יתר של 'הדת' במדינת ישראל.

 יתכן והם צודקים, יתכן ולא, כך או כך, כמו כל עניין אחר, כל עוד יש כאן דמוקרטיה, הוא כפוף להכרעת הציבור הנגזרת משילוב של דיון ציבורי (גבוה או נמוך, בינתיים הוא הולך ומנמיך), הצעות כאלו ואחרות, וקיטורים לעניין ושלא-לעניין, הליך פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, וכן הלאה: אינטרסים כלכליים, מניפולציות, יצרים, עיקר ותפל, במלה אחת: פוליטיקה.

 

השאלה היא לא למה דת, אלא מה התוכן שלה

 פוסט על דת. גילוי נאות כדי לחסוך זמן לאלו שיודעים הכל וחשוב מכך: קובעים לאחרים מה הערכים הנכונים. ובמקרה הזה: שנאת הדת כעמדה הנאורה. הפוסט הזה נועד לנסות להסביר את ההגיון הפנימי של כל הדתות, והוא נכתב לא מנקודת מבטי הערכית (אני יהודי אתאיסט ואם למישהו יש בעיה עם האוקסימורון הזה לכאורה שיבקש הסבר ואשמח לכתוב על זה מחר), אלא מנקודת מבט היסטורית (כי זה מה שאני יודע לעשות).

תקציר מנהלים ויודעי-כל מפרדס-חנה-כרכור ובנותיה: הדת נשענת על המצב האנושי הבסיסי - התובנה האנושית האוניברסלית אודות קוצר תפיסתו של האדם, תובנה הנשענת על תכונתו הטבעית של האדם לדעת.

לא רק הדת נשענת על התובנה הפרדוקסלית-לכאורה הזו (רצון לדעת, הבנה של קוצר דעת) אלא כל שיטה אחרת המספקת לאדם מענה על צורך קיומי: משמעות, מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה, ייעוד.

כל אלו אם זה עדיין לא ברור, אינם תכנים אלא דרכים. כי גם לנאצים, כן, גם לנאצים, היה צורך במשמעות והתורה הנאצית סיפקה להם מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה וייעוד.

על אי-יחסיותו של המוסר או מדוע המוסר הנאצי מוטעה מיסודו, בפעם אחרת. כי הפעם מדברים כאן על דת.

ובכן דת, או מה שמאז המאה ה19, אבל לא לפני, מוכר בשם 'אידיאולוגיה' הן 'מפת דרכים' שנותנת מענה לצורך אנושי בסדר, משמעות ותפקיד.

(ופיסקה קצרה על המושג אידיאולוגיה: לא שלא היו אידיאולוגיות לפני המאה ה19, אבל המושג עצמו נולד אחרי המהפכה הצרפתית, ללמדנו שבמערכות המחשבה והתודעה והמוסר מהמאה ה19 ואילך נוסף מימד חדש שהצדיק מושג חדש, כמו במקרה של האנטישמיות, עוד אידיאולוגיה חדשה שנולדה במאה ה19 ולכן גם השם הזה - אנטישמיות - הוא מהמאה ה-19).

לייבוביץ המפורסם נהג לצטט את אריסטו הלא פחות מפורסם שאמר - כך אמר לייבוביץ - ש'מטיבעו של האדם שהוא רוצה לדעת'. לטבע הזה יש לפחות שלושה מימדים:

האחד - רוחני. הרצון לחיות בצלם אלוהים. השאיפה להתרוממות הרוח והנפש הנשענת על ידיעה. 'דע מאין באת' וכן הלאה.

השני - חומרי. הידע ככלי המייעל את דרכו של האדם מרעב ופחד אל שובע ובטחון. במלה אחת: טכנולוגיה.

השלישי - אבולוציוני. או כפי שסיכם זאת שם גדול אחר, קונרד לורנץ: 'החיים הם לימוד'. ולזכותו של לורנץ, איש הברווזים המפורסם, הקביעה שלו התייחסה לממלכת החי כולה, מצנונית ועד ג'ירפה, מהאינואיטים ועד תושבי פרדס חנה.

הכריש הוא כריש הוא כריש כבר 300 מליון שנה. ההומו-סאפיינס הוא הומו-סאפיינס כבר 300 אלף שנה, אבל בשונה מהכריש, התוכנה שלו, להבדיל מהחומרה שלו, השתנתה כל הזמן. זה 'מותר האדם', זה ולא יותר.

הידע האנושי נמצא בצמיחה מתמדת מכיוון שההומו-סאפיינס הבין 'מהרגע הראשון' שלו על פני האדמה, שהוא לא מבין. דתות נוצרו כפאצ' על הפרדוקס הזה. ככל שהן נהיו משוכללות יותר, ככה הן חיזקו את הפאצ' והשיא הגיע בידועים בשמם 'ימי הביניים', או-אז הדתות הגדולות, נצרות ואסלאם וגם כמה אחרות במזרח הרחוק, הצליחו להביא לשיא את ניתוקו של האדם מהתבוננות במציאות, תנאי לצבירת ידע, לעיבודו ולשימוש בו.

התמורה החלה כך אומרים בשילוב של כמה ארועים היסטוריים כמו למשל הדבר השחור שהשמיד שליש מאוכלוסיית אירופה וניער את כל המציאות החברתית, כיבוש קונסטנטינופול שהביא להגירתם של מלומדים מהמזרח למערב, המצאת הדפוס שהתרחשה בערך באותו הזמן, גילוי אמריקה שהעלה ספקות אצל יותר ויותר אנשים לגבי מעמדה של הכנסיה כ'יודעת כל' שפיקששה יבשת שלמה על שלל תרבויותיה, מלחמות הדת שנבעו מהמחאות של לותר, וכמובן הרנסאנס, ליאונרדו, מקיאוולי וההוא שהמציא את הפרספקטיבה, שכחתי לרגע את שמו.

כך או כך, ובניגוד לצפיות של שונאי-הדת בימינו, המהפכה המדעית שנוצרה מכל אלו, שהתוצר המוחשי שלה - המהפכה התעשייתית - חולל פשוטו כמשמעו מהפכה בתנאי הקיום של האדם (בסך הכל יותר לטוב מאשר לרע ובכל מקרה המהפכה התעשייתית, עד למלחמת העולם השלישית והאחרונה, היא בלתי הפיכה ומתרחשת כל הזמן), לא הביאה לקצן לא את השאיפות הדתיות ועוד פחות מכך את המסגרות הדתיות.

או בקיצור: עובדה. עובדה שגם אנשים מדעניים ביותר, באורח החיים ובמקצוע שלהם גם יחד, ממשיכים להיות דתיים. בקיצור: אונ' בר אילן אם זה לא ברור, או השכן שלכם, כולל אולי זה שבפרדס חנה.

אז איפה הבעיה. באותו המקום בו היא היתה תמיד: הדת תמשיך ללוות את ההוויה האנושית כי היא נותנת מענה על צורך אנושי עמוק. במלים אחרות, זו לא בעיה אלא מציאות. שתי מסקנות אפשריות:

א. אין ולא יהיה פתרון מתמטי גם בעתיד הקרוב לאף אחת מהשאלות הגדולות שההומו-סאפיינס מתמודד איתן בהצלחה כזו או אחרת ב300 אלף השנים האחרונות: הידע ימשיך להצטבר ולשמש כבסיס לשיכלול החיים האנושיים ('יותר חשמל פחות עמל' אבל גם 'לשם מה אני עמל').

ב. אין ולא יהיה מנוס מלהמשיך את הויכוח על תכניהם הקונקרטיים של תפיסות עולם, אידיאולוגיות, דתות, מצעים פוליטיים, כאלו ואחרים.

הבעיה בקיצור היא לא למה לכל הרוחות יש דת (או כל תורת חיים אחרת המדברת בשם אלוהים או לא בשם אלוהים), אלא מה התוכן שלה, ובעיקר כיצד היא מסתדרת עם המציאות שמעבר לה.

וממש בקיצור, וכרגיל: הטקסט והקונטקסט. הטקסט הוא הדת, זו או אחרת, הקונטקסט הוא כל מה שמסביב לה. היחס ביניהם הוא מה שהופך לעניות דעתי הלא קובעת אך המנומקת, דת מסויימת למכובדת ואחרת למסוכנת.

או בנוסחה החביבה עלי: השאלה היא לא האם דת, אלא איזו, מה התוכן שלה, מה היא אומרת על סביבתה. ובמלה 'דת' אם זה לא ברור, הכוונה היא לכל תפיסת עולם.

ובהמשך הדרך, אולי מחר, תשובה היסטורית על שאלה מעניינת מאד (אותי בכל אופן אבל לא רק אותי אחרת לא הייתי יודע עליה כלום): מדוע יהודים החלו לעשות שימוש במושג 'דת' רק, כן, מה לעשות, גם במקרה הזה, רק מאז המאה ה-19.

גאה להיות חלק מפרוייקט יהודי בן 3000 שנה

 נגיד שבמונחי המאה ה-19 המימד האידאליסטי של האדם הוא בדיוק זה: אידיאליסטי. או רוחני כפי שהם נהגו לכנות זאת. לא המצאה שלהם כמובן, הרוח, רוח האדם, אבל אני לא עוסק כרגע בסקירה היסטורית של תולדות מושג הרוח, אלא בנסיון לטעון טענה לגבי 'הפרוייקט היהודי בן ה-3000', שאני - יוצא מהארון לרגע - מוכן להודות בפה מלא שאני מזדהה עימו. להכניס בבקשה את הסכינים חזרה לנדן, חכו רגע. זה לא בהכרח ישתפר אבל עד שתקבלו הכרעה לחתוך אותי לחתיכות, יהיה נחמד אם תקשיבו כמה דקות. מבטיח (לנסות) לקצר.

אז נגיד שבמונחי המאה ה-19 נקודת המוצא היא אידיאליסטית (וכן, אני יודע ומודע לעוצמתם של מדעי הטבע במאה המופלאה והשכוחה ההיא אבל אי אפשר הכל בכל רגע), במחצית השנייה של המאה ה-20 נקודת המוצא היא מטריאליסטית. ואז, 'רוח האדם' היא פונקציה של גנטיקה, ביולוגיה, כימיה, ובמלה אחת: מוח. המוח הוא זירת ההתרחשות של המאבק שבמאה ה-19 יכנו אותו 'רוחני' בין יצר לתרבות, כלומר בין רצונות לריסונם ולתיעולם.

כך או כך, בין אם לוקחים את נקודת המוצא האידיאליסטית או המטריאליסטית, במונחים 'ספרותיים' (שהם כשלעצמם אידיאליסטים...), ניתן לסכם את נקודת המוצא במונחים של ויקטור פרנקל: האדם מחפש משמעות.

חיפוש המשמעות הוא לא תוכן אלא אופן. הנאצים חיפשו ומצאו משמעות וכמותם ועוד קודם לכן אישים כמו מהטמה גאנדי, סטאלין וחיים וייצמן. ואמה לזרוס, והנרייטה סאלד ורחל המשוררת כדי לשמור על שוויון מגדרי.

מנקודת המבט הזו, 'הפרויקט היהודי בן ה-3000' הוא אחד מהאופנים בהם בני אדם חיפשו ומצאו או חישבו למצוא משמעות. מבחינה זו אין הבדל בין הפרויקט הנוצרי הצעיר מעט יותר, או המוסלמי הצעיר עוד טיפה יותר, או הבודהיסטי שאם אני זוכר נכון ותיק כמו היהדות ובכל אופן הוא שייך למשפחה הותיקה. איפה הסוציאליזם של מארקס נמצא על לוח הזמנים הגדול הזה? יהיו שיגידו שהוא בן פחות ממאתיים שנה, אחרים יטענו שהוא המשך ישיר לפרוייקטים המונותיאיסטים בכלל ולזה היהודי בפרט. נשאיר את השאלה הזו פתוחה כי הבטחתי לקצר ולכן עלי להתמקד בפרוייקט היהודי.

ובכן, חיים של משמעות הם חיים של מוסר. מוסר הוא תוצר של שקול הכוחות בין הצרכים, היצרים, הדחפים, לבין ביטולם או תיעולם. בעברית: אוכל למשל. כמו הצנוניות והג'ירפות גם האדם זקוק למזון. בשונה מג'ירפות ותנינים, כשהאדם - ורק האדם - ניגש לאכול, הוא עושה את זה באופן טקסי (מקום, כלים, במקרים רבים ברכות ותפילות ומלים, ובכל מקרה כמעט תמיד כארוע חברתי, גם אם הוא לבד).

את הדוגמאות האחרות לביטול או תיעול הדחפים תמשיכו בעצמכם. כי עכשיו יש לומר מלה על הפער בין רצון לבין כשלון. בקיצור, תולדות המוסר האנושי הן תולדות המאמץ האנושי להתגבר על כשלונות המאמצים לחיות חיים מוסריים מלאים.

נתתי פעמיים רווח כדי לתת זמן לעכל את המשפט האחרון שהוא הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. הנה זה במלים אחרות: האדם מחפש משמעות>חיפוש המשמעות בא לידי ביטוי בחיים של מוסר>חיים של מוסר הם סך כל המאמצים לרסן ולתעל דחפים טבעיים> המאמצים האלו מצליחים באופן חלקי.

ועכשיו כשהבנו את התשתית האנושית, נגיד מלה וחצי על הפרוייקט היהודי בן ה-3000, או ליתר דיוק כיצד אני מבין אותו, גם בזכות קריאת טקסטים כמו זה של מקס וינר שפורסם בגרמנית ב-1933 וראה אור בעברית ב-1974. ובכן, הפרוייקט היהודי בן ה-3000, הוא לבצע את המאמץ הזה, את המסע הסיזיפי האינסופי, בין מאמץ לכשלון, בקנה מידה משפחתי, רב-משפחתי, עדתי, שבטי ולבסוף לאומי, ולמדוד אותו במעשים ולא רק בדיבורים.

מעשים בעברית של פעם זה 'הלכות' או 'מצוות', ולא, אין הכוונה ל'תרי"ג' שמעטים יודעים שהוא לא יותר מעוד מדרש חביב המופיע בתלמוד במסכת מכות, עניין שכבר כתבתי עליו לא פעם אבל כמו במקרה של שואה-תקומה זה לא תופס כי יש דברים שמושרשים עמוק מדי.

'הלכות' או 'מצוות' הן שוב, אופן, ולא תוכן. כי אם אדם משקיע את כל מאודו בלקבוע מה היא הכמות המדוייקת של 'כזית' ומגיע למסקנה הדרמטית שמדובר ב-37.5 גרם, או אם אנשים חכמים יושבים ימים ולילות ולילות כימים כדי להכריע כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל (או להפך), אז לי לפחות ברור שהם התרחקו מאד מהכוונה המקורית שהיא לא 'מקורית' במובן הזה שהיא היתה 'פעם' וכולנו חייבים לה כי היא היתה 'פעם', אלא 'מקורית' במובן הישיר של המלה: הכוונה המקורית, מקור הכוונה, שורש הסיבה לחפש חיים של מוסר ומשמעות. ולעניות דעתי הלא קובעת, תרגום 'לו כזית' לגרמים או מספר השעות בין שניצל לשוקו, לא עומדים בקריטריונים.

מה כן? מה שכן. סולידריות קהילתית, צדק חברתי, כבוד הדדי, הגינות, יושר, עמלנות, נכונות להכרה בשכנים מכל הסוגים, ריסון עצמי, כיבוד הזולת, שמירת הסביבה ועוד ועוד.

וכל אלו כעניין משפחתי-קהילתי-עממי-לאומי, ועל דרך ההשוואה הדברים אמורים להתבהר לפחות מבחינה היסטורית: כי מה שהיהודים דרשו מעצמם בקנה המידה הכללי שלהם (מהמשפחה ועד לעם כולו), הנוצרים הפכו לעניין של קבוצה נבחרת בלבד (נזירים שנמדדו בסגפנות כלומר בביטול ההתמודדות הדיאלקטית בין דחפים לריסונם ולתיעולם) והמוסלמים לעניין כלל-ציבורי אך על בסיס של ביטול עצמי (שזו המשמעות של המלה 'אסלאם' ולא מה שמנסים למכור לנו היום כאילו מדובר ב'דת השלום'. אסלאם הוא שלום רק אחרי שהאדם מבטל עצמו).

ואם נמשיך בהשוואה הזו בסגנון המאה ה-19: הפרוטסטנטיות שמראש ויתרה על יכולתו של האדם להשפיע על גורלו, טיפחה מוסר אינדיבידואלי קיצוני שאמנם ברכת היצרנות היתה בצידו אך שמכל בחינה אחרת היא עונש חברתי שיטתי, ואילו הבודהיזם מחנך אותנו להתייחס לכל המימד החומרי ובעצם לחיים בביטול, וגם הוא - כמו הנצרות - מעמיד בראש הפירמידה המוסרית את מוסר הנזירים המפנים את גבם לציבור.

יהדות אם כן, על דרך השלילה, היא לאהוב את החיים בלי לסגוד למרכיביהם החומריים, להכיל את כל סוגי האנשים (ארבעת המינים של סוכות למי שזה לא ברור לו), לא לנתק בין העלית הנשגבת לבין ההמון הפשוט, לחשוב על העולם הבא מבלי לבטל את העולם הזה אך לנסות ולמדוד את העולם הזה במונחי המיתוס של העולם הבא ('ימות המשיח' של תיקון עולם).

כך או כך, ניתן לומר שהיהודים בארצם לא מצליחים לעמוד בצפיות של התרבות שלהם, ומבחינות מסויימות בשבדיה ובפינלנד ובדנמרק עולים עליהם בנושאים כמו סולידריות וצדק חברתי.

אולי, ואם כן אז יופי, כי גם מבחינה זו 'הפרוייקט היהודי בן ה-3000' נשען על אמת ישנה שהנביא ישעיהו ניסח במלים 'והיה ביום ההוא דעת אלוהים כמים לים מכסים', או כל משפט דומה אחר שלו או של נביאים אחרים שכמונותיאיסטים ראויים לשמם הניחו, חשבו, אמרו וכתבו שהמוסר היהודי טוב לכל באי עולם.

באותה נשימה, וגם בלי גילויי המדע של דורנו (גם במאה ה-19 וגם במאה ה-21), הם ידעו ש'באי עולם' מאורגנים מסיבות כאלו ואחרות בשלל עצום של זהויות ותרבויות משנה, יש האומדים את המספר בימינו בכ-8000 בסך הכל.

ולא פחות חשוב, ולסיום: גם אם יהודי זמננו לא עומדים בציפיות העולות מדברים אלו, דברים אלו כוללים מראש את הטענה האנושית-היסטורית לפיה תולדות המוסר האנושי הן תולדות המאמץ האנושי להתגבר על כשלונות המאמצים לחיות חיים מוסריים מלאים.

את המאמץ הזה אני שמח לעשות ביהודית, בקרב יהודים, בהמשך למאמצים של אמותיהם ואבותיהם, אמותי ואבותי, אמי ואבי.

7Yahel Paleiov, אבשלום בן צבי ו5 נוספים

4 תגובות

לייק

תגובה

שתף