ואחרי ש'חפרנו'(תי) קצת (הרבה)
בענייני היסטוריה של הזרמים ביהדות זמננו (ויש עוד הרבה מה לומר בנושא), כמה מלים
סובייקטיביות המתמקדות בזהותי היהודית כפי שהתגבשה גם על יסוד תלמוד-היסטורי וגם
על יסודות חשובים אחרים (ערכים, חינוך מהבית, אלימינציה וכד').
בכמה מלים: זהותי היהודית היא
ציונית-חופשית. בעוד כמה מלים מוכרות, אני רואה עצמי שייך לקבוצת היהודים הרוצים
להיות 'עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים', ופועלים בהתאם.
פעולה כזו דורשת כמובן תאור והגדרה
ותכנית פעולה הנחוצות לצורך תרגום המושג 'עם חופשי' לשפת המציאות.
זהותי הקיבוצית - הגם שהיום אני
אזרח חיפאי - היא חלק מכך. אבל היא לא תנאי ולא מסקנה הכרחית. מה כן? אני 'יהודי
מארץ ישראל' כפי שאמרו מעפילי שבתאי לוז'ינסקי (ומן הסתם לא רק הם) לבריטים במרץ
1947, על חוף ניצנים שם גם נולדתי וגדלתי וספגתי ערכי חירות, שוויון ואחווה,
במגבלות האנושיות כמובן.
כי גם בחיפה, בראשון, באילת, בתקוע
ובבית שאן, ובתל אביב כמובן ובבת-ים, דימונה, אשקלון ואשדוד, ניר עם, יטבתה
ונהרייה, וכן הלאה, אפשר להתאמץ להיות חלק מעם חופשי בארצנו.
הזהות היהודית שלי היא היסוד להיותי
חלק מעם היושב בארצו, ארץ ישראל. החלק 'החופשי' כפול ואולי משולש.
פעם אחת אני 'חופשי' במובן שהיום
מייחסים למושג 'חילוני' או 'אתאיסט'. חופשי מהרעיון הכפייתי שבורא העולם, ולצורך
העניין נגיד שהוא קיים, עסוק בשאלות קטנוניות למיניהן.
ככזה אני חופשי לעיין ברעיונות שעלו
על הכתב על ידי קודמי, גם אם רובם ככולם בהחלט האמינו גם בבריאה, גם בבחירה, גם
בהשגחה כללית וגם בהשגחה פרטית וחלקם אף העיזו פנים לספר לכל מי שרצה או לא רצה
לשמוע מה היא 'התכנית האלוקית'.
פעם שניה אני חופשי משלטונם של לא
יהודים, שמסיבות טובות אפילו - אהבתם העצמית האנושית כל כך (כלומר אני לא רואה שום
בעיה עם העובדה, וזו עובדה, שרוסי אוהב את תרבותו הרוסית, אנגלי את תרבותו
האנגלית, וצרפתי לא עלינו, גם הוא אוהב את תרבותו הצרפתית) - הציבו לאמותי ואבותי
תנאים של חיבה, כלומר יחסי קח (אמנסיפציה) ותן (את נפשך היהודית).
פעם שלישית אני חופשי מאיומם של לא
יהודים, שמסיבות רעות מאד - הנובעות למרבה הזעזוע מאהבתם העצמית האנושית כל כך -
נוקטים כלפי מדיניות של תן (את הארץ שלך) וקח (כלום ועוף מכאן לפני שיהיה מאוחר).
ומשני החופשים השליליים האלה (מטוב
ליבם של הצרפתים ומרוע ליבם של המופתים) ומהחופש החיובי האחד והחשוב כל כך (תחושת
האדנות שיש לי על מקורות ישראל), נגזרת תכנית חיי הציונית כאן בארץ ישראל.
חיי כאן הם חיי איש עברי, המדבר,
חולם, מתווכח, מקלל ומחבק בעברית, כאן על פני אדמה, בארץ הטובה הזו ששר ההיסטוריה
גזר עלינו לחלוק אותה עם עם ערבי שעדיין עסוק בגיבוש זהותו, כוונותיו ותכניותיו (
ומעט עייפתי מלקחת אחריות על כל העסק הזה, הגם שברור לי שאין לי ברירה אבל זה כל
ההבדל: האם משהו נעשה בלית ברירה או מתוך תחושת בהילות הנשענת על בושה והלקאה
ומחיקה עצמית. אני לא שם כי אני מזדהה ומשתייך לקודמותי וקודמי שבאו הנה לפתור את
הבעיה היהודית ולא את הבעיה הפלסטינית).
וקרוב לוודאי שמשהו חסר כאן
ב'מניפסטקסט' הזה, אז קדימה. 'תנו בראש', והעיקר לא לפחד כלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה