יום ראשון, 22 באוגוסט 2021

דרכו של רבין והפתרון הריאלי היחיד לסכסוך ("ריאלי" אין פירושו משהו שעומד להתממש כמובן)

 


מדי פעם שואלים אותי למה אני מתכוון כשאני אומר שאני עומד מאחורי דרכו של רבין, האמיתית, לא זו שנמכרת בנזיד עדשים על ידי חבורת מעקמי האמת (בגימטריה זה יוצא 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב שמדובר בשקרנים, בכל זאת, אנשים נפלאים, מחנה השלום וכן הלאה).
מה היא דרכו האמיתית של רבין? ב-1974 הוא אמר בנאום ההכתרה שלו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה שבין המדבר (עיראק) לים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה יהודית ומדינה ערבית. ב-1995 הוא חזר על הדברים מהכיוון ההפוך, על דרך השלילה, כשדיבר במפורש על חובתה של ישראל להחזיק בבקעת הירדן במובן הרחב של המושג, וכי הרשות הפלסטינית איננה ולא תהיה מדינה. על הדרך, באותו הנאום, חודש לפני שנרצח, הוא דיבר גם בשבח ההתנחלויות בכלל ובפרט העלה על נס את ההתיישבות היהודית באזור רצועת עזה כמופת לעוד התיישבות יהודית בגדה המערבית.
אז אחרי שאמרנו את כל זה - ובעוד כחודשיים נאלץ שוב לחזור על הדברים כי חבורת מעקמי האמת אודות מורשת רבין (בגימטריה 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב 'שקרנים' כי בכל זאת אנשים מופלאים יש שם בחבורה המופלאה הזו, אחד אחד, א.חת א.חד.ת) - עולה השאלה שמפנים אלי מדי פעם (ולא, אינני דובר לא של רבין ולא של אף אחד אלא רק של האמת ההיסטורית כפי שאני מצליח לשים על החמקמקה הזו את ידי עיני ליבי ובעיקר את ראשי): נו, איך זה אמור להיראות?
אז הנה התשובה האופטימית:
באמצע שנות ה-70', בתקופה שחוסיין היה מספיק חזק, בארה"ב ישב שר חוץ עם ראש על הכתפיים, והליצן של הבוטנים עדיין לא הזיק את נזקיו החמורים שעד היום כל המזרח התיכון 'אוכל' אותם בכיף (הכוונה אם זה לא ברור לג'ימי קרטר האוויל).
בתסריט הכי אופטימי, חוסיין מגיע להבנות עם הפלסטינים הרבים שבאותה תקופה עדיין העדיפו אותו על פני ערפאת וכנופיית הרוצחים שלו (שכידוע רצחה יותר פלסטינים מאשר יהודים וככה זה תמיד עם כל 'תנועת שחרור' מהסוג הזה).
על פי אותן הבנות שחוסיין ב-1972 קרא להן 'פדרציה', נוצרים יחסים פוליטיים חדשים ומאוזנים יותר בין עמאן לבין רמאללה, כלומר בין הגדה המזרחית לגדה המערבית. כך או אחרת, אופי היחסים הללו הוא 'בעיה פנימית' של הערבים, ואם להשען על ההגיון של 'אגודות הכפרים' (כתבתי עליהם ספר בהוצאת כרמל, 2012) אז היחסים הללו מאוזנים למדי כשהמטרה היא ליישם באופן שיטתי ומקיף את תפיסת העולם החיובית של וואצפי א-תל למשל, שבשורה התחתונה שמה לנגד עיניה את חיזוקה של ירדן ושיגשוגה של החברה הירדנית באמצעות פיתוח הכלכלה, החינוך, החברה האזרחית וכן הלאה, צעדים שאגודות הכפרים עשו בקנה מידה קטן אך משמעותי במעט השנים שהן התקיימו (1983-1978 ברוטו, נטו 1981-1982).
ישראל מצידה ממשיכה בשלה כפי שעשו בוניה ומייסדיה מאז 1878 וביתר שאת מאז 1948 ('בניין אומה'), כשהפעם, ממזרח לה, מדינה ירדנית-פלסטינית יציבה, משגשגת והמקיימת שלום-אמת עמה. איפה בדיוק הגבול בין שתי המדינות האלו? לשיטתם של אלון ורבין, הבקעה לכל אורכה, מבית שאן ועד ערד, היא בריבונות ישראלית.
ירדן לעומת זאת, חזרה לריבונות מלאה על הגדה המערבית פחות הביקעה. את הקשר בין שתי הגדות מאפשר פרוזדור הרץ מרמאללה ועד עמאן, ומרמאללה עד בית לחם וחברון וכן הלאה. ירושלים כמובן בריבונות ישראלית מלאה, תוך שימור מעמדם של הערבים במקומות הקדושים להם, ושימור זכותו של כל אדם בעולם לבקר בחופשיות בירושלים, לא משנה מה צבע עורו דתו או אתאיסטיותו, כפי שזה מובן מאליו בכל ההכרזות של האו"ם אבל כפי שזה הצליח להיות מיושם לאורך כל ההיסטוריה, כולל זו של המנדט, רק ואך ורק תחת ריבונות ישראל מאז 1967.
הואיל ומדובר בשלום אמת, בין שתי המדינות הללו יש לא רק שיתוף פעולה כלכלי מלא כפי שלמשל נכתב בהצעת החלוקה של 1947, אלא גבולות פתוחים המאפשרים תנועה של קרובי משפחה של משפחת מג'אלי למשל היושבת בירדן, אצל משפחת מג'אלי היושבת בנצרת (העיתונאי המופלא נזיר מג'אלי יושב בנצרת ומשפחתו המורחבת בירדן אם זה לא ברור).
ומה שנכון לערבים נכון גם ליהודים: ישובים יהודים בגדה המערבית (בלשון זמננו 'התנחלויות', מושג שיש לומר היום בעיקום פרצוף ובעווית של גועל נפש גידונלויסטי עמוק) שמעוניינים להמשיך להתקיים על אדמת האבות של ארץ ישראל (והיא אכן אדמת האבות של ארץ ישראל), ימשיכו לעשות זאת תחת דגל ירדני-פלסטיני, בדיוק כפי שסכנין ממשיך להיות ישוב ערבי תחת דגל ישראל. הואיל ומהמשוואה הזו, תסריט חיובי אני מזכיר, הוצאה החוצה כנופיות הטרור למיניהן, בין אם מנהיגיהן חולפים חליפות ועונבים עניבות ובין אם סמרטוט ירוק מקשט להם את הזקן הדרמטי, הרי שכל בעיות הבטחון המהותיות נעלמו, וכל מה שיש לכוחות הבטחון הפנימי לעשות הוא לעצור ערסים משני העמים החוצים צמתים ברמזור אדום, חותכים מימין ומשליכים אשפה ברבים. זה התסריט. החיובי כמובן.
באמצע שנות ה-70' הוא לא היה רחוק ממימוש. עדות על כך הביא אחד מאויביו הגדולים ביותר של התסריט הזה, משה דיין, אוהד ידוע של אש"ף ואביו הרוחני של 'החתרן הבלתי נלאה' שב-1993 יביא על רבין את 'תהליך אוסלו', כלומר שוב את ערפאת של אש"ף.
בכל אופן, ב-29 בנובמבר 1974, נאם דיין בבר-אילן נאום תגובה להחלטת רבאט לפיה רק לאש"ף יש זכות לייצג את הפלסטינים (החלטה שמשמעותה מלחמה לנצח). בין השאר אמר מי שהיה אז חבר כנסת על הגדר מטעם המערך והמנטור של שר הבטחון והחתרנות הבלתי נלאית פרס (שעמל מצידו על חבלה שיטתית בתהליך המדיני בין ישראל למצרים שלמרות חתרנותו הבלתי נלאית הבשיל לכלל 'הסכמי הביניים' של ספטמבר 1975), את הדברים האלה:
"צְדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני אירועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט לייפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו משא ומתן על נסיגה מהגדה כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של משא ומתן עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל העניין. ישראל לא מנהלת משא ומתן והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו".

יום שבת, 21 באוגוסט 2021

בין ירדן לפלסטין - היסטוריה ואקטואליה


עוד יומן קריאה. אשר ססר, פרופ' אשר ססר בשבילנו, יושב באונ' תל אביב ולפני שאני שוכח אספר שלפני כשנה הוא יצא בסדרת הרצאות מעולה במיוחד המקיפה את תולדות המזרח התיכון וכל מי שרוצה להחכים מעט או אפילו הרבה, מוזמן לחפש את הסדרה הזו ביוטיוב. 'צהרי יום ד' נדמה לי קראו לזה אבל לא משנה, קל מאד למצוא תחת 'אשר ססר, המזרח התיכון'. ססר מבטאים כך: Susser

ב-1984 ראה אור הספר הזה פרי עטו, ותחת הכותרת 'בין ירדן לפלסטין' מביא ססר מצד אחד את סיפורו המרתק של וואצפי א-תל, ירדני חכם מאד ומוכשר שנרצח על ידי חברי 'ספטמבר הורוד' בנובמבר 1971 בקאהיר, ומצד שני את סיפור הטנגו המרתק שחבל שהבדיחות שבו על חשבוננו, בין הפלסטינים בכלל ואש"ף בפרט, לבין ירדן בכלל ובית המלוכה ההאשמי בפרט.

דעתי, כרגיל דעת מיעוט, מה שלא אומר שהיא דעת טעות, היא שהטנגו הזה נמשך גם ברגעים אלו, כלומר כל אלו שיודעים לדקלם בעל פה את נאום הפרישה של חוסיין מענייני הגדה המערבית אי אז ב-1988 ומצביעים עליו כעל 'הוכחה' שכבר אין לירדן שום עניין בגדה המערבית, מילא מדברים שטויות, הם פשוט מביכים את עצמם.

די אם נזכיר שתהליך אוסלו שהפודל-ביילין כפה בשליחותו של החתרן הבלתי נלאה פרס על רבין ב-1993, נועד קודם כל לחבל בשיחות שהתקיימו בוושינגטון בין ישראל לבין 'המשלחת הירדנית-פלסטינית'. נו, אז אם ב-1988 "נותקה הזיקה" בלה בלה, איך זה שישראל דנה בתיווך האמריקנים עם משלחת "ירדנית-פלסטינית"??

לא זו אף זו: בהסכם "השלום" בין ישראל לירדן מ-1994, נשמרת לירדן זכות חזקה על הר הבית, שזו גרסא נוספת של סיפור העם הידוע המוכר בשם 'המסמר של ג'וחא'. אם מישהו לא מכיר, הוא מוזמן לשאול. כן, שלומי, אני זוכר ששאלת, אשתדל לזכור להרחיב בנושא.

אבל גם אם טועים אני ועוד בערך 13 אנשים שמשוכנעים כמו רבין בשעתו (גם ב-1974 וגם ב-1995) שאין ולא יתכן שום פתרון (אם בכלל יתכן פתרון) לסכסוך אלא בחלוקת הארץ שבין המדבר, לא הירדן, המדבר, לים, לשתי מדינות (כלומר שהפתרון הפלסטיני הוא חלק מירדן בצורה כזו או אחרת של גבולות הקבע הכוללים מצידה של ישראל את הבקעה "במובן הרחב של המושג" כפי שאמר זאת רבין שלמד את הנושא מיגאל אלון), נותרת שאלת זיקת ירדן לגדה המערבית פתוחה, למרות אותו נאום מפורסם ולמרות אותם גאונים שממשיכים לחשוב שהטו-סטייט-סלושן א-לה-אובמה-ביבי הוא באמת פתרון יישים.

ומי שרוצה להבין את שורשי הזיקה הזו, מומלץ לו לעיין בספרו המעולה הזה, העשיר כל כך בפריטי מידע המסודרים על ציר זמן והמקבלים משמעות בזכות הסברים מעולים להקשרים בקני-מידה שונים, של אשר ססר.

ההקשרים כוללים, לא לפי הסדר ובוודאי לא לפי חשיבות (המשתנה ממקרה למקרה), עניינים כמו הליגה הערבית, המתח בין "מהפכנים" (נאצר למשל) ו"מלוכנים" (חוסיין למשל), המלחמה הקרה, האסלאם הפנדמנטליסטי (כן, כבר אז), ישראל לפני ואחרי 1967, ועוד ועוד.

הפרטים המרובים מלווים את סיפורו של א-תל שהספיק להיוולד בירדן בינואר 1919, כמה חודשים אחרי יגאל אלון, ושבערך מגיל 20 שרת את הציבור, אם כאיש צבא ואם כמדינאי. הטנגו שרקד עם חוסיין מרתק במיוחד, כי חלק מסוד ההצלחה הירדנית הוא בהפרדה שבין ראש הממשלה הירדני, א-תל למשל, לבין המלך יר"ה הנתפס כסוג של קדוש והמצדיק את מקומו הן בשייכות לשושלת ההאשמית שזכתה לשמור על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם עד שנזרקה מסעודיה ב-1924, והן בהיותו נצר למנהיגי 'המרד הערבי' (1916), ארוע מכונן לשיטתו של בית המלוכה הירדני.

מבחינתנו כמובן הטנגו המרתק ביותר הוא סוג של פולקה או ריקוד בו יש שלושה משתתפים: ישראל, אש"ף, ירדן. כי את הטנגו שניהלו ערפאת וחוסיין קל להבין יחסית: שניהם הסכימו ששתי הגדות של הירדן הן אותה ארץ, ושבשתי הגדות האלו יושבים פלסטינים שאין ביניהם שום הבדל כי הם שייכים לאותה קבוצה תרבותית-חברתית וגם כלכלית, וש"הישות הציונית" היא אימפריאליזם קולוניאליסטי שיש לחסלו ולהעבירו מן העולם.

על יסוד ההסכמות החשובות האלו, קל להבין את ההבדל החשוב ביותר: מי ישלוט בפלסטין שעל שתי גדות הירדן זו שלנו זו גם כן? ערפאת "המהפכני" או חוסיין "המלוכני"? הואיל ועל השאלה הזו אפשר לתת רק תשובה אחת המוציאה את השנייה - או ערפאת או חוסיין - לא 'רק' קיבלנו את מלחמת האזרחים ששיאה המפורסם הוא 'ספטמבר הורוד' (ידוע בכינויו 'שחור' כי הוא אכן שחור מנקודת מנקודת מבטם של אנשי אש"ף ואוהדיהם: סוריה, עיראק, ברית המועצות, משה דיין ו90% מכתבי השטחים בידיעות אחרונות, דבר וכמובן הארץ האחד והיחיד), אלא קיבלנו את הטריאנגו, כלומר המשולש הארצישראלי במהדורה השנייה שלו: ירדן-אש"ף-ישראל.

ישראל כידוע (???) מקיימת יחסים בטחוניים עם ירדן כבר מ-1963. שישים ושלוש. כן, לפני אקיבוש וכן הלאה. מדוע? כי לירדנים היה ברור שכל פעולת טרור המתבצעת משטחם היא עניינם גם אם היעד של המחבלים הוא לרצוח יהודים. מנקודת המבט הזו, ארועי 1970 מובנים מאליהם. ישראל לקחה חלק חשוב מאד במניעת המזימה של סוריה לפלוש לירדן בתואנה של סיוע למחבלים של אש"ף, כשלכולם היה ידוע כבר אז כפי שזה ברור היום, שאם סוריה היתה יכולה היא היתה מחסלת את המדינה הירדנית ומשתלטת על השטח.

שיאו הפחות מפורסם של עניין 1970 הסתיים ממש היום לפני 50 שנה. באוגוסט 1971 השלימה ממשלת ירדן - וואצפי א-תל כבר אמרנו? - את מהלך חיסולו של האל-קעידה ("הבסיס") של אש"ף בירדן. בספטמבר 1970 הגיע לשיא המימד הצבאי, אבל באוגוסט 1971 המימד המדיני, החשוב פי כמה, תמיד ובכל מקרה ולנצח. בחודש הזה דאגה ממשלת ירדן לסגור כל ארגון וכל מוסד וכל מועדון הקשור לאש"ף שנדד באותה תקופה צפונה ומה שהבטיח אך נכשל לעשות לירדן, הצליח בגדול בלבנון.

כי זאת יש להבין: אמנת אש"ף שנוסחה פעם אחת ב1964 ופעם שניה ב1968 מדברת במפורש ובמוצהר וכעניין המובן מאליו שעקרון 'המהפכה המתמדת' מכוון לא רק כנגד "הישות הציונית", זה ברור מאליו, מדובר ביהודים כלבים בני מוות, אלא כנגד כל, כל ממשלה ערבית, ע ר ב י ת, שעושה סימנים של נכונות לפשרה, ולו באופן עקיף, פשרה דה-פקטו, כמו זו שבאה לידי ביטוי ביחסים הבטחוניים בין ירדן לישראל כבר מ-1963, עם "היישות הציונית".

א-תל הבין את העניין הזה יותר טוב מכל אחד אחר לפניו ואחריו. ולא במקרה. ססר מקפיד להזכיר פעמיים במהלך הספר המעולה הזה, שא-תל היה אחד מהבודדים שבהנהגה הערבית שדחה על הסף את הבכיינות הפלסטינית והערבית בכלל על תבוסת 1948 כאילו נבעה מקונספירציה רב-ראשית א-לה-פרוטוקולים-של-זקני-גוריון, אלא היא פועל יוצא של חוסר ארגון, חוסר כשרון, חוסר הבנה של מה ההבדל בין דיבורים למעשים.

א-תל כמובן התנגד בחריפות להצטרפותה של ירדן למלחמת ששת הימים, הגם שכפי שססר מראה באופן משכנע, לחוסיין לא היתה שום ברירה, כי הרחוב הפלסטיני שהעריץ כמובן את הדחליל שהצליח להבהיל אפילו את עצמו - נאצר - לא היה מאפשר לו לעמוד מנגד.

שתי מסקנות ביניים הנשענות כמובן על כ-37 שנות פרספקטיבה:

א. בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, ערבית ויהודית. מה יהיה הגבול ביניהן? מי יודע. אפילו כלומר "אפילו" חוסיין שהקפיד לפטפט את פיטפוטי ה"אף שעל" הערביים השגורים והשדופים, כלומר "אפילו" הוא שדיבר על "שחרור פלסטין במלואה", דיבר ואף פעל במגמה של הסדרי ביניים שיכולים להמשך - כמו המציאות הנוכחית שמצחיק אותי בכל פעם לשמוע לגביה ש"ככה אי אפשר להמשיך" (נו, מה לעשות ועובדה שכן???) - הרבה מאד זמן.

ב. הפוליטיקה הערבית על כל מרכיביה ללא יוצא מהכלל - ודוקו: הפוליטיקה כתבתי ולא התרבות ולא האנשים ולא החברה הגם שברור שהפוליטיקה היא פועל יוצא של כל אלו אבל בכל זאת אני מקפיד להדגיש, הפוליטיקה הערבית - היא כל דבר חוץ מאשר לחפש מוצא חיובי קודם כל כלפי האנשים אותה היא מנהלת. כן, וואצפי א-תל דיבר ואף פעל לטובת שיפורה של ירדן והפיכתה למקום ראוי יותר לתושביה (בעיקר סביב 1962), אבל הואיל וירדן, כמו ישראל, לבנון, סוריה, מצרים, זימבבווה, בלגיה דנמרק ואפילו ניו זילנד, קשורה לסביבה שלה, הרי שכל צעד לשיפור המצב הפנימי שאיננו נשען או זוקק לשיפור היחסים עם השכנים, תמיד ובהכרח יוותר חלקי (הדבר נכון היסטורית אפילו למקרה של ארה"ב). ומבחינה זו, ספרו של ססר הוא רקוויאם עגום למדינאות ערבית נוגה בלשון המעטה, שהציר המארגן שלה הוא לא איך לעשות עולם טוב יותר, כלומר מזרח תיכון טוב יותר, אלא איך לשמור על הכסא.

 

יום חמישי, 19 באוגוסט 2021

עוד כמה דברים בעניין 1943, והפעם בלי השוואות נואלות לכביש2, אלא נטו מלה"ע2.


נסיון לנסח שורה תחתונה, ואולי במקום, הנה השורה האחרונה של הספר המשובח הזה: "הכותרת שנתן צ'רצ'יל לכרך האחרון של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שכתב היא 'ניצחון וטרגדיה'. כל מלחמה סופה בדרך כלל מזיגה של ניצחון וטרגדיה. גם למי שנחשבים מנצחים יש סיבות לא פחותות להתאבל מלחגוג. אך קיימים הבדלים של דרגה, והספר הזה טוען שאילו היו הבריטים והאמריקאים נוחתים בצרפת ב-1943 היה נצחונם גדול משהיה והטרגדיה שליוותה אותו קטנה משהיתה".

ברור שלא הייתי מנסח זאת טוב יותר וללא ספק באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב.

אז מדוע לא בוצעה הפלישה המהוללת ב-1943? גריג משיב על כך כמה תשובות, תוך שהוא מפריך טענות המתעקשות לקבוע שאי אפשר היה קודם.

ראשית, האסטרטגיה הבריטית ייחסה חשיבות גדולה מאד לים התיכון. אנחנו כ'פלשתינאים' (אני לא מאמין שאני כותב את המלה הזו אבל חסמתי אותה במרכאות וההקשר מגן עלי כי אני מדבר על הבריטים כרגע), מבינים זאת היטב: סואץ, חיפה, עיראק והדרך להודו וכמובן גיברלטר. בקיצור: mare nostrum.

האסטרטגיה הים-תיכונית של הבריטים באה לידי ביטוי בדגש על כיבוש איטליה (צ'רצ'יל כתב לרוזבלט 'נתראה בכריסמס ברומא', כלומר לכל המאוחר בדצמבר 1943 אמורה היתה ליפול רומא בידי בעלות הברית. בפועל היא שוחררה ב-4 ביוני 1944!!!), ועל צירופה של תורכיה לבעלות הברית.

לכיבוש איטליה נועד תפקיד כפול: גם כשלעצמו וגם כדרך לפגוע "בבטן הרכה" של אירופה. אלא שכפי שהסביר גריג וכפי שיודעים כולנו, האלפים הם לא בדיוק "בטן רכה" ואפילו לא חופי איטליה שלא קל היה לנחות עליהם.

לגבי תורכיה: כל מומחה צבאי כמעט הקפיד לומר לצ'רצ'יל שזה לא יקרה כי התורכים לא יכולים לקחת סיכון מול הנאצים, אבל צ'רצ'יל מסיבותיו התעקש.

האמריקנים הבינו מהר מאד שהדרך לסיום המלחמה עוברת בפלישה לצרפת. אבל הם היו עסוקים באוקיינוס השקט עם היפנים, ודעת הקהל, אותה מפלצת מרובת ראשים ריקים המאפיינת את המעצמה המשונה הזו מיום שעמדה על דעתה כמעצמה (1898) ועד שלשום בבוקר בקאבול ועד השמדת היכולת הגרעינית של איראן (או לא), לחצה על הממשל בוושינגטון 'לדפוק את מלוכסני העיניים' (ש-140 אלף מהם, שני שליש אזרחים אמריקנים לכל דבר ועניין, רוכזו במחנות ריכוז במערב התיכון, אולי כהכנה לעונה מוקדמת של פארגו), ובארה"ב לדעת הקהל, לרע ולרע, יש משקל גדול מאד.

באשר להיבט הרוסי, יש האומרים ש"האנגלו-סאכסים" בכוונה לא פלשו לצרפת כדי להאריך את המלחמה כדי שימותו עוד רוסים. עוד רוסים מתו יותר מזבובים אפילו - בסך הכל גריג מביא את המספרים הבלתי נתפסים הבאים: 15 מליון אזרחים ו-7.5 מליון חיילים - אבל הטיעון יכול להיות בדיוק הפוך וגריג מביא אותו במפורש: הויתור על 1943 הביא לכך שסטאלין הוא זה שהשתלט בקלות על כל מזרח אירופה והיה גם הראשון להכנס לברלין הגם שאייק היה במרחק יריקה מהעיר הנכספת אבל הוא חיכה לפקודה מלמעלה ולא מיהר לכבוש אותה כי הוא ראה עצמו כחייל וכחייל הוא הרשה לעצמו לקבל החלטות בעצמו רק אם מדובר היה ביעד צבאי וברלין לא היתה יעד צבאי אלא מדיני.

והיה גם היה היבט צרפתי: גריג מפריך לחלוטין את הטענה הרווחת בתרבות הפופולרית ('עפיפונים' למשל) שהצרפתים היו רכיכות נטולות מצפון ונהנתניות. לא שלא היו כאלו. אבל צרפתים שלמו בחייהם יותר מאשר בריטים, וחשוב יותר לענייננו: הם היו מוכנים עוד לפני 1943 לפלישה וכשם שהם תרמו תרומה עצומה להצלחתה ב-1944 הם ללא ספק היו עושים זאת באופן משמעותי הרבה יותר ב-1943 (ולו בשל העובדה שבשנה המיותרת הזו הנאצים פגעו עמוקות בצרפתים מעצם ישיבתם בצרפת).

עד כאן באשר למדינאות. באשר להיבט הטקטי-מבצעי: גריג מפריך באופן משכנע ומוחלט את אותן טענות האומרות שאי אפשר היה לבצע פלישה לפני 1944 כי לא היו מספיק כלים משני סוגים בעיקר: א. נחתות. ב. נמלים מלאכותיים.

נתחיל מהסוף, והנה פשר התמונה המשונה שהצמדתי לפוסט הזה. נמלים מלאכותיים נדרשו כתשובה לצורך להורדת מאות אלפי טונות של ציוד, מאות אלפי חיילים, אלפי טנקים תותחים ושאר ירקות. מדוע לא לכבוש נמל קיים ושלום על אומהה? כי הנסיון הכושל של הפלישה לדייפ בדיוק היום לפני 79 שנים, 19 באוגוסט 1942, לימדה את כוחות הברית שלכבוש נמל קיים הוא עניין מסובך מאד. אבל אין טעם לעלות על חוף נקי ולבסס בו ראש-גשר אם אין דרך אחר כך להביא את כל הצבא האמור לשחרר את אירופה, נכון? ומה שחייל יכול לעשות במחיר של מכנסיים רטובים, לא יכולה לעשות משאית העמוסה ב-15 טון ציוד, וגם לא טנק.

ולכן נדרש פתרון ייצירתי ולפתרון קראו בעברית 'נמל-תות', לא ממש ברור לי למה, ותמונה שלו מצורפת כאמור, תוכלו להבחין שם במזחים, כן, נסעו עליהן עשרות אלפי משאיות, והטיעון הוא, וסוף סוף הגעתי לפואנטה, הטיעון הוא שההמצאה הזו עלתה על השולחן לא לפני 1943 והיה צריך לפתח ולנסות ולכן רק ב-1944 אפשר היה לעשות בה שימוש.

כפתור ופרח, האין זאת. אלא שגריג כותב שהרעיון הזה הועלה במפורש כבר ב-1917 על ידי קצין ימיה צעיר ומבטיח בשם וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, בין השאר בין השנים 1940-1945. מש"ל.

באשר לכלי נחיתה הסיפור קצר בהרבה. קודם כל נזכיר למי שלא יודע למה הכוונה: מדובר במעין כלי שיט שבקצה שלו יש דלת הנפתחת לא הצידה אלא מלמעלה למטה והופכת לכבש נחיתה עליה רצים המארינס ומי שנהרג חבל ומי שנפצע מפונה וכל מי שלא מגיע לחוף ואם הוא נהרג חבל ואם נפצע מפונה ואם לא מתקדם עד שיוצר ראש גשר וכן הלאה.

טוב, גריג כותב שמה לעשות ובפלישה לנורמנדי ביוני 1944 עשו שימוש בפחות, פ ח ו ת כלי נחיתה מאשר לפלישה (הלחלוטין מיותרת) בספטמבר 1943 לאיטליה. כן, מה לעשות, גם עובדות הן פאקטס.

ועל זה יש להוסיף עוד שני פרטים חשובים מאד. האחד - סיפורה של 'החומה האטלנטית', אותו קו ביצורים הכולל שורה אינסופית של מאות עמדות מבוצרות בבטון מעובה במיוחד מתחתיו הסתתרו תותחים אימתניים שקניהם מכוונים מערבה וצפונה, ועליהם מגינים כ-200 אלף מתקני מיקוש שהספיקו הנאצים להכניס לשירות בין 1943 ל-1944 מתוך ידיעה ברורה ממנה התחלנו את כל הפוסט הזה ועליה כתב גריג: שהדרך היחידה להכניע את הנאצים היא בפלישה מצרפת.

שורה תחתונה: ב-1943 'החומה האטלנטית' לא היתה אלא שורה של עמדות חצי מבוצרות, ואת 200 אלף המוקשים למיניהם הקפיד להניח רומל, כן, ההוא מהמדבר שבגלל העליבות המבצעית של מונטי המתגלה בספר הזה כאפס מאופס, בכלל נשאר בחיים למזלו של היטלר שמיהר למנות אותו כאיש שלו להגנה על החוף המערבי של אירופה.

עניין אחרון: ההפצצות האסטרטגיות. העליונות האווירית של בעלות הברית היתה מוחלטת כבר ב-1943. אלא שרק לאמריקנים היה ברור מעל לכל ספק, יותר מדי ללא ספק כפי שיוסבר בעוד רגע, שהפצצות יש לעשות רק על יעדים צבאיים ואסטרטגיים, כמו גשרים, שדות תעופה וכן הלאה. הבריטים כאמור היו שפוטים של פושע המלחמה ארתור המפציץ האריס, שבטענה משוכת-הכתפיים לפיה 'אין פתרונות פלא' הפעיל את צי המפציצים הבריטיים כנגד שכונות הפועלים בגרמניה כי כך חשב שהוא יגרום להם לאובדן המוראל (כפי שלימדו אותנו הבריטים וכפי שמלמדים אותנו תושבי מערב הנגב ההפך הגמור קורה).

אבל גם האמריקנים ניחנו בצרות-מוחין והתעקשו לבצע את ההפצצות הרלבנטיות שלהם רק לאור יום כי רק כך אפשר לדייק, תוך התעקשות שלא ללוות את המפציצים במטוסי קרב בטענה שממילא אין למטוסי הקרב סיכוי נגד מטוסי הקרב הנאצים היוצאים לעומתם מטווח קצר. את סיפור המוסטנג סיפרתי אתמול, ושילובו במערך האווירי היה מאוחר יחסית.

בקיצור, ניתן היה לפלוש כבר ב-1943, וכל השאר היסטוריה, ואם אתם שואלים אז מה למדנו מכך, התשובה לא פשוטה ולא שלמה אבל אי אפשר שלא לומר כמה דברים:

א. גם מנהיגים גדולים וחכמים הם לא פעם קטנים וטיפשים. הדוגמא החשובה ביותר לענייננו היא ההכרזה האומללה של רוזבלט בסיום ועידת קזבלנקה, ינואר 1943, שהוא דורש ממדינות 'הציר' "כניעה ללא תנאי", לא לפני שארה"ב הכירה במשטר וישי (פטן) והתייחסה לדה-גול כאל פרחח שלא מייצג שום דבר.

ב. לדמוקרטיה יש מחיר עצום: דעת הקהל כמעט תמיד טועה ובכל מקרה היא טרף קל למניפולציות (הדוגמא החביבה על גריג: המיתוסיזציה של מונטי, מפקד טיפש ועלוב באופן מעורר פלצות שזכה ועדיין זוכה להערצה בקרב חובבי הז'אנר)

ג. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות מעוררת השראה ומרהיבה בעוצמתה האינטלקטואלית והספר של גריג הוא אחד הביטויים העילאיים שפגשתי לאחרונה ואני קורא לא מעט ספרי היסטוריה.
ד. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות ההפך הגמור, כי אני מכיר ענף מקומי בהיסטוריוגרפיה של המלחמה הזו העושה שימוש בעובדות שמביא גריג, כלומר בחלק מהן, כדי לרקוח מרקחת מוזרה בלשון המעטה, לפיה צ'רצ'יל והיטלר וגם סטאלין ואפילו רוזבלט היו בעלי ברית דה-פקטו למזימת השמדתה של אירופה היצרנית, ומכאן ההסבר גם להתארכותה של המלחמה וגם לתוצאותיה: המלחמה הקרה הבינגושית והגרעינית. יודעי דבר וח"ן מבינים לאיזה חוג הכוונה, וכל מלה נוספת מיותרת.

חוץ משתי מלים חשובות מאד: תודה לגריג.

יום רביעי, 11 באוגוסט 2021

'משבר האקלים' - בין 'דילמה' תודעתית לבין מציאות: וגם כמה מלים על הקשר בין תעשיית האפוקליפסה האקולוגיסטית לבין מפלצות מסוכנות אחרות

 


בשפת הפייסבוק, הנה 'הטייק' שלי על 'משבר האקלים', 'התחממות כדור הארץ', 'חלון ההזדמנויות האחרון' וכן הלאה קלישאות שלמרבה הפלא כולן נכונות אך הן עדיין קלישאות.

א. מה זה קלישאה

כיצד זה יכול להיות שמשהו המוגדר כקלישאה הוא גם נכון? נו, מה לעשות ולמלה 'קלישאה' יש יחסי ציבור גרועים. 'קלישאה' היא בסך הכל משהו שמקובל לומר. הוא יכול להיות מוטעה לחלוטין (כמו למשל: 'תמונה אחת שווה אלף מלים', שזו שטות גדולה כמעט כמו 'לכל מטבע יש שני צדדים' מה שנכון לגבי מטבע אבל לא נכון לחלוטין לגבי כל הנמשלים של המטבע), והוא יכול להיות נכון לגמרי כשלעצמו (כמו למשל: 'הון-שלטון', או 'כל הנחלים הולכים אל הים').

אז איפה הבעיה? בדיוק שם: משהו שהוא נכון כשלעצמו ותפקידו הוא קיצור דרך מילולי, כלומר 'קלישאה', שנועדה לחסוך זמן בשיח הציבורי כי 'נו, זה ברור, מה, אתה לא יודע? הון-שלטון, מה לא ברור?!', כמעט תמיד הוא לא ברור ולכן לא רק שהוא לא קיצור דרך אלא הוא מחסום, בלוק, מכשול.

כי לומר 'הון-שלטון' בלי לומר איזה סוג של הון (יצרני או ספקולטיבי) ובלי לומר איזה סוג של שלטון (קיינסיאני או ניאוליברלי) זה גרוע ומזיק בהרבה מלא לומר שום דבר, או לחלופין - לשקר.

כי שתיקה לא מזיקה ולא מועילה, ושקר הוא שקר הוא שקר. אבל דבר המתכסה באדרת של אמת-ברורה-מאליה כשהוא לכל היותר חלקיק של אמת והוא בוודאי לא מובן מאליו, מזיק פי כמה.

ב. על התחממות כדור הארץ ועל עוד מאמץ נקלה לכתוב את 'סוף ההיסטוריה'

כך הוא המקרה של הקלישאות הסביבתיות. 'התחממות כדור הארץ'. נו, מה לעשות וממשיך להתקיים ויכוח על מקורותיו. חפשו בגוגל את השם פרופ' שביב ותבינו למה אני מתכוון.

גילוי נאות: אני לא מבין בדברים האלו ששביב מדבר עליהם יותר מאשר כל אחד אחר שקורא את הפוסט הזה, אבל בשונה מרוב מי שקורא את הפוסט הזה, הטענה לפיה 'רוב המדענים' אומרים ככה וככה כלומר לא מסכימים עם דבריו שביב לא עושה עלי רושם. כי ידע מדעי הוא לא עניין של רוב ומיעוט אלא עניין של אמת ואמת בלבד. כל מי שיודע רבע דבר על תולדות המדע יודע על מה אני מדבר. די אם נגיד שהתיאוריה של וגנר על פנגיאה זכתה לקיתונות של בוז, וכי 'רוב המדענים' בתקופתו טענו שהוא מדבר שטויות. וזו רק דוגמא אחת.

אבל גם אם אני טועה כי שביב טועה, ואכן האדם, והאדם בלבד אחראי להתחממות כדור הארץ, האדם והפרות כמובן המשחררות גזים בקצב מדאיג, כל זה לא משנה דבר וחצי דבר מהדבר החשוב באמת: מה עושים.

המנפנפים בקלישאת 'התחממות כדור הארץ', אחותה של הקלישאה 'משבר האקלים', שהן יחד ההורים של קלישאת 'חלון ההזדמנויות נסגר' (קלישאה הבאה לידי ביטוי באינספור תחזיות אפוקליפטיות כמו זו שפורסמה ב1970 בעיתון 'דבר' לפיה 'האנושות תשמיד את עצמה' (1970!!), מצטרפים יחדיו, כל אחד בדרכו הרדיקלית יותר או פחות, לאותה מסקנה חסרת שחר: תביעה לעצירת ההיסטוריה של ההומו-סאפיינס.

אתרגם את מה שכתבתי בפיסקה הקודמת לעברית: על פי 250 אלף השנים הראשונות של ההומו-סאפיינס, מה שהפך אותו להומו-סאפיינס ומה שהביא אותו עד הלום, הוא היכולת שלו לרתום את שכלו ותושייתו לכלל טכנולוגיה אשר שחררה אותו מתלות מוחלטת בגחמותיו של הטבע. נקודה.

כל מי שמדבר על אתגרי ההומו-סאפיינס תוך כדי שהוא מבסס את ניתוחיו ובעיקר את מסקנותיו על ההפך מזה, עושה מעשה בלתי אפשרי מבחינה היסטורית ועתידית גם יחד. איך אמר גורדון בהקשר דומה אך לא זהה? 'בעבודה לקינו, בעבודה נירפא'.

ג. הדרך היחידה היא עוד מאותו הדבר

הנמשל לענייני עתידנו על הפלנטה הזו: 'בטכנולוגיה לקינו, בטכנולוגיה נירפא'. ההבדל בין מה שייחס גורדון ליהודים לבין הנמשל האקולוגי-הומני חשוב: גורדון טען לפני 120 שנה בערך שהעם היהודי התרחק מחיי עבודה ויצירה ולכן הריפוי שלו חייב לעבור דרך עבודה ויצירה. במקרה הרחב יותר, הנמשל, האנושות לקתה בטכנולוגיה (מזהמת למשל) אבל הטכנולוגיה כפי שהוסבר לעיל היא היא מה שעשתה מהאנושות מה שהיא.

ומכאן שהדרך היחידה להתמודד עם בעיות האקולוגיה היא עוד מאותו הדבר.

אבל טיעון כזה אי אפשר להפוך למנוף ליצירת פאניקה. אי אפשר לעשות בו שימוש כדי להצביע על 'חלונות נסגרים' (עוד לא קמה המזגגה ועוד לא נאספה כמות החול הדרושה על מנת לייצר את כל אותם חלונות נסגרים, לא 'רק' בתחום האקולוגי, אלא גם בתחום חביב אחר: הסכסוך). מכאן ברור מדוע נביאי הזעם של 'האסון האקולוגי' ושל 'משבר האקלים' וכן הלאה לא יכולים או אולי יכולים אך בכל אופן לא מוכנים לוותר על קלישאות.

לפני שניגש לדבר החשוב באמת - למה הכוונה ב'עוד מאותו הדבר' שהרי 'אותו הדבר' הוא זה שמחמם, נגיד שכן לצורך הטיעון, ובלי ספק מזהם, את כדור הארץ - חשוב להכניס את הנטייה הזו לקלישאיזם להקשר היסטורי מעט רחב יותר.

ד. על כמה תנועות א.נושיות נגד האנושות, או בקיצור: החטא ועונשו

כי לא מדובר בתופעה מנותקת. הנסיון הזה למחוק 250 אלף שנות אוולוציה של ההומו-סאפיינס, או חמור מכך: להצביע רק על נזקיה, או חמור מכך: להתגעגע לימי החסד וההרמוניה שלה, ימיו המופלאים של 'הפרא האציל' שהמציא ברוב תסכולו כעסו ומירמורו ז'אן ז'אק רוסו, ובכך תרם ליצירתו של קו פרשני מוטעה לחלוטין שכבר יותר מ-250 שנה ממשיך לזהם את התודעה של אינספור אינטלקטואלי, ובכן הנסיון הזה ממשיך קו עתיק מאד, והוא זוכה בדור האחרון לתמיכה מכיוונים אחרים לחלוטין, לפחות בכותרת ובתודעה העצמית שלהן.

הקו העתיק הוא הקו של הפילוסופיה של המוסר ושל המונותיאיזם, שתי שיטות מחשבתיות שכידוע התאחדו באופן מזוויע למדי בנצרות. הרעיון המרכזי של הקו הזה הוא שאמנם האדם מקורו בטבע, אבל עליו להתעלות מעל לטבעו, ומבחנו העליון של האדם העליון הוא בדיוק בזה: יכולתו להתעלות מעל לטבע.

אצל אפלטון היה זה המלך הפילוסוף, בנצרות זה היה ישוע, אצל הנאצים זה כמובן האיש החביב ההוא עם השפם והזרוע שנתקעה בזווית מעט מעל לכתף.

את הנצרות אמרה להחליף תנועת ההשכלה. רוסו למשל שהוזכר לעיל. מה היתה התיזה הגדולה של ההשכלה? שלטון התבונה. מה אצל האפיפיור או אצל חז"ל שקדמו לו היתה האמונה, האמונה של ההשכלה היתה התבונה.

כך או כך, הטבע בכלל, והאדם כחלק ממנו יוק. ומכיוון שמדובר במשימה בלתי אפשרית (המדינה של אפלטון מעולם לא קמה; ישוע עלה לשמיים; רוסו נסע לשוויץ ושכח לחזור; היטלר נכשל כידוע וגם סטאלין וצ'ה גווארה), הרי שלתורות הללו נצמד נספח של 'תג מחיר': איך כתוב בתורתנו הקדושה?

אם תשמעו בקול אדוני, הכל יהיה אחלה בחלה, אבל אם לא דיר בלאכ, הלך עליכם: "וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם". או אם זה לא מספיק ברור: "וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב".

או בקיצור, החטא ועונשו. אני משוכנע שכמה משלושת הקוראים שהגיעו עד לנקודה הזו מתחילים לראות את הקשר בין מבנה המחשבה העל-טבעי הזה, ואולי גם אל-טבעי, לבין מבנה המחשבה של קולשי הקלישאות האקולוגיסטים. אבל עוד נחזור אליהם בדלת הראשית.

ה. שלטון השכל - אבל לא לשכוח את המוח הזוחלי, ותודה לאמוץ זהבי וללטאות בהרי אדום

עד אז נזכיר עוד תופעה אחת המנסה למחוק את 250 אלף שנות התפתחות ההומו-סאפיינס, הנשענות, אם שכחנו, על עוד כמה מליוני שנות אבולוציה. הפרדוקס שכמעט יכול היה להצחיק, הוא שכל הרוסואיסטים ובעיקר הרוסואיסטיות של ימינו, כן, מה לעשות, אני מתקרב בצעדי ענק אל האזור המסוכן של ביקורת הפמיניזם הרדיקלי, התופעה המיטופשת והמיאוד מיסוגנת הזו, מעמידים את האנושות כולה על השכל ועל השכל בלבד ('שקר החן והבל היופי'... לא מזמן פורסמה כאן בפייסבוק תמונה של אושיית פייסבוק בצעירותה. האושייה, פמיניסטית רדיקלית חדשה ונלהבת, ביקשה מכל המגיבים.בות.בום.בים שלא להתייחס ליופי שלה. מה לעשות והיא יפה להפליא האושייה הזו, היא לא רק יפה, היא גם יפה, אבל מה לעשות והיא יפה, ומה לעשות ויש דבר כזה יופי, ומקורותיו טבעיים, תשאלו את הטווסים ואת אמוץ זהבי שהסביר כבר לפני חמישים שנה בערך את 'עקרון ההכבדה' ההופך את היופי בטבע לנכס חשוב ביותר).

איפה הייתי. כן. ובכן הפרדוקס שכמעט יכול היה להצחיק, הוא שכל הרוסואיסטים ובעיקר הרוסואיסטיות של ימינו, מעמידים את האנושות כולה על השכל ועל השכל בלבד, אבל הפלא ופלא, השכל הטהור שהומצא אצל רוסו וחבריו והיום הוא מככב בכל המחלקות ללימודי מגדר ולשאר התפלוצות של מדעי החבר.ה, נשען על מוח זוחלי המשותף לבני אדם וללטאות, ושבלעדי הבנה נכוחה של אותו שכל אנושי, המבוסס גם על מוח זוחלי, לא רק, אבל גם, אי אפשר להבין את התופעה הנקראת אנושות.

ולכן, בדיוק כפי שהנצרות לא עסקה בלהבין את האנושות אלא בלחנך ולסרס אותה, כך בדיוק ההשכלה החד-צדדית, שראשיתה בהמצאת עבר שלא היה על ידי רוסו, המשכה בגליוטינה וסופה באושוויץ.

הפמיניזם הרדיקלי עוד לא באושוויץ, אבל הוא בהחלט בשלב הגליוטינה.

ו. בחזרה לאקולוגיה, אקולוגיזם ואקולוגיסטים

ומבחינה זו האנשים הטובים (באמת!) הדואגים לעתידו של כדור הארץ, בחברה טובה.

כי גם הם סבורים שנוסחת 'החטא ועונשו' שסוכמה כה יפה באותם קטעים שהבאתי לעיל מספר דברים וספר ויקרא, היא הדבר הנכון גם לנוכח אתגרינו המרובים, והם בהחלט מרובים.

וכאן הגיע הזמן והמקום לומר באופן ברור למה הכוונה בדברי אודות 'עוד מאותו הדבר'. בקיצור: רק ואך ורק הטכנולוגיה, כן, עוד טכנולוגיה, תקדם את הפתרונות הנחוצים בדרך להקטנת הנזקים שגורם האדם לסביבה.

נתחיל מהסוף: כל מי שקרא את פריקונומיקס או את סופר-פריקונומיקס, אולי זה כתוב בשניהם, אני לא בטוח, יודע שלפחות 15 יש פתרונות טכנולוגיים פשוטים למדי לבעיית התחממות כדור הארץ ככל שזו נובעת מפליטות של פחמן דו חמצני ומתאן ועוד כמה גזים שמכון דוידזון ישמחו להסביר לכם מה ומי הם.

מדוע לא מיישמים את הפתרונות האלו? אין לי תשובה ברורה. אבל היא דומה לשאלה מדוע הכנסייה הקתולית לא עמלה על שיפור מציאות חיי המאמינים, שהרי עוני וחיים של סבל ועריצות, הם תנאים מסייעים לחיזוק האמונה. בדיוק כפי שמודעות ליצר המיני במציאות של גינוי היצר המיני היא תנאי להתקבלותה של תורה פמיניסטית רדיקלית המגנה את היופי הא.נושי בכלל, את ההתייחסות אליו בתוך כך, ואת נמעניו הטבעיים בפרט.

חמור מכך: כל דיבור על פתרונות טכנולוגיים משמיט מיניה וביה את הקרקע מתחת לתעשיית גינוי, יצירת נקיפות מצפון ויצירת התשתית להפצת איומים על קטסטרופות ו'חלונות נסגרים', כי המשותף לכל אלו הוא אחד ויחיד: כל אלו לא דורשים שום מחשבה קונקרטית על פתרונות קונקרטיים.

אדרבא, צורת המחשבה הזו שמה בחבילה אחת כל סוג של פיתוח טכנולוגי שמתאפיין בקונקרטיות ובספציפיות ובהליכה של עוד צעד אחד לכיוון של פתרון טכנולוגי, חלקי, זמני, בדרך הארוכה אל עולם מזוהם פחות, מאוזן יותר, המתאפיין ברמה גבוהה של קיימות.

לא מבינים על מה אני מדבר? תשאלו את האקולוגיסטים הרדיקלים על רעיונות כמו ייצור חשמל באמצעות מראות סולריות (פיכסה! זה מסנוור את השועלים!!), או באמצעות טורבינות רוח (גועל נפש!! איזה כיעור!!! וזה גם עושה רעש לצרצרים!) או באמצעות מפלי מים מהסוג שיש בגלבוע (ומה יהיה עם חלמונית החורשף וצמרירית הזיזים????).

שוב, ההשוואה לכל סוג אחר של רדיקליזם מתבקש, תמשיכו את ההשוואה לבד.

ז. לכאורה דילמה, למעשה אין לא היתה ולא תהיה שום ברירה: רק ואך ורק אנושיות

הברירה פשוטה לגמרי, ובפועל היא תודעתית בלבד. כי בעולם המציאות אין ולא היתה ולא תתכן שום ברירה. בעולם המציאות, הברירה היחידה היא להמשיך לעשות מה שעשתה האנושות ב250 אלף השנים האחרונות: לחפש פתרונות.

כל זה כמובן כל עוד האקולוגיסטים לא מציעים את מה שהציעו חובבי הגליוטינה או אדריכליה של תורת הגזע הנאצית, כלומר להשמיד בני אדם (פעם הצעתי לאקולוגיסטית רדיקלית שטענה בתוקף שיש יותר מדי בני אדם בעולם, לתת דוגמא לאחרים ולהתאבד. הבטחתי לה שאני מוכן להיות השני לתת דוגמא אישית. היא הלכה והתלוננה עלי שאני מעודד אנשים להתאבד. כן. )

במלים אחרות, מנקודת המבט המציאותית, כל עוד בני אדם לא רק ימשיכו לחיות ולהאריך (בזכות הטכנולוגיה אלא מה) ימים, וגם להתרבות, הרי שבעולם המציאות יש רק ברירה אחת: עוד דונם ועוד עז.

כמו בציונות של גורדון: עוד טורבינה, עוד אחוז פחות חשמל מפחם, עוד מנוע משופר ונקי יותר, עוד מיחזור, פחות שימוש (לי יש אופנוע בן 50 למשל ורכב פרטי בן 6, היברידי, שנוסע ונוסע ללא תקלה כבר 175 אלף קילומטר), וכמובן אשמח שמישהו מלומד יסביר לי מדוע לא מיישמים את הרעיונות שקראתי עליהם (אני ועוד כמה מליונים) בפריקונומיקס, כמו למשל לבנות ארובה שמזרימה ליונוספירה או לאחת מהספירות של האטמוספירה חלקיקים הבולמים את הקרינה.

הברירה התודעתית היא אבל כפולה: להמשיך להפריח קלישאות ולאיים באיומים ולהצביע על חלונות ולהטיף מוסר או בקיצור - לבלבל את המוח, או לאמץ סוף סוף בקול רם את הדרך היחידה שהביאה אותנו עד הלום - דרך החתחתים של האנושות האנושית.