נסיון לנסח שורה תחתונה, ואולי במקום, הנה השורה האחרונה של הספר המשובח הזה: "הכותרת שנתן צ'רצ'יל לכרך האחרון של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שכתב היא 'ניצחון וטרגדיה'. כל מלחמה סופה בדרך כלל מזיגה של ניצחון וטרגדיה. גם למי שנחשבים מנצחים יש סיבות לא פחותות להתאבל מלחגוג. אך קיימים הבדלים של דרגה, והספר הזה טוען שאילו היו הבריטים והאמריקאים נוחתים בצרפת ב-1943 היה נצחונם גדול משהיה והטרגדיה שליוותה אותו קטנה משהיתה".
ברור שלא הייתי מנסח זאת טוב יותר וללא ספק באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב.
אז מדוע לא בוצעה הפלישה המהוללת ב-1943? גריג משיב על כך כמה תשובות, תוך שהוא מפריך טענות המתעקשות לקבוע שאי אפשר היה קודם.
ראשית, האסטרטגיה הבריטית ייחסה חשיבות גדולה מאד לים התיכון. אנחנו כ'פלשתינאים' (אני לא מאמין שאני כותב את המלה הזו אבל חסמתי אותה במרכאות וההקשר מגן עלי כי אני מדבר על הבריטים כרגע), מבינים זאת היטב: סואץ, חיפה, עיראק והדרך להודו וכמובן גיברלטר. בקיצור: mare nostrum.
האסטרטגיה הים-תיכונית של הבריטים באה לידי ביטוי בדגש על כיבוש איטליה (צ'רצ'יל כתב לרוזבלט 'נתראה בכריסמס ברומא', כלומר לכל המאוחר בדצמבר 1943 אמורה היתה ליפול רומא בידי בעלות הברית. בפועל היא שוחררה ב-4 ביוני 1944!!!), ועל צירופה של תורכיה לבעלות הברית.
לכיבוש איטליה נועד תפקיד כפול: גם כשלעצמו וגם כדרך לפגוע "בבטן הרכה" של אירופה. אלא שכפי שהסביר גריג וכפי שיודעים כולנו, האלפים הם לא בדיוק "בטן רכה" ואפילו לא חופי איטליה שלא קל היה לנחות עליהם.
לגבי תורכיה: כל מומחה צבאי כמעט הקפיד לומר לצ'רצ'יל שזה לא יקרה כי התורכים לא יכולים לקחת סיכון מול הנאצים, אבל צ'רצ'יל מסיבותיו התעקש.
האמריקנים הבינו מהר מאד שהדרך לסיום המלחמה עוברת בפלישה לצרפת. אבל הם היו עסוקים באוקיינוס השקט עם היפנים, ודעת הקהל, אותה מפלצת מרובת ראשים ריקים המאפיינת את המעצמה המשונה הזו מיום שעמדה על דעתה כמעצמה (1898) ועד שלשום בבוקר בקאבול ועד השמדת היכולת הגרעינית של איראן (או לא), לחצה על הממשל בוושינגטון 'לדפוק את מלוכסני העיניים' (ש-140 אלף מהם, שני שליש אזרחים אמריקנים לכל דבר ועניין, רוכזו במחנות ריכוז במערב התיכון, אולי כהכנה לעונה מוקדמת של פארגו), ובארה"ב לדעת הקהל, לרע ולרע, יש משקל גדול מאד.
באשר להיבט הרוסי, יש האומרים ש"האנגלו-סאכסים" בכוונה לא פלשו לצרפת כדי להאריך את המלחמה כדי שימותו עוד רוסים. עוד רוסים מתו יותר מזבובים אפילו - בסך הכל גריג מביא את המספרים הבלתי נתפסים הבאים: 15 מליון אזרחים ו-7.5 מליון חיילים - אבל הטיעון יכול להיות בדיוק הפוך וגריג מביא אותו במפורש: הויתור על 1943 הביא לכך שסטאלין הוא זה שהשתלט בקלות על כל מזרח אירופה והיה גם הראשון להכנס לברלין הגם שאייק היה במרחק יריקה מהעיר הנכספת אבל הוא חיכה לפקודה מלמעלה ולא מיהר לכבוש אותה כי הוא ראה עצמו כחייל וכחייל הוא הרשה לעצמו לקבל החלטות בעצמו רק אם מדובר היה ביעד צבאי וברלין לא היתה יעד צבאי אלא מדיני.
והיה גם היה היבט צרפתי: גריג מפריך לחלוטין את הטענה הרווחת בתרבות הפופולרית ('עפיפונים' למשל) שהצרפתים היו רכיכות נטולות מצפון ונהנתניות. לא שלא היו כאלו. אבל צרפתים שלמו בחייהם יותר מאשר בריטים, וחשוב יותר לענייננו: הם היו מוכנים עוד לפני 1943 לפלישה וכשם שהם תרמו תרומה עצומה להצלחתה ב-1944 הם ללא ספק היו עושים זאת באופן משמעותי הרבה יותר ב-1943 (ולו בשל העובדה שבשנה המיותרת הזו הנאצים פגעו עמוקות בצרפתים מעצם ישיבתם בצרפת).
עד כאן באשר למדינאות. באשר להיבט הטקטי-מבצעי: גריג מפריך באופן משכנע ומוחלט את אותן טענות האומרות שאי אפשר היה לבצע פלישה לפני 1944 כי לא היו מספיק כלים משני סוגים בעיקר: א. נחתות. ב. נמלים מלאכותיים.
נתחיל מהסוף, והנה פשר התמונה המשונה שהצמדתי לפוסט הזה. נמלים מלאכותיים נדרשו כתשובה לצורך להורדת מאות אלפי טונות של ציוד, מאות אלפי חיילים, אלפי טנקים תותחים ושאר ירקות. מדוע לא לכבוש נמל קיים ושלום על אומהה? כי הנסיון הכושל של הפלישה לדייפ בדיוק היום לפני 79 שנים, 19 באוגוסט 1942, לימדה את כוחות הברית שלכבוש נמל קיים הוא עניין מסובך מאד. אבל אין טעם לעלות על חוף נקי ולבסס בו ראש-גשר אם אין דרך אחר כך להביא את כל הצבא האמור לשחרר את אירופה, נכון? ומה שחייל יכול לעשות במחיר של מכנסיים רטובים, לא יכולה לעשות משאית העמוסה ב-15 טון ציוד, וגם לא טנק.
ולכן נדרש פתרון ייצירתי ולפתרון קראו בעברית 'נמל-תות', לא ממש ברור לי למה, ותמונה שלו מצורפת כאמור, תוכלו להבחין שם במזחים, כן, נסעו עליהן עשרות אלפי משאיות, והטיעון הוא, וסוף סוף הגעתי לפואנטה, הטיעון הוא שההמצאה הזו עלתה על השולחן לא לפני 1943 והיה צריך לפתח ולנסות ולכן רק ב-1944 אפשר היה לעשות בה שימוש.
כפתור ופרח, האין זאת. אלא שגריג כותב שהרעיון הזה הועלה במפורש כבר ב-1917 על ידי קצין ימיה צעיר ומבטיח בשם וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, בין השאר בין השנים 1940-1945. מש"ל.
באשר לכלי נחיתה הסיפור קצר בהרבה. קודם כל נזכיר למי שלא יודע למה הכוונה: מדובר במעין כלי שיט שבקצה שלו יש דלת הנפתחת לא הצידה אלא מלמעלה למטה והופכת לכבש נחיתה עליה רצים המארינס ומי שנהרג חבל ומי שנפצע מפונה וכל מי שלא מגיע לחוף ואם הוא נהרג חבל ואם נפצע מפונה ואם לא מתקדם עד שיוצר ראש גשר וכן הלאה.
טוב, גריג כותב שמה לעשות ובפלישה לנורמנדי ביוני 1944 עשו שימוש בפחות, פ ח ו ת כלי נחיתה מאשר לפלישה (הלחלוטין מיותרת) בספטמבר 1943 לאיטליה. כן, מה לעשות, גם עובדות הן פאקטס.
ועל זה יש להוסיף עוד שני פרטים חשובים מאד. האחד - סיפורה של 'החומה האטלנטית', אותו קו ביצורים הכולל שורה אינסופית של מאות עמדות מבוצרות בבטון מעובה במיוחד מתחתיו הסתתרו תותחים אימתניים שקניהם מכוונים מערבה וצפונה, ועליהם מגינים כ-200 אלף מתקני מיקוש שהספיקו הנאצים להכניס לשירות בין 1943 ל-1944 מתוך ידיעה ברורה ממנה התחלנו את כל הפוסט הזה ועליה כתב גריג: שהדרך היחידה להכניע את הנאצים היא בפלישה מצרפת.
שורה תחתונה: ב-1943 'החומה האטלנטית' לא היתה אלא שורה של עמדות חצי מבוצרות, ואת 200 אלף המוקשים למיניהם הקפיד להניח רומל, כן, ההוא מהמדבר שבגלל העליבות המבצעית של מונטי המתגלה בספר הזה כאפס מאופס, בכלל נשאר בחיים למזלו של היטלר שמיהר למנות אותו כאיש שלו להגנה על החוף המערבי של אירופה.
עניין אחרון: ההפצצות האסטרטגיות. העליונות האווירית של בעלות הברית היתה מוחלטת כבר ב-1943. אלא שרק לאמריקנים היה ברור מעל לכל ספק, יותר מדי ללא ספק כפי שיוסבר בעוד רגע, שהפצצות יש לעשות רק על יעדים צבאיים ואסטרטגיים, כמו גשרים, שדות תעופה וכן הלאה. הבריטים כאמור היו שפוטים של פושע המלחמה ארתור המפציץ האריס, שבטענה משוכת-הכתפיים לפיה 'אין פתרונות פלא' הפעיל את צי המפציצים הבריטיים כנגד שכונות הפועלים בגרמניה כי כך חשב שהוא יגרום להם לאובדן המוראל (כפי שלימדו אותנו הבריטים וכפי שמלמדים אותנו תושבי מערב הנגב ההפך הגמור קורה).
אבל גם האמריקנים ניחנו בצרות-מוחין והתעקשו לבצע את ההפצצות הרלבנטיות שלהם רק לאור יום כי רק כך אפשר לדייק, תוך התעקשות שלא ללוות את המפציצים במטוסי קרב בטענה שממילא אין למטוסי הקרב סיכוי נגד מטוסי הקרב הנאצים היוצאים לעומתם מטווח קצר. את סיפור המוסטנג סיפרתי אתמול, ושילובו במערך האווירי היה מאוחר יחסית.
בקיצור, ניתן היה לפלוש כבר ב-1943, וכל השאר היסטוריה, ואם אתם שואלים אז מה למדנו מכך, התשובה לא פשוטה ולא שלמה אבל אי אפשר שלא לומר כמה דברים:
א. גם מנהיגים גדולים וחכמים הם לא פעם קטנים וטיפשים. הדוגמא החשובה ביותר לענייננו היא ההכרזה האומללה של רוזבלט בסיום ועידת קזבלנקה, ינואר 1943, שהוא דורש ממדינות 'הציר' "כניעה ללא תנאי", לא לפני שארה"ב הכירה במשטר וישי (פטן) והתייחסה לדה-גול כאל פרחח שלא מייצג שום דבר.
ב. לדמוקרטיה יש מחיר עצום: דעת הקהל כמעט תמיד טועה ובכל מקרה היא טרף קל למניפולציות (הדוגמא החביבה על גריג: המיתוסיזציה של מונטי, מפקד טיפש ועלוב באופן מעורר פלצות שזכה ועדיין זוכה להערצה בקרב חובבי הז'אנר)
ג. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות מעוררת השראה ומרהיבה בעוצמתה האינטלקטואלית והספר של גריג הוא אחד הביטויים העילאיים שפגשתי לאחרונה ואני קורא לא מעט ספרי היסטוריה.
ד. ההיסטוריוגרפיה יכולה להיות ההפך הגמור, כי אני מכיר ענף מקומי בהיסטוריוגרפיה של המלחמה הזו העושה שימוש בעובדות שמביא גריג, כלומר בחלק מהן, כדי לרקוח מרקחת מוזרה בלשון המעטה, לפיה צ'רצ'יל והיטלר וגם סטאלין ואפילו רוזבלט היו בעלי ברית דה-פקטו למזימת השמדתה של אירופה היצרנית, ומכאן ההסבר גם להתארכותה של המלחמה וגם לתוצאותיה: המלחמה הקרה הבינגושית והגרעינית. יודעי דבר וח"ן מבינים לאיזה חוג הכוונה, וכל מלה נוספת מיותרת.
חוץ משתי מלים חשובות מאד: תודה לגריג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה