800 מלים על אהבת קריאה, עוגן בשקמונה, דוד הורוך וכלכלה רציונלית וטירוף הירואי של פקידי האוצר

 

זכרון ילדות. מאד אהבתי להחזיק שטרות של לירה. גם כי כמו רובנו גם אם לא יודו בזה רבים מרובנו, אהבתי ואני עדיין אוהב כסף. מגיל צעיר נהגתי להסתיר מטבע או שטר בכיס מכנסי חורף לקראת הקיץ ולהפך, כדי למצוא עם חילופי העונות וחילופי הבגדים שטר קטן בכיס.

אבל במקרה של הלירה זה יותר מכסף. זה לא רק הדייג המסעיר הזה, שלימים מצאתי עוגן כזה בדרך לבית דודתי ודודי בחיפה, מול המכון האוקיינוגרפי של שקמונה. זה כל מה שיש בו בשטר הזה, כולל כמובן המלים.

כי כן, מודה באשמה, אני מאלו - ואין לי מושג כמה אנחנו - שקראו כל מלה כתובה. על תוויות של מרגרינה בלובנד, ועל בקבוקים של ק"ח (קופת חולים), ועל שלטים כמובן וברור, גם עיתונים וגם ספרים כבר התחלתי לקרוא אז, ולמעשה הפסקתי לפרק של כמה שנוטיפשעשרה מסיבות ידועות, אבל מגיל 18 ועד לפני רבע שעה אני לא מפסיק לקרוא ספרים (וגם מעוד רבע שעה ועד לקבר מן הסתם).

ועל השטר הזה, שטר הלירה המרהיב, הופיע שמו של איש לא מוכר לי, דוד הורוך שמו. לימים למדתי שלא הורוך כי אם הורוביץ. דוד הורוביץ, האלתגידנגיד הראשון של בנק ישראל, שהוא הוא זה שבנה, הגדיר, קידם וניהל במשך 17 שנה אם ספרתי נכון.

ומפה לשם, בדרך כלל אני לא באמת זוכר איך, התגלגל לידי ספר אחד של הורוביץ, על הכלכלה הישראלית. ובאופן לא ידוע אחר, התגלגל לידי הספר 'האתמול שלי'. גם הוא פרי עטו של הורוביץ. ובחיטוט בגוגל הסתבר לי שמדובר בכלל בטרילוגיה, כי יש עוד ספר העוסק בחוויותיו בשלהי תקופת המנדט וראשיתה של המדינה.

כן, הורוביץ חי את כל התקופה ההירואית, נולד ב-1899, נפטר 80 שנה מאוחר יותר, ובין השאר הביא לעולמנו כמה אנשים חכמים מאד, דן הורוביץ מהצמד ליסק מישוב למדינה ומצוקות באוטופיה הורוביץ, וגם תמר הורוביץ וגם נרי הורוביץ המומחה (בין השאר) לחרדים.

הורוביץ, הורוך בשבילי עד שלמדתי לקרוא גם חתימות, היה בין מייסדי השומר הצעיר, ובית אלפא, והיה חבר בגדוד העבודה, והתיידד מאד עם שרת ועם ארלוזורוב, וממנו הוא למד את ההבחנה בין 'כלכלה הירואית' לבין 'כלכלה רציונלית'.

כלכלה הירואית זה למשל לגדל אפרסק ברביבים. אפשרי אבל לא מאד רציונלי. רציונלי כפי שהסביר זאת ארלוזורוב להורוך, פעם כשהלכו להם ברחובות תל אביב הקטנה, זה להבין שחקלאות נחוצה לבניין המשק הנחוץ לבניין החברה הנחוצה לבניין הכוח הנחוץ לבניין המדינה הנחוצה לקידום יעדי הציונות, אבל חקלאות היא קודם כל (למשל) לחלוב פרה וחליבת הפרה איננה 'ציונית' כפי שהיא לא שום דבר אחר חוץ מאשר חליבת פרה וזה הבסיס לכל השאר.

הורוך העריך מאד את הכלכלה ההירואית, כי היא תרמה תרומה עצומה לפריצת הגבולות ולאיתגור המוכר ולניעור השמרנות, אבל הוא טען שבשלב כלשהוא ההירואיות חייבת לפנות את מקומה לרציונליות, או במלים אחרות: יש גבול לכל תעלול גם אם כל תעלול מבורך כשלעצמו.

הורוך נקלע למשבר משפחתי עמוק כשב-1927 התפרק גדוד העבודה והוא ואשתו ריבה שתוך זמן קצר (ינואר 1928) תכנס להריון, נותרו בלי גג ובלי פרנסה.

לא לדאוג, הכל הסתדר בסופו של דבר, הרבה לפני הסוף, והרבה לפני שהורוך קיבל פרס ישראל ב-1968. כבר במהלך 1928 הוא החל להתפרנס מכלכלת מלים ורעיונות, ומוקדם למדי החל לקבל שכר מספיק לכלכלת ביתו מכתיבת מאמרים.

אחד מהם התפרסם ביוני 1928, ובו הסביר הורוך מדוע הגאות הכלכלית בארה"ב חייבת לבוא בקרוב מאד לקיצה, וכי בניגוד למה שאומרים רוב הכלכלנים הגאות הזו לא רק שלא תמשך לנצח, אלא שמכיוון שהיא מנוהלת על פי עקרונות 'השוק החופשי', היא חייבת להתמוטט מהסיבה הפשוטה שלתהליך הרחבת כושר הייצור, לא מתלווה גידול דומה בכוח הקנייה של השוק המקומי, או בשתי מלים: קפאון בשכר.

הורוביץ מספר בסיפרו 'האתמול שלי' על "קיתונות הלעג" להם זכה מרוב חבריו שטענו כנגד "פזיזותו" וכן הלאה. לזכותו יאמר שהוא לא מתאר בספר כיצד הוא ניגש אליהם אחרי ה-25 באוקטובר 1929, ממש ביום בו דינדוש בנו הבכור הופ-הופ טרללה גדל לו בשנה, ומרח להם את המאמר המשוקץ בפרצוף (כמובן שאת התסריט הזה המצאתי הרגע, קוראים לזה השלכה).

וכל זה גם כדי לשתף אתכם בסודות מעברי כחובב מלה כתובה אובססיבי, שבין השאר זכר במשך שנים את אותו דוד הורוך מסתורי המביט על הדייג האמיץ שעל כתפו עוגן של ספינת מכולות בינונית, אבל גם כדי להזמין את המתעניין לשקול בראשו את ההבחנה ההיא של ארלוזורוב, שגם הורוך היקר היה שותף לה, בין כלכלה הירואית לכלכלה רציונלית, שממש בימים אלו מיושמת שוב על ידי כנופייה של קנאי-גרעון עמרצים, שקיצוצנו-אמנותם, שבשם הכלכלה הרציונלית מעדיפים לזרוק לאשפה 25 מיליארד שקל בצורה של הקטנת הגרעון, במקום להשקיע את 25 המיליארד האלו בהמשך בניין האומה.

כי מה לעשות, זה לעולם לא נפסק העניין הזה של בניין האומה. טיק טוק טיק טוק כל דקה נולד תינוק ובכל שעה עולה חדש ובכל שנה מתים פחות והמשק גדל ואת המדיניות הכלכלית יש להתאים - זו בדיוק המחשבה הרציונלית - לגידול הדמוגרפי האובייקטיבי ולא להפך.

אבל לך תסביר את זה לפנדמנטליסטים צרי המוח המנהלים את קלקלתנו, תוך שהם עושים שימוש בכלים שבנה עבור כולנו לא פחות מאשר אותו דוד הורוך היקר, שאת הגיגיו על הכלכלה עשה בין השאר בפחון דולף שורץ חולדות בשכונת רטיסבון, שם ישבה פלוגה של גדוד העבודה וחצבה אבנים כדי לבנות את רחביה.

כמה חבל שהבדיחה היא עלינו. מי יושב היום ברחביה? אותם פקידי אוצר קנאי-הקטנת-גירעון באופן הירואי כנגד כל הגיון רציונלי בסיסי. ומאיפה הם הורסים את העתיד הישראלי? ממשרדי בנק ישראל שדוד הורוך היקר טרח לבנות.

לה-פמיליה: ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתה של הדמוקרטיה הליברלית (וכן, ברור, אני נגד האידיאולגיה של לה-פמיליה. מי לא)

 

פרשת לה-פמיליה בכלל והארועים הקשורים בה במשחקה האחרון של בית"ר ירושלים בבלומשטיין נגד הקבוצה הדומיננטית של תל-אביב, מזמנת לנו, למרבה הצער יש לומר, שיעור מעולה במהותה של הדמוקרטיה הליברלית.

כן, כן, בדיוק. הדמוקרטיה הליברלית. למען הסר ספק אפתח בשלוש הצהרות קצרות ונוקבות:

א. אני מזדהה בכל לבי עם הרוב המוחץ של אזרחי ישראל הכוללים את הרוב המוחץ של אוהדי בית"ר, הרואים בארגון לה-פמיליה בושה וחרפה וגם איום על הדמוקרטיה.

ב. המאמר הזה שלי הולך להיות ארוך.

ג. השורה התחתונה שלו היא שמכל נקודת מבט של הדמוקרטיה הליברלית, לא רק שאין 'פתרון' ללה-פמיליה, אלא שעצם קיומה הוא תעודת כבוד לדמוקרטיה הליברלית, שכל אוהדיה - ואלו אמורים לכלול את אנשי 'לה-פמיליה' לו היה להם גרם של מודעות עצמית, מה שמבטיח שמי שעושה שימוש בלה-פמיליה מבין את הדברים בדיוק כפי שאני עומד להציגם - חייבים להפנים שהתופעה הזו, לה-פמיליה, ודומותיה, בלתי ניתנת לעקירה.

סעיף א' הוא מובן מאליו. גם הכוחות העלומים העושים שימוש בלה-פמיליה יצטרפו לגינוי המוחלט של הארגון על כל מימדיו. סעיף ב', נו, מה חדש. מה לעשות וכדי להסביר דברים פשוטים יש לעשות שימוש בהרבה, הרבה יותר, מאשר שני אקורדים. סעיף ג' הוא תוכן המאמר, אז להתראות לאלו שהתעייפו, ולאלו שממשיכים אתנו, בבקשה להקשיב עד הסוף.

מה היא דמוקרטיה ליברלית? שיטת ארגון חברתי המבוססת על הנחת יסוד העולה בקנה אחד עם השכל הישר, עם ההיסטוריה ועם המציאות: בני אדם חושבים כל מיני מחשבות על כל מיני נושאים, ולא פעם אותו האדם יחשוב מחשבות מנוגדות לאלו שהוא עצמו חשב לפני כמה דקות.

הנחת יסוד הנגזרת מזו הראשונה, היא שיש הבדל בין מה שאדם חושב, למה שאדם אומר למה שאדם עושה.

ומזו נגזרת עוד אחת: שיש הבדל בין מה שאדם אומר בנסיבות כאלו לבין אותם הדברים בדיוק שהוא יגיד בנסיבות אחרות.

ועוד אחת: שמה שאדם עושה נמדד במונחים ריאליים ביחס למציאות, לנסיבות, להקשר.

והמסקנה המעשית של הדמוקרטיה הליברלית מכל הג'אז הזה פשוטה בתכלית להגדרה, מסובכת מאד לביצוע, וב'מסובכת' אין הכוונה שהדמוקרטיה הליברלית מפנה עורף לאתגרים הנגזרים מכל הג'אז הזה, אלא שכל מה שיעשו מוסדותיה תמיד יהיה חלקי, מאכזב, מתסכל.

והנה כבר עכשיו הזדמנות לומר מה השורה התחתונה של המאמר הזה, למקרה של כמה אנטי-אמלקים שהצליחו בכל זאת להגיע עד כאן אבל יש להם משהו לא פחות ואולי יותר דחוף לעשות: מצב הצבירה הטבעי, השכיח, המובן מאליו והמתמיד של הדמוקרטיה הליברלית הוא חלקיות מאכזבת ומתסכלת.

מהרסיה של הדמוקרטיה הליברלית הם תמיד אותם אנשים שהחלקיות המאכזבת והמתסכלת הזו אינה לפי רוחם והם ניגשים לרקוח איזו שהיא מרקחת אולטרא-ליברלית או אינפרא-דמוקרטית וככה הם מביאים לנו זוועות כמו בולשביזם, נאציזם ויורשותיהן (העדינות יותר, בינתיים): כל שלוחות הפוסט-מודרניזם ללא יוצאת מהכלל.

הדמוקרטיה הליברלית סידרה שני סידורים פשוטים מאד באמצעותם היא אמורה - ואכן מצליחה מאד אם זוכרים לאמץ בחיבה את התסכול והאכזבה - לפעול:

חופש המצפון

פרוצדורה לקביעת שלטון על בסיס בחירות בשיטה כזו או אחרת (כולן גרועות מאד כשלעצמן, אבל כולן טובות בהרבה מהחלופות כידוע [?])

לה-פמיליה נכנסת בקטגוריה 1, בדיוק כפי שדעתי על לה-פמיליה נכנסת גם היא באותה הקטגוריה. מה לעשות וחופש המצפון, גם אם ממציאיו התכוונו שהוא יהיה מקור לדברים נשגבים בלבד כמו סובלנות, קבלה, הכלה ואהבה, כולל בתוכו גם את האפשרויות ההפוכות.

יודעים מה? יאללה נשים את נפשנו בכפנו. לה-פמיליה בנוי על ערכים אלו, ובלבד שהם תקפים רק לגבי מי שחושב בדיוק כמותם. זו קבלה חלקית כמובן של התפיסה הליברלית. מאכזב ומתסכל, לא? בדיוק. אבל כבר קבענו קודם ששני אלו מסימני הדמוקרטיה הליברלית.

לה-פמיליה לא אוהבים 'סתם' יהודים. הרי גם אוהדי הפועל תל-אביב, חלקם לפחות, וחלק של חלקם ממש מתגאים בזה, הם יהודים. אדרבא, יש לא מעט יהודים בין אוהדי בית"ר. ועדיין מבחינת אנשי לה-פמיליה, אהבתם הנשגבת למושגיהם-הם אודות מה זה בית"ר ומה היא מייצגת וכן הלאה, יש יהודים אוהדי בית"ר שלא רק שלא ראויים לאהבה, אלא להפך הגמור מזה.

במלים אחרות אם זה לא ברור, אנשי לה-פמיליה מיישמים את חופש המצפון בדיוק כמו כל אחד אחר. מה לעשות. מי שחושב שחופש המצפון אמור לייצר אצל כל אחד את מה שהוא מייצר בתוך עצמו, מתנגד עקרונית לחופש המצפון.

מכאן פתוחה הדרך להתבונן באופן הגון על הדרכים בהם מנסה הדמוקרטיה הליברלית להתמודד עם הסתירות האלו שאם זה לא ברור, אין להן פתרון. בכלל ובהקשר הישראלי בפרט, ואם לא בפרט, אז בתוך-כך (כי 'לה-פמיליות' יש בכל הדמוקרטיות הליברליות, מה שמלמד שמדובר בתופעה אוניברסלית, שזה לא אמור להפתיע בהנתן העובדה האוניברסלית המוכרת בשם 'אנושות' המורכבת מכל אותם אנשים עליהם אמרנו שהם מתאפיינים במחשבות שונות לא פעם כל אחד ביחס לעצמו בין השעה 09:12 לבין השעה 09:21).

הדרך המרכזית של הדמוקרטיה הליברלית להתמודד עם כל הג'אז הזה היא באמצעות קביעת 'כללי משחק' המוכרים גם בשם 'חוק'.

כללי המשחק המופיעים כחוקים, מבחינים באופן מוחלט בין מחשבה, דיבור ומעשה, וגם כשמגיעים למעשים, לכל אחד מהם יש 'תו מחיר' מכל נקודת מבט של המערכות שתפקידן ליישם את כללי המשחק הזה במציאות.

מחשבה מלכתחילה לא ניתנת לפיקוח. לאף אחד, לא פעם אפילו לא לי עצמי, אין דרך לעקוב אחר המחשבות שלי. חל על כולנו, מה לעשות. 50 מיליארד נוירונים לא הולכים ברגל, הם טסים במהירות של 30 אלף ק"מ בשניה בתוך מאסה אפורה שמשקלה בערך 1500 גרם.

דיבור הוא בעיה רק אם הוא מוגדר ככזה. בשיטה האמריקנית כינו זאת כבר מזמן בצירוף המלים 'סכנה ברורה ומיידית'. קליר ענד פרזנט דיינג'ר. צירוף המלים הזה נועד לברר מתי מלים כמו 'בדם ואש נפדה את פלסטין' או 'מוות לערבים', מהוות 'סכנה ברורה ומיידית'. כל אחד מאלו שהגיעו עד כאן מוזמן לבדוק בעצמו את התשובה. בדיוק. אף-פעם.

לעומת זאת, אם אני חוקר שב"כ-מגזר יהודי (אני לא, אבל נגיד), ואני מוצא אתר אינטרנט ובו דיבור מורכב ומפורט המסביר מדוע נכון להפסיק את פועלו של מנהיג ציבור כזה או אחר (נגיד ראש ממשלה ונגיד שב'להפסיק' הכוונה היא לגדוע את פתיל חייו), אזי הדיבור הזה כבר הופך לסוג של מעשה וגם אז עלי לבדוק עוד כמה מרכיבים לפני שאני נוקט בצעד החמור ביותר מנקודת המבט של הדמוקרטיה הליברלית: עוצר חשוד ובזאת פוגע בזכויות היסוד שלו שמבלי שמירה עליהן אין ולא תתכן דמוקרטיה ליברלית.

למשל אני חייב לבדוק האם יש לו כלים לביצוע העבירה הצפויה. או האם יש לו הזדמנות. ואם יש לו שותפים, מה מצב הקשרים ביניהם. וכן הלאה.

זו הסיבה שדמוקרטיות ליברליות משקיעות מאמצים ומשאבים בלשמור על אובייקטים שפתיל חייהם נתון בסכנה, לא פחות משהן משקיעות משאבים ומאמצים לחפש, למיין, לאתר ואם יש צורך - לעצור - סכנות ברורות ומיידיות.

ואם הבנו, ואחרי שהבנו את כל זה, כל שנותר הוא לחזור למקרה המתסכל, מאכזב ומעציב של לה-פמיליה ולמדוד אותו בהגיון הפשוט של הדמוקרטיה הליברלית, רק כדי לשוב ולהתאכזב, להתעצב ולהיות מתוסכלים.

'מוות לערבים' או 'נשרוף לכם את הכפר' הם דיבורים מכוערים לדעת רוב אוהדי בית"ר אפילו. האם הם מהווים בבחינת 'סכנה ברורה ומיידית'? שאלה רטורית שלמען הספק - כי אנו חיים בעידן בו כל דבר הולך חוץ משכל ישר - התשובה היא חד משמעית לא. לא סכנה. לא ברורה. לא מיידית. בדיוק כמו 'בדם ואש נפדה את פלסטין'.

אתנחתא לכל אלו שעברו שלושים סדנאות וארבעה קורסים של חינוך לשלום או שטות דומה אחרת, וקופצים ושוצפים עם הסיסמא הנבובה (ידעת שזה יבוא אח שלי ותודה שאתה קורא עד כאן הגם שאתה לא מסכים למלה שאני כותב): 'מלים הורגות'.

אז זהו. שכל רופא וכל פרמדיק יסבירו לכם שמדובר בדבר הבל נבוב. מלים לא הורגות. משאית שנופלת עליך, כן. מכולה בנמל שנופלת עליך, כן. כדור בראש כמעט תמיד, גם לא בטוח. סכין בלב? אולי, תלוי איפה בדיוק נמצאת הנט"ן. וכן הלאה. מלים, מה לעשות, וטוב שכך, לא הורגות. הן לא פעם לא נעימות, נכון, מאכזבות, מתסכלות ומעציבות. וואלה. בערך כמו החיים מדי פעם. זה מה יש.

כשאנשי לה-פמיליה החליטו אי אז בדקה ה-34 בערך להפסיק לעודד את קבוצתם בית"ר כי המאמן (הלא-יהודי, קטע) החליט להכניס למגרש שחקן שבין השאר כי כולנו הם כמה דברים, הוא מוסלמי, ורוב אוהדי בית"ר המשיכו לעודד את קבוצתם כי זה בדרך כלל מה שעושים אוהדי כדורגל (וגם אז יש כאלו שלעודד את קבוצתם פירושו לשיר שירי נאצה לפיהם אוהדי הקבוצה היריבה הם נאצים ולכן מגיעה להם שואה וכדומה, כי זה מה שמצפונם המופלא מכתיב להם), כשבמצב כזה מתחילה מהומה, כאן שוב נכנסת הדמוקרטיה הליברלית לפעולה.

ומה עושה הדמוקרטיה הליברלית כשיש מהומות ביציע? בדיוק מה שהיא עושה אם יש מהומות בחוף, או כשמישהו בחוף לא מתחשק לו להשמע להוראות המצילים, או כשמישהו בעידן הקורונה לא בא לו לשים מסיכה וכדומה: היא שולחת את מי שממונה מטעמה לעשות סדר - משטרה קוראים לזה - לעשות סדר.

אז אם בחוף הסטודנטים קייטן החליט לשחות בין הדגלים השחורים ולא נענה לקריאות המצילים להנות מהים בין הדגלים האדומים, לפקחים קל מאד לעצור אותו וכן הלאה. כך גם בכניסה למסעדה בלי מסיכה. אבל מה עושים כשמדובר במתקן משונה כמו איצטדיון? מצד אחד יש מקומות ישיבה, מצד שני כולם עומדים וזזים וצועקים כי זה מה שעושים במשחק כדורגל.

וכשעוצרים את החשוד, מה אמורים לעשות אתו? אפשרות א: הוגשה נגדו תלונה מצד מישהו (נגיד בחורה עם קביים). אפשרות ב: לא הוגשה נגדו תלונה. נגיד שהוגשה תלונה, יש לה תוכן. התוכן הזה נבחן במשקפיים של כללי המשחק שהוזכרו קודם. האם היתה כוונה מראש להוא מלה-פמיליה לפגוע דווקא בההיא עם הקביים? בוודאי שלא אלא אם יסתבר אחרת בחקירה מתוחכמת במיוחד ואז כמובן הסיפור עובר למישור אחר (הסתבר שהיא האקסית המיתולוגית שלו והוא עושה לה סטוקינג כבר 9 שנים והוא גילה שהיא אוהבת ללכת לבלומשטיין למשחקים נגד הפועל ואז הבין שאם יצטרף ללה-פמיליה תהיה לו הזדמנות להוריד לה כאפה).

בהנחה שלא זה הסיפור ומדובר במהומת איצטדיון שגרתית, המופקדים על הסיפור - שוטרים, פרקליטות, שופטים - יעשו בדיוק מה שכל כך מאכזב ומתסכל וכן הלאה.

אגב, מהומת איצטדיון שגרתית איננה שונה מכמה בחינות מיציאה של מאסה אנושית גדולה מרכבת בתחנה שמתכנניה לא חשבו על האפשרות הזו כשהמציאו את השיטה המופלאה הזו של יציאה מהתחנה המתאפשרת רק אחרי שהרב-קו, אם הואיל בטובו להזדהות בפני האלקטרוניקה של השער המטומטם שנפתח ל90 מעלות ואז נסגר פעולה שאורכת לפחות 3 שניות שזה נשמע מעט אבל אם תכפילו את זה ב-100 אנשים זה פשוט נצח.

כן, כי הצלחת הדמוקרטיה הליברלית היא בין השאר במה שאורטגה אי-גאסט תאר באמנות כבר לפני 100 שנים: עליית הזמנים, תופעת ההמון, האדם המרוצה, או בקיצור: דוחק, צפיפות ובלגן, כי כולם רוצים הכל כמו ששר באמנות גדולה לא פחות יהודה פוליקר למלים של יעקב גלעד המוכשר לא פחות עוד יותר.

שורה תחתונה: תרגיעו. לה-פמיליה היא לא רק חלק מהשיטה, היא הוכחה עד כמה שהיא יציבה ובריאה. וכן, כולנו נשמח לשמוע על עוד פעיל לה-פמיליה בכיר שהגיע לכלא לשנתיים. אבל אחרי שנתיים הוא חוזר נחוש עוד יותר, ובינתיים יש מאחוריו עוד כמה אנשים, שלא רק שלא מתים אלא ממשיכים להתחלף כל הזמן.

מתסכל? מאכזב? חלקי? נו, לא יותר מהחוויה האנושית בכללותה.

עלומים ונוכחים - אולי לא בכל, אבל בכל זאת נוכחים רבים מאתנו, וטוב שכך (בעקבות קריאת הביוגרפיה של אריה בועז על שאול אביגור)

 

כמה מלים על שאול מאירוב, מהאנשים החשובים ביותר שחיו כאן (הלך לעולמו ב-1978, פרש מעיסקי ציבור ב-1970).

מאירוב מוכר יותר - אם הוא בכלל מוכר - בשם אביגור, שם שאימץ לעצמו לאחר שבנו, גור, נהרג במהלך מלחמת העצמאות בקרב באזור סג'רה.

כמה מלים בעקבות קריאת הביוגרפיה שכתב אריה בועז על אביגור, ושראתה אור לפני 20 שנה, ושדרכה ניתן ללמוד עוד כמה דברים שלא ידענו על הדרכים בהם נבנתה המדינה ומה שקדם לה: החברה היהודית בארץ ישראל.

משום מה נהוג להתווכח בקרב היסטוריונים על חשיבותה של ביוגרפיה ואפילו על עצם נחיצותה. לפני כמה דורות התקיים ספורט אינטלקטואלי מעייף בין שתי קבוצות: קבוצת 'התהליכים' וקבוצת 'האישים'. השאלה היתה מה יותר חשוב: למשל המשבר הכלכלי שדרדר את המעמד הבינוני בגרמניה בתחילת שנות ה30 או דמותו הצבעונית של היטלר.

אני שנולדתי כהיסטוריון הרבה מאד שנים לאחר מכן לא מצאתי במשחק הזה שום עניין. במונחים של ספורט-אולימפי, הוא מבחינתי עוד פחות מעניין מג'ודו, ללא ספק הספורט המשעמם ביותר שניתן לצפות בו בשידור ישיר.

אגב, המשחקים הרעיוניים משתכללים עם השנים: המשחק שמתנהל בתקופה שלי משמים וגם מזיק הרבה יותר - האם יש אמת היסטורית ומה מעמדו של 'נראטיב', או בקיצור= 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', שטות שהפליץ בזמנו הנוכל המדופלם פפה, שטות שהפכה לכמה עמיתים שלי לנקודת מוצא לקריירה מזהירה כמורי-מורים.

תארו לעצמכם שבבית ספר לרפואה מרצה בכיר מכריז בדרמטיות: 'אין רפואה - יש רופאים'! או שבבית הספר להנדסה מרצה בכיר מכריז בנפיחות עצמית עליונה: 'אין הנדסה - יש מהנדסים'.

כן, גם אני לא הצלחתי לתאר לעצמי מצב כזה, אבל במדעי 'קדושת הנראטיב' הכל הולך. אם לחזור לויכוח על נחיצותה של ביוגרפיה: גם את הויכוח הזה אף פעם לא הבנתי. אינני מכיר ולו ביוגרפיה אחת - וקראתי עשרות וכתבתי שתיים - שטוענת שגיבורה פעל לבד ושבלעדיו כל מה שעשה לא היה נעשה.

אדרבא, אין שום מובן לעשייה חברתית ללא קיומם של פרטים, ואין שום דרך להבין עשייתם של יחידים מחוץ להקשר החברתי. שעל כך אמר בזמנו היסטוריון ראוי לשמו, חתן פרס ישראל יהושע אריאלי: 'אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחות להיסטוריה'.

אריה בועז, שעד שקיבלתי את ספרו על אביגור לא שמעתי עליו (והוא לא שמע עלי, הכל בסדר), עשה בדיוק מה שעושים היסטוריונים שמכבדים את המקצוע העילאי הזה, שראוי לתואר שבימי הביניים נשמר לפילוסופיה: מלכת המדעים.

כן, היסטוריה בוודאי לא נחוצה לפיתוח הפיזיקה אבל היא בהחלט מלכת מדעי הרוח והחברה, והפרדוקס, שלא לומר אבסורד, שלא לומר טרגדיה, היא שכל מי שפותח את הפה כדי לומר משהו בענייני חברה ורוח מדבר היסטוריה, גם כשהוא לא שם לב, ובעיקר אם הוא מכחיש זאת.

ומכאן להבדל החשוב: האם הדברים ההיסטוריים רציניים או לא. ומכיוון שרוב העמיתים שלי במדעי הרוח והחברה יודעים קרוב לכלום בהיסטוריה, ברור שרוב דבריהם ההיסטוריים לא רציניים. אלו החיים.

אביגור עשה היסטוריה ואולי לא במקרה - כי זה באמת לא הכרחי, אפילו לא אז - גם כתב היסטוריה. בלעדיו למשל לא היה רואה אור 'ספר ההגנה', או שאולי היה רואה אור אבל מאוחר ומצומצם יותר.

ולא 'רק' ספר ההגנה על 4500 עמודיו בשלושת כרכיו וארכיון ההגנה שצמח בזכותו (כי רוב הספר מבוסס על עדויות מסיבות שונות שנדלג עליהן כרגע), אלא 'ספריית העלייה' שאביגור הקפיד לייצר לטובת שימור, פיתוח וטיפוח הזיקה היהודית של מליוני יהודי ברה"מ שישבו בכלא הרוחני הסובייטי.

בזכות הספר על אביגור למדתי על קיומו של ספר מרתק - כך עושה רושם כי הוא בדרך אלי בדואר הרשום - פרי עטו של לובה אליאב, 'בין הפטיש למגל', ובו תאור חייהם של יהודי ברה"מ בשנות ה60'. יומן קריאה מובטח ובלבד שהספר יגיע אלי בעזרת הדואר הרשום.

ולמה אני לא כותב בצורה מסודרת על אביגור? כי למה לי להתחרות בויקיפדיה. ולא, אין בה הכל, אבל יש בה את היסודות הנחוצים להבנת פרקי חייו של האיש הצנוע והמופלא הזה.

כבר שנים שאני נושא בלבי הערצה שקטה לאותם מאות ואולי בעצם אלפי אלמונים (יחסית) שבנו את המדינה. לא כי אין לי כבוד לאישים כמו בן גוריון, שרת, וייצמן ורבים אחרים בעלי שם ומעמד כזה או אחר. על שניים מהם - לוקר ואלון - זכיתי לכתוב ביוגרפיות פוליטיות.

לא. לא כי החשובים אינם באמת חשובים. הם באמת חשובים וראויים לכל תשומת הלב שניתנה להם. נכון שיש כאלו שנפלו בין הכסאות, ויש כאלו שרק בזכות קרוב משפחה נאמן אנחנו יודעים עליהם יותר מכלום (משה שרת, אבא אחימאיר הם שני אישים כאלו).

אבל לצד החשובים המפורסמים שהם מפורסמים כי הם חשובים והם חשובים כי הם עמדו בצמתי הכרעה ו'עשו את ההבדל' כמו שנהוג לומר, יש מאות ואלפי אלמונים כאלו ואחרים שבלעדיהם לא היה קורה כאן כלום.

האם הם ראויים כלומר 'ראויים' שיכתבו עליהם ביוגרפיה במובן הטכני-לוגיסטי, כל הטראראם, גיוס משאבים, הוצאת ספרים, עיצוב עטיפה, אפראט מדעי, שיווק, בלה בלה וכן הלאה? לא יודע. בעולם מדומיין (אצלי בראש) התשובה חיובית, כי בעולם שאני מדמיין בעיות טכניות-לוגיסטיות הם פחות אקוטיות כי בעולם שאני מדמיין בנקים נראים כמו בתי ספר ובתי ספר נראים כמו בנקים, בעלי בנקים נהנים ממשכורת ממוצעת ומורים ודומיהם ממשכורת גדולה פי 4, אבל כל זה מדומיין כאמור.

מה נותר? להתעניין במעשים של אותם אלמונים, לא פעם זה אבא של ההיא, האמא של ההוא, השכן שלהם, הזה שנוסע בכל בוקר לכאן או לשם וממציא משהו, או מתחזק או מוודא שהדברים שאמורים להיעשות, יעשו.

איפה אביגור בסיפור הזה? הרבה יותר קרוב לוייצמן ולבן גוריון מאשר לאבא שלי למשל, שהיה אחד מהראשונים בארץ שיזם את מה שהיום מובן מאליו ברחבי העולם, בוודאי בארץ, והוא שאין שום סיבה להתייחס למי-ביוב כאל ביוב כי עם קצת מאמץ ולא מעט לוגיסטיקה, אפשר להפוך מי ביוב למי השקייה.

אביגור - תציצו בויקיפדיה - היה מעורב עמוקות ולמעשה במו ידיו היה שותף בכיר בהקמת ארגונים כמו 'ההגנה', 'המוסד לעלייה ב', 'הרכש', ו'נתיב'.

את הכותרת לספרו - עלום ונוכח בכל - לקח אריה בועז מדברים שכתב אלתרמן לכבודו של אביגור, שהופיעו בסופו של דבר גם על המצבה שלו.

אלתרמן השובב חתום על עוד הגדרה מופלאה ומדוייקת כזו באמצעותה תאר בקצרה את פועלו של איש גדול אחר שגם הוא קצת שכוח אבל אולי פחות מאביגור (ואיך מודדים את זה לכל הרוחות... אי אפשר): ישראל גלילי. על גלילי כתב אלתרמן שהוא "שומר המסד ונוטה הקו".

רבים הם בימינו, רבים מאד הם שומרי המסד ונוטי הקו. רובם ככולם עלומים, וגם אם הם לא נוכחים בכל, בכל מה שהם נוכחים בו, הם נוכחים. בלעדיהם לא היינו מנהלים את הדיון הזה.

70 שנה לשביתת הימאים

 

בעוד פחות מחודש ימלאו 70 שנה לשביתת הימאים שפעם היתה די מפורסמת, והיום אולי מעט פחות.

לפרטים ניתן לפנות לגוגל פינת ויקיפדיה. כאן רק אומר אולי את המובן מאליו: השביתה הזו שנמשכה יותר מחודש ובמונחים של ספורט הסתיימה אחרי זמן פציעות (פשוטו כמשמעו ותרתי משמע) בהפסד של השובתים, אך שבמונחים היסטוריים הסתיימה מאוחר הרבה יותר בנצחון בנקודות של השובתים, מסמלת באופן מקיף למדי את כל הדילמות הקשורות לעולם המורכב הזה של יחסי עבודה, בכלל ובפרט על רקע מדינה חדשה שמילא היא חדשה, העיסוק המרכזי שלה אי אז לפני 70 שנה הוא לקלוט עליה ולבנות אומה.

כמו בנושאים נוספים מהסוג הזה, הדיון בהם יכול ללכת ואמנם הלך וממשיך ללכת בשני כוונים מנוגדים:

האחד - הדיכוטומי. בין אם לטובת או נגד השובתים, בין אם בעד או נגד אבא חושי ובן גוריון, כך או אחרת, סיטרא-אחרא מול הצדיקים, כוחות השחור מול כוחות האור, מורה הצדק נגד הפשיסטים וכיוצא באלו מושגים אחים דומים באופן כזה או אחר.

השני - ההיסטורי. סימנו המרכזי היא העדר שחורים ולבנים, טובים ורעים, טועים וצודקים. לא כי אין צדק, להפך. כי במקרה הזה, ובעוד לא מעט מקרים היסטוריים דומים יותר או פחות אחרים, כולם צודקים. אלא שכשצדק פוגש צדק, ואוחזי צדק א' מוכנים להכיר באפשרות שהאוחזים בצדק ב' גם הם אוחזים בסוג של צדק, כלומר שהצדק שלהם - א או ב - איננו מוחלט אלא חלקי, ברור שאין שום דרך פשוטה וחלקה וחד משמעית למצוא פתרון, ואולי בכלל הדיבורים במונחים של 'פתרון' מוטעים מיסודם, כי כל מה שניתן להשיג הוא פשרה חלקית שתחייב בזמן נראה לעין (במונחי יחסי עבודה: כשנה-שנתיים לכל היותר), פתיחת הדיון מחדש.

הצדק הברור של הימאים השובתים היה קודם כל תנאי העבודה העלובים, שלא לומר האיומים שלהם. צדק ברור נוסף הוא זכותם (והיו שאמרו חובתם) להתארגן.

הצדק הברור של מדינת ישראל היה קודם כל חשיבותו של ענף הימאות בכלל ושל פעילותו הסדירה של הנמל היחיד באותו הזמן שעמד לרשות ישראל: נמל חיפה.

מכאן לדיון בפרטים הדרך קצרה אבל הדיון בפרטים עשוי או עלול - תלוי מי אומר מה - להתפתל בדרכים ארוכות שחלקן בהכרח מובילות לשום מקום אך חלקן, אם נלקחות ברצינות, אמורות להוביל את המתבונן לוותר על הכיוון הדיכוטומי ולאמץ את הכיוון האנושי.

למשל תפקיד האלימות. למשל תפקיד העיתונות. למשל תפקיד המפלגות (חומר למחשבה: כשלון מפ"ם בבחירות שהתקיימו ארבעה חודשים לפני שביתת הימאים חידד את המתחים בין שני מרכיבי המפלגה הזו (השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה) שנוסדה בעיקר על בסיס שלילת מפא"י בינואר 1948, ושכמעט מכל בחינה פוליטית גדולה ראו את הדברים באופן שונה במקרה הטוב, הפוך במקרה השכיח). למשל הפילוג בתנועה הקיבוצית. רשימה חלקית.

48 שנים ל-4 באוקטובר, היום בו לא גוייסו מילואים כי מישהו דאג להפסיק את הזרם בסניף המרכזי של האמצעים המיוחדים

 

טוב, היום 4 באוקטובר, סוג של 48 שנים למלחמה ההיא, או ליתר דיוק, מנקודת המבט המשמשת אותי במאמץ המסובך להבין את העבר, את הספירה למלחמה ההיא יש להתחיל לא ב-6 לאוקטובר אלא 48 שעות קודם לכן, למשל ב-4 לאוקטובר, המועד האחרון (ביחס למה שהתרחש בפועל: המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר) לגיוס המילואים, כלומר לאי-גיוסם.

ובעניין זה כתבתי לפני רגע לקולגה, היסטוריון רציני מאד, שגם הוא קרא את הספר 'רהב' מאת יואב גלבר, וגם הוא כמו אלו שקראוהו, או לפחות חלקים ממנו (המקרה שלי, אני לפחות מודה בזה), התרשמו מאד מטיעוניו של גלבר שנסכם אותם כאן בשני משפטים:

א. ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.

ב. הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם. תוספת שלי: ועדיין היה עדיף צבא טיפש וגדול ב-6 באוקטובר על פני צבא טיפש וקטן.

הטענה הזו שלי לא מצאה חן בעיני אותו עמית אלמוני, השם והכתובת וגו', והוא ענה מה שענה, והנה תגובתי על תגובתו לדברי:

על כך שהצבא נכשל בהכנות למלחמה אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל השאלה שנותרה פתוחה, ושגלבר מטייח אותה, מסיבות שאני רק יכול לנחש ושאשר מאפיינות את רוב הכתיבה על מלחמות בארץ, היא מדוע לא גוייסו מילואים.

למרבה הצער גלבר מסכם את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים והשפעתם על קבלת ההחלטות בתחום קריטי זה, במלים 'העניין נותר פתוח'. כן, עניין 'קטן' בלשון המעטה, להבנתי, ושוב, סליחה על האירוניה, מה לעשות ואני מצפה מגדולי ההיסטוריונים שלנו, וגלבר הוא ללא ספק אחד כזה, לדעתי בשלישייה המובילה אם לא יותר מזה, שיתמודדו עם הקושייה הזו, מדוע לא גוייסו מילואים, באופן הלוקח בחשבון את כל האפשרויות.

האירוניה ('עדיף צבא טיפש וגדול על פני צבא טיפש וקטן') תפקידה להקפיד ולטעון שגיוס המילואים היה קריטי לא רק במחשבתו של סמל במילואים אהוד מנור (אני אם זה לא ברור) אלא בעיני צמרת מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביושבם על המדוכה ממש כעת חיה לפני 48 שנים בדיוק.

מבחינתם, כלומר מבחינת גולדה, גלילי, אלון ודדו, האמצעים המיוחדים היו 'פוליסת הביטוח' כהגדרתם שלהם. ומכאן לטענתי שנראית לי סבירה לחלוטין ושאותה הצגתי כשאלה רטורית כי לי אין ספק לגבי התשובה, והנה זה באופן קטגורי:

עדיף שב-6 באוקטובר היה יושב צבא מילואים לא מאומן ולא חכם ושמפקדיו לא קראו ספרים (אחת הטענות של גלבר, וגם היא נכונה ונוקבת ומשמעותית כשלעצמה) ושחלק מהטנקים שלהם לא מספיק מזוודים ושחלק ממצבריהם לא טעונים וכן הלאה, על פני המצב שהיה בפועל ב-6 באוקטובר, מכיוון שלא גוייסו מילואים.

בספרי על יגאל אלון הצעתי תיזה המסבירה את הדברים מנקודת מבט 'קלאוזביצית', והנשענת על ההיסטוריה הארוכה היחסית של הנפשות הפועלות, בין השאר של משה דיין (האנטיתיזה של אלון מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת), שכבר מ1957 לכל המאוחר הניח (דיין) שתי הנחות שהשלימו זו את זו:

א. שאלת הבטחון היסודי של ישראל אסור לה שתשען על צבא רגיל אלא על הרתעה גרעינית גלויה.

ב. אין שום חשיבות לשטחים, בכלל ובפרט כקלף מיקוח לתהליך מדיני שהוא לא האמין בו מסיבות השמורות עמו ושגם הן דורשות דיון רציני ולא פולקלוריסטי.

מנקודת המבט הזו - כך טוענת התיזה שלי - 'המחדל' של דיין-זעירא איננו 'מחדל' אלא מדיניות והיא המשיכה את ההצעה של פרס ב-1 ביוני 1967 למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ביטול העמימות על ידי פצוץ של מתקן גרעיני שירתיע 'אחת ולתמיד' את מצרים (ויחסל מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שעליו עמל אשכול ב-1964 וב-1965 ושקיבע עד לרגע זה ממש את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב).

זו התיזה שהצעתי. מה שיש לעשות במדע זה או לקבל את התיזה או להפריך אותה תוך התייחסות לא לגופו או לדרגתו או ליפי בלוריתו או כיעורה של אדם, אלא לכל העובדות הרלבנטיות המשמשות את התיזה, והצעת הסבר אחר שלוקח בחשבון את העובדות, כל העובדות הרלבנטיות, גם אלו שלא מופיעות בתיזה שלי (כי מה לעשות אני לא יודע הכל וביחס לגלבר אני לא יודע כמעט כלום).

את זה נכון לעכשיו אף אחד לא עשה.

למה? תשובה פשוטה היא 'ככה'. תשובה אחרת נתן סנט אקזופרי בספרו הידוע בקטע העוסק בתוכן הטורקי שלא התלבש כפי שצריך לפני שהודיע לקהילת המדענים על כוכבית חדשה שגילה.

תשובה אחרת יכולה להיות הנטייה של ההיסטוריה הישראלית להפריד בין הצבאי לבין המדיני תוך התעלמות מוחלטת לפעמים מההיבט המדיני. דוגמא לכך היא רב המכר של עמירם אזוב, צליחה, ספר מעולה מבחינה מקצועית - האיש היסטוריון קפדן מאד - אך שלשווא יחפש המחפש ולו מלה אחת שאינה עוסקת בכל מה שאיננו צבא.

ספרו של אזוב הוא הצד המקצועי של הנטייה הציבורית 'העממית' יותר, לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדרה המהוללת 'שעת נעילה' (שגם אם תכבו עלי סיגריה לא אצפה בה).

הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, שהן תמיד, כמו בכל מלחמה בכל מקום בוודאי במאתיים השנים האחרונות, מדיניות ומדיניות בלבד.