שירות לקוחות101 - מה בין שלום עכשיו לבטחון עכשיו? כלום ושום דבר. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שלא קונה שום דבר

 

מנטליות שירות הלקוחות לא פוסחת גם על ענייני בטחון. מקימי שלום עכשיו בוודאי יכולים להיות מרוצים מהעובדה שיש להם יורשים. מה בדיוק ההבדל בין 'בטחון עכשיו' ל'שלום עכשיו'? כלום ושום דבר. מדובר בשתי תביעות כמעט כתבתי ילדותיות אבל אז נזכרתי שילדים לא פעם חכמים מכפי שנוטים לחשוב, ולכן המלה הנכונה היא תלושות או חלולות.

שורשי חוסר הבטחון היחסי ממנו סובלים הישראלים ברגעים אלו (הנמשכים כבר יותר מ-140 שנה אבל למי יש כוח לקצת פרספקטיבה בכלל ובפרט כשיש כותרות וברייקינג ניוז וכל שאר מרכיבי הטקס) ידועים: התנגדותם של הערבים לנוכחות יהודית-ריבונית ולו במילימטר של 'אדמה ערבית' (שלצורך העניין חלק מסויים ממנה קיבל את השם 'פלסטין').

להתנגדות הזו יש שורשים עמוקים מאד באסלאם הקלאסי (ולא תעזור מלאכת כיבוסו והבחנה בינו לבין 'אסלאם רדיקלי'. אמנם מדובר בשני דברים מובחנים אבל הקשר ביניהם ידוע לכל מי שרוצה לדעת).

נשק? קל יותר להשיג היום מאשר קאנאביס רפואי. נגישות למוקדים ציבוריים בהם מסתובבים הרבה יהודים? קלי קלות. קוראים לזה 'רכב', אפשר לקנות, לגנוב או להשאיל. ויש גם תחבורה ציבורית הן כמוקד לביצוע פעולות בשם דת השלום והן כשירות יעיל שיסיע את השאהיד הבא למרכז עזריאלי.

אלו נתוני היסוד. מי שחושב שנסיגה לקו הירוק תשנה את העניין הזה, או מי שחושב שהזזת הקו הירוק כך שאום אל פחם תחזור סוף סוף למקומה הטבעי (ומי שקורא לשינוי גבול 'טרנספר' הוא במקרה הטוב אידיוט ובמקרה הסביר יותר שקרן מתועב כי הרי תכנית החלוקה היתה ועודנה בדיוק זה: שרטוט קוים בחול), הוא בדיוק כמו מי שחושב שהוראות פתיחה באש מרחיבות יותר או גיוס של 4000 שוטרים (ואני בעד הרחבת הוראות פתיחה באש וגיוס של 4000 שוטרים ואם יש צורך 14,000) יביאו למימוש תביעת שירות הלקוחות הנוכחית: תנו לנו בטחון עכשיו.

שואלים אותי מדי פעם מדוע אני לא עוקב אחר החדשות. התשובה די פשוטה. אני כן, רק שאני עושה את זה ברגרסיה על ציר הזמן. הציבור המודאג מקשיב לחדשות של לפני שעה, אני מקשיב לחדשות של לפני 140 שנה, ושל לפני 100 שנה, ושל לפני 80 ו70 ו60 ו50, ואלו, חברות וחברים, מנקודת מבט של ערבים רוצחים יהודים, בדיוק אבל בדיוק אותן חדשות.

מה השתנה ב-140 שנה? נו, לפני 140 שנה ישבו כאן 24,000 יהודים שהערבים כינו אותם 'ילדי המוות' כלומר 'ילדי כאפות'. היום יש 7 מליון יהודים, מצויידים בכל מיני כלים ההופכים את רצח היהודים למשימה יותר מסובכת אבל לא בלתי אפשרית והיא תמיד תהיה לא בלתי אפשרית כלומר אפשרית.

מי שרוצה לשאוב סיפוק מהטחת האשמות בראש הממשלה התורן שהדברים מתרחשים 'במשמרת שלו', שילך על זה. מי אני שיגיד מלה אחת נגד תחביבים כאלו ואחרים. מן הצד השני אמנם אי אפשר כלומר אפשר אבל אני בוחר שכן להזכיר את פריצתו המהוללת של המלך הידוע מקיסריה לאולפן ובאמתחתו ספר בו הוא הסביר - בעצם לא, היה זה אוסף של מאמרים של אחרים - אבל מיסטר ניתאי ידע ויודע שאנשים, בוודאי אלו שבוחרים בו לא משנה מה, מסתפקים ויסתפקו בכותרת (על רקע תמונה ממעלות): 'הטרור - איך יוכל המערב לנצח', כלומר 'חיסול טרור עכשיו', עוד בן דוד של 'שלום עכשיו' ו'משיח עכשיו' ותנו לצהל לכסח עכשיו' וכן הלאה וכן הלאה עכשויזם חלול ומשמים.

כן, פיסקה מעט מסובכת. הנה הטיעון בקיצור: מי שרוצה להאשים את בנט ואת הממשלה על הרפיסות בלה בלה, שיהנה. מי שרוצה להזכיר למעריצי נתנביבי את העובדה שגם 'במשמרת שלו' לא היה 'בטחון עכשיו', שילך על זה.

משחקי ההאשמות ההדדיות הללו המתבססים על הנחת יסוד לפיה 'אילו היה זה וזה ראש ממשלה בלה בלה לא היה טרור בלה בלה' משעממים למדי.

מה אני מציע. כרגיל. שום דבר חדש. שום דבר שלא עשו ציונים כמוני ב-140 השנים האחרונות. לחיות, לבנות, ליצור.

ולפני שהאידיוט התורן קורא לי בשמות כמו 'סססמולן מעופף' או חוכמה אחרת תוצרת חרושת האשפה המיוצרת כאן באופן בלתי מפוקח לחלוטין, אומר את הברור מאליו, וגם את זה לא המצאתי, המציאו אנשי ניל"י ובר גיורא והשומר וההגנה והפלמ"ח וגם הפורשים למיניהם הגם שהם פיקששו את הדבר החשוב ביותר בענייני ציונות: קבלת הכרעת הרוב מבלי לשבור את כללי המשחק כשלא מתאים (תשאלו את ז'בו ואת בבו והם יסבירו לכם מה זה לשבור כללי משחק כשלא מתאים), ואחרי זה צה"ל ושב"כ ומוסד ומשטרה וכן הלאה 'כוחות הבטחון': לשמור על הקיים, לשמור על הנוצר, ושמירה כוללת כמובן גם את מה שלמדנו בחוג כדורסל - 'ההגנה הכי טובה היא התקפה'.

אבל כשם שלא יהיה 'שלום עכשיו' - בוודאי שלא בתנאים של כנופיית השוטים הזו - כך גם לא יהיה 'בטחון עכשיו' כי מה לעשות וחוק המספרים הגדולים מכתיב את התחזית הבאה: גם אם עשירית האחוז משני מליון ערבים ישראלים מקשיבים להסתה של אחמד טיבי, אימן עודה, חד"ש וכמובן כל האימאמים למיניהם שממשיכים לחלום על ימי הזוהר של מוחמד, הרי שמדובר בכ-2000 אנשים (ואין ברירה אלא לכנותם אנשים כי מבחינה טכנית הם בוודאי אנשים).

אנחנו נראים כמו לימודי ההיסטוריה שלנו - ועוד יותר כלומר פחות כמו אלו שמשוכנעים שההיסטוריה והמוסר והצדק הם מונופול שלהם כי הם הרי אנשים חושבים

 

פרשן הכדורסל (המעולה) שלקח פסק זמן מענייני תקשורת לטובת הכנסת (עופר שלח) הפך לאחרונה ליובל נח הררי2 במסגרת טמקא.

בכל כמה ימים אנו זוכים לתורה-הארה מצידו של הרע"ש (רבנו עופר שלח), שפעם מציע לנו להביט לים, פעם למעלה והנה אתמול אחורה.

כהיסטוריון חובב כבר 46 שנה וכהיסטוריון מקצועי לפחות 20, מאד התרגשתי לקרוא את הכותרת 'אנחנו נראים כמו לימודי ההיסטוריה שלנו'.

בדיוק. כי כשקוראים את מה שיש לרע"ש לומר על בעיית לימודי ההיסטוריה בארץ - ואין ספק שיש בעיה ואם צריך להצביע על גדול מהרסי לימודי הרוח הרי ששוב אין אלא להצביע על שמעון פרס (תכנית הייצוב 1985 על קיצוציה העמוקים בכל מה שקשור לתשתיות ציבוריות ואין כמו חינוך לעמוד בהגדרה הזו) - מבינים היטב שאכן צודק הרע"ש, 'אנחנו נראים כמו לימודי ההיסטוריה שלנו'.

רבנו עופר שלח מביא לעזרתו את הד"ר יעל שטרנהל, הבת של קובלנותו של שטרנהל, כותרת מאמרה המבריק של אניטה שפירא בו פירקה לפירורים את ספרו של השרלטן המפורסם ההוא, שבין השאר הסביר לנו שתנועת העבודה הציונית לא היתה לא תנועה ולא עבודה וכל זה כי היתה לא עלינו ציונית.

ולפני שהרע"ש מראיין בהתלהבות גורפת את הרי"ש (רבניתנו יעל שטרנהל), הוא מסכם את בעיית לימודי ההיסטוריה בארץ על ידי הזכרת תורתו-הוראתו של גאון מקומי אחר, הרא"ם, הלא הוא רבנו אורי משגב, שלפני כמה חודשים הזדעזע לראות בספר לימוד של הבת שלו (משמחת העובדה שהאנשים האלה מוצאים זיווג ומקימים משפחה, על פי שמועות אפילו לרר"א - רבנו רוגל אלפר - יש משפחה!!) שכל מה שמעניין את מלמדי ההיסטוריה בישראל הוא שואה שואה שואה, ושכל מה שהתלמיד הישראלי לומד ללמוד זה שיש בעולם רק יהודים יהודים יהודים.

גילוי נאות. הספר ששימש לרע"ש - דרך עיני הרא"ם - כנקודת ייחוס ראשונה אמצעית ואחרונה לצורך בניית הדחליל אותו החליטו לשרוף, עבר תחת עיני המקצועיות ואני הוא החתום על תוכנו (המעולה - כתב אותו יגאל משעול) כיועץ מדעי.

האמת על הספר הזה הפוכה לחלוטין ממה שהרע"ש מצטט מפי הרא"ם בדרכו להתפעל ממעלותיה של הנסיכה לבית הרז"ש (רבנו זאב שטרנהל): הספר משבץ - כמה מפתיע - את השואה במסגרת מלחמת העולם השנייה ודן במלחמת העולם השנייה מנקודת המבט של מלחמת העולם השנייה ולא מנקודת המבט של יהודים יהודים יהודים לא עלינו. וכן, כשמגיעים לענייני שואה, מה לעשות ואת העם היהודים יהודים יהודים השמידו, ולא את המעמד של הרז"ש או את הבראנז'ה של הרא"ם.

ספיקינג אוף הום, הרא"ם הרי הוא הדוגמא האולטימטיבית למה שהרע"ש הכתיר במלים המדוייקות כשלעצמן (אך ההפוכות בהוראתן), לאמור "אנחנו" (או לפחות כנופיית שוכני רחוב שוקן) "נראים כמו ההיסטוריה שלנו (כלומר של כנופיית שוכני רחוב שוקן). במה דברים אמורים? לא מזמן גילה הרא"ם תגלית מדהימה - הרי מדובר באנשים חושבים שיודעים הכל עוד לפני שהם מתחילים את היום - והיא שבמלחמת השחרור (סליחה, מלחמת 48) "נעשו מעשי טבח משני הצדדים".

שלכבוד גילויים כאלו (ותורת האבולוציה, גילוי אמריקה והמצאת מנוע השריפה הפנימית) המציאו את הביטוי עמוק המשמעות "וואלה".

אז מה היה לנו. גאון א' - הרע"ש - מבסס תורה-הוראה שלמה (לפודקאסט שלו קוראים ''האמת היא'', ברוסית זה נשמע יותר טוב) על תובנות עמוקות שלגאון ב', הרא"ם, שהוא לכל היותר בור ועם הארץ אבל הואיל והוא מבכירי הארץ הרי שהבורות מאליה נעלמת והוא הופך לנקודת ייחוס, ומשם הדרך קצרה לגאון.ה ג', הרי"ש, וכל מלה נוספת מיותרת.

ואולי עוד מלה. כי ההיסטוריה הרי נכתבת ומשודרת מול עינינו, ולרע"ש ולרי"ש מאד מפריעה הישראליות חמוצת הפנים המפנה גב לאומללי אירופה, והרמז ברור למדי: רק עם שאיננו לומד היסטוריה יכול להחמיץ את האירוניה - פוטין יוצא לתקוף מדינת לאום שלשיטתו לא קיימת כי אין כזה דבר עם אוקראיני. לא הבנו? הנה זה: פוטין זה ישראל, והעם שפוטין, כלומר ישראל, אומר.ת שהוא לא קיים, הוא העם הפלסטיני, שאת מדינתו מסרבת ישראל-פוטין לאפשר.

אילו רק היינו יודעים היסטוריה בוודאי שהיינו מבחינים בתקבולת הכיאסטית הזו ומסיקים מסקנות: גם פותחים את השער פיתחוהו רחב לכל פליט אירופאי או אפריקאי, וגם מפסיקים את הכיבוש ומאפשרים לעם האוקראיני, סליחה, הפלסטיני, להקים סוף סוף מדינה. הבנו? (הנה הגרסא שלי אם כבר מכריחים אותי להדרש להשוואה חסרת השחר הזו בין רוסיה לישראל או בין אוקראינה לפלסטין או להפך: מי שמכחיש את קיומו של עם מסויים - העם היהודי אם זה לא ברור - אלו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט. ההכחשה הזו הנמשכת בצורה כזו או אחרת כבר 115 שנים לפחות, היא הבסיס לתוקפנות האלימה שנמשכת בצורה אחרת או כזאת כבר 135 שנה. מכאן, שאם בכלל נדרשים להשוואה הזו, הרי שפוטין התוקפן הוא הערבים התוקפנים, ואילו את תפקיד האוקראינים, מושאי התוקפנות האלימה הזו המבוססת כל כולה על הכחשת קיומו של עם שכן, ממלאים היהודים. אבל כדי לעשות השוואות כאלו כדאי לדעת היסטוריה, וזו כמובן דרישה מוגזמת בכלל ומצדקנים-טהרנים-נפוחים, בפרט).

אכן כן. הרע"ש צודק. אנחנו נראים כמו לימודי ההיסטוריה שלנו ועוד יותר כלומר פחות אנחנו נראים כמו אלו שמסיבות לא ידועות ומדאיגות גם יחד, מינו עצמם לקובעי המוסר, האמת, הצדק, העבר, ההווה והעתיד.

אבל הרע"ש הוא פרשן כדורסל מעולה. בזכותו הצלחתי סוף סוף להבין מה זה פיק ענד רול, ומתי ההוא עושה פיק ומתי חברו לקבוצה עושה רול.

Natan Sharansky resume la historia judia (y no solo judia) en los ultimos 100 años:

 

"Cuando era niño en Ucrania, en Donetsk, había muchas naciones y pueblos allí. Había gente que había escrito en su certificado 'ruso', 'ucraniano', 'georgiano', 'kozaki'. No era tan importante, no había gran diferencia, pero una cosa era importante: si estaba escrito 'judío', era como si tuvieras alguna enfermedad.

No sabíamos nada sobre el judaísmo, no había nada significativo en nuestra identidad judía aparte del antisemitismo y el odio hacia nosotros.

En aquel entonces, nadie trató de reemplazar la palabra 'ruso' con la palabra 'ucraniano' en su tarjeta de identificación, por ejemplo, para ser aceptado en la universidad, porque no importa, pero si dijera 'judío' y podrías cambiarlo - por supuesto, sus posibilidades de ser aceptado son mayores.

Me acordé de esto esta semana cuando vi a miles de personas paradas en las fronteras, tratando de escapar de la tragedia en Ucrania. Se paran allí día y noche, y hay una palabra que puede ayudarlos a salir de allí: 'judío'. Si usted es judío, hay judíos que cuidan de usted, hay alguien al otro lado de la frontera que lo está buscando, sus posibilidades de irse son altas.

El mundo se ha puesto patas arriba. Cuando yo era niño, 'judío' era una palabra inusual para el mal, nadie nos envidiaba, y hoy en la frontera con Ucrania, judío es una palabra inusual para el bien, describe a las personas que tienen un lugar adonde ir y que tienen un gente, un pueblo que es su familia, esperándolos afuera".

מחשבה דרמטית בעיצומה של הדרמה - אפשר להתחיל לוותר על הדרמה ולחזור להתבוננות אבולוציונית על הדברים (אבל אפשר גם לא)

 

מצבי קיצון - ומלחמה לא צפוייה עונה על ההגדרה הזו - מזמינים ממש מחשבות דרמטיות.

מה הן 'מחשבות דרמטיות'? לאו דווקא במובן האירוני או הפרודי של המלה, הגם שגם אלו אפשרויות המתממשות לנגד עינינו. בכל אופן הכוונה שלי היא למחשבות שמונעות על ידי רצון להביט על הדברים במבט שונה, לא שגרתי, חדש, לא צפוי.

כי אכן מצב קיצון - מגפת הקורונה למשל - היא עניין לא צפוי, הגם שקדמו למגפה הזו מגפות קשות בהרבה מכל בחינה (אופי פגיעתה בגוף האדם, מידת קטלניותה היחסית, השפעותיה הכלכליות והחברתיות).

מלחמות מתקיימות ברחבי העולם כל הזמן. אפריקה סופרת אלפי הרוגים ביום והדברים ידועים. בימי הביניים למושג 'מלחמה' היתה משמעות גם כשמדובר היה במה שמכונה בעת החדשה 'מלחמת אזרחים'. כלומר מצב בו אדם לא יכול להיות בטוח בצאתו ובבואו לא מסיבות של נחשים ודובים אלא בגלל שחבורות אלימות מסתובבות בדרכים. פשיטות של בדואים למשל עד לא מזמן, או גורלם של יהודי צפת בשנות ה30' של המאה ה19 כשהשכנים הדרוזים התעייפו מהרעב שלהם.

מבחינה זו 'מלחמת אזרחים' קבועה מתנהלת בצפון קוריאה כבר כמה עשרות שנים. העובדה שאין גופות ברחובות נובעת בדיוק מאותה הסיבה שסוריה הוצגה על ידי ליצנים מקומיים כסיפור אדיר של הצלחה עד 2011: דיכוי ביד ברזל של ציבור עצום עד כדי כך שמבחוץ הכל נראה שקט.

ההפתעה אם כך במקרה של פוטין ושלוחיו באוקראינה ובסביבה היא שהמלחמה הזו מתרחשת לא באפריקה, לא במזרח התיכון ולא במזרח הרחוק אלא ממש שתי דקות מפרימארק, עשר דקות מאלכסנדר פלאץ, רבע שעה מוינה ועשרים דקות מפראג ובקושי 50 דקות מפריז ולונדון.

ובכן, דרמה. סיכום זמני של סוגי התגובות הדרמטיות: 'סדר עולמי חדש', 'מה שהיה הוא לא מה שיהיה', 'זה הזמן לבחור צד', 'היטלר', 'כל הכבוד לפוטין שניצב בפני המערב הניאו-ליברלי הדורסני', 'התקשורת שוב מוכרת לנו לוקשים אבל הפעם זה בקנה מידה... דרמטי', 'סוף הגלובליזציה - כל מדינה לעצמה', רשימה חלקית.

גם אני לקחתי חלק באמירות דרמטיות, כי גם אני, מה לעשות, הופתעתי. היסטוריון אמנם לא אמור להיות מופתע כי ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מצבי קיצון שאף אחד כמעט לא רצה בהם אבל הנה הם התהוו. מלחמת האזרחים בארה"ב למשל החלה באפריל 1861, זמן רב יחסית (כחמישה חודשים) אחרי הבחירות בהן ניצח מועמד שהבטיח לשמור על האיחוד גם אם זה אומר מלחמה נגד מדינות העבדות.

אבל עובדה, הופתעתי. תגובתי הדרמטית היתה חד משמעית במהותה: קביעה קטגורית שפוטין הוא 'הצד הרע' בסיפור הזה לא כי האוקראינים 'מסכנים' ולא כי 'המערב' צדיק וצודק אוטומטית, אלא כי כל התופעה הזו של פוטין הנמשכת כבר הרבה מאד שנים, אין בה שום בשורה לכל מי שרוצה לראות עולם מעט טוב יותר. אבל היותו של פוטין 'הצד הרע' לא יכולה לבוא על חשבון התמודדות עם השאלה המתבקשת, 'מה הלאה'.

אמנם גם בעניין זה כתבתי שניים וחצי דברים, אחד מהם כבר לא רלבנטי: האפשרות שהמלחמה הזו תסתיים מהר כבר לא קיימת. אם לשפוט על פי מעט המידע האמין שמגיע הנה, היא גם לא תסתיים בתבוסה ברורה (לצד האוקראיני). ההערכה שלי היא שלתקווה שהפיכה פנימית תביא לחיסולו (הפוליטי) של פוטין אין שום בסיס.

פחות חד משמעיים כדאי להיות לגבי השאלה האם המלחמה תזלוג למחוזות אחרים ואם יהיה לה מימד גרעיני, אבל אני מעיז לכתוב כאן את הערכתי השלילית גם לגבי שני אלו: לא תהיה זליגה ולא יהיה שימוש ואפילו לא איתות בכוונה לעשות שימוש בנשק גרעיני.

מה שמוביל אותי לשאלה החשובה באמת: אז מה הלאה. קצת כמו במקרה של הקורונה, מצד אחד מעולם לא עלה בדעתי להכחיש את עצם קיומה של המגפה לא מבחינה רפואית גרידא (הגם שיחסית למגפות אחרות - מוזמנים להציץ [אחרי הארוחה!!] בתמונות של דבר שחור או אבעבועות - היא באמת כלום ושום דבר) ועוד פחות מכך מבחינה חברתית, כלכלית, גלובלית וכן הלאה. מצד שני לרגע אחד לא העליתי על דל דעתי שהקורונה תביא 'לסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו'.

כך גם לגבי המלחמה הזו. שמעתי הבוקר פודקאסט בנושא, וכצפוי הוא התחיל בדרמה גדולה במרכזה ביקורת חריפה על הפסיחה על שתי הסעיפים (שתי, לא שני, שתי) של ממשלת ישראל שכן 'יש לבחור צד', אבל כשהדובר, איש משרד החוץ לשעבר וסגן מנהל המועצה לבטחון לאומי, המשיך בניתוח, הסתבר ש'בחירה חד משמעית' בצד הנכון (גם הוא חושב כמוני וכמו רוב תושבי העולם שפוטין הוא הצד הרע) איננה גוזרת כמעט שום דבר במישור המעשי-הקונקרטי.

הוא אמנם ניסה להציל את התיזה על ידי מתיחת פנים למה שנגזר מטענת ה'יש לבחור צד' (כלומר שיש רק שני צדדים: העולם החופשי וקואליציית המשטרים הסמכותניים - פוטיסיניראן) בהצביעו על 'ארבע מעצמות' (כשלפי ההגדרה שלו ל'מעצמה' יש לפחות שבע!). אבל כל מי שאזניו בראשו הבין שזמנה של הדרמה - 'יש לבחור צד!!!' - תם אחרי ארבע דקות הפתיחה של הדיון, וכי כל שאר הדיון, כמו בחיים עצמם ('יש לבחור בת זוג!!!', 'יש לבחור מקצוע!!', 'יש לקחת משכנתא!!!', 'מי שלא קופץ אדום!!'), מחזיר אותנו, באסה, למורכבות האנושית.

חדשות טובות. היא, המורכבות האנושית, נמשכת כבר 250 אלף שנה. ולא רק החתם סופר. חדשות אולי פחות טובות: שום דבר לא הולך להסתדר על פי עקרון בינארי. 'אפילו' בימי המלחמה הקרה הבינארית כל כך, מילא היו 'כוחות שלישיים' (הודו, מצרים) ומילא היו 'פריפריות' (אמריקה הלטינית), אפילו טלפון אדום היה בין וושינגטון למוסקבה.

לטעמי הלא קובע כמובן, החדשות האולי פחות טובות האלה הן דווקא חדשות טובות מאד. כי הפרמטרים המוכרים ימשיכו להיות פרמטרים, גם אם היחסים ביניהם ישתנו. אבל... הם תמיד ישתנו. כי מה לעשות והחכם הסיני שאמר כבר מזמן שהדבר היחיד הקבוע הוא השינוי, צדק גם במקרה הזה.

ולא, אין בקלישאה הזו משום הזמנה למשיכת כתפיים. ממש, אבל ממש לא. יש הבדל עצום אם 'השינוי' מביא ליותר עוצמה לבעלי השליטה באשראי הפרטי בעולם, שבדרך כלל דוגלים במדיניות מיסוי ריאקציונית, או להפך. כלומר גם אחרי שתסתיים המלחמה הזו סוציאל-דמוקרטיה תמשיך להיות, בדיוק כמו הדמוקרטיה, השיטה הפוליטית הגרועה ביותר חוץ מכל שאר השיטות.

והגלובליזציה? הגיעה לקיצה? ממש לא. היא כאן כבר 300 שנה בערך, ואין שום סימן שהיא הולכת להעלם. לפני שעתיים ספרתי כאן מול נמל חיפה בערך 40 אניות סוחר. הן לא הגיעו לחיפה מאשדוד או מיפו או מהכנרת אם זה לא ברור.

מערכת איזונים ובלמים עולמית? תמשיך להתקיים כך או אחרת, ושוב, אני מעדיף 'כך' (נאט"ו חזקה הנשענת גם על צבא גרמני למשל שיש לו 500 שלא לומר 1500 אבל לא 50 טנקים כפי שיש לו היום!) ולא 'אחרת' (ארה"ב שבבית הלבן שלה יושבת איזו מטורללת פסיבדו-פרוגרסיבית-פסיבדו-דמוקרטית שההבנה ההיסטורית שלה מסתכמת בטפשת לפיה 'היסטורי' זה 'היז-סטורי' ולכן המשימה 'הפרוגרסיבית' כלומר הפסיבדו-פרוגרסיבית זה לצאת למאבק נגד 'הפריבילגים' או כל עילגות דומה אחרת).

אנרגיה גלובלית? בוודאי. כלומר כפי שזה עכשיו - רשתות חשמל משולבות על פני יבשות שלמות (יום אחד גם במזרחנו התיכון) - אבל גם כאן אפשר 'כך' (הידעתם שיש כבר טכנולוגיה גרעינית בטוחה המאפשרת ביזור מוחלט של הספקת האנרגיה אבל לא ברמה של קומבייה וחיבוקי עצים כלומר תא פוטו אלקטרי עלוב המכריח את תושב אפריקה לבחור בין אור לבין קור, אלא ברמה של חשמל יציב המאפשר אור ונאורות? אז הנה, עכשיו גם אתם יודעים), ולא 'אחרת' (להעמיד יבשת שלמה של פסיבדו-פרוגרסיבים מחבקי עצים על הספקת גז של מגלומן אחד!).

מה נשאר? התקשורת. נו, מה לעשות, כבר מזמן הסבירו לי שעם תנאי העבודה והשכר של עיתונאים בימינו, שלא לדבר על הנגיסה הכבדה מצד הרשתות החברתיות, כשעל כל אלו יש להוסיף את ריבויין של מוטציות כמו רוגל אלפר ושות', אין מה לצפות לתמורה משמעותית בתחום זה. אז אני מזכיר לעצמי שכל מה שאומרים על תקשורת סביב המלחמה הזו (נטולת קונטקסט כפי שהאשים אישתון, ובצדק, את דלות הקונטקסט, מה שלא הפריע לו להציע קונטקסט מוגבל מאד באמצעותו הוא עשה בדיוק, אבל ב ד י ו ק, מה שהוא פסל אצל אחרים...), אמרו כבר קודם לפני, וזה לא באמת משנה, כי מי שניזון רק מתקשורת שלא יבוא בטענות לאף אחד.

אז לא, עולם לא כמנהגו ינהג, אבל אחרי הדרמה הגדולה, הראשונה, זו שנבעה מההפתעה, הגיע הרגע (הדרמטי...) לוותר על הדרמה ולחזור ולדון בדברים בשפת ליבם. כי האדם הוא אדם הוא אדם, וכמו הטבע כולו הוא פועל יותר על יסוד אבולוציוני, מאשר רבולוציוני, ויסלחו לי כל אלו שממשיכים לחשוב ולדבר במונחים של 'שתי רגליים - רע! ארבע רגליים - טוב!', כל אחד עם השתיים והארבע שלו.

אז מדוע פוטין הוא 'הרע' בסיפור הזה.

 

אז מדוע פוטין הוא 'הרע' בסיפור הזה.

לא, לא כי האוקראינים אומללים או צדיקים. לא היסטורית ולא אקטואלית. אוליגרכים בריונים יש בקייב בדיוק כמו במוסקבה.

בוודאי לא כי על האוקראינים חל עקרון העל של שלמה ארצי שהוא כזכור 'חיה פוליטית שמזדהה עם מיעוטים', עקרון לפיו אם אתה מיעוט, אתה בוודאי צודק.

בוודאי לא כי האוקראינים חלשים, או 'מוחלשים' בשפתמכבסת של המאה ה21. לא כי הצבא הרוסי אכן חזק מהצבא האוקראיני אלא כי 'החלשים' או 'המוחלשים' אינם בהכרח צודקים.

פיסקה קצרה על דרך השלילה על צדק: כולנו כבר יודעים את כל התורות הציניות לפיהן צדק לא קיים אלא הוא פונקציה של כוח, והואיל ואת ההיסטוריה בלה בלה כותבים המנצחים בלה בלה, והואיל והכל זה 'נראטיבים' בלה בלה וכן הלאה, הרי שצדק, שכאמור לא קיים באמת, הוא פונקציה של כוח. וכל שנותר לברר במקרה הזה הוא מי באמת כלומר 'באמת' הצד החזק, ויש כבר מספיק בלוגרים ופרשנים שהצליחו להוכיח שפוטין הוא הצד החלש, כי המנוול האמיתי יושב במקרה המינימלי במטה נאט"ו ובמקרה המקסימלי הוא בכלל הקוסם מארץ עוץ, איש המניפולציות הגדול היושב בעיר האיזמרגד, הלא היא וושינגטון. ובכן, כל התורות האלו הן לא יותר מהתחכמויות במקרה השכיח, טריגר להפעלת המחשבה ('פרובוקציה' במובן הטוב של המלה) במקרה הטוב.

או במלה אחת: הבל.

פיסקה קצרה על דרך החיוב על צדק: צדק הוא מצב יחסי הנגזר מיישום מוצלח יותר או פחות של תורת מוסר מסויימת. הצדק ההומניסטי נשען על הנחת יסוד מוסרית לפיה האדם, כל אדם, ראוי לחיים. הצדק ההומניסטי נשען על הנחת יסוד שהאדם, כל אדם, הוא כל מיני דברים, חלקם סותרים, כמו למשל יכולתו של האדם, כל אדם, להזדהות עם כל אדם, במקביל לנטייתו של אדם, כל אדם, להעדיף את הקרובים לו. או נטייתו של אדם, כל אדם, למקסם את ודאויות חייו (מה שעומד בבסיס הפעילות הכלכלית ב250 אלף השנים האחרונות), אבל לא על חשבון רצונו בכבוד ובמשמעות (מה שעומד בבסיס הפעילות החברתית-תרבותית ב250 אלף השנים האחרונות).

מכאן שצדק נמדד בפעילות הממשית התומכת בעקרונות הנזכרים, ומנקודת המבט הזו, מה לעשות שפוטין - לא 'הרוסים' ולא 'התרבות הרוסית' הגם שזו והם חלק מההסבר לעובדה שפוטין כיום הוא פוטין ויש לזכור כל הזמן שפעם פוטין לא היה פוטין בדיוק כפי שפעם הרצל לא היה הרצל כי שום דבר בחיי אדם אינו אוטומטי אינו גזרה קדומה ואינו הכרחי - הוא האיש הרע בסיפור הזה.

כל טיעון עובדתי אודות הצביעות המערבית\אמריקנית הבאה לידי ביטוי בפער כזה (קטן) או אחר (גדול ואפילו גדול מאד) בין ערכים הנשענים על כל מה שכתוב בפיסקה הקצרה אודות הצדק על דרך החיוב, נכון כמובן, ובלבד שהוא נשען על עובדות.

עובדה: אמריקנים היו ועדיין מעורבים בפוליטיקה פנימית של עשרות מדינות כבר עשרות שנים.

עובדה: ארה"ב הפעילה כוח, לא פעם לא סביר ולא מידתי ובעיקר לא חכם בשורה ארוכה מאד של מקומות ומצבים, ושווה להזכיר כאן דווקא את מלחמת ספרד ב-1898, שמקובל להצביע עליה כעל נקודת המפנה שהעלתה את ארה"ב על המסלול להפיכתה למעצמת על.

עובדה: ארה"ב הנהיגה עד 1863 מדיניות גזע של עבדות מאורגנת וחוקית, ולפחות עוד 100 שנה אחרי כן הגזענות החוקית היתה חלק מההוויה האמריקנית במדינות הדרום וכמובן שהיא, הגזענות, ממשיכה להיות חלק מהתרבות האמריקנית גם ברגעים אלו ממש.

עובדה: ארה"ב היא, היא ואף לא מדינה אחרת, זו שהטילה שתי פצצות גרעיניות על שתי ערים ביפן, הירושימה ונגסקי.

עובדה: הקפיטליזם הדורסני של שוק ההון הספקולטיבי בוול-סטריט ממשיך לשעבד עשרות מדינות באמצעות הפטנט המופלא הזה של 'החוב החיצוני', שהיה כבר מי שהגדיר אותו במלים הבאות: 'גודל החוב הוא כגודל התשלום השנתי שיכול לשלם מי שחתום עליו'. כלומר 'חוב חיצוני' של ארגנטינה למשל איננו קשור כמעט כלל למימד הכלכלי של הפעילות הכלכלית של ארגנטינה, למשל, אלא לפוליטיקה (הפנימית והחיצונית) באמצעותה מגדירים (בעלי הכוח) את התשלום השנתי של ארגנטינה לקרן המטבע או לכל נושה אחר (כל זה עד להתמוטטות הבאה, בעקבותיה שוב מנוסח גודל החוב כמתואר לעיל וחוזר חלילה).

עובדה: יש עוד עובדות כאלו.

אז איך אפשר לומר שפוטין הוא האיש הרע בסיפור הזה? מכיוון שהוא ותומכיו (חלקם כמובן במערב) מצביעים על ארה"ב כעל הצד הרע בסיפור הזה, ומשמעות ההצבעה הזו היא אחת ואחת בלבד: במקרה הגרוע חיסול העוצמה האמריקנית (וכל מי שמתייצב לצידה, נאט"ו למשל) ובמקרה הפחות גרוע (והיותר סביר) החלשת העוצמה האמריקנית.

ומה כל כך חשוב בעוצמה האמריקנית? שהרי ציינו עוד עובדה ועוד עובדה ועוד עובדה מהן למדנו שהעוצמה הזו משמשת רק למעשים רעים? אז זהו, שהעוצמה האמריקנית מאפשרת כאמור וכידוע מעשים רעים, אבל העוצמה האמריקנית נשענת על בדיוק אותם ערכים שיש בהם, ורק בהם, את הסיכוי לעשות שימוש בעוצמה האמריקנית לטובת עולם הפועל על פי צדק הומניסטי.

עובדה: רק מתוך העוצמה האמריקנית חוסלה העבדות.

עובדה: רק מתוך העוצמה האמריקנית נבנו בעולם עשרות מערכות מדיניות הנשענות על אותו הגיון פוליטי - הסדר חברתי המבוסס על כללים מוסכמים.

עובדה: רק מתוך העוצמה האמריקנית נבנו בעולם אלפי מיזמים כמו המוביל הארצי, שתפקידם לשחרר את האדם מתלות מנוולת בכוחות הטבע, תנאי הכרחי לחיזוק צדק הומניסטי.

עובדה: רק העוצמה האמריקנית הביאה לחיסולו של הפשיזם הרצחני באירופה לפחות פעם אחת.

עובדה: רק העוצמה האמריקנית הצליחה לשבש את התכנית הסובייטית להשתלט על העולם באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית שלא היתה אלא כסות לקיומה של נומנקלטורה שמנחת זרועה סבלו מאות מליוני אנשים מקובה ועד פולין, מרומניה ועד מוזמביק, מסוריה ועד קוריאה הצפונית (שכמעט כל תושביה ממשיכים לסבול מאותו עניין אם מישהו שכח לרגע את אחת מבעלי הברית של פוטין).

ישעיהו ברלין עשה ב-1990 שימוש בדימוי מוזר ומפתיע - 'האדם בול עץ עיקש' הוא תורגם לעברית - על מנת לטעון שאין דרך אחת לקידמה ושהנאורות איננה מדברת בשפה אחת. ברלין צודק כמובן, וההיסטוריה האנושית עמוסה לעייפה בהוכחות לטיעון הזה.

אבל עובדת היותן של הקידמה והנאורות כותרות מעורפלות לא פעם לשלל דרכים שונות ואולי אפילו מנוגדות במידה מסויימת למימושן, איננה אמורה לבוא על חשבון יסוד היסודות של המוסר האנושי: קידמה ונאורות.

בולי העץ העיקשים ב-CIA ולפני זה, להבדיל, ב-KKK, או בוול-סטריט או בבית הלבן, ימשיכו לעשות שימוש מניפולטיבי בערכי הנאורות והקידמה.

אבל בולי העץ העיקשים האחרים - חלקם גם ב-CIA וחלקם אפילו בוול סטריט וכמה מהגדולים ביניהם ישבו בבית הלבן ועשו במכשיריו שימוש הומניסטי לעילא - גם הם חיים וקיימים.

בול העץ העיקש פוטין, איננו חותר למקומות האלו, הוא פועל על יסוד מערכת ערכים הפוכה לחלוטין, וכמו קודמיו בקרמלין - סטאלין למשל - גם הוא יודע לעשות שימוש מועיל באידיוטים השימושיים, אותו מושג מעצבן ומעליב כך מסתבר, שהמציא אותו סטאלין לפני כ-100 שנה, כשהיה זה תורו לדבר בלשון הצדק האוניברסלי ('הקומוניסטי', לא פחות) בדרכו לזרוע סביבו הרס וחורבן.

פוטין לא התחיל להיות פוטין באוקראינה. אוקראינה היא רק תחנה אחת נוספת במסע ארוך שכלל תחנות כמו צ'צ'ניה, גאורגיה, עיתונות, מפלגות, כללי משחק פנים-רוסיים ובריתות ידועות עם גורמים הפועלים בדיוק או בערך כמוהו: איראן, צפון קוריאה, סוריה, סין. המסע הארוך הזה לא מתקרב לסופו. פוטין דאג שלא יהיה לפוטין תחליף, כי רוסיה זה פוטין ופוטין זה רוסיה.

פוטין אם כך, הוא הצד הרע בסיפור הזה. ולהבנה הזו אין שום תפקיד מטהר-מצפון לגבי עוולות הצד השני, ואסור שתשמש כתירוץ לרחיצה כלשהיא בנקיון כפיים, כי רחוק היום - אם בכלל יגיע - שאדם כלשהוא יוכל לעמוד במבחן שהציב בזמנו ישוע בפני אלו שרצו לסקול באבנים את אותה אשה אומללה.

להבנה הזו יש תפקיד אחד בלבד: להזכיר, גם על רקע האש, הקולות והעשן, שיש דבר כזה צדק, יש דבר כזה אמת, יש דבר כזה מוסר.