נאמנות כתנאי לאזרחות ומצויינות כתנאי לתגמול כספי - הליברמניזמוס שובר שיאים חדשים

 

אביגדור ליברמן הוא איש נבון למדי. חביבות עלי מאד ההצעות שלו לתיקון החברה הישראלית. את הראשונה כבר הספקנו לשכוח, אבל היא נצורה בלבי וברשומות למיניהן: להתנות אזרחות בנאמנות.

ליברמן כמובן ידע ב-2009 (אז עלתה ההצעה המופלאה הזו) שאין שום דרך למדוד נאמנות ושרק במשטרים כמו זה שהקים היטלר אפשר לשלול אזרחות על בסיס מסוג זה. אבל כאמור, הוא אדם נבון, ולכן ברור שהואיל והוא ידע את האמת הבסיסית הזו, התבונה שלו היא במישור אחר, המישור הציבורי: לליברמן היה ברור שהסיסמא הזו תבטיח לו כמה מאות אלפי מצביעים.

הוא צדק כמובן. ניתן להעריך שחצי מתוך כמעט 400 אלף האזרחים שאיפשרו למפלגתו 15 מנדטים היו מצביעים לו בכל מקרה (הצבעה 'עדתית') וההפרש - 200 אלף קולות - הגיע מההבטחות הריקות (כך מסתבר) לנישואים אזרחיים ומההבטחה העוד יותר ריקה (מכל בחינה מעשית כל עוד מדובר בדמוקרטיה) להתנות נאמנות באזרחות.

מיותר לציין שליברמן השנון כיוון בהתנייה הזו לערביי ישראל, אבל לפחות הוא ידע שאת ההתנייה חסרת השחר הזו, אם בכל זאת תיושם, אפשר יהיה להפנות גם לכיוון שותפיו הקואליציוניים, נציגי החרדים.

את אותה תבונה פוליטית - שכל עוד רמת החינוך הפוליטי בארץ (ולא רק בארץ ולא, זה לא מנחם) היא בשפל המוכר - מיישם עכשיו ליברמן כשהוא תובע להתנות את העלייה בשכר המורים ב"מצויינות".

מי יכול לומר מילה רעה על מצויינות? אני בוודאי שלא. הרגע סיימתי את ריצה מספר 17 בחודש מאי (המכסה היא 15 ריצות לחודש של 31 יום) וגדלתי בבית בו אב המשפחה הקפיד להזכיר לצאצאיו ש"עם פחות מ-150 לא נכנסים הביתה" (הציון המקסימלי, נזכיר, הוא 100, כי כך בנויה המתמטיקה, ועיון בתעודת הגמר של אבא גילתה שהוא סיים תיכון, אמנם התיכון הטוב ביותר בארגנטינה ובאותה התקופה מהטובים בעולם, בממוצע 78, אבל את זה גיליתי מאוחר, מאוחר מדי).

ולכן ליברמן צודק. בוודאי מצויינות. בכלל וכבסיס לשכר ולהכנסה כלומר לתגמול כספי.

אבל אני משוכנע שליברמן יסכים אתי שלא רק המורים אמורים להמדד במדד הזה, אלא כל גורם אחר במשק, כי ללא מצויינות אין ציונות (הנה יצאה לי אפילו סיסמא מצויינת המציינת את מה שאני מנסה לציין).

שכרו של שר האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתו לעמוד ביעדים לאומיים מוסכמים כמו למשל ירידה ביוקר המחייה (את מה שאני חושב על השטות הזו כתבתי במקומות אחרים אבל כרגע אנחנו משחקים במשחקי ההסכמה), כמו למשל הירידה במחירי הדיור, כמו למשל הירידה במדד האינפלציה, כמו למשל ההשקעה הציבורית. על פי הישגיו של שר האוצר בתחומים אלו הוא לא אמור לקבל משכורת בכלל.

הלאה. שכרם של פקידי האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתם לעמוד ביעדים המוגדרים בחוק בנק ישראל או בכל חוק דומה אחר. אין צורך להרחיב, גם להם לא מגיע משכורת בכלל.

הלאה. ראש הממשלה גם הוא לא ראוי למשכורת כי גם הוא לא מצליח להצטיין ובדרך כלל נכשל כי עובדה שהאיום האיראני עוד כאן וחמאס וחיזבאללה וכן הלאה.

הלאה. על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וראשי הבנקים מגלגלים לכיסיהם בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שהבנקאות ממלאת את תפקידה במצויינות אגדית: עובדה, כל אזרח שרוצה אשראי לכל מטרה מקבל אותה בתנאים נוחים וההון העצום (עשרות מיליארדים רק מעמלות) משמש כמנוף לפיתוח הארץ. עובדה, אין פקקים, יש דיור בשפע ובמחירים שווים לכל נפש, ובקיצור, התממש חזונו של הרצל לגבי הבנקאות במדינת היהודים, חזון שבא לידי ביטוי בשמו של הבנק שהקים חוזה המדינה: 'אוצר התיישבות היהודים'.

הלאה.

על פי ההגיון המופלא של חיבור בין מצויינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וחברות האנרגיה מגלגלות לכיסיהן בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שחברות האנרגיה ממלאות את תפקידן במצויינות אגדית: עובדה, הדלק ידידותי לסביבה, אפס זיהום, אפס גזי חממה, כאילו אנחנו כולנו מחוברים ישירות לאבא-שמש המאפשר לנו לנוע לכל מקום על אמא-אדמה.

ובחזרה למציאות: העובדה שהבנקאים או ראשי חברות האנרגיה מגלגלים לכיסיהם הון עתק מוסברת בסיבה אחת ובסיבה מרכזית אחת בלבד - הם מסוגלים לעשות את מה שהכלב מסוגל לעשות כי הוא יכול. נקודה.

כך פקידי האוצר החותמים לעצמם על הצ'קים, כך בכירי המערכת. כך היה וכך הווה. מה יהיה בעתיד? מי יודע. אולי תקום פעם חברה הגונה גם בתחום זה. אין שום סימן לכך אבל מותר לקוות, ככתוב בהמנונינו 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

אבל לצד התקווה המציאות פשוטה בתכלית: רק על בסיס התארגנות ניתן לשפר תגמול כספי. נקודה. אכן כן, מדובר במאבק כוחות. יהיו שיגידו שזו האנטומיה של הפוליטיקה ואין סיבה להתלונן על כך בדיוק כפי שאין טעם להתלונן על החום בקיץ ועל הברחשים באביב.

על השאלה 'כמה בדיוק מגיע למורים' ניתן לענות בדיוק באותו אופן שניתן לענות על השאלה 'כמה בדיוק מגיע לשר האוצר\לפקיד האוצר\לראשי הבנקים וחברות הביטוח\לאלו שיושבים על ברז האנרגיה': כל אחד מתוגמל בהתאם לעוצמת כוח ההתמקחות שלו.

למזלם ולצידם של הליברמנים עומדות שתי עובדות מרתקות: האחת - הנטייה של הרבה מאד ישראלים לקנות את מסכת ההכפשות המסורתית כנגד המורים. השנייה - הנטייה של כמעט כל המורים לחשוב קודם כל על הציבור ורק בסוף, מדי פעם, על עצמם.

בהתאם שכרם, בהתאם תנאי עבודתם, בהתאם מעמדם הציבורי.

קובי שרת - תנצב"ה ועוד הזדמנות לעיין בתורת המחנות של חוג אורנים

 

כמה מלים על קובי שרת שהלך לעולמו. לצד כל מה שיש לומר על איש רציני ונבון, שהיה מסור למורשת אביו ושיש מקום לטענה שאילולא מפעלו המונומנטלי לא היינו מחזיקים בידינו אוצרות אדירים: מורשתו של משה שרת. אמק"א, והדברים ידועים.

שני דברים אולי פחות ידועים ופחות נעימים לאוזן, ויסלחו לי האיסטניסים, ואם לא יסלחו גם טוב, קל להשיג היום נעלי ספורט מעולות במחירים טובים מאד.

האחד - קובי שרת הפך עם השנים לעוד נקודת ייחוס לתורה הפוליטילוגית המוכרת בכותרת 'תורת המחנות' או 'חוג אורנים'. לא נכנס לסבך התיאוריה הזו, שחלק מהמאמצים להגן עליה על ידי חלק מאנשיה הוא הכחשת עצם קיומה.

נסתפק רק בסיפור קטן אחד הקשור לספר שפרסמתי לפני עשר שנים, 'לעשות שלום עם הפלסטינים' שמו. כותרת הספר לקוחה מכותרת של מאמר שכתב הגיבור המרכזי של המחקר שעשיתי, מנחם מילסון שמו, שבסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80' היה מעורב בפרשה שנויה במחלוקת (מצד 'הימין' ומצד מה שכבר אז כונה באופן לא ברור 'שמאל'), המוכרת בשם 'אגודות הכפרים'.

מוזמנים לבקש את הספר אשמח לשלוח אותו תמורת סכום סמלים בפורמט PDF, ואפשר להסתפק בעיון זריז בויקושפדיה.

בכל אופן, להפתעתם של כמה מחברי 'החוג' הנזכר, הסתבר להם שבניגוד גמור למה שגוזרת התיאוריה (המוכחשת כאמור על ידי כמה מנושאיה), קובי שרת לא רק התנגד למעשיו של מילסון, אלא כינה אותו בכינויים שאני מעדיף לא לחזור עליהם הגם שהם נשענו על עברית יפה מאד (קובי שרת היה איש משכיל מאד ובעל עברית משובחת לפחות כמו של אבא שלו).

ההפתעה נבעה מכך שעל פי תורת המחנות, הואיל ומילסון הוא בצד של מתנגדי ערפאת ואש"ף ולכן ראויים מאמציו לכל שבח (מה שנכון, לפחות זה מה שכתבתי במחקר שלי), הרי שכל מי שהתנגד לטיפוח אש"ף על ידי ישראלים (וגדול מטפחי אש"ף היה משה דיין והמשיך את דרכו שמעון פרס), הרי שברור שהוא חייב לתמוך במאמצי מילסון.

הואיל וקובי שרת היה הרוח החיה והמנוע המרכזי בקידומה של מורשת משה שרת, והואיל ומשה שרת היה באופוזיציה לבן גוריון, והואיל ודיין ופרס היו תלמידיו וממשיכי דרכו של בן גוריון (כך לפחות טוענת התורה), הרי שברור שקובי שרת חייב להיות בצד של מנחם מילסון.

תקלה קשה: המציאות לא הסתדרה עם העובדות. באסה.

עניין שני העולה בקנה אחד עם העניין הראשון: לא מזמן ראה אור ראיון ארוך שנתן קובי שרת לעיתון לאנשים חושבים, ובו תאר את מדינת ישראל באופן בו נהגו לתאר אותה אנשי המופתי עוד לפני שהמדינה קמה ('הציונות תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הערבים' וכן הלאה), ובדומה למה שכתוב באמנה הפלסטינית וכן הלאה.

איך זה קשור: חוג אורנים החל את דרכו כעוד גורם שהיה מעורב בפוליטיקה של מפא"י באמצע שנות ה-60'. באותה תקופה התחדדו המתחים הפנימיים סביב 'פרשת לבון' וסביב עניינים שאי אפשר היה לדבר עליהם באופן ישיר, במרכזם הויכוח על מדיניות הבטחון היסודי של ישראל, או בעברית מגורענת יותר: שאלת הגרעין הצבאי כן או לא, ומשלב מסוים, לא כן או לא אלא איך (התשובה שהתקבלה אם זה מעניין מישהו מהקוראים מוכרת בשם 'עמימות' שזה סוג של 'כן ולא ובעיקר לא אבל אם יהיה צורך אז כן אבל גם אז לא אלא כאילו').

חוג אורנים הלך בגדולות והסביר מדוע באמת יש לבקר את בן גוריון ולא להסתפק בביקורת קונקרטית הקשורה לתת-פרשה כזו או אחרת. התיאוריה (המוכחשת) הסבירה שבן גוריון מייצג ומקדם כוחות אופל שעניין הגרעין הוא רק אחד מהם. התיאוריה מקיפה סוגיות ליבה כמו ענייני נפט, מימון, אשראי, יחסי עבודה, מדיניות גלובלית וכן הלאה וכן הלאה.

ככל שהעמיקה פעולתו התיאורטית של החוג, כך הלך החוג והתרחק מהעניין לשמו הוקם: הפוליטיקה הקונקרטית. הסיבה לכך היתה קודם כל שהפוליטיקה הקונקרטית הלכה כהרגלה למקומות בלתי צפויים. דיין למשל לא ממש רצה שתקום רפ"י, וכשרפ"י החליטה להצטרף בינואר 1968 לתלכיד המפלגתי-תנועתי שיצר את 'מפלגת העבודה', הודיע אותו דיין שכל מטרתו בהצטרפות הזו היא לחסל את דרכם של אשכול-ספיר-גולדה ולא באמת להטות שכם למאמץ משותף להמשיך את מפעל הבנייה של תנועת העבודה. בן גוריון למשל החליט אותו הרגע לפרוש מרפ"י ולקחת חלק בהקמת 'הרשימה הממלכתית' שתוך זמן קצר תעלם גם היא.

בכל אופן, מה שהחל כביקורת על בן גוריון הפך לתיעוב של בן גוריון ולסימון אוטומטי של כל מי שממשיך או לא ממשיך את בן גוריון ואת ממשיכיו (דיין ופרס) בהתאם.

הראיון האחרון של קובי שרת הוא המימוש של קו המחשבה המעוות הזה: ביקורת על בן גוריון שהפכה לביקורת על המדינה של בן גוריון שהפכה לשנאת בן גוריון שהפכה לשנאת מדינת ישראל.

סנט אקזופרי כתב את כל מה שכתבתי ממש בקיצור: ילדים, הזהרו מעצי הבאו בב.

כך או כך, ולמרות הכל, תודה קובי על מפעל חייך - כולל השיר 'אהבה פשוטה' שהוא גם שיר פופ נפלא וגם צוהר להביט דרכו על החברה הישראלית בשלהי שנות ה-60' - תנצב"ה, אמן.

תגובה לא ערוכה ולא ארוכה שכתבתי בפייסבוק לתיזה לפיה האליטות הציוניות בגדו בציונות כשהחליטו להציל את היהדות וויתרו על אוגנדה

 

כן, תודה, הספקתי לראות את ההבל הזה הבוקר בדלת האחורית של מקור אחר. שמע, מביך. טיפשות כזו באמת שהרבה זמן לא פגשתי. 

מעלילי העלילה על דרייפוס לפחות חיברו אותה לעניין הגיוני ושכיח: בגידה. רוקחי הפרוטוקולים של זקני ציון לפחות ניסו לשוות להבלים שלהם נופך קונספירטיבי. היטלר ידע שתורת הגזע היא שטות מוחלטת אבל בהופעות הפומביות שלו התנהג כאילו הוא ממש מתעב יהודים. ממציאי השקר אודות ילדי תימן בלקן אפגינסטן ואקאטמפוקסטן באמת מזדהים עם כאבן של משפחות שהעובדה שהן לא מכירות בעובדות לא באה על חשבון העובדה שהן כואבות. 

כאן מדובר במשהו מסדר גודל אחר לגמרי. זהו טימטום עמוק לאור יום, בלי תירוצים ובלי כיסויים ובלי תרגילים. אפילו הביטוי העממי המדוייק והיעיל בדרך כלל - לכתוב נח בשבע שגיאות - מתגלה כאן כחסר. לזכותו של האיש יאמר שהוא אכן פתח דף חדש באנציקלופדיה הגדולה של הטימטום האנושי עליו דיבר איינשטיין, ובמונחים מדעיים מדובר פה בשינוי פרדיגמה.

אסתפק בכותרת השערורייתית הזו, ובסוף אציין שני מקורות שאין לי ספק שהד"ר המהולל, שהחל את דרכו כהנדסאי חשמל לפני שהצליח להסתנן - תעלומה מרתקת בפני עצמה! - למסדרונות האונ' הפתוחה,לא פחות, לא קרא לא מכיר ואם מכיר וקרא לא הבין ואם הבין לא הבין. נתחיל:

 1. מי הן 'האליטות'? לכאורה קטגוריה היסטורית הקשורה בציונות טרם המדינה. למעשה מדובר בעוד התעמרות בזכרון מפא"י, אבי אבות הטומאה של אנשים האוחזים בדעותיו של הגאון התורן הזה. כך או כך, אם להתייחס לגופן של טענותיו: הוא מנגיד באופן שטחי - כיאה לאנשים הנוקטים בטכניקה הלוגית שלו - את הציונות של הרצל עם זו של אחד העם (להציל את היהודים או להציל את היהדות), כשבפועל, ככל שהדברים נוגעים לאיש החשוב בהנגדה הזו, הרצל, מדובר בדיכוטומיית סרק. קריאה אלכסונית ביומני הרצל תגלה זאת. יצחק וייס כתב על כך. אלטנוילנד הוא מקור מספיק כדי להפריך את הטיפשות הזו. ההנגדה הזו חיונית לטובת האידיוטיזם הבא: אוגנדה. 

2. אוגנדה: אילו הנדסאי החשמל הזה לשעבר היה קורא קצת בנושא, למשל מאמר של ישעיהו פרידמן שזמין במרשתת כבר יותר מ-25 שנה, אולי 31 אבל אני לא סגור על זה, בכל אופן הרבה מאד זמן, אני משוכנע שבספרייה של האונ' הפתוחה המאמר של פרידמן בעיונים בתקומת ישראל ניתן לקריאה, ואני משוכנע שהאיש הזה יודע לקרוא, הוא היה מגלה שאוגנדה לא רק שלא היתה אופציה של ממש מנקודת מבט מעשית, ומילא האנכרוניזם המגוחך הזה לפיו יהודים שנרצחו ב-1941 אמורים היו להסיק מסקנה כבר ב-1903 ולהגר בהמוניהם לאוגנדה, מילא, אלא שאוגנדה גם לא היתה אופציה מבחינתו של הרצל. אמנם רמת הטיפשות באקדמיה ומחוצה לה בנושא זה ממשיכה להכות את אותו שורש מוכה כבר עשרות שנים, אבל ממי שאת תיזת 'בגידת האליטות' שלו מבסס על טיעון לפיו אוגנדה היתה אופציה, חזקה עליו שיעשה את המאמץ וילמד את הנושא. אבל למה ללמוד כשאנו חיים בעידן מטורלל המעודד מטורללים להציג את מרכולתם באופן 'פרובוקטיבי' ולעזאזל העובדות? א-פרופו עובדות:

3. כשם שסביר להניח שהגאון הנ"ל לא קרא מאמר של פרידמן המקיף 30 עמודים ואם קרא לא הבין ואם הבין התעלם ממה שכתוב בו ובכך עשה מעשה שלא יעשה מבחינה מדעית אבל מעשה שלגמרי יעשה מנקודת מבט טירלולית, סביר עוד יותר להניח שהוא לא קרא ואולי לא ראה אפילו את ספרו - צמד כרכים - של טוביה פרילינג, 'חץ בערפל' שמו, המקיף 1200 עמודים, 300 מהם הערות שוליים, והעוסק במאמצים הבלתי אפשריים (כי במציאות - ולא בדמיונו הקודח של מטורללנו הנ"ל - במציאות, ויש דבר כזה, הם היו בלתי אפשריים) של מוסדות הישוב, 'האליטות' בלשון המלוקקת של איש הביקורת, לסייע ליהודים באירופה, כנגד כל הסיכויים וכמובן עם מעט מאד הישגים כי מה לעשות ומי שניהל את העניינים באירופה בתקופה הנדונה לא היו 'האליטות הבוגדות' של מפא"י וויצמן פינת אחד העם אלא הנאצים החזקים מאד ועוזריהם הנחושים מאד. 

אבל שוב, לשם מה לקרוא מחקרים העוסקים בנושא והעלולים לפגוע בתיזה? בכלל ובפרט שהוא יודע שכולנו יודעים שרובנו לא מטריחים עצמנו לקרוא שום דבר לפני שאנו מציגים דעות 'מגובשות'??? עובדה, ספרו של הנדסאי החשמל שזכה ללמוד את ארנסט גלנר (מידע מהויקיפדיה) זכה לביקורת 'מדעית' בכתב עת 'מדעי' של אוניברסיטה מכובדת בישראל. אתה פטור מלשאול את השאלה המתבקשת, האם זה שכתב על הספר ביקורת ראה את המאמר של פרידמן על הרצל ואוגנדה או שמע בכלל על טוביה פרילינג ועל הספר 'חץ בערפל'. 

אלו החיים ידידי. זה מה יש. 

יא! ברעכען? – נישט! או: מדוע העבודה המאורגנת היא נכס ולא נטל (פרק שקוצץ קשות ושרק חלקו הופיע בספרי החדש)

https://www.mendele.co.il/product/legufoshelinyanudimanor/ 

עם אתגרי הפערים בחברה הישראלית מתמודדים גורמים שונים המהווים את מה שמכונה 'החברה האזרחית', כלומר ארגונים וולונטריים – שבכך הם נבדלים מהמדינה – מהסתדרות העובדים הכללית, ועד ארגוני פילנתרופיה המחלקים קמחא ד'פסחא כמו בימי הביניים או במגילת רות (כלומר כמו בימים בהם מדונם אדמה הפיק האדם 25 ק"ג חיטה, ולא כמו בימינו 500 ק"ג ויותר). על כך שארגוני הפילנתרופיה למעשה מנציחים ומעמיקים את המצב הקיים אין צורך לומר דבר. צרות האופק הרואה ב'כוחות השוק' את חזות הכל היא המשך ישיר של תרבות מסורתית לפיה 'הכל בידי שמים', 'כלו מכתוב' או 'פרה-דסטינציה'. בעברית, ערבית או לטינית, הרעיון הוא אותו רעיון: לאלו שיש יש ולאלו שאין אין כי לאלו שיש יש מזל ולאלו שאין אין מזל, וב'מזל' הכוונה היא גם לכשרונות, גם למיקום חברתי, גם לברכת שמיים ('פרובידנס') וגם למזל פשוטו כמשמעו (ירושה, לוטו וכדומה). כך או אחרת, רעיון זה גוזר מסקנה אפשרית: צדקה וחסד. אצל יהודים קתולים ומוסלמים יותר, אצל פרוטסטנטים פחות, כך או כך 'כולם מתים בסוף' וגן העדן הוא בדרך כלל מקומם של העניים, ומכאן שהחשבון החברתי מתאזן ב'סופו של דבר'.

אבל הסתדרות העובדים הכללית, היא ורשימה ארוכה מאד של גופים וארגונים דומים שקמו וממשיכים לקום ב-200 השנים האחרונות, נשענים על הנחות יסוד הפוכות לחלוטין: האחת – שהדינמיקה של הכלכלה המודרנית מחייבת התארגנויות של אזרחים. השנייה – שהכלכלה המודרנית צופנת בחובה את האפשרות לשים סוף לסדר החברתי המסורתי של פילנתרופיה וצדקה. במונחים מקומיים, ההסתדרות – כמו קואופרטיבים יצרנים וצרכניים, אגודות שיתופיות וכדומה – משוכנעים שלפסוק האהוב בהמנון הלאומי ('להיות עם חופשי בארצנו') יש, או חייב להיות, מובן כלכלי-חברתי. לכאורה הנחות היסוד הללו אמורות היו לשמש את כל מי שלוקח חלק בויכוח אודות טיבה של הכלכלה, סיבתם של הפערים החברתיים, חשיבותם היחסית והדרכים להתמודד עמם. בפועל למרבה הפרדוקס והצער המצב הפוך: רוב הציבור 'חושב ימין וחי לו בשמאל', או 'ידיו ידי יעקב וקולו קול עשו', כלומר רוב הציבור (משני צידי החלוקה המעמדית), חי בפועל חיים כלכליים מודרניים, אבל ממשיך להבין אותם במונחים מסורתיים.

אחד ממאפייני המודרנה הוא הדגש על ההווה. לא עוד 'עולם הבא' ו'ימות המשיח'. האזרחים המתארגנים בארגון עובדים עושים זאת על מנת להבטיח שלא מדובר בעוד סוג של מיסטיקה ותיאולוגיה. 'אפילו' הכלכלן הליברל ג'ון מיינרד קיינס נהג להפטיר בציניות כלפי חסידי 'כוחות השוק', שתמיד הצדיקו צעדים דרקוניים בטענה לפיה המצב ישתפר 'בטווח הארוך', כי: 'in the long run we are all dead'. קיינס, נזכיר, היה כלכלן מזהיר שכמו פרנקלין אין לחשוד בו ולו באבק סוציאליזם לא עלינו ר"ל. דווקא מנקודת מבט של חסיד הליברליזם בכלכלה (ובכלל) הוא הבין את מה שב-40 השנים האחרונות רוב פרנסי המשק הישראלי – הם ועדת התוכיים המדקלמים את 'התורה' המצדיקה את מדיניות ההפקרה המופקרת שלהם -  מקפידים שלא להבין: על מנת שהכלכלה המודרנית תפעל באופן יעיל יש להתערב בה באופן תדיר, בדיוק כפי שספורטאי או רופא עוקב אחר מצב הגוף. עברו שנים רבות עד שגישתו של קיינס הפכה למובנת מאליה, ועד אז הונהגה מדיניות פטאליסטית שהניחה כי משברי הכלכלה דומים באופיים ובמחזוריותם לגאות ולשפל באוקיינוס ובמזג האוויר.

אחת התגובות הראשונות למדיניות ההפקרה המופקרת הזו שכמובן לשיא ביטויה הגיעה בארה"ב (בשם 'כוחות השוק' קיבלו יזמים זריזים מממשלת ארה"ב נכסים ציבוריים בשווי מדומיין, מה שאיפשר להם להפוך לאזרחים פרטיים בעלי עוצמה ציבורית אדירה). ברבע האחרון של המאה ה-19, על בסיס תפיסה צנועה שהוגדרה במלים pure and simple, התארגנו עובדים בארה"ב, במטרה מוצהרת להשיג שיפור בשכר ובתנאי העבודה. לא מהפכה חלילה, לא שינוי במדיניות הקצאת משאבי הציבור לידיים פרטיות (בשם 'כוחות השוק' אם זה לא ברור), אלא רק 'פשוט וטהור': פחות שעות, יותר שכר ותנאי עבודה. הסתדרות העובדים הכללית שהוקמה בדצמבר 1920 בחיפה רצתה – והשיגה – הרבה, הרבה יותר, הגם שנקודת המוצא שלה היתה אף היא 'עכשוויזם' קונסטרוקטיבי ששם במוקד את תנאי העבודה והשכר של העובדים.

'התמוטטות' ההסתדרות בישראל בשנות ה-80' – ואת המרכאות נסביר בעוד רגע – הפכה למשל ולשנינה בארצנו, ובכך סוף סוף התגשמה תביעתו-תחזיתו-שאיפתו של ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות (הדברים הופיעו ביידיש תחת המלים 'יא! בראכען!' כלומר 'כן! לשבור!'). עד כדי כך הפכה ההסתדרות לשק חבטות שאינטלקטואל ישראלי בולט המקפיד להתגאות בזהותו 'המפאיניקית', הגדיל לעשות כשאת ה'מפאיניקיות' הוא זיקק לכלל עמדות מדיניות מתונות ושקולות שעלו בקנה אחד עם מטרות הציונות, תוך שהוא מקפיד להצהיר על בוזו ותיעובו את ההסתדרות – פאר היצירה של מפא"י ולמעשה הבסיס להצלחותיה במשך כ-50 שנה! – תוך שהוא נוקט בכל ארסנל השיקוצים המאפיינים את שונאי ההסתדרות ומפאי והציונות גם יחד.

כשאינטלקטואל בולט המגדיר עצמו 'מפאיניק' עושה בהסתדרות את מה שעשו האנטישמים ביהודים בימי שקיעת שלטון הצאר ברוסיה ('הכו את היהודים – הצילו את הצאר'), לא קל להפריד את המוץ מן התבן ולנסות להציג תמונה הוגנת של תרומת ההסתדרות בעבר וחשוב מכך – תפקידה בהווה ובעתיד. אל מול שצף העויינות חסר הביסוס הזה יש להעמיד דיון היסטורי שנקודת המוצא שלו כבר הוזכרה לעיל: הכלכלה המודרנית והמתועשת. מצויידים בעדות המסייעת של כלכלן ליברל כמו קיינס, יתכן והטיעונים שיובאו להלן יצליחו לחדור את מסך העויינות והדמגוגיה. ובכן, הכלכלה המודרנית הנשענת על תעשייה, היא מנקודת מבט של תולדות האנושות פרק חדש חסר תקדים (מהמקרים הנדירים הם קלישאה לשונית זו אכן משקפת אמת צרופה). כבר נזכרה לעיל פעמיים העובדה שעד לפני כ-100 שנה – ובישראל עד פחות מזה (ויש מקומות שעדיין הדברים הם כאלו) – דונם אדמה סיפק 25 ק"ג חיטה ואילו בימינו מאותו שטח ניתן להפיק פי 20 לחם ויותר. משמעות המספרים הללו מבחינה היסטורית היא אדירה: בעוד שהחקלאות הטרום-מודרנית סיפקה בקושי אוכלוסייה שכמעט לא השתנתה בהיקפה, הנה החקלאות בעידן המדעי-מתועש מייצרת שפע חסר תקדים (שוב, לא כקלישאה, אלא פשוטו כמשמעו: מעולם בתולדותיה לא נהנתה האנושות משפע כזה).

אבל השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה הוא בתפקידו של הכסף: מה שבעולם הטרום-מודרני היה מוגבל, מוחשי וכמעט חסר חשיבות (הכסף אם זה לא ברור), בעולם המודרני הוא בלתי מוגבל, אבסטרקטי ומכריע בחשיבותו. אין פעולה כלכלית אחת – לא הספקת מים, לא פינוי ביוב, לא איסוף גרגרי חיטה ולא טחינתם, שלא לדבר על אינספור דוגמאות אחרות אינטואיטיביות פחות מענייני מזון מים ועיכול – שניתן לבצע היום ללא שימוש בכסף. מה שעבור כותבי המקרא היה הנילוס – הבסיס לציוויליזציה מפותחת, בראשה עמד פרעה שניהל 'בית עבדים' שהשביר שבר לכל רעב (תשאלו את יוסף ובעיקר את אחיו), בעולם המודרני הוא הכסף. אבל יש הבדל 'קטן' אחד: המים בנילוס מוחשיים וחומריים. הכסף בימינו הוא אבסטרקציה גמורה התלויה יותר מאשר בכל גורם אחר בהחלטות סובייקטיביות של בני האדם. בכל אופן, האנלוגיה טובה דיה כי כשם ששליטתו של פרעה בזרימת המים בנילוס אפשרה לו לעמוד בראש הפירמידה, כך בדיוק מי ששולט היום בזרימת האשראי יכול ליצור לו פירמידה, או להפך, אם שמו למשל תיאודור הרצל, יסביר מדוע שליטה בזרימת הכסף חייבת להיות בידי הציבור, אחרת קשה יהיה לעם להיות חופשי בארצו.

לרוב הכלכלנים שניתן להכיר באופן ישיר או עקיף, קשה מאד להכיר בעובדה המכריעה הבאה: אין שום דרך לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה היא עלותם של מוצרים, מה מחיר האלטרנטיבה. והרי בכל המחלקות לכלכלה הנחת היסוד היא ההפך הגמור: תורת המחירים על כל הגרפים והאריתמטיקות והנוסחאות המופלאות שלה, היא התשובה היחידה המוסמכת לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה הוא מחירו הנכון של המוצר ומה הוא מחיר האלטרנטיבה. למרבה מזלם של בני אדם, לצד הכלכלה עומדת ההיסטוריה, כלומר המדע העוסק בתאור הדברים כפי שהיו והינם, ולא בדברים כפי שאמורים להיות על פי נוסחה תיאולוגית כזו או אחרת. וההיסטוריה מספרת שאין שחר להנחת היסוד העומדת בבסיס 'מדע הכלכלה', שהוא כל דבר חוץ ממדע, שהרי מדובר במערכת סגורה של הנחות מבוקשות המוכחות באמצעות כלים מתמטיים שנועדו להוכיח את ההנחות המבוקשות.  ועל השאלה המתבקשת 'האם היסטוריה היא מדע?', התשובה חיובית: לפחות מצידה התיאורי היא יכולה להיות כזו. האסטרו-פיזיקה יכולה להיות מדע גם מצד החיזוי. הכלכלה כפי שהיא מוגשת היום באקדמיה, היא לא מדע לא מבחינת כוחה לתאר את הדברים ועוד פחות בכוחה לחזותם.

עובדות המוכיחות את הנטען לעיל מופיעות בכל רגע נתון בשלל מקורות: שכר המורה ביפן או בפינלנד שונה באופן קיצוני – נומינלית ויחסית – משכר המורה בארגנטינה או בישראל. לא 'כוחות השוק' מסבירים את הפער הזה כי אם הסדרים חברתיים שמוכרים גם בשם הלא פופולרי בימינו: פוליטיקה. 'כוחות השוק' הם ההסבר האחרון לעובדה המשונה הרווחת בעולם המתועש כולו: שכבה דקה (בישראל מדובר בכמה עשרות אלפי אזרחים בלבד), שעלות שכרם היא אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנים מעוברות). מילא 'כוחות השוק' אינם מסבירים את עלות השכר ההזויה הזו. מילא. כי חשוב מכך: על פי התיאולוגיה של קנאי הדת הזו, שכר משקף סיכון ויכולות והישגים, ולמרבה הפלא, כלומר "הפלא", אצולת הממון הזו ממשיכה להנות מתזרים המזומנים הזה – אלפי דולרים בשעה, בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 כאלו בשנה – גם כאשר הם נכשלים כשלון חרוץ. התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 היא 'רק' דוגמא אחת, מפורסמת למדי.

מרכיב חשוב נוסף בגישה הזו מצדיק שיעבודן של מדינות שלמות באמצעות פטנט ישן ומוכר בשם 'חוב לאומי'. אחד מכוהני האצולה הזו הגדיר את הדרך לקביעת גודל החוב במלים הבאות: 'גובה חוב הוא בדיוק זה שמדינה מסוימת מסכימה לשלם לנושיה'. שוטי הנבואה היושבים ביציע ימהרו להצדיק את הפוליטיקה הזו בטענה לפיה 'כשם שעל בעל בית לשלם את המשכנתא שלו כך גם על מדינה לעשות כן', השוואה המגלה קוצר ראייה במקרה הטוב, טיפשות מצמיתה, אלימה ועושקת במקרה השכיח. אך חמור מכך: התיאולוגיה הזו נעצרת כמובן במפתן מסדר אצולת הממון. לאחר התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 (או בישראל ב-1983), לא רק שאף אחד מאנשיה לא נתן את הדין על כשלונו (עקרון העל של התיאולוגיה הזו), אלא שב-2008 הציבור, באמצעות המדינה, העביר למערכת הפיננסית שכשלה סכום עתק של 7000 מיליארד דולר בריבית של 0.025% ל-25 שנה (במקרה של ישראל הסכום עמד על 7 מיליארד דולר "בלבד" שחולקו כך שכ-2% מקרבנות מפולת המניות של 1983, ומדובר בכ-6000 איש, קיבלו מהמדינה – 'כוחות השוק' כבר אמרנו?? – יותר מ-6.5 מיליארד דולר). כידוע, מצווה מרכזית בתיאולוגיה הזו, היא לשקץ את המדינה ואת הציבור, אבל רק עד לנקודת המשבר (שמאז המאה ה-19 שבה וחוזרת במחזוריות כזו או אחרת). או אז לפתע יש צורך במדינה שתעשה סדר, תרגיע את המערכת, תמנע אלימות מצידם של אזרחים מתוסכלים שאיבדו הכל, ותבטיח מחדש את הבסיס הפיננסי של המערכת הפרטית, שתמשיך לשלם לחברי המסדר אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנה מעוברת).

הלאה: הפוליטיקה קובעת כידוע גם את מחירם של מוצרים גלובליים כמו נפט. כידוע, עלות יצורה של חבית בסעודיה הוא לכל היותר 5 דולר. עלותה בשוק הוא עשרות מונים יותר. מדוע? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל יכולתם של בעלי השליטה במוצר הבסיסי הזה, המצוי בשפע ואי אפשר בלעדיו (שליש מהנפט בכלל מיועד לייצור פלסטיק בלעדיו אין קיום למין האנושי כידוע), לקבוע אותו. ומה שנכון לגבי הנפט בקנה מידה גלובלי, נכון במישור המקומי: בארגנטינה למשל מחיר הבנזין והסולר כמחצית ממחירו באירופה. למה? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל מדיניות ממשלתית. ומה שנכון לגבי נפט, נכון לגבי, חיטה, סויה, מקררים, מכוניות וכן הלאה.

חשוב ממחירי המוצרים הוא מחיר הכסף כמובן, המוכר בדרך כלל בשם 'רבית'. מי קובע את הרבית? 'כוחות השוק' רק אחרי שהוא נקבע בבנק מרכזי על ידי אנשים בעלי עמדות כאלו ואחרות, העושים בגובה הרבית שימוש דומה לזה שעושה הגנן המטפח (או המייבש) גן מלאכותי כזה או אחר. 'כוחות השוק' מבחינת הגנן הם הגשם. הממטרה היא כלי המדיניות שהוא מפעיל (או לא) כדי להשיג יעד (כזה או אחר). 'אפילו' מרגרט תאצ'ר, בבואה לחסל את הנכסים הציבוריים בבריטניה (חברת התקשורת למשל), זכרה כי למרות ש'אין דבר כזה חברה' כפי שהקפידה להסביר, בכל זאת יש בריטים, וזכותם לקחת חלק בהפרטה באופן 'שוויוני' (כל אחד על פי יכולתו כמובן... שועי הסיטי מזה, והדודה ג'מיימה מברמינגהאם מזה). הפרטת בנק הפועלים בישראל לעומת זאת – והקורא מוזמן להקשיב למלים הפשוטות לכאורה, 'בנק הפועלים' (אכן מדובר בבנק שהוקם על ידי פועים ב-1925) – נעשתה על ידי זה שמדינת ישראל, באמצעות ארגון קש שנקרא 'מ.י.נכסים' (מ.י=מדינת ישראל), לקח כסף מבנק לאומי, נתן אותו במתנה למשפחה ידועה אחת, שבאמצעות הכסף הזה קנתה מחברת מ.י. נכסים את בנק הפועלים.

אכן כן, הכל פוליטיקה, ובשונה מרוב הנוקטים בקלישאה הזו, כותב שורות אלו סבור שפוליטיקה היא השדה המרכזי, החשוב והמכריע, בו נקבעים תנאי חייו של כל אזרח. ולכן השאלה היא לא 'האם פוליטיקה' אלא 'איזו פוליטיקה'. פוליטיקה היא כידוע גם 'אמנות האפשר' ולא פעם היא מציגה חלופות קונקרטיות שהן בבחינת 'הרע במיעוטו', או כפי שעמוס עוז נהג לספר על האופן בו הציגה זאת אמו – אמנם בהקשר אחר – לא פעם הברירה היא 'לבחור בין דבר לחולירע'. ואם ליישם עקרון אנושי מוכר זה לדוגמאות שהובאו לעיל: בברירה בין הפרטה בסגנון תאצ'ר להפרטה בסגנון שמעון פרס, אני בוחר בהפרטה בסגנון תאצ'ר, לא כי היא אשה ולא כי בלונדון היאוש יותר נוח אלא כי ההפרטה שהיא ביצעה היתה קרובה יותר ברוחה לעקרונות הדמוקרטיה מהמדיניות שהובילו פרס וממשלתו בקיץ 1985.

ומה שהתרחש בקיץ 1985 הוא הבסיס להבנת תפקידן של המרכאות המופיעות בתחילת ובסוף המלה 'התמוטטות'. יותר מאשר ההסתדרות 'התמוטטה', מדיניותה הכלכלית של ישראל כפי שנקבעה באופן פוליטי ביולי 1985 היא שמוטטה אותה. ולא 'רק' אותה אלא את כל המגזר היצרני כמעט, ואת השירותים הציבוריים גם יחד. ההיפר-אינפלציה שהגיעה אותה עת למאות אחוזים, גם היא לא היתה אלא פרי מדיניות מכוונת, שכן כפי שרוב הציבור סובל מאינפלציה, מיעוטו של הציבור (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור), נהנה ממנה הנאה כלכלית עצומה. הואיל והכלכלה היא אחת, והואיל ונזקיה של ההיפר-אינפלציה אכן חמורים מנשוא, הוחלט לחסלה. אלא שאת פוליטיקת החיסול אפשר היה ליישם כך או אחרת, וביולי 1985 היא יושמה אחרת ולא כך: על המשק כולו הוטלה רבית נשך חסרת תקדים (שוב, גם הפעם הקלישאה מתארת אמת), שהמפסידים הגדולים ממנה היו רוב הציבור ואילו המרוויחים הגדולים ממנה היו מיעוטו (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור). כל נסיון לתאר את 'תכנית הייצוב' שננקטה ביולי 1985 כ"הכרח" שנבע מ"הנסיבות" הוא ביטוי נוסף להכחשת האופי הדינמי של הכלכלה המודרנית, שיש בה הכל להוציא "הכרח".

ובכן, את בנק הפועלים מסרו לידי משפחה 'יהודית חמה' אחת, את בנק לאומי השאירו בידי המדינה, 40 אלף פירמות קטנות ובינוניות חוסלו (מי יודע כמה אנשים איבדו עצמם לדעת בשנים שלאחר מכן), ותנועות ההתיישבות שלא יכלו לנקוט מדיניות של פיטורין, נאלצו להכנס להקפאה ולניוון לתקופה של כ-25 שנה. ההסתדרות בכל זאת שרדה אבל היא כמובן הוחלשה באופן דרמטי. מכה נוספת היא ספגה לאחר שקופת החולים הכללית הופקעה ממנה, תחת ההבטחה להנהיג בישראל בריאות ציבורית חובה, שבמסגרת המדיניות של 1985 פירושה היה וממשיך להיות שכל אזרח משלם בכל שנה יותר ומקבל פחות. כי עקרון העל של תכנית הייצוב ביולי 1985 היה להרחיק את המדינה מאחריות לאזרחים. 'כוחות השוק' בדמות השליטה בבנקאות הישראלית או בנכסי לאום אחרים כמו מפעלי ים המלח, נמסרו בנזיד עדשים לקומץ אזרחים מקריים ('יהודים חמים' מאמריקה, קבלני בניין מנתניה וכד').

מהדיון עד כאן ניתן להבין כאילו להסתדרות או לגופים דומים אחרים, כמו התנועה הקיבוצית למשל, לא היתה שום אחריות. בוודאי שכן. בני אדם ממשיכים להיות בני אדם בכל מקום. בממשלה, בשירות הציבורי, בשוק הפרטי ובמשק העובדים. אלא שאם להקיש מהמקרה של התנועה הקיבוצית: על פי מחקרים בלתי תלויים שנעשו לבירור שורשי 'משבר הקיבוצים' בשנות ה-80' (אותן שנים בה 'התמוטטה' ההסתדרות), עלה בבירור שחלקם ב'משבר' של כשלים ניהוליים הנובעים (אולי) מהשיטה הקיבוצית הוא לא יותר מ-25%, ואילו על היתר אחראית מדיניות הרבית של המדינה. דו"ח פרוקצ'יה שהוכן באמצע שנות ה-90' הוכיח שעל פי חוקי המדינה הבנקים בישראל גבו רבית נשך וכי אם לשפוט על פי דוחות של כמה עשרות קיבוצים, ברוב המקרים הבנקים חייבים לקיבוצים ולא להפך. התשובה על השאלה מדוע לא נעשה דבר בנדון, גם היא פוליטית: הנהגת התנועה הקיבוצית אותו הזמן היתה נטולת בטחון עצמי והאווירה הציבורית במדינה לא היתה מאפשרת לתקן את העוול. אך מה שאי אפשר היה לעשות בימי האקטואליה, אפשר לפחות לעשות בהיסטוריה.

 על רקע כל זה – ומנסיוני ארוך השנים רוב הציבור לא מכיר את עובדות היסוד החיוניות להבנת ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית הזו - יש מידה רבה ומקוממת של ציניות בדרישה לחיסול ההסתדרות, על יסוד הטענה שאין מקום להתארגנויות של עובדים כי ככל שהמשק חופשי יותר יכול כל פרט לנהל בכוחות עצמו – על יסוד כישרונותיו שטיפוחם, כך התיזה, תלויים רק בו – משא ומתן עם מעסיקים, נותני שירותים וספקי אשראי. והרי בפועל הכלכלה מבוססת על התארגנויות והתאגדויות, בין אם אלו נושאים ברמה דגל בצבע מסוים (אדום), ובין אם ראשיהן מצהירים אמונים ל'כוחות השוק' ול'יוזמה החופשית' אבל מנהלים ביניהם תאום על מגרש הגולף ונהנים מגיבוי ציבורי גם במוסדות המדינה וגם באקדמיה.

זה המקום והזמן להצביע על עוד כמה פירכות בשיח הכלכלי הרווח: יש דבר כזה 'כשרונות פרטיים' אבל אופיה של הכלכלה המודרנית הוא כזה שכל פריצת דרך מחייבת שיתופי פעולה בקנה מידה ציבורי וחברתי. עוצמתה הכלכלית של תעשיית ההייטק בישראל לא היתה מתקיימת ללא הארגון הציבורי הממומן בנדיבות לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי משלם המסים הישראלי (הכוונה היא לצה"ל בכלל ול-8200 בפרט). יכולתם של יצרנים, יבואנים ונותני שירותים למכור את מרכולתם המבורכת לא תתכן ללא הימצאות של קהל לקוחות הנהנה מרמה ידועה של אוריינות, הממומנת גם היא, לא בנדיבות אבל בכל זאת, לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי  משלם המסים הישראלי (הכוונה היא למערכת החינוך בכלל ולאקדמיה בפרט). בנקים? הארגון הפרטי הבטוח ביותר, כי משענתו היא מדינת ישראל בכלל ובנק ישראל בפרט. אם יש מגזר בו אין שום קשר בין המציאות בו לבין התיזה הניאו-ליברלית לפיה כגודל הסיכון גודל הרווח, הרי שזו מערכת הבנקאות בישראל: אפס סיכון, מקסימום רווח. על חשבון מי? על חשבון בעלי הון יצרניים (סטף ורטהיימר למשל), ועל חשבון ההכנסה הפנויה של האזרח הישראלי, שכפי שהסביר הליברל-הקפיטליסט קיינס, היא היא היסוד לצמיחתו – או להתנוונותו - של המשק המודרני.  

ההסתדרות היא עוד התארגנות של אזרחים, שבניגוד לכל שאר ההתארגנויות, היא מצהירה על עצמה כעל ארגון למען השגת יעדים כלכליים. כל השאר מספרים לעצמם סיפורים למיניהם על 'יזמות' וכן הלאה: בפועל מדובר בסוגים שונים של התארגנויות בעלות יעדים כלכליים: חברות הייטק, קבלנים שמקבלים מפעלים כימיים וזוכים שאצטדיון יקרא על שמם (הגם ש-75% מהמימון שלו הוא ציבורי), חברים של חברים-של שקיבלו את מדף היבשה של מזרח הים התיכון (לא לפני שהגיאולוג הממשלתי סיפק מפה ולא לפני שהמדינה ביצעה 300 קידוחי סרק שסייעו ל'כוחות השוק' לגלות היכן נמצא הגז) בנקים, וגם גילדת פקידי האוצר העושה – על פי עדותה העצמית המתפרסמת בכתובים – במדיניות הכלכלית של ישראל כבשלה תוך ציפצוף על החוק ועל בית המחוקקים (ע"ע 'חוק ההסדרים' או ההשתלטות העויינת בסגנון סיציליה על ביטוח לאומי). ההסתדרות בנויה על רצונם הטוב של מאות אלפי אזרחים שמבינים שבמציאות של כאוס כלכלי הנשען על מאבק כוחני ומניפולטיבי בין גורמים שונים ומנוגדים, במציאות בה 'המבוגר האחראי' כביכול – המדינה – לא רק שלא מרסן את הכאוס הזה אלא אף מלבה ומצדיק אותו בתיאולוגיה חסרת שחר, התארגנות לצרכי pure and simple היא המינימום שבמינימום.

ב-1920, השנה בה קמה ההסתדרות, 'המינימום של המינימום' היה מציאות החיים. אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, מקימי ההסתדרות לא הסתפקו ב-pure and simple, אלא הלכו אל האינסוף ומעבר לו: ספורט, תרבות, בריאות, חינוך, בידור, הגנה וסלילה ובנייה וכל מה שהאדם זקוק לו. אכן כן, מנהיגי ההסתדרות הבינו שכוחם תלוי בנכונותם של העולים החדשים להצטרף. אלא שהעולים החדשים, בשנות ה-20' בדיוק כמו בשנות ה-50', היו יהודים בעלי נטייה אינדיבידואליסטית ואף אנרכיסטית. בעברית בת ימינו מדובר בגישת 'למה מי אתה', ובלשון המקרא במלים המפורסמות מחג הפסח: 'מי שמך'. לא שהאינדיבידואלים הללו לא רצו להנות מכל טוב הארץ – גם לאכול את העוגה וגם להקפיד לא לקחת חלק באפייתה. את הפרדוקס ההרסני הזה פתרה הנהגת ההסתדרות בכלי היחיד שעמד לרשותה: האינטרס של הפרט להנות מהישגי הכלל, שכלל לא היו קיימים ולא יכולים היו להיבנות, כל עוד עמד הפרט וחיכה שהכלל – אליו לא רצה להצטרף כמובן – יעשה את שלו. במלים אחרות, בניגוד גמור ומהופך לדרך בה מוצגות תולדות ההסתדרות: לא האינטרס הצר של מנהיגיה הוא ציר תולדותיה, אלא חוסר הברירה שהותירה בפניהם האינטרסנטיות הצרה של רוב העולים החדשים שהגיעו – וממשיכים להגיע – ארצה, כשמצד אחד כל אחד מהם רוצה להיות 'יחיד שהוא מלך' כפי שהגדיר זאת גדול צוררי ההסתדרות (ז'בוטינסקי), ומצד שני כל אחד מהם רוצה עבודה, פרנסה, בריאות, חינוך והגנה.

במלים אחרות, מקימי ההסתדרות, מי שתוך עשור יקימו את מפא"י, הבינו שאם יש גורם שבוודאות לא יבנה את הארץ הזו, הרי שהוא 'כוחות השוק' שבאותה תקופה חגגו את חגיגות 'שנות ה-20' העליזות' מערבה משם ומזרחית ל-La La Land. 'כוחות השוק' ניגנו כידוע את הרקוויאם שלהם באוקטובר 1929, והדברים ידועים. ב-1930 הוקמה מפא"י על בסיס הכוח שיצר ב-1920 את ההסתדרות. המדיניות שמפא"י וההסתדרות (שאי אפשר להפריד ביניהן) נקטו בה, בשיתוף עם ערבים ובריטים בפלשתינה – השקעות ציבוריות לצרכי פיתוח – היא ההסבר לעובדה (וזו עובדה) שארץ ישראל היתה מן המקומות היחידים בעולם בה לא הורגש כלל 'השפל הכלכלי' המקולל, שכל כולו תוצר ישיר של סגידה לתיאולוגיית 'כוחות השוק'. אם יש ממש בניתוח ההיסטורי הזה, הרי שההסתדרות היא נכס שיש לברך על עצם קיומו.

ולמען הסר ספק: ההסתדרות לא קיימת כדי לעשות שביתות או 'להחזיק את היד על השלטר' ושאר תאורים שטחיים מסוג זה. הגישה הרווחת בעולם המתועש כבר יותר מ-150 שנה, היא שפעולה רציפה ויעילה של המערכת הכלכלית משרתת את כולם, בוודאי את ציבור העובדים. למי שמכיר את תולדות ההסתדרות מגוחך להסביר את המובן מאליו, שכן ההסתדרות נוצרה מלכתחילה במטרה לקחת חלק אקטיבי וקונסטרוקטיבי בפיתוח הכלכלה. ומה שהיה נכון ב-1920 ממשיך להיות נכון מאה שנים מאוחר יותר. כלי השביתה נועד על מנת שלא להשתמש בו, אלא אם הגורמים האחרים – מעסיקים, מדינה, האוצר (גוף הפועל כידוע לא פעם במקביל ובניגוד למדינה) – נוקטים צעדים שרירותיים וחד צדדיים. במלים אחרות, גינוי ההסתדרות על 'שיבוש הכלכלה' ו'יד קלה מדי על השאלטר', היא בבחינת 'הפוסל במומו פוסל'. בדיוק כמו דמוקרטיה מודרנית, גם כלכלה מודרנית יש לבסס על כבוד הדדי ופשרות מקדמות. כך נבנתה ההסתדרות, כך היא בנתה את המדינה.