כמה מלים על קובי שרת שהלך לעולמו. לצד כל מה שיש לומר על איש רציני ונבון, שהיה מסור למורשת אביו ושיש מקום לטענה שאילולא מפעלו המונומנטלי לא היינו מחזיקים בידינו אוצרות אדירים: מורשתו של משה שרת. אמק"א, והדברים ידועים.
שני דברים אולי פחות ידועים ופחות נעימים לאוזן, ויסלחו לי האיסטניסים, ואם לא יסלחו גם טוב, קל להשיג היום נעלי ספורט מעולות במחירים טובים מאד.
האחד - קובי שרת הפך עם השנים לעוד נקודת ייחוס לתורה הפוליטילוגית המוכרת בכותרת 'תורת המחנות' או 'חוג אורנים'. לא נכנס לסבך התיאוריה הזו, שחלק מהמאמצים להגן עליה על ידי חלק מאנשיה הוא הכחשת עצם קיומה.
נסתפק רק בסיפור קטן אחד הקשור לספר שפרסמתי לפני עשר שנים, 'לעשות שלום עם הפלסטינים' שמו. כותרת הספר לקוחה מכותרת של מאמר שכתב הגיבור המרכזי של המחקר שעשיתי, מנחם מילסון שמו, שבסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80' היה מעורב בפרשה שנויה במחלוקת (מצד 'הימין' ומצד מה שכבר אז כונה באופן לא ברור 'שמאל'), המוכרת בשם 'אגודות הכפרים'.
מוזמנים לבקש את הספר אשמח לשלוח אותו תמורת סכום סמלים בפורמט PDF, ואפשר להסתפק בעיון זריז בויקושפדיה.
בכל אופן, להפתעתם של כמה מחברי 'החוג' הנזכר, הסתבר להם שבניגוד גמור למה שגוזרת התיאוריה (המוכחשת כאמור על ידי כמה מנושאיה), קובי שרת לא רק התנגד למעשיו של מילסון, אלא כינה אותו בכינויים שאני מעדיף לא לחזור עליהם הגם שהם נשענו על עברית יפה מאד (קובי שרת היה איש משכיל מאד ובעל עברית משובחת לפחות כמו של אבא שלו).
ההפתעה נבעה מכך שעל פי תורת המחנות, הואיל ומילסון הוא בצד של מתנגדי ערפאת ואש"ף ולכן ראויים מאמציו לכל שבח (מה שנכון, לפחות זה מה שכתבתי במחקר שלי), הרי שכל מי שהתנגד לטיפוח אש"ף על ידי ישראלים (וגדול מטפחי אש"ף היה משה דיין והמשיך את דרכו שמעון פרס), הרי שברור שהוא חייב לתמוך במאמצי מילסון.
הואיל וקובי שרת היה הרוח החיה והמנוע המרכזי בקידומה של מורשת משה שרת, והואיל ומשה שרת היה באופוזיציה לבן גוריון, והואיל ודיין ופרס היו תלמידיו וממשיכי דרכו של בן גוריון (כך לפחות טוענת התורה), הרי שברור שקובי שרת חייב להיות בצד של מנחם מילסון.
תקלה קשה: המציאות לא הסתדרה עם העובדות. באסה.
עניין שני העולה בקנה אחד עם העניין הראשון: לא מזמן ראה אור ראיון ארוך שנתן קובי שרת לעיתון לאנשים חושבים, ובו תאר את מדינת ישראל באופן בו נהגו לתאר אותה אנשי המופתי עוד לפני שהמדינה קמה ('הציונות תנועה קולוניאליסטית שנישלה את הערבים' וכן הלאה), ובדומה למה שכתוב באמנה הפלסטינית וכן הלאה.
איך זה קשור: חוג אורנים החל את דרכו כעוד גורם שהיה מעורב בפוליטיקה של מפא"י באמצע שנות ה-60'. באותה תקופה התחדדו המתחים הפנימיים סביב 'פרשת לבון' וסביב עניינים שאי אפשר היה לדבר עליהם באופן ישיר, במרכזם הויכוח על מדיניות הבטחון היסודי של ישראל, או בעברית מגורענת יותר: שאלת הגרעין הצבאי כן או לא, ומשלב מסוים, לא כן או לא אלא איך (התשובה שהתקבלה אם זה מעניין מישהו מהקוראים מוכרת בשם 'עמימות' שזה סוג של 'כן ולא ובעיקר לא אבל אם יהיה צורך אז כן אבל גם אז לא אלא כאילו').
חוג אורנים הלך בגדולות והסביר מדוע באמת יש לבקר את בן גוריון ולא להסתפק בביקורת קונקרטית הקשורה לתת-פרשה כזו או אחרת. התיאוריה (המוכחשת) הסבירה שבן גוריון מייצג ומקדם כוחות אופל שעניין הגרעין הוא רק אחד מהם. התיאוריה מקיפה סוגיות ליבה כמו ענייני נפט, מימון, אשראי, יחסי עבודה, מדיניות גלובלית וכן הלאה וכן הלאה.
ככל שהעמיקה פעולתו התיאורטית של החוג, כך הלך החוג והתרחק מהעניין לשמו הוקם: הפוליטיקה הקונקרטית. הסיבה לכך היתה קודם כל שהפוליטיקה הקונקרטית הלכה כהרגלה למקומות בלתי צפויים. דיין למשל לא ממש רצה שתקום רפ"י, וכשרפ"י החליטה להצטרף בינואר 1968 לתלכיד המפלגתי-תנועתי שיצר את 'מפלגת העבודה', הודיע אותו דיין שכל מטרתו בהצטרפות הזו היא לחסל את דרכם של אשכול-ספיר-גולדה ולא באמת להטות שכם למאמץ משותף להמשיך את מפעל הבנייה של תנועת העבודה. בן גוריון למשל החליט אותו הרגע לפרוש מרפ"י ולקחת חלק בהקמת 'הרשימה הממלכתית' שתוך זמן קצר תעלם גם היא.
בכל אופן, מה שהחל כביקורת על בן גוריון הפך לתיעוב של בן גוריון ולסימון אוטומטי של כל מי שממשיך או לא ממשיך את בן גוריון ואת ממשיכיו (דיין ופרס) בהתאם.
הראיון האחרון של קובי שרת הוא המימוש של קו המחשבה המעוות הזה: ביקורת על בן גוריון שהפכה לביקורת על המדינה של בן גוריון שהפכה לשנאת בן גוריון שהפכה לשנאת מדינת ישראל.
סנט אקזופרי כתב את כל מה שכתבתי ממש בקיצור: ילדים, הזהרו מעצי הבאו בב.
כך או כך, ולמרות הכל, תודה קובי על מפעל חייך - כולל השיר 'אהבה פשוטה' שהוא גם שיר פופ נפלא וגם צוהר להביט דרכו על החברה הישראלית בשלהי שנות ה-60' - תנצב"ה, אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה