יום ראשון, 1 במאי 2022

יא! ברעכען? – נישט! או: מדוע העבודה המאורגנת היא נכס ולא נטל (פרק מתוך ספר חדש שנמצא בשלבי עיבוד ועריכה מתקדמים)

 

עם אתגרי הפערים בחברה הישראלית מתמודדים גורמים שונים המהווים את מה שמכונה 'החברה האזרחית', כלומר ארגונים וולונטריים – שבכך הם נבדלים מהמדינה – מהסתדרות העובדים הכללית, ועד ארגוני פילנתרופיה המחלקים קמחא ד'פסחא כמו בימי הביניים או במגילת רות (כלומר כמו בימים בהם מדונם אדמה הפיק האדם 25 ק"ג חיטה, ולא כמו בימינו 500 ק"ג ויותר). על כך שארגוני הפילנתרופיה למעשה מנציחים ומעמיקים את המצב הקיים אין צורך לומר דבר. צרות האופק הרואה ב'כוחות השוק' את חזות הכל היא המשך ישיר של תרבות מסורתית לפיה 'הכל בידי שמים', 'כלו מכתוב' או 'פרה-דסטינציה'. בעברית, ערבית או לטינית, הרעיון הוא אותו רעיון: לאלו שיש יש ולאלו שאין אין כי לאלו שיש יש מזל ולאלו שאין אין מזל, וב'מזל' הכוונה היא גם לכשרונות, גם למיקום חברתי, גם לברכת שמיים ('פרובידנס') וגם למזל פשוטו כמשמעו (ירושה, לוטו וכדומה). כך או אחרת, רעיון זה גוזר מסקנה אפשרית: צדקה וחסד. אצל יהודים קתולים ומוסלמים יותר, אצל פרוטסטנטים פחות, כך או כך 'כולם מתים בסוף' וגן העדן הוא בדרך כלל מקומם של העניים, ומכאן שהחשבון החברתי מתאזן ב'סופו של דבר'.

אבל הסתדרות העובדים הכללית, היא ורשימה ארוכה מאד של גופים וארגונים דומים שקמו וממשיכים לקום ב-200 השנים האחרונות, נשענים על הנחות יסוד הפוכות לחלוטין: האחת – שהדינמיקה של הכלכלה המודרנית מחייבת התארגנויות של אזרחים. השנייה – שהכלכלה המודרנית צופנת בחובה את האפשרות לשים סוף לסדר החברתי המסורתי של פילנתרופיה וצדקה. במונחים מקומיים, ההסתדרות – כמו קואופרטיבים יצרנים וצרכניים, אגודות שיתופיות וכדומה – משוכנעים שלפסוק האהוב בהמנון הלאומי ('להיות עם חופשי בארצנו') יש, או חייב להיות, מובן כלכלי-חברתי. לכאורה הנחות היסוד הללו אמורות היו לשמש את כל מי שלוקח חלק בויכוח אודות טיבה של הכלכלה, סיבתם של הפערים החברתיים, חשיבותם היחסית והדרכים להתמודד עמם. בפועל למרבה הפרדוקס והצער המצב הפוך: רוב הציבור 'חושב ימין וחי לו בשמאל', או 'ידיו ידי יעקב וקולו קול עשו', כלומר רוב הציבור (משני צידי החלוקה המעמדית), חי בפועל חיים כלכליים מודרניים, אבל ממשיך להבין אותם במונחים מסורתיים.

אחד ממאפייני המודרנה הוא הדגש על ההווה. לא עוד 'עולם הבא' ו'ימות המשיח'. האזרחים המתארגנים בארגון עובדים עושים זאת על מנת להבטיח שלא מדובר בעוד סוג של מיסטיקה ותיאולוגיה. 'אפילו' הכלכלן הליברל ג'ון מיינרד קיינס נהג להפטיר בציניות כלפי חסידי 'כוחות השוק', שתמיד הצדיקו צעדים דרקוניים בטענה לפיה המצב ישתפר 'בטווח הארוך', כי: 'in the long run we are all dead'. קיינס, נזכיר, היה כלכלן מזהיר שכמו פרנקלין אין לחשוד בו ולו באבק סוציאליזם לא עלינו ר"ל. דווקא מנקודת מבט של חסיד הליברליזם בכלכלה (ובכלל) הוא הבין את מה שב-40 השנים האחרונות רוב פרנסי המשק הישראלי – הם ועדת התוכיים המדקלמים את 'התורה' המצדיקה את מדיניות ההפקרה המופקרת שלהם -  מקפידים שלא להבין: על מנת שהכלכלה המודרנית תפעל באופן יעיל יש להתערב בה באופן תדיר, בדיוק כפי שספורטאי או רופא עוקב אחר מצב הגוף. עברו שנים רבות עד שגישתו של קיינס הפכה למובנת מאליה, ועד אז הונהגה מדיניות פטאליסטית שהניחה כי משברי הכלכלה דומים באופיים ובמחזוריותם לגאות ולשפל באוקיינוס ובמזג האוויר.

אחת התגובות הראשונות למדיניות ההפקרה המופקרת הזו שכמובן לשיא ביטויה הגיעה בארה"ב (בשם 'כוחות השוק' קיבלו יזמים זריזים מממשלת ארה"ב נכסים ציבוריים בשווי מדומיין, מה שאיפשר להם להפוך לאזרחים פרטיים בעלי עוצמה ציבורית אדירה). ברבע האחרון של המאה ה-19, על בסיס תפיסה צנועה שהוגדרה במלים pure and simple, התארגנו עובדים בארה"ב, במטרה מוצהרת להשיג שיפור בשכר ובתנאי העבודה. לא מהפכה חלילה, לא שינוי במדיניות הקצאת משאבי הציבור לידיים פרטיות (בשם 'כוחות השוק' אם זה לא ברור), אלא רק 'פשוט וטהור': פחות שעות, יותר שכר ותנאי עבודה. הסתדרות העובדים הכללית שהוקמה בדצמבר 1920 בחיפה רצתה – והשיגה – הרבה, הרבה יותר, הגם שנקודת המוצא שלה היתה אף היא 'עכשוויזם' קונסטרוקטיבי ששם במוקד את תנאי העבודה והשכר של העובדים.

'התמוטטות' ההסתדרות בישראל בשנות ה-80' – ואת המרכאות נסביר בעוד רגע – הפכה למשל ולשנינה בארצנו, ובכך סוף סוף התגשמה תביעתו-תחזיתו-שאיפתו של ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות (הדברים הופיעו ביידיש תחת המלים 'יא! בראכען!' כלומר 'כן! לשבור!'). עד כדי כך הפכה ההסתדרות לשק חבטות שאינטלקטואל ישראלי בולט המקפיד להתגאות בזהותו 'המפאיניקית', הגדיל לעשות כשאת ה'מפאיניקיות' הוא זיקק לכלל עמדות מדיניות מתונות ושקולות שעלו בקנה אחד עם מטרות הציונות, תוך שהוא מקפיד להצהיר על בוזו ותיעובו את ההסתדרות – פאר היצירה של מפא"י ולמעשה הבסיס להצלחותיה במשך כ-50 שנה! – תוך שהוא נוקט בכל ארסנל השיקוצים המאפיינים את שונאי ההסתדרות ומפאי והציונות גם יחד.

כשאינטלקטואל בולט המגדיר עצמו 'מפאיניק' עושה בהסתדרות את מה שעשו האנטישמים ביהודים בימי שקיעת שלטון הצאר ברוסיה ('הכו את היהודים – הצילו את הצאר'), לא קל להפריד את המוץ מן התבן ולנסות להציג תמונה הוגנת של תרומת ההסתדרות בעבר וחשוב מכך – תפקידה בהווה ובעתיד. אל מול שצף העויינות חסר הביסוס הזה יש להעמיד דיון היסטורי שנקודת המוצא שלו כבר הוזכרה לעיל: הכלכלה המודרנית והמתועשת. מצויידים בעדות המסייעת של כלכלן ליברל כמו קיינס, יתכן והטיעונים שיובאו להלן יצליחו לחדור את מסך העויינות והדמגוגיה. ובכן, הכלכלה המודרנית הנשענת על תעשייה, היא מנקודת מבט של תולדות האנושות פרק חדש חסר תקדים (מהמקרים הנדירים הם קלישאה לשונית זו אכן משקפת אמת צרופה). כבר נזכרה לעיל פעמיים העובדה שעד לפני כ-100 שנה – ובישראל עד פחות מזה (ויש מקומות שעדיין הדברים הם כאלו) – דונם אדמה סיפק 25 ק"ג חיטה ואילו בימינו מאותו שטח ניתן להפיק פי 20 לחם ויותר. משמעות המספרים הללו מבחינה היסטורית היא אדירה: בעוד שהחקלאות הטרום-מודרנית סיפקה בקושי אוכלוסייה שכמעט לא השתנתה בהיקפה, הנה החקלאות בעידן המדעי-מתועש מייצרת שפע חסר תקדים (שוב, לא כקלישאה, אלא פשוטו כמשמעו: מעולם בתולדותיה לא נהנתה האנושות משפע כזה).

אבל השינוי הדרמטי ביותר בכלכלה הוא בתפקידו של הכסף: מה שבעולם הטרום-מודרני היה מוגבל, מוחשי וכמעט חסר חשיבות (הכסף אם זה לא ברור), בעולם המודרני הוא בלתי מוגבל, אבסטרקטי ומכריע בחשיבותו. אין פעולה כלכלית אחת – לא הספקת מים, לא פינוי ביוב, לא איסוף גרגרי חיטה ולא טחינתם, שלא לדבר על אינספור דוגמאות אחרות אינטואיטיביות פחות מענייני מזון מים ועיכול – שניתן לבצע היום ללא שימוש בכסף. מה שעבור כותבי המקרא היה הנילוס – הבסיס לציוויליזציה מפותחת, בראשה עמד פרעה שניהל 'בית עבדים' שהשביר שבר לכל רעב (תשאלו את יוסף ובעיקר את אחיו), בעולם המודרני הוא הכסף. אבל יש הבדל 'קטן' אחד: המים בנילוס מוחשיים וחומריים. הכסף בימינו הוא אבסטרקציה גמורה התלויה יותר מאשר בכל גורם אחר בהחלטות סובייקטיביות של בני האדם. בכל אופן, האנלוגיה טובה דיה כי כשם ששליטתו של פרעה בזרימת המים בנילוס אפשרה לו לעמוד בראש הפירמידה, כך בדיוק מי ששולט היום בזרימת האשראי יכול ליצור לו פירמידה, או להפך, אם שמו למשל תיאודור הרצל, יסביר מדוע שליטה בזרימת הכסף חייבת להיות בידי הציבור, אחרת קשה יהיה לעם להיות חופשי בארצו.

לרוב הכלכלנים שניתן להכיר באופן ישיר או עקיף, קשה מאד להכיר בעובדה המכריעה הבאה: אין שום דרך לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה היא עלותם של מוצרים, מה מחיר האלטרנטיבה. והרי בכל המחלקות לכלכלה הנחת היסוד היא ההפך הגמור: תורת המחירים על כל הגרפים והאריתמטיקות והנוסחאות המופלאות שלה, היא התשובה היחידה המוסמכת לקבוע מה הוא שכר הוגן, מה הוא מחירו הנכון של המוצר ומה הוא מחיר האלטרנטיבה. למרבה מזלם של בני אדם, לצד הכלכלה עומדת ההיסטוריה, כלומר המדע העוסק בתאור הדברים כפי שהיו והינם, ולא בדברים כפי שאמורים להיות על פי נוסחה תיאולוגית כזו או אחרת. וההיסטוריה מספרת שאין שחר להנחת היסוד העומדת בבסיס 'מדע הכלכלה', שהוא כל דבר חוץ ממדע, שהרי מדובר במערכת סגורה של הנחות מבוקשות המוכחות באמצעות כלים מתמטיים שנועדו להוכיח את ההנחות המבוקשות.  ועל השאלה המתבקשת 'האם היסטוריה היא מדע?', התשובה חיובית: לפחות מצידה התיאורי היא יכולה להיות כזו. האסטרו-פיזיקה יכולה להיות מדע גם מצד החיזוי. הכלכלה כפי שהיא מוגשת היום באקדמיה, היא לא מדע לא מבחינת כוחה לתאר את הדברים ועוד פחות בכוחה לחזותם.

עובדות המוכיחות את הנטען לעיל מופיעות בכל רגע נתון בשלל מקורות: שכר המורה ביפן או בפינלנד שונה באופן קיצוני – נומינלית ויחסית – משכר המורה בארגנטינה או בישראל. לא 'כוחות השוק' מסבירים את הפער הזה כי אם הסדרים חברתיים שמוכרים גם בשם הלא פופולרי בימינו: פוליטיקה. 'כוחות השוק' הם ההסבר האחרון לעובדה המשונה הרווחת בעולם המתועש כולו: שכבה דקה (בישראל מדובר בכמה עשרות אלפי אזרחים בלבד), שעלות שכרם היא אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנים מעוברות). מילא 'כוחות השוק' אינם מסבירים את עלות השכר ההזויה הזו. מילא. כי חשוב מכך: על פי התיאולוגיה של קנאי הדת הזו, שכר משקף סיכון ויכולות והישגים, ולמרבה הפלא, כלומר "הפלא", אצולת הממון הזו ממשיכה להנות מתזרים המזומנים הזה – אלפי דולרים בשעה, בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 כאלו בשנה – גם כאשר הם נכשלים כשלון חרוץ. התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 היא 'רק' דוגמא אחת, מפורסמת למדי.

מרכיב חשוב נוסף בגישה הזו מצדיק שיעבודן של מדינות שלמות באמצעות פטנט ישן ומוכר בשם 'חוב לאומי'. אחד מכוהני האצולה הזו הגדיר את הדרך לקביעת גודל החוב במלים הבאות: 'גובה חוב הוא בדיוק זה שמדינה מסוימת מסכימה לשלם לנושיה'. שוטי הנבואה היושבים ביציע ימהרו להצדיק את הפוליטיקה הזו בטענה לפיה 'כשם שעל בעל בית לשלם את המשכנתא שלו כך גם על מדינה לעשות כן', השוואה המגלה קוצר ראייה במקרה הטוב, טיפשות מצמיתה, אלימה ועושקת במקרה השכיח. אך חמור מכך: התיאולוגיה הזו נעצרת כמובן במפתן מסדר אצולת הממון. לאחר התמוטטות המערכת הפיננסית בארה"ב ב-2008 (או בישראל ב-1983), לא רק שאף אחד מאנשיה לא נתן את הדין על כשלונו (עקרון העל של התיאולוגיה הזו), אלא שב-2008 הציבור, באמצעות המדינה, העביר למערכת הפיננסית שכשלה סכום עתק של 7000 מיליארד דולר בריבית של 0.025% ל-25 שנה (במקרה של ישראל הסכום עמד על 7 מיליארד דולר "בלבד" שחולקו כך שכ-2% מקרבנות מפולת המניות של 1983, ומדובר בכ-6000 איש, קיבלו מהמדינה – 'כוחות השוק' כבר אמרנו?? – יותר מ-6.5 מיליארד דולר). כידוע, מצווה מרכזית בתיאולוגיה הזו, היא לשקץ את המדינה ואת הציבור, אבל רק עד לנקודת המשבר (שמאז המאה ה-19 שבה וחוזרת במחזוריות כזו או אחרת). או אז לפתע יש צורך במדינה שתעשה סדר, תרגיע את המערכת, תמנע אלימות מצידם של אזרחים מתוסכלים שאיבדו הכל, ותבטיח מחדש את הבסיס הפיננסי של המערכת הפרטית, שתמשיך לשלם לחברי המסדר אלפי דולרים בכל שעה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה (ו-366 בשנה מעוברת).

הלאה: הפוליטיקה קובעת כידוע גם את מחירם של מוצרים גלובליים כמו נפט. כידוע, עלות יצורה של חבית בסעודיה הוא לכל היותר 5 דולר. עלותה בשוק הוא עשרות מונים יותר. מדוע? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל יכולתם של בעלי השליטה במוצר הבסיסי הזה, המצוי בשפע ואי אפשר בלעדיו (שליש מהנפט בכלל מיועד לייצור פלסטיק בלעדיו אין קיום למין האנושי כידוע), לקבוע אותו. ומה שנכון לגבי הנפט בקנה מידה גלובלי, נכון במישור המקומי: בארגנטינה למשל מחיר הבנזין והסולר כמחצית ממחירו באירופה. למה? לא בשל 'כוחות השוק' אלא בשל מדיניות ממשלתית. ומה שנכון לגבי נפט, נכון לגבי, חיטה, סויה, מקררים, מכוניות וכן הלאה.

חשוב ממחירי המוצרים הוא מחיר הכסף כמובן, המוכר בדרך כלל בשם 'רבית'. מי קובע את הרבית? 'כוחות השוק' רק אחרי שהוא נקבע בבנק מרכזי על ידי אנשים בעלי עמדות כאלו ואחרות, העושים בגובה הרבית שימוש דומה לזה שעושה הגנן המטפח (או המייבש) גן מלאכותי כזה או אחר. 'כוחות השוק' מבחינת הגנן הם הגשם. הממטרה היא כלי המדיניות שהוא מפעיל (או לא) כדי להשיג יעד (כזה או אחר). 'אפילו' מרגרט תאצ'ר, בבואה לחסל את הנכסים הציבוריים בבריטניה (חברת התקשורת למשל), זכרה כי למרות ש'אין דבר כזה חברה' כפי שהקפידה להסביר, בכל זאת יש בריטים, וזכותם לקחת חלק בהפרטה באופן 'שוויוני' (כל אחד על פי יכולתו כמובן... שועי הסיטי מזה, והדודה ג'מיימה מברמינגהאם מזה). הפרטת בנק הפועלים בישראל לעומת זאת – והקורא מוזמן להקשיב למלים הפשוטות לכאורה, 'בנק הפועלים' (אכן מדובר בבנק שהוקם על ידי פועים ב-1925) – נעשתה על ידי זה שמדינת ישראל, באמצעות ארגון קש שנקרא 'מ.י.נכסים' (מ.י=מדינת ישראל), לקח כסף מבנק לאומי, נתן אותו במתנה למשפחה ידועה אחת, שבאמצעות הכסף הזה קנתה מחברת מ.י. נכסים את בנק הפועלים.

אכן כן, הכל פוליטיקה, ובשונה מרוב הנוקטים בקלישאה הזו, כותב שורות אלו סבור שפוליטיקה היא השדה המרכזי, החשוב והמכריע, בו נקבעים תנאי חייו של כל אזרח. ולכן השאלה היא לא 'האם פוליטיקה' אלא 'איזו פוליטיקה'. פוליטיקה היא כידוע גם 'אמנות האפשר' ולא פעם היא מציגה חלופות קונקרטיות שהן בבחינת 'הרע במיעוטו', או כפי שעמוס עוז נהג לספר על האופן בו הציגה זאת אמו – אמנם בהקשר אחר – לא פעם הברירה היא 'לבחור בין דבר לחולירע'. ואם ליישם עקרון אנושי מוכר זה לדוגמאות שהובאו לעיל: בברירה בין הפרטה בסגנון תאצ'ר להפרטה בסגנון שמעון פרס, אני בוחר בהפרטה בסגנון תאצ'ר, לא כי היא אשה ולא כי בלונדון היאוש יותר נוח אלא כי ההפרטה שהיא ביצעה היתה קרובה יותר ברוחה לעקרונות הדמוקרטיה מהמדיניות שהובילו פרס וממשלתו בקיץ 1985.

ומה שהתרחש בקיץ 1985 הוא הבסיס להבנת תפקידן של המרכאות המופיעות בתחילת ובסוף המלה 'התמוטטות'. יותר מאשר ההסתדרות 'התמוטטה', מדיניותה הכלכלית של ישראל כפי שנקבעה באופן פוליטי ביולי 1985 היא שמוטטה אותה. ולא 'רק' אותה אלא את כל המגזר היצרני כמעט, ואת השירותים הציבוריים גם יחד. ההיפר-אינפלציה שהגיעה אותה עת למאות אחוזים, גם היא לא היתה אלא פרי מדיניות מכוונת, שכן כפי שרוב הציבור סובל מאינפלציה, מיעוטו של הציבור (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור), נהנה ממנה הנאה כלכלית עצומה. הואיל והכלכלה היא אחת, והואיל ונזקיה של ההיפר-אינפלציה אכן חמורים מנשוא, הוחלט לחסלה. אלא שאת פוליטיקת החיסול אפשר היה ליישם כך או אחרת, וביולי 1985 היא יושמה אחרת ולא כך: על המשק כולו הוטלה רבית נשך חסרת תקדים (שוב, גם הפעם הקלישאה מתארת אמת), שהמפסידים הגדולים ממנה היו רוב הציבור ואילו המרוויחים הגדולים ממנה היו מיעוטו (ההפרש בין כל הציבור לבין רוב הציבור). כל נסיון לתאר את 'תכנית הייצוב' שננקטה ביולי 1985 כ"הכרח" שנבע מ"הנסיבות" הוא ביטוי נוסף להכחשת האופי הדינמי של הכלכלה המודרנית, שיש בה הכל להוציא "הכרח".

ובכן, את בנק הפועלים מסרו לידי משפחה 'יהודית חמה' אחת, את בנק לאומי השאירו בידי המדינה, 40 אלף פירמות קטנות ובינוניות חוסלו (מי יודע כמה אנשים איבדו עצמם לדעת בשנים שלאחר מכן), ותנועות ההתיישבות שלא יכלו לנקוט מדיניות של פיטורין, נאלצו להכנס להקפאה ולניוון לתקופה של כ-25 שנה. ההסתדרות בכל זאת שרדה אבל היא כמובן הוחלשה באופן דרמטי. מכה נוספת היא ספגה לאחר שקופת החולים הכללית הופקעה ממנה, תחת ההבטחה להנהיג בישראל בריאות ציבורית חובה, שבמסגרת המדיניות של 1985 פירושה היה וממשיך להיות שכל אזרח משלם בכל שנה יותר ומקבל פחות. כי עקרון העל של תכנית הייצוב ביולי 1985 היה להרחיק את המדינה מאחריות לאזרחים. 'כוחות השוק' בדמות השליטה בבנקאות הישראלית או בנכסי לאום אחרים כמו מפעלי ים המלח, נמסרו בנזיד עדשים לקומץ אזרחים מקריים ('יהודים חמים' מאמריקה, קבלני בניין מנתניה וכד').

מהדיון עד כאן ניתן להבין כאילו להסתדרות או לגופים דומים אחרים, כמו התנועה הקיבוצית למשל, לא היתה שום אחריות. בוודאי שכן. בני אדם ממשיכים להיות בני אדם בכל מקום. בממשלה, בשירות הציבורי, בשוק הפרטי ובמשק העובדים. אלא שאם להקיש מהמקרה של התנועה הקיבוצית: על פי מחקרים בלתי תלויים שנעשו לבירור שורשי 'משבר הקיבוצים' בשנות ה-80' (אותן שנים בה 'התמוטטה' ההסתדרות), עלה בבירור שחלקם ב'משבר' של כשלים ניהוליים הנובעים (אולי) מהשיטה הקיבוצית הוא לא יותר מ-25%, ואילו על היתר אחראית מדיניות הרבית של המדינה. דו"ח פרוקצ'יה שהוכן באמצע שנות ה-90' הוכיח שעל פי חוקי המדינה הבנקים בישראל גבו רבית נשך וכי אם לשפוט על פי דוחות של כמה עשרות קיבוצים, ברוב המקרים הבנקים חייבים לקיבוצים ולא להפך. התשובה על השאלה מדוע לא נעשה דבר בנדון, גם היא פוליטית: הנהגת התנועה הקיבוצית אותו הזמן היתה נטולת בטחון עצמי והאווירה הציבורית במדינה לא היתה מאפשרת לתקן את העוול. אך מה שאי אפשר היה לעשות בימי האקטואליה, אפשר לפחות לעשות בהיסטוריה.

 על רקע כל זה – ומנסיוני ארוך השנים רוב הציבור לא מכיר את עובדות היסוד החיוניות להבנת ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית הזו - יש מידה רבה ומקוממת של ציניות בדרישה לחיסול ההסתדרות, על יסוד הטענה שאין מקום להתארגנויות של עובדים כי ככל שהמשק חופשי יותר יכול כל פרט לנהל בכוחות עצמו – על יסוד כישרונותיו שטיפוחם, כך התיזה, תלויים רק בו – משא ומתן עם מעסיקים, נותני שירותים וספקי אשראי. והרי בפועל הכלכלה מבוססת על התארגנויות והתאגדויות, בין אם אלו נושאים ברמה דגל בצבע מסוים (אדום), ובין אם ראשיהן מצהירים אמונים ל'כוחות השוק' ול'יוזמה החופשית' אבל מנהלים ביניהם תאום על מגרש הגולף ונהנים מגיבוי ציבורי גם במוסדות המדינה וגם באקדמיה.

זה המקום והזמן להצביע על עוד כמה פירכות בשיח הכלכלי הרווח: יש דבר כזה 'כשרונות פרטיים' אבל אופיה של הכלכלה המודרנית הוא כזה שכל פריצת דרך מחייבת שיתופי פעולה בקנה מידה ציבורי וחברתי. עוצמתה הכלכלית של תעשיית ההייטק בישראל לא היתה מתקיימת ללא הארגון הציבורי הממומן בנדיבות לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי משלם המסים הישראלי (הכוונה היא לצה"ל בכלל ול-8200 בפרט). יכולתם של יצרנים, יבואנים ונותני שירותים למכור את מרכולתם המבורכת לא תתכן ללא הימצאות של קהל לקוחות הנהנה מרמה ידועה של אוריינות, הממומנת גם היא, לא בנדיבות אבל בכל זאת, לא על ידי 'כוחות השוק' אלא על ידי  משלם המסים הישראלי (הכוונה היא למערכת החינוך בכלל ולאקדמיה בפרט). בנקים? הארגון הפרטי הבטוח ביותר, כי משענתו היא מדינת ישראל בכלל ובנק ישראל בפרט. אם יש מגזר בו אין שום קשר בין המציאות בו לבין התיזה הניאו-ליברלית לפיה כגודל הסיכון גודל הרווח, הרי שזו מערכת הבנקאות בישראל: אפס סיכון, מקסימום רווח. על חשבון מי? על חשבון בעלי הון יצרניים (סטף ורטהיימר למשל), ועל חשבון ההכנסה הפנויה של האזרח הישראלי, שכפי שהסביר הליברל-הקפיטליסט קיינס, היא היא היסוד לצמיחתו – או להתנוונותו - של המשק המודרני.  

ההסתדרות היא עוד התארגנות של אזרחים, שבניגוד לכל שאר ההתארגנויות, היא מצהירה על עצמה כעל ארגון למען השגת יעדים כלכליים. כל השאר מספרים לעצמם סיפורים למיניהם על 'יזמות' וכן הלאה: בפועל מדובר בסוגים שונים של התארגנויות בעלות יעדים כלכליים: חברות הייטק, קבלנים שמקבלים מפעלים כימיים וזוכים שאצטדיון יקרא על שמם (הגם ש-75% מהמימון שלו הוא ציבורי), חברים של חברים-של שקיבלו את מדף היבשה של מזרח הים התיכון (לא לפני שהגיאולוג הממשלתי סיפק מפה ולא לפני שהמדינה ביצעה 300 קידוחי סרק שסייעו ל'כוחות השוק' לגלות היכן נמצא הגז) בנקים, וגם גילדת פקידי האוצר העושה – על פי עדותה העצמית המתפרסמת בכתובים – במדיניות הכלכלית של ישראל כבשלה תוך ציפצוף על החוק ועל בית המחוקקים (ע"ע 'חוק ההסדרים' או ההשתלטות העויינת בסגנון סיציליה על ביטוח לאומי). ההסתדרות בנויה על רצונם הטוב של מאות אלפי אזרחים שמבינים שבמציאות של כאוס כלכלי הנשען על מאבק כוחני ומניפולטיבי בין גורמים שונים ומנוגדים, במציאות בה 'המבוגר האחראי' כביכול – המדינה – לא רק שלא מרסן את הכאוס הזה אלא אף מלבה ומצדיק אותו בתיאולוגיה חסרת שחר, התארגנות לצרכי pure and simple היא המינימום שבמינימום.

ב-1920, השנה בה קמה ההסתדרות, 'המינימום של המינימום' היה מציאות החיים. אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, מקימי ההסתדרות לא הסתפקו ב-pure and simple, אלא הלכו אל האינסוף ומעבר לו: ספורט, תרבות, בריאות, חינוך, בידור, הגנה וסלילה ובנייה וכל מה שהאדם זקוק לו. אכן כן, מנהיגי ההסתדרות הבינו שכוחם תלוי בנכונותם של העולים החדשים להצטרף. אלא שהעולים החדשים, בשנות ה-20' בדיוק כמו בשנות ה-50', היו יהודים בעלי נטייה אינדיבידואליסטית ואף אנרכיסטית. בעברית בת ימינו מדובר בגישת 'למה מי אתה', ובלשון המקרא במלים המפורסמות מחג הפסח: 'מי שמך'. לא שהאינדיבידואלים הללו לא רצו להנות מכל טוב הארץ – גם לאכול את העוגה וגם להקפיד לא לקחת חלק באפייתה. את הפרדוקס ההרסני הזה פתרה הנהגת ההסתדרות בכלי היחיד שעמד לרשותה: האינטרס של הפרט להנות מהישגי הכלל, שכלל לא היו קיימים ולא יכולים היו להיבנות, כל עוד עמד הפרט וחיכה שהכלל – אליו לא רצה להצטרף כמובן – יעשה את שלו. במלים אחרות, בניגוד גמור ומהופך לדרך בה מוצגות תולדות ההסתדרות: לא האינטרס הצר של מנהיגיה הוא ציר תולדותיה, אלא חוסר הברירה שהותירה בפניהם האינטרסנטיות הצרה של רוב העולים החדשים שהגיעו – וממשיכים להגיע – ארצה, כשמצד אחד כל אחד מהם רוצה להיות 'יחיד שהוא מלך' כפי שהגדיר זאת גדול צוררי ההסתדרות (ז'בוטינסקי), ומצד שני כל אחד מהם רוצה עבודה, פרנסה, בריאות, חינוך והגנה.

במלים אחרות, מקימי ההסתדרות, מי שתוך עשור יקימו את מפא"י, הבינו שאם יש גורם שבוודאות לא יבנה את הארץ הזו, הרי שהוא 'כוחות השוק' שבאותה תקופה חגגו את חגיגות 'שנות ה-20' העליזות' מערבה משם ומזרחית ל-La La Land. 'כוחות השוק' ניגנו כידוע את הרקוויאם שלהם באוקטובר 1929, והדברים ידועים. ב-1930 הוקמה מפא"י על בסיס הכוח שיצר ב-1920 את ההסתדרות. המדיניות שמפא"י וההסתדרות (שאי אפשר להפריד ביניהן) נקטו בה, בשיתוף עם ערבים ובריטים בפלשתינה – השקעות ציבוריות לצרכי פיתוח – היא ההסבר לעובדה (וזו עובדה) שארץ ישראל היתה מן המקומות היחידים בעולם בה לא הורגש כלל 'השפל הכלכלי' המקולל, שכל כולו תוצר ישיר של סגידה לתיאולוגיית 'כוחות השוק'. אם יש ממש בניתוח ההיסטורי הזה, הרי שההסתדרות היא נכס שיש לברך על עצם קיומו.

ולמען הסר ספק: ההסתדרות לא קיימת כדי לעשות שביתות או 'להחזיק את היד על השלטר' ושאר תאורים שטחיים מסוג זה. הגישה הרווחת בעולם המתועש כבר יותר מ-150 שנה, היא שפעולה רציפה ויעילה של המערכת הכלכלית משרתת את כולם, בוודאי את ציבור העובדים. למי שמכיר את תולדות ההסתדרות מגוחך להסביר את המובן מאליו, שכן ההסתדרות נוצרה מלכתחילה במטרה לקחת חלק אקטיבי וקונסטרוקטיבי בפיתוח הכלכלה. ומה שהיה נכון ב-1920 ממשיך להיות נכון מאה שנים מאוחר יותר. כלי השביתה נועד על מנת שלא להשתמש בו, אלא אם הגורמים האחרים – מעסיקים, מדינה, האוצר (גוף הפועל כידוע לא פעם במקביל ובניגוד למדינה) – נוקטים צעדים שרירותיים וחד צדדיים. במלים אחרות, גינוי ההסתדרות על 'שיבוש הכלכלה' ו'יד קלה מדי על השאלטר', היא בבחינת 'הפוסל במומו פוסל'. בדיוק כמו דמוקרטיה מודרנית, גם כלכלה מודרנית יש לבסס על כבוד הדדי ופשרות מקדמות. כך נבנתה ההסתדרות, כך היא בנתה את המדינה. 

7 תגובות:

  1. זה קצת משונה לדבר על שכר המורים בישראל כנגזר מכוחות השוק כאשר הממשלה מתנהלת כמונפוסון הדוחק הצידה את המתחרים על ידי סיפוק המוצר בחינם 'לכאורה' (כשבפועל הוא מסובסד על ידי ציבור העובדים לטובת אלו שאינם עובדים). לצד הגורם הזה ישנם גורמים נוספים כמו זכויות היתר של העובדים הציבוריים במדינת ישראל בדמות זכות השביתה הבלתי נגמרת וזכות הקביעות המושחתת שמאפשרות להם להשתלט על המוצר הציבורי של החינוך ולהשתמש בו לשיפור רווחתם האישית על חשבון השירות לכלל הציבור. במצב הזה השוואה של שכר המורים למדינות אחרות שבהן מערכת החינוך בנויה לגמרי אחרת וזכויות המורים הן לגמרי אחרות היא פשוט מופרכת. זה לא כמו להשוות תפוחים לתפוזים אלא כמו להשוות תפוחים לברגים. שני מוצרים שונים לחלוטין זה מזה. מכאן אתה ממשיך להביא עוד ועוד דוגמאות מופרכות שלא עומד מאחריהן שום ניתוח של המציאות הקיימת אלא רק ניסיון הדגמה למה שברור לך מראש ששיטת הניתוח הכלכלית כושלת והא הוכחה..

    למעשה אינך מבין את טענות הבסיס של מדע הכלכלה. אתה מערבב טענות הגיוניות עם טענות מבולבלות וכל זה כדי להצדיק הגנה על מוסד בעייתי מאין כמוהו כמו ההסתדרות. אינך מבין את תופעת המחסור והשפעתה על מערכת המחירים. אינך מקשר בין העדפות הצרכנים לייצור בפועל דרך מערכת המחירים וההערכה שלך לכוחה של המדינה הוא פנטזיונרי לחלוטין. למדינה אין את הכוח שאתה מצייר לה. לאף מדינה. הדיבורים על מחיר הנפט בסעודיה הם קשקוש ולו בגלל שאנחנו לא חיים בסעודיה וגם בגלל שאיננו הצרכנים היחידים של הנפט בסעודיה. לצידנו יש לא מעט מתחרים שרוצים לקנות את הנפט מסעודיה (ומכל מקום אחר בגלובס) וכאשר הביקוש גדל המחירים עולים.

    הדבר נכון גם לקיבוצים. זה נחמד להאשים את הריבית הקצוצה של הבנקים ולהתעלם מכך שהבנקים דרשו את אותה ריבית מגורמים כלכליים אחרים בשוק ושהם עמדו בה. במשך הרבה שנים סבסדו את הקיבוצים למרות כישלונם הכלכלי על ידי העברות כספים מהמדינה לקיבוצים ומחיקת חובות. כדי לממן זאת המדינה הדפיסה כסף. מי שספג את הנזק היו השכבות החלשות שסבלו מרמת חיים נמוכה ואינפלציה דוהרת כדי לממן את העסקים הכושלים של הקיבוצים וההסתדרות. הם חיו ברמת חיים נמוכה כדי שהקיבוצים ימשיכו לחיות באשליות. האשליות נגמרו ב1985. לרוב האוכלוסיה נמאס לממן את הקיבוצים דרך פיחות במטבע שלו והוא דרש את הפסקת הדפסת הכסף גם במחיר של הפסקת מימון הקיבוצים. פתאום הקיבוצים נאלצו להשיג מימון ממקורות אחרים והסתבר שיותר שווה להלוות למפעלים מרוויחים מאשר מפעלים כושלים. מה פלא שהם פשטו את הרגל. נעים להכיר תופעת המחסור.

    השבמחק
    תשובות
    1. על תגובתך יש לומר שמרוב שטויות לא רואים את היער... אני לא באמת יודע מאיפה להתחיל... מהסוף אולי? לספר לך על פסיקות בית המשפט כנגד הרבית הזו וזאת עוד לפני שמדברים על שכל ישר מהסוג שאנשי כלכלה רציניים, אלו שיודעים שאין דבר כזה 'מדע כלכלה' אלא יש כלכלה ויש לנהל אותה על פי מטרות ויעדים ועל פי הזרימה שלה? או אולי מהאמצע, על מחיר הנפט שזו עובדה, מה לעשות והפער בין מחיר הייצור למחיר השוק הוא מופרך ונובע כל כולו לא מ'''''מדע הכלכלה''''' אלא מהיכולת של יצואניות הנפט לסחוט מהצרכנים ככל העולה על רוחם בדיוק כפי שבעלי טירות בימי הביניים שישבו על צמתי דרכים עשו זאת לכל עובר אורח? או אולי מההתחלה דווקא שם אתה מבלבל את המוח עם ההבלים השגרתיים של אלו שסבורים שיש דבר כזה 'מדע כלכלה' ומסבירים מדוע עבודה מאורגנת - אבל לא חלילה בנקאות מאורגנת או פקידות אוצר מאורגנת או כל 'קומבינציה כלכלית הפוגעת בכלכלה' כפי שהוגדרו הטראסטים בחוק שרמן ב-1890 - היא סתירה של 'מדע הכלכלה'. הבעיה עם אנשים כמוך פשוטה ומעציבה עוד יותר משהיא מתסכלת. קוראים לזה 'קנאות' או בלועזית 'פנדמנטליזם' שזו לא סתם קנאות על אחיזה מוקפדת בקרנות מזבח של תיאוריות שאין להן שום, אבל שום קשר למציאות. שורש שורשי ההבלים שמלמדים באקדמיה תחת הכותרת 'מדע הכלכלה' הוא טענת המחסור. אספר לך סוד גלוי ידידי, סוד שבאף מחלקה לכלכלה עוד לא הצליחו לראות למרות שהוא ברור כשמש, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע: אין מחסור. נקודה. המשאב המרכזי המאפשר את כל החיים הכלכליים של כל יצורי הטבע, ממלפפונים ועד דגנרטים שיושבים במשרד האוצר או מנהלים את המחלקות ל'מדע הכלכלה' באוניברסיטאות ברחבי העולם כולו, הוא האנרגיה. ומנקודת מבט אנושית כמות האנרגיה היא אינסופית. זו עובדה כאמור, בהירה וברורה כשמש. מעובדה זו נגזרת פעולה אנושית שתפקידה לתרגם את אינסופיות אנרגיית השמש לכלל אנרגיה שימושית. מדובר בפעולה מורכבת הכוללת בתוכה ידע, טכנולוגיה, ארגון, סדרי שלטון וממשל וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה, מורכבות רב צדדית אדירה, שכדי שהיא תתאפשר היא חייבת להשען על האנושות כולה. את מפעל האדירים הזה אפשר לנהל על בסיס ההגיון הפנימי שלו - הוא כל כולו מחוברת אם זה לא ברור לך ואני בהחלט חושד שלא - או על בסיס של מניפולציות כוחניות הנשענות בין היתר על שטיפת מוח של 'מדעני כלכלה' שנקודת המוצא לתיאוריה המופרכת שלהם היא שקר מוחלט: המחסור. הנה לך כל ההבדל בין היסטוריון שדן בכלכלה על פי הכלים העומדים לרשותו שהמרכזי שבהם הוא שכל ישר המביט על המציאות כפי שהיא וכפי שהתפתחתה, לבין פנדמנטליסט מוכה שטיון הממשיך להאמין בחדי קרן בסנטה קלאוס ובאורי גלר, וחמור מכל אלו שאינם אלא זוטות משעשעות, ב'מדע הכלכלה'. כל טוב לך, בברכת הלוואי ותצליח סוף סוף לעשות שימוש במתנה הכי גדולה שקיבלת בשיבתך כאדם מהטבע - קילו וחצי מוח - נפרד.

      מחק
    2. אין תופעת המחסור, הקיבוצים לא פשטו את הרגל, ברית המועצות לא נעלמה מן העולם וכולנו חיים בעולם האוטופי של דיוויד יום. המחסור הוא תופעה ממשית שקשורה למציאות. יש מחסור בעובדים, יש מחסור בחומרי גלם, יש מחסור במוצרים. תמיד יש מחסור בעולם. ממשלות כמו אנשים רגילים חיים עם המחסור ולא מתיימרים להעלים אותו. הטכנולוגיה המודרנית מורידה את העלות האלטנרטיבית של מוצרים (משפט שברור לי שאתה לא מבין, מומלץ לעיין בפוסטים שלי בי.ד. כלכלה) אבל היא לא מעלימה את קיומו של העלות ומכאן של המחירים. הצרכנים קובעים מה ייצרו על ידי עקומת הביקוש אבל הם לא מעלימים את המחסור. מוזר שבן אדם ריאלי כמוך טוען טענה משונה שכזו.

      למדינה שקובעת מחירים יש שם. קוראים לה ברית המועצות. ברית המועצות קבעה מחירים והתוצאה הייתה הפוכה מההנחות שלהם. ברית המועצות לא תועשה מעולם ונשארה עם אותו דפוס כלכלי היסטורי של רוסיה של יצוא חומרי גלם ויבוא מיכון ממדינות אחרות (קמיל גליב הרחיב על כך לאחרונה בטוויטר). זה ניכר במיוחד אחרי קריסת ברית המועצות כאשר רוסיה חזרה בגלוי לדפוס ההיסטורי הזה (אחרי מלחמת העולם השניה הרוסים טשטשו את הדפוס הזה על ידי שימוש בקבלני משנה כמו גרמניה המזרחית). תיעוש יכול לקרות רק במרחב של כלכלה חופשית כאשר רשת יזמים מקומיים מסוגלת לזהות פערים מקומיים ולפתוח עסק שיתן מענה בדיוק לפער המקומי הקיים. המחיר יקבע כמובן על ידי היצרנים והספקים מול הצרכנים. במערכת מנוהלת מלמעלה אף אחד לא מודע לפערים הללו ולכן המערכות סוציאליסטיות נשארות בסופו של דבר פשוטות ולא מתועשות. רק כלכלה חופשית מסוגלת ליצור תיעוש וזאת על ידי חופש פעולה של יזמים מקומיים. בעולם הזה הקיבוצים ניסו לשחק אך הסתבר שהמבנה הקיבוצי לא באמת מנפה את השחקנים הגרועים החוצה ונדרש תמיד לסבסוד חיצוני על חשבון שאר האוכלוסיה (שוב עיין בפוסטים שלי על הדפסת כסף ותרווה נחת). התוכנית הכלכלית של 1985 הייתה כורח המציאות הן כדי לצמצם את הצבא והן כדי להפסיק את הסבסוד המתמיד של המערכות הסוציאליסטיות הכושלות. היו לה פגמים אחרים (עיין בפוסט שלי על הדפסת כסף היא עניין פוליטי) אבל הפגמים הללו לא קשורים לביקורת שלך. אי אפשר לתחזק חברה סוציאליסטית לנצח וסופו של דבר אלו שמשלמים את המחיר של החזקתה יתקוממו ויפילו אותה.
      קישור לבלוג שלי בענייני כלכלה:
      https://ydeconomic.wordpress.com/

      מחק
  2. https://www.youtube.com/watch?v=m9ic-tzIU80

    השבמחק
  3. עובדות המוכיחות את הנטען לעיל מופיעות בכל רגע נתון בשלל מקורות: שכר המורה ביפן או בפינלנד שונה באופן קיצוני – נומינלית ויחסית – משכר המורה בארגנטינה או בישראל. לא 'כוחות השוק' מסבירים את הפער הזה כי אם הסדרים חברתיים שמוכרים גם בשם הלא פופולרי בימינו: פוליטיקה

    האם התרבות משחקת פה תפקיד? במדינות מסויימות החינוך חשוב ולכן שכר המורים גבוה יותר והם איכותיים יותר (או שאני חי בדמיונות). כמובן עבור היהודים החינוך תמיד היה חשוב מאד אבל אצל היהודים הכל תמיד היה ההפך. אצלנו שכר המורים נמוך כי לא קיימים בתי ספר פרטיים כפי שיש בהרבה מקומות אחרים, ובתי הספר הפרטיים גם יותרים את ההתחלה של ההפרדה בין אלו שישתכרו יותר ופחות.
    מה גובר על מה, כוחות השוק או כוחם של בעלי האינטרסים המועטים שעושים את אלפי השקלים בדקות? האם התפתחות הטכנולוגיה לא מגדילה את כוחו של השוק החופשי על פני האינדבידואלים בעלי האינטרסים (ומגדילה את כוחם לשטוף את המוח של הציבור). חבל שאי אפשר להביא לפה שוב את אלרום שיביע דעה אבל הוא תקוע בבלוג החוקי שלו.

    השבמחק
    תשובות
    1. זו בדיוק הטענה שלי. כל ההכרעות בתחום הכלכלי הן פוליטיות במובן הלגיטימי ולא הציני או הלעומתי של המושג. בעיני פוליטיקה היא לא רק תחום פעולה אנושי לגיטימי ורווח אלא מרכזי. ההתקוממות שלי היא כנגד השקר והשקרנים שמציגים את הכלכלה כאילו יש רק דרך אחת לנהל אותה, הדרך 'המדעית'. אני מקבל שכלכלה ניתנת לניתוח מדעי במובן הרחב והטוב של המלה, כלומר המאמץ לטעון טיעונים על בסיס נימוקים ועובדות ופרשנות סבירה, אבל לא לזה מתכוונים כל העומרמואבים ששורצים במסדרונות הכוח בארץ הקודש ובעוד מקומות רבים בעולם.

      מחק