בכל שנה בסתיו גיורא - אבל מי יודע, אולי בסתיו הקרוב נדון במלחמת יום כיפור באופן היסטורי ולא פסיכולוגיסטי ולא חנוך-לויני. אולי. באמת אולי.

 "בכל שנה בסתיו גיורא" מספרת שורה נוגה בשיר ידוע. ואכן, מאז 1973, בכל שנה בסתיו, חוזרת הציבוריות הישראלית לאותו יום כיפור מר ונמהר, אותו 'קו שבר', 'קו פרשת המים', 'שנת האפס' של ישראל. אלא ש'שנות אפס' כאלו יש כמה וכמה כידוע, ועצם קיומן המקביל מעיד פחות על טיבה של ההיסטוריה ויותר על הכמיהה האנושית לסדר ברור. ומה יותר ברור ממושגים של 'עד כאן' ו'מכאן'. אם מצרפים מושגים דרמטיים כמו 'מחדל', 'קונספציה' ו'אופוריה', מתקבל סיפור פשוט וחשוב מכך: טראגי, המאפשר 'בכל שנה בסתיו' התפלשות קולקטיבית בביצה של הטחת האשמות (ב'מחדל' וב'קונספציה') ושל התכונה היהודית המתמידה והנעימה ביותר: הלקאה עצמית' (על 'האופוריה').

מנקודת המבט הזו, כל נסיון לדון באופן היסטורי ב-6 באוקטובר 1973 נועד לכשלון. יהיה מאמר זה כשלון נוסף, אבל מי יודע, אולי כשלון למופת, או לפחות כשלון שיספק למיעוט זעיר של קוראים מעט חומר נוסף למחשבה. מה הוא דיון היסטורי? קודם כל דיון הדוחה על הסף כל נסיון לסמן 'קוי פרשת מים' דרמטיים. מבחינה זו, ההיסטוריה, כמו תל אביב או הפוליטיקה, היא עולם ללא הפסקה, ללא נקודות, עולם שיש בו רק פסיקים. כל פסיק חשוב כשלעצמו, אבל כל פסיק הוא רק פסיק. מבחינה זו, את ה-6 באוקטובר 1973 יש להבין כעוד פסיק על רצף שמבחינות מסויימות ראשיתו ב-1920 (כלומר עוד פסיק על רצף הסכסוך היהודי-ערבי, ודוק: לא ישראלי-ערבי כי אם יהודי-ערבי!), ומבחינות אחרות, חשובות פי כמה כפי שיוסבר להלן, ראשיתו ב-1956, ליתר דיוק ב-23 באוקטובר 1956, היום בו חתמו נציגי ממשלת ישראל מטעם עצמם (ראש הממשלה בן גוריון, יד ימינו שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין), כלומר ללא שום דיון במסגרת כלשהיא של ממשלת ישראל (הריבון במדינה דמוקרטית), על הסכם חשאי עם ממשלת צרפת שהתחייבה לסייע לישראל לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

נלך לקראת הקורא המפקפק ונגיד כבר כאן, שעל פי העובדות הידועות, שרוב ההיסטוריונים, בוודאי עיתונאים ובוודאי ובוודאי מחנכים ואנשי ציבור, מתעלמים מהן באופן שיטתי, דיון במלחמת יום הכיפורים ללא התייחסות ישירה למימד הגרעיני שלה, הוא בדיוק כמו לדון בתולדות החקלאות הישראלית תוך התעלמות מאתגרי המים במזרח התיכון. ובאופן ישיר יותר: 'כידוע' (תפקיד המרכאות כאן הוא להעלות את התהיה האמנם מדובר בידיעה רווחת במובן שהיא נלקחת בחשבון), ביום השני למלחמה הציע שר הבטחון משה דיין לבצע איתות גרעיני, כדי למנוע את ''חורבן הבית השלישי''. ההצעה של דיין הועלתה לפני כינוסה הרשמי של ישיבת הממשלה, ונדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה והשר גלילי.

ההסבר הרווח לעובדה 'הידועה' הזו היא שדיין איבד את עשתונותיו לחושך המצב בחזיתות, ופרשנות זו מקובלת על מעריצי דיין כמו אלו שפחות מתלהבים מהאיש על "האומץ" המהולל שלו (אומץ כידוע הוא לא תוכן אלא אופן. הרי גם קלגסיו של טיטוס ורבים מלוחמי ה-SS וכמובן כמעט כל לוחמי חיזבאללה ניחנים ב"אומץ", והשאלה שיש תמיד לשאול היא מה התוכן שביחס אליו מגוייס האומץ, ולא, אין כוונת הדברים לרמוז שדיין הוא בדרגתם של חיילי ה-SS והחיזבאללה, אלא רק לומר שהכתרתו כ"אמיץ" אין לה שום חשיבות מבחינה היסטורית).

הסבר פסיכולוגיסטי זה כיכב וממשיך לככב  גם בסוגייה חשובה לא פחות שתידון להלן – סוגיית הכרעותיו של ראש אמ"ן בכלל ובפרט התנהלותו בנושא 'האמצעים המיוחדים' - סוגיה שבדרך כלל נידונה במנותק מסוגיית 'אובדן העשתונות' כביכול של דיין איש "האומץ", אך קודם כל יש לשוב לציר הזמן ההיסטורי, ולהזכיר עוד כמה פסיקים שהופיעו בין ה-23 באוקטובר 1956 לבין ה-8 באוקטובר 1973.

פסיק 'ידוע' נוסף (שוב: המרכאות נועדו לציין שלמרות שמדובר בעובדות מוכרות, אין הן זוכות לשום התייחסות כמעט, להוציא פה ושם בכתיבתם הדון קישוטית של היסטוריונים נידחים כמו כותב שורות אלו), הופיע על ציר הזמן ב-1 ביוני 1967, היום בו מונה משה דיין לשר הבטחון בממשלת ישראל, מהלך שהתאפשר כפי שהגדיר זאת היטב דיין עצמו במלים אלו: "נדרשו 80 אלף חיילים מצרים כדי להכניס אותי לממשלה". השר הנזכר גלילי, בבואו להסביר את המהלך, הסתפק בארבע אותיות: "פוטש".  בפיסקה הבאה נשוב ונתאר את ההקשר לפסיק של ה-1 ביוני, לא לפני שנזכיר את העובדה 'הידועה' הבאה: עם כניסת משה דיין לתפקיד שר הבטחון, הציע חבר הכנסת שמעון פרס לבצע פיצוץ גרעיני בדרום על מנת לחסל את ההמתנה ולהביא לקיצו את המשבר שהחל שבועיים קודם, עת נאצר הזרים לסיני את "80 אלף החיילים המצרים" שהזכיר דיין.

ספויילר חשוב: בדיוק כשם שהצעתו של דיין ב-8 באוקטובר 1973 נדחתה על הסף, כך גם הצעתו 'המהפכנית' של פרס מה-1 ביוני 1967. הסבר חיוני למי שלא מבין דבר מתוך דבר, בין אם מקוצר רוח ועבודה קשה ובין אם מתוך כניעה לנטיית ההתפלשות, ההלקאה העצמית וכל יתר מרכיבי הפולקלור הישראלי המתבקשים ב"כל שנה בסתיו": פיצוץ גרעיני כפי שהוצע ב-1 ביוני 1967 או איתות גרעיני כפי שהוצע ב-8 באוקטובר 1973 היו מבטלים מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שחתמו עליו ממשלות ישראל וארה"ב ב-10 במרץ 1965, לפיו ישראל "לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי". 'מזכר הבנות' זה היה ועודנו הבסיס למדיניות 'העמימות' המשרתת את ישראל מאז ועד ימינו.

שמעון פרס ומשה דיין התנגדו למדיניות הזו. שמעון פרס ומשה דיין סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלוייה. הואיל ובניגוד ל99.99% מפרשניהם, פרס ודיין (כמו יריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון ואחרים), מבינים היטב שפוליטיקה איננה נמדדת בדרמות וקתרזיס ו"אומץ" ו'שעות נעילה' ו'קו פרשת המים' ושאר צירופי  מלים המשמשים את מה שמשום מה מוכר כאן בארץ כ'יוצרים' ו'דוקומנטריסטים' (אבל אפילו כמה וכמה וכמה היסטוריונים ומדעני מדינה!), אלא פוליטיקה היא תמיד, בכל מקרה ולנצח, ממלכה של פסיקים, ושאם אתה לא שם אתה לא קיים, ובכן דיין ופרס, בעקבות החתימה של אשכול על 'מזכר ההבנות' באביב 1965, פרשו ממפא"י, הקימו את רפ"י, וקיוו באמצעות סיסמאות כמו 'חדשנות מדעית' (ננו טכנולוגיה עוד לא היתה בנמצא באותם ימים אבל חדשנות מדעית בהחלט כן) ו'אורייטציה על עצמנו' ו'גשר על פני הים התיכון' (כלומר בין דימונה לפריז), להשיג מספיק תמיכה בקלפי שתאפשר להם לבטל או לנטרל את 'מזכר ההבנות' דרך ישיבה בממשלת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2 במאי 1965 שלחו את רפ"י, כלומר את דיין ופרס, כלומר את תומכי מדיניות הגרעין הצבאי הגלוי, לאופוזיציה. כל מה שיכלו לעשות שם הוא מה שרוויזיוניסטים תמיד ידעו לעשות: להכפיש את העושים במלאכה (ממשלת ישראל בראשות אשכול ובשיתוף 'אחדות העבודה') ולהציגם כ"בוגדים" (ללמדנו ש'המחנה הלאומי' בן ימינו לא המציא שום דבר). הפסיק הבא כבר הוזכר לעיל: 80 אלף חיילים מצריים (בתיווכה של התקשורת הישראלית שכבר אז חלקים מרכזיים בה ניבנו בעיקר על היסטריה, פאניקה וחצאי אמיתות הגרועות משקרים) ביטלו את תוצאות הבחירות וכך תומכי הגרעין הצבאי הגלוי הושיבו את איש "האומץ" שלהם במשרד הביטחון.

סיכום ביניים: את הכרעות ממשלת ישראל בתחום המדיני-בטחוני אמרו דיין ופרס לבטל באמצעות ניצול משבר. הם ניסו לעשות זאת פעמיים. ב-1 ביוני 1967 וב-8 באוקטובר 1973. וכמובן לפני כן, בין החתימה על ההסכם החשאי עם ממשלת צרפת באוקטובר 1956, ובין ישיבה 'מפורסמת' של ממשלת ישראל ביולי 1962, בה הוחלט להעדיף טנקים בריטיים על פני השקעה גורפת בפרוייקט דימונה, זאת לנוכח רדיפה שיטתית של הנשיא האמריקני קנדי אחר תשובות ברורות מממשלת ישראל בנושא הפרוייקט בדימונה.

אבל את ההיסטוריה הזו (שסוכמה היטב על ידי היסטוריונים כמו אדם רז ואחרים) נניח בצד. כי הגיע הזמן לשוב את סתיו 1973, ולהציע לו פרשנות הנסמכת על עובדות 'ידועות' (שוב, עובדות המופיעות במקורות שונים אך הזוכות למשיכת כתף במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית במקרה השכיח, ולהתייחסות מבטלת ולא מנומקת במקרים נדירים). נתחיל בשורה התחתונה: באוקטובר 1973 לא היה 'מחדל', לא היתה 'קונספציה' ול'אופוריה' אם בכלל היתה לא היה לה שום השלכה על פעולתה השיטתית של מערכת הביטחון, מרמת המטכ"ל ועד לרמה החשובה ביותר: ממשלת ישראל.

נתחיל מהסוף: מי שרוצה להמשיך ולדון בהיסטוריה המדינית של ישראל דרך המשקפיים המעוותות והחולניות של חנוך לוין, מוזמן לעשות זאת. הואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית שמורה זכותו של כל אדם להביט על המציאות כאוות נפשו. אבל מי שעוסק בהיסטוריה מדינית אמור לעשות שימוש במשקפיים הנכונים, כמו למשל המשקפיים מהם ניתן לעקוב אחר פעילותה הסדירה של ממשלת ישראל. ומה לעשות וממשלות ישראל, בוודאי אז ויש לשער שגם היום, מתנהלות לא על פי האופן בו הן נתפסות במצלמה של 'ארץ נהדרת' או בחושים המהוללים של 'נביאים' מסוגו של חנוך לוין, אלא על פי עקרונות ישנים ובדוקים הכוללים הערכות מצב מבוססות מודיעין, עקרונות מדיניים מבוססי הקשר קרוב (מזרח תיכון) ורחוק (מלחמה קרה), וכמובן יחסי כוחות פוליטיים הנגזרים מהסכמים קואליציוניים ומשיקולי בחירות (כמו אלו שעמדו על הפרק בסוף אוקטובר 1973).

בשורה התחתונה: מי שעוקב במקום אחר יצירותיו המופלאות של חנוך לוין אחר הפרוטוקולים של ממשלת ישראל בקיץ ובסתיו של 1973, מגלה ששום 'אופוריה' לא איפיינה אותה, שום 'קונספציה' ושום דבר אחר ממחלקת הפסיכולוגיה או הדרמה, אלא עבודה קשה ולא-קצרת רוח אלא סבלנית ומדוייקת. ממשלת ישראל שהיתה אמונה אז כפי שהיא אמונה היום בין השאר על בטחון המדינה, ידעה שבמקרה חירום כוחו של צה"ל נשען על המילואים. אלא שמילואים אי אפשר לגייס כלאחר יד, אלא רק על בסיס שיקול דעת המבוסס על הבנה שאין ברירה. כי גיוס מילואים כללי או כמעט כללי (כפי שהתבקש לפחות מאז ה-4 באוקטובר 1973), משמעותו היא לא 'רק' פגיעה חברתית וכלכלית, אלא הוא קודם כל צעד מדיני חריף, אפילו אם בסופו של יום לא תיירה יריה אחת.

רגישותה של ממשלת ישראל בעניין גיוס המילואים היה כפול ומכופל לנוכח מעמדה המדיני הבעייתי של ישראל. לערבים מותר היה לאיים בכל בוקר על קיומה של ישראל, לשלול את עצם זכותה לקיים יחסי מסחר עם העולם, ואפילו לא לקרוא לה בשמה המפורש. ישראל לעומת זאת חייבת היתה להסביר כל תקלה בגבול, ולעמוד בפני משפט מוסרי של ''העיתונות הליברלית' במערב (המרכאות הפעם לצורך הלעג והביטול). על יסוד הבנה זו, מתבהרת עוד יותר התלות של ממשלת ישראל במודיעין אמין. כי עם כל הכבוד לעורך של הניו יורק טיימס ולכמה פסיבדו-אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית בסורבון או ב-LSE, בטחון ישראל עומד מעל לשיקולים כאלו. ובטחון ישראל פירושו כאמור במקרה הקיצוני גיוס מילואים כללי, והכרעה דרמטית כזו יש לקבל רק על בסיס מודיעין חד משמעי שאין להרהר אחריו.

זה היה הרקע להמצאת 'אמצעי הגילוי המיוחדים'. מטרתם היתה לספק את אותו מידע קריטי שיאפשר קבלת הכרעה דרמטית: גיוס מילואים כללי. בממשלת ישראל כינו את האמצעים המיוחדים בשם 'פוליסת הביטוח' של ישראל. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט כמו גם עדויות אחרות מלמדות חד משמעית שבממשלת ישראל הניחו – על סמך מידע שחבריה קיבלו מהרמטכ"ל, על סמך מידע שהוא קיבל מראש אמ"ן – שהאמצעים המיוחדים מופעלים, ושהואיל ואין אינדיקציה חד משמעית למשבר צבאי סמוך, אין צורך לגייס מילואים, זאת למרות כל הסימנים הנסיבתיים המפורסמים (פינוי המשפחות, פריסת הכוחות וכן הלאה).

אולי גם הפיסקה הקודמת לא מספיק ברורה, לא כי היא לא כתובה בעברית תקנית אלא כי כי הקונספציה אודות 'הקונספציה', 'המחדל' ו'האופוריה' אוטמות את השכל בפני מה שכתוב שם. אז הנה זה באופן ישיר ובהיר: ראש אמ"ן שיקר לרמטכ"ל והטעה אותו לחשוב שהאמצעים המיוחדים פועלים, כשלמעשה הם לא פעלו. זו עובדה והיא מקבלת אישוש חוזר ונשנה למשל מראיונות עומק שאבירם ברקאי ערך עם אלי זעירא.

מדוע אלי זעירא לא הפעיל את האמצעים המיוחדים? הסבר אחד הוא הסבר פסיכולוגיסטי וחתום עליו מלומד ישראלי ידוע, הנחשב לאחד מגדולי מדעני המדינה בימינו. גדול או לא, מלומד ללא ספק, אבל ככל הנראה חזקה עליו שלא לצלול אל תוך מלכודת הפרשנות הפוליטית-מדינית (ולעזאזל קלאוזביץ!) ולכן הוא העדיף להציע פרשנות לפיה אלי זעירא שהיה כה מחוייב ל'קונספציה' (שסוריה לא תתקוף ללא מצרים ושהמצרים לא מוכנים מבחינת חיל האויר שלהם או משהו בסגנון), עד ש'הקונספציה' יצרה אצלו 'דיסוננס קוגנטיבי' שאחת מהשלכותיו היה להחליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. שעל זה סבתא עליה השלום היתה מפטירה ביידיש גליציאנית עסיסית: 'נו, שוין'.

ההסבר הזה ללא ספק תורם להמשך בטוח של הקריירה האקדמית, אבל תרומתו להבנת ההיסטוריה קלושה בלשון המעטה. בראיון ארוך שנתן אלי זעירא לאבירם ברקאי (הופיע תחת הכותרת 'משק כנפי הטעות'), הסביר זעירא לעומק עומקי המעמקים את תפיסתו המדינית-אסטרטגית שהיתה למעשה תפיסתו המדינית-בטחונית של האיש שהציב אותו בתפקידו כראש אמ"ן, האיש שנכנס למשרד הבטחון על כידוניהם של 80 אלף חיילים מצרים ועטיהם האלרמיסטים של עורכי עיתונים ידועים לאנשים חושבים, האיש שביכה את מפלתו של ערפאת בספטמבר השחור ב-1970, האיש שהציע ב-8 באוקטובר לבצע איתות גרעיני, האיש שגם כשישב בספסלים האחוריים כחבר כנסת מן השורה אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט המשיך לעשות כל מאמץ כדי לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל (מהבחינה הזו הוא נתן מטרייה אווירית לשר הבטחון שהחליף אותו, שמעון פרס שמו, שפעולותיו נגד ממשלת ישראל, כשר בכיר בממשלת ישראל, זיכו אותו מצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין שמו, כבר בשיבתו כח"כ באופוזיציה ב-1979, בכינוי 'חתרן בלתי נלאה').

באחת ובקיצור, אלי זעירא היטיב להסביר לאבירם ברקאי את סיבות העומק להחלטתו לתרום למשבר של אוקטובר 1973, משבר שיהיה מספיק חמור גם כדי לממש את תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) וגם כדי לאפשר לשר הבטחון להציג ב-8 באוקטובר את המציאות כלומר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל.

לא 'מחדל' אלא כוונת מכוון. לא 'היסטריה' אלא היסטוריה. לא 'קונספציה' אלא מדינאות. לא 'אופוריה' אלא מימוש של העקרון העליון האמור לשמש כל מי שרוצה לדון בעבר המדיני והבטחוני של כל מדינה, מזימבבווה דרך ניו זילנד, מיפן ועד ישראל: המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל מיני אמצעים, גרעיניים, קונוונציונליים, מיוחדים, שגרתיים. ובחזרה לכללי הטקס: בכל שנה בסתיו גיורא.   

 

Shimon Peres - Poco de verdad para los que no les alcanza la mitologia

 Por estos días, los fanáticos de Shimon Peres en todo el mundo celebran su cumpleaños y el día de su muerte, ocurrida en agosto y septiembre, con 93 años de diferencia. Los largos años en los que Shimon Peres actuó como estadista israelí, sin rastro de corrupción adherido a él, su profunda implicación en el proceso de paz y su último cargo oficial como presidente del país, todo ello indudablemente contribuyó a que su funeral fuera acompañado en su último viaje por líderes y personalidades públicas de al menos 100 países del mundo. Si a estos hechos le sumamos el hecho de que en relación con otros políticos de nuestro tiempo, en Israel y en el mundo entero, Shimon Peres es sin duda una personalidad polifacética, que tiene la imagen de una persona culta, una "personalidad" del primer orden, como Churchill, Mahatma Gandhi y personalidades de similar envergadura, obtendremos una explicación convincente de que muy pocas personas son conscientes del desfase entre la imagen que lleva consigo Shimon Peres y su historia política. El propósito de este artículo es corregir en lo posible esta brecha. Una democracia sana no puede basarse en un sistema de imágenes, ni en Israel ni en ningún otro lugar del mundo. El caso de Shimon Peres es importante ante todo desde este punto de vista. Pero también es importante para cualquiera que se identifique con las cosas con las que se identificó a Shimon Peres a lo largo de su vida: la seguridad de Israel, la economía de Israel y la política israelí. En estos tres niveles de acción existe una enorme brecha entre la imagen de Shimon Peres y su biografía política.

Shimon Peres comenzó su implicación en la seguridad de Israel ya en 1948, como parte de un completo sistema que operaba en todo el mundo para conseguir armas para el joven país, que fue atacado al día siguiente de su declaración por todos sus vecinos que manifestaron explícitamente su deseo de su destrucción. La derrota árabe en 1949 trajo consigo dos evaluaciones políticas contradictorias en Israel. Se suponía que con el tiempo los árabes reconocerían la existencia de Israel y, a medida que Israel se fortaleciera económica, social y políticamente, los países árabes finalmente firmarían acuerdos de paz con él. La conclusión práctica de esta premisa (¡que se está realizando ante nuestros ojos en los últimos años con los 'Acuerdos de Abraham'!), fue que Israel debería estar satisfecho con el refuerzo convencional de las FDI, es decir, aviones, tanques, inteligencia e infantería. La segunda evaluación asumió exactamente lo contrario: la hostilidad árabe es fundamental para Israel y nunca desaparecerá, y dado que los árabes tienen una enorme ventaja en territorio, recursos, mano de obra y apoyo internacional, Israel debe equiparse con armas nucleares, que es el única garantía de su existencia en el futuro.

Según la imagen popular, se suponía que Shimon Peres era la personalidad central de la primera escuela. En la práctica fue el artífice de la segunda escuela, al tiempo que llevó contra los políticos de la primera escuela una larga serie de manipulaciones políticas que le valieron en 1979 el poco halagador apodo de Yitzhak Rabin: "subversivo incansable". En las décadas de 1950 y 1960, Shimon Peres pasó por alto las decisiones del gobierno israelí al respecto y, al hacerlo, dañó fatalmente al joven sistema democrático, nuevamente, en marcado contraste con su imagen de gran estadista. Tras la Guerra de los Seis Días, cuando estaba en la agenda la 'opción jordana', es decir, la posibilidad de llegar a un acuerdo político entre Israel y Jordania, en el marco del cual se establecería una frontera pactada entre los países, y la entidad palestina sería parte de Jordania (¡como lo fue antes de 1948 y de 1950 a 1967!), Shimon hizo todo lo que pudo con Peres para evitar su realización. Un paso importante en esta acción preventiva fue el estímulo de facto de las fuerzas palestinas más reaccionarias: la OLP. En otras palabras, Shimon Peres era el "representante" de Arafat en los gobiernos israelíes, ya que el objetivo de la OLP era la destrucción del Estado de Israel y la eliminación del Estado de Jordania, y ciertamente no cualquier acuerdo basado en compromisos. Shimon Peres repetirá la misma política incluso durante los días de "Oslo", es decir, en 1993. Hasta entonces Shimon Peres, cuando se desempeñó entre 1974 y 1977 como ministro de Seguridad, "contribuyó" a la paz con dos aportes negativos, nuevamente, en marcado contraste con su imagen inmortalizada recientemente en una película de Netflix que casi todos alaban y ensalzan como obra maestra, cuando en realidad no es más que una vergonzosa y ahistórica propaganda. En 1975, Shimon Peres creó una grave crisis política entre Israel y EE.UU., crisis que significó la congelación de las negociaciones entre Israel y Egipto. No está de más decir que Shimon Peres hizo esto en completa oposición a la posición del gobierno israelí dirigido por Yitzhak Rabin y el Ministro de Relaciones Exteriores Yigal Alon. Al final, el gobierno israelí pudo vencer la subversión encabezada por el ministro de Defensa, Shimon Peres, y Egipto e Israel firmaron los "acuerdos provisionales" en septiembre de 1975, que fueron la base de la visita de Sadat dos años después. La segunda "contribución" de Shimon Peres a la paz fue su aliento desde el Ministerio de Defensa, completamente contrario a la posición oficial del gobierno israelí, para el establecimiento de asentamientos judíos en el corazón de una densa población palestina, esto como parte de su objetivo. para evitar la implementación de la 'opción jordano-palestina' mencionada anteriormente.

En 1981, cuando ya era el jefe de la oposición, Shimon Peres trabajó para evitar el bombardeo del reactor nuclear en Irak, pensando que si Irak tuviera armas nucleares, Israel podría cancelar el "Acuerdo de Ambigüedad Nuclear" alcanzado entre Israel y los Estados Unidos en 1965, lo que constituye Hoy, la política oficial de Israel sobre el tema. En 1993, Shimon Peres se desempeñó como Ministro de Relaciones Exteriores bajo el Primer Ministro Yitzhak Rabin. La política oficial de Israel fue llevar a cabo negociaciones políticas con una delegación jordano-palestina en Washington, una delegación que representaba a palestinos moderados, la mayoría residentes en Cisjordania, que querían poner fin al conflicto. Shimon Peres, a través de su mano derecha Yossi Beilin, abrió conversaciones secretas en Oslo con miembros de la OLP que habían sido exiliados a Túnez ya en 1982. El resultado fue que los extremistas y violentos palestinos encabezados por Yasser Arafat regresaron a Ramallah, y desde entonces luego han estado llevando a cabo su bien conocido terror, en primer lugar contra los propios palestinos moderados, que continúan soñando con una solución al conflicto y, a diferencia del público en general, saben que el camino de Shimon Peres no conducirá allí. En cuanto a la paz, o más precisamente y la decencia: "paz". Como se puede aprender de la historia -un paso que requiere renunciar a los placeres de las imágenes- Shimon Peres hizo todo Nada más que contribuir a las posibilidades de paz en el Medio Oriente. Su conocida charla sobre un "nuevo Medio Oriente" es otra expresión de la falsa máscara de imágenes que logró crear en torno a sí mismo, y que el "Peres Center for Peace" (¡una organización fundada mientras él aún vivía!) continúa. cultivar a través de las visitas de futbolistas y modelos.

 

En 1985, Shimon Peres lideró el "Plan de Estabilización", cuyo objetivo oficial era "frenar la inflación", que en 1984 alcanzó un pico del 445%. En otra ocasión habrá que discutir cómo se produjo tal inflación. Cualquier historiador que entienda un poco de economía y cualquier economista que esté dispuesto a reconocer la realidad, sabe que la inflación no ocurre "así como así", como un tornado o un tsunami, sino que está totalmente provocada por el hombre, como cualquier otra. otro tipo de actividad humana. Basta con señalar el hecho de que desde la década de 1950 Shimon Peres se aseguró de identificarse ideológica e ideológicamente con las fuerzas "innovadoras" que hablaban en contra de las políticas económicas socialdemócratas lideradas por los gobiernos de Israel desde 1948 hasta la convulsión política de 1977.

Esta política económica era necesaria en vista de que Israel ha atravesado un proceso de desarrollo e industrialización sin precedentes y sin igual en el mundo entero. El día de su establecimiento, vivían en Israel unos 650 mil ciudadanos. Treinta años después ya contaba con más de 3 millones. Entre los años 1949 y 1952, los gobiernos de Israel establecieron 350 asentamientos. Solo en 1949, 240 mil personas emigraron a Israel. Ni las "fuerzas del mercado" pudieron hacer frente a estos desafíos, ni el "capitalismo clásico", sino la socialdemocracia como se mencionó, combinada con un enfoque claramente keynesiano. Los gobiernos de Israel hasta 1977 hicieron un esfuerzo más o menos exitoso por mantener un equilibrio entre el centro (Tel Aviv) y la periferia (Dimona, Eilat, Kiryat Shmona, etc.), un equilibrio entre la excelencia (ciencia, tecnología) y la inclusión (muchos inmigrantes llegaron analfabetos), en un equilibrio entre las necesidades de seguridad y las necesidades de la sociedad, etc.

Estos equilibrios se lograron principalmente debido a que la mayoría de la dirigencia política en Israel veía en la socialdemocracia no “solo” una necesidad derivada de los desafíos objetivos, sino también un conjunto de valores que sustentaban el hecho de que hasta el día de hoy israelí la sociedad es conocida por su nivel relativamente alto de solidaridad. Pero esta política fue constantemente atacada por la derecha económica y social, de la escuela revisionista de Zeev Jabotinsky. Sorprendentemente, por así decirlo, estas ideas de la derecha también se hicieron eco de figuras del movimiento obrero, que no dejaban de hablar de "innovación", como si el establecimiento del transportista nacional o el establecimiento de 350 asentamientos en 3 años o la absorción de millones de inmigrantes garantizando educación, salud y trabajo, no es innovación.

Shimon Peres fue uno de los más destacados en este evangelio de la "innovación", que ha servido a su imagen desde entonces. En 1985, Shimon Peres, ahora como primer ministro, tuvo la oportunidad histórica de realizar esta "innovación", en el contexto de la mencionada hiperinflación. Contrariamente a la posición de los principales economistas que proponían diferentes y complejas formas de enfrentar el problema (no hubo debate sobre la obligación misma de detener la inflación), Shimon Peres lideró una política cuyo significado práctico fue un gravísimo daño al sistema productivo en Israel. La personalidad venerada en cada reunión de la "Internacional Socialista", el gran "innovador" Shimon Peres, contribuyó a la realización de la política económica neoliberal, más que cualquier otro "revisionista" oficial. En otras palabras, Shimon Peres fue el representante en el gobierno israelí del "Consenso de Washington".

El milagro de la economía israelí en la actualidad es sin duda impresionante, en general y en particular en relación con las economías cojas de muchos países de Europa incluso, por no hablar de los países de América Latina. Pero también aquí es preferible observar la realidad a admirar las imágenes. El sector de la alta tecnología en Israel ocupa alrededor del 10% de la economía, y también se basa en primer lugar en el sector público: el ejército principalmente, y la famosa Unidad 8200 en particular. Más importante aún: al menos el 40% de los trabajadores en Israel ganan menos del salario mínimo. El desempleo en Israel es muy bajo, lo que por supuesto es una cifra importante y gratificante (si se ignora el hecho de que las dos mitades de sectores casi nunca se cuentan en las estadísticas: las mujeres árabes y los hombres ultraortodoxos).

Pero esta es una economía de servicios que permite la continua concentración del capital en manos de unos pocos, tal como dicta la ideología neoliberal. Esta es la "contribución" de Shimon Peres a la socialdemocracia israelí. La política que instituyó en 1985 dañó en primer lugar los baluartes del movimiento obrero que se había construido con diligencia y esfuerzo desde principios del siglo XX: el movimiento kibbutziano, el movimiento Mosaviano, y el más importante de ellos: el movimiento obrero que se organizó en torno a la Histadrut.

Cualquier observador decente sabe que el "plan de estabilización" tenía dos caras: una: frenar la inflación (¡un paso que podría haberse logrado de diferentes maneras y no necesariamente con una tasa de interés astronómica que eliminó 40,000 negocios en Israel en un corto período de tiempo!). El segundo - daño a los bastiones del movimiento obrero en Israel. Esta fue la contribución de Shimon Peres.

Entonces, ¿qué tenemos al final de la cuenta? Una imagen que está lejos de la realidad de una manera que convierte la realidad en imaginación o la imaginación en realidad. En el mundo del que vengo, un mundo de historia que se basa en la realidad, en realidad no existen tales opciones. Una imagen es una imagen, y la realidad es la realidad. Y en el caso de Shimon Peres, la conexión entre la imagen y la realidad ni siquiera es casual, simplemente no existe.