יום רביעי, 21 בספטמבר 2022

בכל שנה בסתיו גיורא - אבל מי יודע, אולי בסתיו הקרוב נדון במלחמת יום כיפור באופן היסטורי ולא פסיכולוגיסטי ולא חנוך-לויני. אולי. באמת אולי.

 "בכל שנה בסתיו גיורא" מספרת שורה נוגה בשיר ידוע. ואכן, מאז 1973, בכל שנה בסתיו, חוזרת הציבוריות הישראלית לאותו יום כיפור מר ונמהר, אותו 'קו שבר', 'קו פרשת המים', 'שנת האפס' של ישראל. אלא ש'שנות אפס' כאלו יש כמה וכמה כידוע, ועצם קיומן המקביל מעיד פחות על טיבה של ההיסטוריה ויותר על הכמיהה האנושית לסדר ברור. ומה יותר ברור ממושגים של 'עד כאן' ו'מכאן'. אם מצרפים מושגים דרמטיים כמו 'מחדל', 'קונספציה' ו'אופוריה', מתקבל סיפור פשוט וחשוב מכך: טראגי, המאפשר 'בכל שנה בסתיו' התפלשות קולקטיבית בביצה של הטחת האשמות (ב'מחדל' וב'קונספציה') ושל התכונה היהודית המתמידה והנעימה ביותר: הלקאה עצמית' (על 'האופוריה').

מנקודת המבט הזו, כל נסיון לדון באופן היסטורי ב-6 באוקטובר 1973 נועד לכשלון. יהיה מאמר זה כשלון נוסף, אבל מי יודע, אולי כשלון למופת, או לפחות כשלון שיספק למיעוט זעיר של קוראים מעט חומר נוסף למחשבה. מה הוא דיון היסטורי? קודם כל דיון הדוחה על הסף כל נסיון לסמן 'קוי פרשת מים' דרמטיים. מבחינה זו, ההיסטוריה, כמו תל אביב או הפוליטיקה, היא עולם ללא הפסקה, ללא נקודות, עולם שיש בו רק פסיקים. כל פסיק חשוב כשלעצמו, אבל כל פסיק הוא רק פסיק. מבחינה זו, את ה-6 באוקטובר 1973 יש להבין כעוד פסיק על רצף שמבחינות מסויימות ראשיתו ב-1920 (כלומר עוד פסיק על רצף הסכסוך היהודי-ערבי, ודוק: לא ישראלי-ערבי כי אם יהודי-ערבי!), ומבחינות אחרות, חשובות פי כמה כפי שיוסבר להלן, ראשיתו ב-1956, ליתר דיוק ב-23 באוקטובר 1956, היום בו חתמו נציגי ממשלת ישראל מטעם עצמם (ראש הממשלה בן גוריון, יד ימינו שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין), כלומר ללא שום דיון במסגרת כלשהיא של ממשלת ישראל (הריבון במדינה דמוקרטית), על הסכם חשאי עם ממשלת צרפת שהתחייבה לסייע לישראל לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

נלך לקראת הקורא המפקפק ונגיד כבר כאן, שעל פי העובדות הידועות, שרוב ההיסטוריונים, בוודאי עיתונאים ובוודאי ובוודאי מחנכים ואנשי ציבור, מתעלמים מהן באופן שיטתי, דיון במלחמת יום הכיפורים ללא התייחסות ישירה למימד הגרעיני שלה, הוא בדיוק כמו לדון בתולדות החקלאות הישראלית תוך התעלמות מאתגרי המים במזרח התיכון. ובאופן ישיר יותר: 'כידוע' (תפקיד המרכאות כאן הוא להעלות את התהיה האמנם מדובר בידיעה רווחת במובן שהיא נלקחת בחשבון), ביום השני למלחמה הציע שר הבטחון משה דיין לבצע איתות גרעיני, כדי למנוע את ''חורבן הבית השלישי''. ההצעה של דיין הועלתה לפני כינוסה הרשמי של ישיבת הממשלה, ונדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה והשר גלילי.

ההסבר הרווח לעובדה 'הידועה' הזו היא שדיין איבד את עשתונותיו לחושך המצב בחזיתות, ופרשנות זו מקובלת על מעריצי דיין כמו אלו שפחות מתלהבים מהאיש על "האומץ" המהולל שלו (אומץ כידוע הוא לא תוכן אלא אופן. הרי גם קלגסיו של טיטוס ורבים מלוחמי ה-SS וכמובן כמעט כל לוחמי חיזבאללה ניחנים ב"אומץ", והשאלה שיש תמיד לשאול היא מה התוכן שביחס אליו מגוייס האומץ, ולא, אין כוונת הדברים לרמוז שדיין הוא בדרגתם של חיילי ה-SS והחיזבאללה, אלא רק לומר שהכתרתו כ"אמיץ" אין לה שום חשיבות מבחינה היסטורית).

הסבר פסיכולוגיסטי זה כיכב וממשיך לככב  גם בסוגייה חשובה לא פחות שתידון להלן – סוגיית הכרעותיו של ראש אמ"ן בכלל ובפרט התנהלותו בנושא 'האמצעים המיוחדים' - סוגיה שבדרך כלל נידונה במנותק מסוגיית 'אובדן העשתונות' כביכול של דיין איש "האומץ", אך קודם כל יש לשוב לציר הזמן ההיסטורי, ולהזכיר עוד כמה פסיקים שהופיעו בין ה-23 באוקטובר 1956 לבין ה-8 באוקטובר 1973.

פסיק 'ידוע' נוסף (שוב: המרכאות נועדו לציין שלמרות שמדובר בעובדות מוכרות, אין הן זוכות לשום התייחסות כמעט, להוציא פה ושם בכתיבתם הדון קישוטית של היסטוריונים נידחים כמו כותב שורות אלו), הופיע על ציר הזמן ב-1 ביוני 1967, היום בו מונה משה דיין לשר הבטחון בממשלת ישראל, מהלך שהתאפשר כפי שהגדיר זאת היטב דיין עצמו במלים אלו: "נדרשו 80 אלף חיילים מצרים כדי להכניס אותי לממשלה". השר הנזכר גלילי, בבואו להסביר את המהלך, הסתפק בארבע אותיות: "פוטש".  בפיסקה הבאה נשוב ונתאר את ההקשר לפסיק של ה-1 ביוני, לא לפני שנזכיר את העובדה 'הידועה' הבאה: עם כניסת משה דיין לתפקיד שר הבטחון, הציע חבר הכנסת שמעון פרס לבצע פיצוץ גרעיני בדרום על מנת לחסל את ההמתנה ולהביא לקיצו את המשבר שהחל שבועיים קודם, עת נאצר הזרים לסיני את "80 אלף החיילים המצרים" שהזכיר דיין.

ספויילר חשוב: בדיוק כשם שהצעתו של דיין ב-8 באוקטובר 1973 נדחתה על הסף, כך גם הצעתו 'המהפכנית' של פרס מה-1 ביוני 1967. הסבר חיוני למי שלא מבין דבר מתוך דבר, בין אם מקוצר רוח ועבודה קשה ובין אם מתוך כניעה לנטיית ההתפלשות, ההלקאה העצמית וכל יתר מרכיבי הפולקלור הישראלי המתבקשים ב"כל שנה בסתיו": פיצוץ גרעיני כפי שהוצע ב-1 ביוני 1967 או איתות גרעיני כפי שהוצע ב-8 באוקטובר 1973 היו מבטלים מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שחתמו עליו ממשלות ישראל וארה"ב ב-10 במרץ 1965, לפיו ישראל "לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי". 'מזכר הבנות' זה היה ועודנו הבסיס למדיניות 'העמימות' המשרתת את ישראל מאז ועד ימינו.

שמעון פרס ומשה דיין התנגדו למדיניות הזו. שמעון פרס ומשה דיין סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלוייה. הואיל ובניגוד ל99.99% מפרשניהם, פרס ודיין (כמו יריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון ואחרים), מבינים היטב שפוליטיקה איננה נמדדת בדרמות וקתרזיס ו"אומץ" ו'שעות נעילה' ו'קו פרשת המים' ושאר צירופי  מלים המשמשים את מה שמשום מה מוכר כאן בארץ כ'יוצרים' ו'דוקומנטריסטים' (אבל אפילו כמה וכמה וכמה היסטוריונים ומדעני מדינה!), אלא פוליטיקה היא תמיד, בכל מקרה ולנצח, ממלכה של פסיקים, ושאם אתה לא שם אתה לא קיים, ובכן דיין ופרס, בעקבות החתימה של אשכול על 'מזכר ההבנות' באביב 1965, פרשו ממפא"י, הקימו את רפ"י, וקיוו באמצעות סיסמאות כמו 'חדשנות מדעית' (ננו טכנולוגיה עוד לא היתה בנמצא באותם ימים אבל חדשנות מדעית בהחלט כן) ו'אורייטציה על עצמנו' ו'גשר על פני הים התיכון' (כלומר בין דימונה לפריז), להשיג מספיק תמיכה בקלפי שתאפשר להם לבטל או לנטרל את 'מזכר ההבנות' דרך ישיבה בממשלת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2 במאי 1965 שלחו את רפ"י, כלומר את דיין ופרס, כלומר את תומכי מדיניות הגרעין הצבאי הגלוי, לאופוזיציה. כל מה שיכלו לעשות שם הוא מה שרוויזיוניסטים תמיד ידעו לעשות: להכפיש את העושים במלאכה (ממשלת ישראל בראשות אשכול ובשיתוף 'אחדות העבודה') ולהציגם כ"בוגדים" (ללמדנו ש'המחנה הלאומי' בן ימינו לא המציא שום דבר). הפסיק הבא כבר הוזכר לעיל: 80 אלף חיילים מצריים (בתיווכה של התקשורת הישראלית שכבר אז חלקים מרכזיים בה ניבנו בעיקר על היסטריה, פאניקה וחצאי אמיתות הגרועות משקרים) ביטלו את תוצאות הבחירות וכך תומכי הגרעין הצבאי הגלוי הושיבו את איש "האומץ" שלהם במשרד הביטחון.

סיכום ביניים: את הכרעות ממשלת ישראל בתחום המדיני-בטחוני אמרו דיין ופרס לבטל באמצעות ניצול משבר. הם ניסו לעשות זאת פעמיים. ב-1 ביוני 1967 וב-8 באוקטובר 1973. וכמובן לפני כן, בין החתימה על ההסכם החשאי עם ממשלת צרפת באוקטובר 1956, ובין ישיבה 'מפורסמת' של ממשלת ישראל ביולי 1962, בה הוחלט להעדיף טנקים בריטיים על פני השקעה גורפת בפרוייקט דימונה, זאת לנוכח רדיפה שיטתית של הנשיא האמריקני קנדי אחר תשובות ברורות מממשלת ישראל בנושא הפרוייקט בדימונה.

אבל את ההיסטוריה הזו (שסוכמה היטב על ידי היסטוריונים כמו אדם רז ואחרים) נניח בצד. כי הגיע הזמן לשוב את סתיו 1973, ולהציע לו פרשנות הנסמכת על עובדות 'ידועות' (שוב, עובדות המופיעות במקורות שונים אך הזוכות למשיכת כתף במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית במקרה השכיח, ולהתייחסות מבטלת ולא מנומקת במקרים נדירים). נתחיל בשורה התחתונה: באוקטובר 1973 לא היה 'מחדל', לא היתה 'קונספציה' ול'אופוריה' אם בכלל היתה לא היה לה שום השלכה על פעולתה השיטתית של מערכת הביטחון, מרמת המטכ"ל ועד לרמה החשובה ביותר: ממשלת ישראל.

נתחיל מהסוף: מי שרוצה להמשיך ולדון בהיסטוריה המדינית של ישראל דרך המשקפיים המעוותות והחולניות של חנוך לוין, מוזמן לעשות זאת. הואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית שמורה זכותו של כל אדם להביט על המציאות כאוות נפשו. אבל מי שעוסק בהיסטוריה מדינית אמור לעשות שימוש במשקפיים הנכונים, כמו למשל המשקפיים מהם ניתן לעקוב אחר פעילותה הסדירה של ממשלת ישראל. ומה לעשות וממשלות ישראל, בוודאי אז ויש לשער שגם היום, מתנהלות לא על פי האופן בו הן נתפסות במצלמה של 'ארץ נהדרת' או בחושים המהוללים של 'נביאים' מסוגו של חנוך לוין, אלא על פי עקרונות ישנים ובדוקים הכוללים הערכות מצב מבוססות מודיעין, עקרונות מדיניים מבוססי הקשר קרוב (מזרח תיכון) ורחוק (מלחמה קרה), וכמובן יחסי כוחות פוליטיים הנגזרים מהסכמים קואליציוניים ומשיקולי בחירות (כמו אלו שעמדו על הפרק בסוף אוקטובר 1973).

בשורה התחתונה: מי שעוקב במקום אחר יצירותיו המופלאות של חנוך לוין אחר הפרוטוקולים של ממשלת ישראל בקיץ ובסתיו של 1973, מגלה ששום 'אופוריה' לא איפיינה אותה, שום 'קונספציה' ושום דבר אחר ממחלקת הפסיכולוגיה או הדרמה, אלא עבודה קשה ולא-קצרת רוח אלא סבלנית ומדוייקת. ממשלת ישראל שהיתה אמונה אז כפי שהיא אמונה היום בין השאר על בטחון המדינה, ידעה שבמקרה חירום כוחו של צה"ל נשען על המילואים. אלא שמילואים אי אפשר לגייס כלאחר יד, אלא רק על בסיס שיקול דעת המבוסס על הבנה שאין ברירה. כי גיוס מילואים כללי או כמעט כללי (כפי שהתבקש לפחות מאז ה-4 באוקטובר 1973), משמעותו היא לא 'רק' פגיעה חברתית וכלכלית, אלא הוא קודם כל צעד מדיני חריף, אפילו אם בסופו של יום לא תיירה יריה אחת.

רגישותה של ממשלת ישראל בעניין גיוס המילואים היה כפול ומכופל לנוכח מעמדה המדיני הבעייתי של ישראל. לערבים מותר היה לאיים בכל בוקר על קיומה של ישראל, לשלול את עצם זכותה לקיים יחסי מסחר עם העולם, ואפילו לא לקרוא לה בשמה המפורש. ישראל לעומת זאת חייבת היתה להסביר כל תקלה בגבול, ולעמוד בפני משפט מוסרי של ''העיתונות הליברלית' במערב (המרכאות הפעם לצורך הלעג והביטול). על יסוד הבנה זו, מתבהרת עוד יותר התלות של ממשלת ישראל במודיעין אמין. כי עם כל הכבוד לעורך של הניו יורק טיימס ולכמה פסיבדו-אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית בסורבון או ב-LSE, בטחון ישראל עומד מעל לשיקולים כאלו. ובטחון ישראל פירושו כאמור במקרה הקיצוני גיוס מילואים כללי, והכרעה דרמטית כזו יש לקבל רק על בסיס מודיעין חד משמעי שאין להרהר אחריו.

זה היה הרקע להמצאת 'אמצעי הגילוי המיוחדים'. מטרתם היתה לספק את אותו מידע קריטי שיאפשר קבלת הכרעה דרמטית: גיוס מילואים כללי. בממשלת ישראל כינו את האמצעים המיוחדים בשם 'פוליסת הביטוח' של ישראל. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט כמו גם עדויות אחרות מלמדות חד משמעית שבממשלת ישראל הניחו – על סמך מידע שחבריה קיבלו מהרמטכ"ל, על סמך מידע שהוא קיבל מראש אמ"ן – שהאמצעים המיוחדים מופעלים, ושהואיל ואין אינדיקציה חד משמעית למשבר צבאי סמוך, אין צורך לגייס מילואים, זאת למרות כל הסימנים הנסיבתיים המפורסמים (פינוי המשפחות, פריסת הכוחות וכן הלאה).

אולי גם הפיסקה הקודמת לא מספיק ברורה, לא כי היא לא כתובה בעברית תקנית אלא כי כי הקונספציה אודות 'הקונספציה', 'המחדל' ו'האופוריה' אוטמות את השכל בפני מה שכתוב שם. אז הנה זה באופן ישיר ובהיר: ראש אמ"ן שיקר לרמטכ"ל והטעה אותו לחשוב שהאמצעים המיוחדים פועלים, כשלמעשה הם לא פעלו. זו עובדה והיא מקבלת אישוש חוזר ונשנה למשל מראיונות עומק שאבירם ברקאי ערך עם אלי זעירא.

מדוע אלי זעירא לא הפעיל את האמצעים המיוחדים? הסבר אחד הוא הסבר פסיכולוגיסטי וחתום עליו מלומד ישראלי ידוע, הנחשב לאחד מגדולי מדעני המדינה בימינו. גדול או לא, מלומד ללא ספק, אבל ככל הנראה חזקה עליו שלא לצלול אל תוך מלכודת הפרשנות הפוליטית-מדינית (ולעזאזל קלאוזביץ!) ולכן הוא העדיף להציע פרשנות לפיה אלי זעירא שהיה כה מחוייב ל'קונספציה' (שסוריה לא תתקוף ללא מצרים ושהמצרים לא מוכנים מבחינת חיל האויר שלהם או משהו בסגנון), עד ש'הקונספציה' יצרה אצלו 'דיסוננס קוגנטיבי' שאחת מהשלכותיו היה להחליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. שעל זה סבתא עליה השלום היתה מפטירה ביידיש גליציאנית עסיסית: 'נו, שוין'.

ההסבר הזה ללא ספק תורם להמשך בטוח של הקריירה האקדמית, אבל תרומתו להבנת ההיסטוריה קלושה בלשון המעטה. בראיון ארוך שנתן אלי זעירא לאבירם ברקאי (הופיע תחת הכותרת 'משק כנפי הטעות'), הסביר זעירא לעומק עומקי המעמקים את תפיסתו המדינית-אסטרטגית שהיתה למעשה תפיסתו המדינית-בטחונית של האיש שהציב אותו בתפקידו כראש אמ"ן, האיש שנכנס למשרד הבטחון על כידוניהם של 80 אלף חיילים מצרים ועטיהם האלרמיסטים של עורכי עיתונים ידועים לאנשים חושבים, האיש שביכה את מפלתו של ערפאת בספטמבר השחור ב-1970, האיש שהציע ב-8 באוקטובר לבצע איתות גרעיני, האיש שגם כשישב בספסלים האחוריים כחבר כנסת מן השורה אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט המשיך לעשות כל מאמץ כדי לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל (מהבחינה הזו הוא נתן מטרייה אווירית לשר הבטחון שהחליף אותו, שמעון פרס שמו, שפעולותיו נגד ממשלת ישראל, כשר בכיר בממשלת ישראל, זיכו אותו מצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין שמו, כבר בשיבתו כח"כ באופוזיציה ב-1979, בכינוי 'חתרן בלתי נלאה').

באחת ובקיצור, אלי זעירא היטיב להסביר לאבירם ברקאי את סיבות העומק להחלטתו לתרום למשבר של אוקטובר 1973, משבר שיהיה מספיק חמור גם כדי לממש את תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) וגם כדי לאפשר לשר הבטחון להציג ב-8 באוקטובר את המציאות כלומר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל.

לא 'מחדל' אלא כוונת מכוון. לא 'היסטריה' אלא היסטוריה. לא 'קונספציה' אלא מדינאות. לא 'אופוריה' אלא מימוש של העקרון העליון האמור לשמש כל מי שרוצה לדון בעבר המדיני והבטחוני של כל מדינה, מזימבבווה דרך ניו זילנד, מיפן ועד ישראל: המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל מיני אמצעים, גרעיניים, קונוונציונליים, מיוחדים, שגרתיים. ובחזרה לכללי הטקס: בכל שנה בסתיו גיורא.   

 

2 תגובות:

  1. הדעת לא נוחה מתיאוריה אשר לא נותנת מקום לחיכוך במציאות וכך מנסה לצייר תמונה של יריבים מושלמים לחלוטין, ולפיכך שטניים, מרושעים וכו' כמו משה דיין ושמעון פרס.

    השבמחק
    תשובות
    1. חובתו של המבקר לסתור את הפרשנות באמצעות העובדות הידועות, העובדות הלא ידועות ומסגרת תיאורטית חליפית. בשום מקום לא נאמר שדיין ופרס מרושעים ושטניים. העובדה שהם עושים בדמוקרטיה כשבשלהם תוך הרס שיטתי שלה גם היא עובדה, ואם זה מנחם את אדוני, הם לא המציאו את השיטה והיום כידוע קם להם יורש אדיר ששם את יכולותיהם בתחום זה בצל. ולא, הכוונה היא לא רק לארדוגן ולפוטין.

      מחק