התנועה ברחובות ירושלים אף פעם לא פשוטה. אבל בחודשים האחרונים דומה שהעומס 'חסר תקדים' כפי שנהוג לומר על כל תופעה בולטת. ואכן, אי אפשר שלא להתפעל מהשיירות העושות דרכן בדרך לעיר ובתוכה, אלא שהפעם, בשונה מ-1948, מדובר בעשרות אלפי תיירים החוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשכולם עוברים בשלב מסויים בעיר הקודש.
העומסים הגדולים
מספרים כמובן את מה שנראה כסוף עידן הקורונה, ואם מתעלמים מהקושי התחבורתי,
העומסים האלה פירושם ברכה של פרנסה, שהיא – לצד הבריאות – העיקר כידוע. 'עיר
הקודש' פשוטו כמשמעו היא העומדת במרכז תשומת הלב של תיירים מכל המינים הצבעים
והסוגים, אוונגליסטים וקתולים מאמריקה הלטינית, צליינים ו'סתם' תיירים מאירופה,
מהפיליפינים, מיפן ומדרום-קוריאה, רשימה חלקית. כולם מגיעים לנשום את אוויר הקודש,
וללכת בעקבות 'אותו האיש', כשבין לבין הם זוכים לשמוע מפי מורי הדרך הרחבות
והסברים במרכזם הקלישאה (הנכונה כמו רוב הקלישאות), שירושלים 'קדושה לשלוש הדתות'.
כפתור ופרח. המאזין
לדברי מורי הדרך והמתרשם מפניהם הנרגשות של התיירים, עשוי להסיק שהקדושה הזו
'לשלושת הדתות' פירושה קודם כל הרמוניה, סובלנות ומה שנגזר משתי אלה: החופש ליהנות
מגישה חופשית לכל אתר ולקיים בו כל סוג של התייחדות פולחנית. מה עוד יש לומר? אולי
רק עוד עובדה 'קטנה' אחת, אותה כמעט לא תשמעו מאף מורה דרך: המציאות הירושלמית
הזו, הרמוניה (יחסית), סובלנות (דה-פקטו) וגישה (כמעט) מוחלטת לכל אתר, היא-היא
הראוייה לתואר 'חסרת תקדים', שכן רק אחרי יוני 1967, נוצרו התנאים להפיכת ירושלים
למקום בו כל תייר מרגיש בבית.
יש לשער או לפחות
לקוות, שתיירים האוחזים בידיהם טקסטים של 'בשורות' כאלו ואחרות, בשלל שפות, ידעו
להעריך את 'הבשורה' שבריבונות הישראלית, אבל כשם שאת תורת הקודש שלהם מישהו הציג
בפניהם מתי שהוא בפעם הראשונה, שכן שום דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, גם את בשורת
חופש הפולחן והביטחון האישי בירושלים יש לתווך להם.
אלא שכדי לעשות כדבר
המתבקש הזה – מדובר בהיסטוריה המתממשת בכל רגע לנגד עיניהם של התיירים – יש לוותר
על מוסכמות תודעתיות המשמשות לרוב סוכני התודעה בארץ, בבואם לדון בשאלות מסוג זה.
'ירושלים קדושה לשלושת הדתות' היא כותרתה וליבתה העקרונית של המוסכמה הזו, וממנה
נגזר כמה שפחות היסטוריה, ועוד פחות מכך פוליטיקה, אותה מלה גסה שאין להזכיר,
בוודאי לא במחיצת תיירים.
הנה בקיצור תקציר
ההיסטוריה של חופש הפולחן בירושלים: היא קצרה מאד ההיסטוריה הזו מכיוון שהיא לא
התקיימה עד 1967 באף רגע. לא תחת השלטון הירדני, לא תחת שלטון המנדט, לא תחת השלטון העות'מני ואין צורך לומר מלה על
כל השלטונות שקדמו להם (איובים, ממלוכים, צלבנים, ערבים-מוקדמים, ביזנטים
ורומאים). וכשאין היסטוריה אין פוליטיקה, וכשאין פוליטיקה יש פולקלור. קחו למשל את
הסולם המפורסם של כנסיית הקבר, אותו סולם העומד שם ככלי אין חפץ בו אך כסמל
לסטטוס-קוו של האתר החשוב ביותר לנצרות.
מורי דרך בכירים מאוד,
כאלו המכשירים מורי דרך חדשים, יודעים להצביע על הסולם הזה כעל מופת "לרצון
הטוב של מנהיגי שש העדות הנוצריות החולקות ביניהן את השליטה על מתחם כנסיית הקבר" כהגדרתם של מורי הדרך הבכירים. מורי הדרך הבכירים מגדילים לעשות וטוענים כי "הסובלנות" הבין-נוצרית הזו, ראוי שתהפוך למופת דוגמא ולקח לקבוצות אחרות,
הינט-הינט, והרמז ברור למדי: מי היא הקבוצה הפחות סובלנית לשיטתם של מורי הדרך
הבכירים, האוחזים כפי שמצווה רוח הזמן, בתפיסות 'פרוגרסיביות'? נו, ברור, הקבוצה
היהודית על כיפותיה הסרוגות, אלות חייליה והגז המדמיע של שוטריה.
האמת כמובן שונה
בתכלית, הן באשר לגז, לאלות ולכיפות והן באשר לסיפורו של הסולם המפורסם של כנסיית
הקבר. הסולם שנועד אי אז באמצע המאה ה-19 להקל על העברת מזון, נותר אכן כסמל
לסטטוס-קוו, אבל הסטטוס-קוו הזה התאפשר רק בזכות כפייתו על שש העדות הנוצריות מצידו של ריבון שאנשיו חבשו
לא כיפה אלא תרבוש, ושהשימוש שעשו באלות לא הוגבל לא על ידי בג"צ ועוד פחות
מכך על ידי 'בצלם'. בהיעדר גז מדמיע, אמצעי אלים שנועד להפחית אלימות, ידעו חיילי
השולטן להפליא אלימות בקנה מידה חריף בהרבה.
בפרקי אבות סיכמו את
העניין באופן תמציתי בהרבה, ובפראפרזה ניתן לומר שמנהיגי כל העדות החולקות ביניהן
את השליטה במתחם כנסיית הקבר, אולי לא התפללו לשלומה של מלכות, אבל ללא ספק ידעו
שללא מוראה כל אחד מהם היה מועמד להיבלע על ידי זולתו. מורי דרך בכירים אולי
מכירים את הפסוק המפורסם מפרקי אבות, שכ-1500 שנים מאוחר יותר יקבל צורה
פילוסופית-מדינית עבת כרס, בספרו הידוע (?) של תומס הובס, 'לוויתן'.
הלוויתן העות'מני,
כלומר 'המלכות' בלשון חז"ל, החל מדבר אנגלית אחרי 1918, ומ-1948 דיבר ערבית.
כשב-1967 למד הלווייתן לדבר עברית, הוא הוסיף לכלי המלכות מבטיחי-הסובלנות שלו עוד
עיקרון 'קטן' שהבדיל אותו היסטורית מכל הלווייתנים ששחו באגן הקדוש לפניו:
הסובלנות, הפלורליזם, והמאמץ השיטתי להבטחת הביטחון הציבורי והאישי של כל נפש
שעושה את דרכה ברחבי העיר (כחלק ממדיניות זהה להבטיח את אותה מציאות ברחבי
הריבונות הישראלית כולה).
אבל ההיסטוריה הזו,
הגם שהיא קלה מאוד להבנה, והגם שיש בה אלגנטיות ידועה – הלווייתן של הובס 'המתכתב'
כפי שנהוג להתפייט עם מחשבת חז"ל – היא מסוג הדברים שלא תשמעו כמעט אף פעם
ממורי דרך בישראל. ומדוע? כי הרבה יותר נוח ובטוח לפטפט על 'קדושת העיר לשלוש
הדתות', ולהצביע על הסולם כעל 'מופת של סובלנות'. את ההיסטוריה הפשוטה למדי
והמרתקת ללא ספק, הם מחליפים בערגה פסיבדו-פרוגרסיבית אופנתית ההולמת כל כך את
הטמטום של המאה ה-21, המעדיף קודם כל את הדימוי, אחר כך את הסיסמא 'הנכונה'
(פוליטית) העולה מהדימוי, ורק בסוף את ההיסטוריה, אבל רק בתנאי שהיא לא פוגמת במסר
'הנכון' (פוליטית).
מעט לפני פרשת הסולם
בכנסיית הקבר, פירסם האנס כריסטיאן אנדרסן את הסיפור על הברווזון המכוער. על פי
הפרדיגמה הפסיבדו-פרוגרסיבית, ישראל בכלל והציונות בפרט היא הברווזון המכוער הפוגע
בהרמוניה של 'העיר הקדושה לשלושת הדתות'. האמת, כמו במקרה של הברווזון המכוער שהסתבר
לו שהוא בסך הכול ברבור, הפוכה: רק תחת הריבונות הישראלית, כלומר רק מ-1967 ואילך,
נוצרו התנאים להבטחת מימוש סיסמת 'הקדושה לשלושת הדתות'. ותנאים – כידוע, כמו כל
דבר בחיים, יכולים להשתנות. מכאן, שהרוצה להמשיך ולראות את ירושלים מוצפת בתיירים,
המעוניין בהמשך עלייתן של שיירות בדרך אל העיר, חייב להסיק את המסקנה הנכונה
מההיסטוריה של העיר המיוחדת הזו: יותר, ולא פחות, ריבונות ישראלית בעיר, ולא 'רק'
בה.
