אז מדוע התנועה החרדית אינה - כטענת מנהיגיה - המשך של המסורת היהודית אלא היפוך גמור שלה, ומה בכל זאת אפשר לעשות חוץ מלקדם פוליטיקה רעה או פאניקה ציבורית?

 א. כמה הבהרות

נקדים ונבהיר - תנועה חרדית זה דבר אחד, ואדם חרדי זה דבר אחר. יש קשר בין אדם חרדי לתנועה חרדית, אבל דיון היסטורי לא עוסק באדם מסוים, ובוודאי שאין בו משום כוונה 'להסית' או להטיל דופי בציבור שלם, שממילא, כפי שנראה להלן, הוא אולי 'ציבור' אבל הוא בוודאי לא 'שלם'.

ועוד הקדמה - הדיון שלהלן מתייחס בעיקר לשורשי התנועה החרדית כפי שהחלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, המאה השכוחה והחשובה ביותר בעת החדשה, עם כל הכבוד, ויש הרבה מאד כבוד, למאה ה-20, ועם מעט הכבוד, ויש מעט מאד כבוד, למאה ה-21.

ועוד אחת - במוקד הדיון תעמוד בעיקר שיטתו של החת"ם סופר, שנחשב על ידי החוקרים הרציניים בנושא כדמות המפתח להבנת התנועה החרדית. אין שום כוונה להקיף את כל הנושא. האיש חי כמעט 77 שנים, שאפילו בימינו זה הרבה זמן, קל וחומר לפני 200 שנה (הוא נולד ב-1762 בפרנקפורט, והלך לעולמו בפרשבורג, ברטיסלבה של ימינו, ב-1839).

ואחרונה - הואיל וברור שיש קשר בין תנועה לבין האנשים שמרכיבים אותה, והואיל ויש קשר בין היסטוריה רחוקה יחסית (200 שנה) לאקטואליה - אחרת לא הייתי מבזבז לא את הזמן שלי ועוד פחות מכך את של חמשת הקוראים של רשומה זו - חשוב להבהיר כבר כאן את אופי הקשר, כפי שאני מבין אותו, גם כהיסטוריון וגם כאזרח ישראלי חרד מהתשובות על השאלה לאן הולכת התנועה החרדית.

ב. אז לאן הולכת התנועה החרדית? התשובה בלתי אפשרית אם לא מבינים קודם מאין היא באה

ובכן, כפי שנגזר מהכותרת, התנועה החרדית היא שינוי דרמטי. היא לא המשך היהדות של פעם כפי ששוטים רבים מאמינים (רובם, אגב, חילונים גמורים!), אלא תמורה. התמורה הזו מתאפיינת בגישה השוללת עקרונית את המודרנה בכלל, ואת מימדיה הרעיוניים בפרט. הואיל ואי אפשר כמעט להמלט מהצד הטכני של המודרנה (חשמל, ביוב, תחבורה, קיצבאות ילדים, בטחון ומהפכה תעשייתית המאפשרת לייצר מזון אולטרא-כשר במחירים נמוכים), הדגש של התנועה החרדית הוא על שלילת המימד הרוחני של המודרנה (המדע, הלאומיות הפוליטית, שוויון בפני החוק, כפיפותם של כל הארגונים האזרחיים - כמו כל בתי הכנסת וכל מה שסביבם - לשלטון החוק, והחמור מכל אלו: השוויון העקרוני בין כל בני האדם).

מתוך כך קל להבין מדוע ההבחנה בין 'התנועה החרדית' ל'אדם החרדי' מובנת מאליה או אמורה להיות כזו: הואיל וקשה מאד לסמן את הגבול בין שני המימדים הללו של המודרנה, הרי שלא פלא שבני אדם חרדים שונים מנהלים את חייהם הממשיים באופנים שונים. ולכן מצד אחד יש 'תנועה חרדית' שניתן לאפיינה מבחינה עקרונית, ואילו מצד שני, בפועל, יש התנהגויות שונות, לא פעם מנוגדות.

ואמנם, כפי שכולנו מכירים מהמציאות הישראלית (ומדוגמאות נוספות ברחבי העולם, כלומר בכל המקומות בהם חיים חרדים), יש חרדים שמזדהים מכל בחינה - כולל שירות צבאי - עם הישראליות; יש חרדים שבפועל מתנהגים כישראלים גם אם לא ממהרים להכריז על כך ברבים; יש חרדים שבלית ברירה משתלבים יותר ויותר בישראליות כי כך נגזר מהמציאות הכלכלית בעיקר; ויש חרדים שככל שעולה שיעור החרדים משלושת הסוגים הראשונים (כלומר אלו שעוברים ישראליזציה למעשה ולהלכה ברמות כאלו או אחרות) כך הם מהדקים שורות, מגבירים קנאות, מסתגרים עוד יותר, עוטפים ילדות בנות 6 בשקים שחורים, וכן הלאה.

מדובר בתהליך. כמו כל תהליך היסטורי, אין שום דרך לדעת בוודאות לאן יגיע "בסופו", גם מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה "סוף". כמו תל-אביב ופוליטיקה, גם המציאות החרדית היא 'ללא הפסקה', יש בה רק פסיקים, לא נקודות.

ג. אז מה אפשר לעשות גם בידיעה שאי אפשר לחזות את העתיד?

העובדה המצערת שאין באפשרותנו לחזות את העתיד, אין פירושה שאין מה לעשות בהווה. ומה עושים בהווה? בגדול יש שתי אפשרויות: 

האפשרות האחת - לעשות כל מה שרק אפשר על מנת לשמור על הדימוי של התנועה החרדית כאילו מדובר על מקשה אחת, תוך כדי שימת דגש על ילדות הטליבאן והתפעלות מכל שטות שאומר נציג חרדי בכנסת ישראל (החוכמה האחרונה ששמעתי היא על אותו חבר כנסת גאון, ששיתף אותנו בגדולתו הנשענת על העובדה שהוא לא מתחנך על ברכי נועה קירל, ושאם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעניק לה בגדים). זו בדיוק דרכם של רוב אזרחי ישראל, אלו שנציגיהם יושבים בקואליציה ואלו שנציגיהם מאיישים את ספסלי האופוזיציה ואת הכיכרות ואת הגשרים ואת מדורי המאמרים ואם הייתי בפייסבוק לא הייתי מתפלא לראות שאת רוב רשומות הפייסבוק. 

לפני שנעבור לאפשרות השנייה, המומלצת בעיני כותב שורות אלו, ראוי לשים לב לתופעה המרתקת הזו: שיתוף הפעולה בין רוב האופוזיציה לרוב הקואליציה, שיתוף פעולה במרכזו בחירה מודעת (אלא אם מדובר בטיפשות, במאה ה-21 זו אפשרות סבירה לחלוטין, אצל כמה אנשים מדובר בערך מקודש) להביט רק על חלק מהתמונה, כל צד מסיבות מנוגדות:

קואליציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, שמשקלו האלקטוראלי מצדיק כל ויתור וכל סעיף בתקציב המדינה

אופוזיציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, כדי להעמיק את הפאניקה, כדי להדק את השורות, כדי שהגעוואלד ישמע חזק וצלול מקפלן ועד מרכז חורב ובחזרה.

ככה לא בונים חומה כבר אמר מי שאמר? אז הנה זה שוב: ככה לא בונים חומה

האפשרות השנייה - להפעיל את המדינה כדי לחזק את החרדים העוברים ישראליזציה ולהחליש את אלו המתנגדים לה עקרונית. ועד שהמדינה תופקד בידיים של אזרחים שמבינים את החכמה הקטנה והמובנת מאליה הזו - ובלבד שמפעילים את השכל הישר, זורקים את הציניות של נתניהו ואת הפאניקה-המעושה-המאוסה של אהוד ברק - הנה מה שיכול לעשות כל אזרח הרואה באפשרות השנייה את האפשרות היחידה: א. להפסיק את הפאניקה. ב. להפעיל את השכל. ג. לקרוא לדברים בשמם: ואת הקסם הזה - לקרוא לדברים בשמם - אפשר לעשות רק ואך ורק על בסיס הבנה היסטורית של התנועה החרדית ושל יחסיה עם המודרנה בכלל ועם הייצוג היהודי שלה - התנועה הציונית ומדינתה ישראל - בפרט.

ד. תקציר ההיסטוריה של התנועה החרדית - רשות הדיבור לחת"ם סופר 

נתחיל בשני המשפטים המוכרים לכל מי שעוסק בנושא, וגם לרבים מאלו ש'סתם' יצא להם לשמוע את המפורסם מבין השניים:

"חדש אסור מן התורה" קבע חת"ם סופר, ועוד לפני שניגש לברר למה הכוונה ומה ההקשר (ובלי הקשר אי אפשר להבין כוונה), נגיד את הדבר החשוב ביותר: התורה לא קובעת שום דבר לגבי איסור על חדש. אם בכלל, כפי שמלמד הפסוק מספר ויקרא "וישן מפני חדש תוציאו", אז התורה אומרת שחדש עדיף על הישן.

האם החת"ם סופר לא יודע את זה? בוודאי שכן. אבל זו בדיוק הנקודה. המייסד הלא רשמי של התנועה החרדית עושה בתורה כבשלו, באופן מהופך במקרה הזה, במודעות שלמה ומתוך כוונה חברתית-פוליטית, וזה הרי בדיוק מה שהופך את התנועה החרדית להיפוך גמור של המסורת היהודית, בניגוד גמור לטענת מנהיגיה, ובניגוד גמור למה שחושבים עליה די הרבה חילונים שנישבו בבורות.

המשפט השני פחות מוכר אבל עוצמתי פי כמה: "השומע ישמע והחודל יחדל". מדובר בצירוף מלים המופיע בספר יחזקאל, אבל כוונתו נובעת מהקשרו - וזה הזמן להסביר מה זה אותו 'חדש' שמככב במשפט המפורסם. ובכן, התשובה כבר נאמרה קודם לכן במאמר זה: חדש=מודרנה. במלים אחרות, הח"ם סופר אומר לנו את דעתו האישית ואת דעתו האישית בלבד, לפיה התורה אוסרת על המודרנה. וזו תמצית התנועה החרדית אם זה לא ברור, ואין בכך שום המשך למסורת היהודית אם זה לא ברור.

וכיצד העניין הזה מסביר לנו את המשפט השני? בפשטות: החת"ם סופר בעצם אומר שמי ש"ישמע" כלומר יבין את "המשמעות" של הציווי הכאילו-תורני "חדש אסור מן התורה", לא-יחדל להיות יהודי, ולהפך: מי שאיננו שומע שחדש אסור מן התורה, יחדל להיות יהודי.

והנה לנו העמדה החרדית העקרונית מאז הופעתה על במת ההיסטוריה כתופעה חדשה חסרת תקדים: יהודי הוא רק מי שהולך בדרכם של הרבנים והארגונים שהלכו בדרכו של חת"ם סופר. נקודה.

ה. ביקור קצר במקסיקו

מנהל בית ספר חרדי במקסיקו לא התבייש לומר לא מזמן לקבוצת מחנכים יהודים מקומיים את המשפט הבא: "מי שאיננו מחנך את ילדיו באופן בו אנו מחנכים בבית הספר הזה למעשה עוסק בג'נוסייד". נקודה. וכל מלה נוספת מיותרת, להוציא את כל שאר המלים שמתקיימות סביב המלים הללו, כמו למשל העובדה שאת הדברים הללו שמעתי ממנהל בית ספר חרדי אחר במקסיקו, שלדעתו העמדה הזו של עמיתו החרדי היא חסרת בסיס, מקוממת וראויה לכל גנאי.

מה שמחזיר אותנו לפרק השני במאמר זה. הנה מסתבר שלא צריך להרחיק לירושלים או להפליג עד בני ברק. אפילו במקסיקו הקרובה מכמה בחינות פי כמה ממאה שערים או מאלעד, מתקיים הנס הגלוי הזה: הנה לנו שני חרדים מבחינה סוציולוגית (מעיל שחור בשיא החום כביטוי לקפדנות הלכתית). אבל החיים זה לא רק, או בעיקר לא סוציולוגיה, אלא שילוב של תרבות ופוליטיקה. ובהתאם:

החרד האחד מתייחס בביטול מזלזל בלשון המעטה לכל מי שלא "שומע" כמוהו את ציוויו הסובייקטיבי והחדש של החת"ם סופר אודות האיסור חסר השחר מבחינה תורנית על החדש.

והחרד השני מתייחס בזעזוע לעמיתו לסוציולוגיה (ולפרקטיקה: שניהם מחנכים, שניהם בתפקיד ניהולי בכיר) ורואה בכל יהודי באשר הוא יהודי, שותף גם אם בר-פלוגתא.

ו. ובחזרה לפרשבורג, 1807

הימים ימי 'המלחמות הנפוליאוניות' שמבחינה רעיונית השאלה המרכזית שעמדה מעליהן היתה מה תפקידה, עתידה והשלכותיה של המהפכה הצרפתית על היבשת כולה, ובעצם על העולם כולו, כולל היהודים כמובן.

על רקע עניינים אלו עלתה באופן חריף שאלת הזהות היהודית. שליטים כמו נפוליאון ניסו לברר למי נתונה נאמנותם של יהודי צרפת, ליהודים או לצרפת. היהודים שהיו רגילים בשאלות מסוג זה, הסבירו בקלות שאין שום סתירה.

על השאלה האם נפוליאון השתכנע, לא נענה כרגע. כך או אחרת, מ-1815 הפך האיש המעניין הזה לעוד פרק בהיסטוריה. שאלת הנאמנות האזרחית לעומת זאת נותרה בעינה, והיא מעסיקה כמובן גם את הישראלים. כי מה לעשות ושאלת הנאמנות האזרחית היא שאלה חדשה חסרת תקדים, מה שמסביר מדוע ראו תומכי הרעיונות של המהפכה הצרפתית בחינוך את הגורם המרכזי שיבטיח, אם בכלל, תשובה סבירה לקונפליקט הנאמנות (המאפיין כל אזרח שנאמנותו הטבעית היא לבני משפחתו והנה הוא נדרש לתרום ל'כלל' מופשט שמורכב בין השאר מאוהדי בית"ר ומצביעי הרשימה הלא-משותפת, כמו גם מיטורללות ועוד ועוד).

ומכאן למעמדה העליון של מערכת החינוך בכל המדינות הדמוקרטיות, ומכאן ההבטחה (המקויימת בחלקה בכל מקום, לא רק בישראל), שהיא חייבת להיות חובה ולכן חינם.

ומכאן קצרה הדרך ללב העניין החינוכי: לימודי הליבה, לב החינוך. ומכאן קצרה הדרך להבין מדוע קל לאפיין את התנועה החרדית סביב השאלה הזו. כשנדרש החת"ם סופר לאופן בו התמודדו חכמי צרפת עם השאלות המקשות של נפוליאון ב-1807 (שאלת הנאמנות כאמור), הוא שיבח מצד אחד את האופן בו החכמים הללו התמודדו עם האתגר, אבל במכתב פרטי לאחד מהם, שהציג עמדה לפיה מן הראוי שיהודים ילמדו לימודים כלליים, כתב החת"ם סופר דברים ברורים והפוכים, לאמור:

"אם ילמדו בתחילת גדלם פשט המקראות וחוכמת החיצונים שהם חוץ לתורה, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהיא העיקר, כבר בחרו בהפקרא וכפרו בה' ותורתו". במלים אחרות, לחת"ם סופר היה ברור כי חינוך לפי שיטת המשכילים - קודם לימודי ליבה ואחר כך תורה - "יפרקו עול לגמרי".

והנה מכלל הלאו של חת"ם סופר מתבהרת במלוא עוצמתה תשובתו הנכונה של כל מי שחרד לעתיד מעמד החרדים בישראל ובכל מקום אחר: קודם פשט המקראות, במקביל חוכמת החיצונים, ובשעות הפנאי - או בכנסיית הבטלנות (במובן התלמודי), כלומר האוניברסיטה - הדרושים והתורה שבעל פה, שהיא לא העיקר, ממש לא.

כך או אחרת, "פריקת עול" לא תהיה כאן, כי אם יש משהו שלמדנו ב-200 השנים האחרונות, הוא ש"פריקת עול" באה תמיד מצד אלו, שכמו הרשע בהגדה של פסח, הוציא את עצמו מהכלל. 

ז. ולמה בכלל כל זה חשוב?

בעולם מתוקן, או בעולם בו רמת השיח היתה סבירה, לא היה צורך לשאול את השאלה הזו. ברור למה כל זה חשוב. כי כדי לדעת לאן הולכים יש לדעת מאין באנו, וליגאל אלון יש משפט יפה שכמעט כולם קצת טועים כשהם מצטטים אותו. אלון מציע שהעם 'יכיר' (ולא 'יזכור') את עברו, ומדובר בהבדל חשוב. כי הזכרון יכול להצמית, בעוד שהיכרות היא פשוט מה שהיא: היכרות.

כך או אחרת, בהנתן רמת השיח של המאה ה-21, אין ברירה אלא ללעוס עוד טיפה את העיסה הזו ולהסביר כי כל העניין הזה חשוב משתי סיבות מרכזיות, 1. פוליטית 2. תודעתית:

1. פוליטית: כי פוליטיקה היא בין השאר עניין של חלופות. 

חלופה א' מעדיפה לראות בחרדים גוש נוקשה אחד, בין אם לצרכי גיוס אלקטוראלי ובין אם לצרכי פאניקה והיסטריה הנחוצות לתחושת הצידוק העצמי שהוא מבוא לצדקנות שהוא בסיס לכלום ולשום דבר. 

חלופה ב' מעדיפה לראות בחרדים ציבור מורכב ומגוון, שכמו כל קבוצה חברתית, עובר תהליך רב-פנים, ומכאן שאפשר לנהוג כלפיו כך ואפשר אחרת. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע.

2. תודעתית: כי היא המשענת המרכזית של הפוליטיקה, שהיא אחת הזירות של השיח הציבורי, וברגעים מסויימים הזירה החשובה ביותר (כי דרכה מתקבעת לפרק זמן חשוב, שנה לפחות, זהותו של מקבל ההכרעות הציבוריות). ולכן, שוב, כמו בפוליטיקה גם באמא שלה - התודעה - יש שתי חלופות: 

האחת: להמשיך ולראות בחרדים לא רק גוש נוקשה אחד, אלא להמשיך ולחשוב שלמרות כל הדברים המשונים שמתלווים לתנועה הזו (מעיל באוגוסט), יש להודות לעצם קיומה שהרי אנשיה שומרים על היהדות האמיתית, עניין חשוב בכלל ובמדינה יהודית בפרט.  

השניה: להבין סוף סוף שהחרדים הם חידוש בדיוק כמו התנועה הרפורמית, או הבונד, או אחדות העבודה, עם כל ההבדלים הנחוצים בהשוואות הללו. ולכן בדיוק כשם שלא 'השומר הצעיר' או 'בני עקיבא' הם המודל שאין בלתו לאופן בו אמורה להראות החברה היהודית החדשה במדינת הלאום שלה, כך גם לא החרדיות היא המודל. חרדיות כזו או אחרת יכולה להיות והיא אמנם חלק מויכוח מתמשך שימשיך וימשך על דמותה הרצויה של המדינה ושל החברה. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע, אפשר כך ואפשר אחרת, ומנקודות מבט מסוימות (רפואת שיניים ציבורית חינם) יתכן מנהיג חרדי נאור יותר מהגדולה בפמיניסטיות הפרוגרסיביות (שסברה שאין זה עניינו של הציבור אפילו לא לשים פלואור במים, קל וחומר לעסוק בענייני רפואת שיניים).

ובעניין פעוט כמו עתידה של השן הטוחנת נסיים, כי החיים, מה לעשות, מורכבים גם מהזוטות הללו. 

תיזת 'השבטים' - בין סוציולוגיה, מיתולוגיה, פוליטיקה והיסטוריה

 א. סוציולוגיה (או פסיבדו-סוציולוגיה)

עיון זריז במרשתת יגלה שנאום השבטים שהותיר אחריו הנשיא החביב רובי ריבלין, הפך לסוג של נקודת ייחוס בלא מעט דיונים העוסקים בהווה, ובעיקר בעתיד של החברה הישראלית.

התיזה למי ששכח היא בערך כזו: החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים - חרדים, ערבים, דתיים-לאומיים וחילונים. לפי התיזה לכווולם יש מקום וכן הלאה, כי חלפה עברה התקופה בה כווולם אמורים היו להתיישר על פי הקריטריונים האולימפיים של השבט האשכנזי.

שמועות שלא בדקתי מספרות על תוספות של שבטים נוספים, לפיהן יש גם שבט של 'מליון רוסים', כלומר ישראלים שהם אינם יהודים על פי ההלכה, ושהם נמצאים כאן בתוקף 'חוק השבות' המקהולל, וכך או אחרת, מדובר ב'שבט' שבקושי מדבר עברית, ממשיך להנות ממיני מתיקה שאפשר לקנות בחנויות של 'רוסים' ('מיני מתיקה רוסים' זה אוקסימורון אבל לא נעסוק בעניין הזה הפעם, כי הזמן דוחק), וכן הלאה.

ועיון במרשתת יגלה שתיזת 'השבטים' מאפשרת אנלוגיות יצירתיות ומרהיבות, שאינן מתבססות על הבדלי צריכת ממתקים ונטיית לב לשונית כזו או אחרת, כלומר ענייני 'עדה' כאלו ואחרים, אלא על הבדלים בתפיסות פוליטיות. בהתאם, כך מציעה התיזה היצירתית, ישנם ארבעה שבטים: המלוכני, הליברלי, המשיחי ונטול הזכויות (הערבים אם זה לא ברור).

והנה תוספת שלי, המבוססת על ההגדה של פסח: ישנם ארבעה שבטים - השבט החכם, השבט התם, השבט הרשע והשבט שאיננו יודע לשאול.

עליו אפשר להוסיף את החמישי: השבט של אלו שעסוקים בלהמציא תמונת עולם דיכוטומית המבוססת על מושג 'השבט', שהוא, מה לעשות, בימינו בלי כל ספק, לא יותר ממיתוס.

אז עד כאן סוציולוגיה, או ליתר דיוק פסיבדו-סוציולוגיה, ומכאן נעבור למיתולוגיה.

ב. מיתולוגיה (או אובר-חוכם-מיתולוגיה)

מושג 'השבט' מקומו יכירנו מבחינה עניינית בתקופה בה האדם חי בעיקר בפורמט של לקט-ציד. אפשר להרחיב את חלותו הממשית של המושג הזה לתקופות טרום-מודרניות אחרות, כמו זו שאיפיינה את העולם הערבי ערב הופעתו של מוחמד, שאת מפעלו אפשר להגדיר מנקודת המבט הנדונה כאן, כמאמץ מרהיב להחריב בהצלחה מוגבלת מאד, את מנטליות השבט שהתבססה בעיקר על מיתוס של שבט.

המיתוס הזה שיחק תפקיד חשוב מאד ברוב תקופת קיומו של ההומו-סאפיינס, כלומר ב250 אלף השנים האחרונות, תלוי מי סופר, וזה לא באמת חשוב. כי שבט במובן הממשי, שימש כמסגרת לטיפוחם של מיתוסים נשעני-טבע, שתוארו היטב ביצירות ספרות כמו 'שבט דוב המערות', כותרת המדברת בעד עצמה: השבט הממשי, נשען לקיומו על כל מרכיביו במאבקי הקיום שלו עם הטבע, וכביטוי לתלות הישירה הזו בטבע, הוא רואה עצמו חלק ישיר ממנו, בדיוק כמו דובי המערות.

אבל ככל שהשתנתה צורת הארגון האנושית, הלך המיתוס הטבעי והתרחק אל השמיים (את דוב המערות החליפו יצורי דמיון כמו זאוס, שיווה, יהוה וכדומה), ואילו 'השבט' כמושג ממשי פינה את מקומו לשיטות ארגון אחרות למדי, שעם הזמן התפתחו ונהיו מדינות מבוססות היררכיה על בסיס לגיטימציה כזו או אחרת, בדרך כלל 'שמימית', עקרון שבלעדיו לא היתה מופיעה צורת הארגון המוכרת במאות השנים האחרונות: מדינה הנשענת על ריבונות העם.

שהיא הבסיס לאפשרות של מדינות דמוקרטיות במובן האמתי של המושג, כי כידוע גם הריבון של צפון-קוריאה בימינו, שלא לדבר על נשיא סוריה והנהגת איראן, יספרו לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, שגם הם מבססים את שלטונם העריץ על ריבונות העם.

מכאן, שכל דיבור על 'שבטים' במסגרתה של מציאות מודרנית - צפון-קוריאנית או דרום-קוריאנית, סורית, לבנונית או להבדיל ישראלית - הוא דיבור מיתולוגי במובן הרע של המושג, כלומר דיבור המנותק מהמציאות ושאת תפקידו אפשר להבין רק ואך ורק כחלק מהמשחק הפוליטי.

ג. פוליטיקה (או אנטי-פוליטיקה וגם פוסט-פוליטיקה).

נחזור רגע לנשיא החביב (באמת) רובי ריבלין. כנשיא הוא יודע שכוחו הפוליטי מוגבל. מוגבל על ידי החוקה הישראלית הקיימת (והיא בהחלט קיימת ולא זה המקום להסביר מדוע היא קיימת גם אם אפשר לקיימה אחרת כלומר לשפרה, לשכללה, לתקנה או לחסלה). אבל הואיל והנשיא ריבלין לא נולד מבחינה ציבורית כנשיא חסר כוח פוליטי ממשי, אלא כרוויזיוניסט קלאסי, ראוי לגשת לנאום השבטים שלו קודם כל מנקודת המבט הזו.

נתחיל מההתחלה: אין ספק לגבי כוונותיו הטובות של ריבלין. מבחינה זו הוא ממשיך את המסורת הרוויזיוניסטית: אין ספק, לי בכל אופן אין צל של ספק לגבי כוונותיהם הטובות של כל הרוויזיוניסטים שקדמו לריבלין, קודם כל אין לי ספק לגבי טוהר כוונותיו של ז'בוטינסקי. נדמה לי שאפילו יאיר נתניהו הוא ציוני פטריוט, והגם שאני נדהם מעצמי שאני כותב את זה, נדמה לי שעם כל תחושות הבחילה הטבעיות, הטיעון הזה לגבי הכוונות הטובות תופס גם לגבי יאיר נתניהו. ואם לגביו הוא תופס, בוודאי לגבי ריבלין.

מה הכוונות הטובות בתיזת השבטים? סובלנות, כבוד הדדי, נכונות לפשרה וכיו"ב ערכים ראויים שבלעדיהם לא תתכן דמוקרטיה.

אבל דמוקרטיה איננה עוד סוג של פנטזיה הרמונית, היא איננה עוד ביטוי לאוטופיזם תלוש, אלא היא שיטת ניהול קונפליקטים המניחה בדיוק מה שהיה כל כך קשה לכל הרוויזיוניסטים מיומם הראשון: קבלת כללי המשחק.

תזכורת קטנה-גדולה מהימים הראשונים של הפוליטיקה הרוויזיוניסטית: אחרי שהובס בבחירות ב-1933 44-14 על ידי מפא"י, ז'בוטינסקי לא ניגש חלילה להחליף את דרכו בת ה-11 שנים כבר, או לפחות חלקים ממנה, אלא הוא החליט להחליף את העם. יזכור עם ישראל את הקמת 'ההסתדרות הציונית החדשה', לא סתם באמצע החיים, אלא ב-1935, מהשנים הקשות ביותר לתנועה הציונית ולעם היהודי, שנה שהיתה רק מבוא למה שיגיע אחרי זה (מז'בוטינסקי שהלך לעולמו בקיץ 1940 נחסכה הידיעה המרה על גורל היהודים. אבל לפחות את פרוץ המלחמה שהוא טען במפורש שאין שום סיכוי שתפרוץ, כן, זו האמת ההיסטורית, הוא ראה גם ראה).

ובחזרה לעתיד: הרוויזיוניזם מסתכם אם כך קודם כל בהסתייגות עקרונית מכללי המשחק, גם כשאת המשחק מנהלים רוויזיוניסטים. ומדוע? כי אם הם יכבדו את כללי המשחק, ממילא יפסיקו להיות רוויזיוניסטים. ונכון לעכשיו, כל המנהיגים שיצאו מהמחנה הזה, להוציא אולי יצחק שמיר, תמיד העדיפו את הרוויזיוניזם על פני כללי המשחק (כי זו היתה תמיד דרכה של מפא"י והקוליציה שקמה סביבה בין 1933 ל-1977, וכמאמר שירת האיצטדיונים העמוקה מחקר: 'מי שלא קופץ אדום', כלומר כדי להיות רוויזיוניסט אני חייב להתנגד למאפיין המרכזי של היריב שלי. אני אוהד מכבי תל אביב אם זה משנה משהו מבחינת היכולת של הקורא להתמקד בעיקר - הנמשל - ולא בתפל - המשל).

ואם הבנו את העקרון הזה, מתברר 'נאום השבטים' של ריבלין, כפי שהוא מתברר היום, ככלי-עוקף-כללי-משחק יוצא מהכלל, כי הוא לא כולל 'החלפת עם', אלא 'רק' החלפת פרדיגמת התבוננות.

פרדיגמת ההתבוננות של 'תיזת השבטים' היא בקיצור בריחה מהמציאות באמצעות יצירת מצג שווא פסיבדו-סוציולוגי, אובר-מיתולוגי, שמשמעותה היא גם אנטי וגם פוסט פוליטיקה.

הפרדיגמה הזו, דווקא כי היא נהנית מניחוח של הערכים הנכונים, בכלל ובפרט כשהיא באה מפיו של אדם חביב, באמת אדם חביב, כזה שאפשר לדמיין היתקעות איתו באי בודד (הכוונה לריבלין אם זה לא ברור), נשענת על התבוננות א-היסטורית.

וא-היסטוריה שימשה תמיד, ובעת החדשה ביתר שאת, לאנטי כמו גם לפוסט פוליטיקה. דוגמא לאנטי-פוליטיקה סיפקו למשל הקומוניסטים ברפובליקת ווימאר. פוסט-פוליטיקה מספקים לנו הפסיבדו-פרוגרסיבים בימינו.

אלו ואלו דברי אלוהים רעים, רעים מאד מאד, כי הם מבוססים על בריחה שיטתית מההיסטוריה. 

ד. היסטוריה

'אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה'. את המשפט הנפלא הזה הציע ההיסטוריון הישראלי הדגול והמנוח יהושע אריאלי אי אז לפני 30 שנה ויותר.

ומה היא 'היסטוריה' במלה אחת יפה בעברית? 'תולדות'. כלומר כיצד דבר נולד מתוך דבר, וליתר דיוק דברים שונים נולדים מתוך דברים שונים ומולידים דברים שונים.

ואם יהושע אריאלי צודק, והוא צודק, והוא לא הראשון ולא היחיד שהגדיר היסטוריה באופן הזה, הרי שאין דבר כזה חברה שאין בה תולדות ואין טעם לדבר על תולדות של משהו מחוץ להקשר של חברה (כמובן שניתן ומותר ומעניין מאד לדבר ולבחון את תולדות משפחת החתולים או את משפחת המצליבים אבל שוב, רק בני אדם מתעניינים בתולדות החתול והחרדל, והנה שוב חזרנו לקביעה העקרונית של אריאלי: אפילו היסטוריה של חתולים אין מחוץ לחברה האנושית גם אם יש חברות אנושיות שלא מכירות את צמח החרדל השייך למשפחת המצליבים).

ומדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות (את יצירותיו של היסטוריון או 'היסטוריון' כמו תוקידידס או יוסף בן מתתיהו קראו רק בצמרת החברה, ולו מהסיבה הטריויאלית שרוב האנשים לא ידעו לקרוא. אך חשוב מכך: רוב האנשים, כמו רוב אנשי הצמרת, העדיפו עד לפני כמה מאות שנים את המיתוס, בעיקר בצורתו התיאולוגית, על פני כל צורת חשיבה אחרת, ודי אם נזכיר שגדול חכמי ימי הביניים בעולם היהודי, רבנו משה בן מימון, קבע כי לימוד היסטוריה הוא השחתת זמן)?

אז מדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות? כי במאות השנים האחרונות קצב התמורה החברתית ומימדיה השונים, המשונים, הצולבים והסותרים, הוא כה גדול שעל מנת להבין היכן אנו עומדים ולאן אולי כדאי לנו ללכת, אין לנו ברירה אלא להביט מאין באנו.

ומי שעושה את הטריק הפשוט הזה - להביט מאין באנו כדי להבין איפה אנו עומדים כדי להצליח אולי לגבש שביבי החלטות העונים על השאלה לאן כדאי ללכת - יודע דבר אחד בוודאות: אין 'שבטים'. יש חברה. חברה הולנדית, חברה קנדית, חברה יוונית, חברה יפנית, חברה ישראלית.

כל סיפור וההיסטוריה שלו. כיצד נהיתה הולנד הולנד, או יפן יפן או יוון יוון. וישראל כמובן. אם יש משהו שאין בישראל, בדיוק כפי שאין בבולגריה או בסרביה או באירלנד או ברוסיה וגם לא במצרים וגם לא בוויטנאם, זה 'שבטים'.

יש פלורליזם דה-פקטו, כלומר ריבוי תופעות וסגנונות ורגישויות וזהויות שונות ומשונות כאמור, וכאמור גם צולבות וסותרות. יכול אדם ישראלי להיות יוצא-מרוקו, ההולך לבית הכנסת בשבת ואחרי זה לים ואחרי זה לאצטדיון טדי, והוא מקפיד לטפח את חינוך הבנות שלו, כי הוא, לצורך העניין, אבו אל-בנאת, והוא ליברל גמור ביחס אליהן, כפי שאולי אבא צריך להיות, אבל בכל הקשור למצעד הגאווה בירושלים הוא מעקם את האף, והנה לנו רק דוגמא אחת.

יש בישראל בערך 9 מליון דוגמאות כאלו. ברגע נתון בערך מחציתם נקראים להכניס פתק למעטפה ואת המעטפה לקלפי, וכך נקבע הרכב בית המחוקקים לארבע (או לשלוש או לשנתיים הקרובות או לפעמים אפילו לפחות משנה). וזה הכל. האם ההצבעה איננה מבוססת על זכרונות, רגשות, תודעות משונות שחלקן מבוססות על מיתוסים כמו 'שבט' המסתכמות אצלנו (ולא רק אצלנו) על העקרון המרהיב 'מי שלא קופץ אדום'?

בוודאי שכן.

אבל זוהי תקלה שאין ויכוח שהיא תקלה. כלומר מנקודת מבטם של חובבי הדמוקרטיה, המשוכנעים כבר כ-150 שנה שככל שהאזרח יכיר טוב יותר את הסוגיות העומדות על הפרק, כך יעמיק וירצין השיח הציבורי, ובהתאם תגיע החברה הרלבנטית להישגים כאלו ואחרים, שישרתו את מקסימום האזרחים, תוך שמירת זכויות המינימום, עד לעונג הבא, או אז המינימום יהפוך למקסימום, או שלא, וחוזר חלילה.

אבל תוצאות הבחירות הנשענות על תיאולוגיית 'מי שלא קופץ אדום' אינן מעידות על המציאות, יותר מאשר האבק שמוסע לכאן פעם-פעמיים בשנה מהסהרה בתקופת חמישים ימי שינוי מזג האוויר המוכרים במושג הערבי 'חמסין' (ורוב התקופה נוחה ונעימה כידוע אך לא כזכור), מעיד על התחממות גלובלית.

כשהנשיא מדבר על הקצף שעל הגלים כאילו הוא מעמקי הים, הוא במקרה הטוב אומר שירה, כי אכן הקצף שעל הגלים הוא מחזה נאה לכל הדעות. במקרה הפחות טוב הוא תורם לטישטוש המציאות, לפגיעה ביכולת לנהל כאן דיון רציני על השאלה היכן אנחנו ולאן נרצה ללכת, שאלה שכאמור אי אפשר לענות עליה מבלי להפנות את המבט, אבל ברצינות, לשאלה מאין באנו.

ובמלה אחת: היסטוריה.

וביותר ממלה אחת: או היסטוריה המובילה להבנת מקומה הראוי של המיתולוגיה (בקולנוע ובספרות, ואיזה כיף זה לראות סרטים הנשענים על מיתוסים), ומשמשת בסיס רציני לסוציולוגיה (כל עוד סוציולוגים בארצנו מעמיקים - והם מעמיקים - את בורותם ההיסטורית, גם הסוציולוגיה שלהם היא פסבדו-סוציולוגיה אם לא למטה מזה), ומכאן להבנה היסטורית-חברתית (סוציולוגית) שמשרתת שיח פוליטי ראוי לשמו,

או נאום השבטים של ריבלין.