יום רביעי, 28 ביוני 2023

"בחירת העם" ו"נמוכי מצח" - הרהורים בעיקבות האזנה לפרק 181 בפודקאסט 'שומר סף': שיחה של גדי טאוב עם אבי בראלי

 שורה ארוכה של נושאים עלו במסגרת שיחה אינטליגנטית ומעשירה שקיימו ביניהם שני האנשים הטובים האלה, שמהיכרות איתם מכירים אחד את השני ומנהלים דיאלוג מתמשך כבר בערך 30 שנה.

מתינות, ממלכתיות, אמון, חוסר אמון, פשרה, מחאה, סרבנות, עדתיות וכמובן פוליטיקה.

אבל מכל הדברים החכמים שנאמרו שם, עניין אחד נראה לי כחשוב ביותר: בחירת העם. ומדוע? כי אם לגבי רוב אם לא כל הנושאים אפשר היה לשמוע נימות של ויכוח או לפחות ניואנסים, הנה בעניין הזה שררה בין השניים לא 'סתם' הסכמה, אלא הסכמה הנובעת כמעט מיחס של קדושה למוסד או מושג שאין להרהר אחריו, לא רק כי הוא מובן מאליו, אלא כי הוא המדד העליון לבחינת כל שאר העניינים, מושגיים, מוסדיים, טכניים, פוליטיים, רטוריים ואחרים.

העם בחר את נציגיו? נעבור לדום וניישר את כל שאר המערכת בהתאם.

דוגמא אחת תספיק: ועדת הבטחון של הכנסת סבורה שיש לצאת למתקפה באיראן, או לרכוש צוללות, או כל החלטה בטחונית אחרת, תפקידו של הרמטכ"ל לציית. כי הכנסת היא הריבון, והחיילים, גנרלים, אלופים וכמובן סתם קצינים וסמלים, אמורים לציית. נקודה.

אחרת מדובר ברפובליקת בננות לטינו-אמריקנית, אחרת דן חלוץ או אריה כוכבי או יאיר גולן הם גירסאות מקומיות של חואן פרון.

הדוגמאות והמשלים של טאוב ובראלי, לא שלי. אני הייתי נזהר בהשוואות לארגנטינה ופרון, מהסיבה הפשוטה שאני יודע אולי טיפה יותר מאשר בראלי וטאוב בנושא, אבל לא זה הנושא.

בראלי הקפיד לטעון טיעון חשוב מאד שלצורך העניין אכתיר אותו במלים שלו: 'נמוכי המצח'. בראלי דיבר במפורש על 'נמוכי המצח' מבין צמרת ותיקי צה"ל בשנים האחרונות, שרמת ההבנה שלהם בהיסטוריה ובמדע המדינה נמוכה למדי, ובהתאם התנהלותם במשבר האחרון, ובכלל.

אכן סיבה לדאגה.

אבל היא הנותנת, ומכאן לקושיה המרכזית שבכוונתי להעלות כאן: ומה בדבר 'נבחרי העם'? או מה בדבר 'העם' עצמו? איפה אלו וזה עומדים ואמורים לעמוד במבחן 'נמיכות המצח' אם בכלל?

כלומר שאם בראלי צודק - והוא לדעתי צודק - ובהחלט נחוץ לדמוקרטיה ידע במדע המדינה ובהיסטוריה (שהוא וטאוב חולקים בכמות המספיקה לכל באי איצטדיון סמי עופר בגמר הגביע, כולל לאלפים שירדו לדשא ולא מבינים למה נטפלים אליהם כי הרי הם אוהדי בית"ר וכבר הגששים כלומר נסים אלוני הסביר מדוע מגיע להם הכל כי אחרת הם ישרפו את המועדון), ובכן אם הוא צודק, איפה עומדים 'נבחרי הציבור' במבחן הזה?

טאוב ובראלי הידועים לא רק כאנשים ידענים נבונים ומבריקים, הם קודם כל אנשים ישרים אינטלקטואלית. ומכאן אני מעיז להכניס להם תשובה שחייבת להיות בפיהם לשאלה הזו: חד משמעית וכמעט ללא יוצא מהכלל, בוודאי לנבחרי הציבור הבולטים, חלקם שרים בממשלה, שרים חשובים מאד בממשלה, ידע מהסוג הנזכר, ידע שרוב 'הגנרלים' חפים ממנו (מה שמחזק את נטייתם לפרוניזם מסוכן), לא קיים בכלל בתודעתם של נבחרי הציבור (ומכאן אולי נטיית חלקם לפוטיניזם מסוכן?). נקודה.

אשמח לגלות שאני טועה לגבי הקביעה הפסקנית בפיסקה הפסקנית האחרונה.

אבל עד אז, ובהנחה שאני צודק - והסיכוי שאני טועה בעניין הזה קלוש, כי נבחרי העם מייצגים את העם ומצבו של העם בכל התחומים הנחוצים האלה, היסטוריה ומדע המדינה, הוא פחות מאנוש, ועוד יותר בקרב מצביעי הקואליציה הנוכחית והדברים ידועים (די אם נצביע על מצביעי הסקטור החרדי עליו נשענת הקואליציה הלאומית המפוארת הזו) - אחת משתיים:

א. או שנבחרי העם, בזכות כך שהם נבחרי העם, פטורים מכל סוג של ידע כי הם נבחרי העם. (אותו הפטור שמור כמובן לעם עצמו, כי בשיבתו כעם הוא ריבון שאין כל דרישה ממנו להבין מה היא ריבונות, כיצד היא אמורה להתבצע, מה מגבלותיה, אילו איזונים ובלמים דרושים לשם קיומה, מה המציאות הגלובלית והאזורית ביחס אליה אמורה להתממש ריבונות העם וכיו"ב זוטות שבמחלקות למדע ומדינה והיסטוריה מפרנסות אנשים חכמים מאד - כמו בראלי וטאוב - כבר לפחות 200 שנה).

ב. או שטיעון 'נמיכות המצח' בעייתי כפי שהוצג כי הוא סלקטיבי שלא לומר 'מתנשא' או כל מושג דומה אחר מארסנל השיח הישראלי הרווח. כי אם ידע הכרחי - והוא הכרחי - לניהול נכון של הדמוקרטיה, אז בבקשה קוהרנטיות, רק אם לא קשה. כי את הביקורת הזו יש ליישם על כל מי שזז כאן, כולל על נבחרי העם, כולל אפילו על יובל שטייניץ.

ומכאן לתכנית עבודה, וכמיטב המסורת הסוציאל-דמוקרטית המתונה והקונסטרוקטיבית (בראלי מכיר היטב את העניין, טאוב אולי שכח, אבל אני סומך עליו שמשהו הוא עדיין זוכר מבית אבא), תכנית מינימום ותכנית מקסימום:

תכנית המקסימום: יתכבד משרד האוצר ויקציב מתוך מאגרי החירום שלו סכום עצום שבאמצעותו יקדם משרד החינוך וגם גופים אזרחיים (עמותות, מלכ"רים, מכינות קדם צבאיות, מכוני מחקר וחשיבה, אפילו פורום קהלת, פודקאסטים והשידור הציבורי, גם YNET אם זה יועיל) תכנית לימודים כל-כוללת שתבטיח עד לבחירות הבאות (2024) רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה, הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית.

תכנית המינימום: עד שהנס המגולה הזה יקרה (ראשיתו בצעד הבלתי יאומן, שהאוצר יקצה סכום לטובת השקעה בעתיד, צעד שסבירותו נמוכה עוד יותר מנחיתתם של חייזרים באצטדיון סמי עופר לבושים במדי בית"ר), אין אלא לכבד את המציאות כפי שהיא ובאופן הגון, קודם כל כשמדברים - וזה מה שעושים בפודקאסט או בבלוג, מדברים - עליה: 

בהינתן מצבה המוגבל מאד, גם אצל 'גנרלים' אבל פי כמה אצל חברי הכנסת, בעיקר מהימין, של רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה (הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית), כל שנותר הוא להניח, שהמעטים שכן מבינים בכל הנחוץ לניהולה של דמוקרטיה, יזכו לכבוד הראוי מצד כל מי שחרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, כי הם היחידים שבאמת מבינים על מה הם מדברים.

מי הם 'המעטים'? גם נתניהו, גם, לא רק, גם, גם נתניהו, גם אסתר חיות, גם אהרון ברק, גם יואב דותן, גם יריב לוין, גם רשימה ארוכה אבל לא ארוכה מאד של אישים כאלו ואחרים, גם, אפילו, אהוד ברק, גם גדי טאוב, גם אבי בראלי. חלקם נבחרי ציבור, חלקם 'סתם' אזרחים. אלו ואלו 'העם', כלומר חלק ממנו, וכחלק מהעם מותר להם, או ליתר דיוק זו חובתם, לומר את האמת אבל את כל האמת על מצב הצבירה התודעתי של העם. לא רק של הגנרלים שלו, לא רק של חברי כנסת מהאופוזיציה, לא רק של אנשי מחאה הלוקים ב"פסיכוזה" כפי שהוגדרה דאגתם הכנה של אזרחים משלמי מיסים משרתי-בצה"ל שאוהבים את המדינה הזו לא פחות מבן-גביר, ובכל אופן מכבדים את מוסדותיה הרבה יותר ממנו.

בחירת העם - כבודה במקומה מונח. אבל עד ימות המשיח בהם תתקיים נבואת משה - "מי יתן כל עם אדוני נביאים" (כלומר כוווולם ידוע את המינימום בהילכות מדע מדינה והיסטוריה פוליטית) - כבודה במקומה מונח: המקום המשותף לכולנו, שלצורך העניין נכנה אותו 'עתיד העם היהודי', או 'להיות עם חופשי בארצנו', מקום מספיק רחב הכולל גם מוסדות אחרים שגם אותם מפעיל העם (כלומר חלקים ממנו), כמו למשל צה"ל, העיתונות, האקדמיה, המשטרה, הפודקאסטיה.

יום שישי, 23 ביוני 2023

אופטימיים ופסימיים - חדשות ישנות

 

"בקראנו בכל קורות הימים, לא נמצא למן הולדת ישו דבר שאפשר להשוותו לדברים שקמו בקרבנו במאת השנים האחרונות. מעולם לא נראו בארץ מן הארצות בניינים כה רבים, אדמות מעובדות כה רבות! מעולם לא נראו משקאות רבים כל כך, כל כך הרבה מאכלים שופעים ומעודנים בהישג ידם של בני אדם כה רבים, הלבושים כה הדורים הם עד שאי אפשר להדר אותם יותר. מי שמע מימיו על מסחר כמסחר ימינו? הוא משתרע על פני תבל כולה, הוא מקיף את כל כדור הארץ. הציור, חריטת העץ, ושאר האמנויות התקדמו ומוסיפים להשתכלל. מלבד זאת יש בקרבנו בני אדם כה חכמים שרוחם חודרת לכל, עד שבימינו עלם בן עשרים יודע יותר משידעו עשרים מלומדים בזמנים אחרים". מרטין לותר, 1521.

"מדי פעם אני פותח עיתון. הדברים מתרחשים בקצב מסחרר. אין אנו רוקדים על פי הר-געש, אלא על מכסה העץ של מחראה, ונדמה לי שהוא די רקוב. עד מהרה החברה תידרדר פנימה ותטבע בתשע-עשרה מאות של צואה. המון צעקות תבקענה מכל עבר". גוסטב פלובר, 1850.

וקצת לפני זה, מחברי ספר דברים:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִואיב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּהיג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּהיד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָעיט הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ

או בקיצור:  "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים, זה היה עידן החכמה, זה היה עידן הטיפשות", צ'רלס דיקנס, 1859



יום שני, 19 ביוני 2023

"התמוטטות ההסכמות בבית הנשיא" וכן הלאה - או: מה היא הסכמה בחברה דמוקרטית ומה היא לא

א. שורה תחתונה

מס שפתיים: כן, בוודאי, היה נחמד אם המהלך בבית הנשיא היה מתגבש לכלל הסכמה, וכמו בימים העליזים של תחילת הטיפול בקורונה, היו יוצאים להם נתניהו וגנץ מחוייכים, מרביצים כיף עם המרפק - ואולי הפעם ממש עם הלשון - ומתגאים לספר לעם על האחדות שהושגה וכן הלאה.

ואחרי ששילמנו את מס השפתיים, הנה השורה התחתונה הנכונה לכל דמוקרטיה, הנובעת מעצם הרצון לקיים דמוקרטיה, ושהיא היא ההגדרה היחידה המעשית ההופכת את הדמוקרטיה לשיטה סבירה, מלאת דפקטים כידוע, 'הכי גרועה חוץ מכל שאר השיטות' כפי שניסח זאת צ'רצ'יל: ההסכמה היחידה היא על השיטות והדרכים לנהל את אי ההסכמות שיש כל הזמן לגבי כל נושא מעשי כמעט, מהבוקר עד הערב, מהיום הראשון של המדינה (ואפילו מהימים שקדמו לה) ועד יומה האחרון.

הנה זה בקיצור: דמוקרטיה היא סך כל הכללים המוסכמים לטיפול באי-הסכמות. נקודה.

ב. המגא-מטא-הסכמה הציונית כהוכחה לתיזה

אי ההסכמות בחברות אידיאולוגיות (ישראל וארה"ב הן דוגמאות ידועות לחברות כאלו), הן עמוקות ורחבות ומגוונות הרבה יותר מהממוצע כי הן חברות אידיאולוגיות ומכיוון שהן גם דמוקרטיות הרי שהפרשנות למרכיבי האידיאולוגיה העומדת בבסיסן מבטיחה שאי ההסכמות יהיו כאמור מגוונות רחבות ועמוקות פי כמה מאשר בחברות דלות-אידיאולוגיה כמו למשל במקרה של מיקרונזיה (והואיל ואני יודע כלום ושום דבר על מיקרונזיה, סביר להניח שאם אני טועה לגבי מיקרונזיה, הטעות היא לטובת - ולא נגד -הטיעון שלי).

ומה היא האידיאולוגיה העומדת בבסיס הדמוקרטיה הישראלית? הציונות. שהיא מקובלת על לכל היותר 70% מהציבור, וגם זה עם רוח גב ובירידה, אבל נכון לעכשיו מדובר ב-70% החזקים והמשמעותיים יותר, כי הם כוללים את כל אלו שבזכות הזדהותם הכזו או האחרת עם האידיאולוגיה הציונית, הם גם מושכים בעולה ומקיימים את מצוותיה והלכותיה (בנין אומה, שמירת אומה, מימון הבניה והשמירה הן בכסף והן בזמן והן בתעצומות נפש).

והאם אני לא סותר את עצמי בעצם הטיעון הזה שהציונות היא הבסיס לאי-ההסכמות כשבפועל קורה לכאורה להפך? לא.

כי הנה האידיאולוגיה הציונית המוסכמת, והנה האופן בו ההסכמות הכלליות-העקרוניות (שהן חשובות מאד אך לא משנות את התיזה, אלא להיפך, מוכיחות אותה) מוכיחות את תיזת אי-ההסכמות:

בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. זו האידיאולוגיה הציונית המוסכמת (על מי שהיא מוסכמת).

בית לאומי? איך בדיוק. מה היחסים בין רשויותיו. האם לבית המשפט זכות לפסול חוקים. איך ממנים יועצים משפטיים החיוניים כל כך לניהול הבית הלאומי. או ראש ממשלה או נשיא או ועדה למינוי שופטים. סתם המצאתי דוגמאות, ככה מהראש, הדמיון שלי פרוע.

העם היהודי? מה כרטיס הכניסה? הנכד? הנין? הרבי מלובאוויטש? טבילה בחמי אומן? התפרעות על מדשאות סמי עופר? או הזדהות עם העם היהודי כפי שחשב שר הפנים ישראל בר יהודה? אני מניח שניתן לזהות את אי ההסכמה. ואם לא, הנה כתובת המייל שלי, אשמח להבהיר ואפשר כמובן לכתוב תגובה למטה udimanor@gmail.com

ארץ ישראל? באמת יש צורך לפרט?? ידעתי. ממש לא.

משפט העמים? נו, על זה הויכוח כבר מאז ימי הרצל.

בקיצור, הטיעון ברור.

ג. תקציר חלקי של תולדות ''ההסכמות'' של מדינת ישראל (כלומר מהלכים דרמטיים שננקטו חד-צדדית ע"י מדינאים שהיו משוכנעים שזו הדרך ההכרחית להציל את ישראל או לפחות להבטיח לה עתיד נכון יותר)

להלן רשימת כותרות. המשותף להן - החלטות דרמטיות שהתקבלו באופן חוקי, כלומר על פי כללי קבלת החלטות שגם אם סבלו או נהנו מאי הסכמה היו בכל זאת כללי המשחק, ושגם אם בחלקן נהנות עד היום מהסכמות נאות (או לפחות נהנו בעבר מקונצנזוס נרחב), הן ללא ספק הותירו ציבורים משמעותיים מתוסכלים לגבי עצם התקבלותן כמו גם לגבי האופן בו התקבלו.

לטובת יצר הסקרנות, הגם שאין לזה חשיבות החורגת ממשקלי הזעום באוכלוסייה, הוספתי בסוגריים מרובעים את דעתי [ולמה אין לזה חשיבות? כי ברור לי שיש כך וכך אזרחים המשוכנעים כמוני בכל הדעות שלי ומולם ככה וככה אזרחים שמשוכנעים שאנו טועים.. וכמובן שאנשי הככה וככה משוכנעים שאנחנו בוגדים ופשיסטים וכן הלאה, ולהפך, חוץ ממני בכל אופן שמנסה לזכור שאף אחד לא בוגד ואף אחד לא פשיסט]:

מאי 1948: ההחלטה על הכרזת המדינה בלי לציין גבולות ובלי להזכיר את המלה דמוקרטיה במגילת העצמאות (הממשלה הזמנית) [דעתי האישית: יופי!]

יוני 1948: לעצור בכוח את הסרבנות ההמונית של האצ"ל-לשעבר בחופי ויתקין, תל-אביב וברחבי הארץ (הממשלה הזמנית) [דעתי האישית: יופי!]

1950: ההחלטה על ניסוח חוקי יסוד 'פרקים פרקים' במקום חוקה (כנסת ישראל) [דעתי האישית: יופי!]

1956: הצעדת ישראל בנתיב של רכישת יכולת גרעינית-צבאית (ראש הממשלה, מנכ"ל משרד הבטחון והרמטכ"ל) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

1967: ההחלטה לשחרר את הגולן על בסיס מהלך נמרץ של קצין מודיעין שמידע שליקט באמצע הלילה איפשר לאיין את טיעוני הסרק של שר הבטחון שאין לעלות על הגולן ושאם למתיישבי אצבע הגליל לא נוח שיזיזו את הישובים 10 ק"מ מערבה ויחרשו את השדות עם טנקים [דעתי האישית: יופי!]

אוגוסט 1970: ההחלטה להפקיר את תעלת סואץ למערכת הנ"מ המצרית (שר הבטחון דיין) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

ספטמבר 1970: ההחלטה לעצור את הסורים מלסייע לאש"ף להפיל את חוסיין (סגן ראש הממשלה בתיאום עם ארה"ב ובניגוד לדעתו של שר הבטחון) [דעתי האישית: יופי!]

ספטמבר 1970: ההחלטה לחבל באפשרות לתרגם את הסיוע הצבאי העקיף בהצלת משטר חוסיין למהלך מדיני של 'יריחו תחילה' (שר הבטחון דיין) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

אוקטובר 1973: ההחלטה לא להפעיל את האמצעים המיוחדים (ראש אמ"ן) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

ספטמבר 1978: ההחלטה למסור את כל סיני למרות שהמצרים לא ציפו לויתור על כל סיני (שר החוץ דיין) [דעתי האישית: חבל!]

1982: קביעת מטרות מדיניות מרחיקות לכת למלחמת לבנון (שר הבטחון שרון) [דעתי האישית: חבל שלא הצליח אבל מי שלא מבין שמלחמה הזו כמו כל מלחמה היו יעדים מדיניים לא מבין מה קורה סביבו ולפחות יעד מדיני אחד חשוב הושג: הקאתו של ערפאת מהאזור. אל דאגה, תוך 11 שנה ביילין ופרס יאיינו את מה שעשה שרון בסיועו של ח"כ רבין מהאופוזיציה, ויפתיעו אפילו את ערפאת כשיסדרו לו כרטיס בביזנס - בתא המיטען הוא ישים נשק - לרמאללה]

1985: ההחלטה להפקיר את אזרחי ישראל עד היום לעוצם ידם של פקידי האוצר, המתעללים בכל השירותים הציבוריים, על בסיס 'חוק ההסדרים' שקיבל תוקף תיאולוגי כמעט במהלך מימושה של תכנית הייצוב (שמעון פרס) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

1993: ההחלטה להחזיר את ערפאת מהקבר המדיני, ולהפוך את 'אוסלו' לכלי ריק מתוכן שכל מטרתו הושבתו של ערפאת ברמאללה, לאחר שגורש מהאזור שלוש פעמים (1968 מהגדה המערבית, 1970 מהגדה המזרחית, 1982 מביירות) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

2000: ההחלטה לקבוע רף מחיר חסר צידוק וסיכוי לפתרון הסכסוך מול הפלסטינים ומול הסורים (ראש הממשלה ברק) [דעתי האישית: נורא ואיום!]

2005: ההתנתקות [דעתי האישית: חבל!]

2019-2022: הצעדת הישראלים לקלפיות חמש פעמים בשלוש שנים [דעתי האישית: נורא ואיום!]

2022: הצעדת המערכת המשפטית לשינוי דרמטי (כי אכן בית המשפט מגזים בפסילת חוקים, כי אכן מותר לחשוב על דרך אחרת למינוי שופטים, כי אכן יועצים משפטיים אמורים להיות יותר יועצים מאשר עריצים משפטיים, כי אכן עילת הסבירות כפי שהיא מיושמת בדור האחרון נגועה באי סבירות עמוקה) [דעתי האישית: יש מקום לשינוי משמעותי, אין מקום להיסטריה]

ד. ולכן השאלה היחידה הרלבנטית למאבק פוליטי הוא התוכן הפוליטי של הגורמים הפוליטיים הרלבנטיים

כמו למשל איך זה ש'המחנה הלאומי' מכליל בתוכו באופן אוטומטי, כעניין שאין להרהר אחריו, את הציבור החרדי.

או מצד שני: איך זה שגורמי מרכז למיניהם פוסלים מראש קואליציה עם מפלגה כמו 'הליכוד', כשברור לחלוטין שבעתיד הנראה לעין אף מפלגה לא תזכה ב-61 מנדטים (וגם ב-45 לא) כך שהשאלה בישראל היא לא האם תהיה קואליציה אלא מה יהיה הרכבה (למשל, סתם בתור דוגמא דמיונית: קואליציה שתורכב מארבע-חמש מפלגות ציוניות באזור חיוג מרכז-ימין, או קואליציה שתכלול, שוב, זו סתם דוגמא דמיונית ולא באמת אפשרית, את בן-גביר כשר לבטחון פנים).

ובנוסף: להבין איך פגר-מת פוליטית כמו אהוד ברק מנסה לעשות הכל כדי לחזור ולעלות על הגלגל, ושלכן הוא יעשה ויגיד הכל כדי שיהיו מספיק אידיוטים שימושיים (הם באים כידוע בכל הגדלים הצבעים המידות הדעות והגישות) שיעזרו לו לשוב לגלגל. 

ואולי הכי חשוב: להבין שגם את כללי המשחק אפשר לשנות, אבל גם אז רק על פי כללי המשחק

ה. ומה אסור לעשות בשום אופן (אם רוצים דמוקרטיה)

לסרב, לפגוע בפרטיותו של כל אזרח, לא משנה מה מעמדו ותפקידו או מה הוד מעלתו הצדיק חושב על שיטתו דרכו וכוונותיו.



יום ראשון, 18 ביוני 2023

¿rendiremos a la victoria de la imagen?

 por qué a pesar del poder y la calidad cinematográfica de una película como 'La imagen de la Victoria' no se debe abandonar la lucha por el lugar de la historia, o sea la composición de palabras, argumentos, contextos y sentido común

 I. introducción

 No tenía intención de ver dicha película ¿por qué? Porque he visto suficientes obras cinematográficas israelíes de esta índole, y he leído suficientes artículos escritos por quienes se asocian con el 'Campamento de la paz', por ende ya conozco suficiente las tesis del 'Campamento de la paz', como para saber de antemano el argumento de la película. No tuve ganas de frustrarse otra vez, más allá del hecho que conozco bastante bien la historia de la batalla de Nitzanim, por ser historiador.

 ¿Cuál es la tesis del 'Campamento de la paz'? En dos palabras: simetría falsa. En otras tres: basta de guerras. En otras tres: es nuestra culpa. En otras tres: es nuestro pecado.

 Y resulta que, después de que las circunstancias de la vida me llevaron a ver la película, mi opinión preconcebida era muy limitada, porque esta película es mucho peor de lo que yo esperaba. Quizás es la culminación de todo lo descrito antes, una expresión especialmente escandalosa de lo que el periodista israelí Ben-Dror Iamini, llamó acertadamente en un libro que publicó hace siete años: La industria de las Mentiras.

 

II. La verdad al servicio de la mentira

 Las mentiras se pueden producir de dos maneras principales: 1. mentir con la frente determinada. 'Sí, estuve' en un lugar y momento determinados aunque no lo estaba. Todos usamos este tipo de mentiras, que a veces son necesarias. 2. basar un argumento falso en verdades a medias o en verdades fuera de su contexto.

 Pero hay otra forma: 3. producir una mentira tanto sobre la base de medias verdades como sobre la base de verdades completas. Y la película en discusión utilizo la misma.

 Incluso antes de que aparezca la primera imagen en la pantalla, el director se asegura de escribir: 'Basado en hechos reales'.

 De hecho, la cantidad de Verdades reales en esta película es muy impresionante: Verdad, hubiera existido un país. Verdad, hubiera existido el Kibutz Nitzanim. Verdad, hubiera existido árabes rurales. Verdad, hubiera existido un rey llamado Faruk. Verdad, hubiera existido una decisión de la ONU aconsejando la partición de Eretz Israel. Verdad, hubiera habido una guerra en los caminos. Verdad, hubiera habido viajes en caravanas. Verdad, Ben-Gurion declaró el Estado. Verdad, había inmigración de jóvenes judíos de Europa y del América de Sur. Verdad, habría habido una vaca en el Kibutz Nitzanim. Verdad, habría habido la Operación Tinok (rescatando a los bebes en el 17 de mayo de 1948). Verdad, habría estado la Brigada Givati, Abba Kovner, y así sucesivamente muchísimas otras Verdades.

 

III. Entonces, ¿de qué se trata la crítica mía? No, no se trata del derecho del director a hacer una película y no del derecho del espectador a ver lo que quiere en ella, y tampoco de la cuestión de si desde un punto de vista cinematográfico es una película excelente (porque desde un punto de vista cinematográfico es excelente)

 Y antes de que vuelva a presentar 'el argumento de los argumentos de los argumentos': 'libertad de creación' y detrás de él el argumento de 'libertad de interpretación', ya que 'todos tienen derecho a leer la película y ver el libro según su entendimiento' - Estoy de acuerdo sin restricciones algunas que el director puede crear lo que quiere, y que el espectador tiene derecho a ver en la obra lo que quiera, contradecir a sí mismo, argumentar lo que le antoje a argumentar, etc etc etc.

 Pero de eso no se trata el debate. En una sociedad libre a una persona se le permite recolectar dinero, escribir un guion, hacer una investigación (en este caso una "investigación", lo sé, yo fui parte de ella, alguien del equipo me llamó, preguntó preguntas muy "profundas" que revelaron una comprensión extremadamente impresionante de una profunda típica ignorancia), se le permite elegir actores, combinar pornografía ligera y pseudofeminismo en su trabajo, producir simetrías de todo tipo, encender un fuego, producir explosiones, y combinar en el trabajo chistes al estilo de las parodias de Purim de grado 11 tanto como pueda.

 Y en una sociedad libre uno puede sentarse y admirar las imágenes en la pantalla y el increíble trabajo de restauración (¡hay una escena de un Primus prendiéndose fuego, y otra de un B17 y de una avioneta de verdad!), que incluye vehículos y armas del pasado, y ropa del pasado, y sacos de arena del pasado, y personajes que hablan en una variedad de acentos, y asombrarse y emocionarse y salir recomendarlo a cualquiera que no lo haya visto, que '¡corre a ver la peli YA!'.

 Tampoco hay debate de que una película contribuye al fomento de la conciencia histórica cien o cien mil veces más que cualquier libro de historia, incluidos los libros de actual rockstar de la historia, nuestro venerado Rabino Yuval Noah Harari.

 Pero el debate existe a pesar de todos estos acuerdos. Porque el debate es sobre el mensaje de la película, p sea su argumento.

 

IV. Entonces, ¿cuál es el mensaje de la película? O: ¿cómo podemos o debemos acercar esa pregunta?

 Vaya las paradojas: si al director se le permite crear lo que quiere (y no hay dudas que el director puede crear lo que quiere), y si el espectador puede decir lo que quiere sobre la obra (y no hay duda de que el espectador puede opinar lo que quiere), ¿es posible hablar del 'mensaje de la película'?

 Como en cualquier otro caso relacionado con la realidad, la realidad también nos salva de esta paradoja. Y en este caso la realidad en un sentido muy específico: El hecho real que el ser humano siempre busca y crea significados y mensajes.

 Siendo un rasgo humano natural, que sirve como pauta humana muy conocida, de intentar vivir una vida justa basada en moralidad (y para ello buscamos y creamos sentidos y mensajes, porque sin estos es imposible distinguir entre justicia e injusticia, y entre diferentes tipos de moralidad), está claro que no hay, ni puede haber ni una película, incluida Fast and Furious 23, que no tendrá uno u otro mensaje.

 Por ende, la pregunta no es '¿acaso la película Imagen de la Victoria tiene un mensaje', sino 'cuál es el mensaje' de la misma?

 Y, por supuesto, es posible hablar de múltiples mensajes. Y, obviamente, cada mensaje está sujeto a interpretación. Pero insisto: de acuerdo con el mismo principio humano-natural, una u otra interpretación puede y debe ser debatida.

 El debate puede ser realizado en dos maneras: 1. Sin argumentos necesarios, es decir, sobre los sentimientos principalmente. 2. Con argumentos basados en los componentes existentes en la película.

 Y, por supuesto, la emoción tiene un papel preponderante, ya que de eso trata el arte, todo tipo de arte. Pero el papel de la emoción no contradice el hecho que la gente está buscando argumentos y mensajes, que acompañan los sentimientos.

 Obvio: en la película hay muchos componentes y cada uno puede servir para armar el argumento. Pero eso no contradice la capacidad que tiene cada persona: distinguir entre componente más o menos importantes.

 Obvio: lo que es importante para uno, puede ser irrelevante para el otro. ¿Entonces, ahora sí que chocamos una pared? No necesariamente.

 Porque este asunto también se puede aclarar de dos maneras: 1. Santificar la opinión y cerrarla a la crítica. 2. Conducir la discusión de manera abierta, consiguiendo así dos metas: llegar a un acuerdo, y entender y aclarar de que temáticas o asuntos el debate queda empatado, es decir irresuelto.

 Resumiendo: suponiendo que la película tiene un mensaje, incluso si está construido por una combinación de componentes, es posible averiguar cuál es el mensaje, observando sus componentes centrales. Y si no hay acuerdo cuales son los componentes centrales, se puede y DEBE seguir averiguar cuáles son, basando en la película, ya que la premisa básica es que aquí la misma tiene mensaje.

 

V. ¿Cuál es, pues, el mensaje de la película Imagen de la Victoria?

 En síntesis: Basta con las guerras, Make Peace Not War, Imagen, etc.

 Como se mencionó, este mensaje se basa en una larga serie de elementos visuales y textuales, pequeños y grandes, que se resumen en el fin de la película, por si por las dudas el espectador no es suficientemente inteligente: "Dedicado a todos los jóvenes de ambos bandos que cayeron en la guerra".   

Unos minutos antes, aparece una cita según la cual “la política es la política, pero la vida es más importante”.

Desde este punto de vista John Lennoninista superficial que es nada más que un insulto a la inteligencia resulta fundamental la vergonzosa pornografía que acompaña a la película: desde la insistencia en que las actrices usen pantalones cortos hasta la escena de los calcetines en la playa y, por supuesto, la especialmente descarada escena del ordeño de la vaca. Porque de punta de vista de los Hipies, todas estas escenas NO son pornografía, Dios me libre, sino un himno a la juventud, a la belleza, al amor.

A todo ello hay que añadir la historia paralela de la novela entre la heroína de la película y el comandante militar de Nitzanim, a la historia de la novela entre el voluntario de los Hermanos Musulmanes y la sonriente jovencita árabe, que de vez en cuando pasaba de aquí para allá en la pantalla.

 O el discurso de uno de los soldados judíos, que por ninguna justificación histórica están presentados como graduados de prisiones y pandillas callejeras (eran combatientes de Givati ​​que comenzaron su servicio antes del establecimiento del estado, así que por definición eran voluntarios), que dice “Para qué pelear si se puede hablar”, que innovación… no es el soldado que propone esta idea tan brillante, sino el director, hablando por el mencionado 'Campamento de la paz'… ¿Cómo no pensaron en esto antes, hasta diciembre de 1947, Herzl, Weizmann, Rupin, Magnes, Arlozorov, Berl, Golda y Ben Gurion? Por las dudas, y vale la redundancia, debo aclarar que todos estos personajes hicieron todo lo posible para evitar la guerra.

 Otros soldados, sobrevivientes de la Shoah por supuesto, representan a la supuesta Israel militarista, el que la película trata de educar a través de las filosofías de los hippies, que dicen lo opuesto: "¿Y cuando los judíos y los alemanes estaban en Auschwitz, se suponía que debían negociar?, ¿Habéis tratado alguna vez de hablar con un árabe?"

 Para no perdernos la conexión entre la Shoah y la Resurrección, la heroína de la película y uno de los soldados están hablando entre ellos - para que no perdamos la profundidad del mensaje por un momento, la cámara nos muestra generosamente el número grabado en su brazo - en alemán.

 Y por supuesto el discurso basado en el legado de la Shoah departe de la némesis de Nitzanim y del Movimiento Hanoar Hatzioni, el gran personaje del Hashomer Hatzair, Aba Kovner, el politruck… en la asamblea, la ola jadasha del acento ruso, le explica a su amiga, la ola jadasha de Argentina, que politruk es un puesto militar tomado del Ejército Rojo, cuyo estatus es superior que la de cualquier otro comandante… otra distorsión total de la verdad, más allá del comportamiento erróneo de Kovner.

 O la mentira sobre la supuesta desafortunada aldea palestina (que representa a todos los supuestos desafortunados palestinos) que fue despojada de su tierra por Nitzanim (que representan al sionismo). En este caso es una doble mentira: 1. Nitzanim estaba aislada, y a su lado solo un campamento británico abandonado. 2. el sionismo no despojó ni a un solo árabe de su tierra.

 Pero la simetría fingida requiere mentiras sin fundamento, que desde el punto de vista de lo que se conoce como el "campamento de la paz" no tienen más que repetir y repetir y repetir y repetir para que lo que ocurra lo que Goebbels nos enseñó: mentira repetida tres veces se transforma en verdad.

 Y como cualquier película digna de su nombre (y desde un punto de vista netamente cinematográfico, esta es una película magníficamente hecha), se desarrolla en un movimiento crescendo: explosiones y fuego y más cambios de fuego y humo conquistando la colonia judía. La explicación de la batalla ofrecida en la película es particularmente ridícula: fue una solicitud del Rey Faruk de Egipto para obtener la 'imagen de la victoria', antes de que el ejército egipcio regrese a casa. Pero la batalla en cuestión termino en 7 de junio de 1948, mientras el ejército egipcio volverá a su país no antes de Febrero de 1949, y como se sabe, o debería saber un director filmando una película "basada en hechos reales", este ejército no solo invadió un terreno que no tiene nada que ver con El Cairo sino el mismo llegará a las afueras de Jerusalén.

 Luego, cuando cae Nitzanim porque no llegan los refuerzos ("por razones políticas" propone la película obviamente, negando el hecho de que una cuarta parte de los 17 asentamientos que cayeron igual como Nitzanim en esta guerra, fueron kibbutzim del 'Hashomer HaTsair'), y los cuerpos son amontonados en las trincheras, Avraham el comandante finalmente decide rendirse.

 En la historia como realmente sucedió (sí, existe tal cosa "historia realmente sucedida", no todo es "narrativas" o "opiniones"), la rendición de Avraham Schwartzstein fue ante el comandante del ejército regular egipcio. Pero este hecho daña el argumento ideológico del "Campamento de la Paz", porque con los oficiales del ejército egipcio de 1948, los oficiales de las FDI se sentaron 25 años después en el kilómetro 101, realizando el primer paso a la paz firmado en 1979.

 Por lo tanto, el colmo de la locura de la guerra no puede producirse frente a un oficial egipcio, de un ejército oficial de un país que fue uno de los fundadores de las Naciones Unidas, una organización diseñada para prevenir guerras y en su lugar buscar arreglos diplomáticos, como la fue la Plan de Partición, la cual fue rechazada por TODO el mundo árabe, que prometían a evitar una solución diplomática a toda costa, incluso el "ahogarla en sangre" si hará falta. Todo esto, por supuesto, está oculto a las miradas del director, que nos aseguró antes del primer Frame que la película está "basada en hechos reales".

 Por ende, el enfrentamiento final del comandante Avraham no puede ser como paso en la verdadera historia (sí, existe tal cosa "historia verdadera", no todo es "narrativas" o "opiniones"), y nuestro director pone en lugar del oficial egipcio regular, un fanático luchador de la Hermandad Musulmana, quien, para que no nos perderemos en dudas, está equipado con una barba espesa y ojos chispeantes que transmiten intolerancia, en primer lugar, hacia el egipcio director que fue enviado "sólo para documentar". Pero incluso el fanático barbudo mata al comandante Avraham por error, cuando entra en pánico por un momento porque alguien desde atrás dispara varios tiros.

 Viva la simetría... los barbudos fanáticos de ellos contra nuestros pelados kovners... Si tan solo no hubiera fanáticos 'en ambos lados', todos los amantes podrían realizar su amor.

 Pero de hecho se trata de pura propaganda: ¿Por qué un oficial egipcio cometería un crimen de guerra: el asesinato de un comandante que levantó una bandera blanca? (y sí, las FDI también cometieron crímenes de guerra en 1948, eso es lo que pasa habitualmente en guerras… por ende la cuestión es quien provoco la misma. La verdad histórica es muy simple y no tiene nada que ver con simetría: los árabes y solo los árabes).

 La penúltima imagen es de las fotos de los héroes de la paz de 1979, colocadas en la casa del director egipcio, quien por supuesto representa a nuestro director: Kissinger y Sadat realmente fueron héroes asegurando la paz, pero no se debe omitir el hecho que esta paz no cambio para nada la percepción predominante de los egipcios hacia el sionismo y el Estado de Israel.

 Los mismos conceptos acerca del sionismo aceptados en Egipto en 1942 (su total negación sea el tamaño del territorio que reclamaban los judíos), siguen siendo los mismos 80 años después. Lamentablemente no se nota señales de que algo está por cambiar a este respecto, ni en Egipto y ciertamente tampoco entre los palestinos a ambos lados del Jordán.

 El director egipcio hace de vocero de nuestro director, cuando se testimonia a sí mismo que el misterio de la jovencita sonriente (y esta es la última imagen de la película: una hermosa mujer sonriente ante la locura del nacionalismo y la política), lo llevó a estudiar el tema e investigar. O mejor dicho, "investigar".

 

VI. Gran historia, pequeñas historias, nefasta propaganda y sentido común.

 En una etapa muy temprana de la película, el director egipcio nos brinda otra visión profunda y original: la gran historia se construye a partir de pequeñas historias. De hecho, una idea original, innovadora, estimulante y sin antecedentes.

 O tal vez, principalmente, todo eso es, o debe ser mucho más simple: la historia, pequeña o grande, es, o debe ser, ante todo historia.

 Y la historia es literalmente el relato mejor posible reconstruido, de un determinado asunto que se suscitó en el pasado.

 Por ejemplo, la historia de Nitzanim entre diciembre de 1947 y junio de 1948 (o abril de 1949 si se suma el intercambio de prisioneros en la frontera).

 Y para comprender lo sucedido en Nitzanim durante este período (el período de la lucha contra la invasión árabe y a favor del derecho de los judíos gozar de un hogar nacional en al menos una parte de la Tierra de Israel), hay que entender el contexto, un esfuerzo que requiere mucho más de lo que nuestro director se esforzó de hacer.

 He aquí una lista de contextos y cuestiones necesarios:

La lucha diplomática de los líderes sionistas en los meses anteriores a la declaración de estado;

La esencia de la 'batalla en los caminos' librada por los árabes contra el asentamiento judío y la razón del contra esfuerzo de los judíos para librar una 'batalla por el territorio' contra los árabes;

La capacidad de los judíos para recolectar, preparar y distribuir armas en el período anterior a la declaración del estado, y por qué solo después de la primera tregua (julio de 1948) las FDI comenzaron a gozar de ventaja militar relativa;

Las desventajas tácticas de Nitzanim en relación con el eje Gaza-Isdud;

El rol de los "papeles de combate" distribuidos por los "politruks", Kovner en este caso, en las difíciles circunstancias de la guerra;

La situación en otras frentes (paralela a los meses del sitio de Nitzanim, uno de cada dos combatientes de la 'Brigada Harel' murió en las batallas en el camino a Jerusalén: 400 en total).

 Y se trata de una lista parcial, pero sin la cual no se puede entender la historia tal como había sucedido.

 Pero cuando el pasado esta utilizado para crear una historia vacía, basada en distorsiones del pasado en el mejor de los casos, y en mentiras puras en el caso más común, construyendo una simetría falsa, entonces no es ni gran historia ni pequeña, sino nada más que una nefasta propaganda.

 Y es especialmente desagradable porque sus intenciones son buenas. Porque ¿quién está en contra de la paz? Todos están por la paz. Incluyendo a Hitler, quien asumió que después de derrotar a los soviéticos y los británicos y liquidando a los judios, negros, homosexuales, gitanos y la música Jazz, finalmente podría lograr la prosperidad del Reich de los mil años.

 Igualmente Faruk, que no era para nada un Hitler, estaba a favor de la paz, siempre que no incluyera la existencia de un estado judío. Igualmente Nasser, que remplazo a Faruk en 1952 utilizando un golpe de estado. En 1948 Nasser era un oficial egipcio en el norte de Neguev, cuya imagen, como se mencionó, también está en el escritorio del director. Nasser también es parte del campamento de la paz, ya que la paz garantizará la prosperidad del socialismo árabe, que será construido inmediatamente después de la destrucción de Israel.

 Y el argumento de la película es especialmente tonto y vacío porque enfrenta la vida con la política. Como si la política o la vida es un contenido fijo... Y no las son: La política puede ser como la implementada y difundida por los Hermanos Musulmanes desde 1928 hasta mañana, y la vida puede parecerse pobre y sin horizonte ninguno como la conocen las masas en Egipto en los últimos miles de años.

 Pero la política puede ser como la implementada y difundida por los miembros del movimiento sionista a través de su multitud de organizaciones, entre ellas el Movimiento Hanoar Hatzioni, que por lo menos en 1929 sus fundadores estaban seguros de que "todos construyen", es decir que cada uno y todos Juntos deben construir condiciones para una vida digna, prospera, con futuro.

 Para comprender todo esto, no es necesario ser ni un gran sabio ni erudito.

 Todo lo que se necesita es una dosis razonable de sentido común y un par de ojos que miren la realidad tal como es, y no a través de las lentes de la cámara.

 

יום ראשון, 11 ביוני 2023

נצחון התמונה?? מדוע למרות עוצמתו ואיכותו הקולנועית של סרט כמו 'תמונת הנצחון' אסור לוותר על המאבק על מקומה של 'סתם' היסטוריה (מלים, טיעונים, הקשרים ושכל ישר))

א.      גילוי נאות

לא היתה לי שום כוונה לצפות בסרט 'תמונת הנצחון'. מדוע? כי ראיתי מספיק יצירות קולנועיות ישראליות וקראתי מספיק מאמרים שנכתבו על ידי מי שמשייכים עצמם ל'מחנה השלום' ופגשתי כבר הרבה מאד אנשים המהדהדים את התיזות של 'מחנה השלום' כך שיכולתי לנחש מראש מה יש בסרט הזה ששוב יקומם אותי כפי שעשו זאת יצירות אחרות.

בשתי מלים: סימטריה מזוייפת. בעוד שתי מלים: די למלחמות. בעוד שתים: אשמנו חטאנו.

ומסתבר, אחרי שנסיבות החיים הביאו אותי לראות את הסרט, שהדעה המוקדמת שלי היתה דלה במרכיביה, כי הסרט הזה הוא אולי השיא של כל המתואר לעיל, ביטוי מקומם במיוחד למה שהעיתונאי בן-דרור ימיני כינה באופן קולע בספר שפירסם לפני כבר שבע שנים: תעשיית השקרים.

ב. האמת בשירות השקר

שקרים אפשר להפיק בשתי דרכים ראשיות: האחת – לשקר במצח נחושה. 'כן הייתי' במקום ובשעה מסויימים למרות שלא, שקר שעשוי להתגלות כמועיל, והדברים ידועים. השנייה – לבסס טיעון על חצאי אמיתות.

אבל יש עוד דרך: לייצר שקר גם על בסיס חצאי אמיתות וגם על בסיס אמיתות שלמות. וזו הדרך בה הלך הסרט 'תמונת הנצחון'.

עוד לפני שמופיעה התמונה הראשונה על המסך, מקפיד היוצר לכתוב: 'מבוסס על ארועים אמיתיים'.

אכן כן, כמות האמת שיש בסרט הזה מרשימה מאד: היֹה הָיְתָה ארץ, היֹה היה קיבוץ ניצנים, היֹה היו  ערבים כפריים, היֹה היה מלך ושמו פארוק, היֹה הָיְתָה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, היֹה הָיְתָה מלחמה על הדרכים והיֹה הָיְתָה נסיעה בשיירות, היֹה היה נאום הכרזת המדינה של בן גוריון, היֹה הָיְתָה עלייה של יהודים צעירים מאירופה ומדרום אמריקה, היֹה הָיְתָה פרה בקיבוץ ניצנים, היֹה היה מבצע תינוק, היֹה הָיְתָה חטיבת גבעתי, היֹה היה אבא קובנר, ועוד ועוד ועוד ארועים אמיתיים הנזכרים ומופיעים בסרט. 

או בקיצור: הנה מוטלות עובדותינו שורה ארוכה ארוכה, מעיני העובדות עולה תמונת נצחון, המבוססת על 'ארועים אמיתיים'... האמנם??

ג. אז על מה הויכוח? לא, על זכותו של היוצר ליצור סרט ולא על זכותו של הצופה לראות בו מה שהוא רוצה ולא על השאלה האם מבחינה קולנועית מדובר בסרט מצויין (כי מבחינה קולנועית הוא מצויין)

ולפני שיצוץ לו שוב טיעון טיעוני הטיעונים: 'חופש היצירה' וממש מאחוריו בפלוגה המסייעת טיעון 'חופש הפרשנות', כי ל'כל אחד הזכות לקרוא את הסרט ולראות את הספר על פי הבנתו', נסכים מראש ובדיעבד ובאופן גורף ולנצח: אכן זכותו של היוצר ליצור מה שהוא רוצה. אכן זכותו של הצופה לראות ביצירה כל מה שבא לו, בין אם מה שבא לו שם או לא שם.

אבל לא על זה הויכוח. בחברה חופשית מותר לאדם לאסוף ממון, לכתוב תסריט, לבצע תחקיר (במקרה הזה "תחקיר", אני יודע, הייתי חלק ממנו, התקשרה אלי מישהו מהצוות, שאלה שאלות מעמיקות במיוחד שגילו הבנה מרשימה ביותר של כלום ושום דבר), מותר לו ללהק שחקנים, לשלב ביצירתו פורנוגרפיה-לייט ופסיבדו-פמיניזם, לייצר סימטריות מכל הסוגים, להבעיר אש, לייצר פיצוצים ולשלב ביצירה וויצים בסגנון מערכוני פורים בכתה י"א ככל אשר עולה על רוחו.

ובחברה חופשית מותר לאדם לשבת ולהתפעל מהתמונות על המסך, ומעבודת השחזור המדהימה (יש שם סצינה של פרימוס שנדלקת בו אש, ועוד אחת של B17 ופייפר של חיל האוויר!), הכוללת כלי רכב ונשק של פעם, ובגדים של פעם, ושקי חול של פעם, ודמויות המדברות בשלל מבטאים, ולהתפעל ולהתרגש ולצאת נפעם ולהמליץ לכל מי שלא ראה ש'ירוץ לראות', ולעבור לפרסומות.

גם אין ויכוח שסרט אחד תורם לעידוד התודעה ההיסטורית פי מאה או פי אלף או פי מאה-אלף מאשר כל ספר היסטוריה, כולל הספרים המקומיים כשלעצמם של הרינ"ה, רבנו יובל נח הררי.

אבל הויכוח קיים למרות כל ההסכמות הללו. כי הויכוח הוא על המסר של הסרט.

ד. אז מה המסר של הסרט – או: איך בכלל מבררים שאלה כזו?

לחיי הפרדקוסים: אם ליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה (ואין או לא אמור להיות ויכוח שליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה), ואם לצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות (ואין או לא אמור להיות ויכוח שלצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות), מאליה עולה השאלה האם בכלל אפשר לדבר על 'מסר של הסרט'?

כמו בכל מקרה אחר הקשור למציאות, המציאות מצילה אותנו גם מהפרדוקס הזה. ובמקרה הזה המציאות במובן מסוים מאד: היות האדם יצור מחפש ובורא משמעויות.

והואיל ומדובר בתכונה אנושית טבעית, המצטרפת לנטייה אנושית לנסות ולחיות חיים של צדק ושל מוסר (והרי לשם כך מחפשים ובוראים ויוצרים משמעות, כי בלעדיה אי אפשר לברור בין צדק לעוול, ובין סוגים שונים של מוסר), הרי שברור שאין ולא יכול להיות דבר כזה שלסרט, כל סרט, כולל מהיר ועצבני 23 (נכון לעכשיו אנו עומדים על 10 אבל סבלנות, גם ל-23 נגיע), לא יהיה מסר.

ולכן השאלה היא לא 'האם יש לסרט תמונת הנצחון מסר', אלא 'מה הוא המסר'.

וכן, ברור, יתכן לדבר על ריבוי מסרים. וכן, ברור, כל מסר ברשימת מרכיבי המסרים המרובים נתון לפרשנות. אבל שוב, על פי אותו עקרון אנושי-טבעי, גם על הפרשנות הזו אפשר וצריך להתווכח כפי שצריך לדון ולהתווכח על המסר של הסרט.

והויכוח יכול להתקיים בשתי דרכים: האחת – על בסיס מה שמרגיש לי לגבי הסרט. השניה – על בסיס מה שיש בו.

וכמובן שלרגש יש תפקיד, כי בייצור הרגש מבחנה של האמנות, כל אמנות.

וכמובן שבסרט יש הרבה מאד מרכיבים, אבל מה לעשות והאדם ניחן גם בתכונה חשובה מאד בלעדיה לא היינו מקיימים את הדיון הזה: היכולת להבחין בין עיקר לטפל.

וכמובן שמה שטפל בעיני מישהו, מרכזי בעיני מישהו אחר. תיק"ו משתק?? לאו דווקא.

כי גם  את העניין הזה אפשר לברר בשתי דרכים: האחת – לקדש את הדעה ולסגור אותה בפני ביקורת. השנייה – לנהל את הדיון באופן פתוח, כך שהויכוחים מתבררים, וגם כשלא מסכימים על עניין כזה או אחר, לפחות ניתן להגיע למסקנה על מה הויכוח.

ולסיכום: בהנחה שלסרט יש מסר, גם אם הוא בנוי משילוב של מרכיבים, ניתן לברר מה הוא המסר באמצעות התבוננות על מרכיבים מרכזיים בו, ואיסוף משמעויותיהם הספציפיות לכלל רעיון מרכזי אחד. וכשאין הסכמה על רשימת המרכיבים המרכזיים, מבררים מדוע אין הסכמה, מתוך כוונה להגיע להסכמה, כי כאמור הנחת היסוד היא שיש כאן מסר.

ה. יותר מסך כל מרכיביו – אז מה המסר של הסרט?

בקיצור:  הסוף למלחמות, מצעד האיוולת, מייק פיס נוט וואר וכן הלאה.

המסר הזה נבנה כאמור על שורה ארוכה של מרכיבים קטנים וגדולים, חזותיים וטקסטואלים, המסתכמים – מתוך חשש אולי שלצופה הלא-מספיק-רגיש ונבון הדברים לא היו ברורים – בשורה התחתונה המופיעה אחרי 'תמונת הנצחון': "מוקדש לכל הצעירים משני הצדדים שנפלו במלחמה". הציטוט מהזכרון אבל זה בערך המסר.

כמה דקות לפני כן, מופיע ציטוט לפיו "הפוליטיקה היא פוליטיקה, אבל החיים חשובים יותר".

מנקודת המבט הג'ון-לנונית הלעוסה-מאוסה-מעושה הזו, מסתברת כחיונית הפורנוגרפיה המביכה המלווה את הסרט לכל אורכו: מההקפדה שהשחקניות ילבשו מכנסונים קצרצרים ועד לסצינת הגרב על חוף הים וכמובן סצינת החליבה הבוטה במיוחד. לא פורנוגרפיה חלילה אלא שיר הלל לנעורים, ליופי, לאהבה.

על כל אלו יש להוסיף את הקבלת סיפור הרומן בין גיבורת הסרט למפקד הצבאי, לסיפור הרומן בין מתנדב האחים המוסלמים לבין הנערה הערביה החייכנית שמדי פעם עברה מהכא אל התם בדרכה מהבאר אל הכפר ובחזרה.

או נאומו של אחד החיילים – המוצגים משום מה כבוגרי בתי כלא וחבורות רחוב (והרי מדובר בלוחמי גבעתי שהחלו את שירותם עוד לפני הקמת המדינה וצה"ל, ולכן בהגדרה הם מתנדבים על כל המשתמע) – המדברר למעשה את המסר המעמיק והחדשני של הבמאי והתסריטאי: "למה להלחם אם אפשר לדבר".

איך לא חשבו על זה קודם – עד דצמבר 1947 -  הרצל וייצמן רופין מאגנס ארלוזורוב ברל ובן גוריון. 

חיילים אחרים, ניצולי שואה כמובן, מתנדבים לשמש כדוברי המסר של ישראל המיליטריסטית, זו שהסרט מנסה לחנך אותה באמצעות המסרים הנלבבים של ילדי הפרחים: "וכשיהודים והגרמנים היו באושוויץ הם אמורים היו לדבר? וניסית פעם לדבר עם ערבי?"

כדי שחלילה לא יוחמץ החיבור האמיץ בין שואה לתקומה, מדברים ביניהם הקשרית גיבורת הסרט ואחד החיילים – כדי שלא נחמיץ לרגע את עומק המסר מראה לנו המצלמה בנדיבות את המספר החקוק על זרועו – בגרמנית. 

וכמובן נאום השואה של הנמסיס "קובנר", הפוליטרוק (באספה מסבירה העולה החדשה בעלת המבטא הרוסי לידידתה העולה מארגנטינה, שמדובר בתפקיד צבאי הלקוח מהצבא האדום שמעמדו גבוה יותר משל כל מפקד אחר, שיא מופלא במיוחד של כתיבת נח בשבע שגיאות: המח"ט היה מעל לפוליטרוק, שהיה בסך הכל קצין חינוך, וכשסגנונו של קובנר נמאס על מפקד המרחב - יגאל אלון - הוא דאג להעבירו מתפקידו).

או ההמצאה שלא היתה ולא נבראה: הכפר הפלסטיני האומלל (המייצג את הפלסטינים האומללים כולם) שנושל מאדמתו על ידי חברי ניצנים (המייצגים את הציונות כולה). לא היה ולא נברא פעמיים: פעם אחת – כי ניצנים עמדה בבידוד לא-מזהיר: רק המחנה הבריטי הנטוש (הקמפ) מפריד בינה לבין כפרי חממה. פעם שניה – כי הציונות לא נישלה ולו ערבי אחד מאדמתו.

אבל הסימטריה המעושה מחייבת שקרים נפוצים חסרי בסיס, שמבחינת הידוע בציבור כ"מחנה השלום" אין אלא לשוב ולחזור ולחזור ולשוב עליהם כדי שיתקיים לגביהם מה שאמר – תחי האירוניה – גבלס, שר התעמולה הידוע.

וכמו כל סרט ראוי לשמו (ומבחינה קולנועית 'נטו' מדובר בסרט עשוי לעילא), הוא הולך וצובר תנועת קרשנדו: פיצוצים  ואש ועוד אש ותמרות עשן (המוסברות 'היסטורית' באופן מגוחך במיוחד: בקשה של פארוק מלך מצרים להשיג 'תמונת הנצחון' על 'הקולוניה' ניצנים לפני שהצבא המצרי חוזר הביתה – והרי הפלא הזה יתרחש כשבעה חודשים מאוחר יותר, ובין לבין יגיע צבא מצרי 'כידוע' לפאתי ירושלים).

ואז, כשהישוב מוכרע, והתגבורת לא מגיעה ("מסיבות פוליטיות" כמובן, שכמובן לא מסתדרות עם העובדה שרבע מ-17 הישובים שנפלו כמו ניצנים במלחמה הזו היו קיבוצים של 'השומר הצעיר'), והגופות נערמות בשוחות, מחליט סוף סוף אברהם המפקד להכנע.

בהיסטוריה כפי שקרתה (כן, יש דבר כזה), כניעת אברהם שוורצשטיין היתה בפני המפקד הצבא המצרי הסדיר. אבל העובדה הזו פוגעת באווירת הג'ומבייה של "מחנה השלום", כי עם קציני הצבא המצרי של 1948, ישבו קציני צה"ל 25 שנים מאוחר יותר בק"מ ה-101.

ולכן את שיאה של איוולת המלחמה אין לייצר מול קצין מצרי רשמי של צבא רשמי של מדינה שהיתה בין מקימי האו"ם, ארגון שנועד למנוע מלחמות ובמקומן לחפש פשרה דיפלומטית לשאלת ארץ-ישראל, בדיוק מה שהמצרים – כמו הערבים כולם – רצו למנוע בכל מחיר (כולל "הטבעת" החלוקה "בדם"), למרות שהם היו כאמור בין מקימי האו"ם. כל זה כמובן נסתר מעיניו הבוחנות של יוצר הסרט.

ולכן, במקום קצין מצרי סדיר הוא בוחר בלוחם האחים המוסלמים הפנאט, שכדי שלא נחמיץ את מהותו ומיהותו, הוא מצוייד בזקן עבות ובעיניים בורקות וחסרות סובלנות קודם כל כלפי הבמאי המצרי שנשלח "רק לתעד". אבל אפילו הוא הורג את המפקד אברהם בשוגג, כשהוא נכנס לרגע לפאניקה כי מישהו מאחור יורה כמה יריות.

סימטריה. המזוקנים שלהם מול הקובנרים שלנו. אם רק לא היו פנאטים 'משני הצדדים' יכלו כל האוהבים לממש את אהבתם.

תעמולה: כי מה פתאום קצין מצרי יבצע פשע מלחמה - רצח של מפקד שהרים דגל לבן (וכן, גם צה"ל ביצע פשעי מלחמה).

צילום התקריב הלפני-אחרון הוא על תמונותיהם של גיבורי מצרים המונחות על השידה בביתו של הגיבור החיצוני של הסרט, הבמאי המצרי המתבונן ומתפעל, המייצג כמובן את הבמאי והתסריטאי של 'תמונת הנצחון'. נאצר, קיסינג'ר, סאדאת. גיבורי השלום שמבחינה מהותית לא שינה מאומה בתפיסה הרווחת של המצרים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. 

מה שהיה ב-1942 (שלילת הציונות מיסודה בלי קשר לגודל השטח שביקשה לעצמה), נותר כפי שהוא 80 שנים מאוחר יותר. אין שום סימן שמשהו הולך להשתנות מבחינה זו – לא במצרים ובוודאי לא בקרב הפלסטינים משני צידי הירדן – בעתיד הנראה לעין.

הבמאי המצרי משמש כדוברו של הבמאי שלנו, גם כשהוא מעיד על עצמו שחידת הנערה המחייכת (וזו התמונה האחרונה של הסרט, 'תמונת הנצחון', נערה יפה מחייכת אל מול איוולת הלאומיות והפוליטיקה וכן הלאה), הביאה אותו ללמוד את הנושא ולחקור. כלומר "לחקור".

כי כפי שנכתב בתחילת הסרט, הוא "מבוסס על ארועים אמיתיים", השיטה היעילה ביותר כאמור, לייצר שקר חזק.

ו. היסטוריה גדולה, היסטוריות קטנות, תעמולה נבזית ושכל ישר

בשלב מוקדם מאד של הסרט, מנדב לנו הבמאי המצרי עוד תובנה מעמיקה ומקורית: ההיסטוריה הגדולה בנויה מהיסטוריות קטנות. אכן רעיון מקורי, חדשני, מעורר מחשבה ופורץ דרך.

או שאולי בעצם הסיפור פשוט בהרבה, לפחות במישור העקרוני: היסטוריה קטנה או גדולה היא קודם כל היסטוריה.

והיסטוריה היא פשוטו כמשמעו הסיפור המשוחזר עד כמה שניתן של עניין מסוים שהרתחש בעבר.

למשל מה עיקר סיפורה של  ניצנים בין דצמבר 1947 ליוני 1948 (או אפריל 1949 אם מוסיפים את חילופי השבויים בגבול).

וכדי להבין מה היה בניצנים בתקופה הזו - תקופת המאבק נגד הפלישה הערבית ובעד זכות הקיום של ישוב יהודי כחלק מבית לאומי יהודי על לפחות חלק מארץ ישראל - יש להגביה מבט, הרבה יותר ממה שמסוגלת לעשות מצלמת הרחף של במאי הקולנוע, ולקחת בחשבון כמה וכמה הקשרים ועניינים, ביניהם: 

המאבק הדיפלומטי של הנהגת הישוב בחודשים שקדמו להכרזת המדינה; מהותו של 'הקרב על הדרכים' שניהלו הערבים נגד הישוב היהודי והסיבה למאמץ הנגדי של היהודים לנהל נגד הערבים 'קרב על שטח'; יכולתו של כוח המגן לאסוף, להכין ולחלק נשק בתקופה שקדמה להכרזת המדינה, ומדוע מבחינה זו רק אחרי ההפוגה הראשונה (יולי 1948) החלו להשתנות מן היסוד כלי המלחמה שעמדו לרשות צה"ל; החסרונות הטקטיים של ניצנים ביחס לציר עזה-איסדוד; תפקידם של 'הדפים הקרביים' בנסיבות הקשות של המלחמה, לפחות עד אוקטובר 1948; המצב בחזיתות קרובות יותר ופחות (במקביל לחודשי המצור על ניצנים נהרג אחד מכל שני לוחמי 'הראל' בקרבות על הדרך לירושלים, הנה מוטלות 400 גופותינו שורה ארוכה ארוכה). 

רשימה חלקית בלעדיה לא תתכן היסטוריה. 

אבל כשהיסטוריה היא בסיס להטפת מוסר "שלומניקית" ריקה מתוכן, מבוססת על עיוותי עבר במקרה הטוב, שקרים בוטים במקרה השכיח, ובריאת סימטריה שלא היתה ולא נבראה משום בחינה, במקרה הרע אך המרכזי כל כך לסרט, הרי שלא מדובר לא בהיסטוריה גדולה, ולא בהיסטוריה קטנה, אלא בתעמולה נבזית.

והיא נבזית במיוחד כי כוונותיה טובות. כי מי נגד שלום? כולם בעד שלום. כולל היטלר שהניח שאחרי שיביס את הסובייטים ואת הבריטים יוכל להביא סוף סוף לשגשוגו של הרייך בן אלף השנים. בוודאי פארוק, להבדיל, היה בעד שלום, ובלבד שהוא לא יכלול קיומה של מדינה יהודית. וגם נאצר אחריו, בימים ההם קצין מצרי בצפון הנגב, שגם תמונתו כאמור על שולחן העבודה של הבמאי, ירצה לימים שלום וגם יבטיח שלום ושגשוג של סוציאליזם-ערבי, שניתן יהיה לבנות מיד אחרי השמדתה של ישראל.

והיא טפשית וריקה במיוחד מכיוון שהיא מעמידה את החיים מול הפוליטיקה. כאילו שפוליטיקה היא תוכן וכאילו שחיים הם תוכן. פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו האחים המוסלמים. וחיים יכולים להראות כמו אלו המאפיינים את המוני הכפריים במצרים באלפי השנים האחרונות.

אבל פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו אנשי התנועה הציונית דרך שלל ארגוניה, ביניהם תנועת הנוער הציוני, שתחת עקרון העל שלה שנוסח ב-1929 – "כל אחד בונה" – הגיעו צעירים מרחבי העולם היהודי, ועשו בדיוק את זה: כל אחד ואחת וכולם ביחד פשוט בנו חיים.

כדי להבין את כל זה, או קודם כל את זה, אין צורך להיות לא חכם גדול ולא ידען גדול. 

כל מה שצריך זה מנה סבירה של שכל ישר, וזוג עיניים שיביט על המציאות כפי שהיא, ולא דרך עדשות המצלמה.