שורה ארוכה של נושאים עלו במסגרת שיחה אינטליגנטית ומעשירה שקיימו ביניהם שני האנשים הטובים האלה, שמהיכרות איתם מכירים אחד את השני ומנהלים דיאלוג מתמשך כבר בערך 30 שנה.
מתינות, ממלכתיות, אמון, חוסר אמון, פשרה, מחאה, סרבנות, עדתיות וכמובן פוליטיקה.
אבל מכל הדברים החכמים שנאמרו שם, עניין אחד נראה לי כחשוב ביותר: בחירת העם. ומדוע? כי אם לגבי רוב אם לא כל הנושאים אפשר היה לשמוע נימות של ויכוח או לפחות ניואנסים, הנה בעניין הזה שררה בין השניים לא 'סתם' הסכמה, אלא הסכמה הנובעת כמעט מיחס של קדושה למוסד או מושג שאין להרהר אחריו, לא רק כי הוא מובן מאליו, אלא כי הוא המדד העליון לבחינת כל שאר העניינים, מושגיים, מוסדיים, טכניים, פוליטיים, רטוריים ואחרים.
העם בחר את נציגיו? נעבור לדום וניישר את כל שאר המערכת בהתאם.
דוגמא אחת תספיק: ועדת הבטחון של הכנסת סבורה שיש לצאת למתקפה באיראן, או לרכוש צוללות, או כל החלטה בטחונית אחרת, תפקידו של הרמטכ"ל לציית. כי הכנסת היא הריבון, והחיילים, גנרלים, אלופים וכמובן סתם קצינים וסמלים, אמורים לציית. נקודה.
אחרת מדובר ברפובליקת בננות לטינו-אמריקנית, אחרת דן חלוץ או אריה כוכבי או יאיר גולן הם גירסאות מקומיות של חואן פרון.
הדוגמאות והמשלים של טאוב ובראלי, לא שלי. אני הייתי נזהר בהשוואות לארגנטינה ופרון, מהסיבה הפשוטה שאני יודע אולי טיפה יותר מאשר בראלי וטאוב בנושא, אבל לא זה הנושא.
בראלי הקפיד לטעון טיעון חשוב מאד שלצורך העניין אכתיר אותו במלים שלו: 'נמוכי המצח'. בראלי דיבר במפורש על 'נמוכי המצח' מבין צמרת ותיקי צה"ל בשנים האחרונות, שרמת ההבנה שלהם בהיסטוריה ובמדע המדינה נמוכה למדי, ובהתאם התנהלותם במשבר האחרון, ובכלל.
אכן סיבה לדאגה.
אבל היא הנותנת, ומכאן לקושיה המרכזית שבכוונתי להעלות כאן: ומה בדבר 'נבחרי העם'? או מה בדבר 'העם' עצמו? איפה אלו וזה עומדים ואמורים לעמוד במבחן 'נמיכות המצח' אם בכלל?
כלומר שאם בראלי צודק - והוא לדעתי צודק - ובהחלט נחוץ לדמוקרטיה ידע במדע המדינה ובהיסטוריה (שהוא וטאוב חולקים בכמות המספיקה לכל באי איצטדיון סמי עופר בגמר הגביע, כולל לאלפים שירדו לדשא ולא מבינים למה נטפלים אליהם כי הרי הם אוהדי בית"ר וכבר הגששים כלומר נסים אלוני הסביר מדוע מגיע להם הכל כי אחרת הם ישרפו את המועדון), ובכן אם הוא צודק, איפה עומדים 'נבחרי הציבור' במבחן הזה?
טאוב ובראלי הידועים לא רק כאנשים ידענים נבונים ומבריקים, הם קודם כל אנשים ישרים אינטלקטואלית. ומכאן אני מעיז להכניס להם תשובה שחייבת להיות בפיהם לשאלה הזו: חד משמעית וכמעט ללא יוצא מהכלל, בוודאי לנבחרי הציבור הבולטים, חלקם שרים בממשלה, שרים חשובים מאד בממשלה, ידע מהסוג הנזכר, ידע שרוב 'הגנרלים' חפים ממנו (מה שמחזק את נטייתם לפרוניזם מסוכן), לא קיים בכלל בתודעתם של נבחרי הציבור (ומכאן אולי נטיית חלקם לפוטיניזם מסוכן?). נקודה.
אשמח לגלות שאני טועה לגבי הקביעה הפסקנית בפיסקה הפסקנית האחרונה.
אבל עד אז, ובהנחה שאני צודק - והסיכוי שאני טועה בעניין הזה קלוש, כי נבחרי העם מייצגים את העם ומצבו של העם בכל התחומים הנחוצים האלה, היסטוריה ומדע המדינה, הוא פחות מאנוש, ועוד יותר בקרב מצביעי הקואליציה הנוכחית והדברים ידועים (די אם נצביע על מצביעי הסקטור החרדי עליו נשענת הקואליציה הלאומית המפוארת הזו) - אחת משתיים:
א. או שנבחרי העם, בזכות כך שהם נבחרי העם, פטורים מכל סוג של ידע כי הם נבחרי העם. (אותו הפטור שמור כמובן לעם עצמו, כי בשיבתו כעם הוא ריבון שאין כל דרישה ממנו להבין מה היא ריבונות, כיצד היא אמורה להתבצע, מה מגבלותיה, אילו איזונים ובלמים דרושים לשם קיומה, מה המציאות הגלובלית והאזורית ביחס אליה אמורה להתממש ריבונות העם וכיו"ב זוטות שבמחלקות למדע ומדינה והיסטוריה מפרנסות אנשים חכמים מאד - כמו בראלי וטאוב - כבר לפחות 200 שנה).
ב. או שטיעון 'נמיכות המצח' בעייתי כפי שהוצג כי הוא סלקטיבי שלא לומר 'מתנשא' או כל מושג דומה אחר מארסנל השיח הישראלי הרווח. כי אם ידע הכרחי - והוא הכרחי - לניהול נכון של הדמוקרטיה, אז בבקשה קוהרנטיות, רק אם לא קשה. כי את הביקורת הזו יש ליישם על כל מי שזז כאן, כולל על נבחרי העם, כולל אפילו על יובל שטייניץ.
ומכאן לתכנית עבודה, וכמיטב המסורת הסוציאל-דמוקרטית המתונה והקונסטרוקטיבית (בראלי מכיר היטב את העניין, טאוב אולי שכח, אבל אני סומך עליו שמשהו הוא עדיין זוכר מבית אבא), תכנית מינימום ותכנית מקסימום:
תכנית המקסימום: יתכבד משרד האוצר ויקציב מתוך מאגרי החירום שלו סכום עצום שבאמצעותו יקדם משרד החינוך וגם גופים אזרחיים (עמותות, מלכ"רים, מכינות קדם צבאיות, מכוני מחקר וחשיבה, אפילו פורום קהלת, פודקאסטים והשידור הציבורי, גם YNET אם זה יועיל) תכנית לימודים כל-כוללת שתבטיח עד לבחירות הבאות (2024) רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה, הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית.
תכנית המינימום: עד שהנס המגולה הזה יקרה (ראשיתו בצעד הבלתי יאומן, שהאוצר יקצה סכום לטובת השקעה בעתיד, צעד שסבירותו נמוכה עוד יותר מנחיתתם של חייזרים באצטדיון סמי עופר לבושים במדי בית"ר), אין אלא לכבד את המציאות כפי שהיא ובאופן הגון, קודם כל כשמדברים - וזה מה שעושים בפודקאסט או בבלוג, מדברים - עליה:
בהינתן מצבה המוגבל מאד, גם אצל 'גנרלים' אבל פי כמה אצל חברי הכנסת, בעיקר מהימין, של רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה (הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית), כל שנותר הוא להניח, שהמעטים שכן מבינים בכל הנחוץ לניהולה של דמוקרטיה, יזכו לכבוד הראוי מצד כל מי שחרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, כי הם היחידים שבאמת מבינים על מה הם מדברים.
מי הם 'המעטים'? גם נתניהו, גם, לא רק, גם, גם נתניהו, גם אסתר חיות, גם אהרון ברק, גם יואב דותן, גם יריב לוין, גם רשימה ארוכה אבל לא ארוכה מאד של אישים כאלו ואחרים, גם, אפילו, אהוד ברק, גם גדי טאוב, גם אבי בראלי. חלקם נבחרי ציבור, חלקם 'סתם' אזרחים. אלו ואלו 'העם', כלומר חלק ממנו, וכחלק מהעם מותר להם, או ליתר דיוק זו חובתם, לומר את האמת אבל את כל האמת על מצב הצבירה התודעתי של העם. לא רק של הגנרלים שלו, לא רק של חברי כנסת מהאופוזיציה, לא רק של אנשי מחאה הלוקים ב"פסיכוזה" כפי שהוגדרה דאגתם הכנה של אזרחים משלמי מיסים משרתי-בצה"ל שאוהבים את המדינה הזו לא פחות מבן-גביר, ובכל אופן מכבדים את מוסדותיה הרבה יותר ממנו.
בחירת העם - כבודה במקומה מונח. אבל עד ימות המשיח בהם תתקיים נבואת משה - "מי יתן כל עם אדוני נביאים" (כלומר כוווולם ידוע את המינימום בהילכות מדע מדינה והיסטוריה פוליטית) - כבודה במקומה מונח: המקום המשותף לכולנו, שלצורך העניין נכנה אותו 'עתיד העם היהודי', או 'להיות עם חופשי בארצנו', מקום מספיק רחב הכולל גם מוסדות אחרים שגם אותם מפעיל העם (כלומר חלקים ממנו), כמו למשל צה"ל, העיתונות, האקדמיה, המשטרה, הפודקאסטיה.
וכבר אמר מורנו ורבנו הגאון האלוקי בנימין זאב הרצל זצוקלללל"ה, בעל ה"היכל בורבון" (עמ' 93-92):
השבמחקהעיקרון הוא דיון פומבי על עניני המדינה. אך מה הדבר לאמיתו? כן, הכל פומבי! אלא שיש כאן דיפרנציאציה בעלת גוונים עדינים שונים, אותן המלים אלא שהן מקבלות מובן צדדי נסתר, ואף המעשים הוכנו לשם רושם חיצוני. זהו חזיון מבדח. בהרף־עין נעשית הפומביות מלאה שוחות עמוקות וסודות. יודעי־נגן בהיכל־בורבון מבינים את הדבר על בוריו. הם מבינים את פירוש הדברים, את חכמת-הנסתר, והם מעלימים את החיוך בשעה שהם שומעים, ואפילו כשהם מדברים בעצמם.
אך זמן־מה עובר עד אשר האדם הפשוט מוצא את ידיו במליצות החדשות. עדיין אין הוא תופס את רוב הדברים, ואולי לא יתפוס לעולם. לאט־לאט תוקפת אותו חשדנות עמומה, וסופו שפוסק להאמין גם בכשרים ביותר. אם הולכים ונעשים דברים מאחורי הפומביות —והוא חש זאת בחוש־ריח מיוחד — מתגבר בו אי־רצון. עושים הסכמים מעל לראשו, ואפילו הדבר נעשה לטובתו, הרי הוא חושב את עצמו מרומה. ואם יש כוונה צדדית לדברים, הרי הוא צועק בפשטות: שקר וכזב! ואם הוכנו המעשים, הוא צורח: קומדיה!
תופעה זו חשובה מכפי שהיא נראית למישהו. מן ההכרח לעשות אחת משתים: או שאופן הביטוי הפומבי מוכרח להישאר פשוט וישר כבימי אבות־אבותינו, או שהעם ״הסוביריני״ מוכרח ללמוד לדעת את הכוונות החדשות של המלים הישנות, כדי שלא יצעק ״מרמה״! בשעה שנאומים ישנים מקבלים כוונה חדשה, מעודנת או מקולקלת יותר. אם העם והפארלאמנט לא יבינו זה את זה, תהא כל צורת־ממשל זו מוטלת בספק."
ענק. תודה!!
מחק