אז כיצד 'נלחמים' ב"יוקר המחיה"?? - תשובה לשאלה בקוורה, והנה היא בקיצור: יותר, הרבה יותר מדינה, אבל כזו שלא מופקרת בידי פקידיוטי האוצר השימושיים לאלפיון

 בניגוד לתשובות הצפויות (לפטר עובדים בשירות הציבורי) וחסרות הביסוס של ההגיון אפילו, מילא של עובדות, הנה תשובה רצינית יותר.

מה זה 'יוקר מחיה' בכלל? האם הוא נובע ממחירים גבוהים מדי של מוצרים או מיכולת נמוכה מדי לרכוש אותם?

הנטייה הרווחת היא לבחור באופציה א', כלומר שיוקר המחיה הוא מושג נרדף למחירים גבוהים מדי. את השטות הזו קל למכור, והיא אכן משמשת לפקידי האוצר ולתומכיהם במשרד האוצר (שהרי מי שמנהל באמת את הכלכלה בארץ הם פקידי - ולא שרי - האוצר), בשביל להרוס באופן שיטתי את המגזר היצרני ועל הדרך לנוון את השירות הציבורי.

במלים אחרות, הבעיה היא כוח הקנייה של האזרח ולא המחירים (חומר למחשבה: מחיר גבוה של מוצר הוא לא פעם ולא פעמיים - בכל תחום - בסיס להשקעות של מרוויח הרווחים… והשקעות כאלו מפתחות את הכלכלה, ולכן מחירים גבוהים, לא מופרזים, גבוהים, הם מנוף כלכלי. הטיעון הזה ראוי לעוד פיתוח כמובן, לא כרגע).

ואחרי שהבנו - אם הבנו - את הרעיון הזה, אפשר לעבור הלאה ולדון בשאלה החשובה באמת: מדוע כוח הקנייה של האזרחים, או לפחות של חלק גדול מהם (לפחות 80% מהאזרחים), מוגבל, ויוצר תחושה של יוקר המחייה (תחושה המשמשת כתירוץ לאוצר כפי שנאמר קודם)?

התשובה פשוטה בתכלית: כי כוח הקנייה האמיתי הוא כל מה שנשאר לאזרח אחרי, א ח ר י , שהוא הוציא את ההוצאות ההכרחיות לקיום - דיור, בריאות, חינוך, בטחון, תחבורה.

מה משותף לכל אלו? אדם סמית כבר לפני 250 שנה הסביר מדוע 'כוחות השוק' (כלומר 'היד הנעלמה') לא מסוגלים לתת תשובה לכל תחומי הכלכלה. הוא הצביע על ארבעה תחומים מובהקים (ומדובר על המאה ה-18!!!): משפט, בטחון, תחבורה ימית וחינוך.

על ארבעת אלו יש להוסיף בימינו לפחות עד עשרה תחומים אחרים, שבכל מקום מפותח בעולם, כלומר מערב ומרכז אירופה, ברור למנהיגים הכלכליים שככל שהם מנוהלים ציבורית על בסיס של שירות אזרחי, ככה גם הכלכלה חזקה יותר וגם השירותים האלו יעילים יותר. הפוך, ה פ ו ך, למה שמקובל לחשוב במקומות בהם במקום לחשוב מדקלמים דיקלומים ומקשקשים קישקושים.

דוגמא מאד מפורסמת: בארה"ב שם היחס לבריאות הוא כמו לקוקה-קולה, ההוצאה מהתל"ג על בריאות (סך כל ההוצאה, לא ההוצאה של המדינה!) הוא פי 2 מההוצאה המקבילה במדינה השכנה קנדה, שיש לה הרבה פחות יתרונות של גודל ושל צפיפות כמו שיש לארה"ב, מה שהופך את הבריאות הציבורית בקנדה ליעילה יותר מפי 2 מאשר של הבריאות כסחורה בארה"ב.

ומכאן בחזרה לנושא שלנו, ואם זה לא ברור עד עכשיו הנה התשובה: אם אזרח בישראל נדרש להוציא בערך 25% מההכנסה שלו על דיור, והסיבה לכך היא אחת בלבד - מדיניות האוצר (דרך רמ"י) להשאיר את מחירי הקרקע בשמים; ואם אזרח בישראל נדרש להוציא בכל שנה יותר על בריאות (כי האוצר לא מפסיק להתעלל בסל התרופות ומכריח את קופות החולים להתחרות זו בזו כאילו מדובר בסמארטפונים, עם ההבדל הקטן שבריאות אי אפשר לייבא ברבע מחיר בעליאקספרס); ואם הוא נדרש באופן דומה להוציא יותר על חינוך אפור; ואם התחבורה היא כזו שאין לו ברירה - בוודאי בפריפריה - להחזיק רכב; אז התוצאה היא פשוטה ביותר - יש לו פחות כסף להוציא על מה שהוא לא חייב להוציא, ואז התחושה היא שיש 'יוקר מחיה'.

ואחרי שהבנו את הסיבה האמיתית למה שמכונה בטעות 'יוקר מחיה' (השם הנכון הוא 'זילות ההכנסה הפנויה'), הנה הפתרונות: חיזוק משמעותי ועמוק של השירותים הציבוריים (אפילו קרנית פלוג, שבימיה כנגידת בנק ישראל היתה חלק מהבעיה, אבל כמו רבים ורעים אחרי שעזבו את תפקידם החליטו לעשות מאמץ ולנסות להבין אותו, התבטאה כמה וכמה וכמה וכמה פעמים על כך שישראל נמצאת בפיגור עצום בנושא השקעות ציבוריות).

כשאזרח ישלם פחות על דיור, על בריאות, על חינוך ועל תחבורה, ממילא יהיה לו יותר כסף פנוי לרכוש מוצרים. מחיריהם של אלו כבר לא יראו לו גבוהים מכיוון שהכנסתו הפנויה גדולה יותר. ואז, כאמור לעיל, הרווח הגדול יותר שיעשו המוכרים, ישמש להם מצד אחד להנות בעצמם מהכנסה פנויה גדולה יותר (שהיא כמובן תצא כקניות אצל יצרנים אחרים), ומצד שני ישמש להם כמנוף להשקעה (מה שיתרום כמובן לגידול בשוק העבודה, יתרון כלכלי לפרט ולציבור ולמדינה כמובן). לא פחות חשוב: כל זה יתרום את שלו לגידול בהכנסות המדינה ממסים, פשוט כי תהיה יותר פעילות כלכלית.

הערה אחרונה חשובה מאד: גורם נוסף בקיטון ההכנסה הפנויה הוא הרבית במשק. מטרתה של הרבית במשק - המטרה המוצהרת בכל אופן - הוא להיאבק באינפלציה. אלא שאת האינפלציה מייצרים בעיקר ה-20% של האזרחים שאין להם בעיה של יוקר מחיה כי חלקם מרוויחים 10000 (עשרת אלפים) שקלים לשעה (כל שעה, 24/7/365). ההתנהלות שלהם בעולם המוצרים דוחף את המחירים כלפי מעלה, ועליית מחירים היא אחת התופעות הנלוות המרכזיות של אינפלציה, ולדעת כלכלנים רבים ממש שם נרדף לה (הם טועים כמובן, גם בזה, אבל לצורך העניין זה לא משנה).

ומה ההשלכות של עליית הרבית על 80% מהציבור? בדיוק: עוד הוצאות על מוצרים חיוניים, או בעברית קודם כל עליה במשכנתא (שזה שם מסוים של רבית מסויימת כידוע). האזרחים יוציאו עוד באשמת העלייה ברבית על מוצרים אחרים, כל המוצרים האחרים, כי יצרני או יבואני המוצרים תלויים גם הם באשראי שהתשלום עליו נקרא רבית, והם יגלגלו בדרך כלל את העלייה בתשומות על הרבית על האזרחים, דרך העלאה במחיר המוצר.

השלכה אחרונה היא בתחום החשוב ביותר: ליצני ועמרצי האוצר, כדי להלחם באינפלציה (שנגרמת על ידי החברים שלהם באלפיון, שהם עצמם רוצים להיות חלק ממנו אחרי 5–10 שנים בשירות המדינה), מקצצים בהוצאות המדינה, והדבר - כפי שכבר הוסבר, והנה שוב פעם - משפיע ישירות על הגידול בהוצאות של האזרח על השירותים שמדינה עם שכל מוציאה בעצמה כי היא יודעת שחינוך בריאות בטחון ותקשורת הן השקעה ולא הוצאה.

איך מסכמים את הטיעונים הללו? בערך באופן הבא - כדי להבין את הנושא יש להסתכל עליו הפוך. יוקר המחיה הוא לא עניין של מחיר אלא של כמה כסף פנוי יש לי בכיס. וכמות הכסף הפנויה בכיס היא לא עניין של עצלנים מול חרוצים, אלא של טיפשים וליצנים מול כאלו שמנסים לראות את הכלכלה מכל הזוויות.

וכשרואים את הכלכלה מכל הזוויות מבינים שהדבר החשוב ביותר שעל המדינה לעשות, הוא להשקיע באזרחים, השקעה שגם מקטינה את התסכול הנובע מיוקר המחיה, גם ממריצה את הכלכלה הבנויה על יזמות חופשית ועל עסקים קטנים, גם מגדילה את שוק העבודה, גם מגדילה את הכנסות המדינה ממסים, וגם תורמת לתחושת 'האמנה החברתית' שבלעדיה הדמוקרטיה עקומה במקרה הטוב, מתאבדת לאיטה במקרה הפחות-טוב , זה שאנו חווים כרגע בשידור ישיר.

תשובה לחבר ברשת (החביבה מאד) קוורה, ששאל האם יש סיכוי שאי פעם יחוקק חוק שוויון שלושת הזרמים ביהדות: ספוילר - אין צורך בחוק כזה, כי הוא כבר קיים אחרת ישראל לא היתה דמוקרטיה (וישראל, ספרו לשקמה ברסלר ולמפעיל שלה אהוד ברק, היא אולטרא-דמוקרטיה)

 טוב, לאחר שבחנתי את התשובות האחרות וקיוויתי שהן יחסכו לי (ולך) זמן, אני נאלץ לבזבז כלומר להשקיע זמן גם שלי וגם שלך, כי התשובות שנתנו האחרים מעידות על חוסר הבנה יסודי של הנושא.

נתחיל מהעניין החשוב ביותר: בישראל, כמו בכל דמוקרטיה אחרת בעולם, קיימת הפרדה בין דת למדינה. הוכחה? אני כותב כרגע, שבת בצהריים, ולא מעלה על דעתי שהמשטרה תכנס ותעצור אותי על חילול שבת.

נשמע כמו התחכמות? אולי, אבל רק לאנשים שמשוכנעים שהם מבינים הכל בנושא כשבעצם הם לא מבינים כלום… חבל, אבל זה המצב. אסביר: דת במקרה היהודי פירושה הלכה והלכה בלבד. וההלכה היא עניין קריטי לכל היהודים (נגיד, בכוח, עם רוח גב בירידה, 30% מהעם היהודי) שמיחסים להלכה ערך עליון.

איך זה בא לידי ביטוי במקרה שלהם? הם יקפידו על כללי ההלכה בענייני בישול. הם יקפידו בהתאם על תפילה. הם יקפידו אולי גם בענייני אישות (לא יקיימו יחסים בזמן מחזור או חשד למחזור). ועוד ועוד.

עכשיו שאלה פשוטה וכמעט דבילית המופנית לכל מי שכבר בשלב זה מוכן היה לרצוח אותי אילו רק ידע איפה אני גר, ושלמרות הזעם הקדוש השאלה נותרת בעינה, והיא דבילית כי היא רטורית: האם מדינת ישראל, דרך מערכת האכיפה שלה, משטרה ופרקליטות ובתי המשפט, הושיבה אי פעם יהודי במעצר או בכלא על כך שהוא אכל שניצל עם גבינה צהובה, לא הלך לבית הכנסת וקיים יחסים עם אשת השכן אפילו שהיה לה באותו רגע מחזור?

הואיל והתשובה שלילית, הנה לנו סיכום פרק א: בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, מתקיימת הפרדה בין דת למדינה. נקודה.

מה כן יש בישראל שגורם לבלבול הזה? שני דברים: א. אזרחים בורים. כמו זה שכתב לך את התשובה על 'חוק מדינת כל אזרחיה'. והרי כל מדינה, וזה מה שעושה מדינה למדינה, היא מדינת אזרחיה. וההבדל היחיד או הראשי בין מדינות למדינות, נגיד ההבדל בין צפון לדרום קוריאה, הוא היחס בין מוסדות המדינה לבין האזרחים. או במלים אחרות, האם המדינה קיימת לטובת האזרחים (דרום קוריאה, הולנד וישראל, ורוב המדינות האחרות) או שהאזרחים קיימים לטובת המדינה (צפון קוריאה, איראן ואולי עוד מדינה או שתיים שחרגו לי מהראדאר).

עכשיו, הערבים ובעיקר הדרוזים יכולים לפטפט לקשקש ולייבב עד מחרתיים בבוקר נגד חוק הלאום "הגזעני", גם כי הם סובלים מהבעיה הנזכרת (סעיף א', תיכף יבוא ב'), וגם כי אידיוטים שימושיים (בוגרי סעיף א') מהרוב היהודי מעודדים אותם לייבב לפטפט ולקשקש.

ומדוע מדובר ביבבות קישקושים ופיטפוטים? כי כל הדמוקרטיות בעולם, כולל הישראלית, הן מדינות אזרחיה ועם זאת, ובמקביל - וזה העניין שיוביל אותנו לשאלתך החשובה אודות חוק שוויון זרמים ביהדות (ספוילר: הוא כבר קיים, ומזמן, לא כחוק אלא כיסוד היסודות של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה: חופש המצפון) - הן מדינות לאום.

כן, מה לעשות ובורינו המרובים המכפילים ומרבים את עצמם כי אין כמעט מי שיסביר להם דברים אלמנטריים, לא יודעים למשל שיוון מוגדרת כמדינת הלאום של העם היווני, אירלנד של האירי, גרמניה של הגרמני, פולין של הפולני, סרביה של הסרבי ואין לי כוח ורצון להמשיך ולמנות את כל המדינות בעולם. כן, בעולם. גם וייטנאם היא מדינת הלאום של העם הוייטנאמי, קוריאה (שתיהן) של העם הקוריאני, יפן של היפני והרעיון ברור.

רק בדגנרטלנד, הידועה גם בשמה המשוקץ ישראל, יש אינספור אזרחים בורים ועמי ארצות, הממשיכים להנגיד את 'מדינה יהודית' עם 'מדינת אזרחיה', תרומתו המלבבת של המרגל המסתתר עד היום במדינה המופלאה לבנון, הלא הוא יקיר הנאורים של האקדמיה הישראלית לפני 30 שנה, עזמי בשארה.

אז אחרי שהסברנו מה לא נכון, והבנו, כך אני מקווה, שאין שום סתירה מהותית בין מדינת לאום לבין זכותו של כל אזרח של המדינה המסויימת הזו, גרמניה, יפן, אוסטרליה, אוסטריה, איטליה וישראל (אבל לא צפון קוריאה ואיראן), לממש את חופש המצפון שלו ולהיות למשל מוסלמי-חילוני, מוסלמי-פנאט, יהודי-גזען, יהודי-סתלן וכן הלאה, אפשר סוף סוף לעבור לשאלה שלך, שלשם תשובה מספקת עליה יש להוסיף את סעיף ב'.

ובכן, סעיף ב' הוא סעיף חשוב כשלעצמו אבל הוא רחוק מלהיות חזות הכל: בישראל המונופול על רישום הנישואין מופקד במקרה של המוסלמים אצל הקאדי, של הנוצרים אצל הכומר, ואצל היהודים אצל רב שהוסמך על ידי הרבנות הראשית לרשום נישואין אחרי שביצע טקס נישואין.

שים לב לניסוח: המחוקק - ואם אתה מחפש אשם הרי שאלו העות'מאנים ואחרי זה הבריטים שמסרו את העקרון הזה לידי מדינת ישראל - הוא, הוא ולא אחר, לא אלוהים ולא מלאך ולא שליח, הוא, כלומר העם, כי המחוקק זה העם, מסר לידי הרבנות את הזכות לרשום נישואין. נקודה.

למה הדבר דומה? לעובדה שהמחוקק, נציגי העם, כלומר העם, מסר את הזכות להעביר רכב מבחן רישוי שנתי לטסט בירכא או באפק או בדינמומטר בתל אביב ועוד מן הסתם 2000 מכוני רישוי דומים אחרים. המשותף לכולם הוא שהם נותנים אישור נסיעה לשנה הקרובה על בסיס 'הלכה' כזו ולא אחרת, והנמשל אני מקווה ברור.

ואם לא, הנה זה ישירות בלי משלים: הרבנות לא כופה על אף אחד שום דבר. בוודאי לא על המחוקק. ברצונו ישאיר את הזכות לרשום נישואין אצל אורתודוכסים בלבד, ברצונו ישנה את החוק. אבל את החוק משנה הכנסת בהתאם להרכבה, הרכב שנקבע על ידי הכרעת הציבור בבחירות.

האם לרבנות נחמד שיש לה מונופול? נו, והאם לטסטט בירכא נחמד שלו מותר לתת אישור ולי לא? שאלה דבילית. בוודאי שאנשים וגופים נהנים מעמדת כוח, אבל בניגוד לעמדות הכוח שנרכשו כך בדיוק, בכוח, בימי הביניים ולפני כן (תמיד בשם אלוהים, זה ברור, אבל אלוהים עבד אצל כולם כידוע, והוא ממשיך להיות מועסק שאיננו מפלה, כי הוא שמח לעבוד אצל כולם גם בלי כסף ובלי תנאים סוציאליים), הנה בדמוקרטיה מודרנית עמדות הכוח מוגדרות בחוק, והחוק, שוב יש לחזור על הדברים? אין ברירה, כי האידיוטים נושפים לי בעורף, ובכן מקורו של החוק הוא המחוקק, והמחוקק הוא סך כל ההכרעות של סך כל ציבור הבוחרים בקלפי פעם בכמה שנים, וגם זה לפי החוק.

מה שמביא אותנו סוף סוף לתשובה על השאלה שלך: אין שום צורך בחוק יסוד שוויון בין הזרמים משתי סיבות - א. כמה זרמים יש? בדיוק. בערך 35,000. אפילו לומר 'אורתודוכסים' זה לומר בעצם כלום. כי אפילו על כשרות אין ביניהם הסכמה, קל וחומר על דברים טיפה, באמת טיפה יותר חשובים מכשרות: האם יש לשרת בצבא, האם יש להפגש עם בנות לפני הנישואין, האם מותר לעשות שימוש בנטפליקס, וכן הלאה. 

ואם אצל האורתודוכסים זה המצב, אז מה נגיד על רפורמים או קונסרבטיבים? והרי הטיעון האווילי שכל תלמיד תיכון בישראל יודע לדקלם על 'היהדות', שהיא מכילה "שלושה זרמים", הוא יבוא, עוד יבוא מיותר מאמריקה. ומאמריקה ראוי לייבא שחקני כדורסל ולא רעיונות ציבוריים.

סיבה שניה מדוע אין שום צורך בחוק יסוד שוויון בין הזרמים, היא שחופש המצפון מאפשר לכל יהודי (או ערבי או דרוזי או צ'רקסי או אשורי או וכן הלאה, סליחה אם שכחתי מישהו חשוב), לעשות עם היהדות (והנצרות והאסלאם וכן הלאה) ולהגדירה כפי שהוא רוצה.

העובדה שיש הרבה יהודים שמרנים לפחות על פי הצהרותיהם או דימוים העצמי, לא משנה את הכלל הדמוקרטי הזה, והרי בכך עוסקת השאלה שלך.

ועכשיו לשאלה המסתתרת מאחורי השאלה שלך: מתי יתקיים שוויון של ממש בין הגישות השונות הללו ליהדות? נו, די פשוט. יועילו ויזיזו את עכוזם 100 אלף יהודים רפורמים מקליפורניה, ועוד 100 אלף יהודים קונסרבטיבים מאוסטרליה וארגנטינה ודרום אפריקה, ישתלבו בחברה הישראלית, יסבירו לשכנים איך אפשר לנהל יהדות שלא על פי השיטה של ש"ס, חב"ד, ברסלב ושאר ירקות ומרעין בישין (וגם לא מעט אנשים מצויינים שנוהגים על פי השיטות הללו על עומק ניגודיהן עליהם אפשר ללמוד מחריפות ההשמצות ההדדיות שבין יהודי 'אורתודוכס' או אפילו כלומר "אפילו" חרד כלומר 'חרד' למשנהו), ואז הם ישפיעו על המערכת הפוליטית כלומר על המחוקק המסתורי, ואז אולי המונופול על הטסט של ירכא כלומר של הרישום לנישואין יפורק ויעבור לגורמים אחרים.

או שלא.

כך או אחרת, וכאמור, התשובה הקצרה על השאלה שלך היא שאין צורך לחכות שיעבור בארץ חוק שוויון בין שלושת הזרמים ביהדות, לא רק אי אין שלושה אלא יש 100 אלף זרמים ביהדות, אלא קודם כל כי בדמוקרטיה אין שום צורך בחוק כזה, כי אחרת היא לא דמוקרטיה, כי קיומם של שלושה (כלומר מאה אלף) זרמים ביהדות הוא פועל יוצא, ביטוי ויישום של עקרון העל בדמוקרטיה: חופש המצפון.

ובישראל, תודה לאזרחיה, כל אזרחיה, חופש מצפון יש בלי סוף, הוא מספיק אפילו לחזירים בחיפה.

אל נאחר רגע נכסף: השאלה איך? - בעקבות ערב השקה לכבוד ספרו של אורי הייטנר אודות תנועת העבודה וההתיישבות בגולן, 1969-1967

 א. בין שבח האכסניה ובין מגבלות סמליותה - או: בין בית בן-גוריון לשדרת בן-גוריון 

ראשית כמה דברים על ערב ההשקה עצמו. עצם קיומו בבית בן-גוריון מסמל פעמיים את מצבו של הנושא (ההתיישבות היהודית בגולן כקצה קרחון להתיישבות היהודית בארץ ישראל בכללותה, או בקיצור, הנושא הוא מדינת ישראל, כלומר עתידה):

פעם אחת כי אין כמו בן-גוריון לסמל את מעשה ההתיישבות הציוני. בן גוריון עצמו, מסיבות שלא זה המקום להכנס אליהן, נהג לסמן את ראשית ההתיישבות ב-1870, שנת הקמתה של 'מקווה ישראל'. להערכתי הלא-מבוססת, היה זה חלק מהמאמץ שלו אחרי 1949, להבחין בין "ציונות" כדיבורים (מנת חלקה של יהדות ארה"ב למשל, שבראשה עמדו באותו הזמן החריפים שבמבקריו), לבין "ציונות" כמעשים (והעובדה ש'מקווה ישראל' הוקמה על ידי כי"ח, גדול הארגונים האנטי-ציוניים באותו הזמן - די אם נגיד שהארגון הזה עשה מאמצים לעודד יציאת, כלומר ירידת יהודים מארץ ישראל למערב - לא חשובה לאור העובדה שמקווה ישראל הוא אבי מוסדות ההכשרה החקלאית בארץ).

פעם שניה, כי בית בן-גוריון הפך למוזיאון מורשת, העומד בצילן של שדרות בן-גוריון, אחד ממוקדי הנהנתנות התל-אביבית, שאין רחוקה ממנה מחזונותיו של בן גוריון.

באשר לאלו, החזונות, הם מקיפים עולם ומלואו, אוקיינוסים וגלקסיות של רעיונות ומלים מודפסות, אבל אפשר לסכם אותם בשורה קצרה אחת מפיו של דב"ג, שללא ספק רלבנטית לנושאנו: ב-1949 אמר בן-גוריון (לא מדובר בציטוט אלא בעיבודה הנשען על הזכרון אבל מדובר בזכרון אמין וממילא כל הדברים שיכתבו להלן מופיעים שוב ושוב ושוב בספרו המחולק ביותר של בן גוריון: ייחוד וייעוד), שאין שום סיבה לעלוז על הקמת המדינה ועל הנצחון במלחמה, כל עוד רק 10% מהעם היהודי יושב על רק 10% משטחי ארץ-ישראל (ואין חשיבות כרגע לויכוח היכן גבולותיה של ארץ זו כי הטיעון הזה נכון 'אפילו' לגרסא הצרה, השלום-עכשווית-שאול-אריאלית שלה).

לסיום פרק זה, הציבור מוזמן לקרוא את ספרו של אילן אסיה, 'תסמונת דיין' (לא ברורה לי סיבת הכותרת שבחר אסיה לספרו המעולה, דיין לא נזכר שם כמעט אף פעם ולא ברורה מה היא אותה 'תסמונת'), שנקודת המוצא שלו היא החשיבות העילאית שייחס בן גוריון להתיישבות בכלל ולנגב בפרט. עד כדי כך שהוא היה מוכן "להמר" (קביעה של אסיה) על תוצאות מלחמת השחרור, זאת בניגוד לכל הסיכויים ולנוכח התנגדות חריפה מצד משרד החוץ האמריקני, הממשלה הבריטית וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת.

ב. תקציר דברי החוכמה - או: מדוע מצב ההתיישבות בגולן בכי רע

את ערב ההשקה פתחה איילה, ידידה של אורי, עולה חדשה שהתנצלה על המבטא שלה, כביכול, ועברית כזו רהוטה נטולת שמץ של מבטא (ולא שזה פשע חלילה!) לא שמעתי כבר הרבה מאד זמן. העדות האישית הזו של יהודיה שנולדה אם הבנתי נכון בברזיל, ועלתה ארצה לפני לכל היותר עשרים שנה, עלייה שבאה לידי ביטוי גם בהצטרפות למדינה המשונה שלנו וגם בהכרעה להצטרף לקיבוץ בעמק הירדן, מסמלת לא פחות את הנושא - ההתיישבות היהודית - מאשר מורשתו האדירה של בן-גוריון. כי העניין שמעסיק בין השאר את ספרו של הייטנר, הוא החלוציות כמובן. ואיילה זו היתה, ואולי עודנה, חלוצה.

אבל זהו בדיוק העניין: כמה כמוה יש, והאם - בדומה למקרה של דב"ג ש"עלה" כדבריו לנגב ב-1953 - אפשר לבנות את העתיד האסטרטגי של ישראל על חלוצים נחושים כמוהו או כמו איילה. שאלה רטורית שכמובן התשובה עליה שלילית.

התשובה השלילית הסתברה והתבהרה היטב מנתונים שהציג חבר הכנסת ולפני זה מזכיר הממשלה לשעבר צביקה האוזר, שבזמן שהוקצב לו במסגרת הארוע (או פי שניים ממנו, אבל הזמן נשקל אחרת על ידי אנשים חשובים), הראה כיצד הגולן למעשה הוזנח מעשית על ידי כל ממשלות ישראל מ-1977 - "המחנה הלאומי" סוף סוף הגיע לגשר הפיקוד לעשות סדר ולהציל את המדינה מידי השמאל התלוש וההזוי ששכח מה זה להיות יהודי וכן הלאה - ועד לממשלה הקודמת.

בשורה התחתונה, היום חיים ברחבי הגולן (למעשה בדרום הגולן, הצפון הופקר כמעט לחלוטין בידי הדרוזים ובידי בעלי בריתם האנטי-ציונים המוכרים יותר בכינוי המכובס 'ירוקים') כ-26,000 יהודים ועוד כמספר הזה דרוזים. בקצרין, עיירה ולא-אם בישראל השכוחה, חיים פחות מרבבה, והאוזר הזכיר כי ב-1974 התקבלה החלטת ממשלה שקבעה יעד להגיע לאוכלוסייה של 35 אלף נפש בקצרין בלבד.

אבל אז הגיע "המחנה הלאומי" כאמור, והזקיף קומה, התהדר בזהות הישראלית, הוביל אפילו את 'חוק הלאום' המבורך (האוזר חתום גם עליו, כבוד!), וחוץ מזה, יוק שמוק וקלוק, כלום ושום דבר, נאדה וגארנישט (חוץ מההתיישבות ביהודה ושומרון, סיפור אחר, לא כרגע, גילוי נאות, וכבר כתבתי דברים ברורים בעניין זה בבלוג הזה, מוזמנים לחפש: אני מאלו שלא מבינים - דווקא על בסיס הזדהות עם ערכי השמאל - כיצד התיישבות היא מכשול לשלום. וכל השאר מתמטיקה פשוטה, וזה עוד לפני שמצביעים על המובן מאליו, ועוד נחזור אליו, ההתיישבות היהודית בבקעה, תכנית אלון ושטחי C).

הדובר הבא היה פרופ' אבי בראלי, היסטוריון מומחה בין השאר או בעיקר לתולדות מפא"י. בראלי הרחיב את נקודת המבט, ואחרי שהצביע בצדק על חשיבות הספר של הייטנר משתי נקודות מבט - ההתיישבות ותולדות תנועת העבודה גם יחד - הציע התבוננות אסטרטגית הרואה בגולן את החלק הצפוני של 'השדרה המזרחית' של ישראל כולה, מהחרמון ועד אילת.

הטיעון של בראלי היה פשוט ובהיר: עומק אסטרטגי דרוש לישראל קודם כל מתוך סכנה של התמוטטות מדינות, כפי שקרה בסוריה, כפי שמתרחש בלבנון וכפי שעלול להתרחש גם בירדן. ועומק אסטרטגי כזה חיוני קודם כל כדי למנוע הגירת מליוני 'פליטי חרב' (כפי שקרה מסוריה ללבנון או לתורכיה), ועומק אסטרטגי כזה חייב להשען קודם כל על התיישבות צפופה, עירונית בעיקרה. לא 'רק' בגולן אלא לאורך הבקעה כולה, כולל טבריה כמובן, ובית שאן, ומעלה אפרים והערבה, וגם לאילת לא יזיק מעט חיזוק.

ולהתיישבות הזו יש תפקיד נוסף לדעת בראלי: התפקיד המדיני. כי הריק שיש כרגע לאורך כל השדרה המזרחית, בוודאי בגולן, מזמין להערכתו או יזמין בעתיד לחצים לנסיגה ישראלית בוודאי בגולן, שעל פי עקרונות המערכת הבינלאומית כפי שעוצבו לכל המאוחר מאז מלחמת העולם הראשונה, לא רואה בעין יפה שינויי גבול לא משנה מה הסיבה, ויוכיח - או ילמד - המקרה של רוסיה באוקראינה.

הדובר הלפני-אחרון הייתי אני, ומה שאמרתי שם לא רלבנטי לנושא, בכל אופן לא באופן ישיר, ומכיוון שהרשומה הזו הולכת ומתארכת, ועוד לא הגעתי לעיקר (הפרק הבא המתייחס למלים 'השאלה איך?' שבכותרת הרשומה), אדלג ישירות להתייחסות לדברי הסיכום שאמר אורי, שתאר בתמצית את המהלך המחקרי שביצע לטובת הספר - עיון קפדני במסמכים השופכים אור על תפיסת ההתיישבות של מרכיביה השונים של תנועת העבודה (הקבה"מ, איחוד הקבוצות, השומר הצעיר. על 'הפועל המזרחי' החליט הייטנר לוותר מסיבות שהוא בחר לא לפרט). וזו בערך התמצית: 

הקבוץ המאוחד שהיה הבסיס הפוליטי של 'אחדות העבודה' (אלון, גלילי ומעל כולם טבנקין), הוא זה שאחראי גם לכותרת הספר: "אל נאחר רגע נכסף", לפיה בלי קשר לעמדת הממשלה המחוייבת לשיקולים מדיניים כאלו ואחרים, על תנועת הקבוץ המאוחד להרתם למבצע התיישבות לטובת חיזוקה של הציונות עכשיו שכוחות צה"ל עומדים על הרמה, בבקעה ובסיני כפי שסיכם זאת אלון כשקבע שהנה עכשיו, ב-11 ביוני 1967, הסתיימה מלחמת השחרור. אמרו ועשו, אך לא הצליחו: הוכרזה כוונה לייסד בזמן הקרוב 100 קיבוצים ובכל אחד מהם לפחות 100 חברים. בפועל עלו על הקרקע ברחבי הארץ קיבוצים בודדים. 

איחוד הקבוצות והקיבוצים הכריז על עצמו כעל "קבלן הביצוע" של הממשלה, כלומר בניגוד לעמיתיהם-יריביהם ב'מאוחד', ב'איחוד' לא ראו עצמם קובעי מדיניות אלא מבצעיה, אם וכאשר.

ובשומר הצעיר כמו בשומר הצעיר: ההתחבטות היא מעל לכל, והחשש מפילוג פנימי מוביל לפשרות לא תמיד מקדמות (ו"פשרה מקדמת" היה צירוף המלים ששימש לפרופ' גורני להסביר את סוד ההצלחה של מפא"י. בהלצתית זה נשמע יותר טוב, כי כידוע יש הלצה אחת מני רבות על אשכול, לפיה הוא "מתפשר מתפשר עד שמשיג את שלו"). כך הוקם קבוץ שניר בגולן, אבל באזור גיאוגרפי שעל פי קווי שביתת הנשק של 1949 היה חלק ממדינת ישראל, שב-1956 נרדמה בשמירה והסורים 'שתו' לה את אותו אזור. אבל רק שניר, ורק שם, ולא יותר, כי לא יעלה על הדעת להתיישב בשטח "כבוש". וכל שאר התנהלותו של 'השמאל' המסויים הזה, הרי הם כתובים בספר תולדות 'אקיבוש' (עוד אחד מחידושי הלשון המופלאים של הייטנר) למלכי הנאורות, העיתונות לאנשים חושבים, והאוטו-אנטישמים.

ג. אז "אל נאחר רגע נכסף" - אבל איך?

ובכן, אם בן-גוריון מת, (והוא מת); ואם חלוצות כמו איילה לא צפויות בעתיד הקרוב, ובוודאי לא בהמוניהן; ואם עקשנים כמו אורי ויעל הייטנר ושותפיהם לאורטל ולעוד כמה עשרות ישובים בגולן, הם המיעוט (הנחוש והמופלא, אבל המיעוט בכל זאת) המעיד על הכלל (שאותם מסמלים הנהנתנים של שד' בן-גוריון); ואם בראלי והאוזר צודקים (והם צודקים!) לגבי התובנות האסטרטגיות שלהם (כולל על עצם חשיבותה של מחשבה אסטרטגית, ואם יש משהו חשוב שאמרתי בהקשר הזה הוא תזכורת לגבי חשיבותו שאין להגזים בה של מורשת יגאל אלון, מה שמוביל לתלישת השיער ממש באשר למה שעושים לה ממש בימים אלה במוסד הזכרון הנושא את שמו!!!!!!!!!!!!); מאליה עולה השאלה איך...

וכאן אין אלא להצביע על פרדוקס, שלא לומר סתירה, שלא לומר דברים חמורים יותר. ברנר בזמנו שאל שאלה רטורית ששימשה לחלוצים רבים משענת-נחמה בימים קשים, קשים מאד: "איך נהיה אנו ללא-אנו".

מעניין שתשובתו של ברנר לשאלתו מצביעה על 'כוסף החיים' - וגם על כך כתבתי בבלוג ובמקומות אחרים - אותו 'כוסף' המקביל ברוחו לצורה 'נכסף', שניהם - כוסף ונכסף - הטיות לא שכיחות בכלל של השורש כ,ס,ף שצורתו הרווחת ('כסף') היא משאת הנפש של בלייני שדרות בן-גוריון.

גם ברנר מת, ו"היחידים המיואשים" שידידו-יריבו אהרן דוד גורדון דיבר בשבחם כתשובה לפרדוקס "איך נהיה אנו ללא אנו" גם הם בקושי נמצאים איתנו ולא מהם תצמח הישועה האסטרטגית.

ומכאן לאפשרות היחידה, שאם לשפוט לפי מצב הרוח, בשני המובנים ('אווירת הנכאים' והפילוסופיה המדינית), סיכוייה קלושים עוד יותר מהאפשרות שמחר בבוקר יעלו ארצה 30 אלף יהודים מצרפת, רבבה מארגנטינה, 150 אלף מארה"ב ועוד 25 אלף מבריטניה, וכולם ישימו פעמיהם כאיש אחד להתיישבות בשדרה המזרחית, ובא לציון גואל, ובן-גוריון סוף סוף "יהיה שמח" כפי שהבטיחו לו איינשטיין ועלי מוהר.

אז מה היא האפשרות היחידה? ניהול פרוייקט התיישבותי בקנה מידה לאומי, כפי שעשתה ממשלת מפא"י המשוקצת בשנות ה-50' בכלל, ובבמחצית הראשונה שלהן בפרט, כשרק בין 1949 ל-1952 אשכול, ההוא מהחצי-תה-חצי-קפה, יהודון בלי שמץ של הדר ז'בוטינסקאי מהולל, מוביל הקמתם של 350 ישובים, כמספר שהקימו כל הציונים הוולונטריים מ-1878 ועד 1948. 

אז למה שמה שעשתה מדינה עם פחות ממליון אזרחים, שכספיה מוקפאים בבנקים בבריטניה, שהגורם המדיני היחיד בארה"ב שפחות או יותר לטובתה הוא הנשיא טרומן, שכרגע סיימה מלחמה שנמשכה שנה וחצי ועלתה ב-1% של אבדות, שעסוקה בלקלוט יהודים שבאו מ-102 ארצות ומדברים 70 שפות וכמעט כולם אין להם מושג מינימלי בסדרי מנהל תקין ובהתנהגות אזרחית, אז למה שמדינה שבתנאים האלה הצליחה להקים 350 ישובים תוך שלוש שנים לא תצליח היום, כשהיא בין 20 המדינות העשירות בעולם, כשלרשותה לפחות 9 מליון אזרחים מהם לפחות 6 מליון ממש מזדהים עם מוסדותיה, להקים נגיד 100 ישובים נוספים בין החרמון לאילת?

נו, שאלה רטורית. צביקה האוזר למשל היה - כך מספרת הויקיפדיה - עמית מחקר בפורום קהלת (עלה לי במאמצים להתגבר על יצרי ולאיית את הפורום הזה באופן המדוייק יותר, הנשען על אות אחרת, מוגדמת יותר, באלפבית העברי). הוא היה מזכיר הממשלה אי אז לפני עשור בערך. ומדובר בממשלות שרואות בשוק החופשי בכלל ובצימצום (מלה מכובסת לניוון, דיכוי ואם אפשר ריסוק) המנגנון הציבורי שליחות קדושה עוד יותר משיישוב הנגב - וקודם כל הבטחת הריבונות עליו - היו משימות קדושות עבור בן-גוריון.

בראלי דיבר בצדק על כך שאם אין תחבורה לקצרין - ברכבת - או לטבריה או לבית שאן (ואני מרשה לעצמי להוסיף על פי אותו הגיון, גם לאילת) , אין שום סיכוי לפתח שם תעסוקה ובהתאם הסיכוי לשינוי דמוגרפי-אסטרטגי.

אבל למה שתהיה רכבת לקצרין כשבפורום קהלת ובחטיבות דומות אחרות של יצרני הרוח הישראלית "החדשה" מסבירים לנו שאין בכלל שום הבדל בין מרכז לפריפריה כי האינטרנט ביטל את כל המרחקים (ואפילו מנקודת המבט הזו יש לקרוע קריעה על העובדה - וזו עובדה - שישראל, מעצמת ההייטק, מפגרת בפריסת תשתיות תקשורת יחסית למדינות שנמצאות הרחק ממנה בסולם התל"ג, ואני מדבר בעניין זה גם על בסיס ידע אישי... בחיפה עירי, ח י פ ה!!!!!!!!!!, עדיין אין סיבים אופטיים בכל שכונה. למה? למה שיהיו? כוחות השוק כבר אמרנו? אז הנה שוב: כוחות השוק יעשו הכל).

אז זהו. שכוחות השוק - מי כמו מדינת ישראל הוכחה לכך, אבל לא רק היא (המתקנאים, ובצדק מתקנאים, בסיפור ההצלחה של דרום-קוריאה למשל, מוזמנים לקרוא את הפרק הרלבנטי בספר שכותרתו אומרת הכל ושלכן מיותר לשאול אם בפורום קהלת שמעו עליו אפילו, '23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם'), שאם יש משהו שיבטיח את הנסיגה האסטרטגית של ישראל, לא רק בשדרה המזרחית, לא רק בגולן, אלא בכל תחום ובכל זירה ובכל סביבה שהאנשים שגרים בה לא מסוגלים להרשות לעצמם את חוויות הבליינות של שדרות בן-גוריון, הרי שזה הישענות על המשיחיות הדיקטטורית של כוחות השוק.

מדובר בדיקטטורה מחשבתית (כי אוי למי שמעיז לומר 'תכנון' בימינו!!!), ומדובר במחשבה משיחית (במובן של שימת היהב על רעיון אחד - שהוא מופרך מיסודו מלכתחילה, אבל גם בלי קשר לשאלה עד כמה הוא מחובר למציאות, והוא, כאמור, תלוש לחלוטין מהמציאות).

ולכן, אם רוצים לא לאחר רגע נכסף, או בהקשרנו להבטיח שהנכד של אורי הייטנר יפרסם בשנת 2048 ספר תחת הכותרת "כיצד ניצלה מדינת ישראל? - תולדות ההתיישבות החדשה בשדרה המזרחית", בו הוא יספר את תולדות התגייסותה של מדינת ישראל לטובת מה שמקופל בכותרת הספר הזה, הצעד הראשון הוא לזרוק לאשפה את תועבות המחשבה הכלכלית-מדינית הרווחת בימינו.

הצעד השני הוא אימוץ ההבנה שללא אסטרטגיה אין עתיד, ושאסטרטגיה היא עניין רציני מדי להפקירו בידי מופקרים השואבים מלוא חופניים ריקנות רוחנית ורעיונית ממקורות אכזב ב"מערב הנאור" לכאורה. מה שמחזיר אותנו לבית בן-גוריון: שם המקור הלא-אכזב למחשבה מדינית, לאסטרטגיה, להבנה כיצד עושים מה, כיצד בונים מדינה, כיצד בונים חברה.

אז איך - שוב - נהיה "אנו ללא-אנו"? ברנר כאמור אמר "כוסף החיים" ואז הצביע על "מושבי פועלים" כעל "הרבולוציה שלנו האחת והיחידה". וכפי שניסיתי להסביר בהזדמנות אחרת, "מושבי פועלים" ב-1914 היו פרוייקטים קונקרטיים, כמו השכונה 'עין-גנים' שקמה בצמוד לפתח-תקווה. אבל בהשאלה ל-2024 (על 2023 אין לנו ברירה אלא לוותר, אנו עסוקים בדברים חשובים בהרבה, כמו מי יקבע מי ישב בבית המשפט העליון, ממש סוגיה קריטית לעתיד עם ישראל!), "מושבי פועלים" זה התיישבות. התיישבות. כפרית, חקלאית, תיירותית, תעשייתית, עירונית, התיישבות. צפופה. מהחרמון עד אילת ולרוחב הנגב והגליל.

אבל לברנר היה ברור שלכל הציונים של זמנו היה ברור, שכדי להגשים את הנס הזה דרושה אנרגיה ציבורית. צ י ב ו ר י ת.

בימי ברנר האנרגיה הציבורית הזו נשענה על קואליציה בין חלוציות להנהגה שראתה בבניין אומה את חזות הכל. בימינו, כשהחברה יושבים ודופקים את הראש בשד' בן-גוריון, ובן-גוריון עצמו כבר מת ואין לו מחליפים, אנרגיה ציבורית יכולה להיווצר רק ואך ורק בכלים ממלכתיים.

אבל כל עוד יושבים במסדרונות הממלכה - קודם כל משרד האוצר ואחרי זה רשות מקרקעי ישראל  - צעירים חסרי מנוח שדופקים לנו את הראש עם ההבלים שהם לומדים במקרה הטוב במחלקות לכלכלה ולמדיניות ציבורית ב"אקדמיה" הישראלית, ובמקרה השכיח מההבלים שמיוצרים במכוני "המחקר" כמו פורום קהלת, ברנר יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. ואנחנו - החרדים לעתידה של ישראל - יחד אתו.

כן, ברור מאליו, הדחת דני דיין היא חלק מהדיקטטורה המשיחית שמתארגנת כאן, אלא מה, גם הירידה בטמפרטורות בשבוע האחרון

 אלא אם מה שכתוב כאן או כאן רלבנטי לדיון.

"רגע!!" קול שפוי צועק בתוכי, "אדוני" (כלומר אני) "השתגע?!"

"רלבנטי לדיון?!"

בישראל 2023 אין אוקסימורון גדול מזה... שתי מלים, ארבע סתירות מהותיות: אין "רלבנטי", אין "דיון" ובוודאי שאין "דיון רלבנטי" או "רלבנטי לדיון".

שבוע טוב, שנה טובה.

ואולי בכל זאת, כי אנשים לא תמיד מבינים דבר מתוך דבר: 

אז אם הידיעה על החלטתו של דני דיין להוציא מהתערוכות את תמונת פגישתו של המופתי עם היטלר נכונה - ואני מודה שלא הייתי ביד ושם כבר עשרים שנה לפחות - אז הנה זו סיבה מספקת לפטר גם אותו וגם את כל הצוות שלו.

טענה דומה נכונה לדעתי לפרוייקט המגוחך אותו מתאר 'מקור ראשון': מגוחך פעמיים, שלא לומר מקומם ומרתיח, כי:

1. עצם הטיעון ש"הולכים ומתים ניצולי השואה ובקרוב לא יהיה מישהו שיוכל לומר 'הייתי שם' " מגוחך, מטופש, מביך, מקומם וכן הלאה. על פי ההגיון המופלא הזה, מסכנים הצרפתים שכבר אין אף אחד בקירבם שיכול לומר 'הייתי שם ליד הבסטיליה', או האמריקנים נעבעך שאף אחד מ-340 המליונים שחיים במדינה הזו לא יכול לומר 'הייתי בקרב גטיסבורג ושמעתי את הנאום של לינקולן', ומשם לגירוש ספרד, קרבות בר כוכבא, חורבן בית שני, חנוכה ושיבת ציון, המרחק קצר. 

2. כיבוסה של השואה לכלל 'זכויות אדם', כביסה שישר הופכת את הציונות לסמרטוט רצפה לצורך הגנת "קרבנותיה" (הפלסטינים, אלא מה, מה שמתחבר היטב עם החובה להסתיר את הקשרים בין המופתי לבין היטלר, כי זה לא מסתדר עם 'הדיקטטורה' המחשבתית של 'משיחיות' השלום כלומר "השלום").

אבל שרה, ויאיר וקיש(קוש) וכן הלאה. 

שבוע טוב, שנה טובה.