כמה מלים על התנ"כ

כוחו של הספר המופלא הזה, שהוא מעגן בהיסטוריה מוחשית את רעיונותיו המוסריים ולא 'הדתיים'. ומדוע חשוב לחדד? כי הראייה לפיה 'יהדות' זה 'דת' מביאה למדידת היהדות בשאלות 'חשובות' כמו כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל.

התנ"כ עוסק במוסר ואילו 'הדת' היא כלי עזר למוסר, ובכל מקרה ראוי לזכור כי המלה 'דת' לא מופיעה בתנ"כ אלא פעם אחת ומשמעותה 'חוק', ובכלל, יהודים החלו לעשות שימוש במונח 'דת' רק במאה ה19, ובהוראה מהופכת לזו המופיעה במגילת אסתר: במובן של אמונה ולא במובן של מעשה.

אבל ההיסטוריה המוחשית שהתנ"כ נשען עליה, חלקית, פשטנית, במקרים רבים מוטעית לחלוטין (על יבשת אמריקה התנ"כ בוודאי לא שמע, שלא לדבר על אוסטרליה וכמובן לא על הקטבים הדרומי והצפוני וכן הלאה).

אין בכך לפגוע בעוצמתו הרעיונית-מוסרית, וכך יש להבינו. הטעות שאנשים רבים עושים היא זו:

צד אחד מניח שאם המוסר של התנ"כ נכון (ולדעתי הוא יותר מנכון), אז כל מה שכתוב בו נכון (ולא, לא כל מה שכתוב בו נכון).

צד שני מניח את ההפך: אם התנ"כ טועה במדע ובהיסטוריה (והוא טועה במדע ובהיסטוריה) אז הוא בוודאי טועה גם במוסר (ולא, הוא לא טועה במוסר).

על דבר אחד כותבי התנ"כ לא חשבו: על האפשרות שרוב האנשים יעשו במקרה הטוב שימוש מעוות בשכל שיש להם, ובשפע, ובמקרה השכיח לא יעשו בו שימוש בכלל. אלו החיים.

"וכיתתו חרבותם לאמת" - מכתב גלוי לנשיא המדינה בחתימת ד"ר חנן שי ועבדכם הנאמן

מיד עם תחילת המלחמה, פנה הנשיא הרצוג ליהודי העולם בהסבירו כי "ישראל אולי נלחמת על האדמה, אבל היא נלחמת בקרב של העולם המתורבת כולו", וכי ישראל והעם היהודי "נחושים לעמוד בפני הרשע הזה". 

חלפו כמה חודשים, ומה שהכיר היטב כבר אבי-אביו של הנשיא הרצוג – הפניית העורף של אותו "עולם מתורבת" לעם היהודי, קיבל פנים חדשות-ישנות, מצמררות מאי פעם. מלחמתה הצודקת של ישראל – צודקת לכל הפחות בעיניה ובעיני כמה צדיקים בסדום-גלובלית – עלתה לדיון במוסד הידוע בציבור בשם "בית הדין של האג". 

בתגובה אמר הנשיא הרצוג, כי עצם הדיון בבית הדין בהאג, בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, על השאלה האם מדינת ישראל, הדמוקרטית, המוסרית, האחראית, שקמה מאפר השואה מבצעת רצח עם - הוא בגדר עלילת דם שמהווה חתירה תחת הערכים אשר על בסיסם בדיוק הוקם בית הדין בהאג. [...] יש משהו מטלטל בלראות איך תופעת ה'פוסט-אמת' חלחלה למוסדות החשובים ביותר".  בהמשך ביטא הרצוג "שאט נפש" לנוכח "עיוות" דבריו שלו.

את שאט הנפש, הזעזוע, הטלטלה והכאב, יש להפוך למקור כוח לשלב הבא, השכוח, המוזנח, של המלחמה הזו, שאיננה אלא המשך למלחמת שמד שאסרו אויבי העם היהודי עליו, כבר לפני דורות. את מהותה של המלחמה הזו סיכם לא אחר מאשר היטלר, אשר הסביר כי את היהודים יש להשמיד מכיוון שהם אחראים להמצאת המצפון. עוד לפני מעשה ההשמדה השיטתי שניהלו היטלר ועוזריו, כבר עמד על המצב היהודי לא אחר מאשר ברל כצנלסון, שעליו – תחי האירוניה, קרוי קבוץ בארי  - שעם פרוץ מאורעות 1936, תהה: "היודע עַם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?" 

יורשיו של היטלר אמנם נמצאים במנהרות הנפץ, הרשע והטרור מתחת לאדמת רצועת עזה, ובמסדרונות הכוח בטהראן, אבל למרבה התדהמה – תדהמה שהתעכבות או התרפקות עליה היא משום מותרות – יורשי היטלר מקבלים היום גיבוי מוסרי מהניצולים האירופים של הרשע הנאצי. עולם הפוך: משקמי חורבות אירופה ב-1945, 'האירופים-החדשים', אלו שבנו עולם חדש על ברכי המוסר היהודי הישן, על אדמת אמריקה, מאמצים היום את אותה התורה ההרסנית שאותה הצליחו למגר.

קריסת גדר ההפרדה בעזה ב-7 באוקטובר, ועמה כל 'ההסכמות' שבאו אחרי כל הסבבים הקודמים, היא הביטוי המוחשי לקריסתן של  הנחות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית האירופית, שחילחלה עמוק אל תוך המרקם הישראלי והיהודי בעולם הרחב, לפיה האדם הוא טוב מנעוריו, בעת גידולו, בבגרותו ובזקנתו. היטלר, סטלין והשלטון הנוכחי באיראן ובעם הפלסטיני מוכיחים את ההפך הגמור.

התעלמותו של הציבור הרחב בעולם "המתורבת" כהגדרת הנשיא מההיבט המוסרי מובנת. המחשבה שמאחורי מעשי זוועה עומדת תפיסת עולם קרת רוח, מנומקת, הנשענת על פרשנות מסויימת מאד של כל רעיונות היסוד של המונותיאיזם – בריאת עולם, בריאת אדם בצלם, תיקון עולם וכן הלאה – קשה מנשוא.

היא עומדת בדרכה של השגרה הברוכה, הנשענת קודם כל על זרימה חופשית של רעיונות ומוצרים, אנשים וחומרים, הון ותרבות. אלא שהמלחמה הזו ובעיקר הקואליציה המשונה שהתאגדה לתמיכה במחוללי הזוועות ובאלו שיצרו מציאות של 'משבר הומניטרי' שאין לו שום פתרון חלק חוץ מאשר התאבדותם הקולקטיבית של היהודים כולם, מחייבת את המסקנה הנזכרת לעיל בכותרת: עת למלחמת חורמה במישור התרבותי.

כשם שמלחמה נגד בטון דורשת הבנת מהותו של הבטון ומה נחוץ לו לצבא המתכוון לפצח בטון על מנת לעשות זאת, כך מלחמה תרבותית מחייבת הבנת מהותה של הבעיה. המוסר היהודי איננו עניין פרטיקולרי, בבחינת 'טעם וריח' מסויימים, הטובים – או רעים – כמו כל טעם וריח אחרים, כי כידוע "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח".

לא. לא בכדי רשם בן-גוריון ערב הקמת המדינה ביומנו: "ואשר לדמוקרטיה...המערבית לא מספיקה...מוסרית ואתית...יש לנו תוכן מוסרי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם". את דבריו השעין בן-גוריון על  המוסר היהודי המופיע בתנ"כ בשלל צורות ודרכים – אמירות, סיפורים, פסוקים, דברים והיפוכם לכאורה, משלי חכמים ושירת משוררים – מוסר המכוון לעניין אחד ולעניין אחד בלבד: לחולל מהפכת נאורות ראויה לשמה, הנשענת על הבנה בת 4000 שנה, לפיה האדם איננו טוב מנעוריו, וכי למרות יכולתו להיות טוב, הוא יכול להיות רע, רע מאד, כי בניגוד לבעלי החיים האחרים האדם נברא בלתי מאוזן: ללא חסמים מולדים להגבלת הרצייה, היצר והיצירה שלו וככזה הוא היצור המסוכן ביותר בטבע.

מהפכת הנאורות העברית כוונה לשחרר האדם משלושה שעבודים: השעבוד לחשיבת הכזב הסובייקטיבית שהולידה את האלילות, במקומה מציע התנ"כ לאדם לאמץ חשיבה רציונלית אובייקטיבית; השעבוד לעריצות שלטונית הנובעת מהסדר חברתי בו החלש מכפיף עצמו – עד כדי מסירת "גוויתו" -  לחזק ולמוכשר ולבר המזל ממנו; השעבוד לדחפים ולסיפוקים באמצעות מערכת מוסר שנועד לרסן את האדם ולמתנו, מבלי להפכו לנזיר או 'מלאך', וגם לא להתעלם ממהותו החומרית כפי שמקובל בתרבויות במזרח הרחוק. כל אלו קיבלו צורה במערכת מצוות מעשית, שתפקידה לתרגל את האדם לחיים של איזון. מקור ערכי המוסר העברי הם חוקי האמת האובייקטיבית של הטבע. מכאן ברור מדוע מדובר במוסר אוניברסלי שכל בן אנוש אמור ויכול לאמצו.

אלא אם מדובר באדם המתקומם כנגד תרבות-מוסר זו, ועל בסיס התנגדותו יוצא למלחמת חורמה כנגד מי שנשא את התרבות הזו במשך דורות. לפני כמה דורות היטלר, והיום 'ציר הרשע' שמנוהל מטהראן. חמאס אבל הוסיף על עיוות המוסר האנטי-מוסרי, מרכיב שאפילו בגסטאפו וב-SS לא הכירו: ויתור מרצון על יצר הקיום היסודי ביותר – ההגנה על החיים הפרטיים של כל אחד, קל וחומר של הציבור במסגרתו הוא פועל. זה היה בסיס הפעולה, היסוד התרבותי-מוסרי של 'טרור המתאבדים'. זהו בדיוק מנגנון ההשמדה העצמית היעיל שמפעיל חמאס כנגד עצמו וכנגד עמו, מתוך ידיעה ברורה שכוחות רבים, רבים מדי, במערב, שכחו את לקח 1940, וכי הם ידאגו לסייע לחמאס על ידי כבילת ידיו של הכוח היחיד שמוכן – כפי שניסח זאת הנשיא הרצוג – להלחם את מלחמתו של "העולם המתורבת כולו".

כיצד הגיעה אירופה לאן שהגיעה? האם מדובר רק בקידוש השגרה הברוכה, שהוא אולי הסבר העומק החשוב ביותר לכשלון של ישראל כאומה למודת מלחמה ב-7 באוקטובר? לא. מדובר בעניין עמוק בהרבה. היטלר היה תוצאתו ולא סיבתו. הסיבה היתה אופיה של המהפכה הליברלית האירופית, שהותירה את האובייקטיביות למדעים השימושיים, והפקירה את כל שאר תחומי ההוויה האנושית – התחומים החשובים באמת, המוסר והתרבות – לסובייקטיביזם הדוניסטי חסר גבולות.

במקום הנצרות שתלתה את שעבוד האדם וסבלו ב'חטא הקדמון', המהפכה הליברלית ההומניסטית האירופית העלתה טענה סובייקטיבית אחרת לפיה האדם הוא טוב והסיבה לשעבודו היא גזילה היסטורית שיטתית של זכויות 'הפרא האצילי', אותו רעיון משונה לפיו בעבר הקדם-ציוויליזטורי, האדם חי לו בשקט ובשלווה, ללא צורך במוסר, ומכאן למסקנה שעולם מתוקן הוא עולם הבנוי על ניתוק חברתי, מימוש חסר הגבלה של דחפיו וסיפוקיו ו'זכויות הפרט' בלתי מוגבלות.  

מכאן מובן מדוע חשוב היה להכריז על מות האלוהים, אותו החליפה סגידה לחופש הליברלי, שעומד בבסיס האירוניה ההיסטורית המצמררת: החלפת השעבוד למוסר הנוצרי הנוקשה שמדד בני אדם בסרגל של מלאכים (ולכן דרש מהם סגפנות בלתי אפשרית), בשעבוד חדש-ישן – שיעבוד לדחפיו וסיפוקיו חסרי הגבולות של האדם, כבמצב הטבע הטרום תרבותי. אורטגה אי-גאסט שלנגד עיניו הלך והתחזק הפשיזם ברחבי אירופה, כינה את המצב הזה לפני מאה שנה במלים "ברבריות חדשה".

בשלב הבא איבד האדם את חרותו הפוליטית. כניסתה של גרמניה הליברלית לעול העריצות הנאצית בתהליך דמוקרטי, היא תוצאת תורפתה הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית האירופית: היותה חסרת מוסר ליברלי סדור אינהרנטי לשיפוט ערכי של ההתנהלות הדמוקרטית. דברים דומים התרחשו ברוסיה של סטלין. שתי האויבות הגדולות הסכימו ביניהן על דבר מהותי אחד שאיפשר את כל הזוועות שלהן: מות האלוהים, מות המוסר היהודי-אוניברסלי.   

ההכרזה באו"ם ב-1947 על זכויות האדם, בלי לכלול בה את חובותיו המוסריות שבגלל ביטולן חברה דמוקרטית ליברלית מערבית התגייסה כאיש אחד ליישם את תורת הגזע הנאצית, הייתה הוכחה לכך שאירופה והמערב לא השכילו לרדת לשורש גורמי זוועות המאה העשרים. כך הפך האו"ם מהר מאד ממוסד שאמר להביא לעולם כללים שיבטיחו מערכת דמוקרטית ומשגשגת (ע"ע החלטה 181 שהערבים הבטיחו – וניסו לקיים – להטביעה בדם), למוסד הפועל כהגדרת הנשיא הרצוג על בסיס של "פוסט-אמת".

התגובה לזוועות תשפ"ד איננה יכולה להיעצר בתחום הצבאי שבו נדרש לטהר את הדרום ממחבלים ולאיין את הרצועה מיכולת להמשיך ולאיים על ישראל. המבצע הגדול יותר שישראל אמורה להוציא לפועל לאלתר, הוא שחרורה של רוח המערב, כולל בישראל, אך קודם כל באירופה, מעיוותי הסובייקטיביזם שמרוב שהוא מקדש את "המשימות החשובות" ביותר כפי שהגדירה זאת השופטת ברון – "הגנה על חירויות וזכויות אדם חוקתיות", לא רק שהוא מחמיץ את חשיבות הדיבור על חובות האזרח, אלא שחמור מכך – הוא עיוור לאפשרות שאדם יפעל – על בסיס רעיוני ומנומק – כאנטי-אדם.

אם יש מישהו שיכול להסביר לאירופים (ולסוכניהם בדמוקרטיות האנגלוסקסיות ובישראל) שהמוסר הנדרש היום הוא כזה המבוסס על אמיתות התנ"כ העברי, היונק מהטבע את תובנותיו היסודיות באשר למגבלות האדם כפי שהוא, הרי שזה מי שבא ממשפחה של מנהיגים מרחיקי ראות ומעמיקי תבונה, שידעו להישיר מבט ולתבוע את עלבונה של האמת.

כשמישהו מנסה לנווט לאן שהוא והוא מתבלבל או מבולבל מה הוא עושה? מחשב מסלול מחדש. וביחס למה מחשבים מסלול מחדש? ביחס לנקודת המוצא וליעד

 והנמשל די ברור, עם כל חיבתי ארוכת השנים לעולם הניווט ולהיסטוריה של המצפן או של המאבק לקביעת הטכניקה הרצויה לקביעת קו האורך בלב ים.

ומי שרוצה תקציר מנהלים שיקפוץ ישר לסוף הרשומה. לא חייבים לסבול את רצף האסוציאציות הבלתי נסבל שלי (לדעת אחדים) אך המרתק והמעשיר (לדעת אחדים אחרים).

הסופר דוד גרוסמן ואיתו להקת המעודדות ברחבי הקמפוסים בארה"ב, בכנסיית שוקן ובאתרים קדושים דומים אחרים, מערכת הNYT, ה-CNN וכן הלאה, מחשבים מסלול מחדש ומסבירים את כל צרותינו ב"כיבוש". אלא מה.

בהנחה שהם אנשים מצויינים, לי אין ספק לגבי גרוסמן ועל כתפיו השחות אני מעמיס את כל כנופיות הרעל של שוקן ואת חבריה המהוללים של קהילת הטרוניה בכל מקום על הגלובוס, הנחת היסוד שלהם היא שסיום הכיבוש יסיים את הסיכסוך.

כלומר על פי מפת הניווט שלהם, נגיע ליעד השלום, כשנחזור לנקודת המוצא - הכיבוש (של 1948 אם זה לא ברור, הגם שאבו מאזן מדבר על 1917 אבל הוא הרי איש של פשרה, פרטנר וכן הלאה, ולכן ללא ספק יסכים לקצץ 31 שנים מתביעתו למוסר ולצדק, שזה הרי מה שמעסיק את הפלסטינים ולא עוד גרם אדמה או שלוש טיפות מים, ואם בחרתם להכנס לקישור, כנסו לעדות אהוד יערי, אחד שמבין).

יודעים מה? הנה הקטע החשוב בעדות של אהוד יערי, 2013, לגבי האופן בו רואים הפלסטינים, קודם כל אבו מאזן, את הסכמי אוסלו או את הרעיונות העולים מה-GPS של דוד גרוסמן: "הרעיון של מדינה פלסטינית (בקווי 67) איננו אלא מקל חובלים, שעוצב בידי הגרועים שבאויבי העם הפלסטיני, ארה"ב וישראל, להכות בו את הדרישות המוסריות והטריטוריאליות של הפלסטינים".

עד כאן אותה גישה שהאחים בלפור והרצל חקק הביטו עליה ב-1983 וניבאו, ב-1983, את הדברים הבאים:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". 

אז דוד גרוסמן יקבל את מנת האגו היומית שלו באולפן של סי-אין-אין, ומחר יתראיין בניו-יורק-שיימז, ובשוקן יהדהדו את דברי החוכמה המופלאים של סופרנו הרגיש, אבל המציאות כפי שמתקיימת במקביל לאלו שתפקידם לדווח עליה כפי שהיא ולא כפי שציווה עליהם הרע"ש (רבנו עמוס שוקן), תמשיך בשלה.

אז נחזור אליה בלירשותכם.

אז מה היעד? לא, לא שלום, אלא 'להיות עם חופשי בארצנו'. שלום הוא בהחלט ערך מבורך ורצוי, וכשכל העמים ישאפו להיות עם חופשי בארצם - משהו מעין זה מתקיים באירופה מ-1945 ואולי בעצם רק מ-1991 בכל אופן זמן משמעותי - אז ממילא יהיה שלום.

אבל היעד של העם היהודי ביושבו כפעיל בתנועה לאומית יהודית המוכרת בציבור בשם ציונות, הוא זה: להיות עם חופשי בארצנו.

ומה נקודת המוצא? לא, לא הכיבוש, אלא עצם קיומו של עם יהודי, קיום שעבור היהודים, כמו עבור עוד 8000 קבוצות אתניות ברחבי העולם, כל אחת כלפי עצמה כמובן, הוא מובן מאליו, ושלמרבה הצער הערבים, כמעט כולם ללא יוצאים מהכלל, רואים בעצם הטיעון הזה - עם יהודי - טעות במקרה הטוב, מניפולציה של המערב הקולוניאליסטי במקרה הנוח (גם לחלק מליצני שוקן ושלוחיהם עלי אדמות באקדמיות ובמחוזות אחרים של ייצור שקרים לצורך טיפוח אידיוטיזם שימושי), שקר אלים במקרה הרע (מבחינת האבו-מאזנז).

אז לא פלא שאחרי ה-7 באוקטובר יותר ויותר ישראלים ממוצא יהודי, בוחרים לעשות בדיוק את זה: להפסיק להיות יהודים.

כלומר את בעיית הניווט שלהם הם פותרים על ידי ויתור על המסע כולו. איך אומרים אצלנו על הבטון החשוף של המחלפים? אין ערבים - אין פיגועים. ובהשאלה, ועל פי אותו הגיון: אם אין ילדים - אין בעיות חינוך. אם אין נישואין - אין בעיות משפחתיות. וכן הלאה.

והנמשל: אם אני כבר לא יהודי אלא רוצה לחזור להיות אזרח גרמני חופשי, או פורטוגלי, או שב"ח ביוון וכן הלאה, ממילא נפתרה קושיית הניווט, אין צורך לחשב מסלול מחדש, מש"ל, חזל"ש, ונעבור לפרסומות.

אבל בדיוק באותה מידה, ואולי אפילו עוד יותר, כלומר ביתר-שאת כפי שנהוג לומר בעברית נאה, שאחרי ה-7 באוקטובר יש יותר ויותר ישראלים ממוצא יהודי שהחליטו להפסיק לנווט במפת המציאות היהודית כיהודים, כך יש עוד יותר ויותר ישראלים שהיו עד ה-7 באוקטובר סתם ממוצא יהודי ועכשיו נעבעך (מלה בשפה הלאומית היהודית של פעם) הם רוצים ממש להיות לא רק ישראלים נמרצים יותר אלא ממש להיות יהודים.

כך למשל דיווח הרב וולפה על הסופרת המהוללת רביניאן, זאת מהויכוח הגדול על לימודי האזרחות, שהיא גילתה לפתע את זהותה היהודית. תודה דורית. באמת תודה. (וכן, השורה האחרונה בערך על רביניאן הוא באחריותי, לאחרונה התחלתי לערוך ולכתוב ולתקן - קודם כל את העברית האומללה - בויקיפדיה).

וכה אמרה רביניאן: I used to think I was Israeli, now I realize I'm  Jewish

מרגש, האמת. מה זה אומר על האופן בו מבינה רביניאן את הדרך מנקודת המוצא אל היעד, אינני יודע.

אבל אני יודע מה שכולנו יודעים שתופעת הרביניאניזם הזה, ההבנה סוף סוף שישראלי ממוצא יהודי אמור להבין קודם כל שהוא יהודי, לפני שהוא רץ ללקק לסי-אין-אין וכן הלאה, כל אחד ודרכו לנווט במציאות (או להתעלם ממנה כפי שמלמד אותנו הרע"ש הנזכר), ובכן התופעה הזו רחבה, רחבה מאד.

והרוב, ואלו חדשות טובות, המורכב קודם כל מאנשים מהסוג שאני מכיר היטב (אותי), שגם לפני ה-7 באוקטובר לא שכחו להיות יהודים (כל אחד בדרכו כאמור, אני כאמור, אתאיסט), הרוב הזה יודע שנקודת המוצא היא קיומו של עם יהודי, והיעד שלו הוא להיות עם חופשי בארצו.

כל השאר הערות שוליים ואפשרויות. אפשרות שלוחצים לחץ גדול למימושה היא "בחירות עכשיו" (והמשך התמודדות עם אותה מציאות אחר כך).

אני בעד? אני נגד? מה זה משנה. כי בחירות "עכשיו" זה אומר בחירות לכל המוקדם בעוד שבוע ושלושה חודשים. כלומר אם תוך שבוע תצליח פרופ' שקמה לשכנע 61 חברי כנסת להקדים את הבחירות (היא לא, ממש לא, אבל נגיד ש), גם אז הבחירות תתקיימנה שלושה חודשים אחרי ההחלטה, ובמקרה הטוב תוקם ממשלה חדשה תוך שבועיים כלומר ש"העכשיו" המהולל של מטורללינו מכל הסוגים, משמעותו סוף ספטמבר 2024.

במקרה המהיר ביותר "עכשיו" פירושו עוד כארבעה חודשים.

שזה די הרבה זמן. בעזה, ברפיח, בוושינגטון, בטהראן, בנהרייה, באדמית, בכפר עזה, בנתיבות, בשדרות, בדרום תימן, בסינוואריסטן, תמשיכו לבד.

וכיצד אנחנו אמורים לנווט בארבעת החודשים הללו (ושוב, זה לא יקרה, עם כל הטריקים והשטיקים של כל סוגי העכשווניקים ואני מחזיר אתכם לנבואת הרצל ובלפור חקק לגבי מהותו של עכשוויזם בכלל ושל עכשוויזם נפוח מצדקנות וחשיבות עצמית א-לה-גרוסמן בפרט)?

כן, בערך כפי שאנחנו עושים זאת כרגע. כבר שבעה חודשים, שלא לומר 150 שנה. לאט לאט, בהתאם לנסיבות, כמו מפאיניקים, כי אין דרך אחרת להגשמת הציונות אלא בדרך של מפאי, שמסתכמת באמירה הידועה ההיא של אשכול, אני מתפשר ומתפשר עד שמקבלים את דעתי.

ובהשאלה, הציונות מהרגע הראשון שלה, אי אז בשדות של פתח תקווה, 1878, נאלצה להתפשר כל הזמן עם כולם, ערבים טורקים ויהודים כמובן, האגוזים הכי קשים, והיא ממשיכה להתפשר ולהתפשר ולהתפשר, ודעתה - להיות עם חופשי בארצנו - אולי לא מתקבלת במלואה, אבל הולכת ומתגבשת.

ולמי שרוצה תקציר מנהלים: היעד של היעד (להיות עם חופשי) הוא השמדת היכולות הצבאיות של חמאס וחיזבאללה. כל השאר (מי ראש ממשלה, מי נואם יותר טוב ב-CNN, מי משדר יותר פאניקה ומי מצא דיל יותר טוב לבית על חלקת אדמה בפורטוגל), הערות שוליים, רעש רקע, תפל לעיקר. 

מספרים על מרק טווין שאמר שהמקום בו הכי חשש לדבר על יצירתו היה מקום לידתו - נכון או לא, כך חשתי בדיוק בהרצאה בניצנים, המקום ממנו באתי

 והמקום שלימד אותי לאן יש ללכת.

הנה הרצאה שלי המתאימה לימים הנוראים, בכלל ובפרט, שראוי לשבצם ביחס למה שיהיה, וביחס למה שיכול להיות.

78 דקות על סטרואידים. כן לבעלי לב חלש. אין כמו תובנות על צדקת הדרך כדי לחזקו.

חגים שמחים (במגבלות במגבלות)