האיכות לא משהו, כי הדברים הוקלטו מאחד מכסאות האולם ביד יצחק בן צבי. אבל אפשר ושווה להאזין. בכל אופן, להלן סוג של תקציר מנהלים (פרקים א+ב) ובסופו הגיגים שלי (פרק ג). ואפשר להסתפק בקטע הזה שמסכם הכל.
א. פנינה שרביט
ראשונה לשאת דברים היתה פנינה שרביט, מומחית למשפט בינלאומי, וגם קצינה בדרגת אל"מ, אחת שמבינה.
באופן מתון, זהיר, שקול ומנומק היא הסבירה שאין הרבה ממש בטענה החביבה עלי, אותה הציג אדמונד לוי בדו"ח המפורסם הנושא את שמו, לפיה איו"ש ('הגדה המערבית') איננה שטח כבוש.
למעשה היא אמרה שיש בסיס לטענה שמדובר בשטח כבוש.
מצד שלישי היא הקדימה ואמרה מדוע למימד המשפטי יש מעמד נמוך יותר ממימדי עשייה אחרים, המתכנסים תחת המונחים 'פוליטיקה ומדינאות' (הכוללים כידוע גם שימוש בכוח).
בנוסף הסבירה שביט מדוע ההכרזות של הפלסטינים על עצמם כעל מדינה (לראשונה הם צייצו את זה ב-1988) לא מחזיקות מים, מסיבות ידועות (ונסתפק באי קיום התנאי של יכולת משילות. והרי במקרה של הפלסטינים זה לגמרי אוקסימורון). אבל הפלסטינים קיבלו מעמד מטעם עצרת האו"ם של 'מדינה משקיפה' וזו הסיבה שההתאחדות הכדורגל הפלסטינית למשל מצליחה לקרקס את נבחרת ישראל בכדורגל.
ולבסוף, היא ציינה מפורשות את היותם של קוי 49 (ה4 ביוני 67, הקו הירוק בפי הגיאוגרפים, הקו הקדוש בפי 'מחנה השלום עכשיו מצדה אחר כך) כלום ושום דבר מבחינה משפטית, עוד לפני העובדה שהחלטת מוע"ב 242 (22.11.1967) מדברת על נסיגה "משטחים" ובעיקר על זכותה של כל מדינה ל"גבולות מוכרים ובטוחים".
מה שמותיר את העניינים הללו פתוחים למדי. זאת עוד לפני שניגשים לבחון מקרוב טיעונים משפטיים אחרים. מה שמוביל לעניין האחרון עליו הצביעה שרביט: הסכנה שבית המשפט הבינלאומי שהוקם ב-2000 והחל לפעול ב-2002, יזמן לחקירות על פשעי מלחמה עבריינים מ"שני הצדדים", אבל שכל עוד חל 'עקרון המשלימות', כלומר אמון של בית המשפט הבינלאומי במערכת המקומית של הקפדה על חוק בינלאומי (פרקליטות צבאית, משטרה צבאית וכן הלאה, וכמובן בג"צ), אין סיבה שבית המשפט הבינלאומי ימהר לשלוח לכאן חוקרים. אין לי ספק שיריב לוין יודע את כל זה.
ב. אהוד יערי
את יערי אין צורך להציג כמובן. אבל יש צורך להזכיר שכבר כשהיה בן 25, וזה היה ב-1970, התפרסם אחד מספריו החשובים ביותר, ואולי החשוב ביותר, בוודאי בהקשרו של העניין הנדון כאן, "פתח". בספר הזה מציג יערי, איש אמת עוד לפני שהוא משעשע, איש שלום ואולי אפילו בחור נחמד, מה זה 'הארגון לשחרור פלסטין', זה שהיווה וממשיך להוות את ליבתו של הארגון המפורסם יותר, הנושא את אותן ראשי תיבות בעברית: אש"ף.
יערי מסביר בהרצאה הזו מ-2013, שלפלסטינים אין שום כוונה להגיע להסכם מדיני. נקודה.
בתחילת דבריו, אחרי שסיפר כמה אנקדוטות משעשעות (בזמן שמנחם בגין הרצה לפני סאדאת ב-1978 באיסמעליה בזמן שהמזגן לא פעל, מדוע מבחינה משפטית ישראל איננה כובשת או משהו דומה, ביקש ממנו נשיא מצרים לפתוח את החלון כי חם לו. משעשע ובעצם מצמרר אם חושבים על זה ברצינות), ניגש (דקות 43-41) לצטט דברים מפיו של אחד, אחמד חאלדי, אינטלקטואל פלסטיני בולט, שחי בלונדון ("עם חברה יהודיה"), וששימש יועץ בכיר גם של ערפאת וגם של אבו מאזן.
חאלדי סיכם את העמדה הפלסטינית במלים האלו:
The concept of palestinian satethood is nothing but a punitive construct divised by the worse enemies of the palestininan people, the US ans Israel, in order to constrain the territorial palestinian demands and their moral claims, namly the right of return
או בעברית: "הרעיון של מדינה פלסטינית (בקווי 67) איננו אלא מקל חובלים, שעוצב בידי הגרועים שבאויבי העם הפלסטיני, ארה"ב וישראל, להכות בו את הדרישות המוסריות והטריטוריאליות של הפלסטינים".
יערי, שבתוקף מקצועו (עיתונאי ראוי לשמו), ניהל שיחות עם כל מי שהיה מוכן לשוחח, בוודאי עם החבר חאלדי שהוכיח שלפחות בדבר אחד חנוך לוין צדק - היאוש בלונדון הרבה יותר נוח - שאל כמובן 'אז מה לא ברור לנו'?
שעל כך ענה לו חאלדי: כן, הפלסטינים "נלחמים לעצמאות", אלא שעצמאות איננה מלה נרדפת ל"ריבונות".
כדי להסיר כל ספק יערי הזכיר בסוף ההרצאה (דקה 56) דברים שאמרה נסארין, כלתו האהובה של אבו מאזן, המתגוררת בירדן (גם שם, בהנתן אמצעים סבירים וידועים, מתקיים הפסוק הנזכר של חנוך לוין): "תדאג שהנכדים האהובים שלך, לא יצטרכו לחיות עם הכתם, שסבא שלהם הפקיר את הפליטים".
"I rest my case"
אז זה אבו מאזן, "הפרטנר", שהיה כבר פרטנר ב-2013, יש אנשים המשוכנעים שגם אחרי ה-7 באוקטובר הוא 'הפרטנר'.
מה כן הציע יערי? את מה שהציע אלון הרבה לפני כן: הסדר ביניים שיסיים את "הכיבוש", יחזיר לשליטה פלסטינית "85 אחוז מהשטח" (כי פחות מזה "העולם" לא יקבל).
ג. הגיגים - ושוב תודה ליגאל אלון (אלא למי, לאלו שממשיכים להשכיח בכוח את מורשתו?)
מקצוע ההיסטוריה מזמן את הרגעים האלה. הקושי העצום לוותר על מעקב שיטתי יותר או פחות אחר כותרות העיתונים והחדשות המתפרצות, מקבל פיצוי עצום לא פחות, בדמותה של חוויית הפרספקטיבה, שהיא כנראה המקבילה של תחושת ה-"אהה!!" עליה מדברים פסיכולוגים בבואם להצביע על אסימון שנפל.
2013 היתה קצת יותר מ-8 להתנתקות. כבר אז מוזכר נתניהו כראש ממשלה. יש דברים שלא משתנים. כבר אז הלעג לתביעה של נתניהו, שאין צודקת ממנה, לדרוש מהפלסטינים הכרה בישראל כבמדינה לאום יהודית, כי אחרת המשמעות היסודית היא עמדה המצדיקה טרור, כלומר 'התנגדות', כי אם אין מדינת לאום יהודית כי אין עם יהודי הרי שהאנשים שיושבים כאן בבארי ובמטולה, הם פולשים, ואז אפשר להצדיק את המלחמה נגדם, של"חלש" מותר לנהל בכל צורה. תשאלו את החברים במערב. זו הרי בדיוק תפיסת עולמם.
2013 היתה בדיוק 20 שנה לאוסלו, ולכן מספיק רחוק אבל מספיק שקוף כדי לראות מה הסיפור, כי ערפאת כבר היה בעולם הבא 9 שנים, ואבו-מאזן, שאמרו עליו שהוא ואולמרט היו בערך כמו ארואסטי וברקוביץ, מלמיליאן ואוחנה, פיפן וג'ורדן, ואולי דווקא מקס ומוריץ (אבל לא דץ ודצה וגם לא השמן והרזה), המשיך לחמוק ממתן תשובות ראויות לשמן להצעות הזויות שהגיש לו אולמרט באמת ובתמים מתוך מחשבה שהנה הנה הנה בא השלום, אם רק 'נעיז' כי 'המעז מנצח' (ובכל אופן המעז איננו כבש אלא אם הוא מחליט להפוך מעז לכבש).
וב-2013 כפי שהראתה זאת שרביט, הצל הבינלאומי המשפטי הכבד החל לתפוס תאוצה, והנה אנחנו עומדים היום בתוך שיפא, שאין צורך לומר לא רק מה היו עושים הרוסים אילו מדובר היה במעוז אפגני, דאע"שי או אוקראיני (היו משטחים אותו מהאוויר לפני שבועיים שלא לומר שלושה חודשים). ובאותו אופן אנו עומדים בפאתי רפיח, מחכים שהרמדאן יגמר וחיזבאללה יסלים או לא יסלים, כי מה שקובע הוא לא שיקום הדרום או הצפון, אלא השיקולים האסטרטגיים של ארה"ב בטייוואן, והבחירות בנובמבר.
לא מלחמת חרבות ברזל יש כאן אלא מלחמת תרבות זבל. כמעט אותן אותיות, אבל רק כמעט.
ולכן לפרספקטיבה מהסוג הזה, 2013, לא ממש מזמן אבל מספיק מזמן כדי שנבין לכל הרוחות היכן אנו נמצאים, חשובה פי כמה מעוד מאמר דרמטי כזה או אחר, של פרשן אחר או כזה, שמשדר 'בין השורות' 'ידיעות סמויות מהשטח', שיש לו ואין לנו, ושלכן כדאי שנקשיב לו.
אם יש מישהו שכדאי שנקשיב לו, זה לא לכוכב התורן העובד באופן גלוי או סמוי במחלקת הקליק-בייט של טמקא, אלא לאחד כמו אהוד יערי, שכמו עיתונאי ראוי לשמו אחר, ההוא עם הזקן והאם תרצו, הקפיד להכיר היטב את הזירה אותה סיקר, כדי שלא לאפשר לאף אחד לעבוד עליו. או על קוראיו.
אבל ב-2013 הסכמי אברהם והתזוזות המעניינות והחשובות בעולם הערבי, היו מעבר לכל אופק, להוציא את אלו שראו את כל הסכסוך במונחים של מסך של חול שיום אחד תנשב רוח ותעיף אותו לכל הרוחות.
ולכן, והנה עוד פעם פרספקטיבה, הפעם משנות ה-50', השנים בהן נוסד פת"ח והתארגן על עצמו ערפאת, זו שהוצגה במסך של חול, ספרו הנשכח והמושכח (על ידי הליצנים מהאקדמיה של 'מחנה השלום', אחת מהן אפילו כלת פרס ישראל), כבר אז, לאמור - את מה שאמר אהוד יערי בסוף ההרצאה שלו - הסכמי ביניים ולא יותר מזה. ככל הנראה אף פעם, או לפחות בעתיד הנראה לעין. בוודאי לעין בת ימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה