45 שנים ללכתו של יגאל אלון - ראיון קצר ברדיו 103 (מהדקה ה-25 ועד הדקה ה-36)

 ראיון שנתתי אתמול ברדיו (דקה 25 עד דקה 36) ובו הזכרתי את הדברים הרגילים, הקבועים, אלו שעמדו לנגד עיני כלת פרס ישראל ושובל המדופלמים שגידלה על פי העקרון שהואיל ואלון לא היה ראש ממשלה הרי שהוא "החמצה" ולכן אין מה ללמוד מהמורשת שלו והוא לא ראוי לביוגרפיה.

הדברים הרגילים שהתפוצצו וממשיכים להתפוצץ לנו בפנים מאז ה7 באוקטובר, כמו כלים שלובים בתפיסת הבטחון, ישובים כחלק חשוב מאד בהגנת הגבולות על ידי הפיכת כל אחד מהם ליחידה צבאית מחומשת ומאומנת, תפיסת התיישבות העומדת מעל ולפני כל תפיסה בטחונית, תפיסה מדינית של יוזמה בליבה טענה חד משמעית וברורה: יש עם פלסטיני, אין לו הנהגה. 

או בלשון אלון: פלסטינים - כן, אש"ף - לא; ולמען הסר ספק, אם ב-1975 אש"ף לא, ב-2025 חמאס בוודאי ובוודאי שלא. מי כן? הירדנים. 

שתי מדינות? כן. מן הים עד המדבר - לא מדבר יהודה כפי שמשקרים פלמחניקים ששכחו את המחר אלא מדבר עיראק-ירדן.

איפה יעבור הגבול? ייקבע במשא ומתן שכדאי לא להגיע אליו אלא רק להסכמי ביניים ועד אז לקבוע עוד ועוד ועוד עובדות בשטח, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, כי שטח הוא עניין חשוב, לך תסביר את זה לפקידי רמ"י ולנקלים אחרים מהסוג שממשיך לחשוב שמורשת אלון לא חשובה.

והעניין האחרון, לא בחשיבותו אלא במועד הופעתו בדפוס (כחלק מהספר 'כלים שלובים', שוב, ביטוי שבו עצמו מקופלת חכמה גדולה שכלות פרס ישראל לא מסוגלות כלומר לא רוצות, כי הן מסוגלות, לראות אותה): אתיקה בפוליטיקה, שלנוכח צניחת האקדמיה בחלקה הגדול לביצות הבורות, דומה שיש להרחיבו גם אליה, ואין צורך לכתוב מאמר בשם 'אתיקה באקדמיה', אלא רק ליישם את מה שאלון דורש לפוליטיקה, גם באקדמיה ובעצם בכל תחום.

וכמובן איזכורו של הספר החשוב ביותר שכתב, א-פרופו אדם ללא מורשת,  'מסך של חול'

מילא 'יהי זכרו ברוך', חשוב בהרבה: תעמוד מורשתו כמגדלור לתיקון הנחוץ לנו כל כך. 

אלוהים (כך אומרים) נמצא בפרטים - חקירה נמצאת בשאלות: מחשבות וכיוונים על עתידה של ועדת החקירה

א. תקציר לממהרים

מה בכלל הבעיה? חוסר האמון הכללי שעלול לגרום לכך שועדת חקירה לענייני ה-7 באוקטובר (שם זמני), תתקל בחוסר אמון כבד, מה שיגרום לכך שחוסר האמון הקיים כבר מלכתחילה, יעמיק.

מכאן למסקנה: הדרך לחקירה אמיתית שיש סיכוי שתזכה לאמון ציבורי רחב מספיק (67%) עוברת בניסוח מדוייק ומפורט עד כמה שניתן של השאלות שלדעת הציבור (כל מי שרוצה לקחת חלק בתהליך) חייבים לענות עליהן.

כי חקירה תלויה בשאלות ושאלות בנויות על פרטים ופרטים ניתן לבדוק ומדובר בתהליך שניתן לממשו 'תוך כדי תנועה'.

ועל דרך השלילה: כפי שתאר זאת היטב ד"ר יועז הנדל והשר לשעבר (ואני אישית מקווה שגם בעתיד) בראיון לתמיר דורטל (בין הדקות 30 ו-46) - כל מי שעסוק בלדון בשמה של הועדה (ממלכתית או פרלמנטרית), בהמצאת מנגונים טכניים כאלו (משאל עם) ואחרים (מינוי שופט מחוזי ולא עליון), או בהסבר מדוע יש לדחות אותה, אולי לא רוצה חקירה, ובכל אופן לא תורם לקידומה.

ב. תקציר תולדות חוסר האמון בועדות החקירה

אין בכוונתי לסקור את תולדות ועדות החקירה בישראל. אינני מומחה לעניין, אבל אני משוכנע שכמעט כל ישראלי מכיר לפחות שני נושאים שעמדו תחת חקירה, שבמקרה אחד האמון סביב התוצאות היה נרחב, ואילו במקרה השני, הנמענים הישירים (או לפחות אלו שמציגים עצמם ככאלו) העמיקו את חוסר האמון בחקירת עניינם.

האחד - ועדת אגרנט. לכאורה ועדה שפעלה ללא מתום, ואין ספק שמבחינת עבודתה 'נטו', היא אכן פעלה ללא מתום. איפה היתה הבעיה? במיסגור צר מדי של תחום החקירה, כך שהועדה לא תפנה את מבטה אל מדיניותו של שר הבטחון משה דיין. די לקרוא בעניין זה את ביקורתו של יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות' בנושא. אז מדוע היא זוכה עד היום למעמד נישא? כי רוב הציבור בישראל לא מבין פוליטיקה ולא רוצה להבין פוליטיקה. מסוגל? כן, בוודאי. רוצה? לא ממש. והגורמים שתפקידם לעניין את הציבור במימוש 'זכותו לדעת' (התקשורת והאקדמיה שמזינה את התקשורת), חפים מכל רצון (ובמקרים רבים מכל כשרון, בוודאי מכל נטייה) לעשות זאת.

השני - פרשת ילדי תימן. כאן הסיפור הפוך. ארבע ועדות חקרו שאלה שאין לה שום אחיזה במציאות. ומכאן ברור מדוע רוב הציבור אדיש לנושא, ומדוע הנמענים - אלו שהכריזו על עצמם כעל בעלי העניין - מתנהלים כמו באותו מערכון מפורסם של הגשש המתאר היטב את גישתם 'הספורטיבית' של אוהדי בית"ר, לאמור: הם יקבעו את המגרש, את החוקים, את השופט ואת התוצאה. ובמלים אחרות, עסקני פרשת ילדי תימן (שלא היתה ולא נבראה) יהיו מרוצים רק כאשר ועדת החקירה תדקלם בדיוק את התוצאות שהם קבעו מראש כאמיתיות.

אז מה המשותף לשני המקרים הללו? כאמור: השאלות. במקרה הראשון צימצמו את היקפן, במקרה השני כיוונו אותן למקום שלא קיים. איך אמר המשורר הלאומי הידוע: "ככה לא בונים חומה".

ג. פרשת אלטלנה כמשל

על פרשת אלטלנה פורסמו באותה השנה (1978) שני ספרים תחת אותו שם מקורי: 'אלטלנה'. מה לאלטלנה ולענייננו? הכל. כי ההבדל בין מחקרו של אורי ברנר (שהיה סגן מפקד הפלמ"ח ב-1948) לבין מחקרו של שלמה נקדימון (עיתונאי חרוץ ונמרץ) הוא בדיוק במוקדו של מאמר זה: בשאלות.

הרי שני המחברים חשודים בהטיה. ברנר הוא לא סתם סמולני אלא ממש פלמחניק ועוד מהקיבוץ המאוחד. ואילו נקדימון ידוע בזהותו הפוליטית הרוויזיוניסטית.

ובכן, אם צודקים הליצנים הטוענים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, והליצנים לא צודקים כי תפקידם לבדר את הציבור ולכן מלאכתם לא נמדדת במונחים של צדק ושל שקר ושל אמת, אבל אם כך מקובל בציבור, ש'כל אחד עם הנראטיב שלו', 'כל אחד עם האמת שלו' ושאר קלישאות מסוג זה, איך אפשר לדעת מה באמת קרה באותם ימים לוהטים בחודש יוני 1948?

אם צודקים הליצנים וצודקים מקלישי הקלישאות אי אפשר לדעת את האמת.

אבל אם רוצים לברר מה התרחש בדיוק בכל רגע בין ה-15 ל-23 ביוני 1948 (מסגרת הזמן המינימלית להבנת הפרשה), וכיצד להבין את ההקשר (לשם כך יש לנדוד כמה שנים לאחור, לפחות לשנת 1935, ואולי אפילו 1931), אז הדרך הנכונה היא לעשות את מה שעשה אורי ברנר: פירוק התהליכים לפרטי פרטים ולמרכיבי מרכיבים שלגבי כל אחד מהם יש לשאול שאלות המחפשות תשובות המבוססות על מידע שמקורותיו טובים יותר (מסמכים) או פחות (זכרונות).

מה עשה נקדימון לעומת זאת? הניח מראש שבכירי מפ"ם, גלילי בראשם, חתרנים בולשביקים ידועים, הטעו את ראש הממשלה וכך יצרו את אי ההבנה שהביאה לטרגדיה.

במלים אחרות, ברנר, שרצה להבין מה בדיוק קרה, כלומר לשחזר את כל האירועים עד כמה שניתן ורק אחר כך להסיק מסקנות, הפך רצון זה לרשימה ארוכה של שאלות מדוייקות שדרשו תשובה שניתן היה להשיגה ברמת וודאות כזו או אחרת, כי ככה זה בחיים, לא תמיד יודעים הכל, אבל לפחות כששואלים אפשר לדעת מה יודעים ומה פחות.

נקדימון ציטט פרוטוקולים של ישיבות של מפ"ם או מפא"י כי זה מה שעניין אותו.

המשותף לשני המחקרים: הכותרת (כלומר הנושא); השקידה והמאמץ; השימוש במסמכים; הרהיטות; העניין.

אבל המפריד ביניהם חשוב פי כמה מהמשותף, וכך הופך המחקר של ברנר ליסוד אמין להבנת הפרשה, ואילו מחקרו של נקדימון לעוד פמפלט פוליטי.

ולמי שיש 54 דקות מיותרות, הנה נסיון שלי להסביר את העניין בהרצאה מלווה במצגת.

ד. אז מה אני מציע

אז מה אני מציע. ממש בקיצור כי הנקודה המרכזית אמורה להיות ברורה - הדרך לחקירה ראויה לשמה עוברת בהסכמה כמה שיותר רחבה על השאלות שיש לשאול. 

למשל מה קרה באוגדת עזה באותו בוקר ארור? או להבדיל: מה היתה הקונספציה ששירתה את ממשלות ישראל? או להבדיל: עד כמה הויכוח על הרפורמה המשפטית תרם להחלטת סינוואר וחבר השרצים שלו לפתוח באורגיית האלימות הפלסטינית הטיפוסית? או להבדיל: מה מערכת הכללים שעמדה בבסיס פעולתם של חיילי וקציני הפצ"ר לפני ה-7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר?

ברור לחלוטין כי כל שאלה כזו, בוודאי הראשונה, מתפצלת לעשרות שאלות משנה. כך נראית כל חקירה, כך נראה המחקר של ברנר על אלטלנה, כל התנהלה ועדת אגרנט אבל רק לגבי השאלות שהירשו לה לשאול כך שאף אחד לא ישים לב לעניינים פעוטים כמו אי הפעלת האמצעים המיוחדים בשבוע שקדם למלחמה, ומה הקשר בין צעד-מודע-לחלוטין-זה (ולא "מחדל" ולא "דיסוננס קוגניטיבי" מצידו של אלי זעירא שגם טרח להסביר שנים רבות אחרי מה היתה תפיסת עולמו המדינית ומדוע הוא משוכנע כי תפיסתו שלו לא רק נכונה יותר מזו של הפוליטיקאים הכסילים אלא עליונה עליהם).

איך זה אמור להתנהל? בשיא הפשטות. כל גורם ציבורי  (כלומר כל חמישה אזרחים החתומים על אתר אינטרנט, או כל אזרח המחזיק בבלוג בפודקאסט או בערוץ יוטיוב), יכול ומוזמן להתחיל להכין רשימה כזו.

הרשימות הללו אולי יצליחו להצטרף יחדיו לרשימה אחת גדולה, שאין שום סיבה שתסבול מתאריך פג תוקף. כלומר נכון יהיה להמשיך ולהוסיף שאלות על גבי שאלות, מתוך ידיעה שלא כל השאלות חשובות באותה המידה, וכי לא כל השאלות יקבלו תשובה.

אבל בדיוק כמו ברפואה - משל הסרטן מקובל ונפוץ ונכון - איסוף השאלות חיוני תמיד, כי אולי יום אחד יווצרו התנאים למתן תשובה, אבל אם לא תהיה שאלה, או אם יחסמו את חלקן א-לה-אגרנט, או לחלופין, אם ימציאו שאלות על דברים שלא היו ולא נבראו א-לה-'פרשת' ילדי תימן, אי אפשר יהיה להתקרב לאמת, וזו הרי המטרה.

ומי יאסוף את השאלות? הייתי עושה זאת בשמחה לו עמדו לרשותי האמצעים הנחוצים: משרד, צוות עובדים בשכר, מחשבים, ארוניות, טלפונים ושאר ירקות.

אבל כולנו מכירים אנשים שמכירים אנשים שלרשותם בהחלט עומדים האמצעים הנחוצים.

ויפה שעה אחת קודם.

ה. תוספת קטנה - ידידי רועי ביקש מידע על המתרחש מעבר לים בענייני ועדות חקירה מידידו הבוט, וזה מה שאסף עבורנו הגולם החרוץ:

▪ארצות הברית — ועדות חקירה בקונגרס

בארה"ב, כשפורץ משבר לאומי, הקונגרס לרוב מקים ועדת חקירה דו-מפלגתית (Bipartisan). למשל, ועדת 6 בינואר שחקרה את ההסתערות על הקפיטול ב-2021, ספגה טענות על כך שהיא מוטה נגד טראמפ, אך כללה חברים רפובליקנים ודמוקרטים בניסיון לאזן. אף על פי כן, ההטיה הפוליטית תמיד נוכחת, והפתרון הוא שקיפות מוחלטת ודיונים פומביים שמאפשרים לציבור לשפוט בעצמו.

▪בריטניה — ועדות חקירה ציבוריות

בבריטניה קיימת מסורת של Public Inquiries לחקר אירועים חריגים, כמו ועדת צ'ילקוט שחקרה את מעורבות בריטניה במלחמת עיראק. כדי למנוע הטיה, הוועדה נבחרת לרוב על ידי שופט עצמאי, ולא על ידי פוליטיקאים מכהנים. למרות זאת, רבים ביקרו את הוועדה על כך שהייתה "רכה" מדי כלפי ההנהגה הפוליטית.

▪קנדה — ועדות מלכותיות

קנדה משתמשת ב-Royal Commissions לחקר שערוריות לאומיות, כמו חקירת הפרות זכויות האדם של קהילות ילידיות (Truth and Reconciliation Commission). כדי להילחם בהטיה פוליטית, נוהגים לכלול נציגים ממגוון מחנות פוליטיים וקהילות, אך גם שם יש ביקורת על כך שוועדות מסוימות נטו ליישר קו עם עמדת הממשל.

▪אוסטרליה — ועדות חקירה ממלכתיות

אוסטרליה מקימה Royal Commissions בנושאים רגישים, כמו חקירת הטיפול הממשלתי בנפגעי התעללות בילדים. כדי לבסס אמון, נשיא הוועדה הוא לרוב שופט לשעבר, והדיונים מתבצעים באופן פומבי. עם זאת, היו מקרים שבהם ועדות הואשמו בכך שהתמקדו יותר מדי בנושאים שנוחים לממשלה.

ואיך מדינות מאזנות בין חקירה לאובייקטיביות?

שקיפות מלאה: ישיבה פומבית ופרסום דוחות מלאים.

הרכב מגוון: ועדות עם נציגים פוליטיים וא-פוליטיים.

שופטים עצמאיים: מינוי אנשים בעלי שם בתחומם, לא מקורבים פוליטית.

פיקוח ציבורי ותקשורתי: דיווח תקשורתי עוצמתי שמונע "טיוח".

מאמר בן 10 וחצי - נחמד למצוא משהו שאין צורך לשנות משום בחינה כמעט (מחקתי כמה מלים ופיזרתי את הפיסקאות לטובת נוחות הקריאה. כל השאר אקטואלי להחריד)

אחרי מלחמת ששת הימים עידכן יגאל אלון את ספרו 'מסך של חול', ובין השאר כתב בו את תובנותיו לגבי "ארגוני הטרור הערבים":

"הם קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה:

 א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית.

 ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים.

 ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...]

 ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] 

ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים". (מסך של חול, 1969, עמ' 425-424).

בסוף אוקטובר 1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר, לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר וממתינה למעידה של מישהו מהם (אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). 

 השלב הבא היה 'תורת השלבים' והאסטרטגיה נוסחה בידי הית'ם אל-איובי באמצעות המושג "no peace": 

 "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון" (אל הית'ם אל איובי, "אסטרטגיית העתיד הערבית לאור המלחמה הרביעית", בתוך יורם נמרוד (עורך), פלשתינאים בעימות, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאניים, גבעת חביבה, 1975, עמ' 18).

כעשור מאוחר יותר, ניסה עמוס עוז להראות ש'שיש עם מי לדבר'. בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר'. 

בהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': 

"שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית" (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983). 

במלים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהם לא מתים, לא מתחלפים וכמובן מתרבים.

 

כיצד יוסף קסטיין מסכם ב-1930 את האופן בו בראו בנות ובני שבט יהודה את מושגי האלוהים, האמונה והנבואה בתקופה שאחרי פירוד הממלכות

אמת הדבר: הם עבדו לאלהים, שהכירוהו וקיבלוהו עליהם לשעבר. הבעל נסתלק, אבל צורותיו היו קיימות עדיין והאלהים שהעריצוהו על ידי הצורות הללו, עדיין היה אלהי השבט, שעבד אותו. ואולם המחשבה הריליגיוזית שלהם אי אפשר לה למצוא סיפוק לאורך ימים באלהות מובדלת כזאת. אם יש כח שמחוץ לאדמה, מחוץ להישג השפעתו של האדם, מן ההכרח שיהיה עצם, כל יכול, עצם עליון; והואיל וכך אי אפשר שיהא סתם כח, סתם אלהים, אלא הכח, האלהים. ואולם דרך־מחשבה כזאת צריכה היתה בהכרח להביא אותם לידי ההכרה, שאלהיהם אינו אלהי השבט, או אלהי העם, אלא אלהי הקוסמוס. ואם יש אשר ניסו לצייר אותו, אם לא בתמונה, הרי על כל פנים בסמל, התחילו להבין מעט מעט, שהעצם כליל־השלימות וכליל־הכח, מה שהוא בלתי־ארצי בתכלית, אי אפשר לתארו במלאכת ידו של אדם יליד־אדמה, ואינו אלא עניין של האמונה, של המחשבה וההרגשה. וכך הלכו והתקרבו אל המושג של אלהים בתור אחדות, בתור כללוּת ובתור עצם שלמעלה מן ההשגה, שאין לציירו בתמונה.

התפּתחות זו של הרעיונות לא היתה מפשטה כל עיקר, אלא נתגשמה גם בדברים שבכתב וגם בחיי המעשה.

הדברים שבכתב נכללו בספר החמישי של חמשת חומשי התורה, בספר "דברים", או "משנה תורה". יצירתו של ספר זה חלה בתקופת הפירוד שבין שתי הממלכות, אלא שבצורתו הגמורה נתפרסם רק לאחר זמן. כל מה שסכנת ההתבוללות בקרב השכנים אשר מסביב הלכה וגדלה ביותר, כן רבתה ועצמה התפּתחותה של הספרות העברית מתוך כונה לחנך את העם ולהגביר בקרבו את הרעיון הדתי. החלקים הקדמונים של המקרא נתחברו כבר בימי דוד ושלמה. בתקופת הפירוד נאספו בהשפּעת הנביאים סיפורי־השבטים הקדמונים; אלא שהרחיבום, יצקו לתוכם חיים חדשים ושינו את משמעם ולא מתוך שרירות רצון ולשם גיבוב חומר בלבד, אלא כדי לכוללם יחד ולעשותם כלי־ביטוי של הרעיון. כיון שהדבר נעשה בשתי הממלכות כאחת, נוצרו נוסחאות שונות, אף על פי שהרעיון המרכזי נשתמר בכולן בעינו. וכך אירע, למשל, שבשעה שהנוסחאות השונות נסדרו לאחר זמן יחד, נקבעו זה אצל זה שני סיפורי־יצירה שונים, אחד קוסמוגוני, שעל פיהו עלתה הבריאה כולה, האדמה, ממלכת הצומח, בעלי־החיים והאדם, עליה אורגנית מתוך התהו והבהו, ואחד גיאו־צנטרי, שעל פיהו נברא האדם מעפר האדמה ואחריו נוצרו בעלי־החיים והצמחים. ההבדל שבין מקומות מוצאם של הכתבים וההבדל שבין המגמות, שהעורכים נתכוונו להן משום טעמים חינוכיים, גרמו בכלל לשינויים בהרצאה של מאורעות ובביאור מצוות וחוקים. גילוי השינויים הללו הביא את בעלי־הביקורת לידי מסקנות משונות, שאין זה מעניננו לטפל בהן כאן. אין ברצוננו אלא להטעים כאן, שהכתבים הללו אוצרים פרשיות של התפּתחות היסטורית, שאינן מתפּרשות אלא מתוך תשומת לב לתקופת יצירתן ולסיבות, שגרמו ליצירתן, ואינן סובלות כל הערכה שיש בה משל פולמוס טנדנציוזי.

ההערכה המעשית של הכתבים הללו והלימוד, שהיו מלמדים אותם להמוני העם, היו נוקבים ויורדים עמוק עמוק לתוך חייהם של הבריות. המידות והמנהגים שהיו מצויים אצלם, המצוות והחוקים שהיו מקיימים, לא היו דברים, שאדם מחזיק בהם מתוך הרגל, אלא הוטלו עליהם על ידי מוריהם כצורה הכרחית של ארח־חיים ושל קיום מוסרי ורוחני. המנהגים והמידות, נימוסי־הדת, השירות, האגדות, הזכרונות והחגים נצטרפו ודובקו יחד, ותחת היותם עירבוביה, נהיו להשקפת־עולם. עד עכשיו היו בני־ישראל חיים מיום ליום. עכשיו הכירו לדעת: שום דבר אינו מתארע בעולם שלא בקשר עם רעיון מוסרי נעלה. המאורעות שבחיי היחיד והמאורעות שבחיי הצבור אינם דברים שבמקרה. על ידם מתגלה רעיון מוסרי, אלהים או חוק קוסמי או קראו לזה בשם שתקראו. הם התחילו להבין את הרעיון האצור בהשתלשלות המאורעות. בשעה שממלכת הצפון, שלא רצתה בתמורה פנימית זו ושלא היתה מוכשרה לה, נמחתה מעל פני האדמה, בשעה שהחוק השולט בהיסטוריה הישראלית גזר שוב על העם את גזירת הבירור של המסוגל ביותר, הכירו השרידים, הכירה שארית ישראל דבר מופלא: לא אמת הדבר, שאלהים עומד לימין הלגיונות החזקים ביותר. אבל יש שהוא משתמש בלגיונות החזקים ביותר, כדי שהבריות לא יסיחו את דעתם מן העיון הפּנימי.

וכך אתה מוצא, שהמאורעות שהתרגשו בממלכת יהודה עד לחורבנה של ממלכת שומרון, לא היו בעצם אלא מאורעות פנימיים, רוחניים. המאורעות החיצוניים לא העמידו שום דבר קיים לדורות הנוגע נגיעה כלשהי לאדם של עכשיו, וכנגד זה נוצרו שם רעיונות. ששינו את פני האדמה. הרעיונות הללו היו אדירים כל כך, שהקימו להם באי כחם של עצמם: הלא הם הנביאים, הסגולה הרוחנית המיוחדת של הגזע הישראלי.

נבואה הריהי הרגשה, הכרה וחזון של החובה המוסרית המוטלת על האדם כל ימי קיומו על פני האדמה כלפי העולם הזה והעולם הבא, כלפי אלהים וכלפי היצורים שבעולם. מַתָּת זו של צְפִיה היא מתת חלקו של אדם היודע ידיעה ריליגיוזית בהירה מהו הדבר המנשא את חיי האדם למעלה מן המדריגה של אי־הדעת ושל חיי־הצמח ועושה אותם לקיום מלא תבונה ודעת. הדחיפה לראיה עמוקה כזאת ולהסתכלות כזאת באה מתוך כשרונו שלא להכנע מפני החיים ולא להניחם לבלוע אותו, אלא לעמוד בפניהם כל הימים בכח הנפש. דחיפה זו הלכה והתרגשה על נביאי ישראל שנות מאות וחידשה בלי־חשׂך את כחה ומשום כך נעשו יחידי סגולה.

נמצא, שהנבואה חזיון כפול היא: יש בה גורם דתי וגורם ארצי. אין דת בלי ארץ. אין בספירת הדת דבר שאינו מצוי בספירה שמחוץ לדת. אלמלא כן היתה הדת בדות ודבר שאין בו ממש. כשאנו מדברים על הדת, צריכים אנו לכלול לתוכה את כל החיים כולם. כל שאינו בכלל זה אינו אלא עמדה של פחד, של חוסר כשרון לבוא לידי רחשוש־הלב ושל אי־אמת. אפשר הדבר, שיעוד החיים וגורל האדם יתמלא אך בשמים. אבל הארץ היא מקומו של האדם החי. אין מועיל בשמים בלעדי הארץ.

חוקים כאלה משמשים התגשמות הצו המוסרי של עשרת הדברות. זהו הבסיס של חיים שלא מתוך רדיפה אחר טובת עצמם אלא על פי הרגש שבלב. כאן נבנה העולם מחדש וכיפת־שמים חדשה נמתחה למעלה ממנו. כאן לא הוקמו שמים, שהארץ משמשת להם יסוד רעוע. דת צומחת ועולה כאן מתוך עלילוּת ממשית. כאן אתה מוצא חיוב נלהב של החיים, הנובע מתוך המעמקים של התמכרות דתית. מלכות שמים היא מן העולם הזה, וגם מלכות האדם, שהכיר את אלהיו, הריהי מן העולם הזה.

וכנגד החובה המוטלת על העם אתה מוצא את ההבטחה. וכאן אנו נוגעים בענין, שהיה משמש תמיד עילה לווכוחים ולהתקפות של צוררים, הלא הוא הענין של עם סגולה. קודם כל עלינו לעקור מן השורש את הסילוף, שנסתלף המושג הזה, היינו את הרעיון שנתייחדה תעודה לישראל. היהדות אין לה מלאכות ומעולם לא שלחה שליחים להרביץ אותה בעולם. ואולם היא משמשת דוגמה חיה לגופי העיקרים של חיי החברה האנושית, הלא הם: ההודאה, שיש סדר מוסרי בעולם, שהרוח חיה לעולם וכח הזרוע אינו קיים אלא קיום עראי, שהמשפט והצדק הנם דברים שבהכרח, והאמונה במצב של שלום בין הבריות. וזוהי גם משמעותה של "הנִבְחָרוּת": העם צריך להיות מופת לגויים ולהוכיח זאת למעשה. נבחרוּת זו יש בה משום חובה ולא משום זכות. אין כאן משום "אנו רשאים", אלא משום "אנו חייבים".

מתוך מְלָאי פנימי זה של חובה רוחנית, שנתנסחה תחילה על ידי הנביאים בצורה של צו, חיו היהודים בכל דרכי־הנדודים שלהם ובכל הפורעניות שהתרגשו עליהם עד היום הזה. וכי עדיין מקוֹרָאִים הם כיום הזה? אפשר. הרי זה עם שנתמנתה לו אריכות־ימים. עדיין מוטל עליו להוכיח את ערכו. עדיין יכול הוא לשמש דוגמה. אפשר שנגזר עליו לסוף באחד הימים. אבל עדיין כחותיו חיים בקרבו, וכיון שהם חיים, משמע שיש להם ערך ואינו רשאי להמיתם.

על זהות ושייכות - שני עניינים נפרדים וקשורים, שרק מאז העת החדשה, ובוודאי בימינו, הפכו להיות נושאים מבלבלים: נסיון (נוסף) לעשות סדר וקריאה ל"העזה למרכז"

1. עד לעת החדשה אנשים לא עסקו לא בזהות ולא בשייכות, לא כי הן לא היו חשובות אלא כי הן היו ברורות מאליהן. ומדוע? קודם כל כי תנאי החיים קיבעו את הזהות ואת השייכות לגבי 99% מהאנשים, ושנית האמונה בבורא עולם משגיח, עשתה סדר לאנשים ולקבוצות של אנשים.

2. בימינו, מאז תחילת עידן המהפכות (המדעית, הפוליטית, התעשייתית, החילונית, המידעית וכן הלאה: 'יותר חשמל פחות עמל'), ובכל מקום בו הוא היכה שורש (כמו בישראל וכמו ב'מערב'), השתחרר האדם מהתלות הישירה במגבלות הטבע, ולכן לשייכות הקבוצתית שלו אין השפעה ישירה על יכולת הקיום שלו, ולכן הוא חופשי לעסוק בזהות ובשייכות. בנוסף, האפשרות של 'מות האלוהים' - גם אם לא נלקחה ברצינות רבה מדי על ידי רוב האנשים - יצרה דינמיקה של בירור מתמיד של מאין באנו ולאן.

3. העיסוק הזה בשייכות ובזהות עומד בבסיס התארגנויות כאלו ואחרות, אך הוא גם יכול\עלול להביא לאבסורדים ידועים. הסיבה לכך היא שככל שמשתכללת המערכת המספקת לנו את צרכי הקיום (ממזון ועד בטחון אישי, מרפואה ועד הזיקנה), אין כמעט שום מחיר קיומי-מוחשי להכרזה עצמית על זהות כזו או אחרת, וגם אין קשר ברור בין קיום לבין שייכות.

4. כללי המשחק הדמוקרטיים המקדשים קודם כל את חופש המצפון, בלעדיו לא תתכן בחירה חופשית, בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, מחייבים הגנה מוחלטת על כל ביטוי של זהות ושייכות, כולל כאלו שהן לא-זהות ואנטי-שייכות. במצב משברי כמו זה שישראל נתונה בו למעשה מיום הקמתה ועוד יותר מכך ב-30 השנים האחרונות (נגיד, מאז רצח רבין), התופעה הזו יוצרת תגובות נגד שמאיימות על הדמוקרטיה, זאת מתוך זיהוי הדמוקרטיה כמכשיר המגן עקרונית (משפטית) על אנטי-שייכות, כלומר למעשה על פירוק החברה, כלומר על האפשרות להרוס את כל המנגנונים המאפשרים לכולם את הקיום הפרטי שלהם, הכולל את חופש המצפון.

5. במלים אחרות, סעיף 4 אומר בקיצור כי אולטרא-פלורליזם כולל בתוכו את האפשרות להרס התנאים לקיומו של פלורליזם. 

6. מסקנה מסוכנת לא פחות מאולטרא-פלורליזם היא זו הרואה בכל מה שקשור לקידמה ('פרוגרס') ולצאצאית המעשית הישירה שלה  - דמוקרטיה - טעות ואיום ובהתאם מציעה לבטלה לחלוטין או לכל הפחות להחלישה כך שתתקיימנה גם זהות וגם שייכות.

7. הדרך לכן חייבת להיות אחרת: לא קידוש האולטרא-דמוקרטיה וגם לא חיזוק המגמות האנטי-דמוקרטיות. הדרך הנכונה היא בלשון הפרוגרסיבים של שנות ה-50': "ההעזה למרכז". על דרך השלילה פירושה של העזה זו היא האומץ שלא ללכת לקצוות, גם לא בשם הגנה מפני קצוות אחרים. כי הליכה כזו לקצוות, גם אם היא נעשית בשם הגנה על היקר מכל (חופש המצפון לצורך הטיעון), היא הליכה לקצוות, והליכה לקצוות היא טעות מוסרית (כי היא מראש פוסלת את 'האחר'), עקרונית (כי היא סותרת את הרעיון הדמוקרטי המבוסס על דיאלוג) ועניינית (כי היא מנסרת את הענף המשותף עליו כולנו מנסים לשבת).

8. כיצד ניתן לצעוד בנתיב של "ההעזה למרכז"? באמצעות הבנה היסטורית של המצב האנושי. חופש המצפון, פלורליזם, ליברליזם, דמוקרטיה, מדינה יהודית ועוד, כל אלו הן אפשרויות, התפתחויות לא הכרחיות, שבדיוק כמו נייר, גוגל ומקרר, נוצרו על ידי בני אדם, עבור בני אדם, ובירורן לקוי  עד בלתי אפשרי אם הוא איננו חלק מתמונה היסטורית אמינה וכוללת לגבי מהותו של האדם. 

9. במלים אחרות, סעיף 8 אומר שמי שמתעניין במצבם של האנשים, במצבה של חברה מסויימת, במצבה של האנושות, במצבו שלו, בכל קנה מידה, כדי להתעניין בענייני אדם יש להבין מה הוא האדם.

10. האדם, מבחינה אבולוציונית, הוא יצור בעל-חיים המקיים כמו כל בעלי החיים מאמצים לקיום ולהתרבות. בשונה מרוב או כל בעלי החיים, הוא עושה זאת תוך שילוב של שלוש גישות שונות, ולפעמים תוך העדפת האחת על האחרות: שיתוף פעולה עם זולתו, תחרות עם זולתו, הפעלת אלימות על זולתו או חוויית אלימות כלפיו מזולתו. כל זה התפתח במקומות שונים ובצורות שונות ולכן האנושות המונה היום כ-8 מיליארד בני אדם (לפני 250 אלף שנה לכל היותר מליון אחד), בנויה בפועל על אלפי זהויות וקבוצות שייכות, העושות שימוש באלפי שפות שונות ומשונות.

11. במלים אחרות, השייכות והזהות אינן צעצוע תיאורטי שהגיע לעולמנו כחלק מהשיעמום הפוסט-מודרני שנולד אחרי השפע שהתפתח לשיאים מדהימים משנות ה-50' וה-60' ועד ימינו, אלא שייכות וזהות הן חלק מהותי ומרכיב מרכזי בהוויה האנושית. 

12. מדוע אם כך מתקיים ויכוח על עצם הצורך בעיסוק בזהות לצד ביטויי זהות אולטרא-משונים מזה? ומדוע באופן דומה תחושת השייכות או שלא מתקיימת כלל (בשם אולטרא-אינדיבידואליזם) או שהיא מגבילה עצמה רק לאלו שהם ממש כמוני, תוך ראיית מי שאינו כמוני ('האחר') כאויב או לכל הפחות כאיום? ניתן להצביע על סיבה נוספת לזו שכבר עלתה בסעיף 2: הניתוק בין השייכות והזהות לבין סיפוק צרכי הקיום. במקרה הישראלי הסיבה הנוספת הוגדרה על ידי הסוציולוגים ליסק והורוביץ בצירוף 'ישראל: חברה בעומס יתר' (כותרת המשנה לספרם 'מצוקות באוטופיה', 1990).

13. הניתוק בין שייכות וזהות לבין סיפוק צרכי הקיום, מתקיים בישראל באופן ברור לחלוטין במקרה של החרדים (אבל למעשה של כל דוגמא אחרת, כל אחת עם הספציפיות שלה). סיפורם של החרדים הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיות ישראל חברה בעומס יתר. התוצאה היא בריחה של אזרחים רבים מעיסוק בזהות, ויתור של רבים לא פחות על שייכות, או כאמור אימוץ זהויות וקבוצות שייכות חלקיות.

14. כאמור בסעיפים 4-5-6, המצב הזה מזין גם את הקצוות ההולכים ונהיים 'פנדמנטליסטים' (כל צד עם 'היסודות' שלו: אולטרא-דמוקרטיה ואנטי-דמוקרטיה), וגם את הניהיליזם וההדוניזם (אכול ושתה וכן הלאה). ומכאן שמי שחרד למצב החברה, חייב לאמץ את "ההעזה למרכז", שמשמעותה המעשית היא זו:

א. להעיז ולהכיר את האופן בו התפתח ההווה מתוך העבר (במלים אחרות: ללמוד היסטוריה)

ב. להעיז ולהכיר את העמדות העקרוניות של אלו שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: ללמוד את האקטואליה)

ג. להעיז ולבחון את העמדות שלו בעיניהם של מי שנתפסים בעיניו כאיום וכאויב (במלים אחרות: לפגוש אזרחים שונים)

ד. להעיז ולבחון את מרכיבי זהותו ותרבותו, ולבחון עד כמה האישי הוא למעשה לאומי (במלים אחרות: להעמיק במורשתו)

ה. להעיז ולהשמיע קול בגנות הקצוות ובשבח הריסון העצמי (במלים אחרות: לזכור שדמוקרטיה פירושה פשרות)

קטע נפלא - התפרסם בעברית ב-1938, נכתב לפני זה בגרמנית, על ידי היסטוריון יהודי, יוסף קסטין (ותודה לפרוייקט בן-יהודה שמזמן לי כאלו דרישות שלום מהעבר)

עם ישראל עומד בראשיתה של תקופה היסטורית חדשה. הכרה מוצקה זו, ששום דבר אינו עלול להזיזה ממקומה, מטילה חובה לצייר עוד הפעם את תמונת חייו וגורלו של העם הזה ציור מצומצם ומרוכז. עם, הרוצה להמשיך את דרכו ההיסטורית לאחר הפסקה של מאות שנים, חייב לדעת לא רק מה שפעל ועשה עד יום אתמול, אלא חובה יתירה מוטלת עליו ללמוד גם את הטעמים, שעל פיהם פעל את פעולתו. אם אין את נפשנו להפקיר את הדרך המובילה ליום המחרת בידי המקרה העיוור או לאמונה בכחם של פּרוציסים סוציולוגיים, מן הצורך לנו לנסות לברר, איך עברה הדרך עד היום האתמול.

דבר שאינו מוטל בספק הוא, שבירור כזה אי אפשר שיהא נעשה מתוך אובייקטיביות מוחלטת. היסטוריה אובייקטיבית אין אתה מוצא אפילו בצירוף מיכני של העובדות. ולא עוד אלא שהיסטוריה אובייקטיבית לעולם בדאית היא, לפי שהכרח לה להעלים עין מכל אותה ההשפעה, שמהלך ההיסטוריה וכיוונה מושפעים על ידי מאמצי־כח נפשיים ורחשי־נפש דתיים, על ידי האיניציאטיבה המכרעת של גדולי עולם יחידים ושל יוצרי־יצירות ועל ידי מאורעות ציבוריים גדולים, ביחוד בעתות של פורעניות לאומיות. כל עם מנסה למצוא בהשתלשלות ההיסטוריה שלו טעם לקיומו ולמעשיו, להמציא רעיונות, המתגלמים אחר כך במעשים ונעשים מתוך כך עילה היסטורית חדשה בפני עצמה. הרעיון משמש אפוא גורם בהיסטוריה, ולפיכך מתעסק הספר בעיקר בחקר הרעיונות והרצאתם. 

כי לא על פי העובדות לבדן נוכל לכוון את דרכנו ליום המחרת. הפעולה־החוזרת של הצבור בעקב העובדות חשובה היא מן העובדות עצמן, ופעולה־חוזרת זו נקבעת על ידי טיבם וכחם של הרעיונות החיים בקרב הציבור. אם רעיונות כאלה היו רצויים לנו ביום אתמול, זכאים אנו לרצות בהם גם היום, ומתוך כך זכאים אנו לשאוף לכך, שההיסטוריה של מחר תהא מכוונה למתכונת הפנימית של אתמול. הצלחת הדבר הריהי ענין התלוי בכח הנפשי, ואם כן הריהי תלויה בסופם של דברים בגורל. והואיל וכך אין דברי הספר הזה יכולים להכנס אלא ללבם של אותם הבריות, שהיסטוריה אינה בשבילם אוסף של חומר בלבד, אלא גם מאורע נפשי, הרואים את העתיד כהמשכו של העבר והנוטלים זכות לעצמם ליצור היסטוריה, לשאוף לאחדות העם ולדחוק את הקץ.