עוד דף היסטורי – על 'הנייר - מדפדפים בהיסטוריה' מאת מארק קורלנסקי

    א.   קץ העידן הגוטנברגי ונבואות מופרכות אחרות

כותרת דרמטית בעיתון יומי משנת 1972 הכריזה: "תם העידן הגוטנברגי". המאמר העתידני הסביר לקוראים הנרעשים, שהואיל ואי-שם בסוף מערב הולכת ומתפשטת המצאה חסרת תקדים (לימים תוכר בשם 'מחשב ביתי'), הנושאת את בשורת המלה הדיגיטלית, הרי שתוך זמן קצר עומד להגיע לקיצו "העידן הגוטנברגי" שהחל כמעט בדיוק 500 שנה קודם לכן, כאשר צורף הזהב הגרמני יוהאן גוטנברג "המציא את מכונת הדפוס".

ובכן, המציאות כרגיל מעט שונה מהתחזיות הדרמטיות לגביה. מי לא היה רוצה לדעת מה צופן העתיד? הרצון הזה חזק ושריר והוא לא מתרשם מהעובדה שכמעט כל התחזיות הדרמטיות מסוג זה, שהציעו לאורך תולדות האנושות 'נביאים', 'חוזים', 'מכשפים' ובימינו 'עתידנים', לא רק שלא התגשמו, אלא שבדרך כלל התגלו כמופרכות והפוכות.

הנייר למשל. ב-1972 עמדה תפוקת הנייר העולמית על 136 מיליון טון. 50 שנים לאחר מכן המספר גדל פי שלושה כמעט, והגיע לכ-400 מיליון טון. לשם השוואה, אוכלוסיית העולם גדלה באותה תקופה 'רק' פי 2.1 (מ-3.8 ל-8 מיליארד נפש). ובכן, העידן הגוטנברגי לא תם. ומה לגבי התחזיות הדרמטיות? אין דאגה: הצורך האנושי לדעת מה צופן העתיד חזק עוד יותר מהצורך של האנושות בנייר ומוצריו.

ומה לגבי ראשית 'העידן הגוטנברגי'? ובכן, מי שמעדיף לספק את יצר הסקרנות שלו באמצעות ההיסטוריה, תוך ויתור כואב על הבטחות (השווא) של הפוטורולוגיה, יגלה שאמנם גוטנברג עסק במאמצים להפוך מכבש יין למכונת הדפוס בשנות ה-30 של המאה ה-15, אבל הוא לא 'המציא' את הדפוס יותר מאשר מאן-דהוא המציא את האש או את הגלגל.

כי זו דרכה של ההיסטוריה האנושית: היא מתפתחת תמיד במהלך אבולוציוני, ולא רבולוציוני. גוטנברג למשל שילב את יכולותיו כצורף זהב (היכולת לעבד במדויק מתכות למיניהן) עם מכונה ידועה בזמנו (והרבה לפניו): מכבש ליצירת יין המבוסס על כוחו העדיף של בורג עץ גדול המחובר למדף עץ עבה הלוחץ ענבים ליין או זיתים לשמן. ומה באשר לדפוס עצמו, כלומר לחיצת צורה גרפית מסויימת על פני נייר (או חמר או שעווה)? ובכן התופעה הזו מתועדת אלפי שנים לפני גוטנברג, בסין למשל.      

   ב.     "Mark Kurlansky – Paper: Paging through History"

האם זה אומר שאין לגוטנברג שום חשיבות? ממש לא. גוטנברג, כמו ממציאים לפניו ואחריו, ידע לשלב את המרכיבים הקיימים לכדי המצאה מהפכנית בתוצאותיה. וזו בערך תמצית הרעיון העולה מספרו של ההיסטוריון מארק קורלנסקי, שבמעט פחות מ-400 עמודים תחת הכותרת Paper, מראה לנו כיצד עולמו המופלא של הנייר הוא עוד ביטוי לאופי המפותל של האבולוציה האנושית.

קורלנסקי מבטל בחריפות את מה שהוא מכנה Technological Fallacy, כלומר התפיסה הרווחת לפיה  "הטכנולוגיה משנה את החברה", כשלמעשה הסיפור תמיד הפוך: התמורה החברתית היא המביאה לפיתוחה של טכנולוגיה [xiv]. זאת ועוד: טכנולוגיה לדעת קורלנסקי איננה "מכשירים ומכונות", אלא "יישום מעשי של ידע" [xiii], במאה ה-19 באמצעות קיטור, היום באמצעות אלקטרוניקה, לפני 1000 שנה באמצעות מים וכן הלאה. וברקע התפתחות הנייר עמד התהליך הזה: "קודם הופיעה השפה המדוברת, אחר כך הציורים, אחר כך הפיקטוגרף, אחר כך האלפבית, אחר כך פונטיקה ורק אחרי זה כתיבה" [xiii]. ומכאן הדרך לחיפוש אחר חומרים נוחים לכתוב עליהם – מהחמר דרך הפפירוס, ממגילת הקלף ועד לנייר.     

   ג.      "אל תרכיבו משקפיים, לא שחורות ולא ורודות – הסתכלו נא בעיניים פקוחות"

כמו בכל נושא חשוב אחר, גם התקשורת האנושית על שלל דרכיה, התפתחה באופן מפותל כאמור, זאת בניגוד לנטייה האנושית לדרמה ולסנסציה, מ"גילוי" אמריקה ועד "מהפכת ה-AI", הישגיהם של "גאונים" חד-פעמיים ש"כנגד כל הסיכויים" הביאו ל"קיצו של עידן" ולפתיחתו הנסערת של יורשו. חשוב לא פחות: בכל המקרים כמעט, התגובה החברתית היתה דרמטית בהתאם: מזה 'משיחיות טכנולוגית' – ימות משיח שיגיעו עם השפע שייצרו המכונות, אז גם ייתמו חטאים מן הארץ), ומזה דיסטופיות בהן מכונות רודות בבני אדם.

קורלנסקי מביא למשל את סיפורו של נזיר צרפתי בן המאה ה-12 המבקר בספרד ורואה לתדהמתו יהודים ומוסלמים הכותבים על "עלים המיוצרים מבגדים ישנים" במקום על "עורות של בעלי חיים", דבר המוכיח לדעתו את התדרדרותם המוסרית של בני הדתות הטועות [xiii]. מעט מאוחר יותר, במאה ה-14, שיבץ דנטה אלגיירי הזהרות דומות מפני הנייר ביצירתו 'הקומדיה האלוהית'4 [76]. בהמשך הדרך יזדעזעו הוגי דעות מהתפשטות הקריאה – בכלל ובקרב נשים בפרט – כפי שלפני זה כמה מהפילוסופים היוונים הקדמונים, הביעו דאגה מיואשת מהעובדה שאנשים מעדיפים לכתוב את מחשבותיהם במקום לזכור אותם בעל פה, שהרי 'כידוע' זכרון טוב הוא סימן לחוכמה מפליגה.

כך או אחרת, האבולוציה לא עצרה לרגע. הפרק הראשון, שכותרתו "היות אדם", מסתיים במלים אלו: "לא היה שינוי גדול יותר בתולדות האנושות מהשימוש במלה המדוברת לשימוש במלה הכתובה. מהרגע ששינוי זה נוצר, החברה האנושית כבר לא יכלה להסתפק באמצעי כתיבה יקרים ומסובכים לייצור. כך עלה הצורך ב'משהו' חד פעמי כמו שעווה, קל כמו עלים, זול כמו חמר ועמיד כמו קלף" [21].     

    ד.      "ספרים רבותי, ספרים"

במלה אחת: נייר. קודם בסין ובהמשך בקוריאה וביפן, ובהמשך בהודו, ומשם למערב אסיה, ובהמשך בזכות התפשטות הערבים עד לסוף מערב, גם לאירופה. אבל בהמשך להגיון 'הצורך כאבי ההמצאה', הנייר, כמו 'המצאות' אחרות של הערבים (מדע שימושי כמו אסטרונומיה אבל גם ספרי מתכונים [64] והוראות כיצד לייצר אלכוהול [59]), לא אומץ על ידי האירופאים אלא ממש בשלהי הנוכחות הערבית בחצי האי האיברי.

את הסיבה סיכם – אולי מבלי שהתכוון לכך – הגיאוגרף הערבי, איש המאה ה-10, אל-מסעודי, אשר סייר ברחבי העולם המוכר לו אז, ותאר את אורחם וריבעם של אנשים ותרבויות. "ככל שאתה מתקדם צפונה" כתב על אירופה, "אתה מגלה עד כמה האנשים טיפשים, גסים ואכזריים יותר" [85]. לשם השוואה, כאשר הקיסר הסיני האן החליט להעביר את בירתו מהעיר שאנגאן לעיר לויאנג, 2000 כרכרות נדרשו כדי להעביר את הארכיון הכתוב שלו."מאה שנים מאוחר יותר" מוסיף קורלנסקי, "הספרייה הלאומית [הסינית] גדלה פי שלושה" [32]. בימיו של אל-מסעודי, במאה ה-10, שכנו בין כתלי הספרייה הערבית בקורדובה כ-400 אלף ספרים. בספריית הותיקן לעומת זאת, שנחשבה לגדולה ביותר בעולם הנוצרי,  הגיעו ל-5000 ספרים רק בשנת 1455 [69].

אבל כפי שתאורת גז המשיכה לשמש את פריז אפילו עד לפני כחמישים שנה, זאת למרות המצאת תאורת החשמל כמעט מאה שנה קודם לכן, ובדיוק כפי שבכבישי ארצנו תקועות בפקקים זו לצד זו מכוניות חשמליות 'עתידניות' לצד רכבי-אספנות בני שבעים, כך גם הנייר לא הביא לקץ השימוש בפאפירוס, קל וחומר בחומרים נגישים אחרים, שחלקם כמו עור מעובד, זכו – ומוכיחים זאת יהודים עד היום - למעמד של קדושה. ואם להשאר בזירה המוכרת: יריעות נחושת שימשו לכתיבת 'מגילות קומראן' כמו גם לאלפי תעודות 'ארכיון בר-כוכבא' הנחקר ממש בימים אלו ע"י צוות חוקרים בהובלת ד"ר יצחק אשל.      

    ה.     מים, תחתונים, ופלדה

ומה זה בכלל נייר? כשם ש'פלסטיק' הוא לא יותר מכותרת כללית לעשרות אלפי סוגים שונים של חומר המבוסס על נפט, כך גם 'נייר' היה (ועודנו) כותרת למאות סוגים של חומר המבוסס על סיבים מהטבע. קורלנסקי מציג התפתחויות בתחום זה, בהם רב הנסתר על הגלוי והמקריות על הכוונה. כי בשונה מלא מעט המצאות שנהנו מיסוד אינטואיטיבי (חישבו על היחס בין הציפור למטוס), הנה המרחק מקליפת עץ התות או מאוסף של בגדים ישנים לגליון נייר רחוק מלהיות מובן מאליו. בדור האחרון המודעות לנזקי הסביבה של תעשיית הנייר הביאו 'אפילו' ענקיות נייר לאמץ מדיניות של ריסון עצמי, והתוצאה היא פיתוחן של שיטות ייצור נייר המבטיחות קיימות.

אבל עד אמצע המאה ה-20 עשתה תעשיית הנייר שימוש בכל חומר גלם רלבנטי, ובלבד שהתקיימו תנאים טובים לעיבודו: קודם כל מקור יציב של מים נקיים. באירופה, בה מפעל ייצור נייר ראשון הוקם ככל הנראה באמצע המאה ה-13 באיטליה, חומר הגלם הזמין ביותר היה סמרטוטי הבגד המשומש. הוא נהיה זמין עוד יותר כאשר אירופאים החלו להעדיף לצורך לבושם התחתון את הפשתה על פני הצמר. כפי שתאר זאת קורלנסקי: "אין עדות באשר לשאלה עד כמה תרמו לבני הפשתן לכך שהאירופאים הפכו לפחות עצבניים, אבל הספקת הסמרטוטים גדלה מאד" [83]. על התאבון האדיר של תעשיית נייר לחומרי גלם זמינים ובכמויות מעידה למשל העובדה שב-1825 הודפסו באנגליה 29 מיליון עיתונים, ומעיד סיפורם של סוחרי סמרטוטים שפשטו כצבועים ביולי 1863 על מדיהם המגועלים בדם של אלפי הרוגי קרב גטיסבורג, המפורסם והחשוב ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית. הנייר היה חשוב לא 'רק' לצרכי תעמולה, אלא גם לשימושים דחופים יותר: נייר דחוס היווה מרכיב חשוב במערכת הירי של הרובים [245].

מסוף המאה ה-18 אך ביתר שאת מראשית המאה ה-19, עשתה מכונת הקיטור לתעשיית הנייר, את מה שהיא עשתה לשאיבה, לתחבורה, ולפס הייצור. הסיפור הידוע הזה אמור להעמיד באור מדויק יותר את רעיונו המרכזי של קורלנסקי, אודות היחס הנכון בין תמורה חברתית להתפתחות טכנולוגית. המהפכה התעשייתית הגיעה לעולם בעיקר בזכות מיליוני הספרים שהודפסו מתחילת 'העידן הגוטנברגי'. תעשיית הידע שרק הלכה והתעצמה מעצם קיומה במקצב הנדסי תרתי משמע, הביאה במאה ה-18 את דניס דידרו, 'האנציקלופדיסט' המפורסם, לנסח תקווה מפליגה לשחרור האדם "משלטונם של אחרים" באמצעות איסוף מסודר, שיטתי ונגיש של הידע הטכנולוגי, שיאפשר "לאמן לקרוא, לפילוסופים לחשוב על עניינים מועילים, ו'לגדולים'  לעשות משהו בעל ערך עם סמכותם ועושרם" [231].      

     ו.        ובכן – ההיסטוריה, לא רק של הנייר, אף פעם לא די לה: אין בה נקודות, רק פסיקים

האנציקלופדיה של המאה ה-18 ראתה אור ב-28 כרכים. היום 'כל הידע' כביכול נגיש בלחיצה על כמה כפתורים. בהתאם נהייתה יומרת 'המשיחיות הטכנולוגית' גדולה עוד יותר: משחרור האדם בצורך לנהוג עצמו לדעת בכבישים, ועד לשחרור האדם מהצורך בלהנהיג את שכלו, שהרי לשם כך המציאו את ה-AI. אדרבא, בישראל היו גם מלומדים שהסבירו שהואיל ונשיא סוריה לשעבר בשאר אסאד גולש באינטרנט ודובר אנגלית רהוטה, הרי שברור שהוא  חייב להיות איש שלום, וכי 'לא יעלה על הדעת' שלצד היותו גולש זריז במרשתת, הוא גם רודן אלים ועריץ חסר מעצורים.

ספרים כמו זה שכתב עבורנו קורלנסקי, אמורים ללמד אותנו שאין קיצורי דרך, שאין להיסטוריה האנושית קץ שיבוא מתוכה, שהאדם כפי שהגדיר זאת קאנט  "עשוי מבול עץ כה עיקש" ולכן "אי אפשר ליצור ממנו דבר שהוא ישר לחלוטין". את ספרו עתיר הדוגמאות, הנתונים, הסיפורים והאנקדוטות בנושאים מנושאים שונים – טכניקה, כימיה, פוליטיקה, מדע שימושי, אמנות, עיצוב, ארכיטקטורה ועיתונות -  מסיים קורלנסקי כך: "ברור שלבני אדם יש רצון מולד להתחבר זה לזה [...] סביר להניח שרצון זה ילך ויתחזק ככל שבני האדם יתפתחו עוד יותר, כי זו תכונה שמועילה להישרדות. זו הסיבה שבני האדם המציאו שפה מדוברת, אחר כך שפה כתובה, אחר כך נייר, אחר כך דפוס, ואז את האלקטרוניקה. מדובר באבולוציה ולא מהפכה. והנה השפה הכתובה חוזרת לציורים ופיקטוגרפים: משלטים המציינים שירותים לנשים וגברים, ועד השימוש באמוטיקונים בתקשורת הדיגיטלית. ומדוע? [...]  כי שינוי והתנגדות לשינוי תמיד הופיעו בד בבד" [336].

 

 

 

מכתב תשובה לא לרב חובל איטלקי אלא ליהודי צעיר שביקש ממני התייחסות לכמה נושאים שאותם אפשר להבין דבר (שלי) מתוך דבר (שלו)

 

1. טענת הרב ('בעל הסולם') אודות אחריות היהודים על השמדתם בימי הנאצים היא אימוץ משונה של גישת האנטישמים לפיה היהודים אשמים בכל. כמה פעמים יש צורך להזכיר מליון וחצי ילדי ישראל שהושמדו על ידי הנאצים, ולתהות מה היה חטאם????

2. ילדי תימן זו עלילת דם שפלה, שמבחינת מבנה הטיעון שלה היא בדיוק כמו הטיעון הנזכר אודות אחריותם של היהודים לכל צרות העולם, כשבמקרה הזה עבור המנוולים ימח שמם שממשיכים להפיץ את התועבה הזו, 'אשכנזים' בכלל ומפאי בפרט תופסים את מקומם של היהודים. כל התייחסות ולו כזית לטענה הזו היא סוג של מתן הכשר. עצם העובדה שעלי להתייחס אליה בהתכתבותנו עושה לי רע. אני מאחל למפיצי התועבה הזו חיים ארוכים מלאי סבל מכל הסוגים. ילדי תימן לא נחטפו ולא נעלמו ובוודאי לא כקונספירציה של הממסד, והדברים נחקרו לפחות ארבע פעמים ומי שרוצה להעמיק בנושא יתכבד ויעיין למשל בבלוג של אבשלום בן צבי שהקדיש - יחד עם עוד כמה אנשים טובים וחרוצים - זמן רב לנושא ולהפרכתו לבנה אחר לבנה, גרגיר אחר גרגיר. העובדה שיש אנשים הממשיכים לדבר על התועבה הזו, מעידה רק על דבר ידוע אחד כנגדו יצא הנביא ישעיהו בפרק ה' פסוק כ': קצת חבל שיש גם יהודים מתועבים ושקרנים, אבל לפחות זה מוכיח שמבחינה זו אנו עם ככל העמים.

3. גישתי בעניין הנסיון להבין את תהליך קליטת העליה הגדולה של שנות ה-50' איננה 'להקטין את הלהבות' אלא להציע דרך תבונית לדון בעבר. מי שהולך בדרך הזו ממילא מגלה שהואיל והמציאות היתה מורכבת, הרי שנעשו טעויות. אבל לצערי יש יותר מדי אנשים ששימוש בשכל הוא מותרות מבחינתם, בוודאי כשזה קשור בנושאים רגשיים, והואיל ואנשים אוהבים לאהוב (את עצמם) ואוהבים גם לשנוא (אחרים), הרי שאין מה לבוא בטענות לעובדה - וזו עובדה - שיותר מדי אנשים מעדיפים ומקפידים שלא לעשות שימוש בצלם אלוהים שבהם (השכל).

4. חילון במובן של טיפוח גישה מדעית ורציונלית למציאות היה הכרחי כדי לבנות מדינה שמסוגלת לקלוט אינספור עולים, לשכן לחנך ולרפא אותם, לספק להם עבודה ועל הדרך, בקטנה, להחזיק צבא שישמור עליהם מפני אויביהם. זוהי עובדת יסוד פשוטה שבהמשך למה שכתבתי קודם, היא נסתרת מאנשים המקפידים להשאיר את השכל במקרר וחלילה לא לעשות בו שימוש, כי שימוש בשכל כאמור יביא אותם להכיר בלפחות בשתי מסקנות איומות ונוראות: 

א. שאף אחד לא רצה לנצל אף אחד אבל במציאות הממשית (זו שניתנת להתפענח רק ואך ורק באמצעות השכל), נוצרים פערים מכל מיני סיבות, בין השאר זמן הגעה לארץ, מקום המגורים, היכולת האישית עמה הגיע כל אחד וכן הלאה. ולכן, למשל, יהודי שהגיע ממרוקו אבל הספיק לקבל חינוך בבית ספר של כי"ח, והגיע לחולון ב1960, יתרונו גדול מאד בשדה הכלכלי על פני יהודי אחר ממרוקו (שים לב, שניהם 'מרוקאים'!!), שזכה לחינוך בחדר בהרי האטלס, עלה ארצה ב1965 והתיישב במושב בדרום. אגב, אחרי 60 שנה המושב הזה הוא פנינת נדלן והבית שלו שפעם היה צריף עלוב, יושב על חלקת אדמה ששוויה 4 מיליון שקל, ואילו 'המרוקאי' שהגיע לחולון יושב בדירה מתפוררת שרק אם תעבור הליך של פנוי בינוי יהיה לה ערך. אלו שתי דוגמאות קטנות שכדי להבין אותן יש להכניס את השכל להילוך ראשון, אבל הרבה יותר נוח זה להתלונן על 'אשכנזים נצלנים' בבית הכנסת בערב שבת, זה עושה הרגשה טובה, כאמור אנשים אוהבים לאהוב (את עצמם) ואוהבים לשנוא (אחרים).

ב. שהואיל ולמרות קיומם של פערים, אין באמת ניצול (בוודאי לא מוסדי, בוודאי לא רשמי, בוודאי אפילו לא אצל כולם, אדרבא, רוב האנשים  הגונים), כלומר הפערים לא נובעים ממנו, הרי שאת הפערים , ככל  שהם מפריעים (כי לי למשל לא אכפת שהשכן הערבי שלי כאן בחיפה יש בערך פי 10 כסף ממני, כי לא חסר לי כלום, בודאי לא בתחום החומרי), יש להסביר באופן רציני, בכלל (אם זה מעניין) ובפרט - אם אדם מתכוון לסגור אותם, או אז הוא יבין שעליו לעשות מעשה, לקחת אחריות, ולהתקדם.

5. 'בעל הסולם' צודק לחלוטין בכל הנוגע להיותם של מדעי הרוח והחברה מדעים לא מדוייקים. ומכאן שכל מה שהוא אומר על נפשו של האדם יכול להיות נכון כמו כל אמירה אחרת. אבל כמו כל אמירה אחרת גם אמירותיו של בעל הסולם כפופות לביקורת ולכן מבחינה זו השיטה המדעית - בחינת הטיעונים ביחס למציאות - גם כשהיא איננה מדוייקת במאה אחוז (דבר המתקיים בשדות מדעיים ספורים ובודדים כידוע, כמו הנדסה אזרחית או פיזיקה שימושית), עדיפה על כל שיטה עיונית אחרת.

6. התנשאות היא חלק מטבע האדם. הייחוס האוטומטי של התכונה הזו ל'אשכנזים' היא טעות כפולה: 

א. לא כל 'האשכנזים' מתנשאים. 

ב. לא רק 'האשכנזים' מתנשאים. 

כאמור זוהי תכונה אנושית שהזכרתי כבר פעמיים בדברי קודם לכן, והיא 'הצד האפל' של האהבה העצמית שאין אנושית ממנה. והואיל והיא מתקיימת בכל העדות ובכל העמים, מיותר לדעתי להתייחס אליה אבל שוב, כאמור, היא מספקת לאנשים תחושת קרבנות שמשחררת אותם מהחובה לבחון את מעשיהם ואת האחריות שהם אמורים לקחת על מצבם. כי למה לא להאשים אחרים? הכי קל, הכי פשוט, הכי טוב. ההיסטוריה בכל אופן מלמדת כמה דברים משעשעים ביותר בנושא, שאסור לדעת אותם אבל מה לעשות שיש אנשים (אני למשל) שיודעים אותם: 

במאה ה18 בזמן הויכוח על עתיד היהודים בחברה הצרפתית המשתנה, הקפידו יהודים ספרדים בצרפת לומר שיהודים אשכנזים בצרפת הם לא באמת יהודים; אותו הדבר היה בירושלים ובארה"ב בתחילת המאה ה-19: יהודי 'אשכנזי' הסתיר את מוצאו והתחפש לספרדי, אחרת לא היה לו סיכוי חברתי, או סיכוי יותר נמוך; באמצע המאה ה-19 היגרו יהודים ממרכז אירופה לארה"ב וכשהחלו יהודים ממזרח אירופה להגיע לארה"ב, הם התייחסו אליהם בזלזול (ואם לא שמת לב, אלו ואלו 'אשכנזים'); באותה תקופה, יהודי מתוניסיה שהגיע לקהילה יהודית במרוקו (שניהם 'מזרחים' אם לא שמת לב), זכה לכינוי 'הזר'; בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 היהודים מרומניה ומרוסיה התייחסו בזלזול ליהודים מתימן; באותה תקופה יהודי עדן התייחסו בזלזול ליהודי צנעא (אם לא שמת לב, הפעם אלו ואלו לא רק 'מזרחים' אלא 'תימנים'); להמשיך? יאללה. בעלייה הרביעית הגיעו יהודים מפולין שזכו לזלזול מיהודים שהגיעו 10 שנים לפניהם מאותו אזור - מזרח אירופה; בעלייה החמישית היה זה תורם של 'היקים', יהודים מגרמניה, לסבול זלזול מיהודים מפולין ומרוסיה, אנשי העלייה הרביעית השלישית והשנייה. להמשיך או שהבנת את הרעיון? יאללה. עוד דוגמא, ממש טרייה: יהודים מאתיופיה המייבבים 25 שעות ביממה (הם מתעוררים שעה אחת קודם) על 'גזענות' מקפידים לזלזל אלו (ביתא ישראל) באלו ('פלאשים'), ואם אתה לא מכיר עדיין את הקוסומוגוניה והמיתולוגיה של האתיופים על איך אלוהים ברא את העולם ואת האדם, מוזמן לחפש וללמוד, הנאה מובטחת. לא לבעלי לב חלש אבל כן לאלו שמקפידים לעשות שימוש בשכל.

הנה כי כן, יש את הפיטפוט הזהותי-עדתי-קרבני עלוב וריק מתוכן שכל כוחו בלייצר רחמים עצמיים ושנאת הזולת, ויש היסטוריה המלמדת (עוד) משהו על האדם ועל החברה בה הוא חי.

אני מוצא את ההיסטוריה כדרך הנכונה לנווט את דרכי כשותף בחברה, או לכל הפחות כפרט בחברה. ההיסטוריה מחזקת את מה שממילא גדלתי עליו: לקחת אחריות, להבחין בין עיקר לטפל, להאמין בטוב, לפעול לאורה של אמונה זו. זה המתכון שהביא אותי לאן שהגעתי, מקום טוב באמצע, והדרך הזו מומלצת קודם כל מהסיבה שהיא איננה זקוקה לא לשנאת האחרים וגם לא להפרזת יתר באהבה עצמית. הזכרת את הרמב"ם, מלך המלכים של דרך האמצע, שאין בלתה.

לא 'גבולות' אלא תחומין: לניסוח מחודש של תפיסת המרחב של הבית הלאומי בארץ ישראל (מאמר שראה אור בגליון מאי 2025 בכתב העת 'האומה')

 

א.

הרצל כידוע לא שירטט מפות. היה לו ברור שמדובר בצעד בלתי אפשרי כל עוד שולטת האימפריה העות'מנית במרחב בו חיים עשרות מיעוטים, חלקם בעלי תביעות הגיוניות לא פחות מזו של היהודים לאוטונומיה, שלטון עצמי או 'בית לאומי' כפי שהחליט לנסח זאת בתכנית באזל (והרי לספרו הוא קרא 'מדינת היהודים'!). הכרה של הסולטן באוטונומיה יהודית ושרטוט גבולות התיישבות עבורה, היתה מביאה מן הסתם את הארמנים, הכורדים, המרונים ואולי אף את הדרוזים לבוא בדרישה דומה. תקדים יוון התאפשר הרי בסיוע מעצמות ובערבותן, ולתנועה הציונית בשלבים הראשונים שלה לא היתה תמיכה כזו.

גם העובדה שבימים בהם ישב הרצל על הסיפון בדרכו לביקורו היחיד בארץ ישראל, אי אז באוקטובר 1898, הוא ביקש מידידיו לשרטט 'בגדול' את המרחב בו תתכן התיישבות יהודית קומפקטית, ויש הרואים בשרטוטים אלו משום 'מפה', לא משנה את הקביעה הנזכרת. ואמנם, רק ב-1919 יכלו ציונים לגשת להציע מפה במובן המוכר של המושג – שרטוט פחות או יותר מדוייק של גבולות התוחמות טריטוריה בתוכה אמור להתבצע דבר מה, במקרה הזה הקמת בית לאומי לעם היהודי במשפט העמים כפי שקבעה תכנית באזל.

ב.

מפת 1919 'כידוע' (המרכאות הן כי הדבר כמעט ולא ידוע!! עובדה זו לא מהווה מרכיב כלשהוא במערכת החינוך וגם באקדמיה היא כמעט ולא מוכרת!), כלל את כל השטח שמדרום לליטני, ממערב למסילה החיג'אזית, מצפון למפרץ אילת, וממזרח לאל-עריש. במלים הפיוטיות ששימשו כהימנון לפלמ"ח: "מן הים עד למדבר". הניסוח של בית"ר – שתי גדות לירדן - היה צנוע יותר, באשר ניתן להבין ממנו בקעה "במובן הצר", ולא "במובן הרחב" כפי שיקפיד לומר זאת 'אפילו' יצחק רבין, פלמחנ"יק ידוע, 'אפילו' בעיצומו של הטירלול של אוסלו.

מאז נשפכו לא מעט מים, אפילו במונחי הירדן הזוחל לאיטו לים המלח המתייבש. כפי שתארתי בספרי 'מן הים עד למדבר' (הוצאת מנדלי מוכר ספרים), אחרי הפניית הגב להסכם פייסל-וייצמן שנשען הן על מפת 1919 הציונית (ששורטטה בתיאום עם הבריטים!), והן על שלום ראוי לשמו (הכרה הדדית, פעולה משותפת למען שגשוג כללי, עלייה והתיישבות חופשית של כל אדם, יהודי כערבי בכל מקום, וזה – ולא 'השלום' עם מצרים או עם ירדן – שלום ראוי לשמו), החלה סדרה ארוכה של מאמצים מדיניים שכולם נשענו על אותה הנחת יסוד מופרכת מוסרית ועקרה, לפיה על מנת למנוע אלימות ערבית, על היהודים לצמצם את חזונם למינימום האפשרי, הן במונחי עלייה והן במונחי התיישבות, שני הערכים העליונים של הציונות, שלא בכדי עמדו במוקד ההתנגדות הערבית לה.

ודוק: לא מדובר 'רק' בתכניות החלוקה של 1937 ו-1947, אלא קודם כל בספר הלבן השכוח – ודווקא החשוב ביותר – של 1922: קריעת ארץ ישראל המזרחית מזו המערבית, וקביעת מכסת עלייה תיאורטית על פי כלל חסר שחר מבחינה רציונלית: 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', שטות שקשה להאמין שאפילו אנגלי אחד האמין בה – והרי כלכלת מולדתו תוארה על ידי האנגלי אדם סמית כבר ב-1776 כחזקה בכלכלות בזכות הבנת האנגלים שכלכלה היא זרימה ולא מצב קבוע. ובין 1922 לתכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) העלו יהודים למיניהם, ויקטור יעקובסון למשל וגם איתמר בן אב"י, רעיונות לחלוקה, ואישים אחרים, יהודים ויהודים בלבד, העלו רעיונות של פדרציות, קונפדרציות וחלוקות, והיו ביניהם אפילו שהרחיקו לכת עד כדי המסקנה שברית של שלום בין יהודים לערבים תתכן אילו היהודים יועילו בטובם להסתפק ב'הרבה' יהודים ולא חלילה ב'רוב', וכי על מנת למנוע מלחמה מצידם של הערבים ראוי יהיה שיהודים ימשיכו לחיות כמיעוט תחת שלטון ערבי.

ג.

כל הרעיונות הללו היו 'משחק שחמט עם עצמנו' כפי שיכנה את התופעה מאוחר יותר לוי אשכול. מבחינת הערבים, כל ההנהגה וככל הנראה רוב הציבור, עצם הרעיון של ישות יהודית ריבונית ולא על השטח עליו עומד היום מגדל עזריאלי בלב תל אביב, פסול. יהודים כמיעוט דתי-עדתי בזוי? כן. כך היה תמיד. יהודים כישות לאומית ריבונית בלב 'מרחב המחיה הערבי' (מן האוקיינוס למפרץ)? על גופתם (וגופתנו) המתה.

איך כל זה נגמר כולם יודעים: מלחמת שמד שהוכרזה על ידי הערבים עוד לפני שהאו"ם הספיק לשלוח אפילו את אונסקו"פ, קל וחומר אחרי שהאו"ם קיבל את ההמלצה לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום דמוקרטיות (כך! בדו"ח הועדה מפורטת השיטה הדמוקרטית לפרטי פרטיה), אחת "ערבית" והשניה "יהודית" (כך! ואין זו המצאה של בית המשפט העליון בשנות ה-80'), כל אחת וגבולותיה המשורטטים בקפידה, כל אחת והכלכלה שלה, אבל ההמלצה כללה מנגנון שיאפשר לועדה משולשת (ערבים, יהודים, או"ם), לווסת את העלייה היהודית למדינה היהודית כך שהכלכלה של המדינה היהודית לא תפגע יתר על המידה בכלכלה של המדינה הערבית. כן, מה שאתם שומעים. גם אחרי החלוקה, וגם אחרי שתקומנה שתי מדינות לאום עצמאיות, שאמנם ישתפו ביניהן פעולה בתחום הכלכלי, עדיין תהיה לערבים – אמנם דרך מנגנון משותף – זכות להתערב במימוש האינטרס הציוני העליון: עלייה והתיישבות. על איזה יסוד? בינגו: 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ'.

היהודים כידוע קיבלו את אותה הגברת בשינוי האדרת, מסיבות ידועות: מנהיגיהם תמיד ידעו שהציבור שלהם מעדיף משהו על כלום, זאת בניגוד לשכניהם הערבים, שתמיד העדיפו הכל ולכן נותרו עם כלום. גם איך כל זה נגמר כולם יודעים: ביולי 1949 חתמה ישראל על הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה, קדמו לו הסכמים עם מצרים, לבנון וירדן), ולמרות שבהסכמים הללו כתוב היה במפורש שהם מהווים שלב בדרך לשלום אמת, בפועל הם שימשו את הצד הערבי להכנות לנסיון הבא לעקור את הישות הציונית מעל פני מפת המזרח התיכון. במקביל הפעיל האו"ם 'ועדות פיוס', שהדיפלומטיה הישראלית עמדה מהרגע הראשון על טיבן: לשמש כמנוף למימוש 'זכות שיבה' בקנה מידה שהיה מחסל את ישראל ללא צורך בירייה אחת.

ד.

יהודים המשיכו בבנין האומה, וב-1962 כבר מנתה אוכלוסיית המדינה 2 מליון יהודים. המספר הזה יגדל לקראת 'אוסלו' לכ-5 מליון, והיום הוא עומד על כ-8 מליון. הישג מדהים יחסית לנקודת המוצא – 24,000 יהודים בכל ארץ ישראל בשנת 1878 (היא שנת תחילת הציונות, ולא 1882, כשם שישובי מערב הנגב הם ישובי מערב הנגב ולא 'עוטף עזה', כלומר האופן בו אתה מגדיר את הארועים מגדיר אותך, ומכאן שציונות החלה עם החריש הראשון בפתח תקווה ולא כתוצאה מעוד מעשה טיפוסי של רצח יהודים בדרום רוסיה). בהתאם מספר הישובים העבריים בארץ הזו: אפס ב-1877, יותר מ-1000 כ-150 שנים מאוחר יותר. הסתבר שבניגוד למה שלימדו אותנו, שלום איננו תנאי להגשמת הציונות. האם הוא ערך ראוי ורצוי? בוודאי ובוודאי. אבל הוא דורש הסכמה הדדית לגביו, מצידם של כל הנוגעים בדבר.

והעובדה היא ששלום לא הושג – להוציא הסכמי אברהם שיש בהם משהו מההגיון של הסכם וייצמן-פייצל לפחות ברוחו (כי מבחינה טריטוריאלית והתיישבותית אין להסכמים אלו שום נפקא מינה). והסיבה לכך אחת ויחידה: סירובם של ערבים לישות יהודית לא על 55% משטחי ארץ ישראל (החלטת 1947), לא על 4000 ק"מ (הצעת 1937) ואפילו לא בקומה ה-38 במגדל המרובע של עזריאלי (זו עמדתם של מנהיגים ערבים מאיימן עודה ואחמד טיבי, עבור באבו מאזן וערפאת, וגמור בסינוואר וביורשיו, וכמובן במופתי חאג' אמין אל חוסייני).

ה.

עובדה זו לא הפריעה למנהיגי ישראל לאורך כל 75 שנותיה הראשונות, כל אחד בדרכו, לרמות את עצמו ולהמשיך ולנסות את מה שנוסה בתנאים גרועים בהרבה לפני הקמת המדינה, על ידי ציבור יהודי זעיר יחסית שנשלט על ידי אימפריה בעלת אופק אינטרסים אימפריאלי, ושלכן קל להסביר את הסכמתו לתכניות מדיניות שהציעו פתרונות תוך התעלמות מודעת מהבעיה אותה התכוונו לפתור: התנגדות הערבים לישות יהודית אפילו בחלקת הפרדס הקטנה ביותר של משפחת ראב בפתח תקווה.

השיא היה באוסלו. בנורווגיה המעתירה נסגר מעגל שהחל ב-1968 עת ישראל גרמה לערפאת לברוח לירדן, נמשך ב-1970 כשחוסיין (בעזרת ישראל) גרם לערפאת לברוח ללבנון, ואחרי תרומתו הגדולה למלחמת האזרחים שפרצה שם ב-1975, היה זה שוב תורה של ישראל לגרום ב-1982 לערפאת לברוח רחוק יותר, הפעם לטוניסיה, מקום בו אמנם נהנה ממנעמי החיים השמורים לארגונים 'מהפכניים' העושים מצרת-עמם קרדום לחפור ולצבור מיליארדים, אך שמבחינה מדינית הוא הפך לגוויה, שעומק הקבר שלה רק העמיק כאשר החליט ב-1990 להיות הערבי היחיד התומך בסדאם חוסיין, אבל ב-1993 רווח והצלה באו לערפאת ממקום אחר – ממשרד החוץ הישראלי, שבעזרת האידיוטים השימושיים בנורווגיה, סגרו את המעגל והחזירו אותו למקום ממנו גורש ב-1968: לב יהודה ושומרון.

וכל זה על בסיס ההגיון המעוות שליווה את כל ההיסטוריה הזו, מהספר הלבן של 1922, לאמור: הערבים כועסים על התיישבות יהודית? הבה נצמצם גם את העלייה וגם את ההתיישבות למינימום, ואם גם נתנהג יפה, נדבר ערבית, נרקוד דבקה ונשלב בעברית העממית סלנג ערבי ובמוזיקה העממית נשלב אלמנטים מזרחיים, הנה סוף סוף יפרוץ השלום ונוכל לאכול חומוס גם ברמאללה, גם בעמאן ואינשאללה בשבוע הבא בדמשק, וכמובן על המשחתות הישנות נטעינה תפוחי זהב וכן הלאה.

ו.

כל זה התפוצץ ב-7 באוקטובר כידוע, ואין צורך להוסיף אף מלה. למרבה המזל, היו מספיק יהודים חכמים שראו את הנולד, לא לגבי פרטיו כמובן, אין זה משום יכולתם של בני אדם, אבל כן את עקרונות המציאות. אחד מהם היה למשל יגאל אלון, שבספרו 'מסך של חול' שראה אור ב-1959 הסביר את עקרונות הבטחון הלאומי, וכלל בהם בין השאר מרכיבים כמו הגנה מרחבית (בליבה ישובים חמושים לא 'סתם' בכיתות כוננות אלא בנשק כבד), ובמקביל חברה סולידרית המתבססת על דמוקרטיה רב מימדית, הכוללת לא 'רק' זכויות פוליטיות (לצווח ולהפגין ולתלות שלטים בומבסטיים וריקים מתוכן), אלא גם, וקודם כל, זכויות חברתיות (הנשענות על חובות אזרחיות), וגם זכויות תרבותיות: חובת החינוך הכללי לכולם, חינוך שלשיטתו של אלון חייב להמשיך עד לקבר, בכלל ובפרט בכל הקשור לענייני בטחון ומדינאות.

אחרי 1967 אלון הציע את התכנית המפורסמת הקרויה על שמו.  כפי שאמר אלון כמה ימים לאחר שוך הקרבות ביוני 1967: עכשיו כשכוחותינו יושבים בסיני, על הירדן ועל הגולן, עכשיו הסתיימה מלחמת השחרור. רוצה לומר, שאמנם ב-1949 השיגה ישראל נצחון צבאי 'טכני' (על ידי מה שהביסה את הצבאות הפולשים), אבל לא המשיכה למסקנה המדינית: קביעת גבולות בני הגנה שיבטיחו יותר מכל 'פיסת נייר' את בטחונו של הבית הלאומי ומכאן את שגשוגו. לאלון היה ברור כבר ב-1949 שעל צה"ל היה להשאר גם צמוד לליטני (שם חנו כוחות צה"ל 'כידוע'), וגם באזור אל-עריש (ובכך לשלוט במה שידוע היום כ'ציר פילדלפי', אותה נקודה ששימשה שער הכניסה לארץ הזו כבר לפני אלפי שנים). ב-1948 הוא הציע כמה פעמים לשחרר את יהודה ושומרון, אך ההצעה נדחתה כידוע על הסף מסיבות הגיוניות כשלעצמן: החשש של בן גוריון ומשה שרת מלחץ מדיני גדול מדי, והסתבכות עם עוד 300 אלף ערבים שחיו אז באזורים אלו, ושקרוב לוודאי שלא היו זזים ממקומם, כפי שעשו תושבי חיפה למשל, באשר תושבי חיפה היו ברובם מהגרי עבודה שחזרו לבתיהם.

כך או אחרת, אחרי 1967 הוביל אלון את מדיניות הממשלות בהן היה חבר עד 1977 בהתאם לעקרון של גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי כבסיס לבטחון המדינה. ומה באשר לשלום? ובכן אלון העדיף במפורש 'הסכמי ביניים' שייצרו מציאות בשטח, מציאות הנוחה לשני הצדדים, כך שבמקום מלים גבוהות וטקסים בטוקסידו, נוצרת מציאות הפיכה אך גם כזו שאפשר לשדרג אותה בעתיד הנראה לעין. הפרטנר באותו הזמן לגישה זו היה חוסיין שיתרונו היחיד היה אמינותו ביחס לחלופה: "הנחש של אש"ף" כפי שהגדיר זאת אלון. נקודת מפנה אפשרית ניתנת היתה להשגה אחרי 'ספטמבר הורוד' ב-1970, המוכר יותר כ'שחור', והוא אכן היה שחור מבחינתם של תומכי אש"ף בעולם הערבי ובישראל (משה דיין ושמעון פרס ואיתם רוב העיתונות 'הליברלית' כמובן), אך ורוד למדי עבור אלו שראו בחיסולו של אש"ף או לפחות בניטרולו המקסימלי, תנאי הכרחי לתהליך מדיני של הרגעה, ייצוב, שיתוף פעולה צנוע, ואולי אחר כך אפילו, אינשאללה ובעזרת השם, 'שלום'.

ז.

אבל גישת אלון נתקלה בהתנגדות עזה מצידם של ישראלים שחשבו אחרת – משה דיין ועדת מעריציו בציבור ובעיתונות כאמור – ומאוחר יותר נעשה מאמץ אקדמי לקבור אותה שכן היא לא הסתדרה עם הדיכוטומיה ההכרחית של 'טובים ורעים' שנולדה אחרי המהפך של 1977, ובעיקר אחרי התייצבות שלטון הליכוד ב-1981. היטיבו לסכם את רוח הדברים האחים בלפור והרצל חקק, בדברים נבואיים ממש שפירסמו בעיתון 'העיר' הירושלמי ב-11 במרץ 1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

'זניחת רעיונות מפא"י' כללה גם החלטה מודעת שלא לפרסם בציבור באופן אקדמי – במסגרת ביוגרפיה רשמית שראתה אור בהוצאת הספרים הישראלית החשובה ביותר – את מורשתו המדינית של אלון. רעיונות כמו עדיפות הסכמי ביניים על הסכם 'שלום', או העדפת עומק אסטרטגי על פני 'הסכמים' מדיניים, והעדפת קביעת עובדות בשטח, מהצד 'הלא נכון' של הקו הקדוש (מוכר גם בשם 'הירוק'), כל אלו לא עלו בקנה אחד עם תעשיית 'השלום עכשיו' שהגיעה לשיאה כאמור באוסלו.

אבל לא אלמן ישראל. אנשים מתים, רעיונות לא. "האמת היא בתו של הזמן" ניסחה זאת הסופרת הסקוטית בעלת שם הכינוי ג'וזפין טיי. היא אמנם התייחסה לפרשת רצח בבית המלוכה האנגלי לפני מאות שנים, אבל העקרון שעולה מכותרת ספרה המשובח טוב לכל סיפור אחר, כולל לזה העומד הרגע – ולקראת ימים רבים באים, רבים מאד – לפתחנו: "גבולות" והסתגרות בגיטו יהודי חדש שבמרכזו הבניין המרובע בעזריאלי על כל מה שהוא מסמל (קניות וקניות וקניות ועוד קניות ואחרי עוד ארוחת שחיתות במחיר מופרך עוד קניות)? או הבנה 'אלונית' (למעשה וייצמנית-פייסלית) של אופק העשייה ההתיישבותי, הכלכלי ולכן המדיני והבטחוני מבחינה גיאוגרפית?

ח.

דומה שה-7 באוקטובר מחייב קודם כל הכרעה על דרך השלילה: לא עוד הונאה עצמית, לא עוד צימצום יהודי הנשען בין השאר על אימוץ משונה של התיזה הידועה של הפרוטוקולים של זקני ציון, לפיה כל הרע בעולמנו מקורו ביהודים. במלים של מדינאות: לא קו ירוק, ולא שום גבול 'בינלאומי' אחר. ועל דרך החיוב, ככתוב בכותרת: לא 'גבולות', אלא תחומים. תחום ההתיישבות חייב להתרחב אל מעבר לגוש גדרה-עזריאלי-חדרה אל תוך יהודה ושומרון. תחום הבטחון והמדינאות (בריתות, הסכמים כלכליים ואחרים) חייב לקחת בחשבון את כל מפת 1919 ומעבר לה. מהליטני ועד אל-עריש, ומהמדבר העיראקי ועד לים התיכון, וממפרץ אילת ועד מיצרי באב אל מאנדב. כי בנפשנו הדבר. ולא רק בנפשנו, אלא זה עתידנו. שלמה המלך הבין זאת לפני כ-3000 שנה, עכשיו תורנו להתאמץ ולהיות מעט חכמים יותר, אם לא חכמים כמוהו.

הבעיה היהודית בארץ ישׂראל - לורנס אוליפנט, 17 באפריל, 1883 (ושימו לב לממציא הגלידה, שעל הדרך שימש גם כקונסול רוסיה באיסטנבולודוס)

 

ההתעניינוּת המיוּחדת במינה, שמקדישים אנשים רבים לבעית היהוּדים בארץ־ישׂראל, יש בהּ כדי להצדיק את העלאתם של דברים אלה במכתבי זה. אף־על־פי שגל ההגירה היהוּדית לארץ נבלם, מחמת התנגדוּתה העקשנית של הממשלה התורכית, לא פחתה כלל שאיפתם של יהוּדים רוּסים ורוּמנים להימלט מאימת הרדיפוֹת, שהן מנת־חלקם באירוֹפה. נהפוֹך הוא, עדיין הוֹלכוֹת ונוֹסדוֹת אגוּדוֹת התיישבוּת ונאספים כספים לצוֹרך זה, גם ברוּסיה וגם ברוּמניה. 

גם הממשלה האנגלית מחתה אצל השלטוֹן התורכי על הפרת ההסכם, הכרוכה באיסור על יהוּדים להתיישב בארץ־ישׂראל, אף־על־פי שעדיין לא ידוּעה מידת הצלחתהּ של מחאה זוֹ. אך קשה להגדיר את פעוּלתהּ הדיפלוֹמטית של ממשלת אנגליה כיוֹם כפעוּלה תקיפה. מוּזר הדבר, כי מדיניוּתהּ של רוּסיה בבעיה מעניינת זוֹ נתוּנה בתהליך של שינוּי. דומה כי הממשלה הרוּסית נוֹטה לעוֹרר בתוּרכיה תמיכה בעניינוֹ של גזע זה, שהיא מרבה לדכאוֹ ללא־רחם בביתהּ שלה. 

מר דה־גלידוף הציר הרוּסי בקונסטנטינופל, פנה לאחרוֹנה אל הממשלה התוּרכית במכתב־תלונה, על כי נציגי השלטוֹן ביפוֹ מציבים מכשוֹלים ככל אשר יוּכלוּ, בדרכם של עוֹלי־רגל יהוּדים מרוּסיה, המבקשים – לרדת בחוֹפהּ של העיר כדי לצאת לירוּשלים. הממשלה התוּרכית השיבה, כי אין כל הגבלה מוּטלת על עלייה־לרגל לעיר הקדושה ו"היהוּדים, ככל בני הדתות האחרות, בני חוֹרין לעלוֹת לירושלים כחפצם". 

עם זאת מבקשת הממשלה התוּרכית להפנוֹת את תשוּמת־הלב לצו הקיסרי שפוֹרסם לאחרוֹנה, האוֹסר בכל־תוקף על השלטוֹנוֹת המקוֹמיים להרשוֹת ליהוּדים להתיישב בארץ־ישׂראל. הממשלה התוּרכית מוֹסיפה ואוֹמרת, כי אם ינסה יהוּדי להשתקע בארץ למרוֹת איסוּר מוּחלט זה, מיך יגוֹרש מן הארץ, ללא פשרוֹת, בתוֹקף החוֹק. 

לעוּמת־זאת, מוּתר לכל זר, ותהי לאוּמיוּתוֹ אשר תהי, להשתקע בארץ־ישׂראל. עדוּת לכך אנוּ מוֹצאים בהתיישבוּתם של האמריקנים והגרמנים, וּבעוּבדה כי בעיר פטרסבורג הוּקמה אגוּדה לקידוּם התיישבוּתם של רוּסים נוֹצרים בארץ־ישׂראל. יוצא אפוא כי יהוּדי, שהוּא נתין רוסי, יש לוֹ, לכאוֹרה, זכוּת שוה לזוֹ של הרוּסי הנוֹצרי, לרכוֹש כברת־אדמה בארץ וּלהתיישב בה. 

דוקא בימים אלה עוסק הקוֹנסוּל הכללי הרוּסי בבירוּת בתמיכה נלהבת בפרשתוֹ של מתיישב יהוּדי צעיר מרוּסיה, הנמנה עם מוֹשבה בת עשׂרים־וחמש משפחוֹת של יהוּדים רוּסים ורוּמנים, שקנוּ אדמה והתיישבוּ עליה, לא הרחק מים־טבריה. צעיר מוּסלמי רצה לראוֹת את אקדחוֹ של אוֹתוֹ מתיישב, והלה סירב להראוֹתוֹ, וּכתוֹצאה מתגרה קלה שפרצה ביניהם נפלט כדוּר מכלי־הנשק והרג את המוסלמי. כל תוֹשבי־הכפר המוּסלמים נזעקוּ אל הנשק, ורק בזכוּת תבוּנתם ועמלם הרב של יהוּדים, ילידי הארץ, נמנע טבח גדוֹל אוֹתוֹ יוֹם. הצעיר היהוּדי הוּשלך לבית־הכלא, אף־על־פי שנתקבל על דעת הכול שלא הייתה זוֹ אלא תאוּנה, והתענה בתא־כלא מזוהם יוֹתר מארבעה חודשים. 

השלטוֹנוֹת הרוּסים נרתמו למאבק נלהב למענוֹ, והממשלה התוּרכית טענה כי הצעיר כבר חתם על מסמכים, שבהם הוּא מכריז כי הוּא נתין תורכי. על כך השיבו הפקידים הרוסים, כי הוּא מוסיף להשתמש בדרכוֹנוֹ הרוּסי, כי עדיין הוּא מוּכר כנתין רוּסי על־ידי השלטוֹנוֹת המקוֹמיים, וכי המסמכים הכתוּבים ערבית, אשר עליהם חתם, הוּצגוּ בפניו כדי להטעוֹתוֹ, כאילוּ הם טוֹפסי־בקשה לרכישת אדמה במקוֹם ולבניית בית. כך עוֹמדים הדברים כיום בעניין זה, והוא מלוּוה חליפת־מכתבים סוֹערת בין כל המעוֹרבים בפרשה, שהיא בעלת חשיבוּת להוֹכחת עמדתם של הרוּסים בעניין זה. 

לפני זמן־מה הביא סגן הקוֹנסוּל הרוסי כמה וכמה עוֹלים יהוּדים מרוּסיה והוֹרידם אל החוֹף, למרות מחאוֹתיהם של הפקידים המקוֹמיים. ברוּר הדבר, כי אם נוֹקטת הממשלה הרוסית מדיניוּת של עידוּד עלייה יהוּדית לארץ־ישׂראל והגנה על העוֹלים, הרי בכך היא קוֹנה לעצמה תוֹאנה מצוּינת להתערבוּת פוֹליטית בארץ. 

זוהי סכנה שאינה חדשה כלל, ואפשר היה למנוֹע אוֹתהּ אילוּ נקטה הממשלה התוּרכית מדיניוּת נאוֹרה, נבוֹנה ומרחיקת־ראוּת יוֹתר. אילוּ עוֹדדה הממשלה התוּרכית הגירה של יהוּדים, בתנאי שכל מהגר יקבל עליו עוֹל נתינוּת תוּרכית, היה בכך כדי לתגבר את האוּכלוּסייה המקוֹמית בציבוּר של אנשים חרוּצים וּפעלתנים, אשר עד־מהרה היוּ מגדילים את רַוחתהּ החוֹמרית. 

יתר־על־כן, אז יכוֹלה הייתה הממשלה התוּרכית לוסת וּלבקר את ממדי העלייה וההתיישבות באוֹרח כזה, שלא הייתה צריכה לחשוֹש מפניהן. אילוּ נקטה מדיניוּת כזאת, הייתה הממשלה התוּרכית מונעת אפשרוּת שׁל חיכוּכים עם מעצמות זרות וזוכה בהּ באוֹתהּ שעה לאהדתם של האישים הנאוֹרים בקרב מעצמוֹת אלה, בנתנה מקלט לגזע ידוּע סבל וּרדיפוֹת, בארץ אשר לא זוֹ בלבד שלא יזיקוּ להּ, אלא גם יביאוּ יתרוֹן עצום לאזוֹר אשר בוֹ בחרוּ להקים את ביתם. 

בעת האחרוֹנה השתפרוּ מאוֹד סיכוייהן של שתי המוֹשבוֹת החקלאיוֹת היהודיות שנוֹסדוּ בגליל. חריצוּתם ושקדנוּתם של המתיישבים היהוּדים, על־אף המכשוֹלים הנערמים בדרכם ועל־אף חוֹסר ניסיונם והקשיים הנוֹבעים מהתיישבוּת בארץ חדשה, הן ערוּבה להצלחת מפעלם. הישׂגיהם בעבוֹדת האדמה והחיִל שעשׂוּ במלאכתם מוֹכיחים, כי אם תינתן להם תמיכה ראוּיה לשמהּ עוֹד יעשׂוּ גדוֹלוֹת. אמוּנה זוֹ נשתרשה גם בקרב היהוּדים ברוּסיה וברוּמניה, והיא כה חזקה, עד כי לא על־נקלה יטשוּ אוֹתהּ. 

כיוֹם גדוֹל הלחץ להגר הנה על יהוּדי רוּמניה מאשר על יהוּדי רוּסיה, שכן ברוּסיה מסתמנת הפוּגה ברדיפת היהוּדים. אך לרוֹע־המזל, אין לממשלה הרוּמנית נציגים דיפלוֹמטיים בארצות המזרח התיכוֹן, והיא גם שות־נפש לגבי גוֹרלם של היהוּדים העוֹזבים את ארצם. בימים עברוּ נהגה הממשלה הבריטית לפרוֹשׂ את חסוּתהּ על חסרי־בית ותועי־דרך כאלה. 

כמעט כל היישוּב היהוּדי בטבריה היה במקוֹרוֹ קבוּצה של פליטים מרוּסיה, שהיגרו לארץ־ישׂראל לפני כשלוֹשים שנה וּפנוּ אל הבריטים בבקשת חסוּת. לורד פלמרסטון העניק להם חסוּת זוֹ מיד, ועד היוֹם הם משתמשים בדרכוֹנים בריטיים ומשלמים חמישה שילינגים לשנה לחידוּש תוֹקפם, ובכך הם זוֹכים בחסוּתו של הקוֹנסוּל הבריטי. אילוּ נמצאה ממשלה, שתהיה נדיבת־לב כל כדי הצוֹרך לנקוֹט עמדה דומה כעת, כי אז לא היוּ רוּמנים מסכנים אלה מתקשים להשיג רשוּת להיכנס לארץ וּלהתיישב בה. אך, כמוּבן, כל העוֹשׂה כן עוֹלה על דרך הכרוּכה בנטל אחריוּת ופוֹתח פתח לתסבוֹכוֹת וחיכוּכים, ובימים חוֹמרניים אלה אין ממשלות מתעניינוֹת בסבלם של אנשים אלא־אם־כן תוכלנה לנצל סבל זה לתוֹעלתן, כדי להצדיק את השקעת הטרחה והטרדה הכרוּכוֹת בכך. 

בינתיים נתקל המפעל החקלאי של היהוּדים בארץ־ישׂראל לא רק בהתנגדוּת מקוֹמית אלא גם באדישוּת גדוֹלה וּבלתי־מובנת מצד בני־דתם במערב – להוציא אישים אחדים מצוּינים. שבע או שמוֹנה המוֹשבוֹת העוֹמדוֹת כיום, רוּבן ככוּלן מאוּכלסוֹת פליטים מרוּסיה אוֹ מרוּמניה, אך החוֹמר האנוֹשי הטוב ביוֹתר לקהל עוֹבדי־אדמה נמצא בין היהוּדים שנוֹלדוּ וגדלוּ בארץ. 

הם נתינים תוּרכים מלידה, המדברים בלשוֹן הארץ ומכירים היטב את תנאי החיים בהּ; אך כיוֹם אינם אלא פוֹשטי־יד, המתקיימים על הֶסדֵר מביש הקרוּי חלוּקה. הסדר זה של חלוּקת כספים, שנאספוּ אצל בני העם היהוּדי מחוְץ לארץ־ישׂראל, משמש מקוֹר לעוֹשק, מדנים וְבטלה בקרב מקבלי־הכספים בירושלים ובצפת. בין שבעת אלפי היהוּדים המתגוֹררים בצפת יש רבים שהיוּ מוּכנים לותר על חלקם בחלוּקה ולמצוֹא פרנסתם כחקלאים, אילוּ אך נמצא מי שיסייע להם בכספים כדי להתחיל בכך. 

אחדים מהם כבר ניסוּ להקים משקים חקלאיים קטנים, ונסתבר כי הם מצליחים כחקלאים הרבה יוֹתר מהמהגרים החדשים. מאחר שהם ילידי הארץ וּנתיניה של הממשלה, אין היא נוֹהגת לשׂים מכשוֹלים על דרכם, כפי שהיא עושה למתיישבים הזרים. במצב־דברים זה מצערת אלף־מונים העוּבדה, כי אין יהוּדי המערב באים לעזרתם כלל. 

אילוּ עשׂוּ כן, היוּ משפיעים טוֹבה כפוּלה על בני־גזעם. מצד אחד היוּ מסייעים לבני דתם החרוּצים והפעלתנים ומצמצמים בכך את מידת התפשטוּתוֹ של נוֹהג מביש, שיש בוֹ להעטוֹת חרפה על כל דת בעוֹלם, ומצד אחר היוּ שוֹללים מאוֹיביהם את הזכוּת לטעוֹן, כטענתם כיוֹם, כי הצלחתו של המיסיוֹן בהעברת יהוּדים על דתם, נוֹבעת בעיקר מאדישוּתם של היהוּדים בחוּץ־לארץ, לגבי טוֹבתם ורַוחתם של אחיהם, אשר בחרוּ להקים להם בית בארץ אבוֹתיהם הקדמוֹנים.

סיפור על מאכער ומוסר השכל ציוני פוסט-טראמפי לצידו, וגם יומן קריאה קשור למדי: תולדות אירופה במאה ה-19 לבנדטו קרוצ'ה

 א. סיפור על רישוי אופנוע

ב-1981, אחרי שני כשלונות, הצלחתי סוף סוף לעבור טסט על אופנוע. האגו שלי לא מאפשר לי שלא להוסיף באותה נשימה שאת הטסט על משאית עברתי בפעם הראשונה כמה חודשים קודם לכן, ואין צורך לומר שבתור קיבוצניק שנהג בטרקטור (ללא רשיון, אלא מה) מגיל 13 בערך, את הטסט על רכב פרטי עברתי בפעם הראשונה אחרי 9 שיעורים וחצי, שחלק גדול מהם נועד להסעת משפחתו של המורה שלי באשקלון, מהכא אל התם ובחזרה.

ובחזרה לאופנוע. בערך שבוע אחרי הטסט השלישי המוצלח, רכשתי בכמה גרושים את האופנוע הראשון שלי, BSA42, מי שמכיר מכיר, ומי שלא, הנה תמונה בסוף הרשומה. עד שתגיעו לשם כבר לא תזכרו במה מדובר, אבל עם קצת יצירתיות אפשר לומר שהאופנוע הזה בהחלט קשור לתולדות אירופה במאה ה-19, ואם לוקחים בחשבון את העובדה שפרופ' הלל כהן נהג להסתובב ביהודה ושומרון באופנוע מרופט בצעירותו, אז אפשר איכשהוא לקשר את האופנוע גם לספר של ליאור זברג.

בכל אופן, זמננו קצר, המלאכה מרובה, יום א' היום, עוד הרבה משימות לפני כולנו, וניגש לעניין. כעבור כמה חודשים של חוויות מעל ומתחת לאופנוע (לצרכי תחזוקה, תאונות טפו טפו לא היו עד 2018, ואז זה היה עם אופנוע אחר בכלל), קיבלתי בדואר את ההזמנה לרישוי השנתי.

השמועות אמרו שקשה מאד להעביר אופנוע ישן כל כך (אם זה לא ברור ה-42 מתייחס לשנת הייצור שלו: 1942!), אבל שיש פתרון: מאכער. איך העניין מתבצע? פשוט מאד: סמוך למכוני הרישוי מסתובבים כל מיני טיפוסים עם ריח של געפילטעפיש או של סחוג, ותמורת סכום סמלי הם לוקחים על עצמם לסדר עבורך את העניינים.

כמעט התפתיתי, אלא שלמזלי הפרוטה לא היתה מצויה כל כך בכיסי, בכל זאת, גם קיבוצניק וגם חייל בסדיר, ולכן החלטתי שאני לוקח את העניין על עצמי, כי - אם לדלג לרגע לפואנטה, כי הכותרת הכריזה על טראמפ - כבר אז הזדהיתי עם אותה שורה בהמנון המדברת על השאיפה להיות עם חופשי בארצנו, והרי העם מורכב מהפרטים, והנה אני אחד מהם, ואם אני מפקיד את הטסט השנתי למאכער, אני מפקיר את הרצון שלי להיות עם חופשי בארצנו.

אמרתי ועשיתי: התייעצתי עם כמה חברים לגבי מהותו של הטסט השנתי, הבנתי שמדובר בעניין חשוב מאד - ביקורת של המדינה לגבי אביזרי בטיחות מצילי חיים, בראשם הבלמים ואחריהם כל מערכת החשמל, מהפנס הראשי ועד לצופר, ועל הדרך בחינת מצב השילדה והצמיגים. לא בשמים היא. בהחלט לא.

אז בפעם הראשונה נכשלתי בטסט. נפשית כבר הייתי רגיל. אבל כשלון המתבצע באופן עצמוני, הוא כמובן שיעור לחיים. ובמקרה הזה, רווח נקי, כי הטסטר הראה לי שהצמיג הקדמי אמנם נראה תקין כי יש לו כמה שפיצוני גומי בצדדים, אבל אם מביטים טוב על השוליים שלו, רואים שהוא יבש, וצמיג יבש, בניגוד לצמיג טרי, הוא לא צמיג מציל חיים, כמובן במגבלות הז'אנר של זן ואמנות הנסיעה באופנוע בישראלערסלנד, עניין מוכר לכולנו.

אבל חשוב מהכל - לקחתי אחריות.

ב.  ואיך זה קשור לטראמפ ולמוסר השטייטל הישראלי?

 כי המאכער ליד מכון הרישוי זינק לי לזכרון כאשר התחלתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל, ובעיקר כאשר למדנו על יהודי החצר, על בעל המאה, ועל השתדלנות היהודית שהיתה נחוצה כל כך במציאות של חיים של עלה נידף ברוח, שזה תיאור ספרותי קצר המכסה באופן מדוייק ביותר שני עניינים: א. את החיים היהודיים בתקופת הגלות עד לימי האמנסיפציה. ב. את שורש השורשים של המהפכה הציונית: הרצון לחסל את מציאות החיים הזו לחלוטין, על ידי הפיכת היהודים לגוף חי הנושא עצמו מכל בחינה, והלוקח את גורלו בידו באופן מלא: מעצמאות וריבונות ברמה הלאומית ועד רישוי שנתי של אופנוע.

אבל רגע, חופשי זה לא לגמרי לבד? אצל פוליקר, בהקשרים מסויימים, נגיד של זוגיות ואהבה, אולי. בהזדמנות נדבר גם על זה. אבל אם הנושא הוא 'להיות עם חופשי בארצנו', אז 'חופש' לא רק שאיננו מחייב להיות 'לבד', אלא שבמציאות החיים האנושית, הגלובלית, אין דבר כזה לבד. נפט? חיטה? ברזל? מנועים? חימושים? תרופות? שלא לדבר על קשרי תחבורה בים ובאוויר בלעדיהם לא היינו הופכים מציבור דלוח של בערך שני ריבוא לפני כ-150 שנה, לציבור יהודי בן יותר מ-8 מליונים, שיחד עם עוד 2 מליון ערבים-ישראלים מהווים ציבור אזרחים רב עוצמה ופעלים, שהצלחותיו הכלכליות הותירו 'אפילו' מעצמות ואימפריות לשעבר כמו בריטניה וספרד הרחק מאחור.

אבל תחבורה, ברזל, חיטה, חימושים, מנועים וכמובן פחם ועוד כמה פריטים מסוג זה הם כלים בידיו של הריבון. גם כאן, גם במקומות אחרים. והרי יפן תלויה לקיומה בייבוא דומה וכמובן מעצמות אדירות פי כמה כמו סין והודו, ו'אפילו' ארה"ב לא תהיה ארה"ב ללא כמה פריטים שהיא חייבת לייבא, שלא לדבר על כך שחלק גדול מעוצמתה נשען על הייצוא שלה. ולכן, ישראל היא עוד מקרה של מדינה שבמישור המעשי פועלת כחלק מ'משפחת העמים', והדברים ידועים (שזו צורה מנומסת לומר שהם ממש לא ידועים ולא מובנים אבל שאין לנו זמן כרגע לפתח עד הסוף את הנושא, כי כאמור יום ראשון ויש עוד כביסה לתלות וכן הלאה).

ובכן, עצמאות איננה סותרת יחסי גומלין משום סוג, ובמונחי זן ואחזקת רישוי שנתי לאופנוע, הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שאם ארצה להחליף צמיג עלי לקבל סיוע מאחרים, וכך לגבי מצבר, ונורה ראשית ורפידות בלם וכן הלאה. אבל האחריות עלי, אלא אם אני שוכח מה זה להיות יהודי-ציוני ופונה למאכער.

והנמשל, אוי הנמשל... מימין ומשמאל די זעלבע דרעק כפי שנהגו לומר סבתא וסבא משני הצדדים, ולא ששמעתי אותם אומרים זאת, אבל זה מהסיבה ששלושה מהם לא חיו בישראל וגם הלכו לעולמם ממש בגיל צעיר (65 בערך), והרביעית קיטרה בספרדית ולא ביידיש, אבל בסדר, הפואנטה מובנת.

המאכער יסדר. כשטראמפ הכריז את ההכרזה חסרת השחר על פינוי הרצועה מפלסטינים, צהלו ושמחו אנשי 'המחנה הלאומי'. הנה הפריץ יסדר הכל. לעזאזל המציאות. הצמיג שחוק? הברקס לא עובד? הפנס שרוף? הו-גיבז-א-פאק. המאכער יארגן את הדברים, 'יהיה בסדר', שולמן ישלם.

ועכשיו טראמפ על פי שמועות הולך לסדר 'יוג' טהינג': הכרה במדינה פלסטינית על פי שמועות אחדות, או 'רק' עסקה סעודית שתיישר את ההדורים עם טהראן, כשעל הדרך הליצן כבר הכריז על הח'ותים כעל יורשיה הלגטימיים של מאדרע טרזה. וכל זה כמובן לצהלת 'מחנה השלום', שמוכן בשביל כל הג'ז הזה לשכוח לטראמפ את המזוגניות את הבהמיות ואת היותו אויב השכל הישר, יצרן הפייק-ניוז הגדול ביותר מאז רובר פוריסון וכן הלאה. כי הוא מאכער והוא יסדר לנו טסט לאופנוע.

אכן כן: עבורנו, כלומר עבור הציונים - מימין ומשמאל - ששכחו להיות ציונים, הוא מאכער. אבל יש לומר לזכותו שלמרות שהוא איש מביך ועילג שלא הפסיק להיות עילג ומטורלל, חזרתו לבית הלבן מעידה על עוצמתה של הדמוקרטיה האמריקנית שרוב אזרחיה יודעים להבדיל בין נופת צופים נאה ורהוטה אך ריקה מתוכן ומסוכנת לעתידם, לבין פוץ עילג שבהנתן החלופות הוא הרבי מיעוטו.

אבל אנחנו נעבעך לא אזרחי ארה"ב, והגם שהיה נחמד אם גם כאן בארץ חמדת אבות יגיע היום בו נוכל לומר אחד לשני 'איט איז די אקונומי סטופיד', הבעיות שלנו הן לא כלכליות קודם כל, ובכל אופן הן בעיות שלנו, ולא של ארה"ב, ובוודאי לא של המאכער.

ג. לא טראמפ, הרצל

ולכן, שוב הגיע הזמן להזכר בהרצל וממשיכי דרכו, ולוותר על השאיפה לפתור את כל בעיותינו באמצעות מאכער, נמרץ ומרשים ככל שיהיה (כי את זה אי אפשר לקחת מטראמפ, אבל אין שום סיבה לתת לו מה שאין לו, ואני בכל אופן מוכן להודות בפה מלא שאין לי מושג מה יש ומה אין בו, ואני חושש שגם הוא לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזו, אבל גם זה ניחוש).

כשם שרצועת עזה תיוותר על מכונה והיא שורצת פלסטינים שונאי יהודים ומעריצי חמאס, כך אלף הכרזות על הכרה במדינה פלסטינית לא תשנה במאומה את כוונת ההנהגה הפלסטינית לממש את זכות השיבה "לבתיהם ממש" ולשלם ברוחב יד לרוצחי יהודים, וגם אחרי שטראמפ יתפנה כמו כל נשיא-לשעבר לכתוב את הביוגרפיה שלו, נמשיך להתמודד עם אותו נושא: כיצד ממשיכים לבנות את ביתנו הלאומי למרות יחסם החביב של הערבים לעם היהודי בכלל ולתכניות העצמאות הריבוניות שלו כאן בארץ הזו, בפרט. 

או במלים אחרות, וממש בקיצור: בכל שנה יש טסט לאופנוע. ואם מדובר ברכב אספנות, פעמיים בשנה. אז במקום לבנות על מאכער, כדאי לבדוק באופן עצמאי וריבוני את הבלמים, האורות, הצופר, הצמיגים והמתלים. ואת הקסדה ובעיקר את מה שיש בתוך הקסדה ובעיקר מה כתוב בחומר האפור התקוע שם בין האזניים ומאחורי הנחיריים.

ד. אז מי זה בנדטו קרוצ'ה ומה יש לו לספר לנו על תולדות אירופה במאה ה-19 ומה זה חשוב ואיך זה קשור לאופנוע ולמאכער

מי זה קרוצ'ה תקראו בויקיפדיה. כן, יש כאלו שמקפידים להזכיר שבמרוצת 86 שנות חייו הארוכות והדחוסות היסטוריה (שתי מלחמות עולם למשל, חצי מלחמה קרה, פעמיים פשיזם בתנור ועוד כמה משברים וארועים ועניינים ומה לא), הוא לכאורה שיתף פעולה עם המשטר הפשיסטי של מוסוליני, כשאחרים אולי יגידו שבזכות אנשים כמותו המשטר הזה היה מעט פחות גרוע מכפי שהיה.

אבל עבורי הוא הוגה דעות שתרם רבות לתובנות המצטברות בי בנוגע לשני עניינים חביבים למדי על רוב האנשים שיצא לי לפגוש בעבר ושאני ממשיך לפגוש בהווה ושיש סיכוי שאמשיך לפגוש בעתיד, והנה זהו בדיוק זה העניין הראשון: היחס בין עבר להווה לעתיד, או במלה אחת 'היסטוריה'. ומה השני? דמוקרטיה ופוליטיקה ובעיקר ערך החירות שעבור קרוצ'ה היה לא פחות מאשר "טעם החיים" (כבוד! הוא חי בתקופה בה המציאו את קוקה קולה ולמרות זאת הוא לא השתכנע שהיא היא טעם החיים. אולי כי הוא היה איטלקי, ובכל זאת, למרות הכל, טעם טוב יש להם, ולא רק בבגדים ובעיצוב מכוניות).

ובכן כן, קרוצ'ה הוא מהרהוטים בהסברם המשכנע לפיו ההיסטוריונים עוסקים בהווה בנושאים מהעבר המעסיקים אותם בהווה כשהשאלה שבאמת מעסיקה אותם היא כמובן שאלת העתיד. אין לי ספק שבאיטלקית זה נשמע יותר טוב, אבל הנה זה בתרגום (מיושן מאד, מוסד ביאליק, 1962) לעברית: "אין הדעה על העבר אלא תשובה לשאלה ששואלים החיים בהווה, כדי להוליד חיים בעתיד" [ע21]. 

או לקראת סוף הספר (294 עמודים, בקטנה), אחרי שהוא מנסה לנחש לאן הולכת אירופה אחרי המשברים של פוסט-מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני שפורצת השנייה, וקרוצ'ה, כמוני, אופטימיסט אדוק, מנסה לשכנע את עצמו שהיא לא תפרוץ, והנה מה שהוא כותב על חובתו של האזרח בכל מקום בעולם בשנות ה-30' הלא חביבות כלל: "הדברים שציינתי כאן בראשי קווים אין הם משום ראיית הנולד, האסורה עלינו ועל כל אדם, ולו משום זה בלבד, שאין בה ממש (ד"ש לדוד פסיג); אלא יש בהם משום ציון הדרכים שהמצפון המוסרי וההתבוננות בהווה מעלים אותם לקוראים".

עד כאן באשר למנוע של העניין בהיסטוריה (העתיד המתפתח מתוך ההווה) ומכאן לעניין החשוב: דמותו של העתיד כפי שתתגבש ביחס לערך החירות שמבחינת קרוצ'ה כאמור הוא הוא מוקד ההתפתחות האנושית, ולכן היסטוריה מדינית היא היסטוריה של החירות.

קרוצ'ה דן  בספרו ברותחין את הקומוניזם הסובייטי (ואת זה שקדם לו), וגם ביקר בחריפות את היסוד המטריאליסטי הרדוד של המארקסיזם, כי "הפועלים אינם רק חומרנים אלא שואפים לצדק וליושר" [ע178]. אבל מקיומם של זה (לנין) ושל זה (מארקס) הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב את השאלה החברתית, שעמדה בעבר ובהווה ושלכן תמשיך לעמוד בעתיד במוקד הפוליטי. קרוצ'ה הניח כי שוב יביאו "כלכלנים ומדינאים" רעיונות מעשיים, אבל הם אינם "יכולים למלא את שליחותם [...] אלא אם כן החירות תכשיר ותקיים את האווירה השכלית והמוסרית הדרושה למשימה כה גדולה. החירות בלבד היא המבטיחה את ההסדר החוקי שבו יצטרך האידיאל שלהם להתקיים ולצאת אל הפועל". [ע293]

אחת השאלות הרדודות המשתקות זה שנים כל דיון היסטורי ראוי לשמו, היא שאלת האובייקטיביות של ההיסטוריון, כי 'כידוע', הואיל וכולנו 'מוטים' (לאומית מגדרית מעמדית עדתית וכן הלאה), לא תתכן היסטוריה אובייקטיבית ומכאן ש'הכל נראטיבים' והנה לנו נשיא שלם שהגיע פעמיים לבית הלבן תוך מינוף מפואר של תעשיית הפייק-ניוז (שהוא היטיב לעשותה פי כמה ממתנגדיו בצד השני, שככל שהתיימר להיות טהור ונאור, כך נחשף במערומיו כפי שהוכיחו תוצאות הבחירות).

ובכן קרוצ'ה מנפץ את השאלה הזו לרסיסים. סובייקטיביות? בוודאי. וטוב שכך. אני, קרוצ'ה, בעד החירות. היא המבחן, היא לא פחות ולא יותר מאשר "דת החירות", כך מסתיים הספר, בשתי המלים הללו. ולכן לא, אני, קרוצ'ה (ואני, אודי מנור) לא מהאו"ם (שזו, יש להודות, מטאפורה עלובה באשר האו"ם כבר מזמן איננו מה שמייחסת לו המטאפורה הזו, ואדרבא, גם כשהאו"ם הצליח להיות כמה שנים בודדות מה שאמור ורצה להיות, הוא בוודאי לא היה 'מהאו"ם', כי האו"ם בשנותיו הטובות היה בעד צדק ומוסר והדדיות ויושר ושגשוג, ולכן ידע לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית ולו על רבע משטח ארץ ישראל האמיתית, ואילו בהמשך הדרך, מ-1950 בערך, הפך לקן הצרעות המתועב שהוא מהווה היום, אבל נעזוב את הדיון במטאפורות עוד הזדמנות אחרת).

ובכן, קרוצ'ה לא מהאו"ם, הוא לא 'אובייקטיבי' בנקודת המבט שלו, הוא בעד החירות, אבל מכאן, בכל הנוגע להיסטוריה הפוליטית שלה, הוא אובייקטיבי עד כמה שאדם יכול להיות אובייקטיבי (והוא יכול, למשל ואם הוא לא משתמש בשירותיו של מאכער כדי לקנות את 'האמת', הוא יודע את האמת האובייקטיבית על מצב הצמיגים, הבלמים והצופר).

וההיסטוריה הפוליטית של החירות אמנם ארוכה מאד, היא מקיפה אלפי שנים, אבל המאה ה-19 היתה קריטית ומשמעותית ועתירת אירועים שהכרתם והבנתם היא דרך הכרחית לכל מי שרוצה להבין: א. חירות מה היא. ב. מה התנאים לקיומה, קידומה, טיפוחה או להפך: הריסתה, שלילתה, בלימתה.

אז הנה לנו התשובה על השאלה הארוכה של הכותרת בפרק זה: תולדות אירופה במאה ה-19 נחוצות כדי להבין מי היה בעד ומי נגד החירות, ומה חובתנו לעשות למענה, אם נבין זאת (ובהנחה שאנחנו בכלל רוצים חירות, כי כאמור לעיל יש לנו נטיית-שטייטל למסור את גורלנו בידי מאכערים).

ה. אז מה ניתן להבין מתולדות אירופה במאה ה-19 לגבי הדמוקרטיה בישראל ככל שאזרחיה מעוניינים לקחת את האופנוע שלהם לרישוי שנתי ללא סיוע של מאכער?

מי שיעשה את המאמץ (הלא קטן, ממש לא קטן) של קריאת התרגום העברי המיושן (והיחיד) של הספר, יגלה שלחירות היו אויבים 'טבעיים' כמו הכנסייה והאריסטוקרטיה והשמרנים-הריאקציוניים (כי היו גם שמרנים טובים מאד!) וכדומה (כמו למשל הרומנטיקנים שרצו להחזיר את ימי הביניים), אבל קרוצ'ה מקפיד לעמוד דווקא על אותם כוחות שלכאורה היו בעד החירות כי ללא ספק הם דיברו במושגיה, אבל שבפועל הם פעלו כנגדה.

באופן מוזר לאזניים שלנו, במאה ה-21 בכלל ובישראל של המהפכה-רפורמה המשפטית בפרט, אחד הכוחות המרכזיים בשיבוש דרכי החירות היתה דווקא הדמוקרטיה. אבל כולנו הרי יודעים שמושגים הם מושגים, ומי לא מכיר את המאמר הנפלא של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' (שזו צורה יהירה לומר שהגיע הזמן שמי שלא מכיר, יכיר, ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה). 

ולכן חשוב לזכור למה הכוונה ב"דמוקרטיה" כאוייבת של החירות, והתשובה היא, כמה מפתיע, רווית היסטוריה: היעקובינים, עוד מושג שאם לא מכירים אז רגע הצצה בויקיפדיה כדי לגלות שזו וריאציה מוקדמת ל"עכשוויזם" צעקני ואלים, המחליף את 'מוסר הכוונה' עם 'מוסר האחריות' אם לעשות שימוש בהבחנה של גאון מדיני נוסף בן זמנו של קרוצ'ה, מכס וובר. ואם לקחת שורה אופיינית בנדון פרי עטו של קרוצ'ה: "אין דרכי הממשות דומות לדרכי החלומות ומכל מקום אין הם כה ישרות וכה קלות כדרכי החלום" [ע144]; "סוציאליזם שאין בו חופש או המוגשם ללא חופש אינו אמיתי" [ע248], או ההבחנה שעושה בין "ליברטאר" הדוגל בפריקת עול, לבין "ליברל" השוחר לחירות פוליטית [ע96], או בין "ליברלים מתונים" הפועלים במתינות לבין "ליברלים דמוקרטים" השואפים ל"נשגבות" [ע125].  

כי "המהפכות הליברליות אין להן צורך בתליין" [ע157], שכן "לליברליזם אין חוף מבטחים", שהרי הוא "שחיין-תמיד" [ע34], ואולי הקטע המעולה ביותר המופיע בספר, המבחין קודם כל בין כוחות המתנגדים לחירות 'מבפנים' או 'מבחוץ'.

'מבפנים', כלומר אלו הפועלים תוך קבלת "כללי המשחק", הכוללים "וויכוחים, התאגדויות והתאגדויות שכנגד, שידולים והחלטות ברוב דעות זה או אחר על מנת לקבוע מה שניתן לרצות ולהשיג בתנאים מסוימים, שאף הם עשויים לשוב ולהשתנות". 'מבחוץ' לעומת זאת הם אלו אשר "נתכוונו להכשיל ולבטל את כל עיצומה של השיטה הליבראלית, ואי אפשר היה להתגבר עליהם אלא על־ידי האמצעי המשמש בפוליטיקה בחינת פוסק אחרון, הוא הכוח-יסוד הכרחי בכל מעשה מדיני ובכל סדר מדיני: בכוחן של המהפיכות העממיות והמלחמות, בכוחן של השמירה המזוינת וההגנה" [ע67].

שזה במונחיו של וובר - 'המונופול על האלימות' השמור בידיה של 'החירות' להגן על עצמה (ובלשון ימינו: חובתה - לא זכותה, חובתה!! - של הדמוקרטיה להיות 'דמוקרטיה מתגוננת' ואין דמוקרטיה שהיא איננה כזו אחרת היא לא תהיה). והנה שירת קרוצ'ה במלוא עוצמתה, ממש בהמשך לאותה הבחנה בין איום על החירות 'מבפנים' ו'מבחוץ':

"נוהגים לצייר את דרכי הליבראליזם כדרכי הנביא, שאין כוחו אלא בפיו ולא בחרב. והרי לאמיתו של דבר, אין לך אידיאה, שלמענה נערכו קרבות קשים כל כך ונשפך דם רב כל כך ונלחמו מלחמות כה עקשניות, ובמסירות נפש ובקרבנות כה עצומים כאידיאה זו. אותו פגם של נוחות ורכות, שהיו מונים בו בליבראליזם, היה מכוון כלפי דבר אחר: לא כלפי דרכיו אלא כנגד מטרתו, הוא עצם טעם קיומו של הליבראליזם ומקור גאוותו, הכוונה היא לחוק שהיה נקוט בידו לשמור ולהגן - ולו בכוח הזרוע - על מה שכונה למעלה כ'כלל של משחקו', היא החירות הדורשת יחס של כבוד לדעת הזולת, היא הנכונות להקשיב למתנגדים וללמוד מפיהם, היא הנכונות לחדור לעמקי לבם ולא לכפות עליהם שיהיו מסתתרים ומסתירים את דעותיהם וכוונותיהם" [ע67].

עד כאן העקרון. ומכאן עוד כמה שורות על ההיסטוריה של העניין: "עם הקמת הסדר הליבראלי עתידים היו כל האידיאלים -  הקתולי, האבסולוטיסטי, הדימוקראטי והקומוניסטי - ליהנות מחופש הדיבור והתעמולה, חוץ מדבר אחד בלבד: לא להפוך את הסדר הזה על פיו" [ע67]. 

ו. ואולי עוד קטע אחד, וזהו: 

"מציאותו של היריב היא סם חיים ועירנות לאמונה [...] אמרנו: היה בכך מקור גאווה לליבראליזם, אבל גם צניעות וענווה; שכן אפשר לחלק בדרך העיון את האידיאלים לטובים ולרעים, לנעלים ולירודים; ואולם אי אפשר לחלק בני אדם חיים ולהעמיד שחורים מכאן ולבנים מכאן. בכל אחד מאיתנו דרים בכפיפה אחת אמת וטעות, נעלה ושפל, רוח וחומר. 

ואפשר, ואפילו יתאמר אדם שהוא ריאקציונר גמור וגאוותו על כך, שיהא מגן על החופש ומפיצו ברבים, כשתהיה השעה צריכה לכך, ולהיפך, ואפשר שיהא אדם רואה את עצמו ליבראל גמור ומקיים בנפשו את ההיפך מזה. כל אדם יש לו חלק - אם במישרים ואם בעקיפים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה - בקיום הטוב 

[...] אם עליונותה של שיטה פילוסופית נמדדת לפי כוחה לשלוט בשיטות האחרות, לפי כוחה לקלוט את אמיתותיהן לתוך מעגלה הרחב יותר, לייחד להן מקום ראוי ולעשותן לאמיתותיה שלה, להעביר בכור מחשבתה את חלקיהן השרירותיים והדמיוניים ולהופכן לבעיות ולפיתרונות הגיוניים - הרי עליונותו של אידיאל מוסרי ומדיני נמדד בכוחו לקלוט, לאמת, לצרוף, לאמץ ולשנות כוחות ודרישות המצויים באידיאלים המנוגדים. כנגד זה, הללו שאין לאל־ידם לעשות מלאכה כזו, וכל כוחם אינו אלא בפסול שהם פוסלים את מתנגדם - גזר דינם נחרץ ונחתם. האידיאל הליבראלי לא נסוג יותר מפני מבחן זה; אדרבה, הוא נבחן בו בדעת צלולה ובביטחון גמור שיעמוד בו". [ע68]

ובכן, מה היא אם כן עמדה שאיננה 'הונאה עצמית'? דיון עם עצמי (בתקווה שיעניין גם עוד אנשים כמובן)

 א. מה הסיפור של הרשומה הזו?

מתחילת המלחמה בערך, ובוודאי ככל שהיא התמשכה, כמלחמה צבאית רב-זירתית ולא פחות מכך כתופעה של שנאת יהודים וקריאות מתמידות מכל הכיוונים לחיסולה המוחלט של ישראל, התגבשה בי תובנה שמרכיבים שונים שלה החלו לעלות בי ככל שעסקתי עוד ועוד בתולדות הסכסוך ובמהותו.

את הבעיה הגדרתי במלים 'הונאה עצמית' ואת התשובה לה אני רוצה לנסות להציע במאמר הזה. תקציר לממהרים: התשובה היא להפוך את מרכיבי ההונאה העצמית על ראשם, ולפעול בהתאם - ניסוח מעודכן של חזון ציוני על נגזרותיו העקרוניות, חינוכיות, מדיניות, כלכליות, חברתיות וכן הלאה.

ב. 'הונאה עצמית' - הגדרה בעיה בתשע מלים ותשע מלים להגדרת התשובה

וזוהי מהותה של ההונאה העצמית: "השלום יבוא ככל שהיהודים יגבילו את מפעל התחייה שלהם".

וזוהי מהותה של התשובה להונאה העצמית: "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" 

ג. תקציר תולדות ההונאה העצמית - עוד שיעור קטן בהיסטוריה

ההונאה העצמית הזו ראשיתה בערך ב-1922, השנה בה ראה אור 'הספר הלבן' הראשון, בו הסכינו רוב היהודים:

1. להתנייה הבריטית לעלייה יהודית על יסוד שקר כלכלי ('כושר הקליטה הכלכלי של הארץ')

2. להפקרת בטחון הישוב היהודי בידי כוחות חוץ והסדרים מדיניים.

3. להסכמה עם האפשרות שירושלים לא תהיה יהודית אלא לכל היותר בחלקה המערבי

4. לויתור על לפחות מחצית משטחי ארץ-ישראל ההיסטורית (מהליטאני או האוואלי ועד מפרץ אילת, ומהמדבר העיראקי ועד אל-עריש שעל חוף הים התיכון). 

בהמשך יושמה הונאה עצמית זו שוב ושוב בכמה תחנות היסטוריות ידועות: מקבלת תכנית החלוקה של 1937 שהותירה ליהודים רק 15% משטחי א"י המערבית, תוך שהיא מחברת את שתי גדות הירדן לטובת מדינה ערבית, ועד אוסלו ועד ה-6 באוקטובר 2023, ועבור לא מעט ישראלים, בוודאי כאלו שביכולתם לייצר הרבה מאד רעש באשר הם מקבלים סיוע אדיר מגורמים לא-ישראלים, עד עצם היום הזה.

ד. מצעד האיוולת? גם, אבל לא רק, ובכל מקרה, איוולת שנבעה ונובעת מרצון טוב ומערכים יהודיים עתיקים

וכן, האם מקורה של הונאה עצמית זו בסתם טיפשות? אמנם כל אדם, כולל ז'בוטינסקי, עלול ללקות בה. אבל ההסבר עמוק בהרבה: ההונאה העצמית קיבלה דחיפה ועידוד מערכי האמון באדם, הרצון לשלום, וכמובן מההבטחה הציונית לקיים 'כאן ועכשיו' (מי אמר 'משיחיות' ולא קיבל?) את החזון הנשגב: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', וגם: 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות', ומאוחר יותר: 'בשנה הבאה נשב על המרפסת', או: 'הנה בא נשיא מצרים איך שמחתי לקראתו', או: 'תנו לשמש לעלות' וכן הלאה וכן הלאה.

מה גם שחלק ניכר מהעלייה ארצה נבע ממניעי מצוקה, והתשובה למצוקה היא ההפך ממצוקה: מקופת-חולים ועד הפועל, מגלריות לאמנות ועד לאופרה ופילהרמונית, מירון זהבי ועד מכנסים קצרים. רבים היה להם בשביל מה לקום בבוקר, כי לנו לנו לנו ארץ זאת, ומספיק ארץ קטנה עם או בלי שפם כדי לקיים מנהטן על גדות הירקון.

ה. אבל יש לכל זה עוד מימד: המציאות האובייקטיבית. 

כי דבר אחד זה לשקול חלופות כנגד הספר הלבן של 1922 או תכניות החלוקה ב-1937 וב-1947 כשיש בארץ כמה מאות אלפי יהודים ולרשותם אחוז זעיר של אדמות ארץ-ישראל (כ-7% ערב הקמת המדינה), דבר אחר לגמרי זה כשכלכלת ישראל היא בערך במקום ה-20, עומד לרשותה הצבא החזק ביותר באזור, אזרחיה מרוצים מחייהם כך שהם תמיד בעשיריה הראשונה בעולם במדד האושר.

במלים אחרות: יש מקום לסלחנות לפוליטיקה של הונאה עצמית כשהרבה ברירות אין. הסלחנות הזו אם היא נמשכת ללא ביקורת עצמית, הופכת למכפיל-כוח של ההונאה העצמית, ואת התוצאה ראינו ב-7 באוקטובר.

כי היה ומתקיים גם הצד השני: הערבים. הם ברובם הוכיחו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, שמה שרובם אמרו ב-1920 ממשיך לנהל את תפיסת והתנהגות רובם גם מאה שנה מאוחר יותר, ואם בכלל יש הבדל אז הוא לרעה ולרעה בלבד.

במלים אחרות: אם ב-1939 היו מוכנים היהודים להונות עצמם שיש עם מי לדבר, הרי שקל להבין זאת בהנתן היותם ציבור חסר כלי ריבונות בן 450 אלף איש, ובהנתן סרבנות ערבית, אמנם אלימה ונשכנית, אבל בת פחות מ-20 שנה, שאולי, עם מעט רצון טוב (צמצום המפעל הציוני למינימום) תתהפך. 

היפוכו של דבר אמור היה להתקיים ב-6 באוקטובר 2023, והעובדה שלא כך היה היא היא ההונאה העצמית.

ו. עוד כמה מלים על העבר ועל ההווה של ההונאה העצמית

לצד המרכיב 'הזהותי' של ההונאה העצמית (ערך השלום שאסור לוותר עליו אם זה לא ברור), התפתחו בעיקר אחרי 1967 מרכיבים נוספים, בראשם אמונת-יתר (שזו צורה אחרת לומר הונאה עצמית) בכוח הצבאי של ישראל, שחיזק את אלו שבכל זאת אולי חששו שהאמונה בשלום מופרזת בכלל ובפרט כשזה נוגע לערבים.

יש צורך לומר שערך השלום בפרשנות 'ההונאה העצמית' שלו עמד בדרכו של צה"ל להיות צבא-הכרעה לישראל, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל לצידה של בעייה זו, המתמשכת ממש עד לרגעים אלו, עמדה תופעה נוספת הנובעת מההונאה העצמית ומעצימה אותה: עצימת עיניים בכל הנוגע להסכמים המדיניים שישראל חתמה עליהם מאז הקמתה.

זה התחיל ב-1949 עם הסכמי שביתת הנשק, שאמורים היו לעבור הלאה לכלל שלום מדיני מלא, ושהקפאתם כפי שהם הפכה את המצב האובייקטיבי בין ישראל לשכנותיה למצב 'לוחמה', גם אם לא נורתה יריה אחת. 

אלא שהנוכחות הבלתי מעורערת כמעט של עקרון ההונאה העצמית, לפיו בטחון ישראל חייב להיות תלוי בהספקה צבאית ממעצמות 'טובות לב', הספקה צבאית שתמיד תג-מחיר מדיני צמוד לה, עמד ביסוד המנעותה של ישראל לממש בכל רגע נתון 'מתקפת נגד מקדימה' (בעברית: צעד שאילו היה מתבצע ב-6 באוקטובר 1973 או באותו תאריך ב-2023, 99% מהבעיות הבלתי פתירות - בראשן בעיית החטופים - לא היו מתקיימות כלל).

ב-1967 הצטרפה להונאה העצמית בטחון יתר ביכולות צה"ל, והערכת-חסר של יכולות האויב, הערכות שאיפשרו לישראל לחתום עם מצרים על הסכם "שלום" ב-1979, תוך שכמעט כל הישראלים מתעלמים מהעובדה שאפילו המרכאות סביב "השלום" עושות חסד עם ההסכם המדיני צר האופק והמוגבל הזה, המשרת את האינטרס הכלכלי המצרי, מבלי ש'המדינה הערבית החשובה ביותר' תורמת ולו פירור של רצון טוב לשינוי יחס הערבים לבית הלאומי.

ההונאה העצמית הזו, שתכה שוב ב-1993, כשהפעם את מקומה של מדינה ריבונית תופסת כנופיית רוצחים שהצליחה לעגן את מעמדה כ'תנועת שחרור לאומית' של העם הפלסטיני, באה לידי ביטוי בהתעלמות מהעובדות הידועות לכל: ברחובות מצרים ממשיכים למכור את הפרוטוקולים של זקני ציון; האקדמיה מפיצה רעל אנטישמי והכחשת שואה; וכל מאמץ לנורמליזציה ולו כזית מחוסלת באיבה, כפי שיעיד סיפור לא מוכר על כמה עתונאים מצרים אמיצים שהעלו על דעתם בסביבות 2010 להגיע לישראל אבל לא חלילה כדי לגלות שאולי מדובר במדינה לא רעה, אלא כדי שהם יוכלו להשמיץ אותה באופן 'אמין' יותר. ובכן העיתונאים הללו נודו והוחרמו על ידי אגודת העיתונאים במצרים על עצם רצונם לבקר בישראל. 

אבל כל זה לא הפריע לרוב הישראלים להמשיך ולספר לעצמם שיש שלום עם מצרים, ושלכן הוא יבוא עם כולם, כולל עם הפלסטינים ועם הסורים, ובלבד שהיהודים יגלו רצון טוב ובעיקר לאחר שיפונו ההתנחלויות, המכשול האולטימטיבי לשלום (מכשול שמשמעותו שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות זה ליד זה ומכאן למסקנה שאחרי פינוי בית-אל ואריאל יש לפנות את מג'ד אל-כרום, סכנין ועכו).

אדרבא, את אותה הונאה עצמית ביחס לתרבות הארס והשנאה ליהודים ולישראל במצרים, יישמו יותר מדי ישראלים ב-1993, אבל הפעם כבר לא רוב מוחץ כמו ב-1937, 1947, 1949, 1967 ו-1979, אבל מספיק כדי שישראל הרשמית (תחת שלטון העבודה עד 1995 ובפרק הזמן של 2000-1999 ותחת שלטון הימין בכל השנים מאז ועד ה-7 באוקטובר!), תספר לעצמה שהערבים כמו כלבים רק נובחים ולא נושכים ובכל מקרה צה"ל חזק והכל בסדר.

ז. ובכן:  "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" -  מה כן? בניין אומה 

 למען הסר ספק: ערך השלום חייב להמשיך ולתפוס מקום מרכזי בשיח היהודי והישראלי על כל מערכותיו: התרבותיים, החינוכיים, התקשורתיים, הפוליטיים, המדיניים. די לציין את הידוע לכולנו: בפורום 'אוצר החוכמה' למשל המלה שלום נזכרת 15 אלף פעמים ויותר.

אבל השלום - וזו עובדה הנובעת מהתנהלותם של הערבים ומהתנהלותם של הערבים בלבד - לא היה תנאי למפעל התחייה הציוני. זו לא דיעה אלא עובדה. 

האם עובדות העבר מבטיחות את העתיד? בוודאי שלא. כולנו זוכרים מה כתוב על קברו של ההיפוכונדר. מה יהיה בעתיד גם 'עתידנים' לא יודעים, ולא שיש מקצוע כזה כי אף אחד, מה לעשות, לא יודע את העתיד.

אבל אם לעבר יש ערך כלשהוא בשרטוט התכניות לעתיד, אז הנה זה שוב, והפעם עם הרחבה: ההתיישבות היהודית, התנחלותם של יהודים בארצם, מעשה הבנייה הנחוץ לצורך התקרבות יהודים אל האידיאל של 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', לא רק שלא היה תלוי בשלום עם הערבים, אלא שבפועל, יחסית, ההתיישבות היהודית תרמה לשגשוג ולבטחון - שהם הם שני מימדי השלום המובהקים, המוחשיים, בשונה מטקסים בשטוקהולם או במאמרי שטנה בעיתון המתועב לאנשים חושבים.

שוב, לא דעה אלא עובדה. וכמובן, וזו משאת נפשם של המתועבים מרחוב שוקן ושלוחיהם ברחבי העולם, יש עוד אפשרות לשלום: איונם של היהודים לכל הפחות בזהותם, רצוי בעצם קיומם. שנאמר: אין יהודים, אין סכסוך.

אלא שכל עוד שיהודים משום מה רוצים להיות יהודים - ומספיק יהודים מקפידים לעשות כן מימי אנטיוכוס ועד ההפגנות בקולומביה, עבור בספרד של האינקוויזיציה, במשחטות של אוקראינה ב-1919 ועד אושוויץ וכן הלאה - האופציה הזו של חיסול הסכסוך לא קיימת

ומכאן בחזרה לעתיד: ככל שלעבר יש תפקיד בגיבוש תודעת חזון הנחוצה לשם שרטוט תכניות, פרוייקטים, המשקיפים מהווה אל העתיד ומתגלגלים חזרה מהעתיד להווה בצורה של פרטים, תקציבים, כוחות, משימות, ארגונים, כשלונות, תיקונים מעשים ולבבות, ובכן העבר מלמד שמה שעלינו לעשות כדי למחוק את חרפת ההונאה העצמית הוא לעשות את מה שעשינו תוך כדי ההונאה העצמית: בניין אומה. 

ח. אז מה זה בניין אומה?

בניין אומה הוא קודם כל תודעת אומה. 

יהודי אמריקה בחלקם מכנים זאת 'עמיות' (peoplehood), אחרים, המכירים טוב יותר את העבר היהודי עושים שימוש בצירוף הנפלא שביידיש נשמע מעט טוב יותר: 'כלל-ישראל' (פונטית ביידיש: klal-isruel). הוגי דעות של פעם, ע"ע פינסקר, כינו זאת 'אוטו-אמנסיפציה', הרצל אימץ מברינבוים את השם 'ציונות', ומאז ה-7 באוקטובר רובנו, אלו שעדיין ממשיכים להתעקש להיות יהודים בלי תנאים, מברכים אחד את השני בשתי ברכות האומרות לא מעט: 'בשורות טובות' ו'עם ישראל חי'.

בשורות טובות היו ותהיינה, אבל גם בשורות פחות טובות. אלו החיים והדברים ידועים. אבל עם ישראל חי זו כבר כותרת שהיא כמעט תכנית עבודה שלמה.

עמיות, כלל-ישראל, אוטו-אמנסיפציה, ציונות או עם-ישראל, כך או אחרת, ועם כל הכבוד לפולחן דתי כזה או אחר, השייכות לעם, לקבוצה אתנית, לתרבות-חברתית מסויימת, יהודית, הוא הוא הרעיון שחייב לאמץ כל יהודי בימינו שממשיך לרצות להיות יהודי ללא תנאים וללא הונאה עצמית וללא תעוב עצמי בשם חופש הביטוי והפסיבדו-נאורות.

הרעיון הזה איננו הפשטה סתמית או דקלרציה, אלא התחייבות בלתי חוזרת להעמיד את זהותו היהודית-הלאומית, שייכותו לעם-ישראל, מעל לכל זהות-משנה אחרת: עדתית, דתית, פולחנית, ארגונית, פוליטית. 

אין זה אומר חלילה שעל היהודי לוותר על המופלטה הקדושה, הבדיחות על העיראקים והרומנים, על הנחת התפילין, על חברותו בעמותה לחקר התמותה ועל שנאתו לראש הממשלה הנוכחי או הבא או הקודם כי מה זה פוליטיקה ללא שנאה.

לא, עסקים כרגיל אבל בניין אומה דורש היררכיה, ולכן - להוציא את העיתון המהולל שהוא תמיד נגד המדינה נגד הציונות נגד העם היהודי נגד היהדות - האחדות בשותפות הלאומית עומדת לפני כל פעולה אחרת בזירה הציבורית, וכפופה לה.

עד כאן בנין אומה במישור הזהות, שכבר אמרו פילוסופים גדולים שאין דבר מעשי ממנה. וכמובן בניגוד גמור להבל אודות ההוויה הקובעת את התודעה (משפט תודעתי מובהק הסותר את עצמו מיניה וביה, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה).

ומכאן לכמה כלים אפשריים הנחוצים לבניין אומה הנגזר מתודעת זהות כלל-יהודית, בישראל ובעולם היהודי הרחב:

1. מפעל חינוכי מקיף, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי: תודעה יהודית מבוססת עבר (היסטוריה היסטוריה ועוד היסטוריה). וכשמדברים על העבר בו נרצחו יהודים (ויהודים נרצחו בעבר על עצם היותם יהודים ללא הפסק), הדגש הוא על תוכן החיים שנגדע בשל רצח היהודים, ולא על היהודים המתים.

2. כלכלה לאומית המוכוונת לחוסן לאומי (טכנולוגי, תשתיתי, בטחוני) מהפריפריה ועד למרכז (בסדר הזה: קודם פריפריה, אחר כך מרכז, כי המרכז הוא מרכז כי הוא בעל יתרונות טבעיים שרק כלכלה לאומית יכולה לווסת לטובת הפריפריה שהיא פריפריה כי אין לה יתרונות טבעיים).

3. התיישבות לאומית בכל רחבי ארץ ישראל המערבית, צעד שמשמעותו גם בטחון השטח, גם בטחון הרכוש, וגם בטחון המזון.

4. שיתוף העם היהודי במפעל הבנייה של ארצו, בכל דרך: 'שנת שירות' של יהודים מהתפוצות בארץ ולהפך, ייצוגיות יהודית שוויונית בהמשך לעקרון ששימש עד 1948 את התנועה הציונית, מפעלי חינוך משותפים בכל השפות בה דוברים יהודים.

5. איתור שותפים מהעולם הלא-יהודי, קרובים ורחוקים, שונים ומשונים, במגמת יצירת בריתות ושותפויות של אמת, גם על בסיס אינטרסים כאלו ואחרים, אך תוך מאמץ לנסח אותם במושגים רעיוניים-ערכיים-רוחניים (דמוקרטיה, קדושת החיים, ערכי היושר, החריצות, האחריות, האמינות, העמלנות).

6. טיפוח שלל כלי תרבות לביטויים של כל הערכים הללו באופן החופשי והיוצר, במסגרתם יוכלו להתפתח ולפרוח עילויי-תרבות מכל הסוגים (תורה, קולנוע, ספרות, שירה, מחקר, ספורט, אמנות, שירה, פילוסופיה ומדע מופשט ושימושי).

ט. והעיקר

לא לפחד כלל.

 

אז למה לי פוליטיקה עכשיו - עוד פרק בפודקאסט 'יהודים מארץ ישראל'

 למה לי פוליטיקה עכשיו? זה בערך כמו לשאול 'למה אנחנו חייבים לנשום אוויר כל הזמן'.

השאלה היא לא האם אלא איך פוליטיקה, ולפני האיך, מה זה, ומה זה לא.

בפרק הזה אנחנו מנסים להתחיל לברר חלק מהעניינים הקשורים בנושא, ועוד נמשיך כמובן.

ונקודת ההתחלה היא - איך לא - 'הפוליטיקה בתורת מקצוע' למכס ובר האחד והיחיד.

להתראות בפרקים הבאים.

הנה השיחה ביוטיוב והנה בספוטיפיי