לא 'גבולות' אלא תחומין: לניסוח מחודש של תפיסת המרחב של הבית הלאומי בארץ ישראל (מאמר שראה אור בגליון מאי 2025 בכתב העת 'האומה')

 

א.

הרצל כידוע לא שירטט מפות. היה לו ברור שמדובר בצעד בלתי אפשרי כל עוד שולטת האימפריה העות'מנית במרחב בו חיים עשרות מיעוטים, חלקם בעלי תביעות הגיוניות לא פחות מזו של היהודים לאוטונומיה, שלטון עצמי או 'בית לאומי' כפי שהחליט לנסח זאת בתכנית באזל (והרי לספרו הוא קרא 'מדינת היהודים'!). הכרה של הסולטן באוטונומיה יהודית ושרטוט גבולות התיישבות עבורה, היתה מביאה מן הסתם את הארמנים, הכורדים, המרונים ואולי אף את הדרוזים לבוא בדרישה דומה. תקדים יוון התאפשר הרי בסיוע מעצמות ובערבותן, ולתנועה הציונית בשלבים הראשונים שלה לא היתה תמיכה כזו.

גם העובדה שבימים בהם ישב הרצל על הסיפון בדרכו לביקורו היחיד בארץ ישראל, אי אז באוקטובר 1898, הוא ביקש מידידיו לשרטט 'בגדול' את המרחב בו תתכן התיישבות יהודית קומפקטית, ויש הרואים בשרטוטים אלו משום 'מפה', לא משנה את הקביעה הנזכרת. ואמנם, רק ב-1919 יכלו ציונים לגשת להציע מפה במובן המוכר של המושג – שרטוט פחות או יותר מדוייק של גבולות התוחמות טריטוריה בתוכה אמור להתבצע דבר מה, במקרה הזה הקמת בית לאומי לעם היהודי במשפט העמים כפי שקבעה תכנית באזל.

ב.

מפת 1919 'כידוע' (המרכאות הן כי הדבר כמעט ולא ידוע!! עובדה זו לא מהווה מרכיב כלשהוא במערכת החינוך וגם באקדמיה היא כמעט ולא מוכרת!), כלל את כל השטח שמדרום לליטני, ממערב למסילה החיג'אזית, מצפון למפרץ אילת, וממזרח לאל-עריש. במלים הפיוטיות ששימשו כהימנון לפלמ"ח: "מן הים עד למדבר". הניסוח של בית"ר – שתי גדות לירדן - היה צנוע יותר, באשר ניתן להבין ממנו בקעה "במובן הצר", ולא "במובן הרחב" כפי שיקפיד לומר זאת 'אפילו' יצחק רבין, פלמחנ"יק ידוע, 'אפילו' בעיצומו של הטירלול של אוסלו.

מאז נשפכו לא מעט מים, אפילו במונחי הירדן הזוחל לאיטו לים המלח המתייבש. כפי שתארתי בספרי 'מן הים עד למדבר' (הוצאת מנדלי מוכר ספרים), אחרי הפניית הגב להסכם פייסל-וייצמן שנשען הן על מפת 1919 הציונית (ששורטטה בתיאום עם הבריטים!), והן על שלום ראוי לשמו (הכרה הדדית, פעולה משותפת למען שגשוג כללי, עלייה והתיישבות חופשית של כל אדם, יהודי כערבי בכל מקום, וזה – ולא 'השלום' עם מצרים או עם ירדן – שלום ראוי לשמו), החלה סדרה ארוכה של מאמצים מדיניים שכולם נשענו על אותה הנחת יסוד מופרכת מוסרית ועקרה, לפיה על מנת למנוע אלימות ערבית, על היהודים לצמצם את חזונם למינימום האפשרי, הן במונחי עלייה והן במונחי התיישבות, שני הערכים העליונים של הציונות, שלא בכדי עמדו במוקד ההתנגדות הערבית לה.

ודוק: לא מדובר 'רק' בתכניות החלוקה של 1937 ו-1947, אלא קודם כל בספר הלבן השכוח – ודווקא החשוב ביותר – של 1922: קריעת ארץ ישראל המזרחית מזו המערבית, וקביעת מכסת עלייה תיאורטית על פי כלל חסר שחר מבחינה רציונלית: 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', שטות שקשה להאמין שאפילו אנגלי אחד האמין בה – והרי כלכלת מולדתו תוארה על ידי האנגלי אדם סמית כבר ב-1776 כחזקה בכלכלות בזכות הבנת האנגלים שכלכלה היא זרימה ולא מצב קבוע. ובין 1922 לתכנית החלוקה של ועדת פיל (1937) העלו יהודים למיניהם, ויקטור יעקובסון למשל וגם איתמר בן אב"י, רעיונות לחלוקה, ואישים אחרים, יהודים ויהודים בלבד, העלו רעיונות של פדרציות, קונפדרציות וחלוקות, והיו ביניהם אפילו שהרחיקו לכת עד כדי המסקנה שברית של שלום בין יהודים לערבים תתכן אילו היהודים יועילו בטובם להסתפק ב'הרבה' יהודים ולא חלילה ב'רוב', וכי על מנת למנוע מלחמה מצידם של הערבים ראוי יהיה שיהודים ימשיכו לחיות כמיעוט תחת שלטון ערבי.

ג.

כל הרעיונות הללו היו 'משחק שחמט עם עצמנו' כפי שיכנה את התופעה מאוחר יותר לוי אשכול. מבחינת הערבים, כל ההנהגה וככל הנראה רוב הציבור, עצם הרעיון של ישות יהודית ריבונית ולא על השטח עליו עומד היום מגדל עזריאלי בלב תל אביב, פסול. יהודים כמיעוט דתי-עדתי בזוי? כן. כך היה תמיד. יהודים כישות לאומית ריבונית בלב 'מרחב המחיה הערבי' (מן האוקיינוס למפרץ)? על גופתם (וגופתנו) המתה.

איך כל זה נגמר כולם יודעים: מלחמת שמד שהוכרזה על ידי הערבים עוד לפני שהאו"ם הספיק לשלוח אפילו את אונסקו"פ, קל וחומר אחרי שהאו"ם קיבל את ההמלצה לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום דמוקרטיות (כך! בדו"ח הועדה מפורטת השיטה הדמוקרטית לפרטי פרטיה), אחת "ערבית" והשניה "יהודית" (כך! ואין זו המצאה של בית המשפט העליון בשנות ה-80'), כל אחת וגבולותיה המשורטטים בקפידה, כל אחת והכלכלה שלה, אבל ההמלצה כללה מנגנון שיאפשר לועדה משולשת (ערבים, יהודים, או"ם), לווסת את העלייה היהודית למדינה היהודית כך שהכלכלה של המדינה היהודית לא תפגע יתר על המידה בכלכלה של המדינה הערבית. כן, מה שאתם שומעים. גם אחרי החלוקה, וגם אחרי שתקומנה שתי מדינות לאום עצמאיות, שאמנם ישתפו ביניהן פעולה בתחום הכלכלי, עדיין תהיה לערבים – אמנם דרך מנגנון משותף – זכות להתערב במימוש האינטרס הציוני העליון: עלייה והתיישבות. על איזה יסוד? בינגו: 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ'.

היהודים כידוע קיבלו את אותה הגברת בשינוי האדרת, מסיבות ידועות: מנהיגיהם תמיד ידעו שהציבור שלהם מעדיף משהו על כלום, זאת בניגוד לשכניהם הערבים, שתמיד העדיפו הכל ולכן נותרו עם כלום. גם איך כל זה נגמר כולם יודעים: ביולי 1949 חתמה ישראל על הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה, קדמו לו הסכמים עם מצרים, לבנון וירדן), ולמרות שבהסכמים הללו כתוב היה במפורש שהם מהווים שלב בדרך לשלום אמת, בפועל הם שימשו את הצד הערבי להכנות לנסיון הבא לעקור את הישות הציונית מעל פני מפת המזרח התיכון. במקביל הפעיל האו"ם 'ועדות פיוס', שהדיפלומטיה הישראלית עמדה מהרגע הראשון על טיבן: לשמש כמנוף למימוש 'זכות שיבה' בקנה מידה שהיה מחסל את ישראל ללא צורך בירייה אחת.

ד.

יהודים המשיכו בבנין האומה, וב-1962 כבר מנתה אוכלוסיית המדינה 2 מליון יהודים. המספר הזה יגדל לקראת 'אוסלו' לכ-5 מליון, והיום הוא עומד על כ-8 מליון. הישג מדהים יחסית לנקודת המוצא – 24,000 יהודים בכל ארץ ישראל בשנת 1878 (היא שנת תחילת הציונות, ולא 1882, כשם שישובי מערב הנגב הם ישובי מערב הנגב ולא 'עוטף עזה', כלומר האופן בו אתה מגדיר את הארועים מגדיר אותך, ומכאן שציונות החלה עם החריש הראשון בפתח תקווה ולא כתוצאה מעוד מעשה טיפוסי של רצח יהודים בדרום רוסיה). בהתאם מספר הישובים העבריים בארץ הזו: אפס ב-1877, יותר מ-1000 כ-150 שנים מאוחר יותר. הסתבר שבניגוד למה שלימדו אותנו, שלום איננו תנאי להגשמת הציונות. האם הוא ערך ראוי ורצוי? בוודאי ובוודאי. אבל הוא דורש הסכמה הדדית לגביו, מצידם של כל הנוגעים בדבר.

והעובדה היא ששלום לא הושג – להוציא הסכמי אברהם שיש בהם משהו מההגיון של הסכם וייצמן-פייצל לפחות ברוחו (כי מבחינה טריטוריאלית והתיישבותית אין להסכמים אלו שום נפקא מינה). והסיבה לכך אחת ויחידה: סירובם של ערבים לישות יהודית לא על 55% משטחי ארץ ישראל (החלטת 1947), לא על 4000 ק"מ (הצעת 1937) ואפילו לא בקומה ה-38 במגדל המרובע של עזריאלי (זו עמדתם של מנהיגים ערבים מאיימן עודה ואחמד טיבי, עבור באבו מאזן וערפאת, וגמור בסינוואר וביורשיו, וכמובן במופתי חאג' אמין אל חוסייני).

ה.

עובדה זו לא הפריעה למנהיגי ישראל לאורך כל 75 שנותיה הראשונות, כל אחד בדרכו, לרמות את עצמו ולהמשיך ולנסות את מה שנוסה בתנאים גרועים בהרבה לפני הקמת המדינה, על ידי ציבור יהודי זעיר יחסית שנשלט על ידי אימפריה בעלת אופק אינטרסים אימפריאלי, ושלכן קל להסביר את הסכמתו לתכניות מדיניות שהציעו פתרונות תוך התעלמות מודעת מהבעיה אותה התכוונו לפתור: התנגדות הערבים לישות יהודית אפילו בחלקת הפרדס הקטנה ביותר של משפחת ראב בפתח תקווה.

השיא היה באוסלו. בנורווגיה המעתירה נסגר מעגל שהחל ב-1968 עת ישראל גרמה לערפאת לברוח לירדן, נמשך ב-1970 כשחוסיין (בעזרת ישראל) גרם לערפאת לברוח ללבנון, ואחרי תרומתו הגדולה למלחמת האזרחים שפרצה שם ב-1975, היה זה שוב תורה של ישראל לגרום ב-1982 לערפאת לברוח רחוק יותר, הפעם לטוניסיה, מקום בו אמנם נהנה ממנעמי החיים השמורים לארגונים 'מהפכניים' העושים מצרת-עמם קרדום לחפור ולצבור מיליארדים, אך שמבחינה מדינית הוא הפך לגוויה, שעומק הקבר שלה רק העמיק כאשר החליט ב-1990 להיות הערבי היחיד התומך בסדאם חוסיין, אבל ב-1993 רווח והצלה באו לערפאת ממקום אחר – ממשרד החוץ הישראלי, שבעזרת האידיוטים השימושיים בנורווגיה, סגרו את המעגל והחזירו אותו למקום ממנו גורש ב-1968: לב יהודה ושומרון.

וכל זה על בסיס ההגיון המעוות שליווה את כל ההיסטוריה הזו, מהספר הלבן של 1922, לאמור: הערבים כועסים על התיישבות יהודית? הבה נצמצם גם את העלייה וגם את ההתיישבות למינימום, ואם גם נתנהג יפה, נדבר ערבית, נרקוד דבקה ונשלב בעברית העממית סלנג ערבי ובמוזיקה העממית נשלב אלמנטים מזרחיים, הנה סוף סוף יפרוץ השלום ונוכל לאכול חומוס גם ברמאללה, גם בעמאן ואינשאללה בשבוע הבא בדמשק, וכמובן על המשחתות הישנות נטעינה תפוחי זהב וכן הלאה.

ו.

כל זה התפוצץ ב-7 באוקטובר כידוע, ואין צורך להוסיף אף מלה. למרבה המזל, היו מספיק יהודים חכמים שראו את הנולד, לא לגבי פרטיו כמובן, אין זה משום יכולתם של בני אדם, אבל כן את עקרונות המציאות. אחד מהם היה למשל יגאל אלון, שבספרו 'מסך של חול' שראה אור ב-1959 הסביר את עקרונות הבטחון הלאומי, וכלל בהם בין השאר מרכיבים כמו הגנה מרחבית (בליבה ישובים חמושים לא 'סתם' בכיתות כוננות אלא בנשק כבד), ובמקביל חברה סולידרית המתבססת על דמוקרטיה רב מימדית, הכוללת לא 'רק' זכויות פוליטיות (לצווח ולהפגין ולתלות שלטים בומבסטיים וריקים מתוכן), אלא גם, וקודם כל, זכויות חברתיות (הנשענות על חובות אזרחיות), וגם זכויות תרבותיות: חובת החינוך הכללי לכולם, חינוך שלשיטתו של אלון חייב להמשיך עד לקבר, בכלל ובפרט בכל הקשור לענייני בטחון ומדינאות.

אחרי 1967 אלון הציע את התכנית המפורסמת הקרויה על שמו.  כפי שאמר אלון כמה ימים לאחר שוך הקרבות ביוני 1967: עכשיו כשכוחותינו יושבים בסיני, על הירדן ועל הגולן, עכשיו הסתיימה מלחמת השחרור. רוצה לומר, שאמנם ב-1949 השיגה ישראל נצחון צבאי 'טכני' (על ידי מה שהביסה את הצבאות הפולשים), אבל לא המשיכה למסקנה המדינית: קביעת גבולות בני הגנה שיבטיחו יותר מכל 'פיסת נייר' את בטחונו של הבית הלאומי ומכאן את שגשוגו. לאלון היה ברור כבר ב-1949 שעל צה"ל היה להשאר גם צמוד לליטני (שם חנו כוחות צה"ל 'כידוע'), וגם באזור אל-עריש (ובכך לשלוט במה שידוע היום כ'ציר פילדלפי', אותה נקודה ששימשה שער הכניסה לארץ הזו כבר לפני אלפי שנים). ב-1948 הוא הציע כמה פעמים לשחרר את יהודה ושומרון, אך ההצעה נדחתה כידוע על הסף מסיבות הגיוניות כשלעצמן: החשש של בן גוריון ומשה שרת מלחץ מדיני גדול מדי, והסתבכות עם עוד 300 אלף ערבים שחיו אז באזורים אלו, ושקרוב לוודאי שלא היו זזים ממקומם, כפי שעשו תושבי חיפה למשל, באשר תושבי חיפה היו ברובם מהגרי עבודה שחזרו לבתיהם.

כך או אחרת, אחרי 1967 הוביל אלון את מדיניות הממשלות בהן היה חבר עד 1977 בהתאם לעקרון של גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי כבסיס לבטחון המדינה. ומה באשר לשלום? ובכן אלון העדיף במפורש 'הסכמי ביניים' שייצרו מציאות בשטח, מציאות הנוחה לשני הצדדים, כך שבמקום מלים גבוהות וטקסים בטוקסידו, נוצרת מציאות הפיכה אך גם כזו שאפשר לשדרג אותה בעתיד הנראה לעין. הפרטנר באותו הזמן לגישה זו היה חוסיין שיתרונו היחיד היה אמינותו ביחס לחלופה: "הנחש של אש"ף" כפי שהגדיר זאת אלון. נקודת מפנה אפשרית ניתנת היתה להשגה אחרי 'ספטמבר הורוד' ב-1970, המוכר יותר כ'שחור', והוא אכן היה שחור מבחינתם של תומכי אש"ף בעולם הערבי ובישראל (משה דיין ושמעון פרס ואיתם רוב העיתונות 'הליברלית' כמובן), אך ורוד למדי עבור אלו שראו בחיסולו של אש"ף או לפחות בניטרולו המקסימלי, תנאי הכרחי לתהליך מדיני של הרגעה, ייצוב, שיתוף פעולה צנוע, ואולי אחר כך אפילו, אינשאללה ובעזרת השם, 'שלום'.

ז.

אבל גישת אלון נתקלה בהתנגדות עזה מצידם של ישראלים שחשבו אחרת – משה דיין ועדת מעריציו בציבור ובעיתונות כאמור – ומאוחר יותר נעשה מאמץ אקדמי לקבור אותה שכן היא לא הסתדרה עם הדיכוטומיה ההכרחית של 'טובים ורעים' שנולדה אחרי המהפך של 1977, ובעיקר אחרי התייצבות שלטון הליכוד ב-1981. היטיבו לסכם את רוח הדברים האחים בלפור והרצל חקק, בדברים נבואיים ממש שפירסמו בעיתון 'העיר' הירושלמי ב-11 במרץ 1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

'זניחת רעיונות מפא"י' כללה גם החלטה מודעת שלא לפרסם בציבור באופן אקדמי – במסגרת ביוגרפיה רשמית שראתה אור בהוצאת הספרים הישראלית החשובה ביותר – את מורשתו המדינית של אלון. רעיונות כמו עדיפות הסכמי ביניים על הסכם 'שלום', או העדפת עומק אסטרטגי על פני 'הסכמים' מדיניים, והעדפת קביעת עובדות בשטח, מהצד 'הלא נכון' של הקו הקדוש (מוכר גם בשם 'הירוק'), כל אלו לא עלו בקנה אחד עם תעשיית 'השלום עכשיו' שהגיעה לשיאה כאמור באוסלו.

אבל לא אלמן ישראל. אנשים מתים, רעיונות לא. "האמת היא בתו של הזמן" ניסחה זאת הסופרת הסקוטית בעלת שם הכינוי ג'וזפין טיי. היא אמנם התייחסה לפרשת רצח בבית המלוכה האנגלי לפני מאות שנים, אבל העקרון שעולה מכותרת ספרה המשובח טוב לכל סיפור אחר, כולל לזה העומד הרגע – ולקראת ימים רבים באים, רבים מאד – לפתחנו: "גבולות" והסתגרות בגיטו יהודי חדש שבמרכזו הבניין המרובע בעזריאלי על כל מה שהוא מסמל (קניות וקניות וקניות ועוד קניות ואחרי עוד ארוחת שחיתות במחיר מופרך עוד קניות)? או הבנה 'אלונית' (למעשה וייצמנית-פייסלית) של אופק העשייה ההתיישבותי, הכלכלי ולכן המדיני והבטחוני מבחינה גיאוגרפית?

ח.

דומה שה-7 באוקטובר מחייב קודם כל הכרעה על דרך השלילה: לא עוד הונאה עצמית, לא עוד צימצום יהודי הנשען בין השאר על אימוץ משונה של התיזה הידועה של הפרוטוקולים של זקני ציון, לפיה כל הרע בעולמנו מקורו ביהודים. במלים של מדינאות: לא קו ירוק, ולא שום גבול 'בינלאומי' אחר. ועל דרך החיוב, ככתוב בכותרת: לא 'גבולות', אלא תחומים. תחום ההתיישבות חייב להתרחב אל מעבר לגוש גדרה-עזריאלי-חדרה אל תוך יהודה ושומרון. תחום הבטחון והמדינאות (בריתות, הסכמים כלכליים ואחרים) חייב לקחת בחשבון את כל מפת 1919 ומעבר לה. מהליטני ועד אל-עריש, ומהמדבר העיראקי ועד לים התיכון, וממפרץ אילת ועד מיצרי באב אל מאנדב. כי בנפשנו הדבר. ולא רק בנפשנו, אלא זה עתידנו. שלמה המלך הבין זאת לפני כ-3000 שנה, עכשיו תורנו להתאמץ ולהיות מעט חכמים יותר, אם לא חכמים כמוהו.