ובכן, מה היא אם כן עמדה שאיננה 'הונאה עצמית'? דיון עם עצמי (בתקווה שיעניין גם עוד אנשים כמובן)

 א. מה הסיפור של הרשומה הזו?

מתחילת המלחמה בערך, ובוודאי ככל שהיא התמשכה, כמלחמה צבאית רב-זירתית ולא פחות מכך כתופעה של שנאת יהודים וקריאות מתמידות מכל הכיוונים לחיסולה המוחלט של ישראל, התגבשה בי תובנה שמרכיבים שונים שלה החלו לעלות בי ככל שעסקתי עוד ועוד בתולדות הסכסוך ובמהותו.

את הבעיה הגדרתי במלים 'הונאה עצמית' ואת התשובה לה אני רוצה לנסות להציע במאמר הזה. תקציר לממהרים: התשובה היא להפוך את מרכיבי ההונאה העצמית על ראשם, ולפעול בהתאם - ניסוח מעודכן של חזון ציוני על נגזרותיו העקרוניות, חינוכיות, מדיניות, כלכליות, חברתיות וכן הלאה.

ב. 'הונאה עצמית' - הגדרה בעיה בתשע מלים ותשע מלים להגדרת התשובה

וזוהי מהותה של ההונאה העצמית: "השלום יבוא ככל שהיהודים יגבילו את מפעל התחייה שלהם".

וזוהי מהותה של התשובה להונאה העצמית: "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" 

ג. תקציר תולדות ההונאה העצמית - עוד שיעור קטן בהיסטוריה

ההונאה העצמית הזו ראשיתה בערך ב-1922, השנה בה ראה אור 'הספר הלבן' הראשון, בו הסכינו רוב היהודים:

1. להתנייה הבריטית לעלייה יהודית על יסוד שקר כלכלי ('כושר הקליטה הכלכלי של הארץ')

2. להפקרת בטחון הישוב היהודי בידי כוחות חוץ והסדרים מדיניים.

3. להסכמה עם האפשרות שירושלים לא תהיה יהודית אלא לכל היותר בחלקה המערבי

4. לויתור על לפחות מחצית משטחי ארץ-ישראל ההיסטורית (מהליטאני או האוואלי ועד מפרץ אילת, ומהמדבר העיראקי ועד אל-עריש שעל חוף הים התיכון). 

בהמשך יושמה הונאה עצמית זו שוב ושוב בכמה תחנות היסטוריות ידועות: מקבלת תכנית החלוקה של 1937 שהותירה ליהודים רק 15% משטחי א"י המערבית, תוך שהיא מחברת את שתי גדות הירדן לטובת מדינה ערבית, ועד אוסלו ועד ה-6 באוקטובר 2023, ועבור לא מעט ישראלים, בוודאי כאלו שביכולתם לייצר הרבה מאד רעש באשר הם מקבלים סיוע אדיר מגורמים לא-ישראלים, עד עצם היום הזה.

ד. מצעד האיוולת? גם, אבל לא רק, ובכל מקרה, איוולת שנבעה ונובעת מרצון טוב ומערכים יהודיים עתיקים

וכן, האם מקורה של הונאה עצמית זו בסתם טיפשות? אמנם כל אדם, כולל ז'בוטינסקי, עלול ללקות בה. אבל ההסבר עמוק בהרבה: ההונאה העצמית קיבלה דחיפה ועידוד מערכי האמון באדם, הרצון לשלום, וכמובן מההבטחה הציונית לקיים 'כאן ועכשיו' (מי אמר 'משיחיות' ולא קיבל?) את החזון הנשגב: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', וגם: 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות', ומאוחר יותר: 'בשנה הבאה נשב על המרפסת', או: 'הנה בא נשיא מצרים איך שמחתי לקראתו', או: 'תנו לשמש לעלות' וכן הלאה וכן הלאה.

מה גם שחלק ניכר מהעלייה ארצה נבע ממניעי מצוקה, והתשובה למצוקה היא ההפך ממצוקה: מקופת-חולים ועד הפועל, מגלריות לאמנות ועד לאופרה ופילהרמונית, מירון זהבי ועד מכנסים קצרים. רבים היה להם בשביל מה לקום בבוקר, כי לנו לנו לנו ארץ זאת, ומספיק ארץ קטנה עם או בלי שפם כדי לקיים מנהטן על גדות הירקון.

ה. אבל יש לכל זה עוד מימד: המציאות האובייקטיבית. 

כי דבר אחד זה לשקול חלופות כנגד הספר הלבן של 1922 או תכניות החלוקה ב-1937 וב-1947 כשיש בארץ כמה מאות אלפי יהודים ולרשותם אחוז זעיר של אדמות ארץ-ישראל (כ-7% ערב הקמת המדינה), דבר אחר לגמרי זה כשכלכלת ישראל היא בערך במקום ה-20, עומד לרשותה הצבא החזק ביותר באזור, אזרחיה מרוצים מחייהם כך שהם תמיד בעשיריה הראשונה בעולם במדד האושר.

במלים אחרות: יש מקום לסלחנות לפוליטיקה של הונאה עצמית כשהרבה ברירות אין. הסלחנות הזו אם היא נמשכת ללא ביקורת עצמית, הופכת למכפיל-כוח של ההונאה העצמית, ואת התוצאה ראינו ב-7 באוקטובר.

כי היה ומתקיים גם הצד השני: הערבים. הם ברובם הוכיחו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, שמה שרובם אמרו ב-1920 ממשיך לנהל את תפיסת והתנהגות רובם גם מאה שנה מאוחר יותר, ואם בכלל יש הבדל אז הוא לרעה ולרעה בלבד.

במלים אחרות: אם ב-1939 היו מוכנים היהודים להונות עצמם שיש עם מי לדבר, הרי שקל להבין זאת בהנתן היותם ציבור חסר כלי ריבונות בן 450 אלף איש, ובהנתן סרבנות ערבית, אמנם אלימה ונשכנית, אבל בת פחות מ-20 שנה, שאולי, עם מעט רצון טוב (צמצום המפעל הציוני למינימום) תתהפך. 

היפוכו של דבר אמור היה להתקיים ב-6 באוקטובר 2023, והעובדה שלא כך היה היא היא ההונאה העצמית.

ו. עוד כמה מלים על העבר ועל ההווה של ההונאה העצמית

לצד המרכיב 'הזהותי' של ההונאה העצמית (ערך השלום שאסור לוותר עליו אם זה לא ברור), התפתחו בעיקר אחרי 1967 מרכיבים נוספים, בראשם אמונת-יתר (שזו צורה אחרת לומר הונאה עצמית) בכוח הצבאי של ישראל, שחיזק את אלו שבכל זאת אולי חששו שהאמונה בשלום מופרזת בכלל ובפרט כשזה נוגע לערבים.

יש צורך לומר שערך השלום בפרשנות 'ההונאה העצמית' שלו עמד בדרכו של צה"ל להיות צבא-הכרעה לישראל, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל לצידה של בעייה זו, המתמשכת ממש עד לרגעים אלו, עמדה תופעה נוספת הנובעת מההונאה העצמית ומעצימה אותה: עצימת עיניים בכל הנוגע להסכמים המדיניים שישראל חתמה עליהם מאז הקמתה.

זה התחיל ב-1949 עם הסכמי שביתת הנשק, שאמורים היו לעבור הלאה לכלל שלום מדיני מלא, ושהקפאתם כפי שהם הפכה את המצב האובייקטיבי בין ישראל לשכנותיה למצב 'לוחמה', גם אם לא נורתה יריה אחת. 

אלא שהנוכחות הבלתי מעורערת כמעט של עקרון ההונאה העצמית, לפיו בטחון ישראל חייב להיות תלוי בהספקה צבאית ממעצמות 'טובות לב', הספקה צבאית שתמיד תג-מחיר מדיני צמוד לה, עמד ביסוד המנעותה של ישראל לממש בכל רגע נתון 'מתקפת נגד מקדימה' (בעברית: צעד שאילו היה מתבצע ב-6 באוקטובר 1973 או באותו תאריך ב-2023, 99% מהבעיות הבלתי פתירות - בראשן בעיית החטופים - לא היו מתקיימות כלל).

ב-1967 הצטרפה להונאה העצמית בטחון יתר ביכולות צה"ל, והערכת-חסר של יכולות האויב, הערכות שאיפשרו לישראל לחתום עם מצרים על הסכם "שלום" ב-1979, תוך שכמעט כל הישראלים מתעלמים מהעובדה שאפילו המרכאות סביב "השלום" עושות חסד עם ההסכם המדיני צר האופק והמוגבל הזה, המשרת את האינטרס הכלכלי המצרי, מבלי ש'המדינה הערבית החשובה ביותר' תורמת ולו פירור של רצון טוב לשינוי יחס הערבים לבית הלאומי.

ההונאה העצמית הזו, שתכה שוב ב-1993, כשהפעם את מקומה של מדינה ריבונית תופסת כנופיית רוצחים שהצליחה לעגן את מעמדה כ'תנועת שחרור לאומית' של העם הפלסטיני, באה לידי ביטוי בהתעלמות מהעובדות הידועות לכל: ברחובות מצרים ממשיכים למכור את הפרוטוקולים של זקני ציון; האקדמיה מפיצה רעל אנטישמי והכחשת שואה; וכל מאמץ לנורמליזציה ולו כזית מחוסלת באיבה, כפי שיעיד סיפור לא מוכר על כמה עתונאים מצרים אמיצים שהעלו על דעתם בסביבות 2010 להגיע לישראל אבל לא חלילה כדי לגלות שאולי מדובר במדינה לא רעה, אלא כדי שהם יוכלו להשמיץ אותה באופן 'אמין' יותר. ובכן העיתונאים הללו נודו והוחרמו על ידי אגודת העיתונאים במצרים על עצם רצונם לבקר בישראל. 

אבל כל זה לא הפריע לרוב הישראלים להמשיך ולספר לעצמם שיש שלום עם מצרים, ושלכן הוא יבוא עם כולם, כולל עם הפלסטינים ועם הסורים, ובלבד שהיהודים יגלו רצון טוב ובעיקר לאחר שיפונו ההתנחלויות, המכשול האולטימטיבי לשלום (מכשול שמשמעותו שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות זה ליד זה ומכאן למסקנה שאחרי פינוי בית-אל ואריאל יש לפנות את מג'ד אל-כרום, סכנין ועכו).

אדרבא, את אותה הונאה עצמית ביחס לתרבות הארס והשנאה ליהודים ולישראל במצרים, יישמו יותר מדי ישראלים ב-1993, אבל הפעם כבר לא רוב מוחץ כמו ב-1937, 1947, 1949, 1967 ו-1979, אבל מספיק כדי שישראל הרשמית (תחת שלטון העבודה עד 1995 ובפרק הזמן של 2000-1999 ותחת שלטון הימין בכל השנים מאז ועד ה-7 באוקטובר!), תספר לעצמה שהערבים כמו כלבים רק נובחים ולא נושכים ובכל מקרה צה"ל חזק והכל בסדר.

ז. ובכן:  "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" -  מה כן? בניין אומה 

 למען הסר ספק: ערך השלום חייב להמשיך ולתפוס מקום מרכזי בשיח היהודי והישראלי על כל מערכותיו: התרבותיים, החינוכיים, התקשורתיים, הפוליטיים, המדיניים. די לציין את הידוע לכולנו: בפורום 'אוצר החוכמה' למשל המלה שלום נזכרת 15 אלף פעמים ויותר.

אבל השלום - וזו עובדה הנובעת מהתנהלותם של הערבים ומהתנהלותם של הערבים בלבד - לא היה תנאי למפעל התחייה הציוני. זו לא דיעה אלא עובדה. 

האם עובדות העבר מבטיחות את העתיד? בוודאי שלא. כולנו זוכרים מה כתוב על קברו של ההיפוכונדר. מה יהיה בעתיד גם 'עתידנים' לא יודעים, ולא שיש מקצוע כזה כי אף אחד, מה לעשות, לא יודע את העתיד.

אבל אם לעבר יש ערך כלשהוא בשרטוט התכניות לעתיד, אז הנה זה שוב, והפעם עם הרחבה: ההתיישבות היהודית, התנחלותם של יהודים בארצם, מעשה הבנייה הנחוץ לצורך התקרבות יהודים אל האידיאל של 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', לא רק שלא היה תלוי בשלום עם הערבים, אלא שבפועל, יחסית, ההתיישבות היהודית תרמה לשגשוג ולבטחון - שהם הם שני מימדי השלום המובהקים, המוחשיים, בשונה מטקסים בשטוקהולם או במאמרי שטנה בעיתון המתועב לאנשים חושבים.

שוב, לא דעה אלא עובדה. וכמובן, וזו משאת נפשם של המתועבים מרחוב שוקן ושלוחיהם ברחבי העולם, יש עוד אפשרות לשלום: איונם של היהודים לכל הפחות בזהותם, רצוי בעצם קיומם. שנאמר: אין יהודים, אין סכסוך.

אלא שכל עוד שיהודים משום מה רוצים להיות יהודים - ומספיק יהודים מקפידים לעשות כן מימי אנטיוכוס ועד ההפגנות בקולומביה, עבור בספרד של האינקוויזיציה, במשחטות של אוקראינה ב-1919 ועד אושוויץ וכן הלאה - האופציה הזו של חיסול הסכסוך לא קיימת

ומכאן בחזרה לעתיד: ככל שלעבר יש תפקיד בגיבוש תודעת חזון הנחוצה לשם שרטוט תכניות, פרוייקטים, המשקיפים מהווה אל העתיד ומתגלגלים חזרה מהעתיד להווה בצורה של פרטים, תקציבים, כוחות, משימות, ארגונים, כשלונות, תיקונים מעשים ולבבות, ובכן העבר מלמד שמה שעלינו לעשות כדי למחוק את חרפת ההונאה העצמית הוא לעשות את מה שעשינו תוך כדי ההונאה העצמית: בניין אומה. 

ח. אז מה זה בניין אומה?

בניין אומה הוא קודם כל תודעת אומה. 

יהודי אמריקה בחלקם מכנים זאת 'עמיות' (peoplehood), אחרים, המכירים טוב יותר את העבר היהודי עושים שימוש בצירוף הנפלא שביידיש נשמע מעט טוב יותר: 'כלל-ישראל' (פונטית ביידיש: klal-isruel). הוגי דעות של פעם, ע"ע פינסקר, כינו זאת 'אוטו-אמנסיפציה', הרצל אימץ מברינבוים את השם 'ציונות', ומאז ה-7 באוקטובר רובנו, אלו שעדיין ממשיכים להתעקש להיות יהודים בלי תנאים, מברכים אחד את השני בשתי ברכות האומרות לא מעט: 'בשורות טובות' ו'עם ישראל חי'.

בשורות טובות היו ותהיינה, אבל גם בשורות פחות טובות. אלו החיים והדברים ידועים. אבל עם ישראל חי זו כבר כותרת שהיא כמעט תכנית עבודה שלמה.

עמיות, כלל-ישראל, אוטו-אמנסיפציה, ציונות או עם-ישראל, כך או אחרת, ועם כל הכבוד לפולחן דתי כזה או אחר, השייכות לעם, לקבוצה אתנית, לתרבות-חברתית מסויימת, יהודית, הוא הוא הרעיון שחייב לאמץ כל יהודי בימינו שממשיך לרצות להיות יהודי ללא תנאים וללא הונאה עצמית וללא תעוב עצמי בשם חופש הביטוי והפסיבדו-נאורות.

הרעיון הזה איננו הפשטה סתמית או דקלרציה, אלא התחייבות בלתי חוזרת להעמיד את זהותו היהודית-הלאומית, שייכותו לעם-ישראל, מעל לכל זהות-משנה אחרת: עדתית, דתית, פולחנית, ארגונית, פוליטית. 

אין זה אומר חלילה שעל היהודי לוותר על המופלטה הקדושה, הבדיחות על העיראקים והרומנים, על הנחת התפילין, על חברותו בעמותה לחקר התמותה ועל שנאתו לראש הממשלה הנוכחי או הבא או הקודם כי מה זה פוליטיקה ללא שנאה.

לא, עסקים כרגיל אבל בניין אומה דורש היררכיה, ולכן - להוציא את העיתון המהולל שהוא תמיד נגד המדינה נגד הציונות נגד העם היהודי נגד היהדות - האחדות בשותפות הלאומית עומדת לפני כל פעולה אחרת בזירה הציבורית, וכפופה לה.

עד כאן בנין אומה במישור הזהות, שכבר אמרו פילוסופים גדולים שאין דבר מעשי ממנה. וכמובן בניגוד גמור להבל אודות ההוויה הקובעת את התודעה (משפט תודעתי מובהק הסותר את עצמו מיניה וביה, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה).

ומכאן לכמה כלים אפשריים הנחוצים לבניין אומה הנגזר מתודעת זהות כלל-יהודית, בישראל ובעולם היהודי הרחב:

1. מפעל חינוכי מקיף, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי: תודעה יהודית מבוססת עבר (היסטוריה היסטוריה ועוד היסטוריה). וכשמדברים על העבר בו נרצחו יהודים (ויהודים נרצחו בעבר על עצם היותם יהודים ללא הפסק), הדגש הוא על תוכן החיים שנגדע בשל רצח היהודים, ולא על היהודים המתים.

2. כלכלה לאומית המוכוונת לחוסן לאומי (טכנולוגי, תשתיתי, בטחוני) מהפריפריה ועד למרכז (בסדר הזה: קודם פריפריה, אחר כך מרכז, כי המרכז הוא מרכז כי הוא בעל יתרונות טבעיים שרק כלכלה לאומית יכולה לווסת לטובת הפריפריה שהיא פריפריה כי אין לה יתרונות טבעיים).

3. התיישבות לאומית בכל רחבי ארץ ישראל המערבית, צעד שמשמעותו גם בטחון השטח, גם בטחון הרכוש, וגם בטחון המזון.

4. שיתוף העם היהודי במפעל הבנייה של ארצו, בכל דרך: 'שנת שירות' של יהודים מהתפוצות בארץ ולהפך, ייצוגיות יהודית שוויונית בהמשך לעקרון ששימש עד 1948 את התנועה הציונית, מפעלי חינוך משותפים בכל השפות בה דוברים יהודים.

5. איתור שותפים מהעולם הלא-יהודי, קרובים ורחוקים, שונים ומשונים, במגמת יצירת בריתות ושותפויות של אמת, גם על בסיס אינטרסים כאלו ואחרים, אך תוך מאמץ לנסח אותם במושגים רעיוניים-ערכיים-רוחניים (דמוקרטיה, קדושת החיים, ערכי היושר, החריצות, האחריות, האמינות, העמלנות).

6. טיפוח שלל כלי תרבות לביטויים של כל הערכים הללו באופן החופשי והיוצר, במסגרתם יוכלו להתפתח ולפרוח עילויי-תרבות מכל הסוגים (תורה, קולנוע, ספרות, שירה, מחקר, ספורט, אמנות, שירה, פילוסופיה ומדע מופשט ושימושי).

ט. והעיקר

לא לפחד כלל.