הקונספציה

מה לימד או אמור ללמד ה7 באוקטובר: הרי ממה הוא נבע? עבורי כל פטפוטי 'המפקיר' מזה ו'הבוגדים' מזה הם אשפה רעיונית שלא ראויה אפילו לא ליריקה.

נתניהו לא הפקיר בדיוק כפי שאף אחד כמו רונן בר לא בגד.

מה היה הסיפור? הקונספציה.

ומה היתה הקונספציה? המשך של אוסלו.

ועל מה נשענה הקונספציה של אוסלו? על הסכם "השלום" עם מצרים.

ועל מה נשענה הקונספציה של "השלום" עם מצרים? על הרעיון של שטחים תמורת שלום ושל דיפלומטיה מאופקת עמוסת שקרים והונאות עצמיות תמורת "שלום", וזה מתחיל לכל המאוחר ב-1937.

הגיע ה-7 באוקטובר, שהוא לא "רק" טבח ואונס, אלא התגובות המאושרות לטבח ולאונס ולזוועות, לא "רק" ברחבי יהודה ושומרון, ולא "רק" בעולם הערבי הרחב, ולא "רק" אצל חלק אמיץ-דיו של האינטלקטואליה הערבית-בעלת-התעודה-הכחולה, אלא ברחבי העולם כולו, מונצואלה ועד לונדון, מניו יורק (ע"ע אישתו המתועבת של ממדאני החלאה, שלפני כשבוע איפשר למפגינים תומכי דעא"ש לחגוג בניו יורק), ומטורונטו ועד סידני.

ומה המשותף לכל הצוהלים ועושי הלייקים לטבח ולאונס שבוצע על ידי "לוחמי החירות הפועלים נגד הקולוניאליזם היהודי"? הקריאה החסלנית הגזענית והניאו-נאצית לחיסול היהודים מהנהר ועד לים.

ומה יש להסיק מכל זה? שיש לקחת את הקונספציה הזו ולהשליך אותה לפח לא לפני שיורים בה טיל שיוט ומוודאים הריגה.

ואחרי שזרקנו את הקונספציה, שליוותה את מפעל בניין האומה בן 150 השנה, שהצליח למרות הקונספציה וללא ספק ברגעים מסויימים (1947) בזכותה, והופכים אותו למרכז העשייה, כי ככל הנראה מה שפעל בנסיבות מגבילות לא רק כ-150 שנה, אמור להמשיך לעבוד עם פחות מיגבלות עוד לפחות 15 שנה.

Que hemos aprendido del masacre de Somjat Tora, 7-10-2023? אז מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו? (עברית ותרגום גוגל לספרדית)

 במסגרת תכניתנו המתמשכת והחשובה "מה למדת מטבח שמחת תורה וכל מה שבא אחריו", הנה התרומה היומית שלי.

ולפני זה אומר בקיצור מה למדתי מהטבח ומהמלחמה בדי הרבה חזיתות, חלקן 'קינטיות' (כלומר פיצוצים וכיו"ב) וחלקן תודעתיות (השארץ פינת הבלי-בלי-שיא, סי-אין-אין, ניו-יורק שיימז ואשתו החביבה של ממדאני, אמריקנית שנולדה בטקסס אך מגדירה עצמה כסורית ופירסמה עשרות לייקים על הטבח וכמובן זה לא הפריע לה להכחיש את הטבח ואת האונס):

ובכן, מה למדתי: א. אין שום פרטנר בצד הפלסטיני לשום מהלך מדיני חלקי או כל הגדרה דומה אחרת. ב. הבעיה הפלסטינית היא של הפלסטינים ולא שלנו. ג. הדבר היחיד שהצליח בוודאות ב-150 השנים האחרונות הוא זה שחייב לעמוד במרכז התודעה הציבורית לפחות ב-15 השנים הבאות: בניין אומה, שזה בעברית ובגיאוגרפית התיישבות יהודית בכל ארץ ישראל, קודם כל בגליל בנגב וביו"ש, והתייחסות לאזורים שכרגע אי אפשר להתיישב בהם (ארץ ישראל המזרחית וארץ ישראל הצפונית הנמצאת מדרום לאוואלי) כאל אזורי התייחסות אסטרטגיים חיוניים (כלומר מה שקורה שם ענייננו ולא עניינו לא של האו"ם ובוודאי לא של מקרון, ספגטון או קנלון).

ונעבור לתרומה היומית: הבוקר באישון לילה הסעתי חבר שלי מארגנטינה למעבר הגבול בטאבה, משם הוא המשיך לשדה התעופה של טאבה, שם חיכה לו מטוס שהביא אותו לאתונה, בדרכו חזרה הביתה.

הנה דיווח מהשטח: במעבר הגבול, בצד המצרי, לצד בקשישים מהסוג שחשבנו שנעלמו מן העולם יחד עם האימפריה הכי עות'מנית, משטרת ההגירה המצרית, מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל, החרימה דגלי ישראל קטנים שהחבר החזיק בתוך המזוודה הסגורה.

דגלי ישראל הוחרמו מבעלותו של תייר בעל דרכון נייטרלי מבחינת הגורמים המקומיים (ישראל ומצרים), על ידי רשויות רשמיות של מדינה שחתומה על "הסכם שלום" עם ישראל.

אז מה זה קשור לטבח שמחת תורה ולכל מה שבא אחריו? בדיוק. במסגרת החינוך מחדש שעל הציבור הישראלי לעבור - חינוך מחדש שהוא ורק הוא אחראי עליו, וב"הוא" הכוונה שלי היא למאמץ שעל כל אזרח לעשות בעצמו על עצמו (שנאמר ב-1948: 'כי הגבול הוא בלב כל חייל') - אין מקום לדבר על "הסכם השלום עם מצרים".

מדובר בהסכם בטחוני רבע-כלכלי המשרת אינטרסים כאלו ואחרים של שתי המדינות. לא שלום ולא בטיח.

לכנות את גישת המצרים לישראל במלה "שלום" זה המשך ההונאה העצמית שהיא היא ורק היא הבסיס וההסבר היסודי לטבח שמחת תורה, ורק אחרי שנודה בזה אפשר להמשיך הלאה לועדות חקירה על תיפקודו של ראש הממשלה, של הממשלה, של המוסד, של השב"כ ושל צה"ל, ואם מישהו ממש רוצה של בית המשפט ושל קרן וקסנר וכן הלאה.

ואם יש משהו שלמדתי מטבח שמחת תורה הוא שאין יותר מקום להונאה עצמית. ולכנות את ההסכם החלקי, הבטחוני רבע-כלכלי, עם מדינת האויב מצרים במלה "שלום" זו הונאה עצמית כבדה.

והבה נחסוך את הויכוח העקר, מה עדיף: כן, עדיף הסכם בטחוני רבע-כלכלי על פני המצב הקודם (''מצב לוחמה" כפי שהגדיר זאת יגאל אלון, אחד הבודדים שהקפיד בזמנו להימנע מהונאה עצמית, סיבה מצויינת לתעשיית שקרים "אקדמית" לעשות הכל כדי לקבור את מורשתו).

אבל שלום זה לא. והנה דגל ישראל. מקווה שרשויות הפייסבוק לא יראו בהוספת תמונה של דגל ישראל מעשה הסתה או משהו בסגנון.

Como parte de nuestro programa continuo e importante, "¿Qué aprendiste de la masacre de Simjat Torá y todo lo que vino después?", aquí está mi contribución diaria. Y antes de eso, diré brevemente lo que aprendí de la masacre y la guerra en varios frentes, algunos de ellos "cinéticos" (es decir, explosiones, etc.) y otros de naturaleza cognitiva (la "prensa" en el "occidente", como el New York y la encantadora esposa de Mamdani, una estadounidense nacida en Texas que se define como siria y publicó decenas de "likes" sobre la masacre, lo que, por supuesto, no le impidió negar la masacre y la violación): Bueno, ¿qué aprendí?: A. No hay ningún socio del lado palestino para ninguna maniobra política parcial ni ninguna otra definición similar. B. El problema palestino es de los palestinos, no nuestro. C. Lo único que ha tenido éxito con certeza en los últimos 150 años es lo que debe ocupar un lugar central en la conciencia pública durante al menos los próximos 15 años: la construcción nacional, que en hebreo y geográficamente se refiere al asentamiento judío en toda la Tierra de Israel, principalmente en Galilea, el Néguev y Judea y Samaria, y a la consideración de las zonas que actualmente no podemos colonizar (Israel Oriental y Israel Septentrional, al sur de Awali) como áreas estratégicas vitales (lo que significa que lo que sucede allí es asunto nuestro y no de la ONU, y ciertamente no de Macron, Spagton o Canelone). Y pasemos a la contribución diaria: Esta mañana, en plena noche, llevé a un amigo desde Argentina hasta el paso fronterizo de Taba, desde donde continuó hasta el aeropuerto de Taba, donde le esperaba un avión para llevarlo a Atenas, de regreso a casa. He aquí un informe desde el terreno: En el puesto fronterizo, del lado egipcio, junto a ancianos que creíamos extintos junto con el Imperio Otomano, la policía de inmigración egipcia, de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel, confiscó pequeñas banderas israelíes que el amigo llevaba en su maleta cerrada. Las banderas israelíes fueron confiscadas a un turista con un pasaporte neutral desde la perspectiva de las autoridades locales (Israel y Egipto), por autoridades oficiales de un país que ha firmado un «acuerdo de paz» con Israel. ¿Y qué tiene que ver esto con la masacre de Simjat Torá y todo lo que le siguió? Exactamente. En el marco de la reeducación que debe sufrir el pueblo israelí —una reeducación de la que es el único responsable, y con «él» me refiero al esfuerzo que cada ciudadano debe realizar consigo mismo (como se dijo en 1948: «Porque la frontera está en el corazón de cada soldado»)— no hay lugar para hablar del «acuerdo de paz con Egipto». Este es un acuerdo de seguridad cuasi-económico que sirve a diversos intereses de ambos países. Ni paz ni seguridad. Calificar de "paz" la postura egipcia hacia Israel es perpetuar el autoengaño que constituye, y solo constituye, la base y explicación fundamental de la masacre de Simjat Torá. Solo después de admitirlo podremos proceder a la creación de comisiones de investigación sobre el funcionamiento del Primer Ministro, el gobierno, el Mossad, el Shin Bet y las Fuerzas de Defensa de Israel, e incluso, si alguien lo desea, sobre el tribunal, la Fundación Wexner, etc. Y si algo aprendí de la masacre de Simjat Torá es que ya no hay lugar para el autoengaño. Llamar "paz" al acuerdo parcial de seguridad cuasi-económico con el Estado enemigo de Egipto es un grave autoengaño. Y ahorrémonos el debate inútil sobre qué es mejor: Sí, un acuerdo de seguridad cuasi económico es mejor que la situación anterior («estado de guerra», como lo definió Yigal Allon, uno de los pocos que en aquel entonces se cuidó de evitar el autoengaño, una excelente razón para que la industria «académica» de la mentira haga todo lo posible por enterrar su legado). Pero la paz no es la solución. Y aquí está la bandera israelí. Espero que las autoridades de Facebook no consideren añadir una imagen de la bandera israelí como un acto de incitación o algo parecido.

נשאלתי בשיבתי כהיסטוריון, מה היה האירוע המרכזי שהביא לתמורות של העת החדשה - זו תשובתי הצנועה

 שינויים באורח החיים האנושי אף פעם לא באים מאירוע אחד, אלא אם מדובר במוות מיידי והמוני, כמו זה שבא על תושבי ליסבון בשנת 1755 כשגל צונאמי אדיר שטף את העיר וקבר את רוב יושביה.

אבל הכוונה בשאלה היא כמובן לשינויים חיוביים ולכן המוקד צריך להיות על פעולה אנושית ולא על שגעון רגעי של הטבע (שאגב, מה שהתרחש בתקופת הנאורות הביא בין השאר ליצירת כלים שמאפשרים לאדם בימינו להתמודד גם עם תקלות מפתיעות כמו צונאמי).

ובכן, לא ארוע אחד אלא סדרה ארוכה מאד של תהליכים, לאו דווקא ארועים, אבל גם ארועים, שיחד יצרו באזורים מאד מוגבלים בעולם, מערב ומרכז אירופה וצפון מזרח אמריקה, שינויים מפליגים באורח החיים האנושי.

בין היסטוריונים וגם לא היסטוריונים נהוג לקיים ויכוח על השאלה האם יש סיבה מרכזית אחת לשינוי, ואם כן מה הוא. פעם היה מאד פופולרי הויכוח האם האדם היחיד, המיוחד, ניוטון או להבדיל היטלר, הם אלו שמביאים שינוי, או שמא מדובר בתהליכים, ואז לא משנה אם היה ניוטון או לא, גילויי הפיזיקה שלו היו באים בערך באותו הזמן, כנ"ל לגבי היטלר.

בנוסף ובמקביל התקיים וממשיך להתקיים ויכוח על השאלה מה חשוב יותר, הכלכלה כלומר האינטרסים החומריים או התמורות ברוח ובתודעה. קצת מזכיר את הקלישאה 'חפש את האשה'\'חפש את הכסף' (ויהיו שיחברו את הכסף ואת האשה) כשבאים לדון בפולטיקאים או בכלל.

אני בכל אופן לא מקבל מראש את הגישה המחפשת את הגורם המרכזי שמסביר הכל, אלא כמו נגיד מי שנחשב לאחד מגדולי החוקרים של הנושא, מקס וובר (1864–1920), שהציע לראות את השינוי כמערכת שלמה של תהליכים שמשפיעים זה על זה, לא פעם ממש בלי כוונה.

הדוגמא הכי מפורסמת הקשורה בוובר, והיא גם סוג של תשובה לשאלה הזו, הגם שהיא לא מיוחסת ישירות לנאורות, היא האופן בו השפיעה האתיקה הפרוטסטנטית על רוח הקפיטליזם, כלומר איך שינוי בדת הנוצרית במאה ה-16, הביא עם הזמן להתפתחות תופעה מאוחרת יותר, הקשורה בהחלט לתקופת הנאורות: הקפיטליזם.

דוגמאות אחרות הקשורות ישירות לתקופה המכונה 'הנאורות', או 'תקופת האורות', או 'ההשכלה', ושבדרך כלל נהוג לסמן אותה במאה ה-18 בעיקר, הן השינויים בתחום התפתחות המדע והפצתו (למשל המפעל האדיר של האנציקלופדיסטים, שעצם הכוונה שלהם - שאף מומשה על ידם - לסדר את הידע על פי הא-ב ולא על פי תפיסות דתיות כאלו ואחרות, מייצג את הנאורות אולי יותר מכל דבר אחר שכן ללא ידע נגיש אי אפשר לעשות כלום), וכמובן המהפכות הפוליטיות של המאה ה-18: ארה"ב 1776 וצרפת 1789.

על כל אלו יש להוסיף את התחזקות ההשפעה ההדדית בין מדע לטכניקה, כלומר הנכונות של מדענים לרתום את הידע לטובת שינויים בחיים האנושיים (תרופות וביוב למשל ואחר כך תקשורת ותחבורה) ונכונות מצד הממציאים ללמוד מדע. וברקע כמובן התפתחות המסחר שהיום מכנים אותו 'גלובלי', ושכבר אז היו לו סממנים כאלו, וכשמדובר במסחר מדובר בהרבה יותר מהעברת סחורות, שכן כשמגיעים לנמל רחוק במזרח אסיה, פוגשים לא רק תבלינים ובדים וצעצועים מעניינים, אלא תפיסות עולם מפתיעות ומסקרנות.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר בתקופת הנאורות: קידוש הסקרנות, הנכונות ללמוד דברים חדשים, ההבנה שהאדם בדרך כלל לא יודע כמעט כלום, ושלכן החיים הם לימוד. וזה מסביר מדוע בתרבויות שאימצו את ההנחה שהאדם לא יודע כמעט כלום הגיעו להישגים הגדולים ביותר במדע התיאורטי והיישומי (בכל התחומים, כולל נשק כמובן) ואילו תרבויות שעד היום משוכנעות שאין להן מה ללמוד ומי ללמוד, נמצאות מאחור בכל תחום. לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת למי הכוונה. עם כל הכבוד לנפט (שגם אותו, כדי להפוך אותו לעושר, יש להזרים למקומות בהן יש תעשייה מפותחת…).

57 שנים ללכתו של אשכול - ארבע סיבות לזכור אותו כאחד הגדולים אם לא הגדול מכולם (עם כל הכבוד ללא מעט ראשי ממשלה אחרים, כולל זה שמוביל כרגע מערכה קיומית נגד אויב האויבים של המפעל הציוני)

איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.

נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:

א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".

בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.

ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).

ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).

ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.

ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.

המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).

אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).

ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.

ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.

וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.

לוי אשכול. געגועים. גם להומור.