איכשהוא חמק ממני יארצייט לא פחות חשוב מזה של יגאל אלון. ב-26 בפברואר 1969 הלך לעולמו לוי אשכול, ראש ממשלה נפלא שנפלאותו גדולה יותר ביחס למקומו (הזעום) בזכרון הקולקטיבי, ועוד יותר ביחס לדימויו: האיש עם השלייקעס, חצי-קפה-חצי-תה, זה שמתפשר ומתפשר עד שמסכימים אתו.
נסתפק בציון ארבעה עניינים המדגימים את רוחו גישתו פועלו ותרומתו:
א. ביטול הממשל הצבאי - נושא שעמד במחלוקת מרה לכל הפחות מאז הטבח בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956: מפ"ם וחירות ביקרו את המדיניות הזו על יסוד טהרני טיפוסי (אצל מפ"ם 'אחוות עמים' ואצל חירות 'אחוות ליברלים'); יגאל אלון של 'אחדות העבודה-פועלי ציון', מתח ביקורת על מפ"ם ועל מפא"י גם יחד, כשאמר שבנושא האזרחים הערבים בישראל יש לנקוט "לא נאיביות ולא ציניות".
בהתאם, ביקר אלון את המדיניות הזו על בסיס ממלכתי פשוט - כל מה שיש לעשות ביחס לערבים הסוררים (כי רובם לא) ניתן לעשות באמצעות כלי הממלכה הקיימים, מבלי צורך לפגוע במעמדו של ציבור שלם. אשכול היה בין אנשי מפא"י שאחזו (גם בעניין זה) בעמדות דומות לזו של אלון. בבוא היום, לכשנהיה ראש ממשלה (ממשלתו הושבעה בתחילת ינואר 1966), הוא ביטל את הממשל הצבאי.
ב. העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל. בכך ביטא גישה ממלכתית ראויה לשמה (כלומר שונה מזו של בן-גוריון, אבי המושג ומנהיגו, שאמנם נהג ממלכתיות בשורה ארוכה של עניינים, אבל באותה נשימה עשה שימוש בממלכתיות לצורך פוליטיקה-לעומתית מהסוג המוכר במקומותינו ב-20 השנים האחרונות).
ג. הכנת צה"ל לסיבוב הבא ששכנינו היקרים הבטיחו גם הבטיחו וקיימו ושבו וקיימו. נזכיר שאשכול היה ביסודו איש משק וחקלאות וכלכלה וכספים. ולכן אפשר היה לחשוד בו - ובצדק - שהוא יבכה על כל אגורה שהלכה (אולי) שלא לצורך להוצאה ולא להשקעה (והרי זה יסוד היסודות של החשיבה הגזברית, בין בקנה מידה פרטי, בין בקנה מידה ציבורי).
ועם זאת, ודווקא בשל כך, תחת הנהגתו כראש ממשלה מ-1963 (אחרי פרישת בן גוריון ב16 ביוני אותה שנה), ובהמשך למדיניותו כשר אוצר לפני כן, ועל אחת כמה וכמה לאחר שהושבעה ממשלתו השנייה (ינואר 1966), אשכול, כראש ממשלה ושר בטחון, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא דיין, הוא ולא אחר, אחראי מרכזי לבנייתו וציודו של צה"ל, ובקיצור: אשכול הוא האדריכל של הנצחון הצבאי בששת הימים.
ד. הנהגת המשק הישראלי למעבר מכלכלה-הירואית שהיתה נחוצה בימי הדרמה הגדולה חסרת התקדים (באמת, ולא כעוד קלישאה של כתבי ספורט ושאר רפי שכל) של קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50': כבר ב-1959, בהיותו שר אוצר, החל אשכול להוביל מהלכים לשילובו של המשק הישראלי נטול השכנים הראויים לשמם (אפילו חשמל ישראל חייבת לייצר לעצמה ולעצמה בלבד והיא איננה יכולה לחלוק במעמסה כמו, נגיד, בלגיה ולוקסמבורג עם צרפת וגרמניה), במסגרת השוק האירופאי.
המהלך הזה דרש שינוי מבני, ושינוי מבני עושים או בהסכמה רחבה (שבמציאות של חברה אזרחית עוברית בישראל כמעט בלתי אפשרי להשיג כי כוווווולם רוצים עוד טיפה יותר וכוווווולם מסתכלים בצלחת של השכן), או בצעדים פיסקאליים (מיסוי, שער חליפין וכדומה) וריאליים (השקעות ופיתוח).
אשכול הנהיג מדיניות זו בתמיכת השותפים הקואליציוניים בעלי הנטייה הקונסטרוקטיבית, כן, מה לעשות, שוב פעם יגאל אלון ומפלגתו 'אחדות העבודה' (אלון מונה לשר העבודה ב-1961 על בסיס הקואליציה שבנה אשכול עבור בן-גוריון המותש מפרשת לבון, והקואליציה כללה את 8 חברי הכנסת של 'אחדות העבודה' ולא את ה-20 של הליברלים כפי שבן-גוריון רצה או לפחות לא דחה על הסף כאפשרות).
ב-27 במאי 1975 יחתום שר החוץ יגאל אלון על ההסכם הכלכלי עם השוק המשותף, עוד צעד שהזניק את כלכלת ישראל קדימה. עד אז, בין 1959 ל-1975, ייאלץ ראש הממשלה ושר הבטחון אשכול להנהיג מ-1966 את 'המיתון היזום', אחד הצעדים האמיצים, הנחוצים והמועילים ביותר, אך גם השנויים במחלוקת על יסוד פרשנות א-היסטורית מהסוג שאני מנתח במאמר זה, שנדחה לפרסום ללא כל נימוק על ידי כנופייה שרירותית של פסיבדו-אקדמאים, ושלמרות זאת, עם פרסומו החופשי מצנזורה בבלוג שלי, למרות שהוא מקיף מעל ל-10000 מלים, הוא זכה ל-935 כניסות.
ונזכיר כי בימי ממשלתו השנייה, מינואר 1966 ועד ההפיכה המשטרית שחוללו חברי מפלגת רפ"י המופקרים ב-1 ביוני 1967 (ארבעה ימים לפני פרוץ 'ששת הימים'), בסיועה של העיתונות ההיסטרית המוכרת במקומותינו עד עצם היום הזה, סבל אשכול לא "רק" מהכפשות של ליצני 'ארץ נהדרת' של אותה תקופה (קישון המאוס ודומיו), אלא מצידם של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שהסתובבו בעולם כולו, ועל ספסלי האופוזיציה (לשם הגיעו אחר תבוסת מפלגת האווירה הנבובה שהקימו לקראת בחירות ה-2 בנובמבר 1965: בניגוד לתחזיותיהם הם זכו ב-10 מנדטים בלבד, למרות השמות הנוצצים, הטלאי האופנתי על העין ופטפוטי "המדע" של שימון לשם מה יש ללמוד היסטוריה פרס): שלושת המוסקטרים הללו, נשענים כאמור על עיתונות אוהדת לאנשים חושבים, הסבירו לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, בעברית ובאנגלית, שממשלת אשכול היא 'ממשלת בוגדים' כי היא 'הפקירה את בטחון המדינה'.
וזאת למה? כי ראש הממשלה אשכול הספיק לחתום ב-10 במרץ 1965 על 'הסכם הבנות' עם ארה"ב, שכלל את 'סעיף העמימות' המפורסם, אבל שחשיבותו המדינית נפרסת לעינינו המשתאות ממש ברגעים אלו: ברית-למעשה בין ארה"ב לישראל, על יסוד מעמדה הבטחוני של ישראל, כן, כבר ב-1965, בזכות מי? נו, בזכות אשכול.
לוי אשכול. געגועים. גם להומור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה