חוק המספרים הגדולים - מלה על מספר החרדים ואיפה הבעיה ומה כדאי לעשות וממה כדאי לא להתרגש

 שאלו אותי על סמך מה אני טוען שחרדים תופסים לכל היותר 5% מהעם היהודי.

זו טענה הנשענת מצד אחד על הערכות (שונות) של אנשים מבפנים ומבחוץ. חבר הכנסת לשעבר אברהם כץ עוז כתב לא מזמן שיש לכל היותר 430 אלף חרדים, שזה פחות מ-5% של אזרחי ישראל. ח"כ גפני כתב לפני כמה שנים שיש בערך 800 אלף חרדים. שזה קרוב ל-10%.

הואיל וחרדים, כמו ערבים או כמו נשים או כמו נהגים או כמו אוהדי בית"ר או כמו בוגרי מכינת קד"צ ואפילו כמו אקדמאים או עיתונאים, זה סוג של הכללה, הרי ברור שאם נברר כל אחד עם עצמו מה מפריע לו בחרדים או נשים או נהגים או אוהדי ביתר או בוגרי מכינות קד"צ או אקדמאים ואפילו עיתונאים, נגיע למסקנה שלפחות 80% מכל אלו לא מפריעים ולהפך, הם יופי טופי ותורמים לעצמם ולחברה ולתרבות ולכלכלה ולערכים ולגיוון התרבותי.

נותרנו עם 20% של החרדים (כי עליהם אני מדבר ביומיים האחרונים כדי להרגיש חלק מהציבור כי כולם מדברים עליהם) שהם לצורך העניין בעיה אמתית, או לפחות עושים רושם ככאלו, כי הם משתינים על הכללים, לא רואים ממטר אף אדם אחר, בעיקר לא יהודים, מתייחסים בציניות למדע (מעליבים אותו בשם 'יהדות' תלושה שטחית וצרת אופק ובאותה נשימה עושים שימוש בתוצרים הממשיים של המדע: ביוב, חשמל, סלולרי, מחשב ורפואה וכמובן בטחון פנים וחוץ וכמובן קצבאות וכל השאר), וכן הלאה.

אז כמה הם? 20% של 5% או 20% של 10%? 40 אלף או 160 אלף? זה באמת משנה? כן, חשבונאית-מרכולתית בוודאי שכן. כי כל בטלן מוחזק על חשבון משלמי המסים וכן הלאה.

אבל בהנתן העובדה (וזו עובדה) שפקידי האוצר, שהם לא חרדים ולא משתינים על המדע ועל יהודים אחרים והם בכלל אנשים נפלאים ומשכילים עם עניבות ועקבים וכל מה שצריך, מגולחים ומאופרים וכן הלאה, גוזלים בכל שנה לפחות 20 מיליארד שקל מהתקציב הממלכתי המאושר (כלומר אותו תקציב שאושר אחרי שאותם פקידי אוצר דאגו לקצץ אותו כי זה כל מה שהם יודעים לעשות כי זה מה שהם למדו בחוגים לכלכלה בארץ ובחול), הרי שהפרש של 120 אלף חרדים לכאן או לכאן הוא באמת לא רציני.

אז מה מפריע לנו. כסף? אם כסף, הכתובת היא משרד האוצר. כל עוד יושבים שם אנשים המשתינים על הפרדת הרשויות ועל הקפיטליזם (הפרנקליני) גם יחד, אין סיבה להשחית הברה אחת אפילו על החרדים.

אבל אם זה לא כסף אלא כבוד וזהות ותחושת סולידריות, אז כן, מדובר בעניין רציני מאד. כי כל אחד מ40 אלף החרדים הללו (אליהם יש לצרף לא מעט גורמים דומים ממגזרים וממגדרים אחרים) פוגע בנשמת אפה של הדמוקרטיה: האמנה החברתית.

מה עושים? עושים. לא צועקים על הגרעין הקשה של החרדיות שישאר איתנו לנצח כל עוד יש חברה מודרנית ודמוקרטית (כי החרדיות לא היתה קיימת ולא יכולה היתה להיות קיימת לפני המודרנה והדמוקרטיה וכל מי שאומר אחרת ומצביע למשל על החסידות כעל שורש החרדיות איננו יודע מה הוא סח והנה יצא לי ביטוי מנומס לומר מה אני חושב על אלו שלא מבינים מהחיים שלהם בענייני היסטוריה יהודית).

עושים על הפריפריה של החברה החרדית, על ה-80% של ה-5% או של ה-10%, ממש לא משנה. כי רובם, ואת זה כולנו יודעים, עוברים, בדיוק כמו 80% מהערבים, תהליך עמוק של ישראליזציה.

האם הנשים שלהן תמשכנה לעטות שביסים והאם הגברים ימשיכו ללכת עם מעיל באוגוסט? קרוב לוודאי שכן. אוהד הפועל לובש אדום עם ציור של צ'ה גווארה, חייל בגולני יש לו עץ בכומתה, וחרדים לובשים בגדים של חרדים. גם לי יש מדים משלי, מגיל 15 ג'ינס עם שרוול צר וטי-שירט ונעלי ספורט.

לא זה העניין ומי שזה מה שמציק לו שילך לפסיכולוג. אני מכיר כמה ממש טובים, עזרו לי בעניינים אחרים, חשובים בהרבה. העניין הוא איך מחזקים את מגמת הישראליזציה ומקטינים בכך את הנזקים של ה-20% של ה-5%, שהם, כאמור, איתנו לנצח, בדיוק כפי ששונאי יהודים בקרב ערבים איתנו לנצח (מספרם הולך וקטן ואחוז האינטלקטואלים בקרבם הולך וגדל, אבל על זה בהזדמנות אחרת) ובדיוק כפי שפמינאציות ימשיכו לטנף את הפמיניזם הקונסטרוקטיבי ובדיוק כפי שרוגל אלפר ימשיך לזהם את העיתון לאנשים חושבים.

היה יהודי חכם אחד, שכחתי את שמו, שאמר שבמקום לקלל את החושך יש להגביר את האור. זה הרעיון.

עד כאן פרק נוסף בדת המספרים הגדולים. שבת שלום.

12 באוקטובר - יום קולומבוס ז"ל, 'יום הגזע' באמריקה הלטינית, תאריך לא ידוע במזרח התיכון ויהיו שיגידו שחבל

 

א.

ב-12 באוקטובר, 1492, 'גילה' קולומבוס את 'אמריקה'. למה המרכאות? כי כידוע היו אירופאים שביקרו ביבשת הלא ידועה הזו הרבה לפניו, וכי כשהוא ראה חופים אחרי שלושה חודשי שיט מתישים באוקיינוס האטלנטי, לא רק שהם לא נקראו 'אמריקה' אלא שהם היו בסך הכל חופים של כמה איים.

אז אחרי ששילמתי את מס השפתיים לגישה הביקורתית הבאה לגמד את הארוע הזה הן על ידי פיקפוק בעצם 'הגילוי' והן בנוגע למהותו, ואחרי שתעשיית ה-PC הצליחה כמו הטאליבן לעקור את הנכס התרבותי העצום הזה, כן, עצום, כן, גילוי אמריקה, כן, למרות שהוא לא ידע שזו יבשת חדשה וכן הלאה, הנה מאמץ שלא אי-כשלון-למופת במקרה הטוב להציל את מורשת הארוע הזה.

ב.

תקציר הפרקים הקודמים, או למה הכוונה ב-PC ובטאליבן. מה זה הטאליבן כולם יודעים. הם המהדורה האפגנית של האחים בלוז: בשם המשימה האלוקית הם משמידים כל מה שלא מוצא חן בעיניהם. האחים בלוז על הדרך מייצרים גם מוזיקה טובה, הטאליבן רק הורסים רוצחים וכן הלאה.

ה-PC למי ששכח הוא הפוליטקלי קורקט, הגרסא קפוצת הישבן של הפוסט-קולוניאליזם, תנועה או ליתר דיוק פוליטיקה המבוססת על הלך רוח ומחשבה חיוביים בסך הכל, בליבם הרעיון שלעמים - היהודי למשל - יש זכות הגדרה עצמית וכן הלאה.

הפוסט-קולוניאליזם הביא לשחרור העם היהודי מהשלטון הבריטי למשל, או הרבה לפני זה של הארגנטינים משלטון ספרד, וכן הלאה, אבל כמו כל דבר טוב כמעט, התלווה לו שובל עכור של עיוותי שכל ומציאות, שהם הם שהתגבשו לכלל התופעה המצמררת, האנטי-דמוקרטית, המיטולוגית, סותמת הפיות, האלימה והמבוססת על שקרים במקרה הטוב ועל חצאי אמיתות הגרועות משקרים במקרה הרווח, המוכרת בשם 'פוליטקלי קורקט', או בקיצור PC.

על פי כללי התופעה, שאין אלא להכלילה במסגרת תופעות פנדמנטליסטיות אחרות - ומכאן ההשוואה לטאליבן ועל אלו יש להוסיף את הפנדמנטליסטים של 'כוחות השוק' - כל מה שעשו 'גברים לבנים מתים' פסול, וכל מה שעשו כל מי שאיננו 'גברים לבנים מתים', קדוש.

ג.

על פי ההגיון הזה למשל, עלה לרגל אחד נועם חומסקי, מדען ענק בתחומו (בלשנות), לצידון, לכבד בנוכחותו של פתיחת מוזיאון החיזבאללה בעיר הלבנונית האומללה הזו (לא יותר מכמעט כל לבנון הנמצאת כמעט כולה בשליטה של החיזבאללה, שהם כמוסבר קדושים וראויים בעיני חומסקי ולהקת המעודדות שלו, רק בזכות העובדה שהם לא 'גברים לבנים מתים').

אותו נועם חומסקי, על בסיס אותו הגיון, כתב הקדמה לספרו של מכחיש השואה רובר פוריסון, שהוא אמנם גבר לבן וכן הלאה, אבל הואיל והוא 'גילה אומץ' ויצא נגד 'תעשיית השואה' המשרתת את הקולוניאליזם הציוני הנשען על אימפריאליזם אמריקני שהוא משענתו ופרי עמלו של 'הגבר הלבן המת' (הראשון, אם לא ברור, שמו כריסטופר קולון, מוכר יותר בשם קולומבוס), הרי שפוריסון ראוי לכל שבח מצידו של חומסקי, הרואה בארה"ב את אבי אבות הטומאה של עולמנו, ומכאן למסקנותיו הפוליטיות המתבקשות: הערצת חיזבאללה ותמיכה בפוריסון גדול מכחישי השואה.

ד.

ובחזרה ליום קולומבוס המוכר כאמור בדרום אמריקה בשם 'יום הגזע' ובארצות אחרות, כולל בספרד, יש לו שמות כאלו ואחרים.

אמנם גם היום מציינים אותו כפי שהחלו לעשות בארה"ב לכל המאוחר כבר ב-1792 ובדרום אמריקה באופן רשמי מתחילת המאה ה-20, אבל המחלוקות סביבו הופכות אותו ליום ה-PC, כי המחלוקות הן לא לגבי דגש כזה או אחר של משמעות הארוע עצמו (עניין מובן מאליו בכל תרבות, תשאלו את חז"ל), אלא סביב שאלת עצם זכותו של קולומבוס להגיע ליבשת ולקלקל את ההרמוניה ממנה נהנו המקומיים, שלא רק שלא כיבדו את תרבותם וחייהם אלא הדביקו להם שם מוזר, 'אינדיאנים'.

ה-PC לא רק כאן-על-מנת-להשאר, אלא שהוא מייצר את המשכיו הדוריים והנושאיים ללא הרף. כמעט כמו מגיפה עם ההבדל הקטן שלמגיפה בסופו של דבר יש חיסון ותרופה. ל-PC אין חיסון ואין ולא תהיה תרופה. מצד שני, בדיוק כמו בענייני מגיפות, התנהגות זהירה - עטיית מסיכה ושמירת ריחוק חברתי - מסייעת להקטין את מספר הנדבקים וכן הלאה.

הנמשל די פשוט: מגיפת ה-PC לא רק שלא תעלם אלא שבכל כמה שנים היא תייצר תת-מיטולוגיה חדשה. את ה-DDT מחליפים היום ילדי תימן בלקן אפגניסטן פקיסטן תורקמניסטן אקאקטמפוקואסטן, ואין לדבר סוף ולא יהיה לו. אבל כשם שכנגד קורונה אפשר להתגונן באמצעות מסיכות ובידוד חברתי (עד שיגיעו החיסון והתרופה), כך נגד מגיפת ה-PC אפשר להתגונן, אולי, ואולי אפילו לצאת מדי פעם למתקפות, באמצעות עובדות פשוטות ושכל ישר, מה שמרכיב או אמור להרכיב את מדע ההיסטוריה (כן, יש דבר כזה).

מדע, כל מדע, מתבסס - בניגוד גמור ליחסי הציבור הפגומים שלו - לא על עובדות קודם כל אלא על שאלות. השאלות מובילות לחיפוש העובדות שיאפשרו לענות עליהן. תהליך חיפוש העובדות מביא ליצירת שאלות חדשות וחוזר חלילה. ככה בפיזיקה, ככה ברפואה, ככה בהיסטוריה.

השאלות הרלבנטיות לסיפור גילוי אמריקה רבות מאד כמובן, אבל יש כמה שאלות בולטות מאד, שתשובה רצינית עליהן יכולה להעמיד כמה וכמה שאלות משנה באור אחר לגמרי.

ה.

השאלה הראשונה כמובן היא מדוע על הצעד של קולומבוס יש לומר שהוא בבחינת 'גילוי', למרות שידוע שויקינגים או משהו כזה הסתובבו בצפון היבשת מאות שנים לפניו, ולמרות שברור לחלוטין שקולומבוס ושולחיו לא התכוונו 'לגלות' שום דבר חדש, אלא לוודא שהנחתם הנכונה, שהואיל והעולם הוא כדור הרי שאפשר להגיע למזרח באמצעות שיט מערבה, אכן נכונה (והיא כמובן, ולא יתכן שיהיה אחרת, אחרת העולם איננו כדור, נכונה).

התשובה היא שקולומבוס ושולחיו, בניגוד גמור לויקינגים או איך שלא נקראו אותם אנשים, שלא לדבר על המליונים הרבים שכבר התגוררו ביבשת שאותה עוד רגע 'יגלה' קולומבוס, אחזו בין השאר בעמדות תודעתיות שחיפשו כל הזמן גילויים ושינויים ותמורות. במלה אחת, הציוויליזציה שלהם, האירופאית, נשענה על סקרנות, הגם שללא ספק היא לא היתה סקרנות תמימה ונשענה מצידה על עוינות, חשדנות ותחושת עליונות, שלוש תכונות אנושיות (ולא רק אנושיות) המאפיינות עד היום כל אדם באשר הוא. לא לדאוג, התכונות הללו מרוסנות מצידן על ידי תכונות מאזנות, כמו טוב לב, חמלה, וצניעות. כי מה לעשות, והייצור הזה, ההומו-סאפיינס, הוא שילוב של תכונות ולא דבר אחד כפי שמנסה למכור לנו המיטולוגיה של ה-PC.

למען הסר ספק: כל ויקינג, כל אינואיט, כל אצטק וכל טולטק, כולם - בתוקף היותם הומו-סאפיינס (ואין בכך לרמוז שפרימאטים או דולפינים לא ראויים לתאור הזה, וגם חתולים, בהחלט כן) - הם יצורים סקרנים.

השאלה כרגיל היא לא האם האינואיט או העות'מני או הסיני סקרנים, אלא כלפי מה מכוונת הסקרנות שלהם. כלפי פנים או כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד.

זו הזדמנות מצויינת להוציא מהקבר נביא גדול של ה-PC, אדוארד סעיד, שהפמפלט המביך שלו, 'אוריינטליזם', הפך לתנ"ך, כלומר לברית-החדשה אצל לא מעט 'מומחים' ו''''היסטוריונים'''' מקומיים שבין השאר חיבלו בתודעתם של מאות מורי תיכון להיסטוריה. נזכיר למי ששכח שקובלנותו של הפלסטיני הגאה, אדוארד סעיד, """פליט"""" מפלסטין (משפחתו עזבה את ירושלים ב-1947 כשנשמעו הקפצונים הראשונים במלחמת הקיום שהחלה אז, א-פרופו צומוד וכל הג'ז הזה), שהפך לפרופסור באוניברסיטת קולומביה (תחי האירוניה), היתה ש'המערב' "המציא" ""דימוי"" של """המזרח""" (האוריינט) לצרכיו: צרכי האדם הלבן המת כמובן - אימפריאליזם קולוניאליזם, קפיטליזם וכן הלאה.

אחת האינדיקציות שהביא סעיד לקובלנה שלו, היא 60 אלף (ששים אלף) ספרים שנכתבו במערב על 'האוריינט' במאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה20. 'מה זו האובססיה הזו של החארות האלו?' התחרפן לו מן הסתם סעיד האומלל (במשרדו באונ' קולומביה כמובן, בניו יורק למי ששכח), שהשאלה היחידה שהוא היה צריך לשאול היא זו: כמה ספרים בכלל הודפסו באותה תקופה, איפה, ועל אילו נושאים?

תשובה על השאלה הזו שופכת אור על מושג הסקרנות כלפי פנים וכלפי חוץ. הבעיה פרופסור סעיד היא לא 60 אלף ספרים שנכתבו במערב על המזרח בתקופה של 150 שנה, אלא אפס ספרים שהודפסו באימפריה העות'מנית ב350 השנים הראשונות של מכונת הדפוס כי פשוט ברחבי האימפריה העות'מנית לא היתה אף מכונת דפוס כי סקרנותם הופנתה כלפי פנים וכלפי פנים בלבד.

וזה שורש ההבדל בין קולומבוס ודורו וציווליזצייתו, לבין כל השאר. ומכאן מדוע חשיבות הארוע הזה מבחינה היסטורית: הגם שקולומבוס לא הניח שיש עוד יבשת, וכל מה שהוא רצה זה להגיע מזרחה על ידי שיט מערבה, הנה לכשגילה יבשת חדשה (או קבוצת איים לא מוכרת), מבחינתו ומבחינת שותפיו היה זה ארוע דרמטי שאת השלכותיו יש לציין לפחות פעם בשנה, ב-12 באוקטובר למשל.

ו.

שאלה מתבקשת נוספת, היא כמובן באיזו 'זכות' הרשה לעצמו קולומבוס או ליתר דיוק ממשיכי דרכו, ספרדים, פורטוגלים, אנגלים, הולנדים, צרפתים וכן הלאה, להתיישב ביבשת החדשה, לפגוע בתרבותה ולחסל את ההרמוניה הילידית שנהגה שם, כך לפחות על פי הגרסא '''ההיסטורית''' של ה-PC כמו זו של האווארד זין (ZINN), שהפכה לרב מכר.

ובכן, 'זכות' במובן המשפטי מהסוג המוכר היום - 'זכות' שאיפשרה למשל למשטרת חדרה לנעול את קיסריה, אקס-טריטוריה בבעלות משפחת רוטשילד כידוע - לא היתה קיימת ב-1492. 

אדרבא, גילוי היבשת ותחילת התחרות בין ספרד ופורטוגל על ניצול אוצרותיה, הוליד את אחד הצעדים (חוזה טורדסיאס) שהולידו את הרעיון של ריבונות מוגדרת ושל זכותן של מדינות קטנות (אוקראינה) כגדולות (רוסיה) לריבונות וחובתן להדדיות (טוב, הדוגמא מעידה שלאנושות יש עוד הרבה לאן להתקדם גם בתחום זה, אבל אם לשאול את אזרחי לוקסמבורג, מדינה שמתחילה ונגמרת עוד לפני שמספיקים לומר את שמה במבטא הנכון, האנושות בהחלט עשתה כמה צעדים מרשימים בנושא).

'האדרבא' הזה חשוב מאין כמותו, ועל היבטים נוספים של הפרדוקס-לכאורה ההיסטורי הזה, נעמוד גם בפרק הבא, לא לפני שנגדיר אותו: ההתנחלות האירופאית 'ללא זכות' (שלא היתה ולא-לא היתה כאמור, כי היא לא היתה) באמריקה, היא זו שיצרה את התהליך שהביא לסופה את תופעת התנחלותו של כל אדם חזק יחסית בכל מקום שהוא רצה לעשות זאת רק כי התחשק לו וכי הוא הצליח כי הוא יותר חזק (פוטין עוד לא הבין את העקרון הזה או שהוא מבין אבל הוא פועל על פי קריטריון אחר, רוסי, ולא אנושי).

אז באיזו 'זכות' התנחלו ספרדים ופורטוגלים וכן הלאה ביבשת החדשה (מבחינתם)? בדיוק על בסיס אותה זכות שעשו זאת כל שאר תושבי היבשת שאמות-אבותיהם הגיעו ליבשת הזו כחלק מנדודי ההומו-סאפיינס כמה אלפי שנה לפני קולומבוס (אבל באותן נסיבות עקרוניות הנגזרות מהיותם הם ומהיותו של קולומבוס פרטים של המין 'הומו-סאפיינס-סאפיינס').

בהנחה שהתיאוריה המובילה לגבי התפשטות ההומו-סאפיינס-סאפיינס ברחבי הגלובוס נכונה, הרי שכל טענה עקרונית שמעלים כנגד התנחלות פורטוגלית וספרדית ברחבי היבשת החדשה (מבחינתם), חייבת להיות מופנית כלפי כל הומו-סאפיינס-סאפיינס אחר שיצא אי אז לפני בערך 300 אלף שנה מהיבשת המוכרת בשם 'אפריקה' בחפשו אתר שאיפשר לו את מה שכל צנונית, גזר וחתול מעוניינים בו 24/7: קיום והתרבות.

ז.

שאלה טובה נוספת הנשענת על מורשת יפה מאד כמו זו שעומדת ברקע של 'חג ההודייה' ועל סרטים נפלאים כמו פוקאהונטאס, היא בערך כזו: 'בסדר, אז הגעתם ליבשת החדשה (מבחינתכם), מדוע להשמיד 90% מאוכלוסיית המקום???'

ובכן, עם כל הכבוד, ויש מעט מאד כבוד  מוסרי, אבל הרבה מאד כבוד מדעי, ותיכף נסביר את ההבדל, לאלימות שהפעילו ספרדים ופורטוגלים וכן הלאה כנגד המקומיים, להשמדה ההמונית אחראים חיידקים חדשים (מבחינתם של המקומיים).

מי שתקוע אם שאלת 'באיזו זכות הגעתם' מוזמן לחזור ולקרוא שוב את הפרק הקודם.

והנה מכאן ל'אדרבא' המובטח שיהיה לו עוד גלגול אחד גם בפרק הבא: רק, רק ואך ורק היסוד התודעתי הנזכר של הציוויליזציה האירופאית - סקרנות כלפי פנים וכלפי חוץ - רק היא ורק היא בלבד, הצליחה, אחרי מאות שנים ומאות מליוני מתים, (וגם זה באופן לא מוחלט כפי שמלמדת אותנו גברת קורונה והאחיינית המסתורית שלה שמתכוננת לתורה בעוד שנתיים ואנחנו עוד לא המצאנו לה שם) לשחרר את ההומו-סאפיינס מתלותו המוחלטת במזל בכל הקשור בהתמודדות עם מגיפות.

אכן, קולומבוס לא היה רופא, לא ידע אפידימיולוגיה ולא היה כתב לענייני בריאות ב-YNET, אף אחד לא מושלם. אכן, היו ממשיכים של קולומבוס שבכוונה הביאו שמיכות נגועות במחלות כדי להשמיד מקומיים. אבל על רוב 90% שאכן הושמדו אחרי 1492 אחראים חיידקים (שמנקודת מבט אוולוציונית נהנים מאותה 'זכות' להתקיים ולהתרבות, אבל זו כבר אופרה אחרת).

ח.

משהו על ההרמוניה המופלאה העולה מפוקאהונטס ומהווארד ZINN, שני יורשים של אסכולה פרשנית שהמייסד המהולל שלה הוא לא אחר מאשר ז'אן ז'אק רוסו, בורא מיתוס 'הפרא האציל', לפיו ככל שהיתה פחות ציוויליזציה (קולומבוס וגברים לבנים מתים אחרים) היתה יותר הרמוניה (פוקאהונטאס ונשים אותנטיות חיות אחרות, או חיזבאללה ומכחישי שואה ושוברים שתיקה ושאר ירקות).

כשהגיעו הספרדים לבירת האימפריה האצטקית, והיה זה בשנת 1519 בערך, הם מצאו בין השאר מחסנים ובהם עשרות אלפי גולגלות אדם.

כן, התרבות ההרמונית של ZINN ושאר ליצני אסכולת רוסו, כללה בין השאר פולחן קרבנות אדם, שהאנתרופולוג מארווין האריס מסביר כחלק מפתרון בעיית הספקת החלבונים מן החי, אותו מצרך שעד היום מביא הרבה מאד אנשים (כולל צמחונים) להזיל ריר. כן, מוח האדם זקוק להרבה מאד אנרגיה - תשאלו את נועם חומסקי כמה אנרגיה נדרשת כדי לתמוך במכחישי שואה וברוצחים ודכאנים בעלי זקן - והאנרגיה הזו יכולה אמנם להגיע גם מתותים ופירות יער (תשאלו את הלקטנים) אבל איך שהוא עדיין, וכך מסתבר גם האצטקים ההרמוניים והאותנטיים, רוב בני האדם מעדיפים בשר אדום. ואם אין בופאלוז, אז נאכל בני אדם.

אבל נעזוב את התמונות הקשות הללו. כי ההומו-סאפיינס, כחלק מהמאמצים שלו הדומים לאלו של צנוניות וחתולים, לארגן לעצמו מרחב מחייה שיאפשר לו לא רייך בן אלף שנים אלא רק להתקיים ולהתרבות (הציווי האוולוציוני העליון של כל ממלכת החי והצומח ללא יוצאים מהכלל, מאמבות ועד יאיר נתניהו), היה עסוק בלהשמיד את שכנו באופן כה שיטתי, שעל פי נתונים שאספו מדענים שזו עבודתם (אנתרופולוגים, פליאונטולוגים, ארכיאולוגים ועודכלמינילוגים), שיעור המוות מאלימות בקרב חברות הלקט-ציד עמד על לפחות 30%, ומספר פגועי הראש (כלומר כאלו שלא מתו אלא רק נפצעו) עמד על כ-57%.

הנה 'האדרבא' השלישי: רק האלימות המסויימת של האירופאים, והם לא היו אלימים פחות מהמקומיים אבל ממש, ממש לא יותר, כי אלו ואלו הומו-סאפיינס-סאפיינס שמסוגלים כפי שנאמר קודם גם לגלות אמפתיח וגם לרצוח, גם לומר אמת וגם לשקר, גם להיות נחמדים וגם להיות טינופות, ובכן רק האלימות המסויימת - תגידו הראציונלית יחסית - של האירופאים, הביאה לתופעה חסרת התקדים אותה תאר באריכות ההיסטוריון עזר גת בספרו the causes of war and the spread of peace, המוכיח בין השאר שבניגוד למה שכתוב בעיתון לאנשים חושבים ובניגוד לתעשיית ההיסטריה של נטפליקס והוליווד, אנו חיים בתקופה היציבה, השקטה, הבטוחה והמשגשגת ביותר מאז הופעת ההומו-סאפיינס על בימת ההיסטוריה.

וב'אנחנו' נכללים כל תושבי אמריקה, הצפונית והדרומית גם יחד, והנה עוד סיבה לציין את ה-12 באוקטובר, לצפות בפוקאהונטאס המדהימה ללא ספק ביופיה, ולגלגל במורכבותה האמיתית של ההיסטוריה האנושית, ועל הדרך לזרוק לפח את הטינופת של ה-PC.

ט.

ויש את סיפור העבדות כמובן. מילא באיזו 'זכות' אתם באים להתיישב ביבשת שלי, להזיז לי את הגבינה, לחשוק בפוקאהונטאס, לספור את הררי הגולגלות במקדשים בטנוטשטיטלן, אבל מה חטאם של שחורים מאפריקה שהבאתם באניות עלובות, כל כך עלובות שלפחות שליש מאיתנו מתו בדרך ואלו שהגיעו נמכרו כמו צנוניות לכל המרבה במחיר, ובניגוד לצנוניות אותן רק אוכלים במקרה שלנו אלו שקנו אותנו היכו אנסו רצחו והשפילו אותנו?

אכן תמונות קשות. אלא שמוסד העבדות לא הומצא על ידי הספרדים והפורטוגלים והאנגלים וההולנדים. הוא אפילו לא המצאה של האדם הלבן, איזו מכה לתעשיית ה-PC, היא אפילו לא המצאה מודרנית או טרום מודרנית, היא אפילו לא המצאה הקשורה במדינות מרושעות בראשן עומד למשל פרעה כמו בסיפורים שלנו על יציאת מצרים וכן הלאה.

עבדות היא פועל יוצא של הנטייה של ההומו-סאפיינס, נטייה הניתנת להבחנה גם אצל כל חתול וברוש, לעבוד פחות כדי להשיג יותר. בשונה מברוש שכל שנותר לו הוא לקוות שהזרע שהנביט אותו ימצא מקום ליד מקור מים קבוע, ובניגוד לחתול שכל מה שיש לו לרשותו הוא אינסטינקטים וכן הלאה, הנה האדם הוא בעל חיים שמסוגל להפעיל כוח על זולתו: צנוניות, חתולים ובני אדם אחרים.

איך אמרו אצלנו בשנות החמישים? יותר חשמל פחות עמל. והואיל וחשמל רק התגלה כתופעה מדידה וניתנת לרתימה רק בסוף המאה ה18, והואיל ורק מאה שנה אחרי זה החלו מנועים חשמל להחליף את עקרות הבית ועקרי הרחוב בשלל מלאכות שדרשו עבודה פיזית, לא פלא שעד למאה ה-19 העבדות היתה מנת חלקה של האנושות.

הדמוקרטיה היוונית נשענה על עבדות. מלחמות נועדו להוריד את מחיר העבדים. מיותר לציין שהעבדים היו לבנים, והמעבידים היו לבנים, ומדי פעם התחלפו התפקידים בהתאם לתוצאות המלחמה. לא ספרטה, כלומר לא רק ספרטה והפרתים והפרסים והגרגשים והיבוסים, אלא גם האתונאים. כווווולם העסיקו עבדים שאף אחד מהם, קטע, לא רצה להיות עבד.

וכך גם באפריקה. שבט א', שחור משחור, העסיק כעבדים את שבט ב', גם הוא שחור משחור. וכשבאו סוחרי עבדים ערבים (וגם יהודים אבל פחות כי הם היו פחות) לחופי אפריקה, ידעו סוחרי עבדים שחורים להביא עבדים שחורים לסוחרי עבדים ערבים (וגם יהודים אבל פחות כי הם היו פחות) לסוחרי עבדים פורטוגלים שלקחו אותם ליבשת החדשה (מבחינת כולם).

'אדרבא' אחרון: לא הקפיטליזם המציא את העבדות למרות שאין ולא יכול להיות ויכוח שאחד המנועים ליצירת הצבר ההון שאיפשר את הקפיטליזם נשען על העבדות. אבל רק, רק הקפיטליזם, כלומר הכלכלה המתועשת, היא ורק היא, לא המוסר היהודי ולא המוסר הנוצרי ולא הנאומים של פריקלס ולא הממבו-ג'מבו הבודהיסטי, רק היסוד הליברלי של הכלכלה המתועשת הוא זה שהביא את העבדות לקיצה.

י.

אז מה היה לנו. הרבה מאד סיבות לציין את ה-12 באוקטובר ולהמשיך לכנותו 'יום קולומבוס'. בלי לחרוק, בלי להתפתל, אולי לא צריך לחגוג יותר מאשר צריך לחגוג כי צריך לחגוג כי מה עוד נותר לנו לעשות בימים של קורונה פינת נתניהו, אבל בהחלט לא למחוק, לא לבטל, לא לשקר ולא לעוות.

המון חומר למחשבה. המון. כי עושה רושם שמה שהביא למה שהתרחש ב528 השנים האחרונות - המצאת ונצחון הסקרנות הדו-כיוונית, מיגור המגיפות (טוב, כמעט), המצאת זכות הקניין והריבונות (תנאים הכרחיים לחירות קיבוצית ואישית כולל חופש מצפון), מיגור האלימות, מיגור העבדות - ימשיך גם ב528 השנים הבאות:

הפתרון לבעייה האקולוגית יבוא רק ואך ורק על בסיס אותם הגיונות. כך גם הפתרון לבעיות אקוטיות אחרות.

אלא אם ימשיך ה-PC לתפוס תאוצה ועוצמה, כי אז אנחנו ב-DS (דיפ שיט).

חג שמח.

 

 

למי שעוד לא הבין את תופעת הביביזם, ויש לו נטפליקס, שיראה את הסדרה 'הכתר'.

 

למי שאין נטפליקס ורוצה להבין את תופעת הביביזם, שיתחבר לנטפליקס, יראה את הסדרה 'הכתר', ואולי יבין את תופעת הביביזם.

ואחרי שנבין את התופעה נבין שגם שכשביבי 'ילך', התופעה תשאר. אבל לא אלמן ישראל ולא לעולם חוסן ומי שעבר את פרעה וחזה בהקמת המדינה ובקיומה למרות ועל אף תופעת הביביזם, חייב להאמין שהדברים ברי שינוי.

אבל לא בהפגנות, לא בצעקות, לא בשקרים ולא בדמגוגיה, אלא אם המטרה היא קתרזיס אישי ואז מי אני שאומר משהו נגד רצונו של אדם להרגיש טוב עם עצמו (השיטות שלי אחרות, והן לא מאד יוצאות דופן: קריאה, ריצה, אהבה, צפייה בסדרות טלוויזיה שמאפשרות לי להבין תופעות וכן הלאה).

איך כן? רק בחינוך. וחינוך אין פירושו דווקא בית הספר או אקדמיה, אלא גם אחד על אחד. כל המרבה הרי זה משובח ובכל מקרה אין מה להפסיד.

ומה היא תופעת הביביזם כפי שעולה ומתפרשת מהסדרה 'הכתר'? כוחו של הכתר הוא בטקסיות ובכללים המשקפים את הרעיון הישן שאיפשר את בתי המלוכה מאז ומעולם: יש אנשים פשוטים ויש אנשים אלוהיים.

ביבי, שרה ומעל לכל יאיר הם אלוהיים. השומר בשופרסל בקריות הוא אדם פשוט. כל נסיון של אדם פשוט לקרוא תגר על אלוהיותו של בית המלוכה, הוא סמולן, בוגד בפוטנציה ובכל מקרה לא ראוי ליחס שוויוני. הוא אדם פגום. ולהפך.

וכל מה שכתבתי כאן לא פועל לכיוון השני. כלומר אין להקיש על תופעת בית המלוכה הבריטי מתופעת הביביזם. על שורשי התופעה המקורית לא זה המקום לעמוד, ורק נגיד שיש בה הגיון אנושי טבעי ובריא, ואחרי שמבינים את זה אפשר לדון בשאלות טכניות כמו כמה זה עולה (וגם כמה זה מכניס) לקופה הציבורית הבריטית וכן הלאה.

במלים אחרות, אם נגזר עלי לבלות סופ"ש של שיחות ומשחקי שולחן עם ליליבת או עם המלכה האם שרה, אין לי בכלל ספק את מי אני מעדיף.

אבל לא זה ולא זה עומדים להתרחש תודה לאל. מה כן מתרחש כל הזמן? העמקת אי ההבנה במה מדובר כשמדובר על תופעת הביביזם. זה כבר מזמן לא ענייני משפט, חוק, צוללות, סיגרים ושאר ירקות. כי גם אם יסתבר (ולא יסתבר, אבל גם אם יסתבר) שהאיש צח וזך ונקי ולא היה כלום כי לא היה כלום וכן הלאה, התופעה הזו - סגידתם של מאות אלפי ישראלים לתופעת המלוכה בגרסתה המקומית - לא הולכת להעלם.

איך אמר גורדון? בעבודה לקינו, בעבודה נירפא. איך אמר רבין? כעומק הנסיגה עומק השלום. איך אמר היועץ הארגוני? הגדרת הבעיה היא חצי מהפתרון.

כל עוד נמשיך לא להבין מה הבעיה כאן, נמשיך לא רק לא לתת לה שום מענה ראוי לשמו (להוציא כאמור קתרזיס אבל כאמור יש דרכים אחרות להרגיש טוב), אלא להעמיק אותה.

,

על קורונה, חרדים, מחנה לאומי ומוסר

 

 

אין שום סימן שמשבר הקורונה עומד לעזוב אותנו. הנה רק ביממה האחרונה דיווחו אפילו בגרמניה על בערך 2500 מקרים חדשים. בישראל המספרים בחודש האחרון לא ירדו מ-2000 והשיא נרשם ב-25 בספטמבר, יותר מ-8000 מקרים חדשים ביום אחד.

משבר הקורונה מאפשר לנו להבין טוב יותר תהליך היסטורי שהתחיל לפני בערך מאתיים וחמישים שנה, קודם כל במערב אירופה ואחר כך בעולם כולו.

מדובר בתהליך המודרניזציה כמובן, שהביא איתו מושגים חדשים כמו אמנסיפציה, ליברליזם, שוויון בפני החוק, הזדמנויות כלכליות ובטחון אישי וכללי ללא תקדים.

בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, מאתיים חמישים השנים האחרונות הן התקופה השקטה והבטוחה ביותר בתולדות האנושות, למרות שתי מלחמות העולם ועוד מאות מלחמות שונות ומשונות בעולם כולו. תוחלת החיים עלתה פי שניים ביחס למה שהיתה רק לפני חמישה דורות, ועם כל הכבוד לקורונה, מספר המתים בעולם כולו עומד על מליון , מספר נמוך מאד אם משווים אותו למספר המתים בשפעת הספרדית לפני בדיוק מאה שנים.

אבל התהליך ההיסטורי הזה, המודרניזציה, הביא עימו גם התנגדות הולכת וגדלה לכל הערכים שלו: התנגדות לשוויון, לדמוקרטיה, לשלטון החוק וכן הלאה.

לתופעה הזו של שלילה עקרונית של המודרניזציה, יש שם מוכר: פונדמנטליזם.

לא מדובר בתופעה אלימה בהכרח. רבים מקשרים, ובצדק, פונדמנטליזם לטרור. אבל כשם שלא כל בעלי החיים הם חתולים למרות שכל החתולים הם בעלי חיים, ככה לא כל טרוריסט הוא פנדמנטליסט ולא כל פנדמנטליסט הוא טרוריסט.

הטרור הוא תופעה אחת ואילו הפנדמנטליזם תופעה אחרת. הקשר ביניהם אפשרי אך לא הכרחי.

פנדמנטליזם הוא שלילת המודרניזציה בכלל, ובפרט כל הערכים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שלה. גישה זו קיימת גם אצל מוסלמים, גם אצל נוצרים וגם אצל יהודים.

אמנם רוב היהודים בחרו במאתיים וחמישים השנים האחרונות להיות חלק מתהליך המודרניזציה, אבל היו וישנם לא מעט יהודים המתנגדים לה. מי הם היהודים שבחרו להיות חלק מהמודרניזציה? למשל היהדות הרפורמית, למשל היהדות הקונסרבטיבית, למשל תנועת הבונד, למשל התנועה הציונית.

ומי הם אלו שהתנגדו למודרניזציה? היהדות החרדית. חשוב להבהיר בנקודה זו טעות רווחת. זוכרים את החתולים? הנה הם שוב: כל החרדים הם אורתודוכסים אבל לא כל האורתודוכסים הם חרדים.

ההבדל מאד פשוט: היחס לסולם הערכים המודרני. אם יהודי הוא אורתודוכס והוא נשמע לכללים הקשורים במשבר הקורונה, אז אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר. אם יהודי הוא אורתודוכס אבל חוץ מלימודי תורה הוא גם לומד מקצוע ומפרנס את משפחתו, אז אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר.

היהדות החרדית החלה את דרכה במרכז אירופה, תוך התנגדות מוחלטת לכל הערכים של המהפכה הצרפתית, ומתוך אותו הגיון היא התנגדה באופן נחרץ גם ליהדות הרפורמית, גם ליהדות הקונסרבטיבית, גם ליהדות האורתודוכסית וכמובן שגם לציונות.

אלא שבשונה מהיהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית או האורתודוכסית, שיכולות כל אחת להנות מזכויות האזרח בארצות ליברליות, ולבנות קהילות עצמאיות שאינן חייבות להתחשב בעמדות של יהודים אחרים, במקרה של הציונות, מעצם הגדרתה העצמית כתנועה הלאומית של כל היהודים, היא חייבת לכלול בתוכה לא רק את תומכיה, אלא גם את מתנגדיה.

אחרי השואה בה הושמדו שליש מיהודי אירופה, ביניהם גם יהודים חרדים, הפכה ישראל למקלט הבטוח ביותר ליהדות החרדית. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע הסכים בן גוריון לתת פטור משירות צבאי ל 400 תלמידי ישיבות חרדים כדי שיוכלו להמשיך וללמוד תורה על פי שיטתם. באותה תקופה מספר אזרחי המדינה היה פחות ממליון. עברו מאז 71 שנים, ומספר תלמידי הישיבות הגיע למאה אלף. חשוב להבין את הפרופורציות: אוכלוסיית ישראל גדלה פי תשע, מספר תלמידי הישיבות החי על חשבון המדינה גדל פי אלפיים חמש מאות.

חשוב מאד לדעת עוד נתון: הקצבה החודשית של כל תלמיד ישיבה גדול פי שניים מהמשכורת שמקבלים סטאז'רים בשנה השביעית ללימודי הרפואה. מדובר בשני עולמות מנוגדים. עולם אחד לומד תורה באופן מנותק מהמציאות, תוך התעלמות מוחלטת מכל השינויים בעולם הכללי והיהודי גם יחד. העולם האחר נמצא בחזית המדע. אבל משבר הקורונה מכריח את שני העולמות הללו להפגש. 40 אחוז מהחולים בקורונה הם יהודים חרדים. 100 אחוז מהרופאים בישראל הם אזרחים ישראלים מודרנים, יהודים וערבים גם יחד הנלחמים נגד הקורונה עם תקציבים מוגבלים, פרי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלות 'המחנה הלאומי' הנשענות על מאות אלפי בוחרים שמנהיגיהם לא מכירים בעקרונות 'המחנה הלאומי' ורואים בהקמת מדינת ישראל חטא.

מי אשם? אף אחד לא אשם. מדובר בשאלה מוסרית שמקבלת משמעות פוליטית. שיטת הבחירות בישראל נותנת בידי קבוצות מיעוט כוח יחסי גדול יותר. הימין בישראל נשען על היהדות החרדית, שמצידה מוכנה לעשות הכל כדי שהמדינה תמשיך לממן את מאה אלף תלמידי הישיבות שתרומתם לחברה שואפת לאפס. על השאלה כיצד קבוצה אנושית שלמה יכולה להתנגד לגורם המרכזי שמממן את עצם קיומה, ובשעת משבר רפואי מטפל בה במשאבים מוגבלים, יכולים לענות רק היהודים החרדים עצמם. לכל השאר נותר רק לקרוא לילד בשמו ולקוות לטוב. וטוב על פי היהדות הוא קודם כל מוסרי. כאשר המוסר יהיה ראוי לשמו, גם הפוליטיקה תשתנה.  

עוד מאמר על הדרך הנכונה יותר להביט על מלחמת יום הכיפורים - בעקבות מאמר של גרשון הכהן

 כמו בכל שנה גם השנה מאמרים ומחשבות וגילויים חדשים ובעיקר המשך ההתעלמויות מההיבטים החשובים ביותר הנוגעים לכל מלחמה וכמובן למלחמת יום הכיפורים - ההיבטים המדיניים - ואף פעם לא מיותר להזכיר שוב את החוק העליון שניסח בנדון קלאוזביץ: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'.

בשונה מרוב הפרשנים שממשיכים לבלבל את המוח עם 'מחדל' ו'יהירות' ושאר ירקות, שלא לדבר על תעשיית פורנוגרפיית ההרג והדרמה של הגבורה, עניין אנושי כמובן כמו כל עניין אנושי, אך שתרומתו להבנת ההיסטוריה ההיא לא רק שלא קיימת אלא ההפך הגמור (כי כשמתעסקים בדרמה אין פנאי לעסוק בפוליטיקה שהיא זו שהביאה לדרמה), הנה גרשון הכהן הוא אחד מהבודדים שמנסים לגעת בדברים בשפת ליבם. גם כי הוא, מה לעשות, איש חכם ואף מלומד ומשכיל מאד, וגם כי המחשבה שלו מאד לא שגרתית.

אבל גם גרשון הכהן מחמיץ את העיקר, והעיקר שעד לפני כמה שנים פשוט הודחק הושתק הוכפש וכן הלאה, הולך והופך לעניין לגיטימי, לחלק אינטגלי ממשפחת הפרשנות, ומי יודע, בעוד כמה שנים יהפוך למובן מאליו.

ומה העיקר? העיקר במקרה של 1973 או ליתר דיוק של 1957-1977, הוא המאבק הפנימי בצמרת מקבלי ההחלטות לגבי מדיניות השלום והבטחון של ישראל.

הואיל וזה פייסבוק אין זמן להכנס לכל הפרטים, אבל כתבתי על כך וכתבו חכמים ומוכשרים ממני בתחום זה (אדם רז למשל) במקומות אחרים, וכאן רק נתמקד באוקטובר 1973.

אבל מלה על המאבק חייבים לומר אחרת הדברים לא ברורים ומובילים שוב לאותה צורת הסתכלות שטחית בלשון המעטה לפיה המלחמה ההיא היתה עוד מלחמה רגילה של צד א' נגד צד ב' (ובמקרה הזה צד א' הורכב משני צבאות בשתי זירות), כשלמעשה בתוך צד ב' התנהל מאבק איתנים בין שתי גישות מנוגדות לחלוטין בשאלת הבטחון ומדיניות השלום הישראלית.

את המאבק ניהלו משני צידיו אישים כמו דיין ופרס כשלרשותו של הראשון, שר הבטחון, שליח לדבר עבירה - הלא הוא ראש אמ"ן אלי זעירא, ומולם אישים כמו אשכול ואחר כך גולדה ואלון וגלילי כשלרשותם הרמטכ"ל דוד אלעזר.

בעוד דיין וזעירא ראו כמצב רצוי ישיבה של צה"ל שלושים ק"מ מהתעלה תוך הבטחת בטחון המדינה באמצעות נשק גרעיני גלוי, חשבו יריביהם שעל ישראל ומצרים להגיע להסכם שלום, ושהדרך לכך היא שלבים, ושבכל מקרה לא הנשק הגרעיני הוא הבסיס לבטחון המדינה אלא צבא רגיל המבוסס על יכולות שריון, מודיעין ואוויר מהסוג שהוכיחו עצמן ב1956 וב1967.

בשלב הזה מן הסתם יש כבר כמה קוראים שמעקמים את האף ויורקים את המלה 'קונספירציה'. ובכן, זה מיותר. כי קונספירציה היא עניין מסובך מאד וכמעט תמיד נקודתי. למשל רצח קנדי. לעומת זאת, מהלכים מהסוג הזה, כלומר איך לעשות שימוש במלחמה לטובת שלום (ששת הימים) או בתהליך מדיני לטובת הנצחת המלחמה (אוסלו), הם פוליטיקה במובן שקלאוזביץ דיבר עליו.

במקרה שלנו, שתי הגישות התגוששות ביניהן בכל זירת-משנה ובכל הזדמנות, לפני, תוך כדי וכמובן אחרי המלחמה, פרק הזמן המאפשר תיקון ובקרת נזקים (מנקודת מבט של כל אסכולה כמובן. כי ההצלחה של דיין היא כשלון של אלון ולהפך. ספטמבר השחור הוא שחור מבחינת דיין ובעל בריתו דה-פקטו ערפאת והוא ספטמבר ורוד מאד מבחינת חוסיין ובעלי בריתו דה-פקטו גולדה אלון והבית הלבן).

מה נהוג לומר על יום כיפור? 'מחדל'. שתו לנו את המודיעין, אכלו לנו את התושיה, אכלו לנו את המטוסים שתו לנו את שמן המנוע בטנקים, וככה זה כשמשוויצים שש שנים על ששה ימים. היהירות והזחיחות עיוורו את המודיעין, כופפו את כנפי המטוסים וגרמו לטנקים לחרוק.

אמנם מדובר בלוגיקה חסרת שחר, כי ממשלות לא פועלות בצורה כזו ('יהירות' מעוורת), אבל את הדיון ההיסטורי-צבאי-מדיני הזה אפשר לעשות לפי סדר הטיעונים הצבאיים.

באשר למודיעין: העובדה החדשה שהתוספה לאחרונה למאגר העובדות היא שזעירא עיכב ידיעת זהב עשר שעות אחרי שקיבל אותה. עובדה זו מצטרפת לעובדה ידועה ומוזנחת אחרת, לפיה זעירא דאג שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים שתפקידם היה לספק מידע של כסף במציאות בה ידיעות של זהב הן עניין לא בטוח.

משמעות הצעדים הללו שנקט זעירא - ומדובר בעובדות שעד לא מזמן ניסו להסבירן באופן פסיכולוגיסטי מגוחך ומביך - היא שרוב כוחו של צה"ל עמד הכן לקראת המתקפה כי לא גויסו מילואים בזמן.

באשר לשריון מסביר גרשון הכהן שגם אם הכוחות היו מגוייסים התוצאה היתה דומה ואולי אף גרועה יותר, זאת מכיוון שבצה"ל - כפי שהראה גלבר אותו מזכיר הכהן במאמרו - לא היו מוכנים לשינוי האסטרטגי שאימץ הצבא המצרי (חי"ר מצוייד בנשק אנטי טנקי משוכלל יחסית מה שפגע ביכולות של השריון הישראלי). זהו טיעון חזק כמובן. אבל ההגיון הבריא אומר שעדיף 1000 טנקים ישראלים בדרך לסיני ב-5 באוקטובר מאשר 1000 טנקים בדרך לסיני ב-9 באוקטובר.

באשר לחיל האוויר: ספרו של גלבר על 'ההתשה' מראה מעל לכל ספק שמטרת המצרים בהפסקת האש של אוגוסט 1970 היתה לנצל את הזמן שאחרי קבלת ההסכם לצורך קידום מערך הטילים האנטי-אוויריים שלהם. ההגיון המצרי ברור וחד, אבל הואיל ומדובר בהסכם משולש, השאלה היא לא מדוע המצרים רצו לעשות דברים לא יפים, אלא מי בצד הישראלי איפשר להם לעשות זאת.

בספרו 'פנקס שירות' יצחק רבין נותן על כך תשובה חד משמעית שעד עתה לא שמעתי ולו מלה אחת של אף היסטוריון רציני שהתייחס אליה בניתוחיו. לא גלבר ולא גרשון הכהן. מה כתב רבין? שבזמן שהוא היה שגריר ישראל בארה"ב, בימים בהם גובש הסכם הפסקת האש שסיים את ההתשה, הגיע הוראה ממשרד הבטחון הישראלי דרך הנספח הצבאי בוושינגטון לפנטגון ובה איסור על חיל האוויר האמריקני לבצע את צילומי האוויר שנועדו לשמש לפיקוח על הזזת סוללות טילים.

מי היה שר הבטחון ב1970? משה דיין. מי היה הנספח הצבאי בוושינגטון? אלי זעירא. מה משמעות אי-צילום פריסת הטילים המצריים באוגוסט 1970? שהמצרים יכולים להזיז (או להוזיז, מה שמסתדר להם) את הטילים לכל כיוון, למשל לכיוון מזרח, וכך לנטרל בבוא היום (נגיד, ב-6 באוקטובר 1973 בשעות אחה"צ ובימים הסמוכים) את חיל האוויר הישראלי.

אז רבין כתב. אז מה. בדיוק. אמנם הוא רבין אבל אולי זו המצאה. אבל זו עובדה הכתובה בספר כלומר עובדה היא שהוא כתב זאת בספר. מה עושה היסטוריון שיש לו נגישות לחומרים (גלבר למשל)? בודק את הדברים של רבין. מה עושים רוב הפרשנים? פשוט מתעלמים מהדברים. כמה קל, כמה ישראלי, כמה לא רציני.

עכשיו כשיש לנו שתיים (מודיעין וחיל אוויר - שיתוקם נעשה על ידי שר הבטחון והפודל שלו) מתוך שלוש (השריון על חשבוננו), אפשר לגשת לסיכום.

הסיכום הגיע ביום השני של המלחמה, כאשר שר הבטחון הציע לעבור לאופציה הגרעינית. גם זו עובדה שאף אחד לא מתווכח על עצם קיומה. גם זו עובדה שבמקרה הטוב מתייחסים אליה בסגנון ג'ון לה-קארה, במקרה השכיח מתעלמים ממנה.

אבל אם מדובר בעובדה ומדובר בעובדה, ואם קלאוזביץ צודק והוא צודק, ואם כל העובדות שנוספו לאחרונה בזכות חוקרים כמו גלבר רז ואחרים הן עובדות, והן עובדות, הגיע הזמן לספר את סיפורה של המלחמה הזו כפי שראוי וכפי שצריך: זו היתה חוליה נוספת בשרשרת המאבק הפנימי בצמרת הישראלית לגבי מקומה של ישראל במרחב, שאלה הגוזרת את שאלות המשנה החשובות ביותר, שאלות חיינו: מה בסיס בטחוננו הצבאי, ומה אמורה להיות דרכנו המדינית.

גרשון הכהן מקרב אותנו ליעד כשהוא מצביע על השורשים האסטרטגיים של המלחמה הזו, אבל הוא עדיין נמצא גשר אחד קרוב מדי.

https://besacenter.org/he/perspective-papers-he/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9F/

בל אהיה לקלישאה (אחרי שאמות במיטתי) - שתי הערות על ציטוטי-יתר של עמיחי

 עם כל הכבוד ליהודה עמיחי - וכמו במקרה של אהוד מנור, למי אין כבוד והערכה ואהבה והוקרה לעמיחי? - יש (לפחות) שתי יצירות שלו, או קטעים מיצירות, שהשימוש השכיח בהן כבר 'הביא לי את הסעיף' כמו שאומרים האומרים.

האחד הוא השיר על הפרחים שלעולם לא יצמחו מהמקום בו אנו צודקים.

השני הוא על הגאולה שתבוא כשבמקום לומר ליד האיש יש אבן, נגיד ליד האבן יש איש.

כן, ברור, אפילו בוק-גמור כמוני מסוגל להבין את המימד השירי-לירי של הפסוקים הללו, וכאמור, אני מזדהה עם כל המזדהים עם יהודה עמיחי וכן הלאה.

אבל כשם שלכווולם יש זכות לעשות שימוש בשורות השיריות-ליריות הללו של עמיחי, כך גם לי יש זכות לתהות שמא הן לא הפכו - לא עמיחי חלילה, לא שירתו חלילה - לקלישאות במובן הרע של המלה, היפוך שנוצר בשל שימוש יתר... קלישאתי.

מלה ורבע על מה זה קלישאה במובן הרע. קודם כל מה זו קלישאה במובן הטוב? שקיעה למשל. או זריחה. או נחיתה של מטוס או ריחוף של עייט ולהקת חסידות ופריחת החצבים. מדוע כל אלו קלישאות? כי מי לא ראה שקיעה וזריחה ועייט ומטוס וחסידות וחצבים ומי לא מתרגש בכל פעם מחדש למראה שקיעה וזריחה ומטוס ועייט וחצבים וחסידות?

לעומת זאת, אם בכל פעם בו דיון ציבורי בקנה מידה כזה או אחר נקלע למבוי סתום-לכאורה, (השונה ממבוי סתום-אמיתי בכך שהוא לא באמת מבוי סתום אלא הוא כאילו מבוי סתום כי השותפים בדיון לא מוכנים לעשות מעשה ולבחון את עמדות המוצא שלהם), צדיק תורן שולף את הפרחים שלעולם לא יצמחו בלה בלה מהמקום בו אנו צודקים גע-גע-קש-קש, הרי שמדובר בקלישאה במובן הרע.

כי עמיחי, גם עמיחי, או אולי קודם כל עמיחי ובני מינו - משוררים, נביאים, סופרים, הוגי דעות, פרשנים פוליטיים, היסטוריונים, מחנכים (כל אחד ושיטתו ודרכיו והמתודולוגיה העומדת לרשותו) - מדברים בציבור כדי לתקן את המעוות כלומר הדיבור שלהם נובע מתוך תחושת צדק ומכאן שגם השיר של עמיחי על הפרחים וכן הלאה הוא לשיטתו של עמיחי סוג של צדק ומכאן שכל דיבור נגד צדק הוא דיבור נגד עמיחי ונגד דבריו נגד צדק-לכאורה וכמובן שהם מאיינים את הקלישאה הרעה הזו ומגחיכים את העושים בה שימוש.

סתם דוגמא: הצדק הציוני לא רק הצמיח פרחים אלא בתים ופרנסה ובטחון וחינוך ובריאות וממשל ותקשורת ותחבורה ותרבות למליונים רבים של בני אדם. סתם דוגמא.

ובעניין האיש והאבן, בלירשותו של עמיחי ארחיב את השיר כמיטב יכולתי הדלה בתחום זה.

"אתם רואים את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו" (עד כאן למי ששכח, עמיחי, מכאן והלאה, כמה פעמים, א. מנור): 

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וחגורת נפץ על גופו ויפוצץ עצמו בשם הצדק שלו".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וידריך אותה".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקשת הרומית ויצלם אותה".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב שיר. שמו יהודה עמיחי".

"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב פזמון. שמו אהוד מנור".

תמשיכו לבד. כי הקלישאה הרעה העולה מהפרשנות הרווחת-הקלישאתית הרעה לשורה הזו של עמיחי, היא שיש ניגוד בין היותנו בני אדם לבין היותנו בעלי רגישות תרבותית מסויימת, כמו למשל לעבר הרומי, לארכיטקטורה של ירושלים, למורשת הבית השני, למורשת המופתי, וכן הלאה.

לא חברים, לא. אדם לא סותר אל כל אלו. להפך. האדם מורכב מכגון אלו. מה שמבדיל בין אדם לאדם הוא לא האם האחד חי בעולם של ירקות לסלט והשני בעולם של ארכיאולוגיה מורשת ותרבות, אלא מה עושה האדם אחרי שמסיים להכין סלט עם המורשת והתרבות והעבר שלו.

מה שמביא חזרה לעניין הצדק והפרחים וכן הלאה. בדיוק כשם שיש צדק שאיננו מאפשר פריחה כך יש צדק שבלעדיו היא לא תתכן. ובדיוק כשם שיש ספק המביא לאהבה, יש ספקנות המביאה לשנאה ולהרס.

בין ססר לקידר - 1657 מלים על המזרח התיכון, עבר-הווה-עתיד ועל עוד כמה עניינים כמו שורשי ה-fem.g.b ודלות 'הפרוגרסיבים'

 

בשבועות האחרונים זכיתי לשמוע שני מרצים מעולים, מומחים למזרח התיכון, לעולם הערבי, ולכל הקשור בכך מנקודת מבט מקומית-ישראלית ומנקודת מבט גלובלית-אזורית.

האחד הוא פרופ' אשר ססר מאוניברסיטת תל אביב, שאם לשפוט על פי הערות שלו במהלכן של 11 הרצאות שנתן בנושא בסתיו האחרון טרום-הקורונה (כל הרצאה כשעה ורבע) אפשר להעריך שנטיית ליבו היא למה שמכונה כאן 'שמאל'. על סמך מה ההערכה הזו? על סמך נטייתו המקצועית לכשעצמה אם כי הבעייתית לכשעצמה, לחפש סימטריות בכוח בכל הקשור בסכסוך היהודי-פלסטיני (וגם בעניין זה ססר חושף מעט את עמדותיו הלגיטימיות כמובן, כשהוא מקפיד לכנות את הסכסוך הנוכחי במלים 'הסכסוך הישראלי-פלסטיני' או 'הישראלי-ערבי', תלוי בהקשר, והרי מבט מהר האמת מחייב את המתבונן לקרוא לילד בשמו: סכסוך ערבי\פלסטיני-יהודי, בסדר הזה ועוד נשוב לכך).

השני הוא ד"ר מוטי קידר, שבמסגרת מכון בגין-סאדאת (BESA) שבהנהלת פרופ' אפרים קארש, הרצה הרצאת זום קצרה של כ40 דקות ואחריהן עוד כ15 דקות התייחסויות לשאלות, בנושא התהליך המדיני של ישראל והאמירויות. בניגוד למקרה של ססר, את עמדותיו הפוליטיות של קידר אין צורך לנחש, ועצם העובדה שיש אנשים, ואני מכיר לא מעט, שאינם מוכנים להקשיב ל"גזען הפשיסט" הזה, מלמדת על זיהויו הפוליטי הברור, לכל הפחות מנקודת המבט של השיח הישראלי הרווח, שלומר עליו שהוא שטחי זה להעליב את משטחי הדשא והפרקט באיצטדיוני הספורט הקבוצתי.

כי מנקודת מבטי מה שחשוב היא האמת ההיסטורית, והגם שזו חמקמקה וקשה לניסוח לתאור ולפירוש, הנה עצם העובדה שעולמנו גדוש בשקרנים ושקרניות מכל הסוגים והמגדרים, שקרניות ושקרנים שהבינו כבר מזמן שהשקר היעיל ביותר הוא שקר המבוסס על עובדות, ובכן עצם העובדה הזו היא הוכחה שאין אדם, כולל לא הליצנים המצהירים על ההפך כי זה עושה להם טוב, שאיננו מקבל מראש את קיומה של האמת.

במלים אחרות, ללא אמת לא יתכן שקר, והואיל ושקר יעיל הוא כזה המבוסס על עובדות, הרי שאין ויכוח שיש עובדות ושהן חיוניות לחתירה אל האמת. על השאלה מדוע יש א.נשים המקפידים.דות לשקר באמצעות עובדות ניתנו תשובות רבות, ודומה שהמדוייקת ביותר היא גם הקצרה ביותר: רוע. רוע של אינקויזיציה, או של אנטישמיות, או של גזענות, או של פשיזם, או של בולשביזם, או של נאציזם, או של פמינקויזיציה ולא משנה אם זה KGB  או Fem.G.B, בכל המקרים השיטה היא אותה שיטה: הוצאת דברים מהקשרם, עיוות הדברים והמעשים, צדקנות המבוססת על הרעיון ששימש את האחים בלוז בסרטם האלמותי: we are on mission from god, ובתור שכאלו הכל כשר. בוודאי שקרים שכאמור יעילותם גדולה יותר ככל שהיא מבוססת על יותר עובדות.

ובחזרה לססר ולקידר. האחד 'משמאל', השני 'מימין', האחד בכ-15 שעות, השני בפחות משעה, האחד בהיקף יריעה היסטורי עצום – מליוני קמ"ר מרובעים ומאות שנים – והשני בהתמקדות בארוע מתוקשר בן שבועיים, מספרים למעשה  את אותו הסיפור. וחלילה לי לרמוז ש-15 השעות של ססר מיותרות, ההפך הוא הנכון. גם את קידר היה כדאי לשמוע 15 שעות ויותר, וברור שבמסגרת 15 השעות של ססר עלו עשרות נושאים ותת-נושאים, כל אחד ראוי לכשעצמו, ולא מדובר 'רק' במידע אלא גם בשאלות מתודולוגיות חשובות מאין כמותן.

אבל כאן אתמקד רק במה שבעיני נראה לב-ליבו של הסיפור, ובמקום להגדירו במלים שלי, בשלב זה בכל אופן, אתן את רשות הדיבור לכמה נתונים שהביאו שני המומחים המעולים הללו.

אשר ססר מדווח בהרצאה מספר 11 שלו, ההרצאה המסכמת, כי בשנת 2000 עמדה אוכלוסיית הערבים באזורנו על 280 מליון נפש. היום, 2020, היא 420 מליון. תוספת של 50% תוך 20 שנה. נשים ערביות בגילאי 19-15 עומדות במקום הראשון בשיעורי פריון ביחס לאוכלוסיית העולם כולו. רוב היבוא של מדינות ערב בימינו הוא מזון. בין 1980 ל-2000 נרשמו ברחבי העולם הערבי כולו 400 פטנטים. באותן עשרים שנים נרשמו בישראל 8000. היחס הריאלי הוא 1:800. ססר דיבר על "שלושה גרעונות" המאפיינים את העולם הערבי, בהדגישו שלא מדובר ב"תחזיות" אלא באקטואליה. "זה קורה עכשיו" הוא הדגיש ופירט: גרעון פוליטי, גרעון חינוכי וגרעון מיגדרי.

הגרעון הפוליטי ברור: זכויות אזרח וכיו"ב. על הגרעון החינוכי אפשר ללמוד מהיחס של 1:800 בעולם הבעייתי לכשעצמו של הפטנטים (חלק גדול מהם כלל לא מיושמים, חלק גדול מהם משמש כקרדום לחפור בו תביעות אזרחיות, חלק גדול בולם התפתחות טכנולוגית אבל לא זה העניין כרגע). הגרעון המגדרי מלבד מה שהוא בעיה מוסרית (מעמד האשה הריאלי בעולם הערבי, עניין שהפמינקוויזיציה הרווחת בימינו זרה לו לחלוטין, והכוונה למלה 'ריאלי', כי 'ריאליה' לא מסתדרת עם מיטולוגיה) הוא כמובן בעיה כלכלית כפולה: כי לא 'רק' שנשים לא משולבות בשוק העבודה אלא שהן מגדילות את הביקוש בשוק המצרכים.

מוטי קידר דיבר על ההסכם המתרחש בין ישראל לאמירויות, ובניגוד לפטפטת הרווחת במקומותינו בנושא, הוא הציע להביט על הנושא לא מנקודת המבט של זנב המטוס על המסלול, מה שהביא כמה ""עיתונאים""" במקומותינו לסף-אביונה, אלא מנקודת מבט של השותפים האחרים, ליתר דיוק המרכזיים של הסיפור: האמירויות והבית הלבן.

קידר, אם הבנתי נכון בעל עבר פלילי בחיל המודיעין, הסביר בפשטות שבניגוד לישראל שבינה לבין איראן יש חטיבה גיאוגרפית-מדינית כבדה למדי (מה שנשאר מעיראק ומה שנשאר מסוריה), הנה במקרה של האמירויות האיראנים זה ממש השכן ממול, שכן חביב שזוכר לערבים את ההיסטוריה הרחוקה של השפלת הפרסים על ידי הערבים, ושמצוייד במספר לא ידוע אבל גדול למדי של טילים לטווח קצר (כי זה כל מה שנחוץ) המסוגלים להשמיד לא 'רק' את תעשיית הנפט של האמירויות, אלא גם את מסלולי ההמראה של מטוסי ה-F35 המהוללים, שאולי ימריאו לתקוף מטרה או שתיים באיראן, אבל שאחר כך כבר לא יהיה להם היכן לנחות.

באשר לבית הלבן: מדובר בבניין הידוע במדשאותיו, ועל אחת מהן מתכנן ככל הנראה דונאלד טראמפ לנהל לקראת נובמבר (במקרה ממש לפני הבחירות המתקיימות ביום השלישי הראשון של החודש הזה) טקס מפואר שאולי יביא כמה יהודים לבחור בו לנשיאות, או לפחות לא לצאת מהבית ממבוכה מובנת מאליה ('אמנם אנחנו נגד טראמפ אבל בעד שלום וטראמפ הביא שלום אז מה עושים').

הקלטה לא מאד מוצלחת אפשר לשמוע כאן ואין לי ספק שמי שיאזין לדברים של קידר ירוויח רווח גדול וללא ספק יבין דברים שלא עליתי עליהם. אבל דבר אחד חשוב שבפיסקה הבאה נביט עליו דרך העיניים של ססר, הוא דברים שאמר קידר לגבי תורכיה. במלים שלי: ללא ארדוגן ארגון דעא"ש לא יכול היה להגיע להישגיו. נקודה. קשה להגזים בחשיבות העניין, בכלל ואם לוקחים בחשבון את ההתרפסות הישראלית לא 'רק' מהסוג של ליצנים שעדיין חיים בסוגייה התורכית-ישראלית לפני 30 שנה, אלא את זו שהנהיג 'המנהיג החזק' נתניהו. אבל אם נעזוב לרגע את תחושת 'החמיצות' המסויימת הזו, המקומית, מדובר בסוגייה שאי אפשר להגזים בחשיבותה האזורית-הגלובלית: חברה חשובה בנאט"ו, מאפשרת מעבר של אלפי מתנדבים (כולל מישראל, אגב) דרך איסטנבול לבסיסי הגיוס של דעא"ש; מאפשרת מעבר בטוח של שיירות טנדרי הטרור הממוקלעים של דעא"ש; מבטיחה תזרים מזומנים נדיב על ידי איפשור מעבר של משאיות נפט לאלכסנדרטה ומכירתו בשוק.

אשר ססר הסביר שחולשת העולם הערבי היא המפתח להבנת עוצמת הגורמים הלא-ערבים במרחב שלנו: איראן ותורכיה (וישראל כמובן). באחת ההרצאות האחרונות משווה ססר בין שני המקרים, ומסביר שהמשותף להם משמעותי מאד – שתיהן מדינות לא ערביות כאמור, שתיהן מתבססות על עבר לאומי עשיר ומשמעותי, בשתיהן השלטון עושה שימוש פוליטי באסלאם, אמנם בדרכים שונות כי מדובר בשיעה ובסונה. אבל התפקיד של תורכיה באבטחת קיומו של דעא"ש (ולא מיותר לציין שבניגוד לשמועות חביבות הארגון לא נמחק ועתידו לא ברור ובהחלט קיים) והתפקיד של איראן בהפצת האסלאם הרדיקלי באזורנו, הופכים את שתי המדינות האלו לבעיה רצינית בלשון המעטה.

מה שמביא אותנו לסוגייה הישראלית. וכאן יש הבדל בין ססר לקידר, המצדיק את תוויות-שיוכם הבנאליות 'ימין' ו'שמאל'. לקידר ברור שעוצמתה הביטחונית של ישראל היא עניין שאין להרהר אחריו. אדרבא, אם לחזור למונחים של שנות החמישים, הרי שבמתח בין הבטחון לדיפלומטיה בשאלת קיומה של ישראל (נזכיר כי בן גוריון ראה בדיפלומטיה כלי שרת בידי הבטחון, ואילו משה שרת ראה בביטחון כלי גוריון בידי הדיפלומטיה), קידר רואה בדיפלומטיה תפל ובבטחון עיקר.

ססר לעומת זאת, כפועל יוצא של המאמץ האינטלקטואלי שלו לייצר סימטריה בסוגיה הישראלית-ערבית, מציג תמונה אותה הוא מכנה 'שיח חירשים', הנוצרת מהתעקשותה של ישראל לשמור על יתרון איכותי בטחוני, 'עליונות' אם לקרוא לילד בשמו, דבר שלפי פרשנותו של ססר לא מקובל עקרונית על העולם הערבי, שמצידו (של העולם הערבי) איננו מוכן לקבל את תביעת ישראל לנורמליזציה ('תעביה' בערבית, או טעאביה או איך שלא מאייתים את המלה הזו, שמובנה בכל אופן שונה מהותית מה'הודנא' המפורסמת שהיא סוג של שביתת נשק הקיימת רק ואך ורק כי המוסלמים בעמדת נחיתות צבאית!).

במלים אחרות: תביעתה של ישראל מהערבים היא לנורמליזציה, ועד אז אין אלא לשמור על עליונות צבאית (ניתן להבין שקידר וססר מקבלים את 'דימונה' בהבנה). הערבים רואים בעצם תביעתה של ישראל לעליונות סתירה לנורמליזציה. תיק"ו. 'שיח חירשים'.

ססר כמובן טועה בעניין הזה, בוודאי מנקודת המבט ההופכת אותו למה שהוא מבחינה מקצועית: ההיסטוריה. הרי ישראל, או ליתר דיוק הלאומיות היהודית הציונית בארץ ישראל, לא התקבלה לרגע אחד על ידי אף גורם ערבי, גם כשליהודים היה לכל היותר נבוט ואקדח חלוד אחד. מכאן שהנסיון לתאר את המציאות בימינו כפונקציה של סימטריה של 'חירשים', לא משכנע בלשון המעטה. ישראל שואפת ומיישמת עליונות רק ואך ורק כי העולם הערבי לא מוכן לתעביה עם היהודים.

עמדה ערבית זו היא פונקציה של התרבות הערבית האנטי-מיעוטית, מה שמסביר גם את קריסת העולם הערבי, מה שמסביר את עליית המדינות הלא-ערביות (תורכיה ואיראן) , מה שמסביר את רצונם של מנהיגי האמירויות לעשות מאמץ כדי להבטיח שטראמפ ימשיך לשבת בבית הלבן גם אחרי ינואר 2021, כי אחרת אין לדעת או ליתר דיוק יש לדעת מה האיראנים עשויים לעשות למדינות המפרץ.

מסקנה שלי מכל הסיפור הזה: ישראל היא לא הבעיה אלא הפתרון של המזרח התיכון בניגוד למה שחשב אובמה ובניגוד למה שסבורים עוד ועוד דמוקרטים בארה"ב שמשום מה נקראים 'פרוגרסיבים', כינוי שהוא גם עלבון למורשת ההיסטורית המפוארת של המושג הזה, קודם כל בארה"ב, והוא גם (עוד) שקר פוליטי מסוכן.

המזרח התיכון יהיה מקום מסביר פנים למאות מליוני תושביו רק ואך ורק כאשר רוב אם לא כל ההנהגות הפוליטיות שלהם ורוב אם לא כל ערכיהם התרבותיים יתבססו על מה שהביא את ישראל למקום בו היא נמצאת, עם כל ההסתייגויות הנדרשות, נתניהו-אינקלודד: סובלנות אזרחית, שגשוג חברתי-כלכלי (יחסי, יחסי, ברור שיחסי, ומה בעולמנו איננו כזה), פתיחות וסקרנות תרבותית (יחסית וכן הלאה).

וברקע הדברים של ססר וקידר עמדה מוסכמה ששניהם סומכים ידיהם עליה ללא היסוס, הסכמה ההופכת את שניהם ואת מי שמטריח עצמו, כמוני, להקשיב להם קשב רב, למיעוט מבוטל ומבחינות רבות די נרדף: שניהם דיברו בתקיפות על הגרעון בתחום ההבנה ההיסטורית-תרבותית של האזור. קידר אמר שאין כמו האמריקנים בגילויי בורות טוטאלית בכל הנוגע לשאלות אלו (ואני מוסיף שסימנו של הפסבדו-פרוגרסיב הוא שביחס לאמריקנים הבורות שלו גדולה פי כמה והיא רק מועצמת מרגש העליונות המוסרית הנלווית לפסבדו-פרוגרסיביזם). במקום השני אמר קידר, ניצבת ישראל. ססר אמר את אותו הדבר באופן מעט שונה, אבל זהה: בהיסטוריה של האזור טמון המפתח להבנתו בהווה ולמאבקיו בעתיד.