א. אז מה העניין בכלל?
מדי פעם
פונה אלי מישהו בהצעה מהפכנית: נפסיק לקרוא לעצמנו יהודים, ואז נגיע אל המנוחה ואל
הנחלה.
כי
'יהודים' לא כוללים את הדרוזים למשל, קל וחומר את הערבים, ולעומת זאת, 'ישראלים'
בהחלט כן.
שלא לדבר
על הבונוס המופלא: 'יהודים' הם הרי החרדים. והואיל והם מתנגדים למדינה ולציונות
ולמודרניות וכן הלאה, שיישארו הם עם התואר המיושן 'יהודי', ואילו אנחנו, בני ובנות
העם 'העברי', נכריז בזאת על התנתקותנו מהעבר היהודי המשמים המיוצג על ידי השטריימל
החרדי, ובא לציון, קודם כל במובן של ציוני, גואל.
ובכן, כל כמה שיש למלים חשיבות, וכל כמה שיש משקל למלים נותנות-זהות, גם אחרי שנסכים על מלה כזו או אחרת, המציאות על שלל אתגריה, תמשיך לדרוש את תשומת ליבנו.
אדרבא: הוויכוח על אופני ההתמודדות עם האתגרים הללו, הוא הרבה יותר עמוק ויעיל, כשנקודת המוצא של הזהות היא מכילה ולא מדירה.
ב. זהות היא רק זהות, כלומר היא נקודת מוצא לדיון, היא לא סוף פסוק אלא תחילתו
כי האמריקנים הם אמריקנים קודם כל, ומשם הם הולכים וממשיכים לריב הגדול על דרכה של אמריקה בכלכלה, בחברה, בחינוך, במדיניות החוץ וכן הלאה.
כך גם האנגלים. הם קודם כל אנגלים. אחר כך הם כן ברקזיט לא ברקזיט.
וכן הלאה. ארגנטינאים, פינים, נורווגים, וטורקים (לא רק היו מאפשרים להם לקיים וויכוח פתוח על דרכה של ארצם)
ואנחנו, יהודים. ומכאן ממשיך הוויכוח על ההווה ועל העתיד. אבל לפני זה משהו קטן על העבר.
ג. מה ניתן ללמוד מהעבר על נסיונות לפתור בעיות על ידי הכחשתן או השטחתן
ובכן, בעבר הרחוק לא התקיימה כלל שאלת זהות. יהודים היו יהודים היו יהודים. הם התווכחו ביניהם על שלל עניינים, אבל לא על זהותם.
אבל במאה ה-19, כשנוצרה אפשרות לוותר על רוב מרכיבי הקיום היהודי ולהיות צרפתים גרמנים טורקים או אמריקנים והונגרים בני דת משה (וגם פולנים כמובן), החלה שאלת הזהות.
ואצל יהודים כמו אצל יהודים, האשליות שבאמת אפשר למחוק אלפיים שנות זהות, הביאו לא מעט מהם לחשוב שבאמצעות מלה אחת הכל יסתדר.
כך הופיעו בעולם היהודי רעיונות להפסיק לעשות שימוש במושג העבש 'יהודי', ובמקומו לעשות שימוש במושג נקי יותר, כמו 'היברו', 'מוסביט' או 'איזראליט', וכמובן המפורסם והמסורבל מכולם: 'איקס בן דת משה', כשאיקס=המדינה בה זכה היהודי לאזרחות או קיווה לזכות בה.
איך זה נגמר כולם יודעים.
הציונים ידעו את זה עוד לפני שזה נגמר במלחמת החפירות בין 1914 ל-1918, ברוסיה הסובייטית של סטאלין, וכמובן בדכאו, טרבלינקה ואושוויץ.
אחרת הם לא היו ציונים.
וציוני הוא יהודי המאמין בתחיית עם ישראל בארץ ישראל. או כפי שנוסח הרעיון בקונגרס הראשון בבאזל על יסוד ספר בשם 'מדינת היהודים' (ולא 'מדינת העברים' ולא 'מדינת האיזראליטים' ולא 'מדינת המוסביטים'): "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים".
ד. אבל גם איך זה (הציונות) נמשך כולם יודעים (או אמורים לדעת)
כמו אצל הבלגים, הצרפתים, הספרדים והאיטלקים:
אחרי שבמונטבידאו ייסדתי את מדינת האורוגוואז'וס, ניגשו האורוגוואז'וס להתווכח על האופן בו תראה אורוגוואי.
והוויכוח שם ובכל מקום אחר וגם בישראל הוא עתיר שאלות ובעיות ואתגרים וקושיות, וכולן ללא יוצאות מהכלל נושאות אופי ציבורי כזה או אחר, ולכן הן, מה לעשות, פוליטיות.
ופוליטיקה במציאות דמוקרטית מסובכת עוד יותר, כי דמוקרטיה פירושה אחריות משותפת באופן כזה או אחר.
ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.
וזה - וזה בלבד - תפקידה של הזהות, לאמור: כולנו יהודים וכולנו רוצים בטובתנו, ועכשיו כל שנותר לברר הוא מה פגום, מה עומד בדרך אל הטוב, ואז ממילא נגלה שכל אחד עם הגדרת הטוב שלו וכל אחד מסמן מכשולים אחרים בדרך אליו.
ולכן פוליטיקה אחרי זהות, ולא פוליטיקה של זהויות.
ה. עובדה משעשעת (פאן-פעקט) לסיום, וסיכום
הידעתם? מסתבר שבמשרד הפנים יש רשימה הכוללת 137 'זהויות אתניות'. מאה שלושים ושבעה.
באיזה אופן עוד אחת תקדם אותנו לאן שהוא? שאלה רטורית. היא לא.
סיפור שאלת 'הזהות' כפי שהתפתח מהעבר הרחוק (אז היא לא התקיימה כלל) אל המאה ה-19 (אז היא יצרה שלל תשובות שהתגלו כאשליות), אמור ללמד אותנו לקח פשוט: אין טעם לחזור על הנסיונות הנאיביים, שלא לומר הפאתטיים, של יהודי האמנציפציה במאה ה-19, לרבע מעגלים באמצעות מלה דרמטית אחת.
מה כן נחוץ? קודם כל הבנת מצב הצבירה האנושי כבר 250 אלף שנה בערך: האדם הוא גם דומה לזולתו וגם שונה. הוא גם יחיד אבל גם שייך לציבור, לעדה, לשבט, לעם, לאומה, ללאום.
וההיסטוריה האנושית היא סך כל היחסים בין הקודקודים הללו: יחיד, קבוצת השייכות שלו, שאר קבוצות השייכות שלו.
המאה ה-19 חשובה ודרמטית כי בה התבססה התובנה לפיה היחסים הללו יכולים להיות פחות אלימים. התובנה הזו הביאה בין השאר וקודם כל להתארגנותן של מדינות לאום דמוקרטיות.
אבל מדינות הלאום הדמוקרטיות לא פותרות את שאלת הזהות ולא פותרות את אזרחיהן מלהמשיך ולעסוק בפוליטיקה שנשענת על הזהות המשותפץ אך לא מוגדרת על ידה.
מכאן, שמי שחרד לעתיד העם היהודי בארצו, חייב להבין שאין מפלט מהפוליטיקה. אין אלא להמשיך ולהתקוטט על תכני 'מדינת הלאום היהודית'.
יהודים?? כן, בוודאי. השאלה היא איך, מה, מי, מתי, איפה. כל אלו שאלות ציבוריות, לכן פוליטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה