2, או ב' בנובמבר, פעם חגגו את היום הזה ופעם הוא הופיע כבסיס למניין שנים (כך וכך שנים) להצהרת בלפור.
כולנו כבר אמורים היינו לדעת את התורה אבל מי זה כולנו ומה זה תורה ומה זה משנה, מי שיודע שיעבור לרשומה אחרת של מישהו אחר ומי שלא יודע ורוצה ללמוד משהו ישדש מוזמן להשאר.
ברשומה הזו נסביר מה היא ומה היא לא הצהרת בלפור, מדוע היא נקראת כך, מדוע חשוב להסביר מדוע ולמי ועל בסיס מה ניתנה, ואם יהיה זמן לומר עוד כמה דברים הקשורים בה (כמו למשל איך הפכה ההצהרה הזו לנקודת ייחוס להתפתחות התיזה המרכזית של הלאומיות הפלסטינית: כל יהודי שהגיע הנה אחרי 1917 אמור לשוב לביתו באירופה או בצפון אפריקה וכן הלאה).
נתחיל מההתחלה לשם שינוי. הצהרת בלפור, 85 מלים בסך הכל אם אני זוכר טוב, מחולקת - איך לא - לשלושה חלקים. בחלק הראשון היא מדברת על זכותו על פי ההסכמות הבינלאומיות של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. בחלק השני היא מדברת על זכויותיהם החברתיות והעדתיות של כל הלא-יהודים שיושבים כבר בארץ ישראל ('ערבים' לצורך העניין). בחלק השלישי היא מדברת על זכויותיהם החברתיות והעדתיות של כל היהודים שלא יושבים בארץ ישראל ואין להם כוונה כזו וכל מה שהם רוצים זה להמשיך להיות בריטים או גרמנים או יפנים בני דת משה.
בקיצור, כל הרעיונות של מדינה יהודית-דמוקרטית מופיעים כבר בהצהרה הזו ולא במקרה היא שימשה כבסיס לכתב המנדט שהתקבל ב-1920 שהוא גם הבסיס להחלטה 181 המוכרת כאן בשם כ"ט בנובמבר, או הצעת החלוקה, שגם היא, למי ששכח, מדברת על הקמת שתי מדינות דמוקרטיות, אחת יהודית (כך!) ואחת ערבית (כך!) שיהיו נפרדות מדינית אך משולבות כלכלית.
אז בפעם הבאה שאיזה עמרץ מהאקדמיה (אני הכרתי אישית עשרות כאלו) מספר לכם שהצירוף 'יהודי-דמוקרטי' מקורו בפסיקת בגצ אי אז בשנות ה80' בהקשר של כהנא או משהו כזה, תבינו אחד משניים: או שהוא בור (99% שזה המקרה) או שהוא שקרן (99% שזה גם המקרה). הלאה.
ההצהרה הנושאת את שמו של בלפור, ארתור בשבילכם, שר החוץ של בריטניה בשביל הבריטים, אמנם נושאת את שמו אבל מדובר במסמך שלא רק ייצג את עמדת הממשלה הבריטית אלא ביטא מדיניות מוסכמת על כל שותפיה של בריטניה באותו הזמן, ארה"ב למשל, ורוסיה וצרפת, וגם איטליה, וכל זה בניגוד לדברים שזכיתי לשמוע בצעירותי, לפיהם בלפור חובב התנ"ך (הוא אכן היה חובב תנ"ך) החליט לתת מתנה לוייצמן בתמורה לתרומה של הכימאי החביב הזה, תושב מנצ'סטר מאז 1904, למאמץ המלחמתי הבריטי (וייצמן אכן תרם תרומה של ממש למאמץ המלחמתי הבריטי), ללמדנו ילדים שתמיד טוב לתרום לאחרים.
כאמור, ההצהרה שימשה כבסיס למנדט של חבר הלאומים והיא יכלה להיות כזו רק בזכות העובדה שהיא ביטאה מדיניות מוסכמת על כל מעצמות ההסכמה (כשבמקביל כפי שאולי אתם יודעים, גם בגרמניה עמלו על 'הצהרת בלפור' משלהם, מה שמלמד שעקרון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל היה מקובל על שני הצדדים).
אז למה נמסרה ההצהרה לרוטשילד? כן, סוג של תקלה כי אנחנו יודעים שבית רוטשילד התנגד לציונות של הרצל. אלא שמאז חלפו בערך 20 שנה, ורוטשילד זה בית ולא שם פרטי, והרוטשילד המסויים אליו ממוענת ההצהרה, ליונל וולטר, חובב פרפרים וצמחים נלהב, היה באותו הזמן ציוני נלהב וחבר של וייצמן וגם אחד מאלו שעמלו על ניסוח ההצהרה שכידוע לכם ללא ספק עברה טלטלות שונות ומשונות ויצאה מנקודת מבט ציונית מכווצת למדי.
לפני שנחזור לליונל רוטשילד נסביר מה זה נקרא מכווצת, ובקיצור: הציונים רצו שבהצהרה יהיה כתוב שארץ ישראל תהיה הבית הלאומי של העם היהודי. בלחצם של אנטי-ציונים בקרב יהודי בריטניה, כווצה הנוסחה על ידי היפוכה: בארץ ישראל - ולא שארץ ישראל - בארץ ישראל יקום בית לאומי לעם היהודי. מה שאומר שהצהרת בלפור מקפלת בתוכה גם את תכנית החלוקה (אבל גם את האפשרות שאכן התרחשה ב-1939: הפניית גב טוטאלית של הבריטים להצהרה ואימוץ פוליטיקה פרו-ערבית חד משמעית ומוחלטת).
באשר לליונל וולטר רוטשילד: היסטוריון ישראלי חשוב מאד, השם והכתובת שמורים במערכת, הסביר באופן מקיף ומשכנע כיצד המאבק על נוסח ההצהרה ועל עצם קיומה, שיקף מאבק איתנים בממשלה הבריטית - האימפריה החשובה ביותר באותו הזמן למי ששכח - בשאלת עתידו של העולם אחרי המלחמה. מצד אחד היו אלו שהניחו שרק שימורה של אימפריה עות'מנית, אמנם מתוקנת אך שלמה, יבטיח תהליך של פיתוח כלכלי של ממש. מצד שני היו אלו שבדיוק כדי למנוע תהליך כזה במזרח התיכון ובעולם כולו, רצו לפרק את האימפריה.
המפרקים עמדו בצד של ההצהרה ואילו מתנגדיהם בצד השני. מנקודת המבט של ההיסטוריה של בית רוטשילד - גורם כלכלי ריאקציוני מעצם העובדה שעושרו נשען על כלכלת כספים הנשענת מצידה על מניפולציה של שערי מטבע דבר הסותר את האינטרס היסודי ביותר של התעשייה - ברור מדוע נציגו התורן, ליונל וולטר, יהיה מעורב כל כך בקידומה של ההצהרה.
פרשנות זו כבודה במקומה מונח. אלא שאם מניחים שהאדם הוא מעט יותר מסך כל האינטרסים הכלכליים והמעמדיים שלו - ומי שמכיר את וייצמן יודע שהוא דוגמא טובה מאד לאדם כזה שגם חרג מד' אמות חייו הפרטיים והחליט להשקיע את כל מאודו בציונות על כל ממדיה - הרי שניתן לטעון את ההפך הגמור: מתוך ידיעה והכרה אינטימית של המאבקים העקרוניים והאינטרסנטיים בתוך ממשלת בריטניה, הבין וייצמן שזו הזדמנות בלתי חוזרת לרכב על המחלוקת הזו ולקדם את האינטרס הלאומי של העם היהודי, שממילא - כשלעצמו - כולל בתוכו אינטרסים מדיניים, תרבותיים וכלכליים.
והנה אנו היום, 104 שנים אחרי. את יום הצהרת בלפור הפסקנו לחגוג, וזה בסדר, ואת האלוווין חלקנו החלו לחגוג, וגם זה בסדר, או שלא, תלוי את מי שואלים וביחס למה מודדים עוצמה תרבותית, אבל לא החגיגות שהיו וישנן מעניינות לדעתי אלא משמעותה של הצהרת בלפור בפרספקטיבה היסטורית.
אז על רוב העניינים עמדנו ונסכם אותם ממש בקיצור. ההצהרה כוללת בתוכה גם את עקרון הלאומיות היהודית, גם את עקרון הדמוקרטיה של המדינה היהודית וגם את הפלורליזם היהודי לפיו 'מותר' ליהודי בבריטניה לא להיות ציוני ולשמור על זכויותיו האזרחיות בדיוק כפי שבמדינה היהודית יהיו אזרחים לא ציוניים שיהנו מזכויות אזרחיות. אבל זכות ההגדרה העצמית בארץ ישראל, או לפחות בחלקה, שמורה לעם היהודי ולעם היהודי בלבד.
עמדנו גם על ההיסטוריה הפוליטית המורכבת מאחורי הקלעים, וראינו שאפשר לסובב אותה בקלות - בניגוד גמור למסקנות של אותו היסטוריון מוכשר ששמו וכתובתו במערכת - ולהראות שכשם שכוחות גדולים יכולים לעשות ואכן עושים שימוש בגורמים קטנים לטובת האינטרסים שלהם, כך יכולים גורמים קטנים לרכב על כוחות גדולים למען האינטרסים שלהם.
נותר עניין אחד: הזהות הפוליטית הפלסטינית שגם היא, כמה משעשע, למרות שהבדיחה על חשבוננו, נשענת על אותה הצהרה, במהופך כמובן. אתמול התבשרנו כי בועידה בגלזגו (מה אני חושב עליה, בהזדמנות אחרת, עד אז חפשו מאמרים של אחד בשם שביב, שכחתי את שמו הפרטי) נאם ראש ממשלת פלסטין (איזה מזל שיש ועידות בינלאומיות ואולימפיאדות במסגרתם אפשר להמשיך ולשחק בנדמה לי מדיני) אודות הפשע (אלא מה) של הציונות (אלא של מי) שבין השאר (כי הרשימה אינסופית) עקרה מאז 1967 מליוני עצים.
לפני כמה שנים ביקרתי בפארק של איגואסו, בצפון ארגנטינה. חוץ ממפלים וכן הלאה יש שם מתחם לימודי המדבר בשבח העצים ומראה כמה עצים נעלמו מיערות הגשם באזור. ההמלצה בסוף הסיור היא שאם כל מבקר יטע עץ בביתו, העולם יראה טוב יותר. כשהמדריך שמע שאני מדבר עם יקירי בשפה מוזרה (עברית, מה לעשות, באזניים של אחרים זה נשמע מוזר), הוא שאל אותי מאיפה אנחנו (כי רוב התיירים שם מקומיים ומהאזור). כשאמרתי לו 'ישראל' הוא כמעט התעלף מהתרגשות. ולא, לשם שינוי לא בזכות המוסד, בר רפאלי או גלגה, אלא בזכות העובדה שישראל, כך הוא אמר לי, זו המדינה היחידה בעולם בה בכל שנה יש יותר עצים מבשנה שעברה.
והנה לסיום הרשומה הזו על הצהרת בלפור, בקליפת (עץ) אגוז, תמצית ההבדל בין הלאומיות היהודית לזו הפלסטינית. בעוד האחרונים שקרנותם אמנותם עברם וכנראה עתידם, הראשונים עסוקים כבר 143 שנה (דצמבר 1878, פתח תקווה) בלנטוע עצים וכל מה שמסביב להם.
חג שמח.