א. גולדה
כידוע, גולדה מאיר לא רצתה להיות ראש ממשלה. ב-1969, כמעט כעת חיה, אחרי שאשכול מת, היא כבר היתה עייפה וחולה, ולעייפות ולבריאות הלקויה תרמו כמובן לא רק הסיגריות שעישנה בלי הרף, אלא בעיקר עשרות שנות פעילות ציבורית. מעט ישראלים יודעים על תרומתה הדרמטית ב-1948: השגת עשרות מליוני דולרים מיהדות ארה"ב, מבצע שזיכה אותה בנשיקה מבן-גוריון.
אבל גולדה היתה אשת תנועה ומפלגה ורעיון, והיא חיה ופעלה בתקופה בה הרעיון של 'דין התנועה' לא היה במרכאות ואם הופנה כלפי מישהו, או מישהי, המשמעות היתה ברורה: קודם כל צרכי ציבור, אחר כך, אם בכלל, שיקולים אישיים. כך הרי רבין ויתר על קריירת הנדסת מים ויגאל אלון על קריירה מזהירה במחלקה למדעי המדינה באוקספורד, במחיצתו של לא אחר מאשר ישעיהו ברלין.
ולכן גולדה הסכימה לדרישת חבריה, וכמה שבועות לאחר לכתו של לוי אשכול, לקחה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, אותו מילאה בהצלחה ידועה כמעט בדיוק חמש שנים, עד לפרישתה באפריל 1974 לאחר פירסום הדו"ח החלקי של 'ועדת אגרנט'. סמוך לפרסום הדו"ח החלקי, רשמה גולדה עוד פרק מזהיר ולא ידוע - ואצל מי שכן ידוע, מוכחש או מושתק - המבטא את דרכה כאשת ציבור.
מעשה שהיה בערך כך היה, ולימים דיווחה עליו מזכירתה האישית: מזכיר הממשלה ד'אז קבל בפניה, אוף-דה-רקורד, כי 'ועדת אגרנט' לא עושה צדק עם הרמטכ"ל דדו, שהרי היא מפילה עליו את כל האחריות, ולכן לא ממלאת את תפקידה: חקר האמת. שעל כך ענתה לו גולדה בעוקצנות מזרח-אירופית טיפוסית, לאמור: 'נו יונגערמאן, אתה רוצה עוד פרשה?'
ב"פרשה" היא התכוונה כמובן לאותה פרשה בת כעשר בסך הכל, הלא היא 'פרשת לבון' שקרעה לא "רק" את המפלגה והתנועה, אלא את החברה והמדינה כולה. אחריותה הציבורית הביאה אותה להעדיף חצי-אמת היסטורית (בת כמה חודשים: מי אחראי למחדל באוקטובר 1973), על פני אמת-פוליטית שמשמעותה השלכת הציבור הישראלי לעוד מערבולת של טירוף מערכות.
כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - הוא העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
כי העבר - וזה מה שהופך אותו לעבר - עבר. מת. הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.
ב. בגין
כידוע, בגין כל חייו הציבוריים, כלומר לכל הפחות מאפריל 1944, הרגע בו החליט להוביל את המרד נגד הבריטים, רצה להיות ראש ממשלה.
אפילו את הרגע בו כמעט פרש, אחרי בחירות 1951, בעיקבות ירידת כוחה של 'חירות' מ-14 מנדטים בבחירות 1949 ל-8 בלבד, אין אלא להבין כחלק משאיפתו להיות ראש ממשלה.
כי בשונה מיריבי מפא"י בצד השני של הרחוב, מפלגת מפ"ם, שהוקמה רק כמה חודשים לפני 'חירות', שאנשיה תפסו עצמם כ'קורקטיבה' למפלגה הראשית, הנה מנחם בגין ראה עצמו כ'אלרטנטיבה'. ולכן, הירידה מ-14 ל-8 פירושה היה להבנת בגין כי סיכוייו להיות 'אלטרנטיבה' קלושים ולכן מוטב שיפרוש.
המשך ההיסטוריה - היסטוריה. בגין קיבל חבל הצלה מפרשת 'הסכם השילומים', ומאז 'נותר על הגלגל', כשהוא מייחל ממערכת בחירות לזו שתמיד באה אחר כך, לשיפור בתוצאות, שיפור שאכן הצטבר והצטבר עד שבערב ה-17 במאי 1977 הכריז חיים יבין על "המהפך" המפורסם.
תודתו המרגשת של בגין לעליזה אשתו, על שהלכה אחריו במדבר, מעידה יותר מכל דבר אחר על המחיר העצום שבגין מוכן היה לשלם - והוא הרי המחיר העצום המשלם בריבית ד'ריבית כל מי שמחליט לנסות להיות ראש ממשלה, קל וחומר אם הוא מצליח להיות ראש ממשלה - מי שרוצה להיות ראש ממשלה. ואת המחיר הזה הוא כפה קודם כל על בחירת ליבו, על שותפתו הנאמנה לחיים, ואין עדות עמוקה מכך על העניין לשמו התכנסנו: מה זה להיות 'ראש ממשלה'?
כידוע, בגין פרש מתפקיד ראש הממשלה בקול דממה דקה הצועקת עד היום באזני כל מי שמוקיר, גם אם מתוך ביקורת עצומה, את מורשתו.
אבל את שתיקתו של בגין עד יום מותו כתשע שנים לאחר שפרש, אין אלא להבין כנובעת בדיוק מהמקום ממנו הצליח בגין לשאוב כוחות במשך עשרות שנים של כשלונות, השפלות, תיסכולים ועוד 'מטעמים' השמורים למי שמחליט לעשות את המעשה הנדיר: לא רק לוותר על 'לעשות לביתו', אלא לשאוף למלא את התפקיד הקשה ביותר בחיים הציבוריים בכלל, ושל עם מוכה גורל וקשה עורף שווכחנותו-אמנותו ופלגנותו-גאוותו, שמליונים מבנותיו ובניו התעקשו מתעקשים וממשיכים להתעקש לנטוע עץ ולבנות פרגולה באזור הרקוב, המושחת, האלים והשלילי ביותר על פני הגלובוס (המזרח התיכון אם זה לא ברור, ולא הגיאוגרפיה אשמה אלא התרבות והתרבות - הערבית-מוסלמית - בלבד, והדברים ידועים).
כי בגין שתק כי הוא נכשל (לדעתו על עצמו הוא נכשל) בלהמשיך ולעשות את מה שאמור היה לעשות כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
ובגין ב-1983 עייף מלעצב את העתיד, ולכן חי את תשע שנותיו האחרונות בתחושת כשלון כבדה, כשלון אי העמידה באחריות על העתיד. כי העבר של בגין, עבור בגין, מת. כי העבר הרי הוא משאת נפשם ותחום עניינם של ההיסטוריון, העיתונאי, יושב הקרנות, הפובליציסט והבלוגיסט, וכל מי שהוא לא (עדיין ובדרך כלל אף פעם), ראש ממשלה.
ג. שמיר
שמיר ככל הנראה לא העלה על דעתו שהוא יהיה ראש ממשלה. כחייל במחתרת לח"י הוא ידע היטב את מוטת הכנפיים הצרה מאד של התנועה המשונה לה השתייך, שבניגוד למפ"ם מזה ולחירות מזה, התאפיינה בניגודים מוחלטים (כנעניסטים מזה ובולשביקים מזה), שאחדותם התאפשרה רק ואך ורק במציאות סינגולרית נדירה: הצטרפות של שלל אויבים במרחב צר ומוגדר, הצטרפות ממנה נגזרה שיטת פעולה פשוטה עד פשטנית, שממילא עלתה בקנה אחד עם עוצמתה היחסית (כלומר חולשתה המייאשת) של תנועתו: לח"י.
ולכן לא פלא שמהר מאד - בניגוד גמור לעמיתיו לכאורה באצ"ל - לא רק התיישבה דעתו הממלכתית אלא שהוא הצטרף ברצון למנגנון החשאי ביותר שתפקידו מאז שהומצא להגן על הממלכה באשר היא, בלי קשר לשאלה מי עומד בראשה ועל איזו מתמטיקה אלקטוראלית-קואליציונית.
אבל כמו גולדה ובני דורם, שמיר עדיין חי בתודעת 'דין התנועה', ולכן עם פרישתו של בגין מראשות הממשלה, נכנס שמיר לנעליו בלי יומרות, ויש האומרים - והוכחות רבות בידיהם - שהוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, וכי רשימת הישגיו בולטת עוד יותר גם ביחס לנקודת המוצא האפרורית שלו: אדם ללא יומרות אך עתיר ערכים ציבוריים בריאים, קודם כל יושרה, ואחר כך חריצות, ותבונת-מצב והבנת הדברים המסובכים בשפת ליבם, ואמנות האפשר מעל לכל.
כי מה שעניין את גולדה כראש ממשלה - כי זה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - הוא העתיד והעתיד בלבד.
והגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה, הנה העתיד הוא העניין, כי רק את העתיד ניתן לעצב, וראש ממשלה, כל ראש ממשלה - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט - נושא בתפקיד האיום וכפוי הטובה הזה (אפילו במדינות משמימות כמו דנמרק), רק ואך ורק כי הוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לעצב את העתיד.
כי מה שעניין את שמיר כראש ממשלה, הגם שלא חלם על התפקיד ואולי רצה בו עוד פחות מגולדה בשעתה, היה עתיד האומה והמדינה שהופקד בידיו, והעתיד הוא מה מה שמעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
ד. נתניהו
כידוע, ההבדל הגדול הבולט בין נתניהו לכל ראשי הממשלה שפעלו כאן לפניו, להוציא אולי את שני האהודים, הוא השתייכותו לדור שלא ידע לא את יוסף ולא את פרעה ולא את דין התנועה ולא את ערכי הצניעות והאיפוק והיושרה הציבורית. גם כאן הדברים ידועים, ומי ששכח כמה שנים עוסקת הציבוריות הישראלית בפרשיות שחיתות הקשורות בשמו של נתניהו בל יכעס על עצמו, כי מדובר כבר בכ-30 שנות פרשיות ופרשיות ופרשיות ועוד פרשיות, עד בלי די, עד קבס וגועל ובושה.
ואולי, אם נכון הפתגם לפיו כל עם ראוי למשטר שיש לו, הרי שאת ההבדל בין נתניהו לשמיר, בגין וגולדה (ואין צורך להוסיף את רבין, אשכול, שרת ובן-גוריון) יש לחפש קודם כל בתוך עצמנו, סביבתו החברתית-תרבותית של נתניהו.
אבל כך או כך - כי הרי הדברים הם גם כך וגם אחרת, מאד אחרת, וגם כאן הדברים ידועים, שהרי הישראלים מכךכךים עצמם לדעת כבר 30 שנה, וכל המכךכך חזק יותר הרי זה משובח - ובכן כך או כך, דבר אחד אי אפשר שלא להבחין בו, והוא בולט וצלול בתוך ענן המתנות והסיגרים, וקולו נשמע צלול ובהיר גם מתוך הרעש וההמולה והצווחות והקירקורים שעשרים שנות חיי ציבור תחת נתניהו או בהשפעתו הישירה יצרו וממשיכים ליצור כאן, ובכן כל העם רואים את הקול הברור: נתניהו קיווה כל ימיו הציבוריים להיות ראש ממשלה, וקרוב לוודאי שהוא רצה בתפקיד יותר מכל ראש ממשלה אחר שפעל כאן לפניו.
ואני מרשה לעצמי לנחש שגם אחריו (וכן, יבוא היום בו נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה כי הטבע יעשה את שלו כי כך פועל הטבע, כי גם הוא, הטבע, כמו הפוליטיקה, ללא הפסקה) לא יהיה אדם שירצה בתפקיד כפי שנתניהו רצה בו.
ובשלב זה של הצגת הפרשנות ההיסטורית הזו שכותרת 'מה זה להיות ראש ממשלה', כבר אין צורך לומר שמה שחל על שמיר ובגין וגולדה, ועל כל ראש ממשלה אחר שפעל בארץ הזו, ועל כל עמית הפועל במדינות משמימות כמו פינלנד או אורוגוואי, חל גם על נתניהו, לאמור: עיצוב העתיד.
כי מה שעניין את גולדה, את בגין, את שמיר, את שני האהודים, את שרון, את רבין, את אשכול, את שרת, את בן-גוריון ולפניהם את חיים וייצמן ובנימין זאב הרצל (ואת ז'בוטינסקי בתקופה הקצרה בה החליף את העם והיה ראש ממשלת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית) מעניין את נתניהו, והוא הרי, וכאמור, עיצוב העתיד.
כי בשיבתו כראש ממשלה זה מה שמעניין את נתניהו, העתיד, כי זה - העתיד - מה שעניין תמיד כל ראש ממשלה, אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
ולכן יחסו לשאלת 'ועדת החקירה', ולכן אי-חשיבות העיסוק בהטחת ההאשמות באחריותו לקונספציה, בין אם זו אחריות בלעדית, או משותפת, או לא-קיימת (ואין צורך לומר כי היא היתה גם היתה קיימת, אבל יש צורך לומר כי באופן משונה מעריציו השוטים לא מבינים שהיא היתה קיימת, שהרי אחרת הוא לא היה ראש ממשלה והרי ראש ממשלה הוא היה ועודנו ותפקידו של ראש ממשלה, כל ממשלה, הוא לגבש קונספציות לגבי העתיד כי העתיד כאמור הוא מה שמעניין ראש ממשלה אחרת הוא לא ראש ממשלה אלא בלוגיסט).
וכל עוד נתניהו הוא ראש ממשלה, ואין שום סימן שהוא מוכן, רוצה, שוקל או עומד לוותר על תפקידו כראש ממשלה, לא ענייני העבר יעסיקו אותו, אלא העתיד והעתיד בלבד.
ה. ומה איתנו?
כלומר , מה עם כל השאר - אזרחים,בין אם הם היסטוריונים, עיתונאים, יושבי קרנות, פובליציסטים ובלוגיסטים?
נו, בפיהם ובלבבם לעשות, כי לא בשמים היא: או שהם ימשיכו לעסוק בעבר, שהוא הדבר היחיד שלא מעניין את מי שבידיו הופקד עתידנו - או כפי מושא ביקורתם הם ינסו להבין מה נכון לעשות בעתיד, כי רק את העתיד ביכולתנו לעצב, הגם שהעתיד מתפתח מתוך העבר שלרגע סינגולרי מתגבש כהווה.
אדרבא, ככל שיותר אזרחים, בוודאי במדינה דמוקרטית, בוודאי אם שמה ישראל והיא נתונה בכף בין חלאות במערב לרוצחים מוצהרים סביבה ובתוכה, יעשו את מאמץ הבנת אפשרויות העתיד, כך אולי יצליח שר העתיד, הלא הוא ראש הממשלה, בתפקידו.
ודוקו: כל ראש ממשלה, לאו דווקא זה או אחר. כי היום הוא פה, מחר הוא שם. אבל כל עוד הוא פה, עניינו (שהוא ענייננו) הוא העתיד - אחרת הוא היסטוריון, עיתונאי, יושב קרנות, פובליציסט ובלוגיסט.
