האם "שכח מה זה להיות יהודי"? – לא בהכרח: עוד נסיון לפענח את 'תוגת השמאל'

     א.     אין צורך לומר

ולכן יש צורך לומר שהמלה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתאור בסיסי של מציאות מורכבת מאד, בערך כמו המלים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.

ולנמשל: 'שמאל' הוא תאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.

האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.

ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.   

      ב.     ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות

'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.

קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.

הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, העלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.

ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק: 1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני'.    

      ג.   מה היתה דרכו של המערך?  - "רעיונות מפא"י ההיסטורית"

ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.

מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.

יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.

מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.

ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').

וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה". ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהנתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').

רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.

את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.

מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.

ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.

המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות בטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).

הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הנצחון הגדול ביותר בנצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.     

      ד.      'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'

ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שייצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973, מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, ובהמשך הפך גח"ל לחל-טעם', ומאוחר יותר נטלו בוחרי הרשימה הזו את הפתק עליו רשומות האותיות 'מחל' (לימים קיבלו אותיות אלו משמעות ידועה: 'המחנה הלאומי').

המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי נצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.

לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).

הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.

וחישוב הזה לא הוליד רענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.

מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ בליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו נצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הנצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.

עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.

ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.

זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.

ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.

אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.

זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מלה אחת.

אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו  באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך - שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.

אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.

וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.

האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?      

       ה.     'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?

כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".

במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.

ומה שנכון לנצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.

אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.

כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.

מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).

מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.

כיצד תתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.

כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.

באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949: "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.

לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.

ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת: "ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות".        

         ו.     קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה

כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.

דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.

או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.  (אודי מנור, היסטוריון, חיפה)

משיחיות - אז מה זה בכל זאת (בידיעה שבן-גוריון למשל לא הפסיק לעשות שימוש במלה הזו)

א. בן גוריון, הצ'ייסר, גל"צ, והמשיחיות

בתאגיד משודרת זה כמה שנים תכנית חביבה, שעשועון בעצם, בשם 'המרדף'.

בגדול מדובר על עוד דרך להתפעל מהעובדה שיש אנשים שיודעים לשלוף מהזכרון את שמו של השיר הראשון של סטטיק ובן-אל (ואני מקווה שכתבתי את שמם כמו שצריך, בקושי לשם מגיעה ההבנה שלי - קל וחומר הזיכרון - בנושא הקרדינלי הזה, סטטיק והשותף שלו).

בגדול, כמו בכל השעשועונים מסוג זה, אנשים טובים מנסים מזלם אל מול מכונת זכרון אנושית, הצ'ייסר, שבמקרה של 'המרדף' נראה ממש כמו הבן של השכן ממול, בן אדם שלא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה לפגוש בסמטה חשוכה באמצע הלילה, ואפילו לשבת אתו לקפה ומאפה.

אין צורך להזכיר שמות, הדמות ידועה והוא סלב בקנה מידה גדול למדי.

ומדוע אני מבלבל לכם את המוח ואיך זה קשור לכותרת.

אז זהו, שאתמול צפיתי בפרק טרי יחסית, ובמהלכו עלתה שאלה שהתבססה על המושג 'משיחיות', שכיכב במסגרת ציטוט דרמטי של אחד מגדולי האומה. השאלה היתה מי אמר את מה שנאמר שם בציטוט על המשיחיות.

האפשרויות היו בן-גוריון, ז'בוטינסקי והרב קוק.

נו טוב, אני מנחש שבין 100% ל-100% מאלו שקוראים עכשיו את הרשומה הזו יודעים את התשובה.

ברור שבן-גוריון. כי ז'בוטינסקי לא מספיק חשוב בהקשר הזה, ואילו מהרב קוק מצופה לדבר על משיחיות כי הוא משיחי וכל זה, עופר וינטר, נוער גבעות, ממשלת הפיגולים ושאר ירקות. מובן מאליו. מי הוא המשיח אם לא הרב קוק וכנופיות אוכלי המוות שלו?

אבל זה חידון ומטרתו להכשיל או לפחות לאתגר ולכן השאלה שהתשובה עליה צפויה - לא הרב קוק אלא בן-גוריון דווקא - עבדה גם הפעם.

כן, המתחרה, בורה טיפוסית שהסבירה בשלב ההיכרות שהיא לא רק שלא מסוגלת לקרוא ספרים אלא גם לא להקשיב לאודיובוקס, ניחשה שמדובר בהרב קוק.

אבל הצ'ייסר, בעל המרדף, ידע גם ידע.

ובעצם, האם ידע או רק דיקלם?

שאלה רטורית.

כי כמו ברוב המקרים בהם הוא שולף ידע מהזיכרון, ובאותם רגעים לא שכיחים בהם הוא מקבל בערך 4 שניות כדי להסביר כל מיני פריטי טריוויה, גם הפעם לא היה לו מושג מה הקשר בין בן-גוריון לבין משיחיות (כי משיחיות לא הולכת עם בן-גוריון כי בן-גוריון זה רחוב בתל-אביב ובתל-אביב כולם שפויים והמשיחיים יושבים בירושלים ובגדה המערבית כידוע).

אבל 4 שניות זה בכל זאת 4 שניות, והצ'ייסר הציע את ההסבר הבא: "הוא בטח ניסה למכור משהו למישהו". שעל כך אמרה המנחה החיננית, בוגרת גל"צ, אלא מה, את הפאנצ' הבא: "כנראה שלרב קוק".

ונעבור לפרסומות.

ב. אז מה זה בכל זאת משיחיות

טוב, לא באמת חשבתם שאני מתכוון לכסות את כל הנושא מ-365 מעלות. אבל בקיצור יש לומר כמה דברים, לסמן טריטוריה, ליצור מסגרת.

למה בן-גוריון מתכוון כשהוא מדבר על משיחיות? נו, נושא ענק, אבל בקיצור, כי זה ברור לכל מי שפותח את העיניים בכל מקום בארץ, כולל 'אפילו' בתל-אביב ואפילו בגל"צ ואפילו בתאגיד, שמבחינת בן-גוריון אין שום סתירה בין המימדים החצי-מיסטיים המיוחסים (בצדק ושלא בצדק) למושג משיחיות, לבין המימדים הרציונליים, העמלניים, החומריים, המעשיים, וכל אותן תכונות ודרישות-סף בלעדיהן המציאות בארץ הזו (תל-אביב כבר אמרנו? אז הנה, שוב, גם תל-אביב היא חלק מהמציאות הזו) לא היתה עוברת את המהפכה הדרמטית שהיא עברה מאז שהחלה לפעול התנועה הציונית.

הנתונים הקבועים שאני מביא, ויסלחו לי השניים שממש זוכרים ואפילו הצליחו להפנים: 

ב-1878, השנה בה ניסו לקום ראש פינה ופתח תקווה, ישבו בארץ הזו 24,000 יהודים. מספר הישובים העבריים עמד על אפס. 

היום יושבים בארץ הזו כ-8 מליון יהודים, ומספר הישובים העבריים עומד על יותר מ-1200.

עיוור ואטום גמור הוא מי שלא רואה בנתונים הללו שינוי דרמטי ומדהים באמת ללא תקדים (כלומר לא באופן בו עושים שימוש בצירוף הנדוש הזה, "ללא תקדים", בתקשורת הישראלית כשרוב עסקניה מתארים דברים שהיה גם היה להם תקדים ולא אחד ולא שניים).

ולתהליך הזה של שיבת עם ישראל לארצו, ובנייתה ממש מאפס (ויסלחו לי כל הליצנים שממשיכים לדבר על היסוד הילידי הערבי שישב כאן בלה בלה, כי במקרה הטוב הוא לא הזיק), קרא בן-גוריון בכל מיני שמות (תקומה, גאולה, קוממיות) כולל 'משיחיות'.

אכן כן, ישנם סוגי דיבור על משיחיות המציעים תמונות עתיד מרחיקות לכת, ואז למשיחיות במובן החשוד נועד תפקיד של סגירת הפער בין המציאות הנראית לעין לזו שמייחלים לה (ואין טעם להכנס לדוגמאות, כולל לא המשונה ביותר בדורות האחרונים שאתמול ציינו מי שציינו את יום השנה ה-32  שלה, הלא היא פנטזיית אוסלו לפיה אם היהודים יושיבו רוצח סדרתי ברמאללה יפרוץ השלום).

אפשר לחשוד בבן-גוריון שבמסגרת המגלומניות המיוחסת לו (בצדק או שלא בצדק), הוא דיבר על משיחיות גם במובן של 'מנגנון סוגר פער' (או בעגה מוכרת בתיאולוגיה: 'ישועת השם כהרף עין', או במונחיו של רבנו אריק איינשטיין 'ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה').

אפשר להגדיל ולחשוד עוד יותר ולחבר את המגלומניה כביכול בה התאפיין בן-גוריון, לדיבורים שלו על המנגנון הזה, המשיחיות, ואז התוצאה המתקבלת היא הצגת בן-גוריון כנביא, כלומר כזה הרואה עצמו כנביא, משהו בסגנון של מדוד עד דוד לא קם כדוד.

והרי אני מכיר אישית אנשים שמשוכנעים שבן-גוריון היה פשיסט (קללת הקללות עד לא מזמן, את מקומה - תאמינו לי מנסיון אישי -תפסה קללה חביבה מעט יותר: 'חוצפן'. סימנו של החוצפן הוא חשיבה עצמאית, רצוי מורכבת, בכל מקרה לא שבטית ולא מחנאית).

ג. אבל למזלנו עומדת לרשותנו ההיסטוריה.

חלק מאיתנו עושה שימוש בהיסטוריה לצרכי שעשועי טריוויה. 

'וואו כמה שהוא יודע'. 

אז זהו, שהוא לא יודע, או לפחות לא ברור האם העובדה שהוא יודע מה השיר האחרון של סטטיק או שהוא יודע שאת המשפט על המשיחיות אמר בן-גוריון ולא הרב קוק, גורמת לו להבין מה הוא בעצם יודע.

כי מידע וידע מתייחסים זה לזה כמו חישוב וחשיבה.

וידיעת ההיסטוריה היא הרבה יותר מאשר לזכור רשימות תאריכים ושמות וכותרות ואנקדוטות ורכילות.

לפעמים זה די מסובך. למשל כשמנסים ברצינות להבין את מדיניות מפלגת העבודה בין 1967 ל-1977, וכיצד היא מסבירה את העימותים שהיו בין ראש הממשלה רבין לשר החוץ החתרן הבלתי נלאה שלו שמעון פרס, בין קיץ 1992 לסתיו 1993.

אבל לפעמים זה די פשוט: תהליך שיבת עם ישראל לארצו ובנייתה של זו על ידי זה, ניתן להיות מתואר בכל מיני מושגים, כולל המושג משיחיות. עובדה.

ומשיחיות יכולה לבוא לידי ביטוי בקידום תכנית פעולה תלושה מהמציאות באופן מרחיק לכת מדי (כי מה לעשות וכל תכנית מעצם היותה תכנית היא עדיין לא מציאות ולכן בכל רגע נתון ולגבי כל תכנית אפשר לומר שהיא 'תלושה מהמציאות'), אבל לא זה המקרה של המשיחיות אצל בן-גוריון.

כן, אולי קשה להסביר את זה ב-4 שניות, אבל לא חייבים למלא את 4 השניות הללו בהבלים. אפשר סתם לשתוק.

או לעבור לפרסומות.

ישראלי? עברי? יהודי? - מה זה באמת משנה (כל עוד עוסקים בתכנים ולא מקווים שמלה אחת תעשה בשבילנו את העבודה, כי היא לא)

 

       א.      אז מה העניין בכלל?

מדי פעם פונה אלי מישהו בהצעה מהפכנית: נפסיק לקרוא לעצמנו יהודים, ואז נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

כי 'יהודים' לא כוללים את הדרוזים למשל, קל וחומר את הערבים, ולעומת זאת, 'ישראלים' בהחלט כן.

שלא לדבר על הבונוס המופלא: 'יהודים' הם הרי החרדים. והואיל והם מתנגדים למדינה ולציונות ולמודרניות וכן הלאה, שיישארו הם עם התואר המיושן 'יהודי', ואילו אנחנו, בני ובנות העם 'העברי', נכריז בזאת על התנתקותנו מהעבר היהודי המשמים המיוצג על ידי השטריימל החרדי, ובא לציון, קודם כל במובן של ציוני, גואל.

ומי לא זוכר (כנראה שאף אחד לא זוכר אבל זו רטוריקה חביבה לשאול רטורית מי לא זוכר) את רשימת העותרים שהצטרפו לפרופ' עוזי אורנן לפני כמה וכמה שנים בבקשה לשנות את רישום לאומיותם מ'יהודי' ל'ישראלי'. בג"צ הוא הרי הפתרון לכל בעיה (בוודאי עבור אנשי 'שמאל' ידועים).

ובכן, צר לי לקלקל את המסיבה. כל כמה שיש למלים חשיבות, אבל קצת בניגוד לתיזה פוסט-מודרנית נבובה נוספת, לפיה 'מלים בוראות מציאות' (הן לא. תפקידן לתאר מציאות וגם את זה הן עושות בקושי), הבעיות הכרוכות באופי החברה הישראלית ותרבותה, ובעיקר בהקשרה של שאלת 'הזהות', לא תקבלנה מענה קל על ידי שינוי במונחים, זאת עוד לפני שעונים ב'לא' בלמד-רבתי על השאלה המתבקשת, האם רוב הישראלים ממוצא יהודי מוכנים בכלל לשקול למחוק את המושג 'יהודי' מהדיון בזהותם.

לא, הם לא מוכנים, גם בלי נימוקים היסטוריים ואחרים, כי מה לעשות ו'יהודי' הוא לב ליבה של זהותם. 

              ב.     זהות היא רק זהות, כלומר היא נקודת מוצא לדיון, היא לא סוף פסוק אלא תחילתו

ואחרי שאנחנו 'יהודים' או 'ישראלים' או 'עברים' או 'כנענים' – ואני כרגע משחק את המשחק של העוזי-אורננסקז המייחלים לפתרון באיבחת בג"צ – המציאות נותרת בעינה.

והיא עתירת שאלות ובעיות ואתגרים וקושיות, וכולן ללא יוצאות מהכלל נושאות אופי ציבורי כזה או אחר, ולכן הן, מה לעשות, פוליטיות.

ולמען הסר ספק: מבחינתי לא רק שלמושג 'פוליטיקה' אין רק קונוטציות שליליות, אלא שגם אם הפוליטיקה מאוסה לא פעם בצורתה ובתכניה, היא פעילות מרכזית בהוויה האנושית המודרנית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט.

ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.

כך או כך, ברור שאם כל אחד מאיתנו רוצה דברים מעט שונים מזולתו, אין לו ברירה אלא לנקוט בפוליטיקה על מנת להשיגם. ואין צורך לומר (שזו צורה לומר שיש לשוב ולומר) שבמציאות פלורליסטית (והמציאות האנושית היא תמיד ולתמיד פלורליסטית), אין, לא היה ולא יהיה פתרון שיניח את דעת כולם.

העוזי אורננקס תמיד יהיו לא מרוצים, וחולמי החלומות האוטופיסטיים ימשיכו ליצור אתי קשר ולנסות לשכנע אותי שאנחנו כאן בישראל בכלל לא יהודים, שהרי כבר הרמב"ם לפני כ-1000 שנה היה בכלל 'צוּפי' בהשקפתו ושלכן אין דבר וחצי דבר בין יהדות ימי הביניים ליהדות זמננו, בכלל ובפרט לגבי זו היושבת בטח (סוג של בטח) במדינתה העברית העצמאית, ויוכיחו דברי הנבואה הקשים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (ואת כל הטענה ההיסטוריוזופית הזו זכיתי לשמוע השבוע מפיו של מלומד שטרח להתקשר אלי ולנסות לצרף אותי לרשימת מביני העבר והווה היהודיים).      

       ג.      מה ניתן ללמוד מהעבר על נסיונות מהעבר לפתור בעיות על ידי המנעות מהן, זאת באמצעות בחירה במלה אחת שתעשה את העבודה

ובכן, בעבר הלא רחוק והמאד רלוונטי, זה של המאה ה-19, קמו יהודים (או ליתר דיוק, כדי לתת להם כבוד: בני אדם מודרניים ממוצא יהודי) חרוצים והציעו לפתור את בעיית הזהות והמהות וההווה והעתיד של בני עמם באמצעות שימוש במושגים אחרים: 'איזארליטה' היה אחד, 'היברוז' היה אחר, והמשותף לשניהם הוא העמדת הזהות של 'האיזראליטים' או 'ההיברוז' על 'קונפסיה', כלומר 'אמונה' במובן הנוצרי של המושג: אחיזה בסך כל 'עיקרי אמונה', כן, קצת כמו ה-13 של הרמב"ם, אבל בתקופה שלו – בימי הביניים – ל-13 העיקרים הללו התלוותה 'יד חזקה' של תרי"ג מצוות מעשיות, היפוכו של דבר אצל 'האיזראליטים' ו'ההיברוז'.

ומעשה שהיה כך בערך היה: ב-1860 קם לו בצרפת ארגון המוכר לתלמידי ישראל בשמו העברי המכובס, 'כל ישראל חברים', או בקיצור 'כי"ח'. אלא שהכביסה הצחורה הזו מסתירה את עומק משמעותו של המושג אשר שימש את מקימי הארגון החשוב הזה, שבצרפתית נקרא 'אליאנס איזראליט אוניברסל'. בניגוד לגרסא העברית הסתמית ("כל ישראל חברים"), כל מילה בשם הצרפתי משמעותית:

'אליאנס' - כלומר ברית של אנשים המחוייבים לפעולה (במקרה הזה פרוגרסיבית במהותה שכן מקימי הארגון הציבו שתי מטרות לפניהם: א. לשפר את היהודים – לשפר, בלי מרכאות של הקטנה פוסט-קולוניאלית מזוייפת – באמצעות מערכת חינוך. ב. להגן על היהודים במקרים שהם יירדפו ככאלו: כיהודים);

איזראליט – כלומר 'יהודי' אבל בלי לנקוט בשם המפורש 'ז'ואיפ', שנשא עימו את כל מטעני העויינות הנוצרית-יהודית מהעבר הקרוב. זאת ועוד: מחויבותו של הארגון לפעול למען 'ז'ואיפים' במקומות אחרים באה לרמוז גם להם שהגיע זמנם להגדיר עצמם כ'איזראליטים' (שימו לב שוב למטרת החינוך במגמה של שיפור בלי מרכאות פוסט-מודרניסטיות אוויליות);

'אוניברסל' – גם כי המסרים החינוכיים והדיפלומטיים נשענו על מיטב המסורת הפרוגרסיבית של ההשכלה, אך גם כדי להתמודד עם צרפתים קנטרנים שעלולים יהיו (ואכן קנטרנים כאלו היו גם היו) לסנוט ביהודים ש-70 שנה אחרי האמנציפציה הנה הם שוב מתארגנים באופן בדלני.       

             ד.      מפריז של המאה ה-19 לארגנטינה של המאה ה-20

בשלהי האלף הקודם (כמה דרמטי ומסעיר לכתוב את המלים הללו!!!) זכיתי לשמש במשך שנתיים כשליח לקהילת קורדובה שבצפון ארגנטינה. משרד העלייה, אשר שימש אותי ואת קודמי, היה ממוקם במתחם של הקהילה שכלל כמובן בית כנסת יפה מאד ובית ספר תיכון.

וכיצד קראו למרכז היהודי הזה? 'סנטרו-אוניון-יסראליטה'. למרות שמדינת ישראל כבר היתה קיימת כשהוקם המרכז הזה, ולמרות נטייתם הציונית המובהקת של רוב אם לא כל אנשי הקהילה החביבה הזו, למילה 'איסראליטה' יש את המשמעות 'הצרפתית' הנזכרת, כלומר יש להבינה כמושג שמטרתו מצד אחד לומר בפה מלא "אנחנו יהודים", אך באותה נשימה להוסיף ולהזכיר "אנו יהודי האמנציפציה" כלומר ארגנטינים נאמנים בעלי 'זהות יהודית'.

אבל איזו מין 'זהות יהודית'? כאן בא לעזרתנו המושג 'קונפסיה' שמשמעותו-הוראתו מקביל בערך למושג 'תיאולוגיה' או 'עיקרי אמונה' או כל הגדרה דומה אחרת. ומה החידוש תגידו? והרי כל מושג 'דתי' נוגע ב'תיאולוגיה' וב'עיקרי אמונה'?

ובכן, זהו בדיוק. שלא. במקרה של היהודים בכל אופן. שהרי אותם יהודים שהחל בסוף המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19 וגם בימינו כמובן, רואים עצמם כארגנטינים או קנדים או אוסטרלים או אנגלים או יאנקים נאמנים, אך גם כיהודים כלומר כ'איזראליטים', ביקשו לממש את 'איזראליוטם' החדשה באופן כזה (רפורמי וקונסרבטיבי) או אחר (ניאו-אורתודוכסי) ולשם כך נזקקו למערכת חדשה של 'אמונות ודעות' (כלומר: קונפסיה) שמטרתה להסביר את היהדות חסרת התקדים הזו (כן, גם הניאו-אורתודוכסית וגם החרדית עונה על ההגדרה הזו: חסרת תקדים) גם לסביבתם וגם לעצמם.

אם כך תפקידה של ה'קונפסיה' היה לתת פשר 'דתי' למהפך שעברו היהודים: 'היהדות' המסורתית נבנתה על הפרדה שיטתית ומטריאלית בין יהודי לסביבתו; אלא שמאז 1776\1789 היהודי (כמו כל שכניו) הוא אזרח; ומכאן שאין אלא להגדיר מחדש את יהודיותו של היהודי (הרוצה להמשיך להיות יהודי והרי היו רבים שויתרו על זהותם היהודית!)

והתוצאה: פחות הלכות, פחות טקסים, פחות היבדלות, או באופן חיובי: יותר התקרבות, יותר דימיון, יותר מכנים משותפים (עוגב, תפילה בשפת המקום וכן הלאה). אז מה בכל זאת יבדיל בין 'האיזראליט' לנוצרי (ולא חלילה 'גוי'!!!)? האמונה, כלומר הקונפסיה (או בגרסא אחרת: persuasion).     

              ה.     ומה עם ה'היברוז'???

מהותית, הסיפור די דומה. המושג 'היברוז' תפס מקום בעגה הציבורית בארה"ב, לא פעם כמרכיב מרכזי ברצף מלים מביך אולי בימינו, אבל תקני לחלוטין במאה ה-19: 'די היברו רֵייס', כלומר 'הגזע היהודי'.

כי 'היברו' היה המושג ששימש את האמריקנים באופן רשמי, שכן החוקה שלהם מחייבת אותם מסיבות ידועות (בחירות וכן הלאה) לקיים מפקדי אוכלוסין. ובהתאם לגישה שרווחה במאה ה-19, המפקד התייחס גם למוצא של האמריקני הספציפי, וכך נימנו במפקדים הללו גם בני אדם שהשתייכו ל'היברו רייס', כלומר היו במלה אחת 'היברוז'.

כמו אצל 'האיזראליטים', גם כאן מדובר במושג שמצד אחד מודה שיש חיה כזו – 'עם יהודי' או 'קבוצת אנשים המזדהים כקרובים זה לזה והקוראים לעצמם 'יהודים' – ומצד שני מנסה לקבור או לפחות להשכיח את היחסים העכורים שעד לא מזמן היו לבני הקבוצה הזו (או 'הגזע' בלשון של חלק מהשיח במאה ה-19) עם זולתם.

אנקדוטה משעשעת: במסגרת סדרת הטלוויזיה החביבה 'חשיפה לצפון', שם התסריטאי בפיו של אחד מגיבורי הסדרה, אסטרונאוט טקסני בגמלאות את המושג הזה, כשהוא מתייחס למוצאו של הגיבור המרכזי בסדרה, הרופא הנרגן שהגיע לצפון הרחוק מניו-יורק המעתירה, בה חיו אז כפי שחיים היום וכפי שחיו כבר מתחילת המאה ה-20 בערך שני מליון יהודים (ולא 'היברוז' ולא 'איזראליטים').   

             ו.        האם יצאנו חכמים יותר מהעיון ההיסטורי הזה? כן – ובלבד שנמשיך לעיין בה

קרוב לוודאי שלא ממש. אבל אולי בכל זאת דבר אחד ניתן ללמוד מהעבר: הכישלון לרבע את מעגל הזהות היהודית המודרנית באמצעות מושגים חדשים-ישנים.

עם כל הכבוד לחלוצי המתמודדים עם סוגיית הזהות היהודית המודרנית, אין טעם לחזור על הנסיונות הנאיביים, שלא לומר הפאתטיים, של יהודי האמנציפציה במאה ה-19,  לרבע מעגלים באמצעות מלה דרמטית אחת.

מה כן נחוץ? קודם כל הבנת מצב הצבירה האנושי כבר 250 אלף שנה בערך: האדם הוא גם דומה לזולתו וגם שונה. הוא גם יחיד אבל גם שייך לציבור, לעדה, לשבט, לעם, לאומה, ללאום.

ההיסטוריה האנושית היא סך כל היחסים בין הקודקודים הללו: יחיד, קבוצת השייכות שלו, שאר קבוצות השייכות שלו.

המאה ה-19 חשובה ודרמטית כי בה התבססה התובנה לפיה היחסים הללו יכולים להיות פחות אלימים. התובנה הזו הביאה בין השאר וקודם כל להתארגנותן של מדינות לאום דמוקרטיות.

אבל מדינות הלאום הדמוקרטיות לא פותרות את שאלת הזהות ולא פותרות את אזרחיהן מלהמשיך ולעסוק בפוליטיקה הנגזרת משאלת הזהות.

ועם כל הכבוד לבג"צ, גם בעניין הזה הוא לא הכתובת, לא אמור להיות הכתובת, לא מסוגל להיות הכתובת.

הכתובת היא כמו הגבול בענייני בטחון, בלב כל חייל, וכל חייל במדינה דמוקרטית הוא קודם כל אזרח.

אפשר להבין לליבם של העוזי-אורננקעס שנמאס להם להיות מזוהים באמצעות אותה המלה – 'יהודי' – עם הב-גבירקעס, אבל אדרבא, הפקרת המושג 'יהודי' לאנשים העושים בו שימוש המנוגד לא פעם (יש האומרים תמיד) לרוחו המקראית ולמהותו החז"לית, היא הפקרה מזיק (שלא לומר פושעת).

מסתבר שבמשרד הפנים יש רשימה הכוללת 137 'זהויות אתניות'. אין צורך בעוד אחת שתצורף בהוראת בג"צ או תנומק במוחו הקודח של מלומד כזה או אחר, שיוכיח באותות ובמופתים שאימוץ בשורת ברדיצ'בסקי היא הדרך לגאולת ישראל (ומדינת 'ישראליה').

אין מפלט מהפוליטיקה. אין אלא להמשיך ולהתקוטט על תכני 'מדינת הלאום היהודית'. צעד ראשון והכרחי הוא העמקת והרחבת ההיכרות עם העבר היהודי.

פרס יגאל אלון לאחים לנשק... והרי אם בכלל מגיע לארגון הסרבנים-על-תנאי הזה פרס, הרי שהוא אמור להיות פרס אלטלנה

 המעגל הושלם.

בית ברל הפך מעוז הפוסט-ציונות האוטו-אנטישמית מצד "שמאל".

מרכז רבין עסוק בלהסתיר את מורשת רבין לגבי עתיד יהודה ושומרון וחשיבות ההתנחלויות.

בית יגאל אלון הפך את יגאל אלון למדרה-תרזה של מעגלי שיח שלום עכשיו מצדה אחר כך.

בית בן גוריון הפך מרכז פולקלור במקרה הטוב, מכון לפיטפוטי 'אלו ואלו' במקרה השכיח.

את מרכז ההדרכה באפעל מכרו לקבלני נדל"ן.

גבעת חביבה היא מזמן טנק החשיבה של אחמד עודה ואיימן טיבי: שלילת עצם זכות ההגדרה העצמית של יהודים בארצם.

ועכשיו בית הפלמ"ח מעניק את הפרס על שם יגאל אלון, לא סתם 'לפקודה תמיד אנחנו', לא רק 'גבולות בני הגנה', לא רק ציונות שורשית שאיננה מתנצלת ואיננה מוגבלת לקוים ירוקים, לא רק אלון שדיבר על פורעי חוק במונחי 'אלטלנה', אלא אלון - בניגוד גמור לכסיל מזהה התהליכים שמדבר על עצמו כעל ממשיך דרכו, אבל מדבר מאחורי גבה של ממשלת ישראל (אלטלנה כבר אמרנו?) עם שר החוץ של האמירויות על האפשרות של הצבת חיילים לא-ישראלים ברצועת עזה - הסביר שוב ושוב ושוב  ושוב כי בטחון ישראל הוא באחריות ישראל ובאחריות ישראל בלבד.

ואחר כך מתפלאים האנשים הטובים האלו (באמת אנשים טובים) למה מ-56 מנדטים ב1969 המחנה שלהם ירד ל-5 או ל-6 מנדטים היום.

באמת מוזר.

גזור ושמור (ובעיקר הקהה את שיני הפנדמנטליסטים של חסידות ברסלר שעדיין, למרות שהם מונהגים על ידי מזהה תהליכים ותיק ומדופלם, לא מצליחים לזהות מי כאן האויב ואיפה האיום, ולפחות מתקיימת בהם נבואת ברל בת ה-90 כמעט)

קיבלתי מחבר, מעביר הלאה לכל מאנדבושקעס  - ובסוף הקטע, קטע של ברל כצנלסון, באמת כל מלה מיותרת

המאמר של ד"ר שאול ברטל עוסק ב"אמנת חכמי הדת של האומה בסוגיית מבול אל-אקצא", שפורסמה ביוני 2025 על ידי מאות אנשי דת מוסלמים מכל רחבי העולם הערבי והאסלאמי. מטרת המסמך היא להעניק לגיטימציה דתית ומוסרית למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ("טופאן אל-אקצא"), ולהציג אותה כמעשה של ג'האד מחייב ולא כאירוע פוליטי שנוי במחלוקת. בכך נדרשו חכמי הדת להתמודד עם הביקורת החריפה שהוטחה בחמאס לאחר המתקפה, נוכח ההרס העצום שנגרם ברצועת עזה והמחיר האנושי הכבד ששילם הציבור הפלסטיני.

האמנה מתמודדת עם סוגיה הלכתית מרכזית בעולם המוסלמי – עקרון המצלחה (טובת הכלל ותועלת הציבור). מבקרי חמאס טענו כי פתיחת המלחמה פעלה בניגוד לעקרון זה, משום שהיא גרמה לאובדן נורא ולפגיעה מתמשכת בתושבים. החותמים על האמנה מציעים קריאה הפוכה: דווקא גודל הקורבן, האבדות וההרס מוכיחים את עוצמת האמונה, את מחויבות העם הפלסטיני למאבק, ואת הצידוק הדתי להמשך ההתנגדות.

נקודה עקרונית נוספת שמעלה האמנה היא הגדרת גבולות פלסטין. לראשונה, היא קובעת במפורש כי פלסטין כוללת את כל שטחה של מדינת ישראל המודרנית, ואף את רמת הגולן, וזאת בניגוד לנוסחים קודמים – הן של האמנה הלאומית הפלסטינית והן של אמנת חמאס – שהותירו לעיתים מקום לפרשנות או להתמקדות ביהודה, שומרון ועזה בלבד. בכך היא מרחיבה את הדרישה המדינית-דתית לריבונות פלסטינית על פני כל המרחב.

באשר למהות ההתנגדות (המקאומה), האמנה מציגה אותה כחובה אישית (פרד עין) החלה על כל מוסלמי ומוסלמית. ההתנגדות אינה מוגבלת לפעולה צבאית בלבד אלא מוגדרת כמאבק רב-ממדי: צבאי, מדיני, כלכלי, תרבותי וחברתי. תפיסה זו מאפשרת להצדיק הלכתית לא רק את המתקפה הצבאית עצמה, אלא גם מערך רחב של פעולות מדיניות וחברתיות נגד ישראל, ובכך היא מייצרת מסגרת כוללת המאגדת את כל תחומי החיים תחת מושג הג'האד.

המשמעות האידיאולוגית של האמנה היא כפולה: מצד אחד, היא מספקת מענה לביקורת פנימית בעולם המוסלמי על חמאס ועל המחיר ששילם הציבור הפלסטיני; מצד שני, היא מעמיקה ומחזקת את תפיסת העולם של חמאס הרואה במאבק בישראל חובה דתית שאינה תלויה בשיקולי תועלת או בהפסד זמני. ההקרבה והסבל נתפסים כחלק מהציווי הדתי, ולא כהוכחה לכישלון.

בסיכומו של דבר, אמנת 2025 מייצגת נדבך נוסף בהתקדמותה של האידיאולוגיה החמאסית – ממסגרת לאומית-דתית מקומית למסגרת דתית-אוניברסלית המחייבת את כלל המוסלמים. היא מציבה את חמאס לא רק כארגון התנגדות פלסטיני, אלא כגורם המייצג מאבק אסלאמי כולל על שלמותה של פלסטין ההיסטורית, ובכך מחזקת את המימד הדתי-תיאולוגי של הסכסוך.

https://dayan.org/he/content/6528 

"היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." ברל, נאום 1 במאי 1936.

אחרי שספרתי עד 10 מאה פעמים – כמה מחשבות על 'יום הזעם' הפאתטי במהלכו מאות אלפי ישראלים טובים עשו לחמאס נעים בגב

             א.     סבתא צדקה – כדאי לספור עד 10 לפני שמגיבים

גם סבתא עליה השלום וגם אמא וגם אבא ניסו שוב ושוב, בהצלחה חלקית יש לומר, ללמד אותי לספור עד 10 לפני שאני מגיב.

מפה לשם הם הלכו לעולמם (את הסבים שלי לא זכיתי להכיר בגיל בעל הכרה ולכן הם – וגם לא הסבתא הנוספת – אינם נזכרים ברשימת המיואשים שניסו לחנך אותי להיות בן אדם).

אז אולי לזכרם אני מנסה מדי פעם ליישם את הכלל הנזכר – "לספור עד 10" – ולכל הפחות לעשות זאת כשמדובר באמת בעניין חשוב.      

       ב.     ואין ויכוח על השאלה מה חשוב כרגע

לפחות בעניין עתיד העם היהודי ומדינתו ישראל יש קונצנזוס בין חובבי העם ומדינתו ובין אלו שישמחו לחזות בהיעלמות ציון ועמה ישראל מעל פני האדמה: מאז אוקטובר 2023 נוצרו התנאים לחיסולו של העם היהודי ולכל הפחות פרוייקט הריבונות שלו, אבל גם התחדדה התודעה של אוהדי העם היהודי וריבונותו שזה הרגע, אין יותר מקום להונאה עצמית, ולכן יש לעשות את הנחוץ להבטחת עתיד העם היהודי ומדינתו.

ובמלה אחת: מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה יש קודם כל לזהות מי האויב, ובהתאם לזיהוי האויב, יש לגבש דרכים ולייצר כלים שיאפשרו התמודדות יעילה עמו.

וזה בדיוק מה שעושים במטכ"ל ובמשרד ראש הממשלה (המייצגים את אלו שבעד המשך קיומו של העם היהודי ומדינת הלאום שלו), וזה בדיוק מה שעושה קואליציית השנאה מרובת המוקדים: עזה, אנקרה, טהראן, פריז, ברלין, 'השארץ', ניו יורק טיימז, CNN, BBC, UEFA, UNRWA, ועוד ועוד ועוד. 

אלו אוחזים בנשק ועושים שימוש בילדיהם כבמגן, אלו אוחזים במיקרופון ובמקלדת, אחרים אוחזים בדגל מוחמד הירוק ובמו עיני ראיתי בבירת המילקי והבירה של אירובה כמה סטודנטיות ענוגות העוטות כאפיות אופנתיות על צוואר ג'ירפה מלכותי בדרך מבית קפה לביסטרו, ומשם להפגנה הקוראת לשחרור חבל ארץ ידוע מהנהר ועד לים. 

          ג.     אבל היכן ממוקמים על מפת ההתרחשות מאות אלפי זועמי יום א' ה-17 באוגוסט?

אחד מהם נדרש למכתם ידוע משלהי המאה ה-18, המזכיר כי "הדבר היחיד הדרוש לנצחון הרשע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר".

ומי הוא מקור הרשע? לא חלילה חמאס, משמרות המהפכה, האסלאם הסלאפיסטי שנהנה מעמדות כוח משמעותיות בדמשק, בקטאר ובאנקרה, אלא – ואני מצטט אזרח ישראלי נורמטיבי ששירת את המדינה עשרות שנים - "נתניהו, שהוא השטן בהתגלמותו".

ומכאן לאחריותם של "האנשים הטובים", שעצם היותם "אנשים טובים" (הם שירתו את המדינה כאמור) הופך אותם ל"מובילי דעה", ומכאן חובתם להתייצב ולהפגין ולשבות כדי למנוע את "נצחון הרשע".

וכיצד לשיטתו נדע שנמנע "נצחון הרשע"? כשישובו "כל החטופים", ולשם כך – ואני מצטט, נשבע לכם – "כן! בכל מחיר".

"כן! בכל מחיר".

שובת-מפגין אחר כינה אותי "חוצפן" (מתי הפכה המלה המוזרה הזו לקללה פוליטית??). ומדוע? כי סירבתי להצטרף להפגנה-שביתה בטענה המוזרה שהעליתי בפניו: "אינני שוכח לרגע מי האויב האמיתי שלנו".

ומדוע זכיתי אם כך לתואר "חוצפן"? כי בר-הפלוגתא שלי העיד על עצמו כי הוא "שירת מאות ימי מילואים" וכי הוא "איבד שמונה חברים במלחמה", ולכן "מי אתה שתגיד לי ששכחתי מי האויב!", כי ברור ש"האויב" הוא "המפקיר", "מממן חמאס", ואין צורך לומר את שמו המפורש.

שימו לב להנחת היסוד של הטיעון האזרחי-ציבורי-מדיני-אסטרטגי-פוליטי: אם שירתתי בתפקיד קרבי מיוחד (סתם דוגמא שעולה לי כרגע לא ברור למה: טייס קרב), ואם נהרגו לי חברים, דעתי הציבורית עליונה על שלך ביב-אשפתות פשוטו ותרתי.

האם יעלה על הדעת טייס שחושב אחרת? מה פתאום. טייסים בהגדרה, מעצם מהותם, הם "אנשים טובים" והואיל והם "אנשים טובים" לא יכול להיות שהם לא חושבים כמו "אנשים טובים", ואם כן, אז בהגדרה הם תורמים ל"נצחון הרשע".

האם יעלה על הדעת חבר לקרב ששכל חברים וממשיך לחשוב שהסיבה לשכול (נתעלם רגע מנפגעים לא פעם כתוצאה מחוסר מקצועיות הנובעת לא פעם מרמת תיחקור ירודה לא פעם המלווה את צה"ל מאז הקמתו) - קואליציית הרשע בהנהגת איראן קטאר וחמאס - מובילה למסקנה הפוכה שיש להלחם בה ולא בממשלת ישראל (שכל כמה שהיא בעייתית בלשון המעטה היא הממשלה הנבחרת?)

ושוב, אם זה לא ברור: לא מדובר לא בבוטים, לא בנוער-אשפתות כזה או אחר, ולא מדובר במפגש כיכרות מתלהם, אלא בהתכתבות נורמטיבית עם אנשים נורמטיביים, ישראלים משובחים מכל בחינה. כמעט מכל בחינה.

כי מבחינת שכלם המדיני-פוליטי-ציבורי מדובר כאן בליקוי מאורות, באובדן דרך, בתלישות מצמררת, או במלה אחת: טימטום. 

ולמען הספק נבהיר כי המלה 'טימטום' איננה קללה אלא מצב תודעתי. תחשבו למשל על ארנבת הנקלעת אל תוך אלומות פנסי המשאית שעומדת לדרוס אותה. היא כידוע קופאת במקומה כי היא חווה טימטום חושים.

וזה מה שמתרחש כרגע לנגד עינינו, ובלבד שאנחנו מוכנים לעשות בהן שימוש, או ליתר דיוק במערכת ההפעלה של העיניים: השכל.     

        ד.     והיכן ממוקם לפחות ישראלי אחד שלקח חלק בהפגנות-שביתות של יום א', יום שיש לקוות שהנהגת חמאס הוסיפה ללוח השנה החגיגי שלה?

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל (כי אני נמנע עד כמה שאני יכול להכנס לשיחות על המלחמה, אלא אם שואלים ומבקשים את דעתי באופן מפורש, וגם אז אני נענה לבקשה הזו רק ואך ורק אם אני מזהה נכונות אמיתית לדון במלחמה, נכונות שהמדד הראשון שלה הוא אובייקטיבי לחלוטין: כמה זמן יש לאדוני).

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל, והוא ממשיך, בלי שרמזתי כלום בשום צורה ואופן: "אבל די ברור לי שכל ההפגנה הזו, והשביתה, לא תורמות כלום לעניין החטופים, וסביר להניח שהן בכלל מזיקות, כי חמאס רואה ומבין שאין לו לאן למהר".

בוקר טוב אליהו, גוד-מורנינג-וייטנאם. את הדברים הללו אומרים אנשים כמוני, וחכמים ומנוסים בהרבה, בערך מאמצע אוקטובר 2023 (היו שאמרו זאת עוד לפני עסקת שליט).

"אז למה הלכת להפגין?" הקשיתי, כשאני חורג מהכלל שכפיתי על עצמי: לא לדבר על המלחמה עם אף אחד, בוודאי לא במסגרת מפגש חברי שכל כולו מיועד להפוגה ולהפגה.

"כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הנה זה שוב: "כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הרי "האנשים הטובים" מהפרק הקודם, ידעו לדבר בגנות המרכיב החרדי של קואליציית "הרשע" – אויבת העם היהודי ומדינתו (ולא חמאס, משמרות המהפכה, הנשיא מקרון וכנופיית שוקן המתועבת) – ובדין ידברו בגנות החרדים, על כך שהם פועלים כעדר, על כך שהם לא מפעילים את חוש הביקורת שלהם, על כך שהם מיישרים קו עם רבנים.

וואלה. מסתבר שחרדים יש גם בקפלן. 'חסידות ברסלר' יקרא שמה בישראל.     

     ה.    'המפקיר מממן חמאס' – אויב העם, "השטן בהתגלמותו": מה היינו מצפים ממנו שיעשה אילו היה מה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה אוי פינבי

הבה נבדוק את ההגיון המופלא של מפגינינו-שובתינו, אנשים מצויינים (באמת), נורמטיביים (במובן הטוב של המושג), פטריוטים (ללא ספק) וכן הלאה.

טבח ה-7 באוקטובר התרחש כי ביבי החליט "להפקיר" את ישובי מערב הנגב. למה? כי שמפניות ושרה ויאיר וכן הלאה, או סתם כי הוא זחוח, או סתם כי הוא כאמור לעיל "השטן בהתגלמותו".

זאת ועוד: חמאס לא היה חמאס לולא דאגה לשכת נתניהו, בידיעת נתניהו ובעידודו – תוך שקרוב לוודאי הוא משלשל לכיסו כמה אחוזים – לממן את חמאס באמצעות קטאר.

זאת ואף זאת: כדי להבטיח שלא תהיה "אלטרנטיבה" לחמאס, הלא הוא "הפרטנר" איש השלום אבו-מאזן, דאג נתניהו להחלשת הרשות הפלסטינית תוך שהוא מחזק את שלטון החמאס כאמור.

או בקיצור: "אתה הראש אתה אשם".

כפתור ופרח. עכשיו הבה נבדוק את תוצאות האסטרטגיה המזהירה הזו: קטאר ממשיך להוות גורם מרכזי בעשייה (כלומר אי העשייה, ע"ע 'המפקיר') המדינית; חמאס ממשיך לעמוד על הרגלים; החטופים יושבים מי יודע איפה (ומזל שמזכירים לנו שהם סובלים, כי עד שהזכירו לנו היינו משוכנעים – אלו, כמוני, שממשיכים לחשוב שהאויב יושב בעזה ובטהראן ולא בקיסריה – שהחטופים עושים חיים משוגעים בעזה, טקילות על חוף הים; ומזל שמזכירים לנו שיש להחזיר את "כל החטופים"  ו"עכשיו", אלא מה, מחר? מה פתאום: "עכשיו", כי לולא הקמפנייה הזו בכל הצמתים והגשרים היינו ממשיכים לחשוב שאם בכלל יש להחזיר חטופים אז לא את כולם; ומזל שיש שלט מיוחד שמזכיר שיש גם נשים בין החטופים ושגם אותן יש להחזיר, כי אחרת, כולנו הגברים צרי האופק מעצם היותנו גברים, ועוד לבנים, ועוד סטרייטים ומעל לכל ציונים, היינו ממשיכים לחשוב שאין צורך להחזיר את החטופות הנשים).

ואם כל זה נכון (וזה נכון חלקית, ולכן לא נכון, כי מה לעשות וקונספציית 'קניית השקט' היתה מקובלת כמעט על כל אזרח בישראל, כולל כמובן מקבלי ההחלטות), מה היה על נתניהו לעשות כדי להמשיך את כל מה שמייחסים לו (מימון חמאס, "השטניות בהתגלמותה", וכן הלאה)?

טוב, יש עמדה לגיטימית אך מופרכת לפיה נתניהו היה צריך להתפטר מיידית כי "אתה הראש אתה אשם".

עמדה אחרת אומרת משהו דומה אבל שונה מספיק כדי להיות מעט רצינית יותר: כל עוד נתניהו לא מתפטר מתפקידו, הדרך היחידה להחליפו היא לפי תוצאות הבחירות הבאות. נו, עושה רושם שהבחירות הבאות יהיו במועדן.

עד אז נעבעך המציאות ממשיכה להיות מה שהיא: מציאות.

ובחזרה לפנטזיית הטימטום: על פי ההגיון המופלא שלה, על נתניהו היה פשוט לקבל את כל תנאי חמאס (כלומר כניעה מוחלטת לצד השלילי ביותר של "העם הפלשתינאי", ואז מה יהיה על "הפרטנר", איש השלום אבו-מאזן?), תמורת חזרת כל החטופים (כולל הנשים כפי שמזכיר לנו שלט אחד כי יש לנו – הגברים הסטרייטים – נטייה לשכוח) ושלום על ישראל.

כך הוא היה מותיר על מכונו את שותפו האסטרטגי: חמאס.

עיזבו רגע את השאלה שאף אחד במחנה הטימטום לא מעיז לשאול: האם באמת יסכים חמאס להחזיר את כל החטופים, גם אם ישולם "כל מחיר" כפי שהציע האזרח הישראלי הנזכר, איש נורמטיבי ופטריוטי וכן הלאה (ונעזוב לגמרי, לא לרגע, את השאלה המתבקשת לאנשי "כל מחיר": האם את הזרת שלך היית מוכן להקריב במסגרת "כל מחיר"?)

אבל מוזר. נתניהו ממשיך להוביל קו אסטרטגי ברור לפיו אין לאפשר נצחון של חמאס, ולו בנקודות. כיצד זה מסתדר?

זה לא.

טימטום כבר אמרנו?

אז הנה זה שוב: טימטום.

ועדריות. אבל בניגוד לחרדים המצויים, לחסידות ברסלר אין 'בין הזמונים'. כל רגע נכון למלחמה נגד "השטן מקיסריה". כל רגע ראוי להעמיק את הטימטום הפוליטי, ולהוכיח שוב שאיינשטיין – או לפחות מה שמייחסים לו שאמר אודות אינסופיות היקום (אולי) והטימטום (בטוח) – צדק.      

   ו.       ואת כל זה כתבתי רק אחרי שספרתי עד 10 לפחות 100 פעמים – וכל שנותר לי הוא להמשיך ולספור, כי שום רעיון מועיל אחר אין לי.

כי מאז 'יום הזעם' הפאתטי שפתח את השבוע הזה כבר עברו יותר מארבע יממות.

וכל המתואר לעיל אודות תוכן תודעתם של ישראלים מצויינים מכל בחינה כמעט, שהוא אמת לאמיתה, הפיל עלי למרבה תדהמתי מעצמי ייאוש גדול.

כי אני לא מהמיואשים בדרך כלל. אדרבא, כבר לא פעם ולא פעמיים תקפו אותי אנשים טובים על מה שהם זיהו, אולי בדין, כעודף-אופטימיות ששידרתי.

מודה בעובדות כמובן, והרי האופטימיות שלי, הנשענת על פרופורציות הנשענות מצידן על היסטוריה, גם של העם היהודי 'בגדול' וגם על מה שעבר עליו מאז אמצע המאה ה-19, הוקלטה ושודרה בעשרות הרצאות ושיחות שכולן עלו לאוויר המרשתת, גם ביוטיוב וגם בספוטיפיי וגם בצורה של מאמרים כאן ושם ובעוד מקומות.

וכן, אני ממשיך להסכים עם אלו הטוענים שייאוש איננה תוכנית עבודה. אבל אין ברירה ולפעמים נכון לתת לייאוש את הבמה המרכזית. כי אולי לראשונה מאז שהתחלתי להתעניין בכל הנוגע לעם היהודי, עברו עתידו ומה שבין העתיד לעבר – ההווה – אין לי שום רעיון איך הולכים מכאן הלאה.

מזל שיש אויבים של ממש בסביבה הקרובה והרחוקה, גם זה משהו. אבל על השאלה איך מפסיקים לסייע להם מלב ליבה של ההוויה והתודעה האזרחית הישראלית, אין לי שום תשובה.