השנה ממשיכה ממש באוקטובר - חג שמח וכמה מלים על הרבה מלים של חוזה אורטגה אי-גאסט

 "הזמן הוא רופא גדול, הוא עוד ירפא הכל", שורה מתוך מקס ומוריץ האלמותי, סיפור מזעזע גם אחרי התרגום הצזוריאלי לעברית.

אבל לא עליהם רציתי להגג אלא על הנטייה האנושית המובנת, הגם שמוזרה שלא לומר מגוחכת, לייחס לזמן תפקיד פועל ופעיל, שהרי הזמן, לצד מה שהוא תעלומה פילוסופית ידועה, הוא לכל היותר מעטפת (אחת, ליד האקלים למשל) במסגרתה מתרחשים הדברים, קטנים כגדולים.

אבל זו דרכו של עולם, ובהמשך לשורה ידועה משיר יפה של סי היימן, "מלחמות כבר לא קורות בקיץ" או משהו כזה, אין אלא לקבל את אותה נטייה אנושית לייחס לזמן את מה שאין לייחס לו, כי הזמן, כמו האקלים, הוא המעטפת כאמור לעשייה האנושית, שהיא היא העניין, אבל מילא.

במה דברים אמורים? "השנה מתחילה באמצע ספטמבר" - כן, אני במוד של רפרנסים ספרותיים אסוציאטיביים, אף אחד לא מושלם - ואחרי ספטמבר בא אוקטובר.

אוקטובר האיום. זה של המחדלים. של ה-6 לפני 52 ושנים ושל ה-7 לפני שנתיים. אוקטובר השחור יכול להיות שחור עוד יותר אם נמצא - ואם נרצה בקלות נמצא - עוד אירועים שחורים באוקטובר. נו, בוודאי גם אתם נזכרתם בשנייה זו יחד אתי ביום ששי השחור של ה-24 באוקטובר נדמה לי 1929, יום נפילת הבורסה ועמה "התמוטטות הכלכלה העולמית כולה", אחת הקלישאות המגוחכות ביותר, שהיא מגוחכת עוד יותר כי היא כה נפוצה, גם בכתיבה של היסטוריונים, המלרלרלים בלמדנות זחוחה על "המשבר של 1929".

וסליחה שאני מתעכב לרגע בעניין זה, כי ההתעכבות חזקה ממני: ובכן, מילא אוקטובר, שלא לומר סוף אוקטובר, 1929, זה לא "1929" כולה. מילא. כי החשוב באמת הוא שההשפעה של המפולת ההיא לא היתה מיידית ולא היתה כוללת.

למשל הודו, למשל שבדיה, למשל ארץ-ישראל: שלושה מרחבים, כל אחד וחשיבותו ומשקלו, לא נפגעו כלל מהמשבר, שלמקומות אחרים, נגיד ארגנטינה, הגיע מאוחר יותר, לא לפני 1930.

אבל לא זה העניין אלא הייחוס המיתי-מיסטי מגוחך אך מובן של כוחות אפלים לחודשים או לימים או לשנים או למועדים. מישהו אמר פגאניות ולא קיבל? אז הנה, פגאניות פוסט-מודרנית, המצטרפת לרשימת חטאים ארוכה ומביכה של הפוסט-מודרנה.

אבל גם זה לא העניין, אלא אם כבר מקבלים את דפוס החשיבה של מקס ומוריץ, לפיו הזמן - למשל חודש אוקטובר - צופן בחובו כוונות ותכניות, מה תגידו על היארצייטים הבאים:

באוקטובר נולד בן-גוריון. טוב, אני מכיר כמה אנשים מ"ימין" ומ"שמאל" שמבחינתם לידתו של הלז חמורה מלידתו של מישהו אחר שנולד שנתיים וחצי כמעט בדיוק אחריו, כלומר באפריל אבל לא ב-1 באפריל.

אבל באוקטובר נולד גם יגאל אלון. עליו כבר קשה לומר מלים רעות, עם כי דרך אחרת להתמודד עם האתגרים המחשבתיים שהוא הציב לנו ושאין רלבנטים מהם עד לרגע זה ועד לעתיד הנראה לעין, הוא להתעלם ממנו.

ובאוקטובר הלך לעולמו, ממש כמעט כעת חי לפני 70 שנה, הפילוסוף הספרדי המבריק, חוזה אורטגה אי-גאסט, שבעברית הוא מוכר בעיקר בזכות ספרו המדהים בעוצמתו הנבואית 'מרד ההמונים', שהתפרסם ב-1929 (בזמן "המשבר" - כאן בא אמוג'י של אוי ואבוי וגעוואלד), אבל נכתב ב-1926 ו-1927, עובדה חשובה כי בין השאר מזהיר אורטגה מפני התלות הגוברת, שלא לומר מוחלטת, של "אירואמריקה" כהגדרתו, בטכנולוגיה.

בעצם רציתי לכתוב על אורטגה כי נהיה אוקטובר ופתאום חלפו 70 שנה, עוד מספר עגול שאנשים אוהבים, ע"ע חוני המעגל, אבל אז נזכרתי בהסתייגות שלי כהיסטוריון שמנסה להיות ראוי לשמו מסגידה למספרים עגולים וליארצייטיזמוס (אפילו אם מדובר בהוריך יקיריך עליהם השלום, כי תכל'ס אני חושב עליהם כמעט כל יום).

אבל מכיוון שאין לי ברירה אלא להיות חלק מציבור והואיל וציבור חושב כמו סי היימן ומקס ומוריץ, אז הנה, אוקטובר הגיע ועמו היארצייט לאורטגה, שבין השאר הסביר לנו בספר אחר שלו, meditacion de la tecnica, שלא תורגם לעברית ושהוא מבוסס על הרצאות שנשא אורטגה בארגנטינה ב-1931 שהאדם הוא פוטנציאל, שהוא לא הגוף שלו וגם לא הנפש שלו, אלא סביבה שהוא מתמודד ביחס לשני אלו, בדיוק כפי שהוא מתמודד עם הסביבה הגדולה יותר (האקלים למשל שאין טעם לצפות מיצורים דמויי אדם כמו ההיא משבדיה שלא ברור לי מדוע לא מאפשרים לה להתיישב בעזה היא וכל חבריה למשטי השלום המהוללים שהוא, האקלים, לא עובד אצלנו כפי שהוא לא עובד אצל הצנוניות והג'ירפות שמתמודדות עם אתגריו ולא מבלבלות את המוח שהן - הצנונית והג'ירפה, ולא נמוכות המצח משבדיה - בהחלט מפעילות).

אז כבוד לאורטגה שהסביר לנו בספרדית ובאופן מדוייק וממוקד יותר (תפקידה של הטכניקה בחיי האדם, ולא, האדם מבחינה זו הוא לא עוד בעל חיים שיודע להחזיק מקל) את מה שהסבירה היהדות, למשל בספר קשור-הזמן (סוכות) 'קהלת', שהאדם הוא פוטנציאל מימוש הכוונות והרצונות שלו, וכי הוא נהיה מה שהוא על פי תוצאות ההתמודדות הזו, עם שלל הסביבות בהן הוא נתון: היקום, האקלים, ההרים, העמקים, החיים, החיות, השכנים, השכנות, גופו ונפשו.

כל אלו אינם הוא, אלא הוא מה שיוצא מהתמודדות עמם.

כמו שלמשל מעידים סיפוריהם של בן-גוריון שנולד באוקטובר (אבל מת בדצמבר) או יגאל אלון שנולד באוקטובר (אבל מת בפברואר).

חג שמח.

כמו בכל שנה בסתיו - מנסים להבין את "המחדל" (של 1973)

 

ידידי ד"ר חנן שי, אחד שמבין הרבה יותר מדבר או שניים בענייני צבא בטחון אסטרטגיה וכן הלאה, פרסם מאמר חשוב נוסף בנושא המלחמה ההיא.

הנה המאמר שלו; 

https://www.hananshai.com/2025/10/73-23.html

והנה תגובתי:

שלום חנן. במאמרך אודות גולדה לא הזכרת ולו ברמז את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים, אי הפעלה מכוונת ומודעת מצידו של ראש אמ"ן, והרי כל הבטחוניסטים שאתה לועג להם במאמרך , דדו גלילי ואלון, אמרו שוב ושוב בועדת אגרנט ובזכרונותיהם (אני כתבתי על כך בספרי על אלון ), שעבורם אמצעים אלו היו "פוליסת הביטוח" של ישראל, שכן הפעלתם היתה מספקת את אותו זמן התארגנות וגיוס מספיקים, 48 שעות, שקרוב לוודאי היו מונעים את המלחמה או ללא ספק היו מבטיחים שהיא תראה אחרת לחלוטין. 

 באופן מוזר מפתיע ומאכזב, אתה  מצטרף בניתוח שלך המתעלם במכוון מאחד המרכיבים החשובים של הסיפור, לדעתי החשוב ביותר בפער מכל מרכיב אחר, להיסטוריונים גדולים כמו יואב גלבר ודן שיפטן, שמקפידים מסיבות בלתי ברורות (שגם לגביהן העליתי השערות בספרי על אלון), להתעלם מהפרשה הזו, של אי ההפעלה של פוליסת הביטוח של ישראל, אי הפעלה מכוונת, מוצהרת, ומנומקת בדיעבד, של ראש אמ"ן, איש אמונו של משה דיין, יריבם המדיני המר והעקרוני של גולדה גלילי ואלון.

 ברוח הניתוח שלך: כשם שמודיעין ואסטרטגיה לא מבססים על תחושות, כך היסטוריה בטחונית לא יכולה להתעלם מפוליטיקה המובן העמוק של המושג. גמר חתימה טובה.

והנה כאן מאמר מקיף שכתבתי בנושא:

https://davis.huji.ac.il/sites/default/files/davisinst/files/Udi_Manor_1.pdf

 ועל הפרשנות שאני מציע בו, חלים, כמו על כל פרשנות בכל נושא, שני כללים אפשריים, אולי שלושה:

1. טיעונים נגדיים המציעים פרשנות שונה על בסיס אותן עובדות ועובדות נוספות שלא הופיעו בפרשנות שלי

2. התעלמות (כי לממי אתה בכלל יבחוש בן שלולית(

3. אד הומינם (אתה? שמענו עליך שחצית פס לבן)

מי יכול להחליט לסיים מלחמה? רק מי שהחל בה

 ומי החל במלחמה הנוכחית?

אפילו לא חמאס, אלא האסלאם הרדיקלי.

הוא כולל את חמאס, אבל רק כעוד חוליה בשרשרת.

אחד החשובים בה היה המופתי.

אחריו ערפאת.

בהמשך אחמד טיבי מוחמד ברכה וכן הלאה.

וחמאס כמובן וחיזבאללה והחותים ומשמרות המהפכה בטהראן.

כל אלו החלו את המלחמה וממשיכים בה, מי שיכול יותר, מי שמפריעים לו, היהודים למשל באמצעות כלי בטחון למיניהם, פחות.

אבל הם ורק הם יכולים להחליט לסיים את המלחמה.

לא נתניהו, עוד פחות מכך טראמפ, אין צורך לומר על ליצני קפלן ודובריהם מהניו יורק שיימז ועד השארץ.

אלו החיים.

והמתים. 

וכל השאר הערות שוליים, כותרות, רעש, צלצולים ומעל כל אלו: הנטייה הקשה והמתמידה כל כך להונאה עצמית.

אז מה בינתיים? אין בעיה עם משחקי דיפלומטיה, אבל לא על חשבון הדבר האמיתי: המשך החלשת אויבינו. בעיקר בשפה שהם מדברים בה כבר 100 שנה ויותר.

מבט מפיידמונט ומחבל הדולמיטים הקסום

בהמשך לפוסט שכתבת ידידי שרון ורדי בו סיפר על חוויותיו באיטליה, בין השאר הוא גילה שכל אזרחי איטליה, לא משנה מה דעתם על העבר ועל ההווה של הזהות האיטלקית - שכן חלקם בכלל מאזורים שונים בהם דיברו בשפות אחרות וחלמו על ריבון אחר - כולם ללא יוצא מהכלל דיברו איטלקית וכיבדו את המדינה.

הנמשל ברור: יחי ההבדל הקטן בין איטליה לישראל.

שעל כך כתבתי את הדברים הבאים: האנלוגיה לאוסטרים של איטליה חשובה עוד סיבה, באמצעותה אפשר להבין את מצבנו בישראל.

כי האיטלקים ממוצא אוסטרי למשל, כך או כך, גם אם ישארו איטלקים החולמים באוסטרית או יחזירו עטרה ליושנה ויחזרו יחד עם הטריטוריה שלהם לאוסטריה, בכל מקרה הם לא יעלו על הדעת לשלול את עצם זכות קיומם של האיטלקים להגדרה עצמית כעם וכישות פוליטית הנושאת מדינה ריבונית.

וכל מה שכתבתי על המקרה האוסטרי-איטלקי, הפוך ב180 מעלות במקרה היהודי-ערבי. בעוד שיהודים מהרגע הראשון אחזו בתפיסת העולם האוסטרית-איטלקית (עיקרון וסטפליה: הזכות להגדרה עצמית והנכונות לחיות בשלום עם שכניך וקודם כל לכבד את עצם זכותם להגדרה עצמית), הנה הערבים, כל מנהיגיהם כמעט ללא יוצאים מהכלל, לא הכירו לא בעם יהודי, לא בקשר של העם הלא קיים הזה לארץ ישראל, ובוודאי לא לזכות ההגדרה העצמית של יהודים בצורה של מדינה ריבונית כמו איטליה, אוסטריה או מרוקו ומצרים.

זהו שורש הבעיה, ועד שלא נבין את שורש הבעיה נמשיך להסתובב במעגלי סימטריה שלא קימת ("קיצוניים משני הצדדים" בלה בלה), ולנהוג בהתאם. כי מי שלא מבין את הבעיה לא יכול למצוא לה פתרון, וזה עוד לפני שאנחנו מבינים שלא לכל בעיה יש פתרון.

ולא פחות חשוב: הטענה אודות עמדת כמעט כל המנהיגים הערבים ביחס לעם היהודי, לא רק עובדתית, לא רק היסטורית, אל גם אקטואלית והיא נכונה גם לגבי ההנהגה הערבית-ישראלית, ובמקרה הזה כמעט ללא יוצא מהכלל, לא טיבי לא עודה ובוודאי לא כל ההנהגה הלא רשמית, אקדמאים ערבים ישראלים, אנשי תקשורת, אישי ציבור, סופרים משוררים וכן הלאה.

כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, ממשיכים את העמדה האנטי-ציונית המקורית שניסח המופתי לפני כ100 שנה. כאמור, לא דעה, אלא ידיעה, לא עמדה, אלא תאור מציאות.

וכמובן שאין שום דרך להכריח בני אדם להביט במציאות. אדרבא, יש מספיק אישושים מעולם הפסיכולוגיה המסבירים באופן משכנע מדוע הנטייה של אנשים, בוודאי אנשים טובים שהיו רוצים לחיות בשלום עם עצמם ועם שכניהם, היא להתעלם מהמציאות ולשקר לעצמם.

זה - עוד לפני חלוקת רמת האשמה בין צה"ל לממשלה, בין הרמטכ"ל לראש הממשלה וכן הלאה - מסביר יותר מכל דבר אחר את מה שהתרחש ב7 באוקטובר, ומה שאיפשר אותו: הונאה עצמית רבתי שהקיפה לכל הפחות 95% מהישראלים, שלא לומר 99%.

למרבה הצער, כמעט כתבתי תדהמה, אבל למה לי לעשות את עצמי שאני מופתע, גם שנתיים אחרי ה7 באוקטובר רבים הישראלים - אמנם לא 99% אבל לפחות 25% - שלא למדו שום דבר והם ממשיכים לחפש את האויב בקרב הצד היהודי, והדברים ידועים.

אלו החיים.

שנה טובה. מי יתן ותהיה זו שנה של התקרבות של יותר ויותר אנשים לאמיתות הבסיסיות של חיינו. הדבר נחוץ לא חלילה כדי לשקוע ביאוש, יאוש אף פעם לא היה חלק מתכנית העבודה הציונית והיהודית, אלא בדיוק ההפך: כדי להבין מה אפשר וצריך וניתן לעשות. וכל זה אפשרי, אם בכלל, רק אחרי שמבינים את הבעיה. בהצלחה לכולנו. 

הדשא של השכן - כמה מלים על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של חאבייר מיליי בארגנטינה

 ההצלחה כידוע כה מדהימה, עד כדי כך שהאנליסטים של מה שמכונה כאן 'ימין כלכלי' לא יודעים את נפשם מרוב התפעלות (שזו צורה אולטרא מנומסת לומר משהו שביטוי עממי שמקומו לא יכירנו בימינו המהוגנים אומר באופן ציורי בהרבה).

מבחינתם "ההצלחה" של "התכנית הכלכלית" של מיליי היא מעבר לכל ויכוח. עובדה. האינפלציה ירדה ושירותי המדינה קוצצו. מה צריך יותר מזה חוץ מאשר להעמיק את המגמה, להרחיבה וליישמה כמובן בכל מקום בו רוצים את "הכלכלה הנכונה"?

אבל, מה לעשות, העובדות הפוכות לחלוטין, "אפילו" במשתנה המאד לא חשוב - האינפלציה.

אגב, למה במרכאות? כי "תכנית כלכלית" שמשמעותה חנק הפוטנציאל הכלכלי (המאד לא ממומש ולא רק באשמת צד אחד ובוודאי לא מיליי המציא את המציאות העגומה של הכלכלה) של ארגנטינה, זו לא תכנית כלכלית, אלא "תכנית כלכלית".

ולגבי המרכאות של "ההצלחה", נו, התפלא מהתוצאות רק מי שמאמין לדימויים ולסיפורי מעשיות.

הנה "ההצלחה" בכמה מלים בספרדית, שהופיעו כאן, אבל בעוד מקומות, עליהן חתום חוליאן בלחמר, עיתונאי-כלכלי ארגנטיני חשוב (ובארגנטינה העיתונאים הכלכליים הם ברובם אנשים שמבינים על מה הם מדברים, ובכל אופן וקודם כל הם מנסים לבסס את דבריהם על עובדות, קטע משונה, אני יודע, אבל אלו החיים, אף אחד לא מושלם) ומיד אחר כך התרגום:

Con más de 16.000 empresas cerradas, 250.000 empleos destruidos, salarios en baja del 9% y jubilaciones que retrocedieron un 25%, sostiene que el único punto de apoyo oficial es la desaceleración de la inflación. Sin embargo, relativiza ese logro: “Un 2% mensual sigue siendo altísimo”.

ובלשון קודש: 16,000 עסקים נסגרו, רבע מליון מקומות עבודה הלכו ואינם, ירידה של 9% בשכר, ירידה של 25% בפנסיות, ואינפלציה "נמוכה" של 2% בחודש (שזה כידוע הרבה יותר מ-24% בשנה, כי מי לא זוכר את שיעורי החשבון בכתה י"א, ריבית-ד'ריבית וכן הלאה).

ובהמשך המאמר של בלחמר ובמקומות אחרים, עוד מידע מאותו הסוג ובאותו הכיוון, המלמד על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי (שזו עוד הזדמנות להודות לו מקרב לב, באמת, על תמיכתו האמיצה והחד משמעית בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל ובמאבקה באשפה האנושית המוכרת בשם 'חמאס' ושותפיה מהארווארד ועד לרחוב שוקן, אבל לא זה הנושא כאן, וגם לא זו הסיבה שהוא נהיה נשיא, ולא זה המבחן שלו כנשיא).

על בעיית ארגנטינה כתבתי כאן, ודיברתי כאן, מוזמנים כמובן להעמיק ולנסות להבין, ואין צורך לומר שמדובר בסוג של ניתוח ומידע שמעריצי מיליי בארץ הקודש אולי מסוגלים אבל ללא ספק לא רוצים להבין.

אלו החיים.

עד כאן מעט יותר מ-60 שניות על הדשא של השכן.

האם "שכח מה זה להיות יהודי"? – לא בהכרח: עוד נסיון לפענח את 'תוגת השמאל'

     א.     אין צורך לומר

ולכן יש צורך לומר שהמלה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתאור בסיסי של מציאות מורכבת מאד, בערך כמו המלים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.

ולנמשל: 'שמאל' הוא תאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.

האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.

ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.   

      ב.     ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות

'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.

קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.

הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, העלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.

ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק: 1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני'.    

      ג.   מה היתה דרכו של המערך?  - "רעיונות מפא"י ההיסטורית"

ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.

מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.

יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.

מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.

ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').

וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה". ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהנתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').

רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.

את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.

מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.

ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.

המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות בטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).

הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הנצחון הגדול ביותר בנצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.     

      ד.      'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'

ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שייצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973, מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, ובהמשך הפך גח"ל לחל-טעם', ומאוחר יותר נטלו בוחרי הרשימה הזו את הפתק עליו רשומות האותיות 'מחל' (לימים קיבלו אותיות אלו משמעות ידועה: 'המחנה הלאומי').

המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי נצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.

לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).

הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.

וחישוב הזה לא הוליד רענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.

מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ בליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו נצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הנצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.

עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.

ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.

זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.

ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.

אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.

זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מלה אחת.

אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו  באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך - שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.

אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.

וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.

האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?      

       ה.     'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?

כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".

במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.

ומה שנכון לנצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.

אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.

כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.

מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).

מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.

כיצד תתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.

כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.

באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949: "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.

לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.

ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת: "ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות".        

         ו.     קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה

כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.

דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.

או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.  (אודי מנור, היסטוריון, חיפה)

משיחיות - אז מה זה בכל זאת (בידיעה שבן-גוריון למשל לא הפסיק לעשות שימוש במלה הזו)

א. בן גוריון, הצ'ייסר, גל"צ, והמשיחיות

בתאגיד משודרת זה כמה שנים תכנית חביבה, שעשועון בעצם, בשם 'המרדף'.

בגדול מדובר על עוד דרך להתפעל מהעובדה שיש אנשים שיודעים לשלוף מהזכרון את שמו של השיר הראשון של סטטיק ובן-אל (ואני מקווה שכתבתי את שמם כמו שצריך, בקושי לשם מגיעה ההבנה שלי - קל וחומר הזיכרון - בנושא הקרדינלי הזה, סטטיק והשותף שלו).

בגדול, כמו בכל השעשועונים מסוג זה, אנשים טובים מנסים מזלם אל מול מכונת זכרון אנושית, הצ'ייסר, שבמקרה של 'המרדף' נראה ממש כמו הבן של השכן ממול, בן אדם שלא תהיה לאף אחד מאיתנו בעיה לפגוש בסמטה חשוכה באמצע הלילה, ואפילו לשבת אתו לקפה ומאפה.

אין צורך להזכיר שמות, הדמות ידועה והוא סלב בקנה מידה גדול למדי.

ומדוע אני מבלבל לכם את המוח ואיך זה קשור לכותרת.

אז זהו, שאתמול צפיתי בפרק טרי יחסית, ובמהלכו עלתה שאלה שהתבססה על המושג 'משיחיות', שכיכב במסגרת ציטוט דרמטי של אחד מגדולי האומה. השאלה היתה מי אמר את מה שנאמר שם בציטוט על המשיחיות.

האפשרויות היו בן-גוריון, ז'בוטינסקי והרב קוק.

נו טוב, אני מנחש שבין 100% ל-100% מאלו שקוראים עכשיו את הרשומה הזו יודעים את התשובה.

ברור שבן-גוריון. כי ז'בוטינסקי לא מספיק חשוב בהקשר הזה, ואילו מהרב קוק מצופה לדבר על משיחיות כי הוא משיחי וכל זה, עופר וינטר, נוער גבעות, ממשלת הפיגולים ושאר ירקות. מובן מאליו. מי הוא המשיח אם לא הרב קוק וכנופיות אוכלי המוות שלו?

אבל זה חידון ומטרתו להכשיל או לפחות לאתגר ולכן השאלה שהתשובה עליה צפויה - לא הרב קוק אלא בן-גוריון דווקא - עבדה גם הפעם.

כן, המתחרה, בורה טיפוסית שהסבירה בשלב ההיכרות שהיא לא רק שלא מסוגלת לקרוא ספרים אלא גם לא להקשיב לאודיובוקס, ניחשה שמדובר בהרב קוק.

אבל הצ'ייסר, בעל המרדף, ידע גם ידע.

ובעצם, האם ידע או רק דיקלם?

שאלה רטורית.

כי כמו ברוב המקרים בהם הוא שולף ידע מהזיכרון, ובאותם רגעים לא שכיחים בהם הוא מקבל בערך 4 שניות כדי להסביר כל מיני פריטי טריוויה, גם הפעם לא היה לו מושג מה הקשר בין בן-גוריון לבין משיחיות (כי משיחיות לא הולכת עם בן-גוריון כי בן-גוריון זה רחוב בתל-אביב ובתל-אביב כולם שפויים והמשיחיים יושבים בירושלים ובגדה המערבית כידוע).

אבל 4 שניות זה בכל זאת 4 שניות, והצ'ייסר הציע את ההסבר הבא: "הוא בטח ניסה למכור משהו למישהו". שעל כך אמרה המנחה החיננית, בוגרת גל"צ, אלא מה, את הפאנצ' הבא: "כנראה שלרב קוק".

ונעבור לפרסומות.

ב. אז מה זה בכל זאת משיחיות

טוב, לא באמת חשבתם שאני מתכוון לכסות את כל הנושא מ-365 מעלות. אבל בקיצור יש לומר כמה דברים, לסמן טריטוריה, ליצור מסגרת.

למה בן-גוריון מתכוון כשהוא מדבר על משיחיות? נו, נושא ענק, אבל בקיצור, כי זה ברור לכל מי שפותח את העיניים בכל מקום בארץ, כולל 'אפילו' בתל-אביב ואפילו בגל"צ ואפילו בתאגיד, שמבחינת בן-גוריון אין שום סתירה בין המימדים החצי-מיסטיים המיוחסים (בצדק ושלא בצדק) למושג משיחיות, לבין המימדים הרציונליים, העמלניים, החומריים, המעשיים, וכל אותן תכונות ודרישות-סף בלעדיהן המציאות בארץ הזו (תל-אביב כבר אמרנו? אז הנה, שוב, גם תל-אביב היא חלק מהמציאות הזו) לא היתה עוברת את המהפכה הדרמטית שהיא עברה מאז שהחלה לפעול התנועה הציונית.

הנתונים הקבועים שאני מביא, ויסלחו לי השניים שממש זוכרים ואפילו הצליחו להפנים: 

ב-1878, השנה בה ניסו לקום ראש פינה ופתח תקווה, ישבו בארץ הזו 24,000 יהודים. מספר הישובים העבריים עמד על אפס. 

היום יושבים בארץ הזו כ-8 מליון יהודים, ומספר הישובים העבריים עומד על יותר מ-1200.

עיוור ואטום גמור הוא מי שלא רואה בנתונים הללו שינוי דרמטי ומדהים באמת ללא תקדים (כלומר לא באופן בו עושים שימוש בצירוף הנדוש הזה, "ללא תקדים", בתקשורת הישראלית כשרוב עסקניה מתארים דברים שהיה גם היה להם תקדים ולא אחד ולא שניים).

ולתהליך הזה של שיבת עם ישראל לארצו, ובנייתה ממש מאפס (ויסלחו לי כל הליצנים שממשיכים לדבר על היסוד הילידי הערבי שישב כאן בלה בלה, כי במקרה הטוב הוא לא הזיק), קרא בן-גוריון בכל מיני שמות (תקומה, גאולה, קוממיות) כולל 'משיחיות'.

אכן כן, ישנם סוגי דיבור על משיחיות המציעים תמונות עתיד מרחיקות לכת, ואז למשיחיות במובן החשוד נועד תפקיד של סגירת הפער בין המציאות הנראית לעין לזו שמייחלים לה (ואין טעם להכנס לדוגמאות, כולל לא המשונה ביותר בדורות האחרונים שאתמול ציינו מי שציינו את יום השנה ה-32  שלה, הלא היא פנטזיית אוסלו לפיה אם היהודים יושיבו רוצח סדרתי ברמאללה יפרוץ השלום).

אפשר לחשוד בבן-גוריון שבמסגרת המגלומניות המיוחסת לו (בצדק או שלא בצדק), הוא דיבר על משיחיות גם במובן של 'מנגנון סוגר פער' (או בעגה מוכרת בתיאולוגיה: 'ישועת השם כהרף עין', או כמו שמספרת שורה בשיר ידוע ששר רבנו אריק איינשטיין 'ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה').

אפשר להגדיל ולחשוד עוד יותר ולחבר את המגלומניה כביכול בה התאפיין בן-גוריון, לדיבורים שלו על המנגנון הזה, המשיחיות, ואז התוצאה המתקבלת היא הצגת בן-גוריון כנביא, כלומר כזה הרואה עצמו כנביא, משהו בסגנון של מדוד עד דוד לא קם כדוד.

והרי אני מכיר אישית אנשים שמשוכנעים שבן-גוריון היה פשיסט (קללת הקללות עד לא מזמן, את מקומה - תאמינו לי מנסיון אישי -תפסה קללה חביבה מעט יותר: 'חוצפן'. סימנו של החוצפן הוא חשיבה עצמאית, רצוי מורכבת, בכל מקרה לא שבטית ולא מחנאית).

ג. אבל למזלנו עומדת לרשותנו ההיסטוריה.

חלק מאיתנו עושה שימוש בהיסטוריה לצרכי שעשועי טריוויה. 

'וואו כמה שהוא יודע'. 

אז זהו, שהוא לא יודע, או לפחות לא ברור האם העובדה שהוא יודע מה השיר האחרון של סטטיק או שהוא יודע שאת המשפט על המשיחיות אמר בן-גוריון ולא הרב קוק, גורמת לו להבין מה הוא בעצם יודע.

כי מידע וידע מתייחסים זה לזה כמו חישוב וחשיבה.

וידיעת ההיסטוריה היא הרבה יותר מאשר לזכור רשימות תאריכים ושמות וכותרות ואנקדוטות ורכילות.

לפעמים זה די מסובך. למשל כשמנסים ברצינות להבין את מדיניות מפלגת העבודה בין 1967 ל-1977, וכיצד היא מסבירה את העימותים שהיו בין ראש הממשלה רבין לשר החוץ החתרן הבלתי נלאה שלו שמעון פרס, בין קיץ 1992 לסתיו 1993.

אבל לפעמים זה די פשוט: תהליך שיבת עם ישראל לארצו ובנייתה של זו על ידי זה, ניתן להיות מתואר בכל מיני מושגים, כולל המושג משיחיות. עובדה.

ומשיחיות יכולה לבוא לידי ביטוי בקידום תכנית פעולה תלושה מהמציאות באופן מרחיק לכת מדי (כי מה לעשות וכל תכנית מעצם היותה תכנית היא עדיין לא מציאות ולכן בכל רגע נתון ולגבי כל תכנית אפשר לומר שהיא 'תלושה מהמציאות'), אבל לא זה המקרה של המשיחיות אצל בן-גוריון.

כן, אולי קשה להסביר את זה ב-4 שניות, אבל לא חייבים למלא את 4 השניות הללו בהבלים. אפשר סתם לשתוק.

או לעבור לפרסומות.