כבר מזמן שיש לי עניין להתווכח עם גרשון הכהן, גם כי מרתק להתווכח איתו, אבל בעיקר כי הוא "העלה לי את הסעיף" כאשר הקשבתי לשיחה שלו אודות המודרניזם והפוסט-מודרניזם בפודקאסט הקיפוד והשועל
לכבוד יום הכיפורים האחרון פרסם פנחס יחזקאלי מאמר של גרשון הכהן, וזו הזדמנות מצויינת להגשים חלום קטן שלא הצליח להתממש: להתווכח עם גרשון הכהן בעניין המודרניות. קריאתי לגרשון לדיון פומבי בנושא, למשל אצל אורי מילשטיין, לא עלתה ולא קמה, והנה הודות לפנחס היקר, אפשר לעשות משהו בנדון, בכתב. אמנם מוגבל אבל יותר טוב מכלום.
אקדים ואומר שאין לי שום ויכוח עם גרשון על המסקנות המעשיות ועל הדרכים הנכונות להתמודד עם המצב היהודי והישראלי, ובכמה מלים כדי להסיר ספק, אני מסכים עם גרשון ללא שום הסתייגות שהמצב במזרח התיכון, ואולי באנושות כולה, הוא תמיד דיאלקטי,תמיד נזיל, תמיד כרוך בהתאמת הכלים למציאות המשתנה, כמובן בהתאם לכוכב הצפון הערכי.
יגאל אלון - דמות שמוערכת מאד על שנינו - נקט דימוי נחמד: הנווט הרגלי מביט על כוכב הצפון כדי לדעת לאן הוא אמור להתקדם, אבל אבוי לו אם הוא רק מביט על כוכב הצפון, שכן בדרך עצמה יש ערוצים ועצים וקירות וגדרות. ולכן מי שיביט על הנווט הרגלי ויראה שהוא הולך בזיגזג, עלול לחשוב שאין לו מושג לאן הוא הולך.
ואחרי שפרסתי את עיקרי ההסכמות, הנה שורש הויכוח: גרשון מציג את המודרניות באופן דחלילי להחריד. אינני מומחה לכל מחשבת המערב אבל אני יודע בוודאות שהמודרניזם שאומץ למשל על ידי דיואי מזה, ועל ידי הרצל מזה, שונה באופן קיצוני מהאופן בו הוא מוצג על ידי גרשון בעקבות ישעיהו ברלין שהעלה מן האוב של ג'מבטיסטה ויקו שבסך הכל ניסה לומר לנו שהחיים מעט יותר מורכבים ממה שנטו לחשוב מדענים בזמנו שגילו את הפרספקטיבה ואת המתטמטיקה.
אגב, אם מדברים על מתמטיקה ולוקחים את ד'קארט כביטוי מובהק למחשבה המודרניסטית: מה יותר דיאלקטי, גרשון היקר, מהחשבון הדיפרנציאלי שפיתח ד'קארט כאשר הביט ברוכבי האופניים החוצים גשרים תוך שהם מתקדמים גם לגובה וגם לרוחק? שאלה רטורית.
הרצל למשל מילא מאות עמודים בכתיבה שהיא כל כולה דיאלקטיקה מודרניסטית הלוקחת מצד אחד את ההבטחות הערכיות של הליברליזם ואת ההבטחות החומריות של התיעוש מזה, ואת קשייה של האנושות לצעוד בנתיב ברור - אפרופו אותו נווט רגלי בלילה - פועל יוצא של עניינים כמו חברה תרבות ובעיקר פוליטיקה. עד כאן הערה על המודרניזם.
ומכאן לנקודות הייחוס האהובות של גרשון - הפוסטמודרניזם ומחשבת חז"ל.
ובכן, דבר אחד זה המחשבה היהודית המסורתית כפי שהתגבשה בעיקר על ידי חז"ל, במציאות חיים אנושית אחרת לחלוטין מזו המוכרת לנו כיום. חוכמתם גדולה ותבונה רבה יש ברעיונות כמו זה המופיע במשנה חגיגה פרק ח' הלכה א', אודות הדיאלקטיקה בין מצוות השבת במקרא (שהן הלכות מעטות) לבין "הררי" ההלכות שהם יצרו (הררים התלויים בשערה), משנה שהיא המימוש הקונקרטי של האגדה המפורסמת בבבלי מנחות נ"ט נדמה לי, אודות מסעו המופלא של משה מהשמיים לימי רבי עקיבא ובחזרה לאלוהים שאומר לו "שתוק כך עלה במחשבה לפני".
היפוכו, ה י פ ו כ ו המוחלט, ה מ ו ח ל ט של הדבר הוא במחשבה, או שמא יש לכתוב "במחשבה" (מרכאות כאן בתפקיד של אירוניה שוללת וארסית) של הפוסטמודרניזם בן זמננו, שהוא במלה אחת תועבה, ובכמה מלים 'מבוא לתמיכת הניו יורק טיימז ורוב הקאקאדמאים בישראל ובמקומות אחרים בזוועות של חמאס'.
על השאלה מדוע גרשון מקפיד לרתום את הפוסטמודרניזם לסוסים של חז"ל, אין לי תשובה ברורה. אולי מתקיים כאן הפסוק הידוע 'הפוך בה והפוך בה' וגו'. אבל כיצד הוא לא מקפיד לראות את הברור מאליו, שרק, ואך ורק התועבה הפוסטמודרנית אחראית לא "רק" לכנופיות של "אינטלקטואלים" התומכות בזוועות של חמאס ובחיסול העם היהודי, כן, עד כדי כך, כן, גם בכירי עיתון השארץ מעוניינים לראות את העם היהודי נעלם, לא במשרפות כמובן אבל בוודאי כזהות לאומית "מודרניסטית" לא עלינו (כאן למרכאות תפקיד של ריפרור לשימוש של גרשון במושג הזה לגנאי, והרי אין ציוני יותר ממנו).
ובכן, הפוסטמודרניזם הוא התשתית לא "רק" לתמיכה בפלסטינאציזם ובגינוי וברדיפת היהודים המודרניסטים (במלה אחת: ציונים), אלא גם לשנאה העצמית שעלולה להביא לא עלינו לחורבן המערב כולו, מצרפת וגרמניה, עבור בשוודיה ובהולנד, וכמובן לארה"ב.
לסיכום: אפשר ואולי מספיק לדון במצבה של ישראל לנוכח אתגרי ה7 באוקטובר, בכל החזיתות, כולל החזית של הניו יורק שיימז, הבלי-בלי-סי, הסי-אין-אין ובטאון חמאס בעברית היושב ברחוב שוקן, בכל האתגרים הללו לגופם. כאן תרומתו של גרשון עולה לדעתי על זו של כל אנליסט אחר, אולי להוציא את זו של עזר גת, אבל אין צורך לחלק ציונים כי יש בארץ הזו לא מעט אנשים חכמים.
אבל האומץ של גרשון לומר את הדברים ללא כחל ושרק, כמו למשל התובנה הארכי-חשובה שלו לפיה חיזבאללה תמיד בדרך לירושלים (ואז כל שנותר לנו להבין הוא שרק בידינו - ולא בידי האום למשל, קל וחומר לבנון, ישות ערטילאית חסרת גוף ונשמה - למנוע ממנו להגיע לירושלים), או זו המראה מדוע התיישבות נרחבת היא לא מכשול לשלום אלא תנאי לבטחון שבלעדיו לא יתכן שלום, לא בלוקסמבורג וכמובן לא במקומותינו, ובכן האומץ הזה הוא נכס של ממש.
אלא שאין צורך להמציא לשם תובנות אלו הבחנה חסרת שחר בין פוסטמודרניזם חז"ליסטי (כאמור מדובר בתרתי ד'סתרי גם היסטורית וגם מוסרית) לבין מודרניזם שלא קיים ולא התקיים ולא יכול להתקיים, שהרי המודרניזם נולד על רקע תמורות דיאלקטיות ומתוך כוונה להפיק מהן את המיטב, תוך מה שיגאל אלון הגדיר יפה "כלים שלובים".
אותם כלים שלובים שימשו את המודרניסט היהודי החשוב ביותר בדורות האחרונים: בנימין זאב הרצל, שכאמור ניגש למציאות תוך הבנת מורכבותה הדיאלקטית, דיאלקטיקה הנובעת מיחסי גומלין מורכבים מאד בין תרבות כלכלה חברה פוליטיקה ומדינאות.
במונחי הנווט הרגלי שלנו, הרצל - וטוב נעשה אם נלך בעקבותיו בעניין זה - ידע למצוא באופן ברור את כוכב הצפון (עבור המישלפוקוז אין ולא יכול להיות דבר כזה שהרי הכל קונסטרוקציה בלה בלה) אך גם ידע שהדרך על הקרקע מחייבת זיגזגים. בידידות.