על סדרת השאלות שלהלן נתתי אתמול תשובה ארוכה ומוקלטת בת 51 דקות שהעליתי ליוטיוב. אבל החבר לא היה מרוצה כי הוא טוען, ובצדק, שתשובה כתובה מקלה על ההתמודדות. אז הנה התשובות על השאלות, לצערי גם התשובה הכתובה ארוכה, השקעתי הרבה יותר מ-51 דקות לכתוב אותה, ממש מאמר מדעי, 3600 מלים, אבל כן, ללא ספק, קל יותר לנווט בין הנושאים, ולדלג על קטעים פחות חשובים. תודה לחבר האלמוני (השם והכתובת וגו') על האתגר. אני ממשיך להאמין בבירור נושאים לעומק.
האם אנו לא חווים מתקפה על מוסדות
שלטון? – כן.
משני הצדדים. כבר 30 שנה שהרשות השופטת תוקפת את הרשות המבצעת שתוקפת את הרשות המחוקקת
שכבר כמה וכמה שנים חלק משותפיה (חברי כנסת) מנסים לחזק את מעמדה ביחס לשתיים
האחרות, בהצלחה בינונית ומטה. דרושה רפורמה מקיפה בקביעת היחסים בין הרשויות.
האם אנו לא חווים השפלת ההכלה ועידוד
הבורות והשנאה?
– גם. ומשני הצדדים. למה 'גם'? כי רוב הישראלים שאני פוגש לא שונאים
ולא מעודדים שנאה ומנסים להכיל דעות שהם לא מסכימים להן. אבל הם לא מקבלים כותרות
כי הם כמובן לא מפגינים ואין להם יחצנים. בינתיים הם הרוב המוחץ, ונקווה שכך ימשיך
להיות.
מצרף קטע מתוך ספרון מאוד
צנוע שכתבה קים ליין שפלי תחת הכותרת "רודנות בחסות החוק" :
"עמוק בתוך תהליך שקיעתה הכללית של הדמוקרטיה חבוי אוסף מקרים בהן מנהיגים
חדשים וכריזמטיים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ואז משתמשים במנדט הדמוקרטי שקיבלו כדי
לפרק באמצעות החוק את המערכות החוקתיות שירשו עם הגעתם לשלטון, המטרה של המנהיגים
הללו היא לרכז את כל הכוח בידיים שלהם ולהישאר בכיסא עליו התיישבו – לנצח". אני
מניח שקראת ואם לא מציע לעיין בזה כי זה מה שמפעיל את אנשי המחאה החברתית – לא קראתי, לא מכיר, לא אקרא, אני
מכיר לא רע היסטוריה של דמוקרטיות ובכלל היסטוריה של העת החדשה (התקופה בה
הדמוקרטיה המודרנית מיושמת בהצלחה כזו או אחרת), אבל אין צורך להיות היסטוריון כדי
לזהות את הנמען של הקטע הזה: אדולף היטלר. אכן תמונות קשות ואכן הדמוקרטיה כוללת
בתוכה מעצם טיבה את סתירותיה ואת האפשרות שסתירותיה יפילו את המבנה שלה על ראשה.
ועכשיו נותר לשאול האם זה מה שמתרחש לנגד עינינו בישראל. התשובה שלי שלילית באופן
מוחלט. 'השליט הכריזמטי' שלנו נבחר בבחירות יחסיות המחייבות אותו להקים קואליציה
שהיא תמיד שבירה ותמיד דורשת פשרות שאינן מאפשרות לו לעשות ככל העולה על רוחו.
הכוונה היא לבן-גוריון ולא למי שחשבת. ואכן, זו תמצית ההבנה שלי את ההיסטוריה של
ישראל: מאבק כוחות המתקיים בכל שדרות החברה ובשדה הפוליטי באופן הכי לא נעים לעין.
אבל המאבק הזה נובע מתוך דמוקרטיה ומבטא אותה. אבל כשאת אנשי המחאה מובילים מנהיגים
כריזמטיים "המזהים תהליכים", אז ברור שלעובדות אין שום תפקיד.
האם אתה מתכחש לכך שמדינות דמוקרטיות
מפסידות ונחלשות בתהליך הדמוקרטי? – אדרבא. ונהפוך הוא. כפי שכתבתי בפיסקה הקודמת
וכפי שיודע כל מי שיודע גרם וחצי היסטוריה או סתם מפעיל את השכל הישר: דמוקרטיה
היא שיטה שלטונית עתירת חולשות. היא נמצאת באיום מתמיד כנגד אלו שינסו לנצל את
חולשותיה. ולכן לא מדובר בארוע דרמטי הקשור למשפטי שחיתות, 'הפיכות משטריות' או
מלחמה שכל מטרתה הוא להסיט את תשומת לב הציבור ממשפט המאה שבמהלכו יחשפו הקשרים
המדהימים שבין שלטון לעיתון ובין עיתון להון, אלא מדובר במצב צבירה 'טבעי' של
הדמוקרטיה, ולכן היא דורשת את מה שאלוהים ציווה על האדם בגן העדן: 'לעובדה
ולשומרה', כל הזמן, לא רק כשראש ממשלה מסוים לא בא למישהו עם זקן בעל יכולת מדהימה
לפרק שעונים תוך כדי נגינה על פסנתר טוב בעין. כאמור בפיסקה הראשונה: היחסים בין
שלושת הרשויות בישראל (ולא רק בישראל) לא מדוייקים כי הם הוזנחו, וההזנחה הזו
הביאה לבריונות של אהרון ברק (שנתפסת על ידי ברק אחר כשיא ביטויה של הנאורות ושל
הדמוקרטיה), ועכשיו לבריונות-שכנגד מצידו של יריב לוין. כך או כך: בריונות. והדרך
להמנע מהצורך בבריונות זה אזרחים שמבינים שדמוקרטיה היא שיטה דפוקה אבל אין טובה,
כלומר פחות דפוקה, ממנה, וכי הדפיקויות שלה דורשות תחזוקה תמידית.
האם יש חלופה שלטונית אחרת טובה
יותר? – כאמור,
אין. כלומר יש, אבל במחיר שרובנו לא נרצה לשלם.
האם אין מצב בו אדם עולה באמצעות
הדמוקרטיה ומכריע אותה? –
כאמור, כן. זה קרה, זה עשוי לקרות. האם זה לדעתי המצב בישראל? ההפך הגמור.
מה אמור לעשות האזרח? – קודם כל את חובותיו לעצמו
ולקרוביו. שנית, ללמוד ולדעת על מה הוא מדבר. לימוד כזה נבחן בשאלה בסיסית אחת: מה
עיקר ומה תפל, מה הבעיות הדחופות יותר או פחות, מה החלופות הריאליות להתמודדות עם
כל אחד מהאתגרים הציבוריים.
האם [על האזרח] לצפות לבחירות? – בוודאי, בדמוקרטיה מוחלף השלטון
(או השלטון הקיים ממשיך) רק ואך ורק באמצעות בחירות. דמוקרטיה היא קודם כל – ויש האומרים
בעיקר, ויש האומרים אך ורק – כללי משחק. וראשית הראשיות של כללי המשחק הן הבחירות.
האם אין שינויים שהדיקטטור עשה
להבטיח רציפות שלטונו? –
אדרבא, בוודאי שכן, אחרת הוא לא יהיה דיקטטור. הדיקטטור היטלר למשל מיהר להקים את
הגסטאפו, שזה ראשי תיבות של 'משטרת מדינה חשאית', מה שאצלנו מוכר כשב"כ,
באנגלית כ'אם-איי-5', ובארה"ב כ-FBI. מה ההבדל בין שלוש האחרונות לגסטאפו?
שהגסטאפו עסוק בלהגן על הדיקטטור מפני הציבור, ואילו השלוש האחרות עסוקות – בניהול
הממשלה – להגן על שלום הציבור מאיומים פנימיים וקרובים (נגיד החמאס בעזה). עד כאן
תשובה מכופתרת, ומכאן התשובה הפחות מנומסת: הואיל ומזהיי התהליכים מראש העין
וממגדלי אקירוב ומרחוב שוקן הכריזו על נתניהו כעל דיקטטור, הרי שברור שכל צעד שהוא
עושה נמדד על פי הקביעה הזו. מה שמשונה בסיפור המגוחך וההזוי הזה, שבשלושת המקרים
(ראש העין, אקירוב ושוקן) מדובר באנשים מאד אינטליגנטים. מה שמחייב להביא ציטוט
מפורסם מאד מפי ג'ורג' אורוול: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים,
שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש"
האם החוקה ההונגרית לא שונתה כך ש
65% מהבוחרים קיבלו 90% מהמושבים בפרלמנט? – אינני מומחה לענייני הונגריה אבל לצורך העניין
נגיד שזו עובדה ואין לי סיבה להניח שזו לא עובדה. אבל היא לא מדברת בעד עצמה כפי
שאף עובדה או חיבור של עובדות לא מדברות בעד עצמן, כי הכל תלוי בהקשר ביחס אליו
דנים בנושא. ובכן, הדמוקרטיה סובלת ממתח בלתי פתור, כלומר מהותי-אינהרנטי-נצחי,
בין עקרון הייצוג לעקרון המשילות. השיטה הישראלית נותנת את התשובה הכי מושלמת כמעט
לייצוגיות. התוצאה היא הרבה מפלגות ומכאן הצורך לבנות קואליציות שמאפשרות 'סחטנות'
או עמידה על האינטרס של הקבוצה המסויימת (כלומר 'סחטנות' זה כשזה חרדים, עמידה על
אינטרס של קבוצה מסוימת, שזה לא סחטנות אלא מלאכת קודש, זה למשל כשאוניברסיטאות
דורשות הגדלת התקציב). התוצאה היא ציון נמוך במשילות. בארה"ב לעומת זאת, על
פי שמועות עקשניות דמוקרטיה לעילא, השיטה מאפשרת לאדם אחד, ולא סתם אדם, גם מטורלל
או "מטורלל" כמו הנשיא הנוכחי, לשלוט ב ע צ מ ו על הצבא הגדול והחזק
בעולם (צבא ארה"ב), הכולל על פי שמועות (הויקיפדיה) 3750 ראש נפץ גרעיניים,
וכל זה על בסיס של נצחון עם אלקטורים, שיטה משונה שמאפשרת הכרעת המיעוט (49.9%) על
הרוב (50.1%). ומה המענה של הדמוקרטיה האמריקנית לייצוגיות? מענה חלש יחסית לזה
הישראלי. מה היתרון? אחלה משילות שבעולם. מעניין אילו תהליכים מזהים הגברת שפלי או
גיבור ישראל מראש העין לגבי הדיקטטורה האמריקנית.
האם אתה באמת מאמין שיש דבר כזה Deep State?
– למיטב הכרתי אין 'דיפ סטייט' באופן
רשמי, כלומר מעין מערך סודי מתואם של פקידי מדינה שחורשים מזימות נגד, נגיד, נשיא
מכהן (ניקסון, קלינטון, טראמפ), אבל ברור לחלוטין מאופיה של הדמוקרטיה ומאופיה של
החברה המודרנית ומאופיים של בני אדם, שלפקידים בכירים יש כוח עצום בידיים בזכות
העובדה שהם קבועים והם מתחת לרדאר. זו עובדה שזכתה לתאור שנון בסדרת הטלוויזיה
האלמותית 'יס מיניסטר' והמשכה 'יס פריימיניסטר', ומצד שני, הרבה קודם, הגיונה הבריא
הוסבר על ידי עקרון 'הבירוקרטיה' של מכס ובר, שבין השאר דיבר בשבח העובדה שמדינה
מופעלת גם על ידי פקידים 'עיוורים' למוצאם, מינם וזהותם האידיאולוגית של האזרחים,
ולכן פועלים על פי חוק. אלא שובר עצמו ידע והזהיר מפני האפשרות שפקידים 'עיוורים'
יהיו עיוורים מדי לעוולות, כמו למשל אלו שיצר היטלר. ומהצד השני, הישראלי-עכשווי,
יתכן מצב שהפקידים 'העיוורים' יהיו פקוחי-עין רק לציוויים של מזהי תהליכים מראש
העין ומרחוב שוקן, ולכן יפעילו את כוחם שמתחת לרדאר כנגד ראש הראשות המבצעת שממלא
את תפקידו טוב יותר או פחות, אבל על בסיס שורש השורשים של כל דמוקרטיה, בלעדיה אין
דמוקרטיה: הכרעת הציבור בבחירות, הכרעה שהביאה להרכב מסוים של הכנסת, שממנו אפשר
היה להרכיב ממשלה כזו או ממשלה אחרת, והעובדה שהממשלה הנוכחית קמה על יסוד קואליציה
שלא מוצאת חן בעיני האופוזיציה, היא בדיוק מה שמסביר את מהותה של האופוזיציה. אבל
אם האופוזיציה מעבירה את מאבק הכוחות הדמוקרטי אל מתחת לרדאר, אין פלא שיש אנשים
שמדברים על 'דיפ-סטייט'. אם הם אומרים זאת כחידוד לשוני-ציורי, אין עם זה בעיה. אם
הם חושבים שבאמת יושבים להם פקידים בכירים בבית קברות בפראג וזוממים מזימות, הם
ככל הנראה טועים. כך או אחרת, הנושא הזה הוא עוד אחד מהנושאים שעל אזרח פעיל ודואג
ללמוד ברצינות.
ברור לי שהעולם שהיה לנו ערב המהפכה
משטרית הלך לבלי שוב – זו מהותה
של העת החדשה. בכל רגע נתון מתחוללים שינויים גדולים יותר או פחות שהופכים את
העולם של פעם לעולם שהיה ולא ישוב. אבל אין צורך להגזים. לא הכל משתנה. עדיין כל
יצור אנוש זקוק לכ-2000 קלוריות ביום, וכל מה שנגזר מזה בהנתן העובדה שבכל יום
תוחלת החיים ולכן מספר האנשים עולה. אבל לא זו הנקודה המרכזית בשאלה, אלא הקביעה,
שוב, קביעה עובדתית שאין לה אחיזה במציאות, ושכל מטרתה לגייס לפעולה, הקביעה שיש
כבר 'מהפכה משטרית'. לא פחות. כאמור, העובדות מלמדות שיש מאבק על קביעת היחסים בין
הרשויות. על העובדה שהיחסים הללו לא מאוזנים אין ויכוח. מה נותר? לנהל את הויכוח
הזה באופן מכבד כך שהתוצאה תהיה הסכמיות רחבה, או לנהל אותו באופן בריוני, כפי
שעושים יריב לוין מזה ומפרק השעונים וחבר מעריציו מזה.
האם לא שווה להיאבק לאיזה דמות מדינה
אנו רוצים? - בוודאי. וזה מה שמתרחש מהרגע בו
נעצו איכרי פתח תקווה את המחרשה בשדה ופתחו את התלם הציוני הראשון אי אז בדצמבר
1878. מה שלך אולי נראה כבריחה להיסטוריה (אבל אז אי אפשר לזהות תהליכים כי זיהוי
תהליכים כל כולו מבוסס היסטוריה), לי נראה כתנאי לכניסה לדיון על דמותה של המדינה
ושל החברה. ואספר לך סוד כמוס לפרה ולסוס: גם יריב לוין נאבק על דמותה של המדינה.
גם ערוץ14, וגם – אל תספר לאף אחד – נתניהו. ומכאן שהשאלה היא לא האם שווה להיאבק על
דמות המדינה, אלא: 1. איך. 2. מה. התשובות שלך כך אני מבין הן: 1.מחאה צווחנית. 2.
שלילת כל מי שלא עונה אמן על הילכות דת הדמוקרטיה כפי שמוצגת על ידי המכון הישראלי
לדמוקרטיה והעיתון לאנשים חושבים. התשובות שלי לעומת זאת הן: 1. דיון ציבורי מקיף,
מכבד ובעיקר עמוק. 2. הבנה שמצב הצבירה של המציאות האנושית, והישראלית על אחת כמה
וכמה, הוא של מחלוקת רב מימדית שרובה תישאר על כנה גם אחרי דיון מעמיק, מה שמחייב מסקנה
כפולה: A.
לחזק את המכנים המשותפים. B.
לחזק את כללי המשחק.
איפה פוגשת אותך ההפיכה המשטרית? – כאמור, אני לא מזהה 'הפיכה משטרית'
ולכן היא פוגשת אותי רק במקום בו אני מתווכח עם אנשים שעל בסיס עובדה שהם המציאו,
הם מנהלים מחול שדים בעיקר בינם לבין עצמם, ומגבירים עוד יותר את אי האמון הכללי
שמאפיין את החברה הישראלית, בשעה הקשה ביותר בתולדותיה. אם אבל אתה רוצה לדעת איפה
פוגשת אותי הדמוקרטיה הישראלית החבולה, אז נתתי כבר מספיק תשובות קודם לכן.
נכון, ציינת שכתבת כבר 5 מאמרים
כנגד ביבי. ברור שהשטן באיראן ולא בקיסריה. אולם האין חשש, אפילו טרום קטר
גייט, שמנחים אותו אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי? - לא יודע מה זה 'קטאר-גייט' חוץ מזה שכרגע מדובר
בעוד תוצר של בית המרקחת של העיתונות האנטי-ביביסטית שגם עליה אפשר לשאול בדיוק מה
ששאלת לגבי נתניהו, לאמור: האין חשש, אפילו טרום המצאת הביטוי 'קטר-גייט', שמנחים
אותה (את העיתונות וכמובן את אלו שמתדלקים אותה) אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי?
שעל זה נאמר תיק"ו. ומה בכל זאת התשובה שלי? הכל יתכן. אבל כל עוד אני לא
יודע דברים ברורים, אני נשאר באזורים שאני יודע לגביהם מה שאני יודע. ומה שלכולם
ברור הוא שמתנהל בישראל מאבק פוליטי מוחצן, צווחני ומכוער, שבהיותו כזה, הוא מקשה
על מי שרוצה לדעת את האמת ביחס לשאלה החשובה באמת – הביטחון הלאומי.
האם גרוניס מהצוללות מציין שהוא פגש
בביטחון המדינה זה לא משהו שאמור להדליק לך איזו מנורה בעייתית? – בהמשך לתשובה הקודמת, גם בענייני
הצוללות אני לא יודע מה שיש לדעת. להערכתי גם אתה לא. באשר לרגישות לנורות
המאותתות על בעיות, כאמור, זה מצב צבירה קבוע בדמוקרטיה, תמיד, ובכל מקרה. אבל
נורות זה לא מידע, אלא רק נורות. אני יכול למשל לדאוג למצב איכות המים בברז שלי,
אבל אין לי שום דרך לדעת מה באמת מתרחש ממש כרגע במערכת הספקת המים הלאומית.
אפשרות אחת היא לכתוב מאמר של 500 מלים על בעיית המים, מעשה שאין לי בעיה לעשות,
כי אני יכול לכתוב 500 מלים ברבע שעה בלי אף שגיאת כתיב וברצף קוהרנטי, מבלי שאני
אומר למעשה שום דבר מבוסס. כן, כך נראית העיתונות בימינו, לא 'רק' בישראל, וברור,
לא כל העיתונות, עדיין נותרו כמה עיתונאים ראויים לשמם.
ואולי אי אפשר לשמור את הסדר הרגיל
וצריך למצוא צריך להעיר אנשים לפעילות? – כאמור, בדמוקרטיה המודרנית אין 'סדר רגיל', אלא
תמורות מתמשכות ומילת המפתח היא 'זרימה' ולא 'כמות', דבר שלימד אותנו אדם סמית
לפני 250 שנה, כשהכל החל. גם כשתגמר המלחמה הזו, ומה זה בדיוק 'תגמר' המלחמה בהנתן
העובדה (הידועה?) שהיא לא תסתיים לעולם לשיטת אויבינו באיראן (שמח שאתה מכיר בכך
ששם יושב האויב האמיתי, להערכתי בניגוד לדעת רבים משותפיך לצווחות בצמתים ובחסימות
הכבישים א-לה-אחים-בלוז we are on mission from god ולכן מותר
לנו הכל), ובכן גם בלי קשר למלחמה, בעיות רבות מונחות לפתחנו, האזרחים והמוסדות
המשרתים אותם (פחות או יותר), כמו סביבה, כלכלה, חינוך, בריאות, ביוב ואשפה
בפארקים רשימה חלקית, ולכן אין 'סדר רגיל' ולכן אזרח ראוי לשמו לא צריך לחכות
ש"יעירו אותו לפעילות" אלא הוא צריך להיות ער לנעשה סביבו כל הזמן.
וחשוב מכך: הנחת היסוד המובלעת בשאלה שלך, היא ש"פעילות" פירושה מחאה.
ולדעתי, וכבר אמרתי אותה, והנה זה שוב: מחאה
היא הדרך העלובה ביותר בדמוקרטיה, מהסיבה הפשוטה שהיא מנוגדת במהותה למה שנדרש
בדמוקרטיה וזה דיבור מורכב ומקיף ומעמיק ומכבד. במחאה צווחנית אין לא את זה ולא את
זה ולא את זה ולא את זה. מה יש? תחושת עליונות מוסרית וכמובן הרבה אקשן, פוגשים את
החברים ומרגישים נפלא. חשוב, אבל לא עוזר לנושאים שעל הפרק. בוודאי לא להחזרת
החטופים. כגודל הזעקה "עכשיו עכשיו עכשיו" כל המחיר שנשלם כולנו על
העכשוויזם הצווחני הזה וכמובן מספר הימים הגדול שרק יגדל עבור החטופים עצמם.
אבל... אם אפשר לזעוק לצווח ולצרוח, אז למה לא. אלו זכויות דמוקרטיות ללא ספק. מה
הן מועילות? להערכתי רק מזיקות.
האם אתה באמת חושב שדרך ידע אפשר
יהיה להתגבר על בדיות? - אפשר במובן של 'אפשרי', כלומר זה יתכן, ואני
לא ראה דרך אחרת, אבל ברור לי שזה לא פשוט. כל בני האדם, כולל אני כמובן, סובלים
מהטיות ומראיית "צל הרים כהרים" כפי שכתבת בהמשך השאלה שלך. מדובר בעוד
מרכיב מהותי ומרכזי בהוויה האנושית ולא רק האנושית. כל יצור בטבע מצויד בכלים שמאפשרים
לו להתמודד כמה שיותר ביעילות עם אתגרים סביבתיים. מזג האוויר למשל, בניגוד למה שמשתמע
מהאקטיביזם החלול של הדגנרטית ההיא מסקנדינביה, לא עובד לא אצלנו ולא אצל
הג'ירפות. הן ואנחנו וכל המלפפונים והתאנים מתמודדים עם שלל איומים. האדם פיתח
ברבע מליון השנים האחרונות כלים לכך, ואחד מהם הוא מפות תודעה המאפשרות לו לקצר
דרכים בהתמודדויות הללו. מה שמספרים לנו דגנרטים עם דיפלומות באקדמיה בישראל ומחוצה
לה, שאסור להכליל (אבל חייבים להכיל, חזור לאורוול ותבין שוב איך רק אנשים כאלו
מסוגלים לא להבחין בכאלו סתירות), הם הבלים המעידים על רמת האקדמיה בימינו, דבר
שהגיע לשיאו המצולם עם הנשיאה ההיא של הרוורד בתחילת המלחמה: חוסר המסוגלות לומר
על משהו רע שהוא רע. ובכן, מפות התודעה הללו מצד אחד חיוניות להתמודדות עם הסביבה,
ומצד שני – בעיקר בעת החדשה בה הסביבה הטבעית כבר פחות טבעית אלא היא ממוכנת
וממודעת וסופר-מורכבת – המפות הללו עלולות ליצור הטעיות והטיות ותהיות ותעיות, ולכן
יש לעשות בין השאר מה שכתבת בהמשך דבריך, ואני עובר אליהם...
אני קורא הארץ שנים רבות אולם מאזין
למילשטיין, חוטא בערוץ 14 - מעולה. אבל יש ללוות את הצפייה ואת ההאזנה
בלימוד שיטתי של ההיסטוריה. אין שום ברירה אחרת. לא חייבים לקרוא ספרים, יש ביוטיוב
מספיק הרצאות וכמובן פודקאסטים. חייבים להבין כיצד פועלת החברה המודרנית, מה
חולשותיה של הדמוקרטיה, מה בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, מה האנטומיה של הפוליטיקה,
ועוד כמה נושאים.
גם הסבלנות שהפגנת לקצווה (כךהיא הגדירה עצמה) גלי בת חורין, עשויה להעיד שאתה מבין שאין עם מי לנהל שיח – דעתי היא שקצוותיזם מזיק לשיח. כתבתי
על זה קודם בהתייחסותי המאד ביקורתית למחאה צווחנית. אבל דעתי היא דעת מיעוט. לא 'רק' גלי בת חורין מהימין הביביסטי העמוק משוכנעת שלקצוות יש תפקיד בהמרצת השיח, אלא גם ידידי אורי הייטנר, מלב ליבו של המרכז הציוני הממלכתי העמוק, שגם הוא משוכנע שלקצוות יש תפקיד דומה. אני סבור ששניהם טועים, אבל בכל מקרה נאמן לדרכי אין לי בעיה להתקוטט לא עם בת חורין ולא עם הייטנר. כי שניהם מכבדים נימוקים. וזה מה שחשוב.
אני מכיר את מסמכי החזון של החברה
הערבית. אני גם מכיר מעט כל מיני חזיונות יהודיים כאשר היו במצב רע
ופינטזו על מלוכה, על השפעה עולמית ועוד – הסימטריה הזו חסרת שחר. מילא הערבים בישראל לא
מדוכאים אלא משגשגים מכל בחינה, מה שאי אפשר היה לומר על היהודים בימי הביניים.
מילא העובדה הזניחה הזו. כי מה שחשוב הוא שהיהודים שפינטזו על נקמת אלוהים בגויים
המדכאים אותם, עשו בדיוק את זה: פינטזו. היפוכו של דבר לגבי מסמכי החזון: מדובר
במסמכים פרוגרמטיים, מהסוג המאפיין את החשיבה הפוליטית המודרנית, בכך שהם כוללים
הגדרת הבעיה והצעת פתרונות. ולשיטתם בכמה מלים אין מקום למדינת לאום של העם
היהודי. נקודה. מבחינה זו אין שום הבדל בינם לבין המופתי, ערפאת, אבו מאזן,
סינוואר ויורשיו, וכל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו ומנסה לרמות אחרים.
אני מאמין לא מעט בגישת הגזר עם
הנבוט מאחור – מסכים.
אבל בלי להזכיר כל הזמן את שורש העוינות הערבית (לא, העניין הוא לא אפליה כלכלית
שממילא לא קיימת), השימוש בכל כלי אחר, גזר ונבוט וכן הלאה, הוא חלקי במובן הרע של
החלקיות, כי הוא מחמיץ את העיקר.
יש לחכות ושלום עכשיו זו משאלת לב לא
ריאלית. אולם משאלת לשלום היא איסור? -
חלילה. בדמוקרטיה אין מחשבה שהיא אסורה, ובוודאי שאף אחד לא אוסר על לדבר על שלום,
ובניגוד למה שאולי עולה משאלתך זו, על השלום חולמים גם בהתנחלויות ביהודה ושומרון,
וכדאי לזכור כמו בעניין המאבק על דמות המדינה, שלאף צד – יהיה נאור בעיני עצמו ונעלה
על כל סביבתו בעיני עצמו כשיהיה – אין מונופול על השלום. השאלה לגבי שלום היא לא
האם, אלא איך, כלומר מה התנאים שלו. ועל זה הויכוח בישראל.
האם לא ראינו סכסוכים שנפתרו? - בוודאי. התנאי לפתרונם היה הכרה הדדית, כל השאר
הוא טכניקה. הבעיה היא שאצלנו, בעיקר מי שמחזיק מעצמו 'מחנה השלום', מתעלם מהמהות
והולך לטכניקה, וכל כך מתאהב (ע"ע שאול אריאלי) בטכניקה, שהוא הופך את
הטכניקה למהות. סרגל הוא כלי שמסייע לצייר קוים על דף שרטוט שהוא כלי שמסייע לאדריכל
לתכנן בית , תכנון שהוא כלי לסייע לקבלן לבנות את הבית שהוא כלי במסגרתו קמות
וחיות ונושמות ואוהבות משפחות. מי שחושב שסרגל ודף שרטוט הם מלים נרדפות ליחסים
חברתיים, מתקיים לגביו הפסוק הנזכר של אורוול. לא משנה מה דרגתו במילואים וכמה
שעונים הוא מפרק ביום תוך כדי נגינה על פסנתר.
אנו רחוקים הן בגללנו ובייחדו בגלל
השכנים (השותפים הפוטנציאלים). הם לא רואים בנו שותף. במקרה הטוב כמו עם חרדים,
ארנק עמוק. – שמח לראות
שאתה מסכים שהערבים בישראל נהנים כאן מכל טוב הארץ, כולל מזכותם האזרחית לשלוח יד
לקופה הציבורית, שגם הם שותפים ביצירתה, דרך נציגיהם. וחשוב מכך: 'הם לא רואים בנו
שותף'. בדיוק. זה שורש הסכסוך, שם הבעיה, שם הפתרון. כשהם יואילו בטובם להכיר בנו,
ייגמר הסכסוך, ובניגוד לליצן אחר, שמקפיד על זקן לבן ושופע כחלק משינוי התדמית
הנחוצה לו בדרכו חזרה לתפקיד ראש הממשלה אותו מילא בהצלחה ארבעה חודשים תמימים,
לשאלת ההכרה של הערבים בלאומיות היהודית יש חשיבות ממדרגה ראשונה, כי אי-הכרה היא
הבסיס למלחמה הרב-זרועית והרב-מימדית והרב-דורית שהם מנהלים נגדנו, מרצועת עזה ועד
טהראן, ומסכנין ואום אל פחם עד למסדרונות הכנסת ולחדרי הישיבות באקדמיה. ובעיתונות
ובתקשורת החברתית ובתרבות ובאמנות, בעזרתם של האידיוטים השימושיים שלנו, שיודעים
שליקוק הגון לערבים האומללים סולל את הדרך לאוסקר.
לא כל כך אהבתי את
הביקורת על מוסד שפירנס אותך. אני חושב שמגיע לבאר יחס יותר הגון. ידעת מראש לאן
אתה הולך. ייתכן ואז היית במצב שלא היו לך חלופות. זה לא אומר משהו על המוסד. – הטעות שלך בעניין זה חמורה מאד. כי
היא מעידה על כך שאתה לא מבין את מעמדך כאזרח. אז הנה שיעור באזרחות: אתה כאזרח
בעל הבית של הגופים הציבוריים במדינה. ממשרד ראש הממשלה ועד לאחרונת משאבת הביוב,
ובדרך מגבעת ר"מ למשאבה הקטנה בשדה ליד יטבתה, נמצאת מערכת החינוך בישראל,
הכוללת את "המוסד שפירנס אותי". לא המוסד פירנס אותי, אלא אתה (ועוד כמה
מליוני אזרחים משלמי מסים). אני כאזרח, שבעקיפין גם אני פירנסתי את עצמי, אבל חשוב
מכך, שואל את עצמי מה תפקידו של מוסד כזה או אחר, ומה יכולה להיות תרומתי לו, ובהתאם להבנתי את תפקיד המוסד הזה פעלתי במסגרתו על פי מה שאני מבין כנגזר מהגדרתו, לאמור: "מכללה
אקדמית לחינוך".
מה פירוש הצירוף המשונה הזה? עקרונית די פשוט: תפקידו להביא את המורה
לעתיד (מדובר במוסד להכשרת מורים) לראייה מוכללת אך מנומקת כלומר אקדמית. בכלל, כלומר
גם בנושאים כלליים לגמרי כלומר לא מקומיים כמו סביבה, אבל עוד יותר בתחומים
קריטיים לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. או במלה אחת: היסטוריה. או בשתי מלים:
היסטוריה ואזרחות. או בשלוש מלים: מדעי הרוח והחברה. ומה גיליתי? שחלק משמעותי
מהקולגות שלי, ושוב, אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב עליהם אורוול, פעלו בהיפוך גמור
למה שנדרש מכל מה שתואר לעיל. ביטוי חזק לכך היתה החלטת ההנהלה למנות לראש החוג
לאזרחות אקדמאית ששללה עקרונית (היא לקחה חלק בניסוח מסמכי החזון) את הגדרת ישראל
כמדינת הלאום של העם היהודי, ועוד הוסיפה דברי שבח על חמאס, שאירחו אותה בעזה
והוכיחו לה 'כמה הם נחמדים'.
ולכן הביקורת שלי על המוסד הוא על האופן בו הוא
תיפקד, וכיצד למעשה הוא הונה את משלם המסים הישראלי, שרובו, בין אם תמך במפלגות
שהיו בקואליציה או באופוזיציה, מזדהה עם הרעיון הציוני העומד ביסוד היותה של ישראל
מדינה יהודית-דמוקרטית, או במלים אחרות: מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן לא היה
מעלה על דעתו, אותו משלם מסים אלמוני, שבאמצעות כספו הנהלת המכללה הזו, מהסיבות
שתוארו היטב על ידי אורוול כאמור, ממנה אזרחית ישראלית השוללת את עצם ההגדרה של המדינה
בה היא חיה, כאחראית על הכשרת המורים לאזרחות שהמכללה הזו מגדלת לטובת מערכת
החינוך בישראל, המכשירה את אזרחי העתיד להבין מה היא מדינתם, מה העבר שלה, מה
מערכת ההפעלה שלה ומה יכול להיות העתיד שלה. בפועל, במכללה הזו נקטו לא מעט אנשי סגל במגמתיות
אנטי-ישראלית מוצהרת, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות, כולל סנקציות בציונים על
תלמידים שהעיזו להביע את דעתם (!!!!!!!!!!!!!!!), ואולי האנקדוטה הזו תשכנע אותך
'סופית' במה מדובר:
משלחת בת 10 סטודנטים מהמכללה לקחה חלק בכנס באירופה של מכללות
דומות לחינוך, כ-30 בסך הכל. כל המשלחות של כל המכללות הזדהו פומבית תחת שם המכללה
ותחת שם המדינה ממנה הן באו. להוציא המשלחת מ"המוסד שפירנס אותי". ומעשה שהיה כך היה: מבין 10 הסטודנטים, אחד הוא ערבי שלא נוח לו
עם עובדת היותו ישראלי לא עלינו, והשני הוא 'נאור' ו'מזהה תהליכים' שלא מוכן להזדהות
תחת דגל לאומי יהודי-ישראלי. ומה לגבי ה-8 האחרים? את מי זה מעניין. הדמוקרטיה
נעצרת על מפתן 'הנאורות' כפי שהוגדרה על ידי איש סגל בכיר מאד שליווה את המשלחת
הזו, וקיבלת את תביעת, תביעת, לא הצעת, לא בקשת, לא פניית, תביעת שני הסטודנטים
הללו שלא להופיע תחת דגל ישראל. על חשבונך כל הענין הזה. כשתגמר המלחמה, ואולי בלי
קשר ובמקביל, כי הכל קשור, יהיה נחמד לנקות גם את האורוות הללו. ולא מהסוסים חלילה,
אלא מתוצאות המטבוליזם שלהם. ועל השאלה מדוע אינני תורם את מה שיש לי לתרום (לדעת כמה וכמה אנשים יש לי לא מעט) במכללה הזו, בנגוד
להוראה מפורשת של המדינה, שהיא המעסיק הישיר שלי, לא אוכל להשיב כאן. מוזמן לפנות אלי בפרטי. כל טוב.