צדק של גויים - מתוך 'דברי ישראל בתוגרמה - חלק א', עמ' 42 (ואפשר להחליף המעשייה בסיפור המפורסם על המלך ועל השועל ועל השפן ועל הכובע-ב' ועל הסיגריה עם ובלי פילטר)

 צוה המלך ויעבירו קול במחנה לאמר: איש לא יהא רשאי לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות הלילה ולמעלה (כמובן לפי החשבון בארצות הקדם, לאמר משחשכה) ואפילו לקנות לחם או כל מאומה, וגם למוכרים צוה לאמר: לא ימכרו לשום אדם בלילה דבר קטון או גדול...

 ויואל המלך לנסות את עבדיו ואת המוכרים, אם עוברים על מצות המלך, ובנשף בערב יום באישון לילה ואפלה התחפש המלך וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני נשיו עמו. ויקר מקרהו ויבא על שער יהודית שהיתה אושפזיכנית והיתה מוכרת יינות שמנים וסלתות, לא תחסר כל בה. 

ויבא המלך ואנשיו אל האשה הלילה, ויסובו על הבית, מתדפקים על הדלת, ויען המלך ויאמר: פתחי לי, אחותי רעיתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה, השקיני מעט מים כי צמאתי, מכרי כיום את לחמך לי. ותען האשה לאמר: לא אוכל לעבור את מצות המלך והיא לא תצלח. 

ויוסף המלך לדבר ויתחנן לה לאמר: דלתיך לאורח תפתחי, איש עני אנכי ובביתי אין לחם ושמלה, כי עתה באתי מן השדה בערב... ספחני נא לחם ויין, באי עשי כדברי אם נא מצאתי חן בעיניך. ותען האשה ותאמר: לך מעלי, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני? 

ויוסף המלך לדבר: אם כן איפוא זאת עשי, פתחי החלון קדמה וירי לי משם מעט לחם... הגמיאיני נא מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי... ואני אתן את שכרך. כמו פתן חרש יאטם אזנו, אטמה אזנה משמוע. ותרם ימינה ושמאלה אל השמים ותשבע בחיי העולמים כי לא תתן לו מאומה דבר קטן או גדול, וחוטא המלך חומס נפשו, חמת מלך מלאכי מות, מי יאמר לי מה תעשה? וכהנה רבות עשה. 

וירא המלך כי האשה טובת שכל ולא נפתית לתת לו מאומה. והנה לא שמעה עד כה, ויאמר המלך בלבו: אשה יראת המלך היא תתהלל ויהללוה בשערים מעשיה, ויוציא המלך אבן אדומה ויתו על דלתות השער להכירה בשובו ויסר וילך... 

ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את היהודית ואת אשר עשתה, וישלח איש מלפניו אל מקום פלוני אלמוני תחנותי, ושם תראה דלת אחת חקוקה בשעה מסומנת על המשקוף, ושם האשה אושפיזכנית, והביאה אצלי. וילך האיש ויבא את האשה, ותעמד לפני המלך ותשתחו אפים ארצה. 

ויען המלך אליה וידבר אתה קשות, ויאמר: שמעי נא האשה הנצבת עמדי בזה, ותאמר: דבר, כי שומעת שפחתך. ויאמר: אי מי זה את? ותאמר: יהודית אנכי. ויאמר: הלא שמעתי כי היהודים רחמנים גומלי חסדים הם, ומדוע שחת רחמיך ולא חמלת על העני הקורא אליך בנשף בערב יום, מכרי לי פתח לחם ואסעדה, ולא שמעת לקולו ולא שמת על לבך, ותשלחי אותו ריקם, ולא חמלת על עניו ועל רישו, ולא טעם לחם או כל מאומה, והוא עיף ויגע ולא יראת אלהים, ועתה דעי נא וראי כי רעתך רבה. כאחת הנבלות עשית, כי תראי ערום ולא רחמתהו ומרעב מנעת לחם, גדול עונך מנשוא. 

אז ענתה היהודית לאמר: חלילה לשפחתך מעשות זאת, ומי בכל עבדיך רחמנים וגומלי חסדים כיהודים? אל ישם המלך בלבו דבר, כי לבעבור היותו תוגר (האורח) ח"ו עשיתי כן... הלא באזננו צוית: איש ואשה אל ימכרו בלילות. מה פשעי ומה חטאתי? 

ויאמר: גם אני ידעתי, החשי... שלום לך אל תראי, ידעתי כי לבעבור שמע מצותי עשית את הדבר הזה, ברוך טעמך וברוכה את... לכי לביתך ואני אצוה עליך. ויצו המלך את עבדיו הסופרים ויצא דבר מלכות ומלפניו ויכתב... לתת ליהודית הנ"ל עשרים לבנים ביום מדי יום ביומו... יען כי נמצאת נאמנת בחק המלך ודתו, ולא נטתה ימין ושמאל".

אחד מ-300 אלף: 'יומן קריאה' על 'נפוליאון לוינסנט קרונין, 1971 (תרגום לעברית: 1991) - ותודה לאלון, לנתניהו וליוני רכטר

      א.   אחד מ-300 אלף

לקראת סיום קריאת הביוגרפיה על נפוליאון, פרי עטו של המלומד הבריטי, בוגר אוקספורד, וינסנט קרונין (1924-2011), שאלתי את ידידי החבר קופיילוט, כמה ספרים נכתבו על נפוליאון. התשובה היתה שככל הנראה כ-300 אלף ספרים, יותר מאשר על כל דמות היסטורית אחרת, כולל 'אפילו' על ישוע.

נדהמתי. כי תחושת הגאווה שהחליפה את תחושת הבושה על כך שאני מתקרב לשנתי ה-25 כהיסטוריון מקצועי רשמי (למעשה אני תופס עצמי כהיסטוריון לא יותר מ-15 שנה, אבל זה כבר סיפור אחר) ועד לקריאת הספר הזה לא קראתי על נפוליאון שום דבר מסודר, התחלפה במשיכת כתפיים של תמיהה מהולה בייאוש.

למה בושה זה ברור. שהיסטוריון מקצועי לא יקרא שום דבר מסודר על נפוליאון. ולמה גאווה? כי הספר הזה קשה מאד לקריאה, לא רק כי הוא משתרע על פני 416 עמודים, אלא כי סגנונו נובע ממטרתו המוצהרת, והנה ציטוט מהכריכה האחורית המסביר אותה באופן צלול: "יש בספר פחות נביחות תותחים כי זו ביוגרפיה של האיש ולא של התקופה הנפוליאונית". ומה יש בו? לא מעט תרבות, וקמצוצי פסיכולוגיה לא מעטים, והמון חברה והנדסה וכלכלה, וגם הומור ותיאטרון ואהבה גברית-נשית והורית-ילדית. וגם "נביחות תותחים".

ולמה תמיהה מהולה ביאוש? כי גם אם אקרא את הספר השני על נפוליאון, עדיין היחס בין 2 ל-300 אלף לא מאד שונה מ-1 ל-300 אלף. זה מה יש. שוב נפלה עלי תחושת ה'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו'. במקרה של נפוליאון, זה יהיה משהו באזור של 1 ל-300 אלף.     

   ב. על צירופי מקרים ומבוא להשוואות היסטוריות (לאו דווקא 'זיהוי תהליכים', חוכמה השמורה לאדירי-שכל באמת)

אלו מכם שמאמינים בהשגחה פרטית כלומר דוחים על הסף את הצירוף המילולי 'צירופי מקרים', מחייכים מתחת לשפם ורואים קשר ברור בין המתרחש בימים אלו – הימים בהם נתניהו כותב פרק מרהיב בהיסטוריה של עם ישראל (אוי כמה קשה לחלק מהאנשים שעיניהם חלפו הרגע על שורת המלים הזו! סליחה. מה לעשות, אני היסטוריון ולא עובד אצל אף אחד אלא רק אצל שר האמת ואלוהי ההגינות) - לבין העובדה שאמש סיימתי לקרוא את הביוגרפיה האדירה הזו.

יעזור לי לומר שנפלתי על הספר במקרה, אבל ממש ולגמרי במקרה? שלב ההוכחות: מכירים את הפינות הללו ברחבי מרכז תל-אביב אליהם מגיעים כל מיני חפצים, ממשחקי ילדים ועד נעלים משומשות, מכוסות אימייל ועד ספרים? אז שם מצאתי את הספר, מה יותר צירוף מקרים מזה?

כך או אחרת, הנה משהו שעשיתי ממש באותו הזמן לגמרי לא-במקרה כלומר כמתבקש מהמצב: דיברתי במשך 84 דקות על משנתו המדינית-בטחונית של אחד, יגאל אלון, יש כמה רחובות וחברת דלק על שמו, וכנופייה שלמה של 'אקדמאים' מבולבלים שעד היום לא מצליחים להבין איך איש מחנה השלום מדבר על ארץ ישראל השלמה, ואיך איש מחנה השלום לא מעריך כהוא זה טקסים בשטוקהולם ומעדיף עליהם הסכמי ביניים ועומק אסטרטגי, ואיך איש מחנה השלום ידע לנצל כל משבר בטחוני לטובת שיפור ושדרוג מעמדה המדיני של ישראל, ואיך איש מחנה השלום עסק בזוטות כמו חקיקת עבודה, מדיניות קליטה, אוניברסיטה פתוחה והסכם כלכלי עם השוק המשותף. הרי לשיטתם איש מחנה השלום אמור קודם כל להתבייש שהוא יהודי, להתנצל על זהותו הציונית, לבקש סליחה מהערבים על עצם העובדה שהוא נושם, ולתחוב את לשונו כמה שיותר עמוק לעכוזם של 'הנאורים' בניו-יורק-טיימז פינת הרווארד, וכמובן להשחית עד בלי הכר את השפה העברית ולזהות תהליכים ולתאר תחביבים של חיילי צה"ל.

וכשקראתי אצל קרונין את הקטעים הנענים להבטחתו להמעיט ב"נביחות תותחים" ולכתוב על "האיש", חשבתי גם על יגאל אלון וגם על בנימין נתניהו, לא חומר מוצלח למשחק החביב 'מצא את ההבדלים' (כי הם רבים מדי ולכן אין כאן שום רבותא).    

    ג.  על אסטרטגיה ועל חוסן חברתי: מנפוליאון דרך נתניהו עד אלון ובחזרה

כי נפוליאון (כמו נתניהו ואלון, מבחינה זו אין הבדל) לא אהב מלחמות. על פי קרונין הוא אפילו כעס על כך – ובעיקר על האנגלים הנכלוליים שלא בחלו בשקרים מוחלטים על מנת לערער את מעמדו באירופה – שכל פועלו החברתי והמדיני עמד בצל האילוץ לצאת למלחמות. נפוליאון העיד על עצמו בערוב ימיו (5 שנותיו האחרונות עברו עליו בחור מארץ החורים: האי סנט הלנה שאפילו הגוגל-מאפס מתקשה לאתר), כי הוא נלחם "60 קרבות". את רובם ניצח, וכמה חבל שדווקא את ההוא בווטרלו הפסיד.

תולדות אירופה במאה ה-19 יכולות היו להראות לגמרי אחרת. קחו למשל את הקטעים הבאים המלמדים על מעשיו של נפוליאון כראש מדינה, בזמן שאויביו עסוקים בלהתאושש מתבוסותיהם ולהתארגן לעוד נסיון לשמור על מצב הדברים הטרום-מודרני בכוח:

"כאשר מונה לקונסול ראשון. מוצא נפוליאון בקופת החוץ בדיוק 167,000 פרנקים במזומן, וחובות שהסתכמו ב-474 מליונים. המדינה היתה מוצפת בשטרות כסף חסר ערך כמעט, ומשכורותיהם של משרתי הציבור לא שולמו זה עשרה חדשים. [...] נפוליאון גייס שני מליוני פרנקים בגנואה, שלושה מליונים מבנקאים צרפתים, ותשע מליונים ממפעל הגרלות. בעזרת כסף זה הדף את פשיטות הרגל בחדשים הראשונים, ובאותו זמן ניסה להשיג מימון סדיר [...]  הוא הקים גוף משותף של 840 פקידים, שתפקידם להטיל ולגבות מיסים. מכל פקיד תבע מקדמה בשיעור של חמשה אחוזים [...] באותו זמן הבטיח לקרוא את הכיכר היפה בפריס על שם המחלקה שתשלם הראשונה את מיסיה במלואם (כיכר הוואזו) [...]

לאחר שהשליט סדר בענייניה הכספיים של צרפת, פנה נפוליאון לחוק והמשפט [...] למעשה, לא היה דבר שאפשר לכנותו חוק צרפתי: רק חוקים איזוריים רבים ומאות בתי משפט אוטונומיים [...] מאז 1789 הסתבך החוק עוד יותר בעקבות 14,400 צווים, שרבים מהם סתרו חוקים קודמים. נפוליאון כתב כי צרפת היא 'אומה עם 300 ספרי חוקים אבל בלי חוק' [...] נפוליאון רצה לשלב את זכויות האדם עם כל הדברים הטובים שבחוק הצרפתי הישן [...] נפוליאון הורה למומחים: 'אני נותן לכם ששה חדשים לצור חוק אזרחי' [...] אחר כך נדונה הטיוטה נקודה אחר נקודה במועצת המדינה, כשנפוליאון יושב ראש בחמישים ושבע ישיבות, יותר ממחצית הישיבות שנערכו בסך הכל [...] ואלו העקרונות שעוגננו בחוק: שוויון לכל בפני החוק, קץ לזכויות ולחובות הפאודליות, קדושת הקניין, נישואים כפעולה אזרחית ולא דתית, חופש המצפון והחופש לבחור בעיסוק [...] המהפכה הגבירה את כוחה של המדינה על חשבון המשפחה, ונפוליאון רצה לתקן את אי האיזון בעזרת חיזוק המשפחה, בעיקר ראש המשפחה, וזאת משום שראה במשפחה את המגן הטוב בביותר לחלשים ולחסרי הזכויות. היה זה נפוליאון שהכניס סעיף המכריז כי הורים חייבים להאכיל את ילדיהם [...]" (186-184).

אבל לא 'רק' בצרפת אלא בכל מקום בו שלטה המדינה הזו, בראש ובראשונה הטריטוריה שלימים – בזכות רעיונות המהפכה (לאומיות ליברלית) – תהפוך לאיטליה:

"[...] ללוקה וטוסקנה הביא שכלולים [...] בדלמטיה שם קץ לענישה לא אנושית, כמו מלקות והטבעת אות קלון [...] הוא מצא בדלמטיה שבילי עיזים, אבל לא דרכים ראויות לשמן [ו] בנה את הדרכים האמיתיות הראשונות של דלמטיה [...] מינה 'מגן לאסירים' שידאג למזונם של האסירים, יטפל בתלונות ויבטיח את שחרורם של אנשים שתקופות המאסר שלהם הסתיימו [...] בספליט חוסלה השערוריה של בית היתומים, גטו חסר חלונות שבו היה רק ​​מינקת אחת לכל חמישה או שישה פעוטות דמויי שלדים. בעשור שהסתיים ב-1806 נותרו רק ארבעה מתוך 603 היתומים שבו בחיים [...] דנדולו (שליח נפוליאון) בנה מעון חדש במנזר נטוש וסיפק צוות מתאים. ב-1808 עלה שיעור ההישרדות ליותר מ-50 אחוזים".

גם "בפריס תיקן נפוליאון את המצב המזעזע של בתי היתומים, שם הצטופפו יחד מבלי להתחשב בגיל, מין או סוג מחלתם. הוא שם קץ גם למנהג לכבול את המטורפים בידיים וברגליים למיטות: הוא הקים שני מעונות לחולים חשוכי מרפא ומעון אחר להכשרת חרשים אלמים". (253)

לגבי התקופה ההיא, לא מפתיע כי "המיעוט החושב (כך קרונין) [...] קידם בברכה את הסדר ואת הצדק ואת השיפורים, והיה זה סמל לגישה כולה כאשר הפרופסורים של אוניברסיטת לייפציג החליטו ב־23 ביולי 1808 כי בעתיד, בתוך האוניברסיטה, יכונו הכוכבים בחגורת אוריון ובחרבו בשם כוכבי נפוליאון. גתה, שבתור שר ידע בעצמו על מה הוא מדבר, חשב כי עבודתו היצירתית של נפוליאון בקיסרות עולה לדרגת גאונות. 'כן, כן, ידידי הטוב!' אמר לו אחד מאנשי נפוליאון, 'אין צורך לכתוב שירים ומחזות כדי להיות יצירתי: יש גם יצירתיות של מעשה, שלעתים קרובות נמצאת בדרגה גבוהה הרבה יותר' [...]." (255)

ומסכם קרונין: "הקיסרות היתה עתידה להתקיים רק עשר שנים, אך הרעיונות שמאחוריה קיימים עד עצם היום הזה. קודקס נפוליאון ועקרונות הממשל העצמי הפכו לחלק ממרקמה של יבשת אירופה, ולהוציא ספרד, לא העז עוד שום מלך להשיב על כנן את הזכויות הפיאודליות שנפוליאון ביטל. בפורטוגל היה זה נפוליאון שסלל את הדרך לחוקה הליברלית של 1821; אפילו בספרד היה עקרון החופש הדתי שלו עתיד לפעול כמתסיס ליברלי: הוא הונהג באופן זמני ב־1869 בזמן עוצרותו הנאורה של פרנסיסקו סֵרָאנו, ובשינויים קלים הפך לחוק ב־1966. אולם היה זה בחצי הכדור המערבי שהפלת השושלות הספרדית והפורטוגזיות על ידי נפוליאון הפיקה את התוצאות המרשימות ביותר. בימי חייו של נפוליאון, ובמידה רבה בהשפעת העקרונות שיישם בקיסרות שלו, עתידות מקסיקו, קולומביה, אקוואדור, ארגנטינה, פרו וצ'ילה להשיג עצמאות. לבסוף, בעידוד האחדות הלאומית והממשלה הייצוגית, תרם הקיסר נפוליאון יותר מכל אדם אחר ליצירת המדינות המודרניות של גרמניה ואיטליה, אף שלא היה עד להן בחייו". (255)

וכן הלאה וכן הלאה. ולא 'רק' בזמן שהיה קיסר שמוטת כנפיו הקיפה את רוב אירופה והמנהל שלו היה אחראי על כ-70 מליון בני אדם (אוכלוסיית צרפת מנתה ב-1800 כ-30 מליון אשה ואיש), אלא גם בגלות הראשונה שלו (9 חודשים) באי אלבה הסמוך לאיטליה, וגם בגלות האחרונה שלו בחור ההוא בסנט הלנה. האיש פשוט לא הפסיק לשפר, לעשות, לתקן, לקדם, לבנות חברה, לבנות אומה.

נראה לי שלפחות אחד משני הקוראים מתחיל לזהות את הדמיון מבחינה זו בין נפוליאון לאלון, ואת ההבדל העצום מבחינה זו בין נפוליאון לנתניהו. אבל עוד חזון למועד, יש לנו עוד כמה עניינים לטפל בהם.     

    ד.    פרקים קטנים שלא נזכרו בספר (אולי עוד סיבה להתחיל לחפש את 299,999 הספרים האחרים?)

קרונין לא טיפל בכמה נושאים חשובים. אין לי טענות, רק מציין עובדה. ברור מאליו תגידו, כי כמה אפשר לכסות ב-416 עמודים (ויש גם כמה תמונות).

ובכל זאת, כהיסטוריון של העם היהודי, הפתיעה אותי העובדה שקרונין – הגם שהוא מתייחס ליחסו החיובי מאד של נפוליאון ליהודים – לא מזכיר כלל את פרשת 'הסנהדרין', שהנה כאן מתחת קישור לערך הלא מאד מדוייק עליה ,אבל זה-מה-יש, בויקיפדיה. 

מדוע הפרשה חשובה? לא כי היא מבוא לאנטישמיות כפי שנטו להציגה כמה היסטוריונים יהודים, אלא כי היא דוגמא נהדרת נוספת לקושי של נפוליאון להתמודד עם בנין אומה במציאות של מלחמות בלתי פוסקות. מה קשורים היהודים? נו, כמה מפתיע: הם מואשמים בגביית רבית גבוהה מדי על ידי איכרים – שבנוסף לתרומתם לבטחון-מזון הם גם אלו שהתגייסו בהמוניהם ובהתלהבות לצבא שהסיכוי לההרג במסגרת פעילותו גדולה מאד מאד!. נפוליאון רוצה להסדיר באותה הזדמנות גם את תנאי האשראי לחקלאות (עד היום יש אנשים שלא מבינים בכלל במה מדובר כי הם משוכנעים ש"כוחות השוק" הם התשובה לכל), גם את חובות הקהילה היהודית וגם את השתלבותם של יהודים כפרטים במאמץ בניין האומה הצרפתי, הקשור גם בכלכלה וגם בשירות צבאי. ומי שפיספס אותי לרגע, כתבתי על צרפת בתחילת המאה ה-19 ולא על ישראל ממש ברגעים אלה.

אבל 'לאקונה' משמעותית היא החמצתו את קרב אל-עריש, שצבא נפוליאון חייב היה לבצע בדרכו לעכו. ומעשה שהיה כך היה, ושוב, אני מדבר על 1799: מודיעין לקוי הביא את נפוליאון למסקנה שהוא יכול לשלוח לאל-עריש כוח חלוץ קטן יחסית, שאחרי שיכבוש את העיר יבטיח את אספקת המים לצבא הממהר בדרכו צפונה. ובכן, במקום שהקרב ימשך לכל היותר יום-יומיים הוא נמשך יותר משבוע. התוצאה היתה דרמטית: צבא נפוליאון איחר להגיע צפונה, ואת התותחים שאמורים היו להגיע למצור על עכו דרך הים, שתו לו הבריטים, וכל השאר היסטוריה: תבוסה במצור על עכו, נסיגה לא נעימה כל הדרך למצרים, הגבעה הצרפתית בחיפה, וכן הלאה.

ולבסוף מה שבכלל לא נזכר הוא הסמל שוביין, זה שעל שמו התפתח מושג שהתגלגל מנאמנות ללא סייג למנהיג ולאומה, ומשם למשמעות הפוכה של נאמנות של טיפשים שלא חושבים, ומשם – כך נשים בשנות ה-60' – לגברים שלא חושבים איך לנהוג עם נשים, ובקיצור: שוביניזם.

שוביין המקורי בכל אופן היה איכר פשוט שעלה לדרגת סמל, ונאמנותו למנהיגו הכריזמטי נבעה מכך שהכריזמה שלו לא נשענה על גינונים (ואני מדבר על נפוליאון אם זה לא ברור) אלא על יחס 'בגובה העיניים' לכל צרפתי (וגם ללא-צרפתים הרבים מאד שהזדהו עם עקרונות המהפכה: לאומיות ליברלית למי ששכח, אבל כזו שמקפידה על בניין אומה אחרת היא סתם מלים באוויר או בטוויטר), כזה שאנשים מוכנים ללכת אחריו עד לסוף העולם ומעבר לו, אפילו עד מוסקבה (ומי שהצליח, גם בחזרה).    

      ה. במקום סיכום: כמה מלים על אסטרטגיה, זהירות, סבלנות, מלחמה, שלום, בניין אומה, נפוליאון, אלון, נתניהו (ועלי מוהר ויוני רכטר)

אז מה היה לנו. נפוליאון כאסטרטג, כאיש צבא ומלחמה, קצין תותחנים שמיומו הראשון על ספסל הלימודים גילה צמא בלתי פוסק לידע ידע ידע ועוד ידע. כי עובדות ונתונים הם הבסיס לכל פעולה. 

אבל כל המלחמות שלו – והרי שמו מופיע תמיד בצירוף 'המלחמות הנפוליאוניות' – היו לטובת השלום, ושלום אין פירושו טקסים בשטוקהולם ואימוץ גישה המתנצלת על עצם הקיום של אומה כזו (צרפתית) או אחרת (יהודית), אלא שלום פירושו שגשוג כלכלי ובטחון בדרכים ומנהל תקין ובקיצור כל מה שיגאל אלון ידע להכניס בספרו 'מסך של חול', ספר המתחיל בטענה שאזרחיה של מדינה החיה במצב בטחוני בעייתי חייבים להתעניין בבטחון, אבל כשיתעניינו בבטחון יגלו למרבה הפלא שבטחון לא יתכן ללא חוסן לאומי וחוסן לאומי הוא צירוף מילולי נרדף לבניין אומה.

מה שמוביל אותנו לנתניהו. מנקודת המבט של האסטרטגיה המדינית והבטחונית, ללא ספק 8 אם לא למעלה מזה בסולם נפוליאון. אבל מנקודת המבט של בניין אומה, נו, קצת פחות. הוא וכל הממשלות שלו שהתייחסו לפריפריה מכל הסוגים (כי לא מדובר במושג שהוא רק גיאוגרפי) כאל סרח עודף, תוך שהם בונים – ובצדק – על שני עניינים שלהם לא היתה שום תרומה להם, כממשלות:

 1. המקדמות האדירות של כל ממשלות העבודה (בין אם כגורם מוביל ובין אם כשותף בכיר) לבניין אומה עד 1995, למרות נזקי 'תכנית הייצוב' ההרסנית של שמעון פרס.

 2. הנטייה היהודית לסולידריות על בסיס לאומי, יסוד היסודות של החוסן הלאומי, לא משנה עד כמה ממשלות ישראל יחמיצו את המשאב הזה, או – כשיטת נתניהו – יחללו אותו באמצעות ליבוי מחלוקות פנימיות ללא צורך (והעובדה – וזו עובדה – שיש גם 'צד שני' הפועל כך, איננה משנה את העובדה – וגם זו עובדה – שממשלה היא ממשלה היא ממשלה, קל וחומר ראש ממשלה: האחריות עליו תמיד גדולה יותר, אחרת הוא לא ראש ממשלה)

ואין בכך חלילה לטעון שלא המשיך להתקיים בניין אומה מ-1995, אלא שהוא נעשה כך שחלק מהתוצאות ההרסניות שלו מוכרות לכל מי שמביט במציאות הישראלית. או במלים אחרות: אפשר יותר והרבה יותר טוב. ונפוליאון יוכיח, או אשכול.

ולבסוף, מלה טובה על נתניהו כאסטרטג, דווקא לאור הביוגרפיה של נפוליאון, הפעם כן במימד "נביחות התותחים": קרונין מראה כמה פעמים עד כמה חוסר הסבלנות של נפוליאון היה בעוכריו, גם בעניינים אישיים, וגם בעניינים שלשמם יצא למשל עד מוסקבה, כי כדי להשיג שלום באירופה הוא נאלץ לצאת למלחמה עד שם. כן, נשמע פרדוקס אבל אלו החיים. לא יבינו זאת רק פציפיסטים שהם לענייני בטחון מה שליברטריאנים הם לענייני כלכלה (אלו ואלו פרזיטים חסרי חוליות שלמרבה המזל הם מיעוט מבוטל משתי הבחינות החשובות – כמותם ואיכות טיעוניהם).

ובכן כפי שכולנו יודעים בזכות היטלר וסטאלין, 'גנרל חורף' הוא שהביס את נפוליאון ב-1812. אלא שקרונין טוען ואין סיבה שלא להשתכנע מהטיעון, שאילו נפוליאון היה מגלה יותר איפוק, ופשוט יושב לו במוסקבה (או מה שנשאר ממנה כי הרוסים שחררו אלפי אסירים וציידו אותם בחומר שריפה כדי להבעיר את העיר כולה. אבל עשירית ממנה נותרה על כנה), הוא יכול היה להשלים את המהלך באביב 1813: להכניע את הצאר הרוסי ולקבע שלום אירופי לדורות.

אם כך היה עושה נפוליאון, היה מתקיים בו במהופך מה שאלון אמר ב-1949 – ניצחנו את המלחמה והשגנו את השלום (כי אלון אמר 'ניצחנו את המלחמהה והפסדנו את השלום'. למה? כי במקום להכתיב תנאים למצרים המובסת התיישבנו לדון אתה ועם שותפותיה בשביתות נשק שלמעשה הנציחו את מצב המלחמה).

ומה הקשר לנתניהו? נו, הנה שוב יציאה מסוכנת שלי מהארון: ההתאפקות שלו לצורך בניין אסטרטגיה (קצת פחות בניין אומה אבל בסדר, האזרחים עשינו זאת בשביל עצמנו), בניין כוח ובעיקר חיפוש הזדמנות נכונה לעשות את מה שאף אחד לא האמין שהוא יעשה – פגיעה קשה בראש התמנון בטהראן – היא בדיוק מה שהיה על נפוליאון לעשות במוסקבה 1812.

וגם בווטרלו 1815, שם אמנם הגנרל ני החמיץ הזדמנות להכות את הבריטים (או את הפרוסים, תבדקו לבד), מה שהיה מבטיח שוב את הצלחתו של נפוליאון עד אז: להכות בכל פעם בגורם אחר המהווה חלק מקואליציה מסוכנת: קודם בחמאס, אחר כך בחיזבאללה, אחר כך בחות'ים, ואז שוב בחמאס ואז באיראן.

אופס, התבלבלתי, טוב, הבנתם. וכן, מה לעשות שהיסטוריונים חולים במחלה חשוכת מרפא בשם 'היסטוריטיס בדיעבדיס', שהסימפטום החמור ביותר שלה הוא הפיתוי לחכמה שבדיעבד. כי מי יודע בזמן אמיתי את אמנות ההבחנה בין סבלנות ואיפוק לבין לקיחת היוזמה כדי 'לתפוס את הרגע' שאולי עוד רגע יחלוף לו בלי שוב? האם 'זהירות' איננה אלא 'פחדנות' ו'הססנות' ולהפך?

ש(גם) על כך כתב לנו עלי מוהר הגאון שיר שהלחין גאון עצום לא פחות, יוני רכטר, ומי שהגיע עד כאן מגיעה לו מנוחה בדמות השיר הנפלא הזה: אל תמהר. אין לי ספק שנפוליאון – וגם קרונין – היו אוהבים אותו כמוני.

 

יגאל אלון - אשליות וטעויות (בחזרה ל-1959: מסך של חול)

 אין צורך לומר - ולכן אני אומר - שאהדתי ליגאל אלון מבוססת על קריאה מקיפה בהקשרה, תוך הישענות על תפיסת עולם ציונית ותוך יישום תובנות שרכשתי עם השנים לגבי מהותה של הפוליטיקה, ויחסיה המורכבים מאד עם האידיאולוגיה מזה, ועם המציאות על שלל מרכיביה מזה.

או בקיצור, במונחיו של אלון: "כלים שלובים" נחוצים על מנת להבין את דרכו המדינית של אלון, וכאן מתבקשת הערה צינית לגבי מלומדים.דות שעל יסוד הנחת המבוקש שלאלון לא היתה שום דרך מדינית, הם קבעו שאין צורך לעסוק בדרכו המדינית ובעיקבותיהם.הן הלכו תלמידיהם.הן הכסילים.לות (חלקם כותבים בעיתונות הגדולה מאמרי תבוסתנות טיפוסיים לידוע בציבור במובן הרע של הביטוי הזה 'מחנה השלום'), אבל אני מתאפק ולכן לא מעיר אותה.

אז אחרי שהסכמנו ש: 

א. לאלון היתה דרך מדינית חשובה מאין כמותה (שהתעלמות ממנה מעידה על חוקריה ולא עליה); 

ב. שהדרך המדינית הזו ניתנת להבנה ולהסבר באמצעות 'כלים שלובים' ביניהם המתחים והפערים בין אידיאולוגיה למציאות ולפוליטיקה; 

אפשר לומר את המובן מאליו, והוא: ג. אלון לא היה חף מטעויות ובעיקר מאשליות, שאכן קל להיסטוריון לחשוף אותן והרי הוא יודע את 'סוף הסרט' נכון לעכשיו.

הדברים שלהלן מבוססים כאמור בכותרת על 'מסך של חול', וההפניות לעמודים בספר המופלא הזה בין סוגריים מרובעים, לנוחות המתעניינים (סביר להניח שיהיו לכל הפחות שניים - אבל לא הרבה יותר - ולכן לשון הריבוי)

1. הפערים הכלכליים הם יסוד הסכסוכים בכלל והסכסוך המקומי בפרט [135]

2. המלחמה הקרה היא מקור מרכזי לסכסוך במזרח התיכון [142] 

3. הדרך המדינית הנכונה לישראל מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, כמו גם מנקודת מבטו של העם היהודי היושב בתפוצות, היא 'אי-הזדהות' [143] [145]

4. סוציאליזם מושלם (עולם ללא 'ניצול') הוא רק עניין של זמן [145] [210]

5. יש לתת אמון בברה"מ וגישה כזו תניב פרי מדיני [149]

6. עמי אפריקה בכלל ובפרט אלו מהם שזכו לקבל הדרכה חקלאית ואחרת בישראל, יכירו טובה לישראל [151]

7. ארגון האומות המאוחדות הוא המודל לעולם הרמוני והמודל הזה גם אם יתמהמה בוא יבוא [152]

8. לשמאל העולמי תפקיד חשוב בקידום השלום והצדק בעולם [162]

9. אין צורך ביכולת אווירית אסטרטגית [177]

10. השלטון בירדן על "כרעי תרנגולת" [193]

11. המוטיבציה של החייל המצרי ירודה והיא תהיה ירודה עוד יותר בשל עוניו ודלותו והיותו בן כפר דחוי [195] [197]

12. ככל שהערבים ירכשו יותר השכלה כך הם ישנו את גישתם השלילית וימירו אותה ביחס חיובי לישראל [196] [199]

13. הפילוג העולם הערבי הוא פרי התערבות קולוניאלית ואימפריאלית בעיקר [201]

14. למעצמות הימיות אחידות אינטרסים בנוגע לשיט החופשי ולכן יפעלו יחד נגד הפיראטיות של גמאל עבדול נאצר [351]

15. על בסיס הסברה נכונה מצידנו יפנו הפליטים כנגד המנהיגים הערבים העושים בהם שימוש [360]

16. האינטרס הערבי העליון - קידמה חברתית וכלכלית [361]

לא נורא, אם מעמידים את השגיאות הללו - שרובן מסתברות כמובן בראייה לאחור, ובכל זאת כדאי ללמוד מהן כי על חלקן 'קואליציית ה-6 באוקטובר' מקפידה לאמץ בעקשנות של שוטים - ביחס לדברים הנכונים שאמר, גם ב-1959 וגם אחרי זה, ועיקרן תחילה:

א. הסכמי ביניים מבוססי עומק אסטרטגי עדיפים על 'שלום של אמיצים' (כלומר הקרקס באוסלו)

ב. הגנה מרחבית מבוססת התיישבות היא חלק שווה ערך למרכיבים הצבאיים ה'קלאסיים': יבשה, אוויר, ים.

ג. חוסן לאומי הוא 'שילוב-כלים' רבתי: מדינאות, דמוקרטיה, כלכלה מרחיבה ויצרנית, חינוך ותרבות, תודעת צידקת הדרך, 'אתיקה בפוליטיקה', וכמובן צבא מאומן שגם משדר הרתעה, גם מחפש הרתעה, אבל מעל לכל מוכן בכל רגע להכרעה.

כשמביטים על א+ב+ג מבינים מדוע אלו שממשיכים עד היום לפסול את דרכו המדינית של אלון (קודם כל על ידי הכחשת עצם קיומה), עושים זאת: כי שלושת היסודות הללו מנוגדים באופן מוחלט, קוטבי, "360 מעלות" (כלומר "180" שרוצים לומר אלו שכל כך מתלהבים שמרוב התלהבות יוצא להם "360") ליסודות התלושים של הידוע בציבור (במובן הרע של הביטוי) של מחנה השלום, לאמור:

אנטי-א. 'שלום של אמיצים' הוא הדרך לסיים את הסכסוך (מה שנקרא 'שלום עכשיו', מצדה - כלומר בארי - אחר כך)

אנטי-ב. התיישבות היא מכשול לא רק לשלום אלא גם לצבא ('תנו לצה"ל לנצח ובלבד שמפקדיו בשטחי ידעו קודם כל איפה הם ומה הם אמורים לעשות)

אנטי-ג. חוסן לאומי הוא אשליה 'פשיסטית', והדרך הנכונה 'להיות עם חופשי בארצנו' (להוציא אלו שעסוקים ברילוקיישונז ובדרכון זר, רצוי גרמני ואוסטרי, כדי שהאירוניה תהיה מושלמת) הוא להסתפק במדינת עזריאלי-שוקן.

וממש בקיצור: תודה אלון שנתת לי סיבה לחשוב.

בשבע שנים, 82 חוות, 700 אלף דונם, יהודה ושומרון בדרך חזרה לבעליהן (ואין צורך לומר שוב שיש מקום לכולם, ובלבד ש"כולם" מכבדים את זכות קיומם של "כולם" וזו עדיין בבחינת תקווה משיחית נטולת שורשים במציאות)

 כמעט כתבתי שב-2004 קמה החווה הראשונה בשומרון, על אדמות ייט"ב שננטשו בלחץ הפלישה הבידואית לאזור העוג'ה, שהתאפשרה כחלק מחרפת אוסלו ובהמשך למדיניות (המובנת מאליה כשלעצמה) של הפלסטינים לדחוק את רגלי היהודים מאדמתם (של היהודים).

וזו עובדה, כי אכן ב-2004 קמה החווה 'עינות קדם', שעם הזמן שימשה כמופת לעוד ועוד ועוד אנשים שעם הזמן הקימו עוד ועוד חוות, והיום, כפי שכתוב בכותרת, יש כבר 82.

ומה מתרחש שם? תפיסת אלפי דונמים באמצעות עדרים בעיקר, פעולה שמשמעותה היא קודם כל כשלעצמה (חקלאות חקלאות חקלאות), וגם הכרזת בעלות של יהודים, דבר המביא בידואים פולשים לחפש לעצמם מקום אחר. ובשתי מלים: ריבונות ובטחון.

ובנוסף, החוות מהוות אבן שואבת לצעירים המתנדבים בהן, וכך זוכות החוות לידים עובדות, ואילו המתנדבים - ושוב יש לומר: לבנות ולהיבנות - זוכים בחינוך לחיי עבודה בחקלאות על כל היבטיה (גידול צאן ובקר, סיקול, השבחת אדמה, השקייה, נגרות, מסגרות, מכונאות, ומעל לכל: אחריות). ומדובר באלפי צעירים, חלקם 'חסרי מנוח' שמצאו משמעות וכיוון של חיי יצירה. 

אנשי החוות אפילו הקימו ארגון, הנה הקישור דרכו אפשר ללמוד עוד על החוות הללו וחשוב יותר: לתמוך בהן, ובכך לממש את הקשר בינן לבין אזרחים ישראלים הגאים בזהותם היהודית ויודעים כי ארצם שייכת לעמם (וכאמור יש מקום לכולם, לא 'רק' בגליל - ע"ע מורשת וכפר מנדא או חיפה וחיפה או יפו ותל אביב, ובלבד ש"כולם" מכבדים את זכות הקיום של "כולם", וזו כאמור צפייה משיחית נטולת שורשים במציאות).

אבל למעשה החוות הללו ממשיכות את פתח-תקווה, ואת ראש פינה, ואת תל-חי ואת איילת השחר ולפני זה את סג'רה ואת כפר תבור ואין לי כוונה לפרט עכשיו את כל תולדות ההתיישבות הציונית כי הרעיון ברור.

מתחילתה סבלה הציונות מחוסר אמון ועוינות מבפנים ומבחוץ. מבחוץ - ברור: ערבים וערבים, וגם ערבים ובריטים ואמריקנים וצרפתים וכן הלאה, הדברים ידועים וגם כאן אין צורך לפרט. ומבפנים - פחות ברור ויותר מסובך: קודם כל יהודים שונאי-עצמם, או יהודים אוהבי-עצמם אבל רק את עצמם ולא את יתר האנשים שרואים עצמם יהודים אבל הם, נעבעך, לא עלינו טפו-טפו בעלי עמדות ודעות ואמונות וכובעים וזקנים וציציות וכן הלאה. 

אבל גם ציונים נאמנים חשדו בציונות האם יש לה את הכוחות להתיישב בארץ, ואם כן איך, ואם נצליח כאן האם זה מבטיח שנצליח שם, ואם נצליח עם תפוזים האם בהכרח נצליח עם חיטה, ואם בכל זאת נעשה חקלאות בעל האם נצליח בשלחין, ואם בכל זאת נתגבר על בעיות החקלאות האם נצליח בתעשייה, ומעל לכל, האם נוכל לכל אויבינו מבפנים ומבחוץ, ומעל לכל ממש: 'איך נהיה אנו ללא-אנו' כפי שניסח זאת ברנר בתחילת הדרך.

והנה התשובה - מפתח תקווה ועד אחרונת החוות שקמה לפני זמן קצר: חלוצים פורצי דרך סוללי נתיבים יוצרי מציאות כמעט יש מאין (כי בכל זאת הארץ קיימת: האדמה, הטבע, המים).

"מי היה מאמין" ב-1878 ואפילו ב-1900 שפתח תקווה תהפוך לעיר ואם? מעטים. והנה אנו כאן.

ואת 'הנס' הזה (שכל כולו מעשים של יום יום, ממש 'עוד דונם ועוד עז') ממשיכים לקיים היום מאות צעירים חרוצים, חלוצים, וחלוצות חרוצות, הן והם וילדיהם וילדיהן, ובשבע השנים האחרונות גדל המפעל ל-82, והחוות מחזיקות בכ-700 אלף דונם של יהודה ושומרון, שהם כ-12% מהשטח כולו, וזוהי ריבונות, וזוהי עצמאות, וזוהי חקלאות, וזהו בטחון, וזוהי ציונות.

זכיתי אתמול לבקר בארבע חוות כאלו, ולחושך עליבות ההתקוטטות המכוערת בין ביביסטים לרלביסטים, דיפסטייטיסטים לקפלניסטים, שורפי-אסמיסטים ומזהי-תהליכיסטים, האור שחוויתי היה אדיר.

וכן, לחרדי 'המדינה הדו-לאומית', ולאלו שמשוכנעים ששלום פירושו נסיגת יהודים לרצועת גדרה-חדרה, ולאלו שמניחים כמובן מאליו שההתנחלויות הן מכשול לשלום, הנה זה שוב, הגם שזה כבר כתוב בכותרת:

* התיישבות יוצרת איננה מכשול לשלום. מי שרואה באנשים יוצרים מכשול לשלום הוא הוא מכשול לשלום, או שהוא לא מבין שלום מה הוא.

* ביהודה ושומרון יש מקום לכולם. לערבים יש לפחות 600 אלף דונם קרקע מופשרת לבנייה. כל מה שעליהם לעשות הוא לעשות לביתם, לקהילתם, לרווחתם. אכן, יש לא מעט ערבים המעדיפים לרצוח יהודים כי המעשה הזה גם מביא להם יותר כבוד בשכונה וגם מהווה פרנסה יוצאת מהכלל. הדברים ידועים ואין טעם להכחישם.

* מה בדבר מענה מדיני לשאיפת הערבים להגדרה עצמית במקומות מושבם? לא בבית ספרנו יהודה, לא בארצנו השומרון, כי ירדן היא המשך של ארץ ישראל, גם לפי ההיסטוריה וגם לפי המשפט הבינלאומי: ארץ ישראל היא משתי גדות הירדן, ומהליטאני ועד מפרץ אילת, ומהמדבר העיראקי עד לאל-עריש. כן, אין שום קשר בין סיני לבין אפריקה, ולכן אין סיבה שבעתיד סיני - בוודאי לא כולה - תמשיך להיות חלק ממצרים (כמחווה של רצון טוב ניתן להכיר בחשיבות רצועה ברוחב של שלושה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ).

* בכל זאת 'מענה' לאתגר המדיני? - בארץ הזו שני עמים, או לפחות עם ברור אחד (העם היהודי) וציבור של ערבים נטולי מכנה משותף להוציא מחוייבות עזה לפעול כנגד חזרת היהודים לארצם. הסבורים שחובה להגיע לחלוקת הארץ כך שיהיו לה גבולות 'א-לה-וסטפאליה', כמו בין לוקסמבורג לצרפת או בין מקדוניה הצפונית ליוון או בין שוודיה לנורווגיה - ובכן הגיע הזמן שישנו את סדר הדברים: קודם כל הוכחה לנכונות ערבית להתנהג א-לה-וסטפאליה (בלוקסמבורג ובסן-מרינו הציבור לא עסוק בשאלת 'הבטחון היסודי', כפי שלא ברור למשל באיזה אופן יש להולנד 'מדיניות חוץ'), ורק אחר כך פתיחת מפות וחידודי עפרונות.

ועד אז להמשיך ולקיים את הפסוק 'ופרצת ופרצת ופרצת ופרצת'. כי 'פריצה' אצל יהודים - מפתח תקווה ועד חוות רוח הארץ, מיהודה ואסתר ראב ועד דרור ובת-חן גרנביץ' - היא יצירת חיים שכל כולה טוב הארץ והנפש והאדם. אולי יום אחד גם הערבים יבינו את הרעיון הפשוט הזה: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'.  

בשבח הקפיטליזם א-לה פרנקלין

 האמריקאי החביב ההוא אמר בין השאר שאונקיה של מניעה שווה פאונד של תרופה.

חז"ל היו טיפה פחות מדויקים אבל הלכו בכיוון הנכון עם "סוף מעשה במחשבה תחילה".

נתניהו הבטיח מזמן שיבוטל הפער בין מרכז לפריפריה. אלא שההצהרה המבורכת הזו דורשת השקעה של אונקיה כדי לחסוך בעתיד פאונד.

זה לא נעשה כמובן כחלק מתפיסת עולם של "שוק חופשי" שבא לידי ביטוי גם בתחום הבטחון.

לא השקענו או אונקיה בהשמדת חמאס כשעוד באמת היה ארגון בכפכפים וטוריות? קיבלנו חמאס של נוחבה עם מאות ק"מ של מנהרות.

כך בלבנון, כך באיראן.

כל מי שנתן יד לתפיסה הזו - ומדובר בלפחות 96 אחוז מהציבור בישראל - שלא יבוא בטענות אלא לעצמו.

פרנקלין האמין שהסברים פשוטים עושים את העבודה ולכן עשה שימוש  במכתמים כמו טיים איז מאני, ואונקיה של מניעה שווה פאונד של תרופה.

הוא טעה. כשלא רוצים לחשוב לא רוצים לחשוב. כדי לחשוב, משפטים ארוכים או קצרים, יש לרצות לחשוב.

איך חושבים? מתחילים מהמציאות וממשיכים ממנה וביחס אליה וחוזר חלילה.

עוד הערה קטנה על מדיניות כלכלית גדולה - בהשראת דברים של הגדול מכולם (אשכול) על כלכלת ישראל בעשור הראשון

 חובבי הז'אנר, אנשים מיטיבי דעת בתחום הזה, מכירים לא רע את הויכוח בשאלה מה המדיניות הכלכלית הנכונה לישראל?

בזמנו כתבתי מאמר ארוך בנושא, א-פרופו הספר שכתבתי על אלון, מאמר שסורב-עלייה בכתב עת מוביל בתחום העיון בתולדות ישראל, מסיבות פוליטיות במובן הרע של המלה. למה הכוונה? יבין מי שיבין מי שיקרא את העזת פני כנגד גבירים ומלכים במאמר (ואני די גאה לומר שהוא זכה עד היום ל-771 כניסות, מן הסתם פי 100 ויותר ממה שהיה זוכה המאמר לו זכה לפרסום בכתב העת המהולל).

בכל אופן, הויכוח בנושא ממשיך עד היום כמובן, ודי אם נזכיר את דברי הבלע של עלוב הנפש המהווה את עונשו האולטימטיבי של ראש הממשלה הנצחי שלנו, הגיבור שחי על חשבון משלם המסים הישראלי במוצב מיאמי שבחזית, לפיהם עד שאבא שלו הגיע כל מה שהיה כאן זה תפוזים וחולירע (או משהו כזה, למי שזה חשוב שיחפש את הציטוט המדוייק בעצמו).

אילו ההבלים של גיבור ישראל בחזית מיאמי היו עניין שלו ושלו בלבד, לא היה צורך להידרש לנושא, אבל מה לעשות שהם מייצגים הבלים הנאמרים ומוצגים על ידי 'כלכלנים' דגולים ומכובדים, חנוטים בעניבות ובחליפות ובעיקר בהדרת פנים ובנפיחות של חשיבות עצמית כי הם יודעים לאיית במכה אחת מלים כמו 'איין ראנד', 'מילטון פרידמן' ובשנה האחרונה 'חאבייר מיליי'.

ובכן, כפי שתוכלו לראות - אם יש לכם כוח להעלות את מספר המבקרים במאמר ההוא מ-771 ל-775 (כי ככל הנראה רק ארבע יהיה מספרם של אלו שיקראו את הרשומה הזו) - השימוש בהיסטוריה לצרכים אידיאולוגיים, שמור לא 'רק' לעלובי נפש במוצב מיאמי, ולא רק לעניבות הנבובות של 'פורום קהלת', אלא גם לאבירי 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי', אלו שממשיכים להסביר הכל במונחי 'הפרטה' כן או לא.

אבל יש אנשים מוזרים כמוני שאיכשהוא ממשיכים לתת להיסטוריה כבוד, ואיכשהוא ממשיכים לחשוב שיש דבר כזה 'היסטוריה', וכי על שאלות הקשורות בעבר (שקפא ומת ובכך יתרונו) אפשר לתת תשובה מוסמכת.

וברשומה הזו, בהמשך לכותרת המשונה, השאלה היא מה היתה אמורה להיות המדיניות הכלכלית הנכונה לישראל בעשור הראשון שלה.

ובכן, מצד מוצב-מיאמי פינת 'פורום קהלת' התשובה ברורה: שוק חופשי, המסור של חאבייר מיליי, וכן הלאה, וההוכחה היא כמובן, אחרי המלה הדרמטית "עובדה" - הנה תראו איפה היתה ישראל של 1955 (תפוזים וחולירע וכמובן סלאח שבתי ומעברות וילדי תימן, הפעילות הכלכלית הראשית של מפא"י כידוע) ואיפה היא היום, 'סטרטאפ-ניישון'.

ומצד 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי' מי לא אמר שבעים פעם לפני ארוחת בוקר הפרטה הפרטה הפרטה הפרטה, אותו הדבר אבל הפוך: אצל החברים של איין מיליי וחאבייר פרידמן הבעיה של שנות ה-50 היתה יותר מדי סוציאליזם. אצל יריביהם הדוגמאטיים מהצד השני ההסבר הוא פחות מדי סוציאליזם.

ואילו האמת ההיסטורית פשוטה ולא מפתיעה ועולה בקנה אחד עם המצב האנושי בכלל, ובשיבתו של המצב האנושי כיהודי, יהודים רבים אם לדייק, כמעט 800 אלף עולים תוך 8 שנים על אוכלוסיית יסוד של 650 אלף שמהם לפחות חצי עולים חדשים בעצמם ולא נגיד מלה לא על בריטים ולא על נאצים ולא חלילה על ערבים, כי למה לקלקל את מצב הרוח, ובכן האמת ההיסטורית הפשוטה והלא מפתיעה היא שהמדיניות שעמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות ולוקחי האחריות ועושי המעשים וקולטי העליה ומפתחי השממה ופונטציאל המים אלו שבין השאר הקימו תוך 8 שנים 450 ישובים וסללו אלפי קילומטר כבישים והשיגו כמיליארד דולר (של שנות ה50!!!) השקעות מכל מיני סוגים בין השאר שילומים אבל לא רק אלא גם השקעות פרטיות של יזמים יהודים ולא יהודים, רשימה חלקית, ובכן המדיניות הזו נוסחה במלים הבאות על ידי מי שהוביל אותה, לוי אשכול (ושימו לב לכותרת הספר... בחבלי התנחלות לא עלינו!! התנחלות!!!):

בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את  עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ:  היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית היתה והנה, כי את מלאכת הבנין של הדור הזה, מלאכת־הבנין היסודית, קליטת העליה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשיה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה (לוי אשכול, בחבלי התנחלות). 

ובכן, כמו בכל תחום אחר - מלחמה במתועבי חמאס ומשמרות המהפכה, פיתוח המשק הישראלי, הרחבת ההתיישבות, הורדת מחירי הדיור, הגדלת הבטחון האישי בכבישים וכן הלאה, כולל אפילו כיצד לנהל עיונים בתקומת ישראל - יש שתי דרכים ושתי דרכים בלבד: עניינית, ואנטי-עניינית.

הדרך האנטי-עניינית סימנה הוא רתימת העובדות לעגלת ההטייה, שזו צורה מסורבלת לומר ש.ק.ר

הדרך העניינית סימנה הוא רתימת התבונה האנושית לאתגרי המציאות. שזו צורה מסורבלת לומר א.מ.ת

והנה תוספת מרתקת ורלוונטית מאין כמותה, קטע ממאמר של סוקולוב על הרצל - ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה - המסכם את כל האמור לעיל, הציונים של הפרטההפרטההפרטההפרטה מול הציונים של לסהפרלסהפרלסהפרחאביירמיליי:

בנוגע להשאלה הסוציאלית מזייפים את אמתת מהות תכונתו של המנהיג הגדול משתי קצוות. מצד אחד מתאמצים מן הצד הסוציאליסטי לעשות רושם, כאילו הרצל היה מתלמידיו של מרקס, וציוני על תנאי שתורתו של זה תגוּשם בארץ-ישראל. אומר אני “לעשות רושם כאילו” – מפני שאין אומרים זאת במלים ברורות, אבל – “אם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר”, העובדה גרידא, שדוגלים בהתפעלות יתרה בשמו של הרצל, לא תמלט מלעשות את הרושם, שחושבים אותו כמין תנא דמסייע לשיטתם הסוציאלית; בעוד אשר מן הצד השני, אלה שאינם רוצים בשום סידור ושינוי, בעלי ה“שב ואל תעשה”, תלמידי האסכולה המנשסטרית, הליברלים של “חופש משחק והתחרות הכחות הכלכליים”, בעלי ה- “laissez faire” מסתייעים בהרצל כבנושא דגל הרכושנים והאורתודוקסים לגבי דיני שלי ושלך – לגבי שאלת הקנין הפרטי והקנין הכללי.

עוד דף היסטורי – על 'הנייר - מדפדפים בהיסטוריה' מאת מארק קורלנסקי

    א.   קץ העידן הגוטנברגי ונבואות מופרכות אחרות

כותרת דרמטית בעיתון יומי משנת 1972 הכריזה: "תם העידן הגוטנברגי". המאמר העתידני הסביר לקוראים הנרעשים, שהואיל ואי-שם בסוף מערב הולכת ומתפשטת המצאה חסרת תקדים (לימים תוכר בשם 'מחשב ביתי'), הנושאת את בשורת המלה הדיגיטלית, הרי שתוך זמן קצר עומד להגיע לקיצו "העידן הגוטנברגי" שהחל כמעט בדיוק 500 שנה קודם לכן, כאשר צורף הזהב הגרמני יוהאן גוטנברג "המציא את מכונת הדפוס".

ובכן, המציאות כרגיל מעט שונה מהתחזיות הדרמטיות לגביה. מי לא היה רוצה לדעת מה צופן העתיד? הרצון הזה חזק ושריר והוא לא מתרשם מהעובדה שכמעט כל התחזיות הדרמטיות מסוג זה, שהציעו לאורך תולדות האנושות 'נביאים', 'חוזים', 'מכשפים' ובימינו 'עתידנים', לא רק שלא התגשמו, אלא שבדרך כלל התגלו כמופרכות והפוכות.

הנייר למשל. ב-1972 עמדה תפוקת הנייר העולמית על 136 מיליון טון. 50 שנים לאחר מכן המספר גדל פי שלושה כמעט, והגיע לכ-400 מיליון טון. לשם השוואה, אוכלוסיית העולם גדלה באותה תקופה 'רק' פי 2.1 (מ-3.8 ל-8 מיליארד נפש). ובכן, העידן הגוטנברגי לא תם. ומה לגבי התחזיות הדרמטיות? אין דאגה: הצורך האנושי לדעת מה צופן העתיד חזק עוד יותר מהצורך של האנושות בנייר ומוצריו.

ומה לגבי ראשית 'העידן הגוטנברגי'? ובכן, מי שמעדיף לספק את יצר הסקרנות שלו באמצעות ההיסטוריה, תוך ויתור כואב על הבטחות (השווא) של הפוטורולוגיה, יגלה שאמנם גוטנברג עסק במאמצים להפוך מכבש יין למכונת הדפוס בשנות ה-30 של המאה ה-15, אבל הוא לא 'המציא' את הדפוס יותר מאשר מאן-דהוא המציא את האש או את הגלגל.

כי זו דרכה של ההיסטוריה האנושית: היא מתפתחת תמיד במהלך אבולוציוני, ולא רבולוציוני. גוטנברג למשל שילב את יכולותיו כצורף זהב (היכולת לעבד במדויק מתכות למיניהן) עם מכונה ידועה בזמנו (והרבה לפניו): מכבש ליצירת יין המבוסס על כוחו העדיף של בורג עץ גדול המחובר למדף עץ עבה הלוחץ ענבים ליין או זיתים לשמן. ומה באשר לדפוס עצמו, כלומר לחיצת צורה גרפית מסויימת על פני נייר (או חמר או שעווה)? ובכן התופעה הזו מתועדת אלפי שנים לפני גוטנברג, בסין למשל.      

   ב.     "Mark Kurlansky – Paper: Paging through History"

האם זה אומר שאין לגוטנברג שום חשיבות? ממש לא. גוטנברג, כמו ממציאים לפניו ואחריו, ידע לשלב את המרכיבים הקיימים לכדי המצאה מהפכנית בתוצאותיה. וזו בערך תמצית הרעיון העולה מספרו של ההיסטוריון מארק קורלנסקי, שבמעט פחות מ-400 עמודים תחת הכותרת Paper, מראה לנו כיצד עולמו המופלא של הנייר הוא עוד ביטוי לאופי המפותל של האבולוציה האנושית.

קורלנסקי מבטל בחריפות את מה שהוא מכנה Technological Fallacy, כלומר התפיסה הרווחת לפיה  "הטכנולוגיה משנה את החברה", כשלמעשה הסיפור תמיד הפוך: התמורה החברתית היא המביאה לפיתוחה של טכנולוגיה [xiv]. זאת ועוד: טכנולוגיה לדעת קורלנסקי איננה "מכשירים ומכונות", אלא "יישום מעשי של ידע" [xiii], במאה ה-19 באמצעות קיטור, היום באמצעות אלקטרוניקה, לפני 1000 שנה באמצעות מים וכן הלאה. וברקע התפתחות הנייר עמד התהליך הזה: "קודם הופיעה השפה המדוברת, אחר כך הציורים, אחר כך הפיקטוגרף, אחר כך האלפבית, אחר כך פונטיקה ורק אחרי זה כתיבה" [xiii]. ומכאן הדרך לחיפוש אחר חומרים נוחים לכתוב עליהם – מהחמר דרך הפפירוס, ממגילת הקלף ועד לנייר.     

   ג.      "אל תרכיבו משקפיים, לא שחורות ולא ורודות – הסתכלו נא בעיניים פקוחות"

כמו בכל נושא חשוב אחר, גם התקשורת האנושית על שלל דרכיה, התפתחה באופן מפותל כאמור, זאת בניגוד לנטייה האנושית לדרמה ולסנסציה, מ"גילוי" אמריקה ועד "מהפכת ה-AI", הישגיהם של "גאונים" חד-פעמיים ש"כנגד כל הסיכויים" הביאו ל"קיצו של עידן" ולפתיחתו הנסערת של יורשו. חשוב לא פחות: בכל המקרים כמעט, התגובה החברתית היתה דרמטית בהתאם: מזה 'משיחיות טכנולוגית' – ימות משיח שיגיעו עם השפע שייצרו המכונות, אז גם ייתמו חטאים מן הארץ), ומזה דיסטופיות בהן מכונות רודות בבני אדם.

קורלנסקי מביא למשל את סיפורו של נזיר צרפתי בן המאה ה-12 המבקר בספרד ורואה לתדהמתו יהודים ומוסלמים הכותבים על "עלים המיוצרים מבגדים ישנים" במקום על "עורות של בעלי חיים", דבר המוכיח לדעתו את התדרדרותם המוסרית של בני הדתות הטועות [xiii]. מעט מאוחר יותר, במאה ה-14, שיבץ דנטה אלגיירי הזהרות דומות מפני הנייר ביצירתו 'הקומדיה האלוהית'4 [76]. בהמשך הדרך יזדעזעו הוגי דעות מהתפשטות הקריאה – בכלל ובקרב נשים בפרט – כפי שלפני זה כמה מהפילוסופים היוונים הקדמונים, הביעו דאגה מיואשת מהעובדה שאנשים מעדיפים לכתוב את מחשבותיהם במקום לזכור אותם בעל פה, שהרי 'כידוע' זכרון טוב הוא סימן לחוכמה מפליגה.

כך או אחרת, האבולוציה לא עצרה לרגע. הפרק הראשון, שכותרתו "היות אדם", מסתיים במלים אלו: "לא היה שינוי גדול יותר בתולדות האנושות מהשימוש במלה המדוברת לשימוש במלה הכתובה. מהרגע ששינוי זה נוצר, החברה האנושית כבר לא יכלה להסתפק באמצעי כתיבה יקרים ומסובכים לייצור. כך עלה הצורך ב'משהו' חד פעמי כמו שעווה, קל כמו עלים, זול כמו חמר ועמיד כמו קלף" [21].     

    ד.      "ספרים רבותי, ספרים"

במלה אחת: נייר. קודם בסין ובהמשך בקוריאה וביפן, ובהמשך בהודו, ומשם למערב אסיה, ובהמשך בזכות התפשטות הערבים עד לסוף מערב, גם לאירופה. אבל בהמשך להגיון 'הצורך כאבי ההמצאה', הנייר, כמו 'המצאות' אחרות של הערבים (מדע שימושי כמו אסטרונומיה אבל גם ספרי מתכונים [64] והוראות כיצד לייצר אלכוהול [59]), לא אומץ על ידי האירופאים אלא ממש בשלהי הנוכחות הערבית בחצי האי האיברי.

את הסיבה סיכם – אולי מבלי שהתכוון לכך – הגיאוגרף הערבי, איש המאה ה-10, אל-מסעודי, אשר סייר ברחבי העולם המוכר לו אז, ותאר את אורחם וריבעם של אנשים ותרבויות. "ככל שאתה מתקדם צפונה" כתב על אירופה, "אתה מגלה עד כמה האנשים טיפשים, גסים ואכזריים יותר" [85]. לשם השוואה, כאשר הקיסר הסיני האן החליט להעביר את בירתו מהעיר שאנגאן לעיר לויאנג, 2000 כרכרות נדרשו כדי להעביר את הארכיון הכתוב שלו."מאה שנים מאוחר יותר" מוסיף קורלנסקי, "הספרייה הלאומית [הסינית] גדלה פי שלושה" [32]. בימיו של אל-מסעודי, במאה ה-10, שכנו בין כתלי הספרייה הערבית בקורדובה כ-400 אלף ספרים. בספריית הותיקן לעומת זאת, שנחשבה לגדולה ביותר בעולם הנוצרי,  הגיעו ל-5000 ספרים רק בשנת 1455 [69].

אבל כפי שתאורת גז המשיכה לשמש את פריז אפילו עד לפני כחמישים שנה, זאת למרות המצאת תאורת החשמל כמעט מאה שנה קודם לכן, ובדיוק כפי שבכבישי ארצנו תקועות בפקקים זו לצד זו מכוניות חשמליות 'עתידניות' לצד רכבי-אספנות בני שבעים, כך גם הנייר לא הביא לקץ השימוש בפאפירוס, קל וחומר בחומרים נגישים אחרים, שחלקם כמו עור מעובד, זכו – ומוכיחים זאת יהודים עד היום - למעמד של קדושה. ואם להשאר בזירה המוכרת: יריעות נחושת שימשו לכתיבת 'מגילות קומראן' כמו גם לאלפי תעודות 'ארכיון בר-כוכבא' הנחקר ממש בימים אלו ע"י צוות חוקרים בהובלת ד"ר יצחק אשל.      

    ה.     מים, תחתונים, ופלדה

ומה זה בכלל נייר? כשם ש'פלסטיק' הוא לא יותר מכותרת כללית לעשרות אלפי סוגים שונים של חומר המבוסס על נפט, כך גם 'נייר' היה (ועודנו) כותרת למאות סוגים של חומר המבוסס על סיבים מהטבע. קורלנסקי מציג התפתחויות בתחום זה, בהם רב הנסתר על הגלוי והמקריות על הכוונה. כי בשונה מלא מעט המצאות שנהנו מיסוד אינטואיטיבי (חישבו על היחס בין הציפור למטוס), הנה המרחק מקליפת עץ התות או מאוסף של בגדים ישנים לגליון נייר רחוק מלהיות מובן מאליו. בדור האחרון המודעות לנזקי הסביבה של תעשיית הנייר הביאו 'אפילו' ענקיות נייר לאמץ מדיניות של ריסון עצמי, והתוצאה היא פיתוחן של שיטות ייצור נייר המבטיחות קיימות.

אבל עד אמצע המאה ה-20 עשתה תעשיית הנייר שימוש בכל חומר גלם רלבנטי, ובלבד שהתקיימו תנאים טובים לעיבודו: קודם כל מקור יציב של מים נקיים. באירופה, בה מפעל ייצור נייר ראשון הוקם ככל הנראה באמצע המאה ה-13 באיטליה, חומר הגלם הזמין ביותר היה סמרטוטי הבגד המשומש. הוא נהיה זמין עוד יותר כאשר אירופאים החלו להעדיף לצורך לבושם התחתון את הפשתה על פני הצמר. כפי שתאר זאת קורלנסקי: "אין עדות באשר לשאלה עד כמה תרמו לבני הפשתן לכך שהאירופאים הפכו לפחות עצבניים, אבל הספקת הסמרטוטים גדלה מאד" [83]. על התאבון האדיר של תעשיית נייר לחומרי גלם זמינים ובכמויות מעידה למשל העובדה שב-1825 הודפסו באנגליה 29 מיליון עיתונים, ומעיד סיפורם של סוחרי סמרטוטים שפשטו כצבועים ביולי 1863 על מדיהם המגועלים בדם של אלפי הרוגי קרב גטיסבורג, המפורסם והחשוב ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית. הנייר היה חשוב לא 'רק' לצרכי תעמולה, אלא גם לשימושים דחופים יותר: נייר דחוס היווה מרכיב חשוב במערכת הירי של הרובים [245].

מסוף המאה ה-18 אך ביתר שאת מראשית המאה ה-19, עשתה מכונת הקיטור לתעשיית הנייר, את מה שהיא עשתה לשאיבה, לתחבורה, ולפס הייצור. הסיפור הידוע הזה אמור להעמיד באור מדויק יותר את רעיונו המרכזי של קורלנסקי, אודות היחס הנכון בין תמורה חברתית להתפתחות טכנולוגית. המהפכה התעשייתית הגיעה לעולם בעיקר בזכות מיליוני הספרים שהודפסו מתחילת 'העידן הגוטנברגי'. תעשיית הידע שרק הלכה והתעצמה מעצם קיומה במקצב הנדסי תרתי משמע, הביאה במאה ה-18 את דניס דידרו, 'האנציקלופדיסט' המפורסם, לנסח תקווה מפליגה לשחרור האדם "משלטונם של אחרים" באמצעות איסוף מסודר, שיטתי ונגיש של הידע הטכנולוגי, שיאפשר "לאמן לקרוא, לפילוסופים לחשוב על עניינים מועילים, ו'לגדולים'  לעשות משהו בעל ערך עם סמכותם ועושרם" [231].      

     ו.        ובכן – ההיסטוריה, לא רק של הנייר, אף פעם לא די לה: אין בה נקודות, רק פסיקים

האנציקלופדיה של המאה ה-18 ראתה אור ב-28 כרכים. היום 'כל הידע' כביכול נגיש בלחיצה על כמה כפתורים. בהתאם נהייתה יומרת 'המשיחיות הטכנולוגית' גדולה עוד יותר: משחרור האדם בצורך לנהוג עצמו לדעת בכבישים, ועד לשחרור האדם מהצורך בלהנהיג את שכלו, שהרי לשם כך המציאו את ה-AI. אדרבא, בישראל היו גם מלומדים שהסבירו שהואיל ונשיא סוריה לשעבר בשאר אסאד גולש באינטרנט ודובר אנגלית רהוטה, הרי שברור שהוא  חייב להיות איש שלום, וכי 'לא יעלה על הדעת' שלצד היותו גולש זריז במרשתת, הוא גם רודן אלים ועריץ חסר מעצורים.

ספרים כמו זה שכתב עבורנו קורלנסקי, אמורים ללמד אותנו שאין קיצורי דרך, שאין להיסטוריה האנושית קץ שיבוא מתוכה, שהאדם כפי שהגדיר זאת קאנט  "עשוי מבול עץ כה עיקש" ולכן "אי אפשר ליצור ממנו דבר שהוא ישר לחלוטין". את ספרו עתיר הדוגמאות, הנתונים, הסיפורים והאנקדוטות בנושאים מנושאים שונים – טכניקה, כימיה, פוליטיקה, מדע שימושי, אמנות, עיצוב, ארכיטקטורה ועיתונות -  מסיים קורלנסקי כך: "ברור שלבני אדם יש רצון מולד להתחבר זה לזה [...] סביר להניח שרצון זה ילך ויתחזק ככל שבני האדם יתפתחו עוד יותר, כי זו תכונה שמועילה להישרדות. זו הסיבה שבני האדם המציאו שפה מדוברת, אחר כך שפה כתובה, אחר כך נייר, אחר כך דפוס, ואז את האלקטרוניקה. מדובר באבולוציה ולא מהפכה. והנה השפה הכתובה חוזרת לציורים ופיקטוגרפים: משלטים המציינים שירותים לנשים וגברים, ועד השימוש באמוטיקונים בתקשורת הדיגיטלית. ומדוע? [...]  כי שינוי והתנגדות לשינוי תמיד הופיעו בד בבד" [336].