1940

 היהודים השבים לארץ ישראל לקומם בה את מולדתם לא הביאו אתם לכתחלה רחשי שנאה לעם השכן ובדרך כלל היו נקיים מרגשות לאומוניים; כל מגמתם היתה לבנות בית מבטחים חפשי לעם הנודד ורשות יחיד לפיתוח רוחו. 
שאלת עיצוב יחסים הוגנים עם השכנים לא נתבררה להם כלל ואף לא העסיקה אותם ביותר; גם בלאו הכי כבדו עליהם חבלי היציאה מהתם וחבלי הכניסה ומלחמת הקיום כאן. ומכיון שלא היה סיפּק בידם לטפל בשאלה בכל כובד הראש הראוי לה, ניסו למעט את דמותה או להתחמק ממנה, עד אשר פרצו, נשנו ונשלשו מהומות דמים. אז היתה מתיצבת הבעיה בכל חריפותה. בזמני משבר כאלה נוטה היה הישוב להשקיע את מעיניו בבקשת דרך של הסכם ושותפות עם העם השכן. 
אך לחרדתם היו רואים בהזדמנויות כאלה, כי האויב אינו מוכן לפשרות, אלא חפצו לעקור ולהשמיד. במשך השנים התפתחה תנועה ערבית לאומונית חזקה, אשר חיברה בקרבה את השנאה לזר והאינסטינקט המלחמתי היונק עדיין מהמדבר עם אידיאולוגיה תוקפנית טוטליטרית. הלאומיות הערבית, המכוּונת נגד האימפריאליזמוס האירופי, אינה מכוונת נגד האימפריליזמוס בפני עצמו, כמשטר דיכוי העמים החלשים; כל חפצה הוא לגרש את האימפריליסטים הזרים רק על מנת לרשת את מקומם, לעולל בעפר את קרן המיעוטים הלאומיים השוכנים בקרב העמים הערבים או על גבולם, על מנת להרים את קרן הלאומיות הערבית. הלאומיות הערבית סיגלה לה חיש מהר את התחמושת האידיאולוגית המדינית הקלוקלת של התנועות הלאומוניות באירופה, מבלי להדבק גם במסכת האידיאלים הרוחניים, המוסריים והחברותיים שליוו את תחית העמים באירופה. 
הלאומיות הערבית של זמננו כמעט לא פיתחה עד כה כיסופים ליצירת ביטויים חדשים בספרות ובאמנות או להתחדשות התרבות העתיקה; היא לא הצליחה לעורר חוש בקורת עצמית והבלגה מוסרית קיבוצית ואף לא נסתה ברצינות לבשר את בשורת הגאולה לפלחים המנוצלים ולאשה המושפלת.
פולחן הכוח ואהבת השררה נצטרפו כאן לשנאת הזר וליצר-הקרב, הלוהט בבן המדבר, ויחדו יצרו את הרקע הסוציולוגי לתנועה הערבית הלאומית של זמננו. הנה כן הושיטו יד זה לזה יסודות שונים ויצרו את התנועה הלאומית: חוגים רחבים של הנוער הערבי, שלמדו מאירופה את הברק החיצוני-הטכני ודרכי בריונות פטריוטית, קנאי הדת שוטמים כל זר באשר הוא כופר וזר, שבטים נודדים השׂשׂים אל קרב ואפנדים אוהבי שררה. אלה האחרונים מנצחים על מלאכת הלאומיות בארץ-ישראל, והם אוזרים את כל כוחם – על ידי ניצול כל נסיבה ועל ידי הפחת כזבים – לשלהב את שנאת העם הערבי אלינו ולחסום כל משעול העלול להוביל לידי הבנת-גומלים בין שני העמים. 

מלוה אותנו האמונה, כי נזכה בעוד דור להיות בארץ ישראל שנים או שלשה מליון נפש, כשם שזכינו במשך חצי דור להיות מששים אלף נפש כמעט לחמשים רבוא. האמונה הזאת מצילה אותנו מרגש של כניעה והתבטלות ונותנת בנו עוז לעמוד פה על קיומנו והתרחבותנו. אמנם אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום, ואין לך עם אוהב שלום יותר מעם ישראל. אולם אסור לנו לבטל את האמת שלנו ואת עצמנו במחיר השלום. את השלום בלי האמת יכולנו להשיג במהלכנו ההיסטורי פעמים בלתי ספורות. אך סרבנו. גם בפעם זו – והפעם היא במולדת על סף הגאולה לא נרתע ולא נתבטל, אלא נעמוד בלי מורך על קיומנו ואמיתנו.

עם כל שאיפתנו העמוקה להבנה עם הערבים עלינו להודות, כי לפי שעה מעשי יותר לתמוך את יתדות בטחון הנפש והרכוש שלנו בישוב עברי מוצק ורצוף מאשר בהבטחות של שלום: וביחוד כשהבטחות כאלה אינן ניתנות, אלא במקומן ניתכים עלינו איומים על איומים. ישוב עברי מוצק – זהו עצם מובנו האמתי והיחידי של הבית הלאומי; הוא הוא יסוד בטחוננו הפיסי וראש התיחדותנו הלאומית והתרבותית בארץ זו. כל מאמצינו צריכים להיות מכוּונים לביצור גושים לאומיים מוצקים ואין דבר המבטיח לגושים אלה בצרון כעבודה עברית. 

"לאחד מחסידיו השיב מארקס: אינני מארקסיסט": יומן קריאה – התיתכן מלכות החירות (1972)

א.            מה זה 'מלכות החירות'

בקיצור, מצב אוטופי בו אנשים חיים בחברה בלי כפייה, ניצול, שיעבוד וכיו"ב. בעוד כמה מלים: לא 'רק' על דרך השלילה (כלומר במציאות בה אין עבדות, אין מחנות כפייה, אין הפעלה שרירותית של כוח מצד השלטון על התושבים או מצד בעלי כוח על חלשים), אלא על דרך החיוב – 'חירות' להיות 'אותנטי'.

במלים אחרות, יומן הקריאה הזה מתייחס לספר העוסק בזווית מסויימת של פרק מסויים של ההיסטוריה הבלתי נגמרת של שאיפת האדם לחיים חופשיים ואותנטיים. ומה זה בדיוק? גם לי לא ברור, לכל היותר על דרך השלילה. אבל כאמור, כל הוגי הדעות שעסקו בנושא מיום היות הומו-סאפיינס בעולמנו, לא הסתפקו בהגדרה על דרך השלילה (אבל להבנתי המוגבלת גם לא הצליחו אף פעם לתת תשובה מניחה את הדעת על דרך החיוב).

ב. מי כתב את הספר הזה, מתי ראה אור ועל מה הוא, ומה פתאום נזעקתי לכתוב עליו יומן קריאה ואף לשתפו

מי כתב – ציטוט מהכריכה האחורית: "יצחק יוליוס לבנשטיין (אבנארי) קנה את השכלתו הפילוסופית בהיידלברג. שם קיבל תואר דוקטור על סמך מחקרו בתורת הגל. היה מתלמידיו הקרובים של הפילוסוף הנודע קרל יאספרס. בשנת 1927 פירסם ספר בשם 'רעיון המדינה של הגל, דו-פרצופיותו והשפעתו במאה ה-19'. עם התגברות האנטישמיות והשתלטות הנאצים הפסיק את עבודת המחקר שלו באוניברסיטה, ובשנת 1933 עלה ארצה. כאן עבד במלאכות שונות ורק בשעות הפנאי המשיך במחקרו. ב-1946 פירסם חוברת בשם 'מהפכה לאן?'  (ב'עם עובד') וכן מאמרים בנושאים סוציולוגיים ופילוסופיים ב'דבר', 'הארץ' ו'מולד'. רק לפני 4 שנים [כלומר ב-1968] יכול היה לשוב ולהקדיש זמנו למחקר".

בויקיפדיה לא מספרים עליו כלום ובחיפוש לא מספיק עקשני ב'עיתונות יהודית היסטורית' לא מצאתי עליו כלום, אבל יתכן והיתה הבוקר בעיה באתר שלהם, אז אם עד שיומן קריאה זה יתפרסם מישהו משלושת קוראיו ימצא מידע נוסף, אשמח לקבלו. 'אפילו' כאן בתגובות. הלאה.

מתי ראה אור? המשך ציטוט מהכריכה האחורית: " 'התיתכן מלכות החירות?' שהוצא לאור לראשונה על ידי 'מכון ליסט' בבאזל ב-1970, ואשר זכה להערכה חיובית ביותר, הורחב לצורך ההוצאה העברית על ידי המחבר שהוסיף פרק על השמאל החדש ועל סין". ובקיצור: עם עובד, 1972.

על מה הספר? בהמשך למה שנכתב בפרק א' של יומן קריאה זה, וכפי שניתן להבין מכותרת הדוקטורט של לבנשטיין ותחומי עיסוקו בהמשך, הספר עוסק באופן בו התמודדו כמה וכמה הוגי דעות – בראשם מארקס אבל לא רק הוא, וגם הוא לא 'סתם' אלא בהקשרו – בשאלות החברה הכלכלה הפוליטיקה התרבות והיחסים ביניהן בדורות האחרונים, הדורות של המהפכות המפורסמות, הצרפתית, האמריקנית, התעשייתית, המדעית, הדמוגרפית, התרבותית.

ומה פתאום נזעקתי אליו? בזכות כותרת המשנה – "מארקס נגד המארקסיזם". זכיתי ללמוד אצל אחד מבכירי ההיסטוריונים בארץ, פרופ' דני גוטווין, שבין השאר פרסם מאמר תחת כותרת ממש זהה ברוחה: "ברוכוב, הבורוכוביזם והבורוכוביסטים". רק מקריאת שתי הכותרות (זו של אבנארי וזו של גוטווין) אמור הקורא להבין שיש פער חשוב בין מה שאמר וחשב והציע 'הגיבור' המסויים, לבין מה שהבינו – או ליתר דיוק: בחרו להבין – לפחות כמה מאלו שהשעינו את הפוליטיקה שלהם על מארקס ועל בורוכוב (ובהשאלה מתבקשת: על ז'בוטינסקי ועל הרב קוק, כמו גם, סליחה, על יגאל אלון ואפילו כלומר 'אפילו' על רבין).

והנה תשובה קצרה על השאלה מה פתאום נזעקתי אליו: כי 'מאז שאני זוכר את עצמי' (אפשר לחשוב...) נטיתי לבחון פערים מסוג זה, לא כי אני חכם גדול (אני לא, לכל היותר חרוץ מעל לממוצע, כלומר קורא לא מעט), אלא כי למדתי ממש מזמן שרוב האנשים לא טורחים להבין ברצינות את הדברים שהם מדברים עליהם, וכתחליף למאמץ המעיק הזה, הם מנפנפים בשמות (כמו מארקס, או התנ"ך, או הגמרא, או מנחם בגין, או הרב"ן – רבנו בנימין נתניהו, או דוד פסיג או יצחק בריק ותמשיכו לבד).

ועל תרומתי הקטנה (וחסרת המשקל שבכל זאת קיימת ונודה לה על כך) למיגור התופעה (שאין סיכוי שתמוגר אי פעם), חתמתי לא מזמן תחת הכותרת "לגופו של עניין – להקדים ידיעה לדעה" (מנדלי מוכר ספרים, 2023).

כי זה מה שעושה יצחק לבנשטיין אבנארי בבואו לדון בשאלה שהעסיקה (בין השאר) את מארקס ("התיתכן מלכות החירות") ומעסיקה אותנו גם היום: דן בדברים  (של מארקס ושות') לגופם.

ומסקנתו המרכזית מופיעה – כפי שצריך – בכותרת המשנה של ספרו המשובח (עדיין ניתן להשיגו בחנויות יד שנייה): "מארקס נגד המארקסיזם".

וזו כמובן הסיבה שאני מפרסם את יומן הקריאה הזה. כי עד מותי (זו הכוונה בכל אופן) אתרום את שלי לבלימת התופעה הרווחת (שהניצחון בנוק-אאוט שמור לה מלכתחילה), לומר דברים לא מבוססים, לא לגופו של עניין, נטולי הקשר, כי ככה נאה וככה 'בא-לי'.

ג.             מה עוד כתוב בכריכה האחורית?

ואני שוב מצטט: "האומנם בהגותו של מארקס היו טבועים כבר שרשי כשלונותיו והסתאבותו של המארקסיזם בגלגוליו המאוחרים: היותו לדוֹגמה מקודשת שאין עליה עוררים, יומרתו לגאול את האדם והחברה מכל מצוקותיהם, נקיטתו בדרך הדיקטטורה הביורוקרטית והטרור? מה היו נקודות התורפה בהגותו של מארקס, שהולידו את כל אותם עיוותים? המחבר בוחן בעיות אלו באמצעות ניתוח תורתו של מארקס תוך השוואה ועימות עם תורותיהם של רוסו, קאנט, הגל והכלכלנים הקלאסיים, ולאור עיוניו של מאקס ובר; הוא שופך אור חדש על מסקנות שהגיע אליהן מארקס בתקופת חייו האחרונה, ואשר בהן התגבר על נקודות התורפה הפטליות בהגותו הקודמת; והוא מתווה על יסודן דרך לתחיית המחשבה המארקסיסטית"

ד.             מתבקשת 'שורה תחתונה' פרי המחבר. הנה היא:

קודם כל הגדרת הבעיה: "כך מתהווה הדילמה, שהמנגנון הביורוקרטי והטכנולוגי מתעצם כל־כך, עד שהוא משעבד את האדם לשירותו, במקום שהוא ישרת את האדם".

במלים אחרות: המהפכה התעשייתית על כל מימדיה הנוספים, נוצרה מתוך שאיפת האדם מאז ומעולם (שאיפה הממשיכה את זו של כל יצור חי אחר), להבטיח כמה שיותר וודאויות במציאות טבעית עויינת (חום, קור, רעב, מחלות, שריפות, בצורות, רעידות וכן הלאה, וזה עוד לפני אסונות מעשה-ידי אדם או דמוי אדם, כמו מונגולים, נאצים או נוח'בות).

המהפכה התעשייתית אכן הצליחה למגר רעב באופן מוחלט, ואת רוב המחלות הקשות. אבל במקומות בהם היא מתפקדת באופו סדיר וסביר ("המערב", הכולל כמובן את יפן ואת הודו ועוד מקומות), היא יצרה שיעבוד חדש: של האזרח למערכת, של האדם למכונה.

וממשיך לבנשטיין לתאר את הבעיה: "מה יעשה האדם לבל יהא המנגנון 'שולט בו ככוח עיור'? לזאת תיתכן רק תשובה אחת: אל יסמוך על ההתפתחות החמרית, אלא יבקר את הביורוקרטיה, בניגוד להתפתחות החומרית, במידה כזאת, שהיא תמלא את תפקידה בשירותו של האדם".

במלים אחרות (של לבנשטיין): "גם המהפכה הסוציאלית אינה יכולה להצמיח את החירות האמיתית - שכן זו עומדת מעבר לסדרי החברה - ואינה יכולה "להפוך את האינדיבידואום לסוביקט אחר". והוא מסיים באזהרה: "מהפכנים אידיאליסטיים, שאינם רואים את ההכרח שרצון האדם אינו מסוגל ליישבו, יחוללו רק שואה".

ומוסיף (וזוהי – בעמ' 210 - באמת השורה האחרונה בספר, לפני כמעט 40 עמודים של הערות שוליים, רובן מעשירות ומרתקות): "זו גדלותו של מארקס, שתמיד היה בוחן את החזון באמת המידה של המציאות". או במלים ששימשו את כותרת המשנה של הספר: "מארקס נגד המארקסיסטים" (ובלבד שמדובר במארקס הבוחן את החזון באמת המידה של המציאות, כי גם הוא, כפי שנראה להלן, לקה בעיוורון מדי פעם, כמו כולנו).

 ה.            וא-פרופו "אמת המידה של המציאות" - אי אפשר שלא לומר כבר כאן כמה מלים על 'הביקורת השמרנית' כנגד כל הג'ז המארקסיסטי הזה

 שהרי אין טעם להיתמם. גם אם הספר הזה נפל לידי במקרה לפני בערך רבע מאה, הוא אקטואלי מאד לנוכח מתקפת הימין הכלכלי-מדיני בכלל, וחמור ממנו – אגפו הצעקני הליברטריאני, שאת מעמדו המוסרי אני מגדיר באנלוגיה למוסר של פציפיסטים במציאות של משמרות מהפכה, חיזבאללה, חמאס ושאר ירקות.

ואם זה לא היה ברור: ליברטריאניזם הוא עמדה שמתקיים בה יחס הפוך וכפול – פעם אחת: הפער בין היומרה הפילוסופית שלו לדלותו בפועל (בקיצור: טימטום מושלם שמבחנו פשוט: הנחות היסוד התלושות לגבי האדם והחברה וההתעלמות המוחלטת מכל מרכיבי המציאות הרלבנטית); ופעם שניה: ערכה המוסרי (כלומר העדרה המוחלט, הדומה כאמור לעמדתו המוסרית של הפציפיסט במציאות של רוע גלובלי מאורגן ופעיל).

באשר לשמרנות ההגונה יותר, זו שאיננה ליברטריאנית, ובכן זו ראויה להתייחסות עניינית, ובלבד שנושאיה (ובוודאי מבקריה) זוכרים שמדובר בשמרנות שהיא כל דבר להוציא שמרנות, מהסיבה הפשוטה שאת מרכולתה מציגה השמרנות במצב אנושי 'מהפכני' במובן העובדתי-הבסיסי (ונסתפק בהצבעה על המהפכה התעשייתית שבניגוד למה שמצופה מתלמיד תיכון לזכור, שהיא התרחשה בין 1780 ל-1830, היא לא מפסיקה להתרחש בכל מקום בעולם כל הזמן, והדברים ידועים לכל מי שמשלב את השכל הישר בהילוך ראשון ומשחרר את הקלאצ' במתינות).

מכאן שהשמרנות היא קריאת כיוון, כמו תיקון עולם, כמו ליברליזם, כמו סוציאלדמוקרטיה, כמו לאומיות, כמו דת ואמונה, כמו פרוגרסיביזם, וכמובן כמו כל השילובים (המבורכים יותר ופחות) של כל אלו או של חלקם.

ולכן השאלה היא לא האם – שמרנות, ליברליזם, סוציאלדמוקרטיה, פרוגרסיביזם, דת וכן הלאה – אלא איך (כי מה לעשות ויש גרעינים משותפים לכל אחת מהגישות הללו, וזו לא דעה אלא ידיעה), והאיך נמדד במה, ולכן אדם הגון אנוס על פי הדיבור לברר דברים לגופם.

ו.              תיאור העניין בו עוסק הספר במלים שלי – בתקווה שהצלחתי להבין את מה שקראתי

כלומר הפרק הזה הוא לא ממש 'יומן קריאה', אלא התייחסות לספר מתוך הדברים שאני עוסק בהם כהיסטוריון, כאזרח, כאדם. אם תקראו לזה 'המצב האנושי', אזרום. לא באמת עקרוני. כבר כתבתי קודם לכן בפרק הרביעי, על הפרדוקס של המכונה המודרנית. הנה זה שוב: האדם (כמו החתול) מתמודד עם אתגרי המציאות, ולכן (בשונה מהחתול) בונה כלים ההולכים ומשתכללים. אם יש הבדל תהומי בין האדם לבין כל היצורים הטבעיים-אורגניים האחרים, הבדל בולט לעין, הרי שזהו ההבדל: האדם הלך והעמיק את תלותו לקיומו בכלים שהוא יצר על מנת להשתחרר מתלותו הקיומי באתגרי הטבע.

הנה זה שוב, ובמונחים עכשוויים שכל אחד מאיתנו יכול לראות בעין אפילו אם היא וחברתה עצומות: 'אפילו' כוס מים (משאב הטבע האלמנטרי ביותר, לאדם, לחתול ולאבטיח) לא יכול אדם לשתות מחוץ לתחום ממשלתה של המכונה התעשייתית. שוב, זו לא דעה, ולא 'נראטיב' ולא קישקוש דומה אחר, אלא עובדת מציאות אובייקטיבית שאין לערער עליה.

יש להרהר אחריה, בלי ספק, ואת זה עשה מארקס, ואת זה עשו אחרים שלבנשטיין מזכיר בספרו, רוסו למשל, ואדם סמית, ודייויד ריקרדו, וכמובן הפילוסופים הגרמנים המהוללים, קאנט, הגל ואחרים. ההבדל ביניהם לבין אנשים שהחלו לדון באותן שאלות לקראת סוף המאה ה-19 – ומכס ובר הוא הבולט ביניהם לדעתי ולא רק לדעתי ולדעת לבנשטיין, אלא לדעת רבים אחרים – הוא בכך, שבעוד שאנשי המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, עמדו נפעמים, אולי אפילו לא פעם מבוהלים, לנוכח עוצמת השינויים הדרמטיים, עד כדי כך שהם קפצו למסקנות מרחיקות לכת (הגל לכיוון אחד – המדינה; מארקס לכיוון אחר – הדיקטטורה של הפרולטריון; אחרים – רוברט אוון למשל – לכיוון של אוטופיזם פנטסטי), הנה אנשים שהלכו בנתיב של מכס ובר לקראת תחילת המאה ה-20 הבינו את המגבלות, הבינו את המורכבות, הבינו את המימד האבולוציוני – המנוגד לרבולוציוני (לא משנה באיזה כיוון) – של המציאות האנושית.

מה ראה ובר? טוב, מה הוא לא ראה זו שאלה שיותר קל לענות עליה. בכל אופן, שמו של ובר קשור בין השאר במושג 'הביורוקרטיה'. שם נרדף למנגנון שכולנו מכירים היטב לטוב ולמוטב.

לטוב: כי ללא מנגנון כאמור אין לנו מים לא בברזים ולא בבקבוקי פלסטיק ארוזים במפעל תעשייתי שאי אפשר לקיים ללא מנגנון. שוב, זו לא דיעה אלא עובדה.

ולמוטב (שזה ביהודית-עתיקה צורה מנומסת לומר 'לרע'): כי המנגנון לא פעם שרירותי במובן הרע של המושג, עיוור, עריץ, נטול חשיבה עצמאית (הבודקים הבטחוניים בכניסה לכל תחנת רכבת זו דוגמא מוכרת: מה בדיוק התיזה המנחה אותם בשאלת השאלות 'יש לך נשק'?), וכן הלאה.

אנרכיסט, ליברטריאן, או כל סוג אחר של טיפש, ידבר בגנות הביורוקרטיה (וילך לשתות מים שבלי הבירוקרטיה פשוט לא יתקיימו, אבל טיפשים הם טיפשים לא כי אין להם שכל – לכולם יש באותה כמות בערך – אלא כי הם מקפידים לא לעשות בו שימוש).

אוטופיסט-מארקסיסט ידבר בזכות הביורוקרטיה ויכנה אותה 'דיקטטורה של הפרולטריון', שבהיותה כזו – כלומר שייכת לפרולטריון, כלומר לעובדים, כלומר לרוב, כלומר לעם, כלומר למנושלים, כלומר למסכנים וכדומה – היא מראש קדושה לא משנה אם אלו שיושבים בראשה עושים שבת ודאצ'ות ונהנתנות על חוף אודסה לעצמם, ומחנות ריכוז למי שלא ממהר למחוא כפיים.

מכס ובר ואלו שהולכים בשיטתו – משלבים את השכל הישר בהילוך ראשון ומשחררים לאט את הקלאצ' – מבינים את הדבר ואת היפוכו, ואת קיומו ההכרחי הן של הדבר והן של היפוכו.

ומכאן לצירוף לשוני אחר המזוהה עם מכס ובר: "לשחות נגד הזרם". ולצירוף נוסף, פחות מוכר, ששימש ככותרת להרצאה האחרונה שלו (הוא מת ב-1920), ואחר כך גם לחוברת שתורגמה אפילו לעברית (1962): "הפוליטיקה בתורת מקצוע".

ולסיכום כל המהלך הזה, ממש בקיצור: כדי לתקן את העיוותים הנוצרים בהכרח מעצם קיומו ההכרחי של מנגנון, יש להפעיל פוליטיקה של נגד הזרם.

ז.              לאן זורם הזרם ולאן יש לחתור כנגדו?

'נגד הזרם' אין פירושו לומר את ההפך כפי שמבינים רוב הלא-מבינים-מחייהם המאכלסים היום את האקדמיה (הם הרי מכשירים "אקטיביסטים" ואקטיביסט טוב לא חייב ללמוד שום דבר, בוודאי לא מהעבר, כי הוא מצוייד ב"ערכים" הנכונים וב"עמדות" הראויות, אחרת קשה להיות "אקטיביסט").

'נגד הזרם' גם אין פירושו אנרכיזם נבוב כמו זה שמציעים הליברטריאנים או כל סוג אחר של גישות המבוססות על הפניית הגב למציאות.

מכאן ש'נגד הזרם' ראוי לשמו הוא כזה הלוקח בחשבון כל הזמן את מרכיבי המציאות ומבין את אחריותו כלפיה. מה שמוביל אותנו בדלת הראשית לעוד הבחנה ידועה פרי מחשבתו של ובר, שהפציר בפני שומעיו באותה הרצאה אלמותית, להבחין בין מוסר של כוונה ("להחזיר את החטופים עכשיו"!!! "חייבים תהליך מדיני!!") לבין מוסר של אחריות.

אכן כן: ללא כוונות אי אפשר ללכת לשום מקום. אבל היוצא לדרכו וכל מה שיש ברשותו הן כוונות, לא יגיע לשום מקום. אדרבא, סביר להניח שהוא יפול בבורות עמוקים למדי. למה הדבר דומה? לתפקיד כוכב הצפון במלאכת הניווט: ללא כוכב צפון אין דרך לקבוע נתיב נכון או מוטעה, קל וחומר 'לחשב מסלול מחדש' במקרה של טעות. אבל צעידה בלילה חשוך רק לכיוון כוכב הצפון, תביא ללא ספק למבואות סתומים, כי לא פעם על מנת להתקדם צפונה, יש לפנות מזרחה, ואז מערבה, ואפילו דרומה ואז צפונה, וחוזר חלילה.

והנמשל חמור מהמשל: כי במציאות הפוליטית והחברתית הצפון איננו מושג לעולם. לעולם תהיה היסטוריה, כל עוד יהיו אנשים. היטיב לנסח זאת ההיסטוריון הישראלי יהושע אריאלי שבימים בהם התנהל בלהט הויכוח על עצם קיומה של היסטוריה ועל עצם יכולתם של היסטוריונים לפענח תמונות עבר (רעיון שנדחה על ידי "הביקורתיים" שכוכב הצפון שלהם היה "הנראטיב", מקום מפלטו של הנבל והשקרן), סיכם את מהותה של ההיסטוריה במלים אלו: "אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה".

רוצה לומר, בני אדם ("החברה") יכולים לכתוב היסטוריה של הכלבים והסוסים שלהם, אבל עוד לא נולד הסוס, ואפילו לא הדולפין הנבון והמוכשר שכתב היסטוריה על הלוויתנים, או על בני אדם.

ובמציאות ההיסטורית שהיא כמו לומר המציאות האנושית, החתירה לממלכת החירות תתקיים לנצח, כל עוד יהיו בני אדם בעולם. והחתירה הזו – כך ובר (ורבים אחרים) – דורשת הליכה נגד הזרם, אבל מתוך מוסר של אחריות, ולא רק של כוונה.

ח.            אז איך מבדילים בין שני סוגי המוסר? די פשוט: האם מתקיים או לא מתקיים בהם 'לגופו של עניין'.

וזה עיקר כוחו של הספר ותרומתו להבנת ההיסטוריה הרחוקה-הקרובה הזו, ההיסטוריה של הנסיונות לתאר את המציאות המשתנה ('עידן המהפכות'), להצביע על בעיותיה ואתגריה המרכזיים, ולהציע כיוונים להתקדמות לכאן או לשם. כי כאמור, גם החלופה 'השמרנית' כביכול, איננה יכולה להתקיים מבלי שהיא נעה במרץ לכיוון כזה או אחר. גם בה מתקיימים הדברים שהכניס לואיס קרול לפיה של המלכה האדומה בבואה להשיא לאליס עצה: "את חייבת לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר במקום". ויוכיחו החרדים, והדברים ידועים לכל מי שעיניו בראשו.

וכאן בדיוק ניתן להבין סוף סוף באיזה מובן מארקס הוא נגד המארקסיזם (או מדוע ברוכוב אף פעם לא היה בורוכביסט): מצד אחד פעל מארקס האידיאולוג-הפוליטי, האיש שכמו רבים לפניו ואחריו בעת החדשה, הבין כיצד ניתן לעשות שימוש במלה הכתובה על מנת להניע אנשים.

ומכאן מקור המושג 'תנועה', ובגרמנית זה נשמע מדוייק עוד יותר: באוועגונג, מלה שהשורש שלה הוא 'וועג' שזה פשוט "דרך", כי 'תנועה' פוליטית וחברתית מתאפיינת ב"דרך", ול"דרך" אין שום מובן ללא שברור להולכים בה מאין היא באה ולאן רוצה להגיע, ומכאן מתבררת עוד יותר חשיבותו של משל הניווט וכוכב הצפון.

אבל מהצד השני, היה מארקס שישב שנים על גבי שנים במוזיאון הבריטי ובחריצות סגפנית חידד ושכלל והעמיק את הבנת המציאות שלו, עד כדי כך שבהזדמנות אחת לפחות, אמר לאחד מחסידיו "אינני מרקסיסט".

אבל היה גם צד שלישי, עליו עמד לבנשטיין, כשתאר כיצד לקה מארקס בעיוורון, כאשר את הביקורת שלו על הגל, לא הקפיד ליישם על עצמו.

נסביר: הגל כידוע העלה לראש פירמידת ההוויה את המחשבה, את "האידיאה". לבנשטיין מביא בעניין זה (עמ' 117) ציטוט-מכין של מארקס, כלומר ציטוט שתפקידו לשמש כמנוף לביקורת של מארקס על הגל: "אצל הגל תהליך החשיבה הוא הדמיורגוס [האל היוצר] של הממשי, שהוא איננו אלא לבושו החיצוני של תהליך החשיבה".

במלים אחרות, ובקיצור: הגל הסביר שבראשית היתה האידיאה. ממנה נגזר הכל.

מארקס הפך את הדברים על ראשם: "אצלי אין האידיאלי אלא העתקתו של החומרי ותרגומו במוחו של האדם".

מכאן ברור מדוע התאמץ מארקס להבין לעומקו את הדינמיקה והאנטומיה של העולם החומרי, כלומר של המהפכה התעשייתית. תרומתו בעניין זה היא מעבר לכל ספק, ורק אנטי-מארקסיסט דוֹגמטי יכחיש זאת. אלא שמארקס נפל גם הוא במלכודת הדבש של הדוֹגמטיוּת  (המלכודת מתוקה כי היא – כמו הדבש – נותנת תחושת מתיקות עילאית, אבל שבניגוד לדבש שהוא בסך הכל סוג של מזון חביב, עומדת לא פעם בבסיסה של יהירות יודעת-כל, המאפיינת למרבה הצער תנועות ואישים עד ימינו אלו, והדברים ידועים).

מרוב רצון להראות להגל ולתלמידי-הגל, שההוויה היא הקובעת את התודעה ולא להפך, נאלץ מארקס האידיאולוג-הפוליטיקאי להתעלם מסתירות זועקות של קביעתו זו, כמו אמנות יוון הקדומה, אותה מביא לבנשטיין כמה וכמה פעמים כדוגמא לאמנות שאולי נולדה כשיקוף של 'הבסיס', אבל שעם הזמן יצאה לעצמאות גמורה עד כדי כך ש'אפילו' מארקס נאלץ להודות באיכותה "הנצחית".

ומי לא יודע להצביע על הסתירות בין אושוויץ למוזיקה הקלאסית שהנעימה את ערבי המשפחה החביבים של מנהלי תעשיית המוות? כיצד בטהובן ('בניין העל' על פי העגה המארקסית) מבטא במקרה הזה את "הבסיס"? ומי שלא מעוניין בדוגמאות-שואה, מוזמן לעיין באינספור דוגמאות אחרות, כמו למשל האמנות וחיי הרוח של אנשי הדרום בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-19 (יודעי דבר ידעו להראות לכל המעוניין שחיי הרוח בדרום היו עשירים ומעודנים לאין שיעור מאלו של ניו יורק ואפילו ניו אינגלנד באותה התקופה), או הספרות הרוסית האדירה של המאה ה-19, שעלתה כפורחת בימי שלטון הצארים הארורים באימפריה הרוסית.

לבנשטיין איננו מסתפק במארקס, ומצביע על עוד ועוד דוגמאות של הוגי דעות שפעלו בתקופה הנדונה באופן דומה, כשהמשותף להם הוא הנחת היסוד המוטעית, שהאדם הוא יצור רציונלי ורציונלי בלבד, ולכן כל שנותר הוא לפענח את שורש ההוויה האנושית (החפיפה בין רצון הכלל לרצון הכללי כפי שהציע רוסו; האידיאה כבסיס המדינה כשיטת הגל; או החומר וניהולו על פי האינטרס המעמדי בדרך לחברה על-מעמדית כשיטתו של מארקס) ומשם להראות לבני האדם את הדרך למלכות החירות.

לבנשטיין מנסח את הדברים באופן בהיר למדי, כמו למשל כשהוא מעלה שאלה רטורית רלבנטית כל כך לישראל של המאה השנייה לציונות: "התיתכן בכלל דמוקרטיה שבה יהיה מצפון היחיד זהה לאינטרס של המדינה? כלום אין ניגודי-דעים בלתי פוסקים ופרישות אף בחבורות קטנות כגון בקיבוצים?" (עמ' 63) או קביעתו-אזהרתו זו (עמ' 65): "אוי לעולם כשהפוליטיקאים עיוורים מלראות את האי-רציונליות של האדם ושל העולם", שעל כך יש להוסיף שגרועים בימינו מן הפוליטיקאים הם אנשי אקדמיה, יוצרים למיניהם ו"אקטיביסטים".

זמן קצר לאחר ובר כתב סופר צרפתי רגיש ואהוב: "ילדים, הזהרו מעצי הבאובב". יעברו עוד כמה שנים ומתבונן שנון ונוקב אחר, יכתוב את 'חוות החיות' האלמותית, המתארת עולם הנשלט על ידי מהפכנים דוגמטיים – "אקטיביסטים" במונחי ימינו – שבמקום לבחון את הדברים לגופם במלוא או לפחות במרבית-מורכבותם, מחלקים את העולם לבעלי שתיים או ארבע רגליים. הנה מוטלים הנמשלים לפנינו שורה ארוכה ארוכה של בעלי שתי רגליים: גברים לבנים סטרייטים, יהודים חופשיים בארצם, תעשיינים ויזמים במערב, סתם אזרחים חרוצים ושומרי חוק, ומולם היפוכם, כולם מלאכים צחורי כנף צודקים מראש ובכל מצב.

ט.            השמאל החדש (שמפה לשם כבר הקריח, גידל כרס ובכמה מקרים מת משבץ בגיל 55, אבל שהוכיח שוב את חיוניותה האלמותית של האיוולת האנושית)

ב-1953 כידוע הלך לעולמו 'שמש העמים'. בכמה קיבוצים בישראל ביטלו את חגיגות הפורים, ומה עשו ברחבי העולם באותו הזמן ביחס לאותה טרגדיה, דורש המשך עיון, בהזדמנות אחרת.

אמנם מארקסיסטים נאמנים – רוזה לוקסמבורג למשל, ואנשים פחות מוכרים יחסית אך חשובים לא פחות בזירות אחרות, כמו לא מעט מאנשי 'הפארווערטס' היהודי-יידישיסטי-ניו-יורקי – ידעו כבר בזמן אמת על מעלליו של העריץ הרצחני הזה, אבל מצד שני גדולים ואדירי-רוח כמו סארטר התקשו להודות במה שכל מי שרצה לדעת ידע על הנעשה ב'עולם המחר' הסובייטי.

אבל מ-1953 המאמץ "להרחיק את המרקסיזם מסטלין" כהגדרתו של לבנשטיין, קיבל משנה תוקף. זה הרקע – אחד מהם בכל אופן – להופעת 'השמאל החדש'. לא במפתיע, כמו כל 'חדש' שמכריז על עצמו כ'חדש' גם אם בפועל הוא 90% ישן, גם 'השמאל החדש' נדרש בדיוק לאותה השאלה שהעסיקה את מארקס: מעמדה של האמנות ביחס לתיאורייה המטריאליסטית (או ה'דיאמאט' בז'רגון הסובייטי: הלחם של דיאלקטיקה-מאטריאליסטית).

אבל בשונה מהימים בהם מארקס דן בשאלה הזו כשהוא ומשפחתו קופאים בקור הלונדוני ונשענים לפרנסתם על כיסו הנדיב של פרידריך אנגלס, הנה הפילוסופים של 'השמאל החדש', שחלקם קדמו לו בערך ב-20 שנה, דנו בקושיה על בטן מלאה, כשהם נהנים ממנעמי הקפיטליזם המשוקץ.

לא במקרה הם הגיעו ברובם למסקנה שלא רק שהאמנות עצמאית במהותה, אלא שבניגוד לתיאוריה המארקסית אודות הכרחיות המהפכה וכן הלאה – תפקידו של הפרולטריון, הדיקטטורה שאיננה אלא דמוקרטיה באשר הפרולטריון הוא הרוב ומבטא את רצון הרוב ואת התקדמות ההיסטוריה גם יחד – הלכה והתפתחה גישה השמה את הדגש על האסתטיקה של האמנות ככלי המרכזי למהפכה החברתית.

לבנשטיין מביא בעניין זה  (עמ' 175), את מסקנותיו של יורגן האברמאס, "אחד הפיקחים מבין המלומדים המארקסיסטים הצעירים" כהגדרתו, שבחן את התיאוריה המארקסית והראה כי: "1. שוב אי־אפשר להסביר מעשים פוליטיים מתוך תלותם בבסיס הכלכלי", ושהצגת מבנה-העל כעומד בצילו של 'הבסיס' היא "משפט קדום של המטריאליזם ההיסטורי" ושיש לותר עליה. 2. בארצות הקפיטליסטיות המפותחות ניטל אפיו הכלכלי של הניכור, כיון שעלתה רמת החיים. 3. הואיל וציבור הפועלים איבד את הכרתו המעמדית, הרי ש"אין נמען לתיאוריה המהפכנית. 4.  אמנם יש דמיון בין מבנה החברה הקפיטליסטית לזו הסובייטית, אך בניגוד לה המערב מווסת עצמו באמצעות "משמעת עצמית", וכי "ההישגים של מדינת חוק" מבדילים אותו לטובה מן "הטרור הליגלי בדיקטטורה של המפלגה".

ובכן מה לדעת האברמאס נותר מכל המשנה המארקסיסטית ? רק ביקורת הניכור. הניכור אצל מארקס, נזכיר, הוא המצב בו יוצרם של החפצים – הפועל – איננו נהנה מהם אלא מישהו אחר. האברמאס ואחרים מסכימים כי הניכור כבר לא קיים בצורתו הכלכלית, אבל הוא קיים בצורה מסוכנת לא פחות: "ניוון הפנימיות של האדם והפיכתו לצרכן גרידא". עצם ההשתעבדות לצריכה היא היא "אבדן האנושיות", והרקע להופעת "האדם החד מימדי", כותרת ספרו של הרברט מרקוזה מ-1964.

המהפך הזה דורש התייחסות נוספת: אם לפני מלחמת העולם השנייה, פרסם אלדוס האקסלי את הדיסטופיה 'עולם חדש מופלא' (1932) המציגה את המימד השלילי של ההצלחה התעשייתית ליצור 'עולם חדש מופלא' עד כדי כך שבני האדם נשלטים קודם כל על ידי תכונותיהם הביולוגיות, הנה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר עם הצלחת המכונה התעשייתית לא רק לספק שפע אדיר בארה"ב אלא לשקם את אירופה המערבית מהריסותיה, נוצר אותו ניכור 'חיובי', שלדעת הניאו-מארקסיסטים היה לא פחות גרוע מזה עליו הצביע מאה שנים קודם לכן מארקס.

'השמאל החדש' אם כך, שמקורו בארה"ב, יצא לדרכו מתוך אכזבה מהחומרנות שאין צורך לומר שחבריו נהנו ממנו כעניין של שיגרה מובנת מאליה. לאכזבה היו גורמים נוספים: מלחמת וייטנאם מחוץ, ומבית רצח האחים קנדי (1963, 1968) ורצח לותר (1968). אלו נתפסו על ידי מקימי ה-SDS ('סטונדטים למען חברה דמוקרטית', 1962), כביטוי לבגידה של החברה האמריקנית בערכיה המוצהרים. ההתנגדות למלחמה, תחושת הבגידה והאכזבה מחומרנות-היתר הפכו לאנטי-ממסדיות אלימה, שזכתה לגיבוי תיאורטי מפיהם של ניאו-מארקסיסטים שהסבירו בכובד ראש מדוע אלימות היא הדרך לחזרה אל "האותנטיות", תשובת-התשובות לבעיית הניכור.

מעמד העובדים, שבזכות הצלחת המכונה התעשייתית הספיק בינתיים 'להתברגן', זכר את הימים בהם אלימות במסגרת החוק – הפגנות ושביתות – נענתה במקרה הטוב בצמצום זכויות ובמקרה הרע בירי אש אל תוך הקהל. בהתאם הוא למד את הלקח ולא ראה באלימות האנטי-ממסדית לשמה את "האל המושיע" של השחרור.

הנושא החברתי המהפכני החדש היה 'השחור המדוכא', שתרבות הנגד שיצר עוד מהימים הרחוקים של המוזיקה המשונה שנוגנה במרתפי 'היסמין' בניו-אורליאנס (ג'זמין=ג'ז), הפכה למקור השראה לאנטי-ממסדיות של 'השמאל החדש'. הוגי דעות שחורים דיברו על עצמם – תחי האירוניה – כעל היהודים שיוצאים ממצרים. אחדים אפילו הישוו את תנועתם 'הלאומית' לזו של הרצל.

הבורגנים הגברים הלבנים המשועממים מרוב שפע "מנכר", הוסיפו לתופעה את הערצת החושניות הגברית השחורה, גלגול מאוחר של אותו 'פרא אציל' של רוסו מהמאה ה-18, אב-הטיפוס של האנטי-ממסדיות וה'אותנטיות' שהרסה המכונה התעשייתית.

דחיפה נוספת לאותה מגמה באה מצידם של הוגי דעות כמו פרנץ פנון, שברא עולם רעיוני 'מניכאיסטי' (דואליסטי: שחור=טוב, לבן=רע), תוך התבססות על פסוק מפורסם מהברית החדשה: "האחרונים יהיו ראשונים והראשונים אחרונים", יעד שלשם השגתו נחוצה אלימות.

לבנשטיין אמנם ציין (עמ' 192) כי פנון הזהיר שאין להסתפק באלימות, וכי היעד הנכון הוא למעשה חזרה לערכים האמריקנים המקוריים, שנבגדו. לעומת מאלקולם איקס ואחרים, שראו באלימות את הדרך היחידה להשבת הכבוד השחור האבוד, פנון ואחרים הסבירו כי  למרות אכזבתם מן הדמוקרטיה האמריקנית, הם "לא איבדו אמונתם במין האנושי ובאפשרות של שחרור דמוקרטי".

אבל כפי שהוכיחו באזורנו מעריצי פנון – חברי אש"ף וארגונים דומים אחרים – הנטייה 'המהפכנית' היתה לאמץ את האלימות ולשכוח את הדמוקרטיה והאנושיות. כפי שניסח זאת לבנשטיין: "להיות מהפכן - זה יכול לעשות רושם מפואר ורומנטי, בייחוד כשאין אדם צריך לשלם את המחיר בנפשו או במאסר".

'מילא' כנופיות הרוצחים של אש"ף התמסרו לאידיאולוגיה הזו. "אפילו סארטר עצמו מסוגל היה לשקוע ברומנטיקה מהפכנית מנותקת מן המציאות" ואם הוא, אז הסטודנטים שלו "על אחת כמה וכמה! הם התלהבו מהעולם השלישי, מצ'ה גיבארה, מהו צ'י מין וממאו צה טונג, ונשאו לפני הפגנותיהם את הדגל של הויטקונג". היום הם מתלהבים מסינוואר ונושאים את הדגל של משמרות המהפכה ושל 'פלסטין'.

דברים שכתב לבנשטיין ב-1971  אודות "אורח ההשקפה השבלוני שלהם [ש]מנע אותם מלהבין את המציאות המסובכת של העולם השלישי", ניתן לכתוב היום על נכדיהם של מייסדי 'השמאל החדש'. וממשיך לבנשטיין (עמ' 193):

"בניגוד לפנון, שתקו האינטלקטואלים הרדיקליים בראותם את מנהיגי החירות בארצות הקולוניאליות המשתחררות, נהפכים לדיקטטורים צבאיים. הם לא מיחו על דיכוי בני־איבו בביאפרה או על דיכוי הכושים הלא מוסלמים בדרום סודאן. הם לימדו סניגוריה על כל מעשה נבלה, ואף את מעשי החבלה של טרוריסטים ערביים במטוסים אזרחיים, שבוצעו בארצות נייטרליות, דימו למעשי החבלה של תנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים".

מרקוזה היה מספיק נבון והגון כדי להבהל מהמפלצת שתרם להופעתה. האלימות האנטי-ממסדית בקמפוסים, הביאה אותו להצהיר: "מעולם לא הצעתי הריסת האוניברסיטות הקיימות, לא הטפתי לה ולא תמכתי בה... אני מאמין... כי האוניברסיטות האמריקניות - לא מעטות מהן, על כל פנים - עדיין הן מובילות של עולם ביקרתי באופן יחסי, ושל עולם חפשי באופן יחסי". שעל כך האשימו אותו הסטודנטים ב"אי עקיבות ישירה".

אחרים שהספיקו להבהל מהאלימות עוד לפני שצידדו בה, הציעו פנטזיות אודות החובה ליצור "תודעה חדשה" הנחוצה לביטול הניכור החומרי, זאת באמצעות יחס חיובי ויצירתי לעבודה, כך שהאדם בעל התודעה החדשה יוכל אפילו "להנות משטיפת כלים". מארקס עצמו באחד הקטעים הידועים בהם תאר באופן ציורי את 'עולם המהפכה', דיבר על האדם הלא-מנוכר, הקורא ספרים בבוקר, עובד בצהריים ודג להנאתו אחר הצהריים. אבל לבנשטיין מזכיר לנו כי  היו אלו דברים מפי "מארקס הצעיר", ש"מארקס הבוגר" אמר עליהם כי אין להם קשר למציאות, אלא רק "לשמים המאובכים של ההזיה הפילוסופית". ומוסיף לבנשטיין בעניין זה (עמ' 198), כי "מארקס הסתלק בהדרגה מהזיותיו הפילוסופיות, ככל שפנה אל חקירת המציאות".

דוגמא להתעלמות מהמציאות בשם "הזיות פילוסופיות" מביא לבנשטיין כשמספר כי ב-1971 דיווח בהתלהבות עיתונאי אמריקני שביקר בסין של מאו, על 'הדבקות במטרה' של האזרח הסיני, שבזכות מאו – שדיבר באותו הזמן בשבח המלחמה – השאיר מאחור את האדישות המזרחית הנכנעת.

ומנגד, התבוננות פשוטה במציאות, הביאה אנשי 'שמאל חדש' אחרים להתעלות מעל 'סבל' הניכור מההצלחה החומרית, ולהודות כי "גם בעתות שפע חשובה הרחבת הייצור לא פחות משהיתה בימיו של מארקס", שלו היה ברור כי הכרח לקיים את "האש המחיה של הייצור". אבל דווקא תובנה זו הביאה אנטי-ממסדיים אחרים למסקנה הפוכה: "המדע יצר את הטכנולוגיה ואת הביורוקרטיה; הטכנולוגיה הולידה את הפצצה, והביורוקרטיה עוסקת במניפולציה של הרוח. אם לזאת הוליכה האש - הבה נכבה אותה! קולות כאלה אינם מבשרים תרבות נגדית, אלא את קץ התרבות". לבנשטיין מראה (עמ' 199) כיצד צורת מחשבה זו היא 'ניאו-ניטשאניות', שכן הוגה הדעות המהולל אמר כי "הדבר הבזוי ביותר", הוא "איש ההופך הכל לקטנות".

מה נשאר מכל הג'ז הזה? הפניית גב למציאות; יאוש-מתפנק-נהנתן א-היסטורי ולכן א-פוליטי; הפקרת המרחב הציבורי; או בלשונו של א.ד. גורדון: "עיוורון מוחלט ומיסטיקה".

 י.              סוף דבר

 תחת הכותרת "גורל וחירות" מסכם לבנשטיין את מסעו הרעיוני-היסטורי, והפיתוי להביא את ארבעת עמודי 'סוף הדבר' במלואם גדול, אך כזה שניתן להתגבר עליו. השורה הראשונה של לבנשטיין היא זו: "ביקרתו של השמאל החדש על הציביליזציה התעשייתית בת זמננו היא השלוחה האחרונה של התנועה הנגדית, המלווה את הקפיטליזם המודרני משחר התהוותו". רוצה לומר, במלים שלי: 'השמאל החדש' הוא תשובה גרועה לשאלה מצויינת. היא מצויינת כי כולם שואלים אותה, 'אפילו' הליברטריאנים שסימנם המרכזי הוא ריחוקם האסטרופיזי מהמציאות. עד כדי כך היא חזקה, המציאות. אבל לא מספיק כך מסתבר כדי שתכפה על המתבוננים בה מחוייבות למרכיביה הגלויים.

לבנשטיין מתאר אותם, את מרכיבי המציאות, באופן הבא (עמ' 208): "הצורה הרציונלית של המשק והמבנה הטכני הרציונלי, שבהם נבדל הקפיטליזם המודרני מצורות קודמות של הכלכלה הקפיטליסטית, יצרו את שלטון החפצים באדם - זו ההגדרה הקולעת של מארקס". ובמלים אחרות שכתבתי כבר קודם: המכונה התעשייתית ('הצורה הרציונלית של המשק והמבנה הטכני הרציונלי') נולדה בהמשך למאמציו של ההומו-סאפיינס להשתחרר ממחסור. אלא שהצלחתו הפנומנלית לעשות כן, באה במחיר השתעבדותו למכונה ששחררה אותו מהשיעבוד למחסור.

הוכחה לכך שמארקס, או 'השמאל החדש' (או הליברטריאנים התלושים) הם חוליות בשרשרת ההתמודדות האנושית עם 'המצב האנושי' (בן 250 אלף השנים), היא הידרשותם של הוגי דעות רבים וטובים שפעלו בימיו של מארקס, אבל שבניגוד אליו "התאמצו לשווא 'להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית', כדברי המניפסט הקומוניסטי". לבנשטיין חוזר ואומר כי "רק הסוציאליזם השכיל להבין כי תהליך התיעוש, שמחולל הקפיטליזם המודרני, הוא בלתי נמנע", ואפילו רצוי, אלא שהסוציאליזם גם הבטיח "אלטרנטיבה לשלטון החפצים באדם", כך ש"הסדר הרציונלי של החברה יכוף את הייצור לשליטתם של היצרנים, וממילא יחסל את שלטון ההון".

איך זה נגמר (בינתיים) כולם יודעים: 'סדר רציונלי' כזה הביא לביורוקרטיזציה, שבלעדיה בלתי אפשרי לנהל את הייצור. מכאן לאכזבה הגדולה הן מהביורוקרטיה הסובייטית, והן מזו המערבית. לגבי זו של מוסקבה קל להראות את זוועותיה, אבל לגבי זו המתקיימת במערב, קשה להבחין מתי מסתיים תפקידה ההכרחי לייצור ולשפע, ומתי היא כלי מניפולטיבי פסול.

מסתבר כי כבר בכרך השלישי של 'הקפיטל', הסביר מארקס כי תמיד ימצא עצמו האדם מוכרח לעבוד, ומכיוון שבכל עבודה יש מרכיב של ניכור, תמיד תתקיים "מלכות הכורח", שרק מעבר לה מתחילה "מלכות החירות האמיתית", כלומר היא 'בהכרח' סוג של כוכב צפון שאף פעם לא מגיעים אליו.

מארקס שהלך לעולמו ב-1883, לא הספיק להדרש עוד לדילמה הזו – הצורך בביורוקרטיה לטובת השפע תוך הבנה שלביורוקרטיה צדדים אפלים – ולדעת לבנשטיין (ואני הגמד מסכים עמו), היה זה מכס ובר "שהמשיך את מחקרו של מארקס" והראה כפי שנטען לעיל, כי הדרך להתמודד עם הדילמה היא בהליכה "נגד הזרם" על יסוד "מוסר של אחריות". והשורה התחתונה של לבנשטיין (עמ' קובעת, כי "בהיסטוריה כמות שהיא תישאר החברה הכלכלית 'תמיד בגדר מלכות של כורח'. [וכי] מהפכנים אידיאליסטיים, שאינם רואים את ההכרח שרצון האדם אינו מסוגל ליישבו, יחוללו רק שואה. וזו גדלותו של מארקס, שתמיד היה בוחן את החזון באמת המידה של המציאות".

חישוב מסלול מחדש מחייב החלפת מפה – תקציר לממהרים: מה אני מציע? א. לדרוש אחריות מאחרים. ב. להמשיך "לבנות ולהיבנות בה". ג. לקוות שצדיקים ממוצא יהודי לא יפריעו (ובסוף הדברים הגרסט המקוצרת שפורסמה במקור ראשון בערב חג סוכות)

 
 
א.     על שני סוגי חישוב מסלול מחדש
יש שני סוגים של חישובי מסלולים מחודשים: האחד, השכיח, מתחייב ממצב של אובדן דרך, 'התברברות' בעגה הצהל"ית, אותו מצב המביא אנשים 'לאנוס את המפה', כמו למשל לזהות את גבעת המורה עם התבור, או את הגלבוע עם עבר הירדן. חישוב מסלול מחדש במקרה הזה מחייב הבנה אמינה של המפה הקיימת, וחזרה לנקודה המזוהה-בוודאות האחרונה, לצורך תיקון המסלול.
השני, נדיר יותר, מחייב קודם כל שינוי של המפה בכללותה. הדוגמא המתבקשת היא "המהפכה" הקופרניקאית: ההבנה שהשמש במרכז תנועת גרמי השמיים המוכרים והסמוכים, שאחד מהם הוא כדור הארץ שעד ל'אותו הרגע' "המהפכני" חשבו כולם שהוא ממוקם במרכז.
ולמה "מהפכה" במרכאות, פעמיים? כי מי שמכיר את סיפורו של קופרניקוס (החוקרת דאווה סובל כתבה בנושא ספר חשוב מאין כמותו), יודע שאפילו קופרניקוס עצמו, כומר נאמן לכנסיה הקתולית אך מבלי שנאמנות זו שיבשה את צלם האלוהים שבו – יכולתו לעשות שימוש בשכל – לא הבין שהוא מייצר מהפכה.
וכפי שכולנו יכולים לראות ממש כרגע, שוב מסתבר שחישוב מסלול מחדש מהסוג השני הוא משימה קשה. אבל אין לה תחליף.

ב.     ומהמשל לנמשל – הבעיה היא מפת המושגים
 הנמשל ברור: מקומה של ישראל בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. או בשתי מלים: שלום ובטחון. שזה בעצם – והנה כבר התחלנו לחשב מסלול מחדש – מלה אחת: בטחון.
הנה, לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר, מפת המושגים עמה גדלתי כאזרח, חייל, אב למשפחה, שכן בשכונה והיסטוריון בעל דרגת פרופסור (הקשר בין השלבים הללו לא הכרחי, אבל הגיוני ואין צורך לעמוד עליו כרגע, וניתן אולי לסכמו בטיעון קצר אחד: העובדה שאני ומשפחתי לא מצליחים להגיע למנוחה ולנחלה של 'להיות עם חופשי בארצנו', עומדת ברקע העניין העצום שלי בתהליכים שמונעים ממני ומיקירי ומשכני 'להיות עם חופשי בארצנו', והעניין העצום הזה הפך עם הזמן ובעיקר עם מליוני מלים נקראות, נכתבות ומדוברות, למקצוע):
1.      כל בני האדם – עוד לפני שהם טאטארים, סקיתים, הונים, פלסטינים או מתנחלים -  הם קודם כל בני אדם, וכבני אדם הם פועלים על פי תכתיבי 'פירמידת הצרכים של מאסלו'.
2.      לכל מטבע יש שני צדדים. האמת עוברת באמצע. לכל אחד האמת שלו. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
3.      בכל עם יש מיעוט "קיצוני".
4.      רצון טוב הנובע מנדיבות אבירית תורם לקירוב לבבות ובמשתמע לשלום.
5.      מלחמה זה דבר רע, אבל אם אין ברירה אזי רק מלחמת ברירה היא מלחמה לגיטימית, וגם עליה להסתיים כמה שיותר מהר.
6.      כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
7.      לאומיות ודמוקרטיה, קל וחומר סוציאלדמוקרטיה, מהווים סתירה קשה, אם לא מוחלטת.
8.      מקור הסכסוך הוא ההתנחלויות בכלל והלאומנות היהודית-הגזענית בפרט.
9.      נסיגה לקו הירוק היא הדרך היחידה לפתור את הסכסוך.
10. הציונות מראשיתה טעתה, ובהמשך הטעתה את ממשיכיה: בארץ הזו חי עם בעל שורשים היסטוריים עמוקים שטענתו לגזל ארצו מוצדקת ויש להתחשב בה, גם אם יש צדק בתביעה הציונית לשיבת היהודים לארצם.
11. אם יש ליהודים חוק שבות, לפלסטינים יש זכות שיבה.
12. ישראל תלויה לקיומה בארה"ב באופן מוחלט.
13.  החברה הישראלית היא חברת 'מהגרים' נטולת מכנה משותף, ותפקיד המצב הבטחוני הוא לשמש כ'דבק' בלעדיו החברה הזו תתפרק, ולכן ברור מדוע לשלטון 'הימין' חשוב להנציח את הסכסוך.
14. עד שלא נשלוט בשפה הערבית, לא נבין את שכנינו, וללא הבנת שכנינו אין סיכוי להתקרבות בין העמים, קל וחומר לשלום.
15. ערביי ישראל הם גשר לעולם הערבי.
16. יש חשיבות מכרעת לדימוי של ישראל במערב ולכן על ישראל להקפיד על האופן בו היא מתנהלת בכלל ואל מול התקשורת הבינ"ל בפרט. ראייה לכך שהיא איננה עושה זאת מספיק טוב (כי "ההסברה הישראלית גרועה") היא בעובדה שרוב הצעירים במערב תומכים באויבי ישראל.
17.  ישראל משוסעת מבפנים באופן 'חסר תקדים', וכפי שלימד העבר הרחוק (בית ראשון, בית שני) 'שנאת החינם' תביא לחורבננו הכמעט-וודאי (כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה אלא אם לומדים אותה).
18. כל הפוליטיקאים טיפשים במקרה הטוב, שקרנים וטיפשים במקרה השכיח, טיפשים שקרנים מושחתים וסקטוריאליים במקרה הסביר והמוכר והידוע. תשאלו את העיתונאים, הם יאשרו את זה. כי "הכל פוליטיקה" במקרה הרע (והשכיח), או במקרה הטוב "הכל אנשים".
19. תהליך מדיני (המנוגד בתכלית לפעילות צבאית) פירושו אחד ואחד בלבד: ויתור ישראלי תמורת שלום ("עכשיו" או "כנראה" או "אולי" ובכל מקרה עדיף 'תהליך מדיני' על אזעקות וביטולי טיסות).
20.  אחד אלוהינו.
 
ג.      כיצד פעלה מפת המושגים הזו עד ה-7 באוקטובר? או: ממאסלו לאוסלו
 
דומה שאין  צורך לפרט, אבל כדי לשמור על מבנה טיעון רציף ועגול, אין ברירה. בכל אופן קל לראות איך כל, אבל כל ההיסטוריה המדינית של ההתיישבות הציונית, להוציא את הארוע הלא מוכר של 1919, מ-1922 ועד ל-7 באוקטובר, מסתדרת היטב על פי כל מפת המושגים הנזכרת:
מצד אחד תומכי 'התהליך המדיני', שעל בסיס 'פרדיגמת מאסלו' ועל בסיס הנחת היסוד של 'סימטריית-קיצוניים-בשני-הצדדים', מתודלקת ב'רצון-טוב' של נדיבים (וחזקים כי חיל האוויר ו-8200 והייטק ומה לא), פעלו בפנים נגד 'הימין הקיצוני' ובחוץ בעד קואליציית ה-DNC, ה-BBC, ה-CNN וה-NYT (תחת ניצוחו של 'העיתון לאנשים חושבים') כדי לקיים 'תהליך מדיני' כאמור, שפירושו ויתורים ישראלים הנחוצים לקידום "השלום".
ומצד שני את משבשי 'התהליך המדיני', שמצד אחד שיחקו את משחק 'התהליך המדיני' (ע"ע 'נאום בר-אילן' 2009, טו-סטייט-סולושן), כשבמקביל הם עסוקים בלהוכיח שהתנחלויות הן לא-לא חוקיות, וכי ניתן לקדם תהליך מדיני בלי התניות ('הסכמי אברהם') ושאת הפלסטינים ניתן לרצות באמצעות 'שלום כלכלי', גבולות פתוחים (דה-פקטו), ומדי פעם 'מכות מכאיבות' שהן כמובן "מרתיעות" ו"צורבות תודעה".
עד כאן דברים מוכרים, ומכאן אולי תוספת לא-שגרתית: המשותף לשני 'הצדדים' הוא ההתמכרות לשקט, התמכרות שהמשענת התודעתית-רעיונית שלה הוא מאסלו כאמור. 'משמאל' מבינים את מאסלו במונחי 'גזר' ואילו 'מימין' מעדיפים ליישם את מאסלו באמצעות 'מקל', אבל כך או אחרת, מאסלו הוא כוכב הצפון של מפת המושגים עליה גדלנו וביחס אליה ניווטנו את דרכנו 'בימין', 'בשמאל' ו'במרכז', כי כל הדרכים מובילות ממאסלו לאוסלו.

           ד. ממאסלו לאוסלו

        כיצד הסכם אוסלו ממשיך את מאסלו? ההסכם הזה (שאיננו אלא המשך 'הפרק הפלסטיני' בהסכם 'קמפ-דייויד' (כעת חיה 1978), שהוא עצמו המשך 'מגילת האו"ם', שהיא עצמה המשך 'חבר הלאומים', שהוא עצמו המשך ל'קונגרס ברלין' (1878) וקונגרס וינה (1815), שהם המשכים לעקרון הוסטפאלי-1648 והאאוגסבורגי-1555 ) שילב, כמו כל הסכם מסוגו, מרכיב בטחוני ומרכיב כלכלי, או במונחים מופשטים יותר, מרכיב פסימי ומרכיב אופטימי, גם מקל וגם גזר, גם את הקומה המאסלואית הראשונה (בטחון), וגם את זו שמעליה (כלכלה).

ובהתאם: אם 'הקיצונים בשני הצדדים' ידוכאו על ידי 'הרוב המתון', יתקדם 'התהליך המדיני' ובא לציון (ולמזרח התיכון כולו וממנו לעולם כולו, תשאלו את קרטר ואת אובאמה) גואל.

אבל בהתאם: אם לא ידוכאו 'הקיצונים בשני הצדדים' אזי נגזר על 'הרוב המתון' בשני הצדדים להתמודד עם האתגרים הבטחוניים, התמודדות שחייבת להיות על בסיס שיתוף פעולה המשקף את האינטרס המאסלואי של 'שני הצדדים' ואת הנדודים על פני פירמידת הצרכים המשותפת לכווולם.

כפתור ופרח. אלא שביסוד-יסודות המחשבה שהביאה עם השנים לאוסלו, עומד עקרון ההדדיות ולקיחת האחריות של שני הצדדים, שגם אם – כפי שמלמדות 'מלחמות הדת' במאה ה-16 וה-17 – שני הצדדים ממשיכים לשנוא עמוקות זה את זה, כל צד מתחייב קודם כל כלפי עצמו, לכבד את ההסכמים על כלל מרכיביהם, כי אחרת אין שום משמעות להסכמיות כזו.

עובדה היא שעקרון זה זר לחלוטין במזרח התיכון בכלל ובקרב מרכיביו המוסלמים-ערבים בפרט, ובפרט-בפרט בקרב העם הידוע בציבור בשם 'הפלסטיני'.

     

            ה. אז מה לימד (או אמור ללמד) אותנו ה-7 באוקטובר

 
1.      למרות שכל בני האדם הם קודם כל בני אדם, מאסלו טעה. נקודה. כי  לבני אדם פירמידת צרכים, אבל תרבויות שונות בונות את האבנים באופנים שונים ומייחסים חשיבות משתנה ואף מנוגדת לכל קומה. זו לא דעה אלא עובדה. 

      2.    לכל מטבע יש שני צדדים אבל המציאות היא לא מטבע. האמת  לא עוברת באמצע אלא היא עוברת היכן שהיא עוברת. לא לכל אחד האמת שלו, כי אמת סותרת שקר ולהפך.
3.      בכל עם יש מיעוט "קיצוני", אבל גם במגרש הכדורגל יש "קיצוני" מכל צד של המגרש. המלה "קיצוני" איננה תוכן, היא בקושי אופן. כלומר אין לה שום תפקיד במאמץ לברר מהיכן באנו ולאן ברצוננו ללכת ואיך.
4.      יש אכן מקרים בהם רצון טוב הנובע מנדיבות אבירית תורם לקירוב לבבות ובמשתמע לשלום, אבל יש מקרים הפוכים בתכלית. בעיקר במזרח התיכון.
5.      מלחמה זה דבר רע, אבל פציפיזם גרוע פי כמה, גם במישור התוצאתי וגם במישור העקרוני. במציאות בה נתונה ישראל אין שום משמעות להבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין-ברירה כי מיומה הראשון של הציונות, מאז ההתנחלות בפתח-תקווה, היא נתפסה כלא-לגיטימית וכבת-מוות ולכן בין אם יורים או לא יורים כדור או טיל, שכני ישראל רובם ככולם מחוייבים לחיסול המפעל הציוני.
6.      כשהתותחים רועמים התותחים רועמים. מסתבר שלא מעט מוזות שותקות בכל הקשור ליכולת להבחין בין טוב לרע. חנוך לוין אולי מת, החנוך-לוויניזם נטול המוסר חי וקיים.
7.      לאומיות ודמוקרטיה, קל וחומר סוציאלדמוקרטיה, לא רק שלא מהווים סתירה קשה, אלא הם תנאי אחד לשני.
8.      מקור הסכסוך הוא סירובם של ערבים לקיום ריבונות יהודית במרחב הערבי בכלל ובפלסטין בפרט.
9.      נסיגה לקו הירוק היא מתכון בדוק להתאבדות קולקטיבית. ב-7 באוקטובר יש לתת מקום לכבוד ולייקר של תושבי ישראל מקרית-גת ועד עפולה ליישוב היהודי הצפוף (לא מספיק כפי שהסביר 'אפילו' רבין) ביהודה ושומרון. הדרך היחידה לפתור את הסכסוך עוברת דרך שינוי תודעתי עמוק בתרבות הפלסטינית. אין שום סימן שמשהו מסוג זה הולך ומתפתח, עם כל הכבוד לדיווחי ממר"י או לאישים ראויים לכל שבח כמו נזיר מג'אלי.
10. הציונות מראשיתה לא טעתה, ובהמשך לא הטעתה את ממשיכיה: בארץ הזו חי עם דליל התיישבות, ברובו נטול שורשים היסטוריים עמוקים שטענתו לגזל ארצו אינה מוצדקת ואם היא מוצדקת יש לבטל את כל מדינות הלאום שקמו על חורבות האימפריה העות'מנית. הצדק בתביעה הציונית לשיבת היהודים לארצם שווה בערכו לתביעת כל עם אחר לעצמאות ולריבונות.
11. ליהודים חוק שבות למדינתם, לפלסטינים זכות שיבה למדינתם אם וכאשר תיווסד על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. ישיב כל אחד לעצמו בעצמו האם הפלסטינים ברובם מעוניינים במדינה שתחיה בשלום ליד ישראל, כפי שנורווגיה חיה בשלום לצד מדינת-מדכאיה עד 1905, הלא היא שבדיה.
12. ישראל איננה תלויה לקיומה בארה"ב באופן מוחלט, 'אפילו' לא בשנותיה הראשונות. בין ארה"ב לישראל מתנהלים חילופי דעות, אינטרסים, מהלומות דיפלומטיות ושותפויות ערכיות ועמוקות, ה'מתכתבות' עם העובדה – וזו עובדה – שארה"ב, 'אפילו' במקטע המדיני שלה (הבית הלבן, הפנטגון, מחלקת המדינה), היא עניין מורכב שלא לומר מנוגד.
13.  החברה הישראלית היא חברת עולים בעלת מכנה משותף רחב ועמוק אחרת היא לא היתה מגיעה להישגיה, שהם גדולים למרות המצב הבטחוני שנכפה עליה, מצב שכמו כל אתגר דומה אחר (כמו אתגר המים) היא ידעה לתרגם – בזכות הלכידות-למעשה שלה – לעוד הישגים. התנהגות 'הימין' מאז 2005 מוכיחה שהדמות המרכזית שעמדה וממשיכה לעמוד בראשו, עשתה הכל כדי להקטין את עוצמת הסכסוך למינימום, בוודאי לא להנציח אותו.
14. כדאי שנדע ערבית, אבל ידיעת השפה הזו איננה שום תנאי להבנת שכנינו, שמנהיגיהם ופעיליהם מדברים בשפה שאפילו – ברגעי חסד נדירים אמנם – אפילו ב-CNN מצליחים להבין. כפי שמעידים המקרים של ארגנטינה וצ'ילה (1980) או הולנד וגרמניה (1940), הכרות הדדית של שפה (ואפילו תרבות) איננה מהווה תנאי להתקרבות בין העמים, קל וחומר לשלום.
15. ערביי ישראל הם גשר לעולם הערבי, ללא ספק, אלא שכרגע על המחסום בכניסה לגשר יושבים מנהיגים ערבים-ישראלים כמו אחמד טיבי, איימן עודה ו-99% מהאינטלקטואלים הערבים-ישראלים שהם למעשה תומכי חמאס.
16. יש חשיבות מכרעת לדימוי של ישראל במערב ולכן על ישראל להקפיד על האופן בו היא מתנהלת בכלל ואל מול התקשורת הבינ"ל בפרט. ראייה לכך שהיא איננה עושה זאת מספיק טוב (כי "ההסברה הישראלית גרועה") היא בעובדה שרוב הצעירים במערב תומכים באויבי ישראל. הטענה זו הושמעה כבר בשנות ה-50'. מסתבר שהצעירים של שנות ה-50', חלק גדול מהם כבר לא איתנו מטבע הדברים ורמת שירותי הבריאות בארה"ב, הפכו עם השנים למבוגרים. חשוב לשפר את ההסברה? תמיד. אבל צ'רצ'יל הגדיר את היחסים בין מהירות השקר לאטיות האמת, ואין טעם להכנס לפאניקה מהעובדה שהדימוי של ישראל נמוך כמעט תמיד. אדרבא, היו כאלו שהציעו לקחת את זה כמחמאה: מה שלא מצפים מהניגרים או מהאפגנים כן מצפים מהיהודים, כלומר בעומק ליבם האנטישמים מעריצים אותנו.
17.  ישראל משוסעת מבפנים אך לא באופן 'חסר תקדים', ומה שמלמד העבר הרחוק (בית ראשון, בית שני) על 'שנאת החינם' מאד נחמד לצרכי רטוריקה אידיאולוגית כזו או אחרת ('הרבעון הרביעי' למשל), לא בהכרח אמור לשמש כבסיס לנבואות חורבן (שכן ההיסטוריה גם חוזרת וגם לא חוזרת על עצמה, ואת זה יודע כל מי שמנסה ללמוד אותה).
18. כל הפוליטיקאים טיפשים במקרה הטוב, שקרנים וטיפשים במקרה השכיח, טיפשים שקרנים מושחתים וסקטוריאליים במקרה הסביר והמוכר והידוע. תשאלו את העיתונאים, הם יאשרו את זה. כי "הכל פוליטיקה" במקרה הרע (והשכיח), או במקרה הטוב "הכל אנשים". כל מה שאכתוב בנושא זה כדי להפריך אותו לא יעבור מסך. מזכיר את תיסמונת בעלי הכלבים: עוד לא פגשתי בעל-כלב אחד שיגיד על הכלב שלו שהוא נושך, נובח, או מחרבן על המדרכה. והנה זה פלא: על המדרכות צואת כלבים, בכל שכונה יש לפחות כלב אחד שלא מפסיק לנבוח כל היום וכל הלילה, ומדי פעם אנו קוראים בעיתון על אדם שננשך. לך תבין. הנמשל: הרי הפוליטיקאי של היום היה עד אתמול השכן שלך בבלוק. בדיוק כמוך הוא היה חכם ואומר אמת ושומר על החוק ורואה את טובת הכלל. כיצד הפך בין לילה לטיפש שקרן ומושחת?? לך תבין.
19. תהליך מדיני, כך לימדנו קלאוזביץ, כולל בתוכו את האפשרות (הלא הכרחית אלא אם השכנים שלך הם השכנים שלך) לפעילות צבאית. תהליך מדיני הוא לא תוכן אלא אופן,  הכולל כאמור פעולה צבאית (כזו או אחרת), או המנעות ממנה (ובמקומה העברת מאות מליוני דולרים בשטרות כדי להבטיח שקט שיקבל גיבוי מהרתעה, צריבות תודעה ומכות-קשות). מכאן שתהליך מדיני יכול לכלול את האפשרות של ויתור ישראלי תמורת שלום, אלא שאחרי 100 שנות ויתורים מסוג זה, מבלי שהדבר הביא לא לשלום "עכשיו" ואפילו לא "כנראה" שלום – ויוכיחו מצרים וירדן – אז הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהמיר את ה"אולי" "שלום" במדיניות של "בטחון עכשיו", זאת מתוך הבנה ש'הפה שאסר הוא הפה שיתיר', והפה שאסר מלחמה על היהודים בארצם הוא הפה הפלסטיני ולכן הדרך לשלום עוברת כאמור בשינוי תודעה פלסטינית, ומה לעשות שמה שזה אומר בעתיד הנראה לעין הוא מדי פעם אזעקות וביטולי טיסות. עדיף על הונאה עצמית.
20.  אחד אלוהינו. כן, כאמור אפילו אלוהים הוא לא התשובה. או במלים אחרות, הוא בסיס לתשובות שונות, לא פעם מנוגדות.
 
ו.        אז מה אתה מציע? – א. לדרוש אחריות מאחרים. 

        אז מה אני מציע? קודם כל, מותר לומר: "לא יודע".  אבל באותה נשימה להוסיף שאני יודע בוודאות שמפת המושגים ששימשה את כולנו, מוטעית כמעט כולה לחלוטין. 

       ומכאן, שאין סיבה למהר עם מסקנות. איך תאר זאת יוסף חיים ברנר? זה הזמן להסתפק ב"שביבי החלטות". אפשר כמובן להמשיך לשחק את משחק 'החוק הבינלאומי' המגדיר את צה"ל – כלומר את ישראל – כבעל אחריות על האזרחים החיים בשטח שבשליטתו במתכונת A-B-C. אבל לשחק את המשחק. כי היחידים שמתייחסים ברצינות ל'חוק הבינלאומי' הם הישראלים, והגיע הזמן להצטרף לחגיגה העולמית המתקיימת בנושא מסודן ועד תימן, מקייב ועד מוסקבה, מפריז ועד בליז.

        במלים אחרות, מדוע שוב אנחנו דורשים מעצמנו לתת תשובות ברורות על שורה ארוכה ומסובכת של שאלות: 'היום שאחרי' (מה זה בדיוק??) – אסטרטגיה, סיוע 'הומניטרי' (האם שוב יש לומר שמדובר בתדלוק ובתיספוק אנשי חמאס בפועל ובכוח? כנראה שכן), מסדרונות, צירים וכיו"ב.

אז מה אני מציע: הואיל ואני מודה שמפת המושגים הישנה עדיין חיה בי, או לכל הפחות היא נוכחת בעמדותיהם של עמיתי הישראלים, והואיל ואני משוכנע מעל לכל ספק שמפת המושגים הזו – כפי שניסיתי להראות – במקרה הטוב חלקית ובמקרה הרווח יותר פשוט חסרת שחר ומנותקת מהמציאות, הרי שמסקנה מתבקשת היא קודם כל לומר "לא יודע".
מישהו כן יודע? האיטלקים? הצרפתים? הוכשטיין? בריק? אין צורך לומר שכל האפשרויות הללו הן רטוריות. גם הם לא יודעים. 

        לא פחות חשוב ועולה ישירות ממפת המושגים שחושבה-מחדש: מדוע זו אמורה להיות בעיה של ישראל, או קודם כל של ישראל? ומדוע ההנחה הנסתרת שעל ישראל 'לעשות ויתורים כואבים' כדי לשנות את המצב? מדוע המחשבה (הנכונה ללא ספק) שברית אזורית בין ישראל, סעודיה ועוד כמה מדינות, מחייבת חזרה (מגוחכת מכל בחינה, בוודאי מוסרית) למתווה אוסלו בגרסא כזו (כושלת) או אחרת (כושלת)? 

      מדוע למשל ששושבינת הברית הזו, ארצות הברית, תפעיל לחץ על בעלות אינטרס אחרות, בראשן מצרים? האם לא הגיע הזמן, אחרי יותר מ-40 שנות "שלום" שקרי עם מדינה עוצמתית שנהיית עוצמתית בכל רגע יותר, בזכות ההסכם המחפיר של 1979, כשכל העוצמה שלה מכוונת או להתפשטות באפריקה (נגד אתיופיה) או - מה שסביר יותר - נגד ישראל, שבבית הלבן, בפנטגון, בריאד וב-NYT, ידרשו ממצרים "ויתורים כואבים לטובת השקט באזור" (כמו למשל לקלוט בסיני מליון פלסטינים, ליישב אותם באזור החוף, להזרים לשם מים מהנילוס, ולשחרר את המזה"ת אחת ולתמיד ממארת עזה?).

       

     תגידו - בצדק ידוע (אך לא מוחלט) - שזה לא בידיים שלנו? נכון. אבל מה שכן בידיים שלנו, בידיים שלנו: כמו לא לעשות שום דבר עד שגורמים רלבנטים אחרים (מצרים כאמור, סעודיה, אבל גם ירדן ומרוקו) יעשו סימנים של לקיחת אחריות (אני תוהה אם יש צירוף מילולי כזה בשפה הערבית).

      האם במקרה לא הזכרתי את הפלסטינים? כנראה שאם יש גורם שאין מה לצפות ממנו לכלום ולשום דבר, הרי שזה הפלסטינים. תמימות הדעים בכל הנוגע ל'ישות הציונית', בין סינוואר, הנייה זצ"ל, אבו-מאזן, אחמד טיבי, איימן עודה ורוב האינטלקטואליה הישראלית ערבית, גוזרת את המסקנה שאכן, בזמן הקרוב לעין, אין עם מי ואין על מה.

 

              ז. אז מה אתה מציע? – ב. לבנות ולהיבנות (ולקוות ש"לא יפריעו" צדיקים ממוצא יהודי)

 

      אז מה בכל זאת עושים? כהיסטוריון – או ליתר דיוק, הדבר שהביא אותי להיות להיסטוריון: ההנחה שאין דרך להוכיח אותה אבל שלמרות זאת היא משמשת אינספור אנשים, שלא לומר את כולם, והיא: שלעבר יש משהו לומר לנו על ההווה ואולי על העתיד – אני יכול להביט אל העבר ולומר לעצמי בוודאות את הדבר הבא:

מה שעשו בפתח תקווה ב-1878, ומה שהמשיכו לעשות במקומות אחרים מ-1878 ועד היום בבוקר – "לבנות ולהיבנות בה"  - יש להמשיך לעשות מהיום והלאה: לשקם את מערב הנגב, לבנות כלכלה שתאפשר לצעירים להתיישב בארץ מבלי שהם צריכים לשעבד חצי מהכנסתם לטובת ארבע קירות ותקרה, ליצור תנאים בטחוניים שיאפשרו את שיקום הצפון.

שום דבר חדש שלא עשו כבר יהודים בהצלחה מרשימה, משום שהם האמינו בצדקת דרכם להיות עם חופשי בארצם. 

      

       לפחות בתחילת הדרך הם הכירו היטב את התוספת של הרצל שהופנתה כלפי אותם יהודים שלא האמינו בצדקת דרכם ולא רצו להיות חלק מעם חופשי בארצם אלא העדיפו מילקי בשקל בברלין ואת מנעמי הניו-יורק-טיימז (מייסדו כידוע היה אוטו-אנטישמי מהסוג שהיום יושב לבטח ברחוב שוקן): "אל תפריעו". אבל גם אם ימשיכו להפריע, כבר אמרו עליהם את כל מה שיש לומר באמצעות אותו פתגם על הכלבים ועל השיירה (ותודה לרע"מ, רבנו עלי מוהר: "עוד נמשכת שיירה, מן המאה שעברה").
 

ו    ולהלן הגרסא המקוצרת שראתה אור במקור ראשון בערב חג סוכות:

כדי לחשב מסלול מחדש חובה להחליף את המפה

(אודי מנור, חיפה)

במצב 'נורמלי', חישוב מסלול מחדש מחייב רק חזרה לנקודה המוכרת האחרונה, וממנה לתקן את הניווט. אבל במצב בו ישראל נתונה כבר שנה, חישוב מסלול מחדש מחייב את החלפת המפה. העובדה שלא מעט אנשים ממשיכים לדבר בדיוק באותם מושגים ששימשו אותנו עד 'שמחת תורה', מלמדת שעקרון יסוד זה המוכר מאז המאה ה-16 במונח 'מהפכה קורפניקאית', לא הופנם.

מפת המושגים ששימשה את רוב הישראלים, מימין ומשמאל, הניחה כמובנת מאליה קודם כל את 'פירמידת הצרכים של מאסלו', שהיא עצמה התבססה על הנחת יסוד לפיה 'כולנו בני אדם'. מכאן למסקנה האופטימית של 'השמאל' אודות 'שלום אמיצים' החותר ל'מזרח תיכון חדש', או למסקנה הפסימית של 'הימין' בדבר 'שלום כלכלי' במסגרתו יוכלו אויבינו להמשיך עם רטוריקת השנאה שלהם, כשבפועל מזוודות הדולרים יכתיבו שקט יחסי.

המפעל הציוני ניווט את דרכו על פי מפה זו יותר מ-100 שנה. המפה הזו עמדה בבסיס 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, בדיוק כפי ששימשה את הסכמת ההנהגה הציונית לכל תכניות החלוקה. מאוחר יותר המפה הזו שימשה הן ל"שלום" עם מצרים, וכמובן לגולת הכותרת: המעבר ממאסלו לאוסלו. הסכם "השלום" עם מצרים בדיוק כמו הסכם אוסלו והסכמים דומים אחרים (הסכם חברון, 1701, ההסכם הימי), כולם התבססו על 'ההגיון הוסטפאלי' – הדדיות הסכמית המכוונת לשימור השלום לצורך שגשוג, תוך מאמץ להמנעות משימוש באלימות כדרך לפתרון סכסוכים -  שבקושי מחזיק מעמד באירופה, ושזרותו המוחלטת למזה"ת היא מעבר לכל ויכוח.

אלא שזה כוחה של מפת מושגים: ומכאן שאת כשלונות הניווט החוזרים ונשנים, הסבירו לעצמם רוב הישראלים באמצעות פרשנות כזו או אחרת לאותה מפה, שבהמשך לעקרון 'פירמידת הצרכים של מאסלו' מצאה סימטריה בין לאומיות יהודית ופלסטינית, ייחסה חשיבות עליונה ל'דעת הקהל העולמית', וייחסה לקוים (ירוקים) וליישובים (סרוגים) כוח מאגי בענייני מלחמה ושלום.

ה-7 באוקטובר מחייב מפת מושגים חדשה, בלעדיה נמשיך לא 'סתם' לטעות בניווט, אלא ממש ליפול לתהום. ראשית יש לומר באופן חד משמעי: מאסלו טעה. אמנם בני אדם הם קודם כל בני אדם, ונכון שפירמידת צרכים נדרשת לקיומם, אלא שצידוק קיומם לא רק שונה, אלא מנוגד לא פעם בתכלית. כפי שמנסחים זאת בחריפות אויבינו, ולא מהיום: "אנחנו אוהבים את המוות עוד יותר מאשר היהודים אוהבים את החיים". עקרון זה, שהוא היפוך גמור הן ביחס לרוח-מאסלו והן ביחס לעקרון הווסטפאלי שלכל הפחות דורש סובלנות דה-פקטו, מסביר היטב את ההצלחה הישראלית לעומת הכשלון הערבי הקולוסאלי. הוא גם הסבר העומק לניתוח המדיני השכוח והמושכח של יגאל אלון שהוצג עוד בשנות ה-50' ('מסך של חול', 1959), לפיו משום בחינה אין 'סימטריה' בין ישראל למדינות ערב – לא במשאבי הטבע, לא ביכולת הספיגה האזרחית, לא ביחס בין השלטון לאזרחיו, וחשוב מכל, בכוונות כלפי השכנים: הושטת יד לשלום של שגשוג מצידה של ישראל, הרמת יד של חבלה והרס כנגדה מצד כל מדינות ערב (כולל אלו שחתמו איתה על "שלום").

לא היתה ואין סימטריה. אולי תהיה, לא בעתיד הנראה לעין. כשנשיא ותיק של שותפה בכירה בנאט"ו מגדיר את ישראל כמדינת טרור ואת חמאס כארגון המגן על האינטרסים של האסלאם כולו, אין צורך להוסיף מלה אחת בנושא. רק להפנים את המסקנות: מקור הסכסוך הוא סירובם של ערבים לקיום ריבונות יהודית במרחב הערבי; נסיגה לקו הירוק היא מתכון בדוק להתאבדות קולקטיבית; רק בזכות היישוב היהודי הצפוף ביהודה ושומרון, נחסך מתושבי רעננה ועוטף-נתניה גורלם של מתנחלי מערב הנגב; הדרך היחידה לשלום עוברת דרך שינוי תודעתי עמוק בתרבות הפלסטינית; תהליך מדיני כדברי קלאוזביץ, כולל את האפשרות הצבאית; מכאן שלצירוף 'תהליך מדיני' אין תוכן גזור מראש, ומבחנו איננו בטקס נרגש בשטוקהולם, אלא קבלה עקרונית ומעשית של ריבונות יהודית מחודשת בארצו של העם היהודי. מפה המבוססת על עקרון של "שלום תמורת שלום", לא רק שמייתרת כל דיון על התיישבות וקוים ירוקים, אלא מחייבת את המסקנה שיש מצבים וזמנים בהם רק מלחמה היא "התהליך המדיני" הראוי לשמו, שכן – כפי שלימדונו כל האירועים מאז ה-7 באוקטובר – תנאי שאין בלתו לשלום הוא מיגור מוחלט (או קרוב למוחלט) של גורמים צבאיים-מדיניים-אמוניים שמכריזים זה עשרות שנים על נחישותם לחסל את "הישות הציונית".