יום שלישי, 28 באוקטובר 2025

על מודרניזם, פוסט מודרניזם, ניווט קרקעי, כוכב צפון ומה הלאה - ויכוח עם גרשון הכהן

 

כבר מזמן שיש לי עניין להתווכח עם גרשון הכהן, גם כי מרתק להתווכח איתו, אבל בעיקר כי הוא "העלה לי את הסעיף" כאשר הקשבתי לשיחה שלו אודות המודרניזם והפוסט-מודרניזם בפודקאסט הקיפוד והשועל

לכבוד יום הכיפורים האחרון פרסם פנחס יחזקאלי מאמר של גרשון הכהן, וזו הזדמנות מצויינת להגשים חלום קטן שלא הצליח להתממש: להתווכח עם גרשון הכהן בעניין המודרניות. קריאתי לגרשון לדיון פומבי בנושא, למשל אצל אורי מילשטיין, לא עלתה ולא קמה, והנה הודות לפנחס היקר, אפשר לעשות משהו בנדון, בכתב. אמנם מוגבל אבל יותר טוב מכלום. 

אקדים ואומר שאין לי שום ויכוח עם גרשון על המסקנות המעשיות ועל הדרכים הנכונות להתמודד עם המצב היהודי והישראלי, ובכמה מלים כדי להסיר ספק, אני מסכים עם גרשון ללא שום הסתייגות שהמצב במזרח התיכון, ואולי באנושות כולה, הוא תמיד דיאלקטי,תמיד נזיל, תמיד כרוך בהתאמת הכלים למציאות המשתנה, כמובן בהתאם לכוכב הצפון הערכי. 

יגאל אלון - דמות שמוערכת מאד על שנינו - נקט דימוי נחמד: הנווט הרגלי מביט על כוכב הצפון כדי לדעת לאן הוא אמור להתקדם, אבל אבוי לו אם הוא רק מביט על כוכב הצפון, שכן בדרך עצמה יש ערוצים ועצים וקירות וגדרות. ולכן מי שיביט על הנווט הרגלי ויראה שהוא הולך בזיגזג, עלול לחשוב שאין לו מושג לאן הוא הולך. 

ואחרי שפרסתי את עיקרי ההסכמות, הנה שורש הויכוח: גרשון מציג את המודרניות באופן דחלילי להחריד. אינני מומחה לכל מחשבת המערב אבל אני יודע בוודאות שהמודרניזם שאומץ למשל על ידי דיואי מזה, ועל ידי הרצל מזה, שונה באופן קיצוני מהאופן בו הוא מוצג על ידי גרשון בעקבות ישעיהו ברלין שהעלה מן האוב של ג'מבטיסטה ויקו שבסך הכל ניסה לומר לנו שהחיים מעט יותר מורכבים ממה שנטו לחשוב מדענים בזמנו שגילו את הפרספקטיבה ואת המתטמטיקה. 

אגב, אם מדברים על מתמטיקה ולוקחים את ד'קארט כביטוי מובהק למחשבה המודרניסטית: מה יותר דיאלקטי, גרשון היקר, מהחשבון הדיפרנציאלי שפיתח ד'קארט כאשר הביט ברוכבי האופניים החוצים גשרים תוך שהם מתקדמים גם לגובה וגם לרוחק? שאלה רטורית. 

הרצל למשל מילא מאות עמודים בכתיבה שהיא כל כולה דיאלקטיקה מודרניסטית הלוקחת מצד אחד את ההבטחות הערכיות של הליברליזם ואת ההבטחות החומריות של התיעוש מזה, ואת קשייה של האנושות לצעוד בנתיב ברור - אפרופו אותו נווט רגלי בלילה - פועל יוצא של עניינים כמו חברה תרבות ובעיקר פוליטיקה. עד כאן הערה על המודרניזם. 

ומכאן לנקודות הייחוס האהובות של גרשון - הפוסטמודרניזם ומחשבת חז"ל. 

ובכן, דבר אחד זה המחשבה היהודית המסורתית כפי שהתגבשה בעיקר על ידי חז"ל, במציאות חיים אנושית אחרת לחלוטין מזו המוכרת לנו כיום. חוכמתם גדולה ותבונה רבה יש ברעיונות כמו זה המופיע במשנה חגיגה פרק ח' הלכה א', אודות הדיאלקטיקה בין מצוות השבת במקרא (שהן הלכות מעטות) לבין "הררי"  ההלכות שהם יצרו (הררים התלויים בשערה), משנה שהיא המימוש הקונקרטי של האגדה המפורסמת בבבלי מנחות נ"ט נדמה לי, אודות מסעו המופלא של משה מהשמיים לימי רבי עקיבא ובחזרה לאלוהים שאומר לו "שתוק כך עלה במחשבה לפני". 

היפוכו, ה י פ ו כ ו המוחלט, ה מ ו ח ל ט של הדבר הוא במחשבה, או שמא יש לכתוב "במחשבה" (מרכאות כאן בתפקיד של אירוניה שוללת וארסית) של הפוסטמודרניזם בן זמננו, שהוא במלה אחת תועבה, ובכמה מלים 'מבוא לתמיכת הניו יורק טיימז ורוב הקאקאדמאים בישראל ובמקומות אחרים בזוועות של חמאס'. 

על השאלה מדוע גרשון מקפיד לרתום את הפוסטמודרניזם לסוסים של חז"ל, אין לי תשובה ברורה. אולי מתקיים כאן הפסוק הידוע 'הפוך בה והפוך בה' וגו'. אבל כיצד הוא לא מקפיד לראות את הברור מאליו, שרק, ואך ורק התועבה הפוסטמודרנית אחראית לא "רק" לכנופיות של "אינטלקטואלים" התומכות בזוועות של חמאס ובחיסול העם היהודי, כן, עד כדי כך, כן, גם בכירי עיתון השארץ מעוניינים לראות את העם היהודי נעלם, לא במשרפות כמובן אבל בוודאי כזהות לאומית "מודרניסטית" לא עלינו (כאן למרכאות תפקיד של ריפרור לשימוש של גרשון במושג הזה לגנאי, והרי אין ציוני יותר ממנו).

ובכן, הפוסטמודרניזם הוא התשתית לא "רק" לתמיכה בפלסטינאציזם ובגינוי וברדיפת היהודים המודרניסטים (במלה אחת: ציונים), אלא גם לשנאה העצמית שעלולה להביא לא עלינו לחורבן המערב כולו, מצרפת וגרמניה, עבור בשוודיה ובהולנד, וכמובן לארה"ב. 

לסיכום: אפשר ואולי מספיק לדון במצבה של ישראל לנוכח אתגרי ה7 באוקטובר, בכל החזיתות, כולל החזית של הניו יורק שיימז, הבלי-בלי-סי, הסי-אין-אין ובטאון חמאס בעברית היושב ברחוב שוקן, בכל האתגרים הללו לגופם. כאן תרומתו של גרשון עולה לדעתי על זו של כל אנליסט אחר, אולי להוציא את זו של עזר גת, אבל אין צורך לחלק ציונים כי יש  בארץ הזו לא מעט אנשים חכמים. 

אבל האומץ של גרשון לומר את הדברים ללא כחל ושרק, כמו למשל התובנה הארכי-חשובה שלו לפיה חיזבאללה תמיד בדרך לירושלים (ואז כל שנותר לנו להבין הוא שרק בידינו -  ולא בידי האום למשל, קל וחומר לבנון, ישות ערטילאית חסרת גוף ונשמה - למנוע ממנו להגיע לירושלים), או זו המראה מדוע התיישבות נרחבת היא לא מכשול לשלום אלא תנאי לבטחון שבלעדיו לא יתכן שלום, לא בלוקסמבורג וכמובן לא במקומותינו, ובכן האומץ הזה הוא נכס של ממש. 

אלא שאין צורך להמציא לשם תובנות אלו הבחנה חסרת שחר בין פוסטמודרניזם חז"ליסטי (כאמור מדובר בתרתי ד'סתרי גם היסטורית וגם מוסרית) לבין מודרניזם שלא קיים ולא התקיים ולא יכול להתקיים, שהרי המודרניזם נולד על רקע תמורות דיאלקטיות ומתוך כוונה להפיק מהן את המיטב, תוך מה שיגאל אלון הגדיר יפה "כלים שלובים".

אותם כלים שלובים שימשו את המודרניסט היהודי החשוב ביותר בדורות האחרונים: בנימין זאב הרצל, שכאמור ניגש למציאות תוך הבנת מורכבותה הדיאלקטית, דיאלקטיקה הנובעת מיחסי גומלין מורכבים מאד בין תרבות כלכלה חברה פוליטיקה ומדינאות. 

במונחי הנווט הרגלי שלנו, הרצל - וטוב נעשה אם נלך בעקבותיו בעניין זה - ידע למצוא באופן ברור את כוכב הצפון (עבור המישלפוקוז אין ולא יכול להיות דבר כזה שהרי הכל קונסטרוקציה בלה בלה) אך גם ידע שהדרך על הקרקע מחייבת זיגזגים. בידידות.

יום שני, 27 באוקטובר 2025

לימוד היסטוריה הוא לכל הפחות מרתק - סוג של פיצוי על עגמת הנפש הכרוכה בהבנת הנקרא, או - מי אמר ומתי את הדברים הבאים? צדקתם, אהוד אולמרט, קיץ 2006


א. מעשה שהיה כך היה.

ב-14 באוגוסט 2006 התכנסו נציגי העם בכנסת ישראל. יו"ר הכנסת, דליה חיוך צ'סר מצמרר איציק פתחה את המושב תוך שהיא מייחלת לכך שעם ישראל ידע להתאחד לא רק לנוכח חיזבאללה, והמליצה בחום שכולנו נתאחד וכן הלאה.

את רשות הדיבור קיבל ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהחל את דבריו בתזכורת להחלטת הממשלה שהביאה לפרוץ מלחמת לבנון הכי שנייה, לאמור:

"ההחלטה הזאת של ממשלת ישראל, שלא לעבור לסדר-היום, הדהדה ועוד תהדהד רבות בבירות העולם, קרובות אלינו ורחוקות מאתנו. היא הבהירה קבל עם ועולם, כי מדינת ישראל לא תספוג עוד כל פגיעה בריבונותה, לא תבליג עוד על שום פגיעה באזרחיה, וכן תגיב בעוצמה על כל פעולת טרור - מצפון או מדרום, ממזרח או מים; מכל מקום".

שעל כך נאמר נדמה לי בשיר השירים או בסיר הסירים: "וואלה", או בצרפתית voile

והנה קטעים נוספים מנאום ראש הממשלה, ואין צורך ולכן יש צורך לומר שכל הפרוטוקול של הישיבה הזו כמו של כל ישיבות כל כנסות ישראל לדורותיהן ולענייניהן הרי הן כתובות על ספר דברי הימים אשר במרשתת:

גברתי היושבת-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר נכנסה לתוקפה החלטת האו"ם מס' 1701. יש בהחלטה זו שורה של התחייבויות שאמורות לשנות מן היסוד את המצב בגבולנו הצפוני. בנאומי בכנסת ב-17 ביולי 2006, כמה ימים לאחר פרוץ המערכה, אמרתי ואני מצטט: "ובלבנון, ניאבק על כך שיקוימו התנאים שקבעה הקהילייה הבין-לאומית זה כבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול, בהחלטת שמונה המדינות המובילות בתבל – החזרת בני הערובה אהוד-אודי גולדווסר ואלדד רגב, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל דרום-לבנון, והוצאת ה"חיזבאללה" מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות מס' 1559". 

שעל כך אמר חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי - מפד"ל) שלדעת חכמים גדולים הוא גם פשיסט גם נער גבעות וגם אנטי-ציוני את האמת הפשוטה: כלום לא קרה מזה. 

ראש הממשלה אהוד אולמרט המשיך:

ההחלטה מהווה הישג מדיני לישראל, אולם משמעותה חיונית לכל מדינות העולם החופשי הנאבקות בטרור העולמי. הקהילה הבין-לאומית כולה שותפה לתפיסה שיש לחסל את מדינת הטרור שקמה בתוך לבנון. מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד, ובתמיכה של 15 המדינות החברות בה, החלטה היסטורית, שמבהירה כי ישנן ישראל ולבנון בלבד. אין יותר מדינה בתוך מדינה. אין יותר חסות של מדינה על ארגון טרור. ואין יותר ארגון טרור הרשאי לפעול מתוך לבנון כזרועו הארוכה של ציר הרשע, המשתרע מטהרן ועד לדמשק, מנצל את לבנון בחולשתה והופך אותה, את אזרחיה ואת תשתיותיה, לכלי שרת במלחמתו. סוף-סוף נקבעה הכתובת האחת והיחידה להתדיינות בגבולנו הצפוני, והיא ממשלתה הריבונית של לבנון. היא זו שתישא באחריות מלאה על כל שטחה, והמערכת הבין-לאומית כולה מחויבת לכך. 

שעל כך שוב הטריד הפשיסט נוער הגבעות הפוסט-ציוני-מימין אריה אלדד בהזכירו נשכחות ומודחקות: יצאנו מלבנון בפעם שעברה ולא קרה כלום. 

ושעל כך הזהירה אותו היו"ר דליה חיוך צ'סר מצמרר איציק: פעם ראשונה. פעם שנייה. 

ועל זה אפשר להוסיף לגופו של עניין, בדיעבד: פעם שלישית ופעם רביעית ופעם חמישית.

והנה ח"כ גלעד ארדן (אנטי-ציוני נודניק מהליכוד) שאל שאלת-תם: השאלה, אם הודענו גם ל"חיזבאללה" שהם לא קיימים יותר, או עוד לא הודענו.

שעל כך ענה לו נחרצות ראש הממשלה אהוד אולמרט: נעשה זאת ללא ליאות, ובכל הכלים העומדים לרשותנו, גלויים ונסתרים מן העין, כפי שנגזר גם מהחלטת מועצת הביטחון. 

והוסיף כבוד ראש הממשלה הודעה על צעד חשוב נוסף שנקט: מיניתי את עופר דקל, סגן ראש שירות הביטחון לשעבר, לנציג מיוחד מטעמי לתיאום הטיפול בהחזרת אודי, אלדד וגלעד הביתה. אתמול, בשעות הבוקר, לפני ישיבת הממשלה, נפגשתי עם משפחות החטופים ועדכנתי אותן על אודות ההסכם שהושג. משפחות גולדווסר, רגב ושליט, ראיתי את מכאובכם. קראתי את התסכול והציפייה במבט של בני רגב ואחיו, ראיתי את עיניה של קרנית גולדווסר, ואת המבע המיוסר על פניה של אביבה שליט. לבי יוצא אליכם, ואני יודע שכולנו, כל הכנסת וכל העם הזה, אתכם. הבטחתי לכם, וכך אעשה, כי אוביל באופן אישי את כל המהלכים ואהיה מעורב בכל הפרטים הקשורים להחזרתם של אודי, אלדד וגלעד הביתה. 

ואורי אנטי-ציוני-ימני-משיחיסט-פשיסט אריאל ממשיך להטריד: כמו שעשית במלחמה - - - 

וראש הממשלה לא נשאר חייב, הרי הוא אדם מאמין: אני מאמין שמימושה של החלטת האו"ם יוצר תנאים טובים להחזרתם. הקהילה הבין-לאומית כולה מחויבת לעניין זה. גם בנושא השבת הבנים וגם בנושא ההישגים המדיניים ראוי שנמתין מעט, ונשמור על מידה של ספקנות בריאה, זהירות ועירנות. מבחנה של ההחלטה הוא ביישום מדויק של כל סעיף מסעיפיה. אנו מתכוונים לעקוב אחרי יישומה מקרוב. אנחנו לא נעצום עיניים במקרה של הפרה, ונשמור לעצמנו את הזכות להגיב כפי שנמצא לנכון. 

שעל כך נאמר נדמה לי בשיר השירים או בסיר הסירים: "וואלה", או בצרפתית voile

ב. אז מה היה לנו

לפני 19 שנה, חיזבאללה אחד, 158 הרוגים, 3 חטופים, 15 מדינות שקיבלו "פה אחד (!!!!!!!!!!!!!!!)" החלטה "בינלאומית" שתביא סוף סוף לשלום-עכשיו (ולמצדה אחר כך).

את המספרים של ימינו כל אחד יודע, ואם קשה לזכור כל מה שצריך זה להוסיף אפס אחד למספר ההרוגים ושני אפסים למספר החטופים.

אבל "אנחנו" נמשיך לטמון את הראש בחול, לא ללמוד שום דבר, ולהמשיך לבלבל את המוח עם רעיונות מזהירים הנשענים על פרשנות פסיבדו-היסטורית להיסטוריה.

כמו למשל אחת ששמעתי אמש, לפיה ממשלת ישראל הנוכחית, בראשות הארכי-שטן ההוא שאסור לומר את שמו, מנהלת מדיניות אנטי-ציונית כי היא פועלת נגד חזונו של הרצל להשתלבות של ישראל במשפחת העמים בכלל ובמזרח התיכון החדש בפרט.

והנה לנו המהלך הציוני של אולמרט ב-2006, הרצל בשיאו ממש, משלב את ישראל גם במשפחת העמים (האו"ם החליט קפה עלית!!! וגם את החלטה 1559!!! VOILE), וגם במזרח התיכון החדש בו יש "רק לבנון אחת".

ג. אז מה יהיה לנו

אם נמשיך ככה בפעם הבאה נוסיף כנראה עוד אפס בשורת האבידות ועוד שניים בשורת החטופים. כי נהוג לומר במידה רבה של (עוד) הונאה עצמית, שהאויבים שלנו "לא טיפשים". לא, הם לא טיפשים, אבל אין צורך להיות חכם גדול כדי לגבש מדיניות ודרכי פעולה כשהאויב שלך (ישראל אם זה לא ברור) שב וחוזר וחוזר ושב ושב וחוזר וחוזר ושב ושב וחוזר ושב ושוב ושוב ושוב ושוב על אותן שטויות, המבוססות על אותם הבלים שמצטרפים להונאה העצמית הגדולה ביותר מאז המצאת ההונאות העצמיות

והעובדה - וזו עובדה - שההונאה העצמית הזו ("שלום" ו"מזרח תיכון חדש" וכמובן "שגשוג כלכלי ממתן את כולנו" שלא לומר על "בשני הצדדים יש קיצוניים" ואיך נשכח את "אז מה אתה מציע? לעולם לחיות על החרב?" ועוד כהנה וכהנה), ובכן, העובדה, וזו עובדה, שההונאה העצמית הזו מבוססת על ערכי השלום וההרמוניה של הנביאים, ערכים שעושים את העם היהודי למה שהוא ("ממציא המצפון" כהגדרת היטלר בהסבירו מדוע יש להשמיד את היהודים), אסור לה שתבוא על חשבון העובדה שיש עוד ערך עליון יהודי נוסף, ערך עליון בהרבה, והוא האמת.

ולכן לא במקרה סיכם את העניין הנביא זכריה בצירוף המלים האלמותי שרוב הישראלים מקפידים לשכוח כי הוא פוגם בתעשיית ההונאה העצמית שלהם, לאמור: "והאמת והשלום אהבו".

לא רק גם וגם, גם אמת וגם שלום, אלא קודם כל אמת, ורק אחר כך, אם בכלל, בוודאי ביחס למציאות (שעל חשיפתה אחראית מחלקת האמת), שלום.

ואין צורך לומר, כלומר יש צורך לשוב ולומר, ש"שלום" זה לכל הפחות מה שיש היום בין לוקסמבורג לצרפת וגרמניה, בוודאי לא מה שיש היום בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן.

ד. אז מה אתה מציע

אפשר ואין ברירה לשחק את המשחק המדיני. אבל בלי הונאה עצמית מהסוג שעולה מנאומו של אולמרט (ומבחינה זו אין שום הבדל בינו לבין כל קודמיו וכל אלו שבאו אחריו, מי יותר מי פחות והדברים ידועים). 

הקהילה הבינלאומית היא בלוף. אף חייל הולנדי ואף בן דוד של המטומטמת ההיא מסקנדינביה לא יכפה שום החלטה של המוסד המגוחך שהוא ללא ספק אומות אבל משום בחינה - חוץ מאשר שנאת ישראל - מאוחדות, ונאומים והכרזות בועידות דרמטיות עם בלי סוף עניבות ודגלים הם יופי טופי לטלוויזיה אבל יש בנטפליקס חומרים מעולים, שלא לדבר על ליגת האלופות.

אבל חשוב בהרבה יש להמשיך ולעשות את מה שהצעתי שבוע וחצי לאחר המלחמה או כפי שכתבתי לפני חמש דקות בשיחה עם חבר פייסבוק:

בהנתן המציאות כל מה שנותר לנו לעשות זה להמשיך לעשות את מה שבוודאות הצליח לנו ב150 השנים האחרונות - בניין האומה העברית בארצה. בניין הכלכלה, בניין החברה, בניין המדינה, בניין הבטחון וכן הלאה. הויכוח תמיד היה ותמיד יהיה על איך עושים את כל זה, אבל לפחות אמורה להתקיים הסכמה - ובמידה רבה היא מתקיימת - שחייבים להמשיך ולבנות. איפה? כמובן בכל מקום בארץ ישראל, כמובן בכל יהודה ובכל השומרון ובגולן ובבקעה ובנגב. וגם בקריות ובחיפה.




יום רביעי, 8 באוקטובר 2025

השנה ממשיכה ממש באוקטובר - חג שמח וכמה מלים על הרבה מלים של חוזה אורטגה אי-גאסט

 "הזמן הוא רופא גדול, הוא עוד ירפא הכל", שורה מתוך מקס ומוריץ האלמותי, סיפור מזעזע גם אחרי התרגום הצזוריאלי לעברית.

אבל לא עליהם רציתי להגג אלא על הנטייה האנושית המובנת, הגם שמוזרה שלא לומר מגוחכת, לייחס לזמן תפקיד פועל ופעיל, שהרי הזמן, לצד מה שהוא תעלומה פילוסופית ידועה, הוא לכל היותר מעטפת (אחת, ליד האקלים למשל) במסגרתה מתרחשים הדברים, קטנים כגדולים.

אבל זו דרכו של עולם, ובהמשך לשורה ידועה משיר יפה של סי היימן, "מלחמות כבר לא קורות בקיץ" או משהו כזה, אין אלא לקבל את אותה נטייה אנושית לייחס לזמן את מה שאין לייחס לו, כי הזמן, כמו האקלים, הוא המעטפת כאמור לעשייה האנושית, שהיא היא העניין, אבל מילא.

במה דברים אמורים? "השנה מתחילה באמצע ספטמבר" - כן, אני במוד של רפרנסים ספרותיים אסוציאטיביים, אף אחד לא מושלם - ואחרי ספטמבר בא אוקטובר.

אוקטובר האיום. זה של המחדלים. של ה-6 לפני 52 ושנים ושל ה-7 לפני שנתיים. אוקטובר השחור יכול להיות שחור עוד יותר אם נמצא - ואם נרצה בקלות נמצא - עוד אירועים שחורים באוקטובר. נו, בוודאי גם אתם נזכרתם בשנייה זו יחד אתי ביום ששי השחור של ה-24 באוקטובר נדמה לי 1929, יום נפילת הבורסה ועמה "התמוטטות הכלכלה העולמית כולה", אחת הקלישאות המגוחכות ביותר, שהיא מגוחכת עוד יותר כי היא כה נפוצה, גם בכתיבה של היסטוריונים, המלרלרלים בלמדנות זחוחה על "המשבר של 1929".
וסליחה שאני מתעכב לרגע בעניין זה, כי ההתעכבות חזקה ממני: ובכן, מילא אוקטובר, שלא לומר סוף אוקטובר, 1929, זה לא "1929" כולה. מילא. כי החשוב באמת הוא שההשפעה של המפולת ההיא לא היתה מיידית ולא היתה כוללת.

למשל הודו, למשל שבדיה, למשל ארץ-ישראל: שלושה מרחבים, כל אחד וחשיבותו ומשקלו, לא נפגעו כלל מהמשבר, שלמקומות אחרים, נגיד ארגנטינה, הגיע מאוחר יותר, לא לפני 1930.
אבל לא זה העניין אלא הייחוס המיתי-מיסטי מגוחך אך מובן של כוחות אפלים לחודשים או לימים או לשנים או למועדים. מישהו אמר פגאניות ולא קיבל? אז הנה, פגאניות פוסט-מודרנית, המצטרפת לרשימת חטאים ארוכה ומביכה של הפוסט-מודרנה.

אבל גם זה לא העניין, אלא אם כבר מקבלים את דפוס החשיבה של מקס ומוריץ, לפיו הזמן - למשל חודש אוקטובר - צופן בחובו כוונות ותכניות, מה תגידו על היארצייטים הבאים:

באוקטובר נולד בן-גוריון. טוב, אני מכיר כמה אנשים מ"ימין" ומ"שמאל" שמבחינתם לידתו של הלז חמורה מלידתו של מישהו אחר שנולד שנתיים וחצי כמעט בדיוק אחריו, כלומר באפריל אבל לא ב-1 באפריל.
אבל באוקטובר נולד גם יגאל אלון. עליו כבר קשה לומר מלים רעות, עם כי דרך אחרת להתמודד עם האתגרים המחשבתיים שהוא הציב לנו ושאין רלבנטים מהם עד לרגע זה ועד לעתיד הנראה לעין, הוא להתעלם ממנו.

ובאוקטובר הלך לעולמו, ממש כמעט כעת חי לפני 70 שנה, הפילוסוף הספרדי המבריק, חוזה אורטגה אי-גאסט, שבעברית הוא מוכר בעיקר בזכות ספרו המדהים בעוצמתו הנבואית 'מרד ההמונים', שהתפרסם ב-1929 (בזמן "המשבר" - כאן בא אמוג'י של אוי ואבוי וגעוואלד), אבל נכתב ב-1926 ו-1927, עובדה חשובה כי בין השאר מזהיר אורטגה מפני התלות הגוברת, שלא לומר מוחלטת, של "אירואמריקה" כהגדרתו, בטכנולוגיה.

בעצם רציתי לכתוב על אורטגה כי נהיה אוקטובר ופתאום חלפו 70 שנה, עוד מספר עגול שאנשים אוהבים, ע"ע חוני המעגל, אבל אז נזכרתי בהסתייגות שלי כהיסטוריון שמנסה להיות ראוי לשמו מסגידה למספרים עגולים וליארצייטיזמוס (אפילו אם מדובר בהוריך יקיריך עליהם השלום, כי תכל'ס אני חושב עליהם כמעט כל יום).

אבל מכיוון שאין לי ברירה אלא להיות חלק מציבור והואיל וציבור חושב כמו סי היימן ומקס ומוריץ, אז הנה, אוקטובר הגיע ועמו היארצייט לאורטגה, שבין השאר הסביר לנו בספר אחר שלו, meditacion de la tecnica, שלא תורגם לעברית ושהוא מבוסס על הרצאות שנשא אורטגה בארגנטינה ב-1931 שהאדם הוא פוטנציאל, שהוא לא הגוף שלו וגם לא הנפש שלו, אלא סביבה שהוא מתמודד ביחס לשני אלו, בדיוק כפי שהוא מתמודד עם הסביבה הגדולה יותר (האקלים למשל שאין טעם לצפות מיצורים דמויי אדם כמו ההיא משבדיה שלא ברור לי מדוע לא מאפשרים לה להתיישב בעזה היא וכל חבריה למשטי השלום המהוללים שהוא, האקלים, לא עובד אצלנו כפי שהוא לא עובד אצל הצנוניות והג'ירפות שמתמודדות עם אתגריו ולא מבלבלות את המוח שהן - הצנונית והג'ירפה, ולא נמוכות המצח משבדיה - בהחלט מפעילות).

אז כבוד לאורטגה שהסביר לנו בספרדית ובאופן מדוייק וממוקד יותר (תפקידה של הטכניקה בחיי האדם, ולא, האדם מבחינה זו הוא לא עוד בעל חיים שיודע להחזיק מקל) את מה שהסבירה היהדות, למשל בספר קשור-הזמן (סוכות) 'קהלת', שהאדם הוא פוטנציאל מימוש הכוונות והרצונות שלו, וכי הוא נהיה מה שהוא על פי תוצאות ההתמודדות הזו, עם שלל הסביבות בהן הוא נתון: היקום, האקלים, ההרים, העמקים, החיים, החיות, השכנים, השכנות, גופו ונפשו.

כל אלו אינם הוא, אלא הוא מה שיוצא מהתמודדות עמם.

כמו שלמשל מעידים סיפוריהם של בן-גוריון שנולד באוקטובר (אבל מת בדצמבר) או יגאל אלון שנולד באוקטובר (אבל מת בפברואר).

חג שמח.

יום רביעי, 1 באוקטובר 2025

כמו בכל שנה בסתיו - מנסים להבין את "המחדל" (של 1973)

 

ידידי ד"ר חנן שי, אחד שמבין הרבה יותר מדבר או שניים בענייני צבא בטחון אסטרטגיה וכן הלאה, פרסם מאמר חשוב נוסף בנושא המלחמה ההיא.

הנה המאמר שלו; 

https://www.hananshai.com/2025/10/73-23.html

והנה תגובתי:


שלום חנן. במאמרך אודות גולדה לא הזכרת ולו ברמז את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים, אי הפעלה מכוונת ומודעת מצידו של ראש אמ"ן, והרי כל הבטחוניסטים שאתה לועג להם במאמרך , דדו גלילי ואלון, אמרו שוב ושוב בועדת אגרנט ובזכרונותיהם (אני כתבתי על כך בספרי על אלון ), שעבורם אמצעים אלו היו "פוליסת הביטוח" של ישראל, שכן הפעלתם היתה מספקת את אותו זמן התארגנות וגיוס מספיקים, 48 שעות, שקרוב לוודאי היו מונעים את המלחמה או ללא ספק היו מבטיחים שהיא תראה אחרת לחלוטין. 

 באופן מוזר מפתיע ומאכזב, אתה  מצטרף בניתוח שלך המתעלם במכוון מאחד המרכיבים החשובים של הסיפור, לדעתי החשוב ביותר בפער מכל מרכיב אחר, להיסטוריונים גדולים כמו יואב גלבר ודן שיפטן, שמקפידים מסיבות בלתי ברורות (שגם לגביהן העליתי השערות בספרי על אלון), להתעלם מהפרשה הזו, של אי ההפעלה של פוליסת הביטוח של ישראל, אי הפעלה מכוונת, מוצהרת, ומנומקת בדיעבד, של ראש אמ"ן, איש אמונו של משה דיין, יריבם המדיני המר והעקרוני של גולדה גלילי ואלון.

 ברוח הניתוח שלך: כשם שמודיעין ואסטרטגיה לא מבססים על תחושות, כך היסטוריה בטחונית לא יכולה להתעלם מפוליטיקה המובן העמוק של המושג. גמר חתימה טובה.

והנה כאן מאמר מקיף שכתבתי בנושא:


https://davis.huji.ac.il/sites/default/files/davisinst/files/Udi_Manor_1.pdf

 ועל הפרשנות שאני מציע בו, חלים, כמו על כל פרשנות בכל נושא, שני כללים אפשריים, אולי שלושה:

1. טיעונים נגדיים המציעים פרשנות שונה על בסיס אותן עובדות ועובדות נוספות שלא הופיעו בפרשנות שלי

2. התעלמות (כי לממי אתה בכלל יבחוש בן שלולית(

3. אד הומינם (אתה? שמענו עליך שחצית פס לבן)



יום שני, 29 בספטמבר 2025

מי יכול להחליט לסיים מלחמה? רק מי שהחל בה

 ומי החל במלחמה הנוכחית?

אפילו לא חמאס, אלא האסלאם הרדיקלי.

הוא כולל את חמאס, אבל רק כעוד חוליה בשרשרת.

אחד החשובים בה היה המופתי.

אחריו ערפאת.

בהמשך אחמד טיבי מוחמד ברכה וכן הלאה.

וחמאס כמובן וחיזבאללה והחותים ומשמרות המהפכה בטהראן.

כל אלו החלו את המלחמה וממשיכים בה, מי שיכול יותר, מי שמפריעים לו, היהודים למשל באמצעות כלי בטחון למיניהם, פחות.

אבל הם ורק הם יכולים להחליט לסיים את המלחמה.

לא נתניהו, עוד פחות מכך טראמפ, אין צורך לומר על ליצני קפלן ודובריהם מהניו יורק שיימז ועד השארץ.

אלו החיים.

והמתים. 

וכל השאר הערות שוליים, כותרות, רעש, צלצולים ומעל כל אלו: הנטייה הקשה והמתמידה כל כך להונאה עצמית.

אז מה בינתיים? אין בעיה עם משחקי דיפלומטיה, אבל לא על חשבון הדבר האמיתי: המשך החלשת אויבינו. בעיקר בשפה שהם מדברים בה כבר 100 שנה ויותר.

יום שבת, 27 בספטמבר 2025

מבט מפיידמונט ומחבל הדולמיטים הקסום



בהמשך לפוסט שכתבת ידידי שרון ורדי בו סיפר על חוויותיו באיטליה, בין השאר הוא גילה שכל אזרחי איטליה, לא משנה מה דעתם על העבר ועל ההווה של הזהות האיטלקית - שכן חלקם בכלל מאזורים שונים בהם דיברו בשפות אחרות וחלמו על ריבון אחר - כולם ללא יוצא מהכלל דיברו איטלקית וכיבדו את המדינה.
הנמשל ברור: יחי ההבדל הקטן בין איטליה לישראל.
שעל כך כתבתי את הדברים הבאים: האנלוגיה לאוסטרים של איטליה חשובה עוד סיבה, באמצעותה אפשר להבין את מצבנו בישראל.
כי האיטלקים ממוצא אוסטרי למשל, כך או כך, גם אם ישארו איטלקים החולמים באוסטרית או יחזירו עטרה ליושנה ויחזרו יחד עם הטריטוריה שלהם לאוסטריה, בכל מקרה הם לא יעלו על הדעת לשלול את עצם זכות קיומם של האיטלקים להגדרה עצמית כעם וכישות פוליטית הנושאת מדינה ריבונית.
וכל מה שכתבתי על המקרה האוסטרי-איטלקי, הפוך ב180 מעלות במקרה היהודי-ערבי. בעוד שיהודים מהרגע הראשון אחזו בתפיסת העולם האוסטרית-איטלקית (עיקרון וסטפליה: הזכות להגדרה עצמית והנכונות לחיות בשלום עם שכניך וקודם כל לכבד את עצם זכותם להגדרה עצמית), הנה הערבים, כל מנהיגיהם כמעט ללא יוצאים מהכלל, לא הכירו לא בעם יהודי, לא בקשר של העם הלא קיים הזה לארץ ישראל, ובוודאי לא לזכות ההגדרה העצמית של יהודים בצורה של מדינה ריבונית כמו איטליה, אוסטריה או מרוקו ומצרים.
זהו שורש הבעיה, ועד שלא נבין את שורש הבעיה נמשיך להסתובב במעגלי סימטריה שלא קימת ("קיצוניים משני הצדדים" בלה בלה), ולנהוג בהתאם. כי מי שלא מבין את הבעיה לא יכול למצוא לה פתרון, וזה עוד לפני שאנחנו מבינים שלא לכל בעיה יש פתרון.
ולא פחות חשוב: הטענה אודות עמדת כמעט כל המנהיגים הערבים ביחס לעם היהודי, לא רק עובדתית, לא רק היסטורית, אל גם אקטואלית והיא נכונה גם לגבי ההנהגה הערבית-ישראלית, ובמקרה הזה כמעט ללא יוצא מהכלל, לא טיבי לא עודה ובוודאי לא כל ההנהגה הלא רשמית, אקדמאים ערבים ישראלים, אנשי תקשורת, אישי ציבור, סופרים משוררים וכן הלאה.
כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, ממשיכים את העמדה האנטי-ציונית המקורית שניסח המופתי לפני כ100 שנה. כאמור, לא דעה, אלא ידיעה, לא עמדה, אלא תאור מציאות.
וכמובן שאין שום דרך להכריח בני אדם להביט במציאות. אדרבא, יש מספיק אישושים מעולם הפסיכולוגיה המסבירים באופן משכנע מדוע הנטייה של אנשים, בוודאי אנשים טובים שהיו רוצים לחיות בשלום עם עצמם ועם שכניהם, היא להתעלם מהמציאות ולשקר לעצמם.
זה - עוד לפני חלוקת רמת האשמה בין צה"ל לממשלה, בין הרמטכ"ל לראש הממשלה וכן הלאה - מסביר יותר מכל דבר אחר את מה שהתרחש ב7 באוקטובר, ומה שאיפשר אותו: הונאה עצמית רבתי שהקיפה לכל הפחות 95% מהישראלים, שלא לומר 99%.
למרבה הצער, כמעט כתבתי תדהמה, אבל למה לי לעשות את עצמי שאני מופתע, גם שנתיים אחרי ה7 באוקטובר רבים הישראלים - אמנם לא 99% אבל לפחות 25% - שלא למדו שום דבר והם ממשיכים לחפש את האויב בקרב הצד היהודי, והדברים ידועים.
אלו החיים.

שנה טובה. מי יתן ותהיה זו שנה של התקרבות של יותר ויותר אנשים לאמיתות הבסיסיות של חיינו. הדבר נחוץ לא חלילה כדי לשקוע ביאוש, יאוש אף פעם לא היה חלק מתכנית העבודה הציונית והיהודית, אלא בדיוק ההפך: כדי להבין מה אפשר וצריך וניתן לעשות. וכל זה אפשרי, אם בכלל, רק אחרי שמבינים את הבעיה. בהצלחה לכולנו. 

יום שבת, 20 בספטמבר 2025

הדשא של השכן - כמה מלים על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של חאבייר מיליי בארגנטינה

 ההצלחה כידוע כה מדהימה, עד כדי כך שהאנליסטים של מה שמכונה כאן 'ימין כלכלי' לא יודעים את נפשם מרוב התפעלות (שזו צורה אולטרא מנומסת לומר משהו שביטוי עממי שמקומו לא יכירנו בימינו המהוגנים אומר באופן ציורי בהרבה).

מבחינתם "ההצלחה" של "התכנית הכלכלית" של מיליי היא מעבר לכל ויכוח. עובדה. האינפלציה ירדה ושירותי המדינה קוצצו. מה צריך יותר מזה חוץ מאשר להעמיק את המגמה, להרחיבה וליישמה כמובן בכל מקום בו רוצים את "הכלכלה הנכונה"?

אבל, מה לעשות, העובדות הפוכות לחלוטין, "אפילו" במשתנה המאד לא חשוב - האינפלציה.

אגב, למה במרכאות? כי "תכנית כלכלית" שמשמעותה חנק הפוטנציאל הכלכלי (המאד לא ממומש ולא רק באשמת צד אחד ובוודאי לא מיליי המציא את המציאות העגומה של הכלכלה) של ארגנטינה, זו לא תכנית כלכלית, אלא "תכנית כלכלית".

ולגבי המרכאות של "ההצלחה", נו, התפלא מהתוצאות רק מי שמאמין לדימויים ולסיפורי מעשיות.

הנה "ההצלחה" בכמה מלים בספרדית, שהופיעו כאן, אבל בעוד מקומות, עליהן חתום חוליאן בלחמר, עיתונאי-כלכלי ארגנטיני חשוב (ובארגנטינה העיתונאים הכלכליים הם ברובם אנשים שמבינים על מה הם מדברים, ובכל אופן וקודם כל הם מנסים לבסס את דבריהם על עובדות, קטע משונה, אני יודע, אבל אלו החיים, אף אחד לא מושלם) ומיד אחר כך התרגום:

Con más de 16.000 empresas cerradas, 250.000 empleos destruidos, salarios en baja del 9% y jubilaciones que retrocedieron un 25%, sostiene que el único punto de apoyo oficial es la desaceleración de la inflación. Sin embargo, relativiza ese logro: “Un 2% mensual sigue siendo altísimo”.

ובלשון קודש: 16,000 עסקים נסגרו, רבע מליון מקומות עבודה הלכו ואינם, ירידה של 9% בשכר, ירידה של 25% בפנסיות, ואינפלציה "נמוכה" של 2% בחודש (שזה כידוע הרבה יותר מ-24% בשנה, כי מי לא זוכר את שיעורי החשבון בכתה י"א, ריבית-ד'ריבית וכן הלאה).

ובהמשך המאמר של בלחמר ובמקומות אחרים, עוד מידע מאותו הסוג ובאותו הכיוון, המלמד על "ההצלחה" המדהימה של "התכנית הכלכלית" של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי (שזו עוד הזדמנות להודות לו מקרב לב, באמת, על תמיכתו האמיצה והחד משמעית בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל ובמאבקה באשפה האנושית המוכרת בשם 'חמאס' ושותפיה מהארווארד ועד לרחוב שוקן, אבל לא זה הנושא כאן, וגם לא זו הסיבה שהוא נהיה נשיא, ולא זה המבחן שלו כנשיא).

על בעיית ארגנטינה כתבתי כאן, ודיברתי כאן, מוזמנים כמובן להעמיק ולנסות להבין, ואין צורך לומר שמדובר בסוג של ניתוח ומידע שמעריצי מיליי בארץ הקודש אולי מסוגלים אבל ללא ספק לא רוצים להבין.

אלו החיים.

עד כאן מעט יותר מ-60 שניות על הדשא של השכן.