לפרוטוקול (ולחובבי הטיעונים הכמותיים) - 'כושר הקליטה הכלכלי' של ארץ ישראל: או - הטריק המלוכלך של "אלביון הנוכלת" (וכן, ללא ספק, המנדט הבריטי תרם רבות לגיבוש המפעל הציוני)

קריאה 'יחפה' בכתב המנדט מלמדת חד משמעית שכוונת המכוון (חבר הלאומים) היתה ליצור תנאים לעלייה יהודית גדולה ולתהליכי פיתוח נמרצים של הארץ. עניין זה עולה במפורש בסעיפים 6 ו-11:

"סעיף 6: ממשלת ארץ ישראל, בהבטיחה מקיפוח את זכויותיהם ועמדתם של יתר חלקי הישוב, תקל בתנאים נאותים על ההגירה היהודית ותסייע, בשותפות עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף 4, להתיישבות צפופה של היהודים בארץ, לרבות קרקעות הממשלה ואדמות הפקר שאינן דרושות לצרכי הציבור".

"סעיף 11: ממשלת ארץ ישראל תאחז בכל האמצעים הדרושים כדי לשמור על האינטרסים של הציבור בקשר עם התפתחות הארץ ויהיה לה ייפוי כוח מלא [...] לעשות לקניין הצבור או להעמיד תחת השגחתה את כל האוצרות הטבעיים שבארץ או המפעלים הציבוריים, השירותים והמוסדות שהוקמו או יוקמו בה [...] הממשלה תבוא לידי הסכם עם הסוכנות היהודית [...] ותפתח את האוצרות הטבעיים של הארץ [...]". 

אלא שהספר הלבן של 1922, שבלעדיו לא היה נכנס לתוקף כתב המנדט שהתקבל ב-1920, צירף למשוואה את 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', כסייג באמצעותו ניתן היה לממש את הכרזת המנדט (ולפניה את זו שהוצהרה על ידי בלפור בשם הממשלה הבריטית וכל בעלות בריתה) שקידומו של הבית הלאומי היהודי לא יבוא על חשבון "הזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל " (it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine).

כמו בכל נושא אחר כמעט, רוב הערבים הבינו את 'כושר הקליטה הכלכלי' במונחים מינימליסטיים. מבחינתם מה שהיה הוא שיהיה. לפי גישה סטטית זו, לא היתה שום סיבה להניח, שאם למשל עד 1920 חקלאי ערבי הפיק מדונם אדמה 25 ק"ג חיטה, מה שהספיק בקושי למשפחתו ועוד מעט עודף לזרוע לשנה הבאה, אחרי 1920 המציאות 'הטבעית' הזו תשתנה. היום יש לציין, מפיק כל חקלאי בארץ, יהודי או ערבי, לפחות 500 ק"ג חיטה מכל דונם אדמה.

מה שהיה נכון לכמות שניתן להפיק מכל דונם, היה נכון עוד יותר לגודלו של השטח המעובד, ולכמות המים שנדרשה לשם כך. על פי התפיסה הערבית הרווחת, בדיוק כמו גודל היבול גם היקף השטח וגם כמות המים היו כולם פרי הכרעה אלוהית, עניין של טבע, או בשתי מלים: 'כּוּלוּ מָכְּתוּבּ'. היהודים - וגם הבריטים כל עוד לא כבלו עצמם באג'נדה הפרו-ערבית שלהם, - חשבו ההפך. 

הנחת היסוד של היהודים היתה שארץ ישראל רחוקה מאד ממיצוי הכושר הכלכלי שלה. גם בגודלו של השטח המעובד, וגם בכמות המים שאפשר לנצל ממאגרים תת-קרקעיים, מהטיית נחלים ומחפירת בארות (על הרעיון של שימוש מוסדר, נרחב ותעשייתי במי ביוב הם יחשבו מאוחר יותר, אחרי הקמת המדינה).

חשוב לא פחות - ליהודים, וגם לבריטים (כל עוד כאמור חשבו עניינית) היה ברור שבכלכלה המודרנית להון תפקיד מכריע. והעולים היהודים הביאו עימם כסף. לא הרבה, אבל משהו בכל זאת. סכומים קטנים כמו אפילו מאה לירות שטרלינג, הספיקו לדחוף את הפעילות הכלכלית, וכך קיבל 'הכושר הכלכלי' עוד שני ממדים חשובים: מסחר ותעשייה. אם נוסיף על החקלאות המודרנית, המסחר, התעשייה וההון, תחומים אחרים כמו ענף הבנייה, נוכל להבין מדוע ב'דו"ח וודהד' שפורסם ע"י ממשלת בריטניה ב-1938, נכתב במפורש, שהעלייה היהודית תורמת מבחינה כלכלית לא 'רק' לאזורים של רוב יהודי, אלא לארץ כולה.

כדי להבין את הנושא כדאי להכיר את הנתונים. שטחה הכולל של ארץ ישראל המערבית תחת שלטון המנדט, היה 26 מיליון דונם. 60% משטח זה תפס הנגב, שטח מדברי שעד היום רובו לא מיושב. מכאן שהשטח הראוי להתיישבות עמד על כ-11 מיליון דונם. ב-1920 החזיקו יהודים בשטח של 420 אלף דונם. ב-1927 ב-470 אלף דונם. ב-1936, ב-1230 אלף דונם. על פי הצעת החלוקה של 1937, למדינה היהודית הוקצו בסך הכל 5 מיליון דונם, מהם 1.8 מיליון הוגדרו כ'בלתי ראויים לעיבוד'.

על פי אותה הצעת חלוקה (1937), המדינה הערבית אמורה היתה לכלול - חוץ מ-64 מיליון הדונם שבצד המזרחי של הירדן, זה שעמד תחת שליטתו של המלך עבדאללה - 7 מיליון דונם, מהם 3.9 מיליון הוגדרו 'בלתי ראויים לעיבוד'. סך כל הקרקע שלדעת הבריטים היתה ראויה לעיבוד, גם במדינה הערבית וגם במדינה היהודית, עמד על כ-6 מיליון דונם, בסך הכל 23% משטחה של הארץ כולה. 

ערב הכרזת המדינה (1948) עיבדו יהודים 1,310 אלפי דונם, מהם 290,000 בהשקיה אינטנסיבית. באותה שנה עיבדו הערבים, שמספרם היה פי שניים ממספר היהודים, 340,000 דונם, מתוכם רק 8,000 בהשקיה אינטנסיבית. כך שעם תום המנדט מומשו רק 16% מכושר הקליטה החקלאי של הארץ (ויש לשוב ולומר כי 'כושר קליטה כלכלי' איננו מסתכם בחקלאות). 

אדרבא, על פי נתוני משרד החקלאות הישראלי, ב-1968 יהודים עיבדו 3.32 מיליון דונם, חצי מהם בהשקיה אינטנסיבית, ואילו ערביי מדינת ישראל עיבדו 870,000 דונם, מהם 41,000 בהשקיה אינטנסיבית, כלומר גם 20 שנה אחרי תום המנדט, עדיין נוצלו בארץ הזו רק 70% מהפוטנציאל שלה. במלים בודדות ובקיצור: לא היתה לארץ הזו שום בעיית כושר קליטה כלכלי.

את המתמטיקה הכלכלית הזו ידעו הבריטים בעצמם, על יסוד מחקרים שהם עצמם עשו. כפי שהגדיר זאת בן-גוריון בפברואר 1937, הם בחרו להמיר את 'כושר הקליטה הכלכלי' ב"כושר קליטה פוליטי". בן-גוריון היטיב להגדיר זאת, כי כידוע פירושה המילולי של המלה 'פוליטיקה' היא 'נימוס', ולבריטים היה חשוב תמיד לשמור על הדימוי המכובד שלהם. ולכן, במקום לומר בפה מלא כי הם נסוגים ממדיניות 'הבית הלאומי' לה התחייבו בפני 'חבר הלאומים' בשנת 1920, הם אמרו את אותו הדבר אבל באופן עקיף באמצעות מדיניות כלכלית מפלה ולא-עניינית מבחינה כלכלית.

כאמור, את העובדות הם ידעו היטב ממקורותיהם שלהם: ב-1921 הוגש לממשלת בריטניה דו"ח לפיו ישנם לפחות 3.2 מיליון דונם של שממה שניתן לפתח. ב-1924, כתב לואי פרנץ', מומחה בריטי אנטי-ציוני מוצהר, שלמרות עמדתו העוינת למדיניות הבית הלאומי אף אחד לא פקפק ביושרו המקצועי, את הדברים הבאים על החקלאות הערבית באזור הפורה של עמק בית שאן:

 

"השטח מיושב בכפריים שחיו בבתי טיט וחומר, סבלו מאד מהמלריה, ובדרך כלל בינתם היתה כה קצרה, עד שלא יכלו להבין שום הצעה להשבחת מצב השיכון, או הספקת המים, או החינוך. שטחים גדולים של אדמתם היו שוממים, ועשבים שוטים גדלו עליהם. לא היה שם כל עץ וכל ירק. הכפריים, אם לא היו בעצמם גונבי בהמות, היו תמיד מוכנים לקבל גונבי בהמות ופושעים אחרים תחת חסותם. שטחי העיבוד, עד כמה שהיו שטחי עיבוד של יחידים, עברו מיד ליד שנה בשנה. כמעט שלא היה בטחון ציבורי, וגורלו של האכר היה שוד וביזה מידי שכניו הבדואים. הבדואים מטבעם פראים ואנשי גזל, חיו תמיד במריבה עם שכניהם משני עברי הירדן, וחיו על ביזה ושוד הדרכים, ובין שוד לשוד היו עסוקים בעיבוד הקרקע, עד כמה שבדואים מוכשרים לכך".

 

חמישים שנה קודם לכן פרסמה קרן החקירה הבריטית PEF מפה מפורטת של הארץ. על פי מפה זו הנגישה היום במרשתת, בשנת 1872 היו ברחבי הארץ 350 יישובים כפריים ערבים, רובם קטנים מאוד. משנת 1872 עד 1948 נוספו עוד כ-200 יישובים כפרים, ובהם אוכלוסייה של כ- 60,000 תושבים. הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים הערביים החדשים הללו חופפת לחלוטין את הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים היהודיים ("ה-N" ההתיישבותי), שבין השנים 1878 ל-1947, עלה מספרם מאפס (אלא אם כוללים את מקווה ישראל ואז המספר הוא אחד), ל-350.

כאמור, וכפי שהתרחש וממשיך להתרחש בעולם כולו, שיפורה של החקלאות שימש כבסיס להתפתחות התעשייה: על כל משפחה שהתיישבה בישוב כפרי, התיישבו עוד שלוש בריכוזים עירוניים. אוכלוסיית חיפה, למשל, גדלה פי 6.5 בין השנים 1922 ל-1947, אז התגוררו בעיר כ-145,000 תושבים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים. הסיבה לגידול דמוגרפי זה היה עליה יהודית והגירה ערבית מכל המדינות השכנות. הבריטים קבעו את חיפה כנקודה החשובה ביותר עבורם בים התיכון, בזכות הנמל, בתי הזיקוק ומרכזי התחבורה. יהודים וערבים רצו להתפרנס, וחיפה סיפקה לרבים מהם מענה. עצם השתקעותם דחפה את הכלכלה, כלומר הגדילה את 'כושר הקליטה הכלכלי' של העיר, וחוזר חלילה.

נתונים משנת 1938 הראו שערך הייצוא של התעשייה היהודית בארץ ישראל גבוה פי 8 מזה שבעיראק. גם מבנה המשק, אינדיקציה ידועה למודרניזציה כלכלית, הוכיח את הדבר: בארץ ישראל אחוז המתפרנסים מחקלאות עמד על 19% (באוסטרליה הנתון היה 21% ובהולנד 20%); בתעשייה ומלאכה 31% (אוסטרליה 38%, הולנד 31%), מסחר 19% (כמו בבריטניה!), וכל השאר - תחבורה, מקצועות חופשיים וכדומה - 31% (כמו באוסטרליה). לכל זה היה גם היבט בריאותי ברור: תמותת התינוקות בחברה הערבית ירדה מנתון מזעזע של 200 ל-1000 לידות חי בשנת 1929, לכ-120 ל-1000 בשנת 1939. לשם השוואה, באיטליה באותו הזמן עמדה תמותת התינוקות על 106 ל-1000! אצל היהודים בארץ ישראל הנתון עמד על 58, טוב אפילו מהנתון בצרפת: 66.

ערבים התנגדו לעלייה יהודית מסיבות כלכליות כביכול, אבל העלייה היהודית שהתאפשרה בזכות המנדט הבריטי, הביאה לגידול הדמוגרפי הערבי מחוץ (לפחות 300 אלף ערבים היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט ואף גורם ממשלתי לא ספר אותם בחשבון 'כושר הקליטה הכלכלי'!) ומבית: האוכלוסייה הערבית גדלה בזכות הירידה הדרמטית בתמותת התינוקות. במלים אחרות, ההתיישבות היהודית הביאה עמה ברכה כלכלית, או במונחים של הספר הלבן של 1922: ההתיישבות היהודית הביאה עמה את כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. דברים אלו נכתבו במפורש בדו"ח ועדת פיל ביולי 1937, בו הוסבר בין השאר כי השירותים הציבוריים להם זוכים הערבים מידי ממשלת המנדט, ממומנים על ידי היהודים (ולכן, אם תתבצע חלוקה ממליצה הועדה כי המדינה היהודית תמשיך לשלם כספים למדינה הערבית!).

זאת ועוד: בדו"ח מוזכרת האפשרות של "חילופי אוכלוסים" (כמו בתקדים יוון-בולגריה-תורכיה הנזכר במפורש, "חילופים" שיעשו ברצון או "בדלית ברירה מאונס", כך במפורש), צעד שאין אפשרות לממשו כל עוד אין מספיק שטחים לעיבוד, ולכן ממליצה הועדה לקדם את "ביצוען של תכניות רחבות מידה להשקאה, לאצירת מים ולפיתוח בעבר הירדן -  והוא הדין בבאר שבע ובעמק הירדן", צעד ש"עשוי ליצור מקום להתיישבות אוכלוסים במספר רב יותר ממספר האוכלוסים היושבים שם כיום. לפיכך יש לגשת מיד למדידת האזורים האלה ולהכין הערכה מוסמכת של האפשרויות המעשיות להשקאה ולפיתוח. אנו מציעים להתחיל בדבר זה מיד ולהעמיד את הפקידות הדרושה ואת הכספים הדרושים כדי להשלים מפעל זה במהירות האפשרית ביותר".

 

תשובה למכתב שקיבלתי מסטודנטית לשעבר ובו שלל קושיות שאלות ותהיות לגבי מה קרה מה קורה ומה אפשר לעשות

 למה דווקא התיישבות בצפון הרצועה? כי היא השלב האחרון לפני מישור החוף. מבחינה זו גם ציר פילדלפי חשוב, אבל שם הנוכחות כרגע צבאית, ואם אין ברירה אלא להעדיף אזור על אזור, אז צפון הרצועה גם סביר יותר וגם מספיק חשוב. אבל בעיקרון, לטווח ארוך, היעד צריך להיות חיסול הרצועה כישות גיאוגרפית. 

אפשר לדמיין מעבר של פלסטינים לסיני, או כאלו שישארו שם כפי שיש פלסטינים בגליל או בשומרון או בכל מקום אחר, אבל שהישות הגיאוגרפית-מדינית הזו תעלם כי היא מובלעת חסרת צידוק שכל מטרתה מיומה הראשון ב1949 נועד לשמש - גם בידי מצרים, ועד היום בידי מצרים, שאיתה יש לנו "שלום" כידוע - ככלי לחרבש את המציאות בישראל. 

כי זו האסטרטגיה ארוכת הטווח של שכנינו היקרים, להתיש להתיש ולהתיש. 

זה שאנחנו מחזיקים מעמד יפה מאד, מוכיח שני דברים שאין ביניהם הרבה קשר, בכל אופן לא קשר הכרחי, ואולי יש ביניהם קשר ישיר, צריך לחשוב על זה: א. זכרון קצר. ב. אהבת החיים. 

בעצם השניים קשורים... כי מי שאוהב את החיים מעדיף לשכוח למשל את העובדה שעד 1955 בוצעו נגד ישראל מרצועת עזה אלפי פיגועים עם קרוב ל-1000 הרוגים, שבמונחים יחסיים זה כמו לומר שבחמש השנים הקרובות ירצחו בערך 9000 יהודים. נחמד, לא? אז רוב הישראלים לא יודעים את העובדה הזו ולכן כנראה אלפי ישראלים ממשיכים לחיות באזור הרצועה, ושדרות אפילו היום פורחת, ובכלל כל האזור.

אני לא האמנתי לרגע בעיסקת חטופים כי עיסקאות הן דבר שמשיגים בין שני צדדים שיש להם מכנה משותף כלשהוא. מעשה החטיפה היה מהלך מבריק מצידו של חמאס, והוא מנצל אותו עד תום כפי שרק ארגונים מתועבים מסוגו יודעים לעשות. א-פרופו אסטרטגיית ההתשה שהוזכרה קודם: חמאס ראו את פסטיבל גלעד שליט לפני 9 שנים והבינו שכל מה שהם צריכים לעשות זה את אותו הדבר כפול 200. הם הצליחו ובגדול: האידיוטים השימושיים שמפוצצים את הגשרים ושלטי החוצות ופועלים בכיכר ההיא מול הקרייה עושים עבורם את העבודה. 

אז היתה עיסקה אחת. מה חושבים מטורלילנו, שחמאס יוותר על הנכס הזה? התמורה שהם יבקשו על שחרור כולם "עכשיו" (אחד המושגים שמביאים לי קריזה, או רצון להקיא, בלי קשר לדבר השני אליו הוא מחובר: נצחון עכשיו שלום עכשיו סביבה ירוקה עכשיו וכן הלאה) היא כזו שישראל לא יכולה לחיות אתה, ולכן ההבלים שאנשים אומרים על "לעשות הכל" כדי להחזיר את החטופים מעיד על הטימטום האנושי האינסופי, שאולי גם אותו אפשר להסביר באהבת החיים הישראלית, כי כידוע אם אין שכל אין דאגות.

אז מה יהיה עם החטופים? אין לי מושג. סביר להניח שחצי מהם כבר לא בחיים. תולדות חטופים ושבויים באזורנו, אלו שזכו לשבת בשבי של דעאש, או 'סתם' שבויים שנפלו בשבי במלחמה, או כאלו שזכו להנות מהכנסת האורחים המזרחית המופלאה של האיראנים וכן הלאה, מלמדות שמדובר בהרבה מאד זמן.

כך או אחרת, אני מזכיר לעצמי שכל ההבדל בינם לבין אלו שלא נחטפו לא נרצחו ולא נהרגו בגלל חמאס ואיראן, הוא שלחטופים יש פנים ושמות, ולאלו שיהרגו ירצחו ויחטפו בעתיד כל עוד שקיים חמאס וכל עוד יש את השלטון הנוכחי באיראן, אין שמות ופנים (כלומר יש אבל עדיין אף אחד לא תלה את התמונה של השכן שלי בנתיבי איילון). 

זהו חישוב קר כמובן, הלב שלי רותח ואני כמובן מדחיק את המחשבות על אומללותם של הקרבנות, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן לחשוב במונחים מונותיאיסטים,כלומר בהשאלה על הרעיון המונותיאיסטי, שעיקר חשיבותו וחידושו לעומת הפגאניזם הוא בכך שהוא דורש מהאדם לחשוב על סיבת הסיבות, ולא לקיים עבודת אלילים, שמשמעותה לסגוד לעצים כאילו שהם מביאים את הרוח, או לצרוח מול חומות הקרייה בתל אביב כאילו אם נצעק מספיק חזק החטופים יחזרו "עכשיו". אם בכלל לצעוק -  ואת זה כתבתי כבר בתחילת המלחמה - אז מול שגרירויות מדינות אירופה למיניהן.

סיבת הסיבות לעצם קיומם של חטופים הוא קיומו של חמאס שקיומו שלו בלתי אפשרי ללא קיומו של השלטון הנוכחי באיראן. המסקנה המתבקשת ברורה מאליה: לצעוק פחות על הקירות בקרייה, ולהשמיד גם את חמאס וגם את השלטון באיראן. איך? מתי? מי? מה? מו? אלו כבר שאלות טכניות. צעד ראשון במחשבה מונותיאיסטית הוא לזהות את סיבת הסיבות של תופעה מסויימת, ומשם לגזור את המסקנות העקרוניות, ומהן את המעשיות. 

כל דרך אחרת היא עבודת אלילים. נותנת הרגשה טובה, יש פולחן, יש מקומות קדושים, יש סמלים ששמים על הבגד, אפילו יש לא מעט אנשים שמתפרנסים מהמזכרות, יש סיורים במנהרות-דמה בכיכר מול הקרייה, כל העייסק מ-א עד ת' כמו בקמינו דה קומפוסטלה או בנוטר-דאם בפריז.

לא מכיר את ארגון 'קומו', אבל ממה שקראתי הרגע באינטנרט אז אני בעד. זה בערך מה שאני עושה עוד מלפני המלחמה הארורה הזו - מסביר, מלמד וכמובן קודם כל לעצמי: מנסה להסביר לעצמי וזאת על בסיס לימוד. אבל יש ערך למהלך ציבורי אז אני בעד. 

כך או אחרת, שכן יש הרבה ארגונים וזה אולי חלק מהבעיה שלנו - אנחנו מסרבים להבין שהארגון המשמעותי והיעיל ביותר להשיג את כל המטרות המוסכמות יותר או פחות נמצא בירושלים ומוכר בשם 'כנסת ישראל', שחבריו הם הבסיס לארגון חזק עוד יותר הידוע בציבור בשם 'ממשלת ישראל' - תפקידו של כל אזרח, כיהודי מונותיאיסט שנברא בצלם כלומר יש לו שכל ותפקידו לעשות בו שימוש, וכאזרח במדינה דמוקרטית, הוא לחשוב בעצמו על מהותן של הבעיות, על סיבת הסיבות שלהן, וכאמור לעיל לגזור מההבנות הללו (שמומלץ לעשותן בצוותא כדי להקטין את מרווח הטעות) מסקנות עקרוניות ומעשיות. 

אבל כל זה לא אמור לסתור את החובה להחזיר את התודעה האזרחית היסודית ביותר - הפוליטיקה - למרכז הדיון. עם כל הכבוד לעמותות וארגונים, כל עוד אנחנו מפקידים ברובנו את השדה הפוליטי, וחושבים שלצאת להפגנות זה פוליטיקה וכי באמצעות כמה שלטי חוצות מתוחכמים אנחנו מממשים את חובותינו האזרחיות, נמשיך לא להבין מדוע הדברים נראים קצת פחות טוב מכפי שהיינו רוצים.

כל אחד עם הרצון שלו כמובן, גם בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה שהגיע הזמן שנבין שהיא איננה מסתכמת לא בטיעון 'הרוב קובע' הדבילי, וגם לא בטיעון 'זכויות זכויות זכויות' האווילי לא פחות. 

דמוקרטיה היא הכלי באמצעותו מנהלים - באמצעות משאבי המדינה האדירים ששום עמותה לא יכולה להתחרות בהן וגם לא כנופיית אלמונים ממגדלי עזריאלי וגם לא אף קרן אלמונית מאירופה - את אי ההסכמות שיש בציבור, כי זה מצב הצבירה היסודי של האנושות: אי הסכמות (לצד הסכמות, במקרה שלנו, של רוב הישראלים היהודים: הציונות, כלומר הרעיון שליהודים מותר להיות עם חופשי בארצו).

והנה, מה שכתבת לי על המאמר של ליבסקינד, או על הפודקאסטים שלי על הרצל, הוא מימוש של כל מה שכתבתי לעיל: לומדים דברים חדשים, פוגשים טיעונים חזקים, וחולקים את התובנות הפרטיות שלנו עם החברים והמשפחה וכן הלאה. חיזקי ואימצי. 

ובלירשותך אני מפרסם את המכתב הזה בבלוג שלי, כפי שהוא, בלי השם שלך כמובן, כי אני חושב שמה שכתבתי לך ראוי שישמעו גם אחרים.

תודה !!

¿Acaso plantear un judaísmo desvinculado de la creencia en la divinidad de la Torá es un juego de palabras? - Contestando a un amigo que duda la opcion de ser un Judio-Ateo (como yo, Udi Manor)

No hay duda de que tiene usted razón en su afirmación de que el judaísmo no es una teoría abstracta sino una teoría de la vida. Pero toda la Torá judía esta basada en el deber del lector hacer todo lo posible para entender lo que dice el texto. .

La primera palabra de la Biblia, Génesis, no habla por sí sola y su comprensión depende del contexto de la realidad y de las demás palabras que la rodean.

Esto no es una opinión, sino un hecho: la Biblia está llena de debates sobre el significado de las mitzvot, entre las cuales muchas veces hay contradicciones, a veces en forma directa e inequívoca, si se interpretan con claridad cosas escritas en la Sagrada Torá, pero algunos les dan la vuelta.

Hay muchos ejemplos de esto. Una mitzvá muy conocida hoy en día es encender velas de Shabat. En la Torá está escrito que está prohibido encender fuego en Shabat. ¿Cómo se encaja uno con el toro? No encaja. Pero ésta es la esencia de la cultura humana: se desarrolla a lo largo de los años mientras se debate internamente y recibe influencias del exterior.

Por ejemplo: ¿Sabes que todo el calendario hebreo "sagrado" está basado en la cultura babilónica, la cultura del imperio que destruyó el Templo? Interesante, ¿no? Del Imperio Babilónico los judíos también tomaron las letras que se utilizan hoy en día en el idioma hebreo.

En otras palabras: hablar de la santidad de un texto como si fuera un diamante perfecto encontrado en la tierra, es no entender cómo se desarrolla la cultura. Así como una cultura se ha desarrollado en el pasado, así continúa - ¡y debe continuar! - desarrollándose en el presente y en el futuro.

En cuanto al ateísmo, la cuestión es bastante sencilla. Tal como entiendo este concepto, surge de la aceptación absoluta de que los humanos no lo comprenden todo.

La posible diferencia entre un ateo y un creyente es que el creyente común toma su ignorancia humana y la convierte en base para el dogmatismo. El ateo (tal como yo entiendo el término), reconoce el hecho de que él, como persona, no lo entiende todo, y por lo tanto, por definicion, no puede decir cosas inequívocas sobre Dios.

¿Qué le queda a un ateo? En muchos casos la ignorancia supina, el fanatismo anticlerical, la superficialidad. Pero en mi caso, siendo judío ateo, me queda mucho: el conocimiento, adaptación de las ideas que surgen en las fuentes de la cultura judía, y cómo fueron aplicadas y podrán ser aplicadas  en la vida personal, familiar, comunitaria, social y política.

Ésta es la base de mis acciones como sionista en el Estado de Israel. Vivo una vida judía plena, una vida de creación y construcción que refleja el valor judío más elevado: la santidad de la vida.

¿Y qué es el fundamento de la santidad de la vida judía? Yace en el concepto de Dios, tal como aparece en la Biblia. Porque el concepto de Dios es otro invento humano. Sí, tal cual. 

Es más: Como sabemos, o deberíamos saber, el concepto de Dios tiene interpretaciones diferentes y por supuesto contradictorias. El Dios de la Biblia hebrea es un Dios que crea la vida, que espera del ser humano tomar responsabilidad en el interminable proceso de creación, y por ende, este Dios (inventado por los primeros Hebreos, luego conocidos como Judios), exige al hombre elegir entre el bien y el mal.

Por lo contrario, Dios, el de los musulmanes, exige sumisión, dedicación y renuncia del creyente a sus capacidades creativas. 

Al parecer, es el mismo Dios, porque hay un solo Dios... Pero en la práctica, dos conceptos completamente opuestos.

Y el concepto de "Dios" es sólo un concepto que puede - y debe - aprenderse, entenderse e interpretarse. Porque, como se mencionó, esta es la esencia de la cultura humana tal como es: no tiene significado fuera del debate sobre sus conceptos, ideas y posibilidades.  Y obviamente, por lo menos en el caso Judío, pero prácticamente en todos los casos, estos conceptos deben ser - y casi siempre lo son - la base de la práctica cotidiana.

Y como ya he mencionado, yo, como ateo, abordo este debate cultural de una manera más decente que el creyente. Porque mi ateísmo surge del hecho de que no lo sé todo. El creyente tampoco lo sabe todo, pero frente al ateo que está dispuesto a decir "no sé", el creyente impone conceptos dogmáticos a la realidad. 

En el caso de los musulmanes, como sabemos, este dogmatismo se expresa en mucha violencia. Fueron precedidos en esta tendencia por los cristianos, que hasta el siglo XIX utilizaron el dogmatismo para la Inquisición, las expulsiones (principalmente contra los judíos, pero no exclusivamente), los pogromos y cosas similares.

En conclusión: El ateísmo es el enfoque más decente desde el punto de vista humano. No porque el ateo lo sepa todo; viceversa, porque el ateo admite que no lo sabe todo. Por lo tanto, hay menos peligro a un dogmatismo departe del ateísmo, dogmatismo como lo practicaban los cristianos hasta hace poco y como lo practican los musulmanes hoy en día. Obviamente existe también dogmatismo entre Judíos, pero por lo menos su práctica tiene poco que ver con las prácticas conocidas entre cristianos y peor todavia entre musulmanes.

Un elemento más: En mi caso, mi ateísmo, que surge del hecho de que no lo sé todo, me obliga a estudiar todo el tiempo y a examinar las cosas que sé o creo saber. También en este sentido hay, o debe haber, una gran diferencia entre el ateo y el creyente. No siempre, pero en muchos casos, esta es la realidad.

Espero que mis palabras sean bien entendidas. No tengo duda que otros ateos serán menos respetuosos que yo a su herencia, sea judía, cristiana u otra. 

Pero yo puedo hablar solo por mí mismo, aunque conozco suficientes compatriotas tanto en Israel como en el mundo Judío, que se refieren a estas cuestiones en forma muy parecida a la mia

Más aun: tengo varios amigos judíos religiosos que están de acuerdo con la premisa básica según la cual no existe cultura humana que no está en un constante proceso de intercambio interno y externo, un intercambio que su magna-premisa es la interpretación y la reinterpretación. 

En fín: Juego de palabras o no, lo más importante es el aprendizaje. Y no por casualidad el sentido de la palabra TORA es justamente eso: el aprendizaje, que en el caso del magistuoso idioma Hebreo, significa también - o mejor dicho, ante todo - mostrar el camino.

1940

 היהודים השבים לארץ ישראל לקומם בה את מולדתם לא הביאו אתם לכתחלה רחשי שנאה לעם השכן ובדרך כלל היו נקיים מרגשות לאומוניים; כל מגמתם היתה לבנות בית מבטחים חפשי לעם הנודד ורשות יחיד לפיתוח רוחו. 
שאלת עיצוב יחסים הוגנים עם השכנים לא נתבררה להם כלל ואף לא העסיקה אותם ביותר; גם בלאו הכי כבדו עליהם חבלי היציאה מהתם וחבלי הכניסה ומלחמת הקיום כאן. ומכיון שלא היה סיפּק בידם לטפל בשאלה בכל כובד הראש הראוי לה, ניסו למעט את דמותה או להתחמק ממנה, עד אשר פרצו, נשנו ונשלשו מהומות דמים. אז היתה מתיצבת הבעיה בכל חריפותה. בזמני משבר כאלה נוטה היה הישוב להשקיע את מעיניו בבקשת דרך של הסכם ושותפות עם העם השכן. 
אך לחרדתם היו רואים בהזדמנויות כאלה, כי האויב אינו מוכן לפשרות, אלא חפצו לעקור ולהשמיד. במשך השנים התפתחה תנועה ערבית לאומונית חזקה, אשר חיברה בקרבה את השנאה לזר והאינסטינקט המלחמתי היונק עדיין מהמדבר עם אידיאולוגיה תוקפנית טוטליטרית. הלאומיות הערבית, המכוּונת נגד האימפריאליזמוס האירופי, אינה מכוונת נגד האימפריליזמוס בפני עצמו, כמשטר דיכוי העמים החלשים; כל חפצה הוא לגרש את האימפריליסטים הזרים רק על מנת לרשת את מקומם, לעולל בעפר את קרן המיעוטים הלאומיים השוכנים בקרב העמים הערבים או על גבולם, על מנת להרים את קרן הלאומיות הערבית. הלאומיות הערבית סיגלה לה חיש מהר את התחמושת האידיאולוגית המדינית הקלוקלת של התנועות הלאומוניות באירופה, מבלי להדבק גם במסכת האידיאלים הרוחניים, המוסריים והחברותיים שליוו את תחית העמים באירופה. 
הלאומיות הערבית של זמננו כמעט לא פיתחה עד כה כיסופים ליצירת ביטויים חדשים בספרות ובאמנות או להתחדשות התרבות העתיקה; היא לא הצליחה לעורר חוש בקורת עצמית והבלגה מוסרית קיבוצית ואף לא נסתה ברצינות לבשר את בשורת הגאולה לפלחים המנוצלים ולאשה המושפלת.
פולחן הכוח ואהבת השררה נצטרפו כאן לשנאת הזר וליצר-הקרב, הלוהט בבן המדבר, ויחדו יצרו את הרקע הסוציולוגי לתנועה הערבית הלאומית של זמננו. הנה כן הושיטו יד זה לזה יסודות שונים ויצרו את התנועה הלאומית: חוגים רחבים של הנוער הערבי, שלמדו מאירופה את הברק החיצוני-הטכני ודרכי בריונות פטריוטית, קנאי הדת שוטמים כל זר באשר הוא כופר וזר, שבטים נודדים השׂשׂים אל קרב ואפנדים אוהבי שררה. אלה האחרונים מנצחים על מלאכת הלאומיות בארץ-ישראל, והם אוזרים את כל כוחם – על ידי ניצול כל נסיבה ועל ידי הפחת כזבים – לשלהב את שנאת העם הערבי אלינו ולחסום כל משעול העלול להוביל לידי הבנת-גומלים בין שני העמים. 

מלוה אותנו האמונה, כי נזכה בעוד דור להיות בארץ ישראל שנים או שלשה מליון נפש, כשם שזכינו במשך חצי דור להיות מששים אלף נפש כמעט לחמשים רבוא. האמונה הזאת מצילה אותנו מרגש של כניעה והתבטלות ונותנת בנו עוז לעמוד פה על קיומנו והתרחבותנו. אמנם אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום, ואין לך עם אוהב שלום יותר מעם ישראל. אולם אסור לנו לבטל את האמת שלנו ואת עצמנו במחיר השלום. את השלום בלי האמת יכולנו להשיג במהלכנו ההיסטורי פעמים בלתי ספורות. אך סרבנו. גם בפעם זו – והפעם היא במולדת על סף הגאולה לא נרתע ולא נתבטל, אלא נעמוד בלי מורך על קיומנו ואמיתנו.

עם כל שאיפתנו העמוקה להבנה עם הערבים עלינו להודות, כי לפי שעה מעשי יותר לתמוך את יתדות בטחון הנפש והרכוש שלנו בישוב עברי מוצק ורצוף מאשר בהבטחות של שלום: וביחוד כשהבטחות כאלה אינן ניתנות, אלא במקומן ניתכים עלינו איומים על איומים. ישוב עברי מוצק – זהו עצם מובנו האמתי והיחידי של הבית הלאומי; הוא הוא יסוד בטחוננו הפיסי וראש התיחדותנו הלאומית והתרבותית בארץ זו. כל מאמצינו צריכים להיות מכוּונים לביצור גושים לאומיים מוצקים ואין דבר המבטיח לגושים אלה בצרון כעבודה עברית. 

"לאחד מחסידיו השיב מארקס: אינני מארקסיסט": יומן קריאה – התיתכן מלכות החירות (1972)

א.            מה זה 'מלכות החירות'

בקיצור, מצב אוטופי בו אנשים חיים בחברה בלי כפייה, ניצול, שיעבוד וכיו"ב. בעוד כמה מלים: לא 'רק' על דרך השלילה (כלומר במציאות בה אין עבדות, אין מחנות כפייה, אין הפעלה שרירותית של כוח מצד השלטון על התושבים או מצד בעלי כוח על חלשים), אלא על דרך החיוב – 'חירות' להיות 'אותנטי'.

במלים אחרות, יומן הקריאה הזה מתייחס לספר העוסק בזווית מסויימת של פרק מסויים של ההיסטוריה הבלתי נגמרת של שאיפת האדם לחיים חופשיים ואותנטיים. ומה זה בדיוק? גם לי לא ברור, לכל היותר על דרך השלילה. אבל כאמור, כל הוגי הדעות שעסקו בנושא מיום היות הומו-סאפיינס בעולמנו, לא הסתפקו בהגדרה על דרך השלילה (אבל להבנתי המוגבלת גם לא הצליחו אף פעם לתת תשובה מניחה את הדעת על דרך החיוב).

ב. מי כתב את הספר הזה, מתי ראה אור ועל מה הוא, ומה פתאום נזעקתי לכתוב עליו יומן קריאה ואף לשתפו

מי כתב – ציטוט מהכריכה האחורית: "יצחק יוליוס לבנשטיין (אבנארי) קנה את השכלתו הפילוסופית בהיידלברג. שם קיבל תואר דוקטור על סמך מחקרו בתורת הגל. היה מתלמידיו הקרובים של הפילוסוף הנודע קרל יאספרס. בשנת 1927 פירסם ספר בשם 'רעיון המדינה של הגל, דו-פרצופיותו והשפעתו במאה ה-19'. עם התגברות האנטישמיות והשתלטות הנאצים הפסיק את עבודת המחקר שלו באוניברסיטה, ובשנת 1933 עלה ארצה. כאן עבד במלאכות שונות ורק בשעות הפנאי המשיך במחקרו. ב-1946 פירסם חוברת בשם 'מהפכה לאן?'  (ב'עם עובד') וכן מאמרים בנושאים סוציולוגיים ופילוסופיים ב'דבר', 'הארץ' ו'מולד'. רק לפני 4 שנים [כלומר ב-1968] יכול היה לשוב ולהקדיש זמנו למחקר".

בויקיפדיה לא מספרים עליו כלום ובחיפוש לא מספיק עקשני ב'עיתונות יהודית היסטורית' לא מצאתי עליו כלום, אבל יתכן והיתה הבוקר בעיה באתר שלהם, אז אם עד שיומן קריאה זה יתפרסם מישהו משלושת קוראיו ימצא מידע נוסף, אשמח לקבלו. 'אפילו' כאן בתגובות. הלאה.

מתי ראה אור? המשך ציטוט מהכריכה האחורית: " 'התיתכן מלכות החירות?' שהוצא לאור לראשונה על ידי 'מכון ליסט' בבאזל ב-1970, ואשר זכה להערכה חיובית ביותר, הורחב לצורך ההוצאה העברית על ידי המחבר שהוסיף פרק על השמאל החדש ועל סין". ובקיצור: עם עובד, 1972.

על מה הספר? בהמשך למה שנכתב בפרק א' של יומן קריאה זה, וכפי שניתן להבין מכותרת הדוקטורט של לבנשטיין ותחומי עיסוקו בהמשך, הספר עוסק באופן בו התמודדו כמה וכמה הוגי דעות – בראשם מארקס אבל לא רק הוא, וגם הוא לא 'סתם' אלא בהקשרו – בשאלות החברה הכלכלה הפוליטיקה התרבות והיחסים ביניהן בדורות האחרונים, הדורות של המהפכות המפורסמות, הצרפתית, האמריקנית, התעשייתית, המדעית, הדמוגרפית, התרבותית.

ומה פתאום נזעקתי אליו? בזכות כותרת המשנה – "מארקס נגד המארקסיזם". זכיתי ללמוד אצל אחד מבכירי ההיסטוריונים בארץ, פרופ' דני גוטווין, שבין השאר פרסם מאמר תחת כותרת ממש זהה ברוחה: "ברוכוב, הבורוכוביזם והבורוכוביסטים". רק מקריאת שתי הכותרות (זו של אבנארי וזו של גוטווין) אמור הקורא להבין שיש פער חשוב בין מה שאמר וחשב והציע 'הגיבור' המסויים, לבין מה שהבינו – או ליתר דיוק: בחרו להבין – לפחות כמה מאלו שהשעינו את הפוליטיקה שלהם על מארקס ועל בורוכוב (ובהשאלה מתבקשת: על ז'בוטינסקי ועל הרב קוק, כמו גם, סליחה, על יגאל אלון ואפילו כלומר 'אפילו' על רבין).

והנה תשובה קצרה על השאלה מה פתאום נזעקתי אליו: כי 'מאז שאני זוכר את עצמי' (אפשר לחשוב...) נטיתי לבחון פערים מסוג זה, לא כי אני חכם גדול (אני לא, לכל היותר חרוץ מעל לממוצע, כלומר קורא לא מעט), אלא כי למדתי ממש מזמן שרוב האנשים לא טורחים להבין ברצינות את הדברים שהם מדברים עליהם, וכתחליף למאמץ המעיק הזה, הם מנפנפים בשמות (כמו מארקס, או התנ"ך, או הגמרא, או מנחם בגין, או הרב"ן – רבנו בנימין נתניהו, או דוד פסיג או יצחק בריק ותמשיכו לבד).

ועל תרומתי הקטנה (וחסרת המשקל שבכל זאת קיימת ונודה לה על כך) למיגור התופעה (שאין סיכוי שתמוגר אי פעם), חתמתי לא מזמן תחת הכותרת "לגופו של עניין – להקדים ידיעה לדעה" (מנדלי מוכר ספרים, 2023).

כי זה מה שעושה יצחק לבנשטיין אבנארי בבואו לדון בשאלה שהעסיקה (בין השאר) את מארקס ("התיתכן מלכות החירות") ומעסיקה אותנו גם היום: דן בדברים  (של מארקס ושות') לגופם.

ומסקנתו המרכזית מופיעה – כפי שצריך – בכותרת המשנה של ספרו המשובח (עדיין ניתן להשיגו בחנויות יד שנייה): "מארקס נגד המארקסיזם".

וזו כמובן הסיבה שאני מפרסם את יומן הקריאה הזה. כי עד מותי (זו הכוונה בכל אופן) אתרום את שלי לבלימת התופעה הרווחת (שהניצחון בנוק-אאוט שמור לה מלכתחילה), לומר דברים לא מבוססים, לא לגופו של עניין, נטולי הקשר, כי ככה נאה וככה 'בא-לי'.

ג.             מה עוד כתוב בכריכה האחורית?

ואני שוב מצטט: "האומנם בהגותו של מארקס היו טבועים כבר שרשי כשלונותיו והסתאבותו של המארקסיזם בגלגוליו המאוחרים: היותו לדוֹגמה מקודשת שאין עליה עוררים, יומרתו לגאול את האדם והחברה מכל מצוקותיהם, נקיטתו בדרך הדיקטטורה הביורוקרטית והטרור? מה היו נקודות התורפה בהגותו של מארקס, שהולידו את כל אותם עיוותים? המחבר בוחן בעיות אלו באמצעות ניתוח תורתו של מארקס תוך השוואה ועימות עם תורותיהם של רוסו, קאנט, הגל והכלכלנים הקלאסיים, ולאור עיוניו של מאקס ובר; הוא שופך אור חדש על מסקנות שהגיע אליהן מארקס בתקופת חייו האחרונה, ואשר בהן התגבר על נקודות התורפה הפטליות בהגותו הקודמת; והוא מתווה על יסודן דרך לתחיית המחשבה המארקסיסטית"

ד.             מתבקשת 'שורה תחתונה' פרי המחבר. הנה היא:

קודם כל הגדרת הבעיה: "כך מתהווה הדילמה, שהמנגנון הביורוקרטי והטכנולוגי מתעצם כל־כך, עד שהוא משעבד את האדם לשירותו, במקום שהוא ישרת את האדם".

במלים אחרות: המהפכה התעשייתית על כל מימדיה הנוספים, נוצרה מתוך שאיפת האדם מאז ומעולם (שאיפה הממשיכה את זו של כל יצור חי אחר), להבטיח כמה שיותר וודאויות במציאות טבעית עויינת (חום, קור, רעב, מחלות, שריפות, בצורות, רעידות וכן הלאה, וזה עוד לפני אסונות מעשה-ידי אדם או דמוי אדם, כמו מונגולים, נאצים או נוח'בות).

המהפכה התעשייתית אכן הצליחה למגר רעב באופן מוחלט, ואת רוב המחלות הקשות. אבל במקומות בהם היא מתפקדת באופו סדיר וסביר ("המערב", הכולל כמובן את יפן ואת הודו ועוד מקומות), היא יצרה שיעבוד חדש: של האזרח למערכת, של האדם למכונה.

וממשיך לבנשטיין לתאר את הבעיה: "מה יעשה האדם לבל יהא המנגנון 'שולט בו ככוח עיור'? לזאת תיתכן רק תשובה אחת: אל יסמוך על ההתפתחות החמרית, אלא יבקר את הביורוקרטיה, בניגוד להתפתחות החומרית, במידה כזאת, שהיא תמלא את תפקידה בשירותו של האדם".

במלים אחרות (של לבנשטיין): "גם המהפכה הסוציאלית אינה יכולה להצמיח את החירות האמיתית - שכן זו עומדת מעבר לסדרי החברה - ואינה יכולה "להפוך את האינדיבידואום לסוביקט אחר". והוא מסיים באזהרה: "מהפכנים אידיאליסטיים, שאינם רואים את ההכרח שרצון האדם אינו מסוגל ליישבו, יחוללו רק שואה".

ומוסיף (וזוהי – בעמ' 210 - באמת השורה האחרונה בספר, לפני כמעט 40 עמודים של הערות שוליים, רובן מעשירות ומרתקות): "זו גדלותו של מארקס, שתמיד היה בוחן את החזון באמת המידה של המציאות". או במלים ששימשו את כותרת המשנה של הספר: "מארקס נגד המארקסיסטים" (ובלבד שמדובר במארקס הבוחן את החזון באמת המידה של המציאות, כי גם הוא, כפי שנראה להלן, לקה בעיוורון מדי פעם, כמו כולנו).

 ה.            וא-פרופו "אמת המידה של המציאות" - אי אפשר שלא לומר כבר כאן כמה מלים על 'הביקורת השמרנית' כנגד כל הג'ז המארקסיסטי הזה

 שהרי אין טעם להיתמם. גם אם הספר הזה נפל לידי במקרה לפני בערך רבע מאה, הוא אקטואלי מאד לנוכח מתקפת הימין הכלכלי-מדיני בכלל, וחמור ממנו – אגפו הצעקני הליברטריאני, שאת מעמדו המוסרי אני מגדיר באנלוגיה למוסר של פציפיסטים במציאות של משמרות מהפכה, חיזבאללה, חמאס ושאר ירקות.

ואם זה לא היה ברור: ליברטריאניזם הוא עמדה שמתקיים בה יחס הפוך וכפול – פעם אחת: הפער בין היומרה הפילוסופית שלו לדלותו בפועל (בקיצור: טימטום מושלם שמבחנו פשוט: הנחות היסוד התלושות לגבי האדם והחברה וההתעלמות המוחלטת מכל מרכיבי המציאות הרלבנטית); ופעם שניה: ערכה המוסרי (כלומר העדרה המוחלט, הדומה כאמור לעמדתו המוסרית של הפציפיסט במציאות של רוע גלובלי מאורגן ופעיל).

באשר לשמרנות ההגונה יותר, זו שאיננה ליברטריאנית, ובכן זו ראויה להתייחסות עניינית, ובלבד שנושאיה (ובוודאי מבקריה) זוכרים שמדובר בשמרנות שהיא כל דבר להוציא שמרנות, מהסיבה הפשוטה שאת מרכולתה מציגה השמרנות במצב אנושי 'מהפכני' במובן העובדתי-הבסיסי (ונסתפק בהצבעה על המהפכה התעשייתית שבניגוד למה שמצופה מתלמיד תיכון לזכור, שהיא התרחשה בין 1780 ל-1830, היא לא מפסיקה להתרחש בכל מקום בעולם כל הזמן, והדברים ידועים לכל מי שמשלב את השכל הישר בהילוך ראשון ומשחרר את הקלאצ' במתינות).

מכאן שהשמרנות היא קריאת כיוון, כמו תיקון עולם, כמו ליברליזם, כמו סוציאלדמוקרטיה, כמו לאומיות, כמו דת ואמונה, כמו פרוגרסיביזם, וכמובן כמו כל השילובים (המבורכים יותר ופחות) של כל אלו או של חלקם.

ולכן השאלה היא לא האם – שמרנות, ליברליזם, סוציאלדמוקרטיה, פרוגרסיביזם, דת וכן הלאה – אלא איך (כי מה לעשות ויש גרעינים משותפים לכל אחת מהגישות הללו, וזו לא דעה אלא ידיעה), והאיך נמדד במה, ולכן אדם הגון אנוס על פי הדיבור לברר דברים לגופם.

ו.              תיאור העניין בו עוסק הספר במלים שלי – בתקווה שהצלחתי להבין את מה שקראתי

כלומר הפרק הזה הוא לא ממש 'יומן קריאה', אלא התייחסות לספר מתוך הדברים שאני עוסק בהם כהיסטוריון, כאזרח, כאדם. אם תקראו לזה 'המצב האנושי', אזרום. לא באמת עקרוני. כבר כתבתי קודם לכן בפרק הרביעי, על הפרדוקס של המכונה המודרנית. הנה זה שוב: האדם (כמו החתול) מתמודד עם אתגרי המציאות, ולכן (בשונה מהחתול) בונה כלים ההולכים ומשתכללים. אם יש הבדל תהומי בין האדם לבין כל היצורים הטבעיים-אורגניים האחרים, הבדל בולט לעין, הרי שזהו ההבדל: האדם הלך והעמיק את תלותו לקיומו בכלים שהוא יצר על מנת להשתחרר מתלותו הקיומי באתגרי הטבע.

הנה זה שוב, ובמונחים עכשוויים שכל אחד מאיתנו יכול לראות בעין אפילו אם היא וחברתה עצומות: 'אפילו' כוס מים (משאב הטבע האלמנטרי ביותר, לאדם, לחתול ולאבטיח) לא יכול אדם לשתות מחוץ לתחום ממשלתה של המכונה התעשייתית. שוב, זו לא דעה, ולא 'נראטיב' ולא קישקוש דומה אחר, אלא עובדת מציאות אובייקטיבית שאין לערער עליה.

יש להרהר אחריה, בלי ספק, ואת זה עשה מארקס, ואת זה עשו אחרים שלבנשטיין מזכיר בספרו, רוסו למשל, ואדם סמית, ודייויד ריקרדו, וכמובן הפילוסופים הגרמנים המהוללים, קאנט, הגל ואחרים. ההבדל ביניהם לבין אנשים שהחלו לדון באותן שאלות לקראת סוף המאה ה-19 – ומכס ובר הוא הבולט ביניהם לדעתי ולא רק לדעתי ולדעת לבנשטיין, אלא לדעת רבים אחרים – הוא בכך, שבעוד שאנשי המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, עמדו נפעמים, אולי אפילו לא פעם מבוהלים, לנוכח עוצמת השינויים הדרמטיים, עד כדי כך שהם קפצו למסקנות מרחיקות לכת (הגל לכיוון אחד – המדינה; מארקס לכיוון אחר – הדיקטטורה של הפרולטריון; אחרים – רוברט אוון למשל – לכיוון של אוטופיזם פנטסטי), הנה אנשים שהלכו בנתיב של מכס ובר לקראת תחילת המאה ה-20 הבינו את המגבלות, הבינו את המורכבות, הבינו את המימד האבולוציוני – המנוגד לרבולוציוני (לא משנה באיזה כיוון) – של המציאות האנושית.

מה ראה ובר? טוב, מה הוא לא ראה זו שאלה שיותר קל לענות עליה. בכל אופן, שמו של ובר קשור בין השאר במושג 'הביורוקרטיה'. שם נרדף למנגנון שכולנו מכירים היטב לטוב ולמוטב.

לטוב: כי ללא מנגנון כאמור אין לנו מים לא בברזים ולא בבקבוקי פלסטיק ארוזים במפעל תעשייתי שאי אפשר לקיים ללא מנגנון. שוב, זו לא דיעה אלא עובדה.

ולמוטב (שזה ביהודית-עתיקה צורה מנומסת לומר 'לרע'): כי המנגנון לא פעם שרירותי במובן הרע של המושג, עיוור, עריץ, נטול חשיבה עצמאית (הבודקים הבטחוניים בכניסה לכל תחנת רכבת זו דוגמא מוכרת: מה בדיוק התיזה המנחה אותם בשאלת השאלות 'יש לך נשק'?), וכן הלאה.

אנרכיסט, ליברטריאן, או כל סוג אחר של טיפש, ידבר בגנות הביורוקרטיה (וילך לשתות מים שבלי הבירוקרטיה פשוט לא יתקיימו, אבל טיפשים הם טיפשים לא כי אין להם שכל – לכולם יש באותה כמות בערך – אלא כי הם מקפידים לא לעשות בו שימוש).

אוטופיסט-מארקסיסט ידבר בזכות הביורוקרטיה ויכנה אותה 'דיקטטורה של הפרולטריון', שבהיותה כזו – כלומר שייכת לפרולטריון, כלומר לעובדים, כלומר לרוב, כלומר לעם, כלומר למנושלים, כלומר למסכנים וכדומה – היא מראש קדושה לא משנה אם אלו שיושבים בראשה עושים שבת ודאצ'ות ונהנתנות על חוף אודסה לעצמם, ומחנות ריכוז למי שלא ממהר למחוא כפיים.

מכס ובר ואלו שהולכים בשיטתו – משלבים את השכל הישר בהילוך ראשון ומשחררים לאט את הקלאצ' – מבינים את הדבר ואת היפוכו, ואת קיומו ההכרחי הן של הדבר והן של היפוכו.

ומכאן לצירוף לשוני אחר המזוהה עם מכס ובר: "לשחות נגד הזרם". ולצירוף נוסף, פחות מוכר, ששימש ככותרת להרצאה האחרונה שלו (הוא מת ב-1920), ואחר כך גם לחוברת שתורגמה אפילו לעברית (1962): "הפוליטיקה בתורת מקצוע".

ולסיכום כל המהלך הזה, ממש בקיצור: כדי לתקן את העיוותים הנוצרים בהכרח מעצם קיומו ההכרחי של מנגנון, יש להפעיל פוליטיקה של נגד הזרם.

ז.              לאן זורם הזרם ולאן יש לחתור כנגדו?

'נגד הזרם' אין פירושו לומר את ההפך כפי שמבינים רוב הלא-מבינים-מחייהם המאכלסים היום את האקדמיה (הם הרי מכשירים "אקטיביסטים" ואקטיביסט טוב לא חייב ללמוד שום דבר, בוודאי לא מהעבר, כי הוא מצוייד ב"ערכים" הנכונים וב"עמדות" הראויות, אחרת קשה להיות "אקטיביסט").

'נגד הזרם' גם אין פירושו אנרכיזם נבוב כמו זה שמציעים הליברטריאנים או כל סוג אחר של גישות המבוססות על הפניית הגב למציאות.

מכאן ש'נגד הזרם' ראוי לשמו הוא כזה הלוקח בחשבון כל הזמן את מרכיבי המציאות ומבין את אחריותו כלפיה. מה שמוביל אותנו בדלת הראשית לעוד הבחנה ידועה פרי מחשבתו של ובר, שהפציר בפני שומעיו באותה הרצאה אלמותית, להבחין בין מוסר של כוונה ("להחזיר את החטופים עכשיו"!!! "חייבים תהליך מדיני!!") לבין מוסר של אחריות.

אכן כן: ללא כוונות אי אפשר ללכת לשום מקום. אבל היוצא לדרכו וכל מה שיש ברשותו הן כוונות, לא יגיע לשום מקום. אדרבא, סביר להניח שהוא יפול בבורות עמוקים למדי. למה הדבר דומה? לתפקיד כוכב הצפון במלאכת הניווט: ללא כוכב צפון אין דרך לקבוע נתיב נכון או מוטעה, קל וחומר 'לחשב מסלול מחדש' במקרה של טעות. אבל צעידה בלילה חשוך רק לכיוון כוכב הצפון, תביא ללא ספק למבואות סתומים, כי לא פעם על מנת להתקדם צפונה, יש לפנות מזרחה, ואז מערבה, ואפילו דרומה ואז צפונה, וחוזר חלילה.

והנמשל חמור מהמשל: כי במציאות הפוליטית והחברתית הצפון איננו מושג לעולם. לעולם תהיה היסטוריה, כל עוד יהיו אנשים. היטיב לנסח זאת ההיסטוריון הישראלי יהושע אריאלי שבימים בהם התנהל בלהט הויכוח על עצם קיומה של היסטוריה ועל עצם יכולתם של היסטוריונים לפענח תמונות עבר (רעיון שנדחה על ידי "הביקורתיים" שכוכב הצפון שלהם היה "הנראטיב", מקום מפלטו של הנבל והשקרן), סיכם את מהותה של ההיסטוריה במלים אלו: "אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה".

רוצה לומר, בני אדם ("החברה") יכולים לכתוב היסטוריה של הכלבים והסוסים שלהם, אבל עוד לא נולד הסוס, ואפילו לא הדולפין הנבון והמוכשר שכתב היסטוריה על הלוויתנים, או על בני אדם.

ובמציאות ההיסטורית שהיא כמו לומר המציאות האנושית, החתירה לממלכת החירות תתקיים לנצח, כל עוד יהיו בני אדם בעולם. והחתירה הזו – כך ובר (ורבים אחרים) – דורשת הליכה נגד הזרם, אבל מתוך מוסר של אחריות, ולא רק של כוונה.

ח.            אז איך מבדילים בין שני סוגי המוסר? די פשוט: האם מתקיים או לא מתקיים בהם 'לגופו של עניין'.

וזה עיקר כוחו של הספר ותרומתו להבנת ההיסטוריה הרחוקה-הקרובה הזו, ההיסטוריה של הנסיונות לתאר את המציאות המשתנה ('עידן המהפכות'), להצביע על בעיותיה ואתגריה המרכזיים, ולהציע כיוונים להתקדמות לכאן או לשם. כי כאמור, גם החלופה 'השמרנית' כביכול, איננה יכולה להתקיים מבלי שהיא נעה במרץ לכיוון כזה או אחר. גם בה מתקיימים הדברים שהכניס לואיס קרול לפיה של המלכה האדומה בבואה להשיא לאליס עצה: "את חייבת לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר במקום". ויוכיחו החרדים, והדברים ידועים לכל מי שעיניו בראשו.

וכאן בדיוק ניתן להבין סוף סוף באיזה מובן מארקס הוא נגד המארקסיזם (או מדוע ברוכוב אף פעם לא היה בורוכביסט): מצד אחד פעל מארקס האידיאולוג-הפוליטי, האיש שכמו רבים לפניו ואחריו בעת החדשה, הבין כיצד ניתן לעשות שימוש במלה הכתובה על מנת להניע אנשים.

ומכאן מקור המושג 'תנועה', ובגרמנית זה נשמע מדוייק עוד יותר: באוועגונג, מלה שהשורש שלה הוא 'וועג' שזה פשוט "דרך", כי 'תנועה' פוליטית וחברתית מתאפיינת ב"דרך", ול"דרך" אין שום מובן ללא שברור להולכים בה מאין היא באה ולאן רוצה להגיע, ומכאן מתבררת עוד יותר חשיבותו של משל הניווט וכוכב הצפון.

אבל מהצד השני, היה מארקס שישב שנים על גבי שנים במוזיאון הבריטי ובחריצות סגפנית חידד ושכלל והעמיק את הבנת המציאות שלו, עד כדי כך שבהזדמנות אחת לפחות, אמר לאחד מחסידיו "אינני מרקסיסט".

אבל היה גם צד שלישי, עליו עמד לבנשטיין, כשתאר כיצד לקה מארקס בעיוורון, כאשר את הביקורת שלו על הגל, לא הקפיד ליישם על עצמו.

נסביר: הגל כידוע העלה לראש פירמידת ההוויה את המחשבה, את "האידיאה". לבנשטיין מביא בעניין זה (עמ' 117) ציטוט-מכין של מארקס, כלומר ציטוט שתפקידו לשמש כמנוף לביקורת של מארקס על הגל: "אצל הגל תהליך החשיבה הוא הדמיורגוס [האל היוצר] של הממשי, שהוא איננו אלא לבושו החיצוני של תהליך החשיבה".

במלים אחרות, ובקיצור: הגל הסביר שבראשית היתה האידיאה. ממנה נגזר הכל.

מארקס הפך את הדברים על ראשם: "אצלי אין האידיאלי אלא העתקתו של החומרי ותרגומו במוחו של האדם".

מכאן ברור מדוע התאמץ מארקס להבין לעומקו את הדינמיקה והאנטומיה של העולם החומרי, כלומר של המהפכה התעשייתית. תרומתו בעניין זה היא מעבר לכל ספק, ורק אנטי-מארקסיסט דוֹגמטי יכחיש זאת. אלא שמארקס נפל גם הוא במלכודת הדבש של הדוֹגמטיוּת  (המלכודת מתוקה כי היא – כמו הדבש – נותנת תחושת מתיקות עילאית, אבל שבניגוד לדבש שהוא בסך הכל סוג של מזון חביב, עומדת לא פעם בבסיסה של יהירות יודעת-כל, המאפיינת למרבה הצער תנועות ואישים עד ימינו אלו, והדברים ידועים).

מרוב רצון להראות להגל ולתלמידי-הגל, שההוויה היא הקובעת את התודעה ולא להפך, נאלץ מארקס האידיאולוג-הפוליטיקאי להתעלם מסתירות זועקות של קביעתו זו, כמו אמנות יוון הקדומה, אותה מביא לבנשטיין כמה וכמה פעמים כדוגמא לאמנות שאולי נולדה כשיקוף של 'הבסיס', אבל שעם הזמן יצאה לעצמאות גמורה עד כדי כך ש'אפילו' מארקס נאלץ להודות באיכותה "הנצחית".

ומי לא יודע להצביע על הסתירות בין אושוויץ למוזיקה הקלאסית שהנעימה את ערבי המשפחה החביבים של מנהלי תעשיית המוות? כיצד בטהובן ('בניין העל' על פי העגה המארקסית) מבטא במקרה הזה את "הבסיס"? ומי שלא מעוניין בדוגמאות-שואה, מוזמן לעיין באינספור דוגמאות אחרות, כמו למשל האמנות וחיי הרוח של אנשי הדרום בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-19 (יודעי דבר ידעו להראות לכל המעוניין שחיי הרוח בדרום היו עשירים ומעודנים לאין שיעור מאלו של ניו יורק ואפילו ניו אינגלנד באותה התקופה), או הספרות הרוסית האדירה של המאה ה-19, שעלתה כפורחת בימי שלטון הצארים הארורים באימפריה הרוסית.

לבנשטיין איננו מסתפק במארקס, ומצביע על עוד ועוד דוגמאות של הוגי דעות שפעלו בתקופה הנדונה באופן דומה, כשהמשותף להם הוא הנחת היסוד המוטעית, שהאדם הוא יצור רציונלי ורציונלי בלבד, ולכן כל שנותר הוא לפענח את שורש ההוויה האנושית (החפיפה בין רצון הכלל לרצון הכללי כפי שהציע רוסו; האידיאה כבסיס המדינה כשיטת הגל; או החומר וניהולו על פי האינטרס המעמדי בדרך לחברה על-מעמדית כשיטתו של מארקס) ומשם להראות לבני האדם את הדרך למלכות החירות.

לבנשטיין מנסח את הדברים באופן בהיר למדי, כמו למשל כשהוא מעלה שאלה רטורית רלבנטית כל כך לישראל של המאה השנייה לציונות: "התיתכן בכלל דמוקרטיה שבה יהיה מצפון היחיד זהה לאינטרס של המדינה? כלום אין ניגודי-דעים בלתי פוסקים ופרישות אף בחבורות קטנות כגון בקיבוצים?" (עמ' 63) או קביעתו-אזהרתו זו (עמ' 65): "אוי לעולם כשהפוליטיקאים עיוורים מלראות את האי-רציונליות של האדם ושל העולם", שעל כך יש להוסיף שגרועים בימינו מן הפוליטיקאים הם אנשי אקדמיה, יוצרים למיניהם ו"אקטיביסטים".

זמן קצר לאחר ובר כתב סופר צרפתי רגיש ואהוב: "ילדים, הזהרו מעצי הבאובב". יעברו עוד כמה שנים ומתבונן שנון ונוקב אחר, יכתוב את 'חוות החיות' האלמותית, המתארת עולם הנשלט על ידי מהפכנים דוגמטיים – "אקטיביסטים" במונחי ימינו – שבמקום לבחון את הדברים לגופם במלוא או לפחות במרבית-מורכבותם, מחלקים את העולם לבעלי שתיים או ארבע רגליים. הנה מוטלים הנמשלים לפנינו שורה ארוכה ארוכה של בעלי שתי רגליים: גברים לבנים סטרייטים, יהודים חופשיים בארצם, תעשיינים ויזמים במערב, סתם אזרחים חרוצים ושומרי חוק, ומולם היפוכם, כולם מלאכים צחורי כנף צודקים מראש ובכל מצב.

ט.            השמאל החדש (שמפה לשם כבר הקריח, גידל כרס ובכמה מקרים מת משבץ בגיל 55, אבל שהוכיח שוב את חיוניותה האלמותית של האיוולת האנושית)

ב-1953 כידוע הלך לעולמו 'שמש העמים'. בכמה קיבוצים בישראל ביטלו את חגיגות הפורים, ומה עשו ברחבי העולם באותו הזמן ביחס לאותה טרגדיה, דורש המשך עיון, בהזדמנות אחרת.

אמנם מארקסיסטים נאמנים – רוזה לוקסמבורג למשל, ואנשים פחות מוכרים יחסית אך חשובים לא פחות בזירות אחרות, כמו לא מעט מאנשי 'הפארווערטס' היהודי-יידישיסטי-ניו-יורקי – ידעו כבר בזמן אמת על מעלליו של העריץ הרצחני הזה, אבל מצד שני גדולים ואדירי-רוח כמו סארטר התקשו להודות במה שכל מי שרצה לדעת ידע על הנעשה ב'עולם המחר' הסובייטי.

אבל מ-1953 המאמץ "להרחיק את המרקסיזם מסטלין" כהגדרתו של לבנשטיין, קיבל משנה תוקף. זה הרקע – אחד מהם בכל אופן – להופעת 'השמאל החדש'. לא במפתיע, כמו כל 'חדש' שמכריז על עצמו כ'חדש' גם אם בפועל הוא 90% ישן, גם 'השמאל החדש' נדרש בדיוק לאותה השאלה שהעסיקה את מארקס: מעמדה של האמנות ביחס לתיאורייה המטריאליסטית (או ה'דיאמאט' בז'רגון הסובייטי: הלחם של דיאלקטיקה-מאטריאליסטית).

אבל בשונה מהימים בהם מארקס דן בשאלה הזו כשהוא ומשפחתו קופאים בקור הלונדוני ונשענים לפרנסתם על כיסו הנדיב של פרידריך אנגלס, הנה הפילוסופים של 'השמאל החדש', שחלקם קדמו לו בערך ב-20 שנה, דנו בקושיה על בטן מלאה, כשהם נהנים ממנעמי הקפיטליזם המשוקץ.

לא במקרה הם הגיעו ברובם למסקנה שלא רק שהאמנות עצמאית במהותה, אלא שבניגוד לתיאוריה המארקסית אודות הכרחיות המהפכה וכן הלאה – תפקידו של הפרולטריון, הדיקטטורה שאיננה אלא דמוקרטיה באשר הפרולטריון הוא הרוב ומבטא את רצון הרוב ואת התקדמות ההיסטוריה גם יחד – הלכה והתפתחה גישה השמה את הדגש על האסתטיקה של האמנות ככלי המרכזי למהפכה החברתית.

לבנשטיין מביא בעניין זה  (עמ' 175), את מסקנותיו של יורגן האברמאס, "אחד הפיקחים מבין המלומדים המארקסיסטים הצעירים" כהגדרתו, שבחן את התיאוריה המארקסית והראה כי: "1. שוב אי־אפשר להסביר מעשים פוליטיים מתוך תלותם בבסיס הכלכלי", ושהצגת מבנה-העל כעומד בצילו של 'הבסיס' היא "משפט קדום של המטריאליזם ההיסטורי" ושיש לותר עליה. 2. בארצות הקפיטליסטיות המפותחות ניטל אפיו הכלכלי של הניכור, כיון שעלתה רמת החיים. 3. הואיל וציבור הפועלים איבד את הכרתו המעמדית, הרי ש"אין נמען לתיאוריה המהפכנית. 4.  אמנם יש דמיון בין מבנה החברה הקפיטליסטית לזו הסובייטית, אך בניגוד לה המערב מווסת עצמו באמצעות "משמעת עצמית", וכי "ההישגים של מדינת חוק" מבדילים אותו לטובה מן "הטרור הליגלי בדיקטטורה של המפלגה".

ובכן מה לדעת האברמאס נותר מכל המשנה המארקסיסטית ? רק ביקורת הניכור. הניכור אצל מארקס, נזכיר, הוא המצב בו יוצרם של החפצים – הפועל – איננו נהנה מהם אלא מישהו אחר. האברמאס ואחרים מסכימים כי הניכור כבר לא קיים בצורתו הכלכלית, אבל הוא קיים בצורה מסוכנת לא פחות: "ניוון הפנימיות של האדם והפיכתו לצרכן גרידא". עצם ההשתעבדות לצריכה היא היא "אבדן האנושיות", והרקע להופעת "האדם החד מימדי", כותרת ספרו של הרברט מרקוזה מ-1964.

המהפך הזה דורש התייחסות נוספת: אם לפני מלחמת העולם השנייה, פרסם אלדוס האקסלי את הדיסטופיה 'עולם חדש מופלא' (1932) המציגה את המימד השלילי של ההצלחה התעשייתית ליצור 'עולם חדש מופלא' עד כדי כך שבני האדם נשלטים קודם כל על ידי תכונותיהם הביולוגיות, הנה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר עם הצלחת המכונה התעשייתית לא רק לספק שפע אדיר בארה"ב אלא לשקם את אירופה המערבית מהריסותיה, נוצר אותו ניכור 'חיובי', שלדעת הניאו-מארקסיסטים היה לא פחות גרוע מזה עליו הצביע מאה שנים קודם לכן מארקס.

'השמאל החדש' אם כך, שמקורו בארה"ב, יצא לדרכו מתוך אכזבה מהחומרנות שאין צורך לומר שחבריו נהנו ממנו כעניין של שיגרה מובנת מאליה. לאכזבה היו גורמים נוספים: מלחמת וייטנאם מחוץ, ומבית רצח האחים קנדי (1963, 1968) ורצח לותר (1968). אלו נתפסו על ידי מקימי ה-SDS ('סטונדטים למען חברה דמוקרטית', 1962), כביטוי לבגידה של החברה האמריקנית בערכיה המוצהרים. ההתנגדות למלחמה, תחושת הבגידה והאכזבה מחומרנות-היתר הפכו לאנטי-ממסדיות אלימה, שזכתה לגיבוי תיאורטי מפיהם של ניאו-מארקסיסטים שהסבירו בכובד ראש מדוע אלימות היא הדרך לחזרה אל "האותנטיות", תשובת-התשובות לבעיית הניכור.

מעמד העובדים, שבזכות הצלחת המכונה התעשייתית הספיק בינתיים 'להתברגן', זכר את הימים בהם אלימות במסגרת החוק – הפגנות ושביתות – נענתה במקרה הטוב בצמצום זכויות ובמקרה הרע בירי אש אל תוך הקהל. בהתאם הוא למד את הלקח ולא ראה באלימות האנטי-ממסדית לשמה את "האל המושיע" של השחרור.

הנושא החברתי המהפכני החדש היה 'השחור המדוכא', שתרבות הנגד שיצר עוד מהימים הרחוקים של המוזיקה המשונה שנוגנה במרתפי 'היסמין' בניו-אורליאנס (ג'זמין=ג'ז), הפכה למקור השראה לאנטי-ממסדיות של 'השמאל החדש'. הוגי דעות שחורים דיברו על עצמם – תחי האירוניה – כעל היהודים שיוצאים ממצרים. אחדים אפילו הישוו את תנועתם 'הלאומית' לזו של הרצל.

הבורגנים הגברים הלבנים המשועממים מרוב שפע "מנכר", הוסיפו לתופעה את הערצת החושניות הגברית השחורה, גלגול מאוחר של אותו 'פרא אציל' של רוסו מהמאה ה-18, אב-הטיפוס של האנטי-ממסדיות וה'אותנטיות' שהרסה המכונה התעשייתית.

דחיפה נוספת לאותה מגמה באה מצידם של הוגי דעות כמו פרנץ פנון, שברא עולם רעיוני 'מניכאיסטי' (דואליסטי: שחור=טוב, לבן=רע), תוך התבססות על פסוק מפורסם מהברית החדשה: "האחרונים יהיו ראשונים והראשונים אחרונים", יעד שלשם השגתו נחוצה אלימות.

לבנשטיין אמנם ציין (עמ' 192) כי פנון הזהיר שאין להסתפק באלימות, וכי היעד הנכון הוא למעשה חזרה לערכים האמריקנים המקוריים, שנבגדו. לעומת מאלקולם איקס ואחרים, שראו באלימות את הדרך היחידה להשבת הכבוד השחור האבוד, פנון ואחרים הסבירו כי  למרות אכזבתם מן הדמוקרטיה האמריקנית, הם "לא איבדו אמונתם במין האנושי ובאפשרות של שחרור דמוקרטי".

אבל כפי שהוכיחו באזורנו מעריצי פנון – חברי אש"ף וארגונים דומים אחרים – הנטייה 'המהפכנית' היתה לאמץ את האלימות ולשכוח את הדמוקרטיה והאנושיות. כפי שניסח זאת לבנשטיין: "להיות מהפכן - זה יכול לעשות רושם מפואר ורומנטי, בייחוד כשאין אדם צריך לשלם את המחיר בנפשו או במאסר".

'מילא' כנופיות הרוצחים של אש"ף התמסרו לאידיאולוגיה הזו. "אפילו סארטר עצמו מסוגל היה לשקוע ברומנטיקה מהפכנית מנותקת מן המציאות" ואם הוא, אז הסטודנטים שלו "על אחת כמה וכמה! הם התלהבו מהעולם השלישי, מצ'ה גיבארה, מהו צ'י מין וממאו צה טונג, ונשאו לפני הפגנותיהם את הדגל של הויטקונג". היום הם מתלהבים מסינוואר ונושאים את הדגל של משמרות המהפכה ושל 'פלסטין'.

דברים שכתב לבנשטיין ב-1971  אודות "אורח ההשקפה השבלוני שלהם [ש]מנע אותם מלהבין את המציאות המסובכת של העולם השלישי", ניתן לכתוב היום על נכדיהם של מייסדי 'השמאל החדש'. וממשיך לבנשטיין (עמ' 193):

"בניגוד לפנון, שתקו האינטלקטואלים הרדיקליים בראותם את מנהיגי החירות בארצות הקולוניאליות המשתחררות, נהפכים לדיקטטורים צבאיים. הם לא מיחו על דיכוי בני־איבו בביאפרה או על דיכוי הכושים הלא מוסלמים בדרום סודאן. הם לימדו סניגוריה על כל מעשה נבלה, ואף את מעשי החבלה של טרוריסטים ערביים במטוסים אזרחיים, שבוצעו בארצות נייטרליות, דימו למעשי החבלה של תנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים".

מרקוזה היה מספיק נבון והגון כדי להבהל מהמפלצת שתרם להופעתה. האלימות האנטי-ממסדית בקמפוסים, הביאה אותו להצהיר: "מעולם לא הצעתי הריסת האוניברסיטות הקיימות, לא הטפתי לה ולא תמכתי בה... אני מאמין... כי האוניברסיטות האמריקניות - לא מעטות מהן, על כל פנים - עדיין הן מובילות של עולם ביקרתי באופן יחסי, ושל עולם חפשי באופן יחסי". שעל כך האשימו אותו הסטודנטים ב"אי עקיבות ישירה".

אחרים שהספיקו להבהל מהאלימות עוד לפני שצידדו בה, הציעו פנטזיות אודות החובה ליצור "תודעה חדשה" הנחוצה לביטול הניכור החומרי, זאת באמצעות יחס חיובי ויצירתי לעבודה, כך שהאדם בעל התודעה החדשה יוכל אפילו "להנות משטיפת כלים". מארקס עצמו באחד הקטעים הידועים בהם תאר באופן ציורי את 'עולם המהפכה', דיבר על האדם הלא-מנוכר, הקורא ספרים בבוקר, עובד בצהריים ודג להנאתו אחר הצהריים. אבל לבנשטיין מזכיר לנו כי  היו אלו דברים מפי "מארקס הצעיר", ש"מארקס הבוגר" אמר עליהם כי אין להם קשר למציאות, אלא רק "לשמים המאובכים של ההזיה הפילוסופית". ומוסיף לבנשטיין בעניין זה (עמ' 198), כי "מארקס הסתלק בהדרגה מהזיותיו הפילוסופיות, ככל שפנה אל חקירת המציאות".

דוגמא להתעלמות מהמציאות בשם "הזיות פילוסופיות" מביא לבנשטיין כשמספר כי ב-1971 דיווח בהתלהבות עיתונאי אמריקני שביקר בסין של מאו, על 'הדבקות במטרה' של האזרח הסיני, שבזכות מאו – שדיבר באותו הזמן בשבח המלחמה – השאיר מאחור את האדישות המזרחית הנכנעת.

ומנגד, התבוננות פשוטה במציאות, הביאה אנשי 'שמאל חדש' אחרים להתעלות מעל 'סבל' הניכור מההצלחה החומרית, ולהודות כי "גם בעתות שפע חשובה הרחבת הייצור לא פחות משהיתה בימיו של מארקס", שלו היה ברור כי הכרח לקיים את "האש המחיה של הייצור". אבל דווקא תובנה זו הביאה אנטי-ממסדיים אחרים למסקנה הפוכה: "המדע יצר את הטכנולוגיה ואת הביורוקרטיה; הטכנולוגיה הולידה את הפצצה, והביורוקרטיה עוסקת במניפולציה של הרוח. אם לזאת הוליכה האש - הבה נכבה אותה! קולות כאלה אינם מבשרים תרבות נגדית, אלא את קץ התרבות". לבנשטיין מראה (עמ' 199) כיצד צורת מחשבה זו היא 'ניאו-ניטשאניות', שכן הוגה הדעות המהולל אמר כי "הדבר הבזוי ביותר", הוא "איש ההופך הכל לקטנות".

מה נשאר מכל הג'ז הזה? הפניית גב למציאות; יאוש-מתפנק-נהנתן א-היסטורי ולכן א-פוליטי; הפקרת המרחב הציבורי; או בלשונו של א.ד. גורדון: "עיוורון מוחלט ומיסטיקה".

 י.              סוף דבר

 תחת הכותרת "גורל וחירות" מסכם לבנשטיין את מסעו הרעיוני-היסטורי, והפיתוי להביא את ארבעת עמודי 'סוף הדבר' במלואם גדול, אך כזה שניתן להתגבר עליו. השורה הראשונה של לבנשטיין היא זו: "ביקרתו של השמאל החדש על הציביליזציה התעשייתית בת זמננו היא השלוחה האחרונה של התנועה הנגדית, המלווה את הקפיטליזם המודרני משחר התהוותו". רוצה לומר, במלים שלי: 'השמאל החדש' הוא תשובה גרועה לשאלה מצויינת. היא מצויינת כי כולם שואלים אותה, 'אפילו' הליברטריאנים שסימנם המרכזי הוא ריחוקם האסטרופיזי מהמציאות. עד כדי כך היא חזקה, המציאות. אבל לא מספיק כך מסתבר כדי שתכפה על המתבוננים בה מחוייבות למרכיביה הגלויים.

לבנשטיין מתאר אותם, את מרכיבי המציאות, באופן הבא (עמ' 208): "הצורה הרציונלית של המשק והמבנה הטכני הרציונלי, שבהם נבדל הקפיטליזם המודרני מצורות קודמות של הכלכלה הקפיטליסטית, יצרו את שלטון החפצים באדם - זו ההגדרה הקולעת של מארקס". ובמלים אחרות שכתבתי כבר קודם: המכונה התעשייתית ('הצורה הרציונלית של המשק והמבנה הטכני הרציונלי') נולדה בהמשך למאמציו של ההומו-סאפיינס להשתחרר ממחסור. אלא שהצלחתו הפנומנלית לעשות כן, באה במחיר השתעבדותו למכונה ששחררה אותו מהשיעבוד למחסור.

הוכחה לכך שמארקס, או 'השמאל החדש' (או הליברטריאנים התלושים) הם חוליות בשרשרת ההתמודדות האנושית עם 'המצב האנושי' (בן 250 אלף השנים), היא הידרשותם של הוגי דעות רבים וטובים שפעלו בימיו של מארקס, אבל שבניגוד אליו "התאמצו לשווא 'להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית', כדברי המניפסט הקומוניסטי". לבנשטיין חוזר ואומר כי "רק הסוציאליזם השכיל להבין כי תהליך התיעוש, שמחולל הקפיטליזם המודרני, הוא בלתי נמנע", ואפילו רצוי, אלא שהסוציאליזם גם הבטיח "אלטרנטיבה לשלטון החפצים באדם", כך ש"הסדר הרציונלי של החברה יכוף את הייצור לשליטתם של היצרנים, וממילא יחסל את שלטון ההון".

איך זה נגמר (בינתיים) כולם יודעים: 'סדר רציונלי' כזה הביא לביורוקרטיזציה, שבלעדיה בלתי אפשרי לנהל את הייצור. מכאן לאכזבה הגדולה הן מהביורוקרטיה הסובייטית, והן מזו המערבית. לגבי זו של מוסקבה קל להראות את זוועותיה, אבל לגבי זו המתקיימת במערב, קשה להבחין מתי מסתיים תפקידה ההכרחי לייצור ולשפע, ומתי היא כלי מניפולטיבי פסול.

מסתבר כי כבר בכרך השלישי של 'הקפיטל', הסביר מארקס כי תמיד ימצא עצמו האדם מוכרח לעבוד, ומכיוון שבכל עבודה יש מרכיב של ניכור, תמיד תתקיים "מלכות הכורח", שרק מעבר לה מתחילה "מלכות החירות האמיתית", כלומר היא 'בהכרח' סוג של כוכב צפון שאף פעם לא מגיעים אליו.

מארקס שהלך לעולמו ב-1883, לא הספיק להדרש עוד לדילמה הזו – הצורך בביורוקרטיה לטובת השפע תוך הבנה שלביורוקרטיה צדדים אפלים – ולדעת לבנשטיין (ואני הגמד מסכים עמו), היה זה מכס ובר "שהמשיך את מחקרו של מארקס" והראה כפי שנטען לעיל, כי הדרך להתמודד עם הדילמה היא בהליכה "נגד הזרם" על יסוד "מוסר של אחריות". והשורה התחתונה של לבנשטיין (עמ' קובעת, כי "בהיסטוריה כמות שהיא תישאר החברה הכלכלית 'תמיד בגדר מלכות של כורח'. [וכי] מהפכנים אידיאליסטיים, שאינם רואים את ההכרח שרצון האדם אינו מסוגל ליישבו, יחוללו רק שואה. וזו גדלותו של מארקס, שתמיד היה בוחן את החזון באמת המידה של המציאות".