הזמנה לפודקאסט חדש - יהודים מארץ ישראל (שיחות ביסודו של עולם עם ארי קרופניק, אלכס גרינברג, מעיין כהנוב ואודי מנור)

 

המטרה 'כרגיל' לברר עניינים חשובים מיסודם.

הנחת היסוד היא שלתודעה יש תפקיד. חשוב? יש האומרים מאד, יש המסוייגים יותר, כך או אחרת, אין מה להפסיד.

על מה בכוונתנו לדבר?

על ארץ ישראל כבר דיברנו היום. הנה הפודקאסט בספוטי, והנה הוא ביוטיוב.

בהמשך נדבר על ריבונות. מה זה, וכיצד היא יכולה להיות נאמנה יותר להבטחה הגדולה שבה ('שלטון העם').

ואחר כך על כלכלה. ובמסגרת השיחה על כלכלה בוודאי נדבר על חקלאות.

ובהמשך על יהדות. ועל זהות יהודית.

ובהמשך על פוליטיקה, מה זה כן, מה זה פחות, מה זה יותר, למה חשוב, למה 'כולנו' נגעלים ממנה.

ובהמשך... יש בלי סוף נושאים.

וכמובן שאפשר וראוי ובלי ספק נחזור לכאלו ש'כבר דיברנו עליהם'. כמו פרשת השבוע, כמו המציאות, כמו התקווה שאף פעם לא די לה(ן).

וכרגיל 'המיקרופון פתוח', כלומר אפשר להעיר הערות, לבקש בקשות, לבקר ביקורות, להציע הצעות, למחות מחאות.

איפה? כרגיל: udimanor@gmail.com

קטאר-גייט: סיפור של ארבעה יקומים

 

המהומה הישראלית ההולכת ומתעצמת היא כה חריפה לא 'רק' כי התסכול הציבורי מה'מצב' גדול ומובן, אלא כי כשבוחנים את המהומה ממבט מרוחק – משימה קשה אך לא בלתי אפשרית – מסתבר שהיא מתייחסת לארבעה 'יקומים' לפחות, כשהדימוי 'יקום' מחליף את המלה 'נושא', כי המלה 'יקום' מייצגת עולם אדיר ועתיר פרטים, שכל אחד מהם דורש תשומת לב, וטבעה של זו ללכת שבי אחרי הפרטים, וכשמשתעבדים לפרטים, יש סכנה באובדן התמונה הרחבה כולה, או לפחות בחלקה הגדול.

במה דברים אמורים? בשתי מלים: 'קטאר-גייט'. לכאורה הכל ברור. אלא שרק לכאורה. נזכיר כי מדובר בטענה אותה העלה יגאל כרמון, אמנם ללא החידוד החביב 'גייט', כבר בשבוע הראשון למלחמה: נתניהו איפשר לקטאר לממן את חמאס, ועל הדרך ככל הנראה נהנה מטובות הנאה, ואם לא הוא אז מקורביו, וחמור אם ידע על פועלם גם אם לא נהנה, וחמור לא פחות גם אם לא ידע, שכן הם מקורביו. לכאורה כפתור ופרח. למעשה, רחוק מכך. הנה לנו עוד פרשייה מסובכת ומפותלת, הדוחפת מצד אחד לאמץ את הפסוק המפורסם "והמשכיל בעת ההיא יידום" (קל וחומר אם איננו משכיל, ו'השכלה' במקרה הזה איננה דיפלומה אלא פשוט ידיעת הדברים לאשורם), ומצד שני היא דוחפת לירות את 'חץ-הנחת-המבוקש (כל מיני 'מבוקשים') ולסמן סביבו את מעגלי הדוגמטיזם (כל דוֹגמה ודוֹגמותיה).

אבל מי שכופה על עצמו את כללי 'יגעת ומצאת' ורק אז – אם בכלל – 'תאמין', אסור לו להכנע לא לפיתויי הדומיה ולא לפיתויי הצווחנות. ומי שמנסה להתייגע כדי – אולי – למצוא, יכול לזהות בענייני קטאר-גייט לפחות ארבעה יקומים:

היקום הראשון הוא העובדה שבקטאר מושקעים אינספור גופים מרחבי העולם כולו. הצלחת קטאר להציג עצמה כמופת לענייני תיירות וספורט למשל, היא מן המפורסמות. עסקים עסקים עסקים, כולל בארה"ב, מושקעים עמוקות במדינה המשונה הזו, מה שמסביר מדוע הצעתו של יגאל כרמון לפגוע אנושות בקטאר לבעייתית עד כדי תלושה: כזכור, מהשבוע הראשון למלחמה הסביר כרמון כי הדרך הנכונה היא להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בארה"ב בשיטות הרגילות: דעת קהל, עיתונות וכן הלאה. עושה רושם שזה לא היה כה פשוט, מה שמלמד על עומק הצרה.

היקום השני נע סביב ציר הקונצנזוס ('הקונספציה') שהיה מקובל על ידי כל המערכת, כולם, ללא יוצא מהכלל, לפיו ניתן וראוי לקנות את השקט של חמאס בכסף קטארי. מדובר כאמור בעובדות, והכחשתן מעידה לא על העובדות אלא על המכחישים. על השאלה האם אחריותו של נתניהו גדולה יותר משל אחרים, אין צורך להתעכב. מובן מאליו שכן. אבל הקפיצה על 'קטאר-גייט' כעל איזה שהוא גילוי פנטסטי המצדיק את 'חקירת השב"כ' כאילו שזה תפקידו של המוסד הזה, מוגזמת לחלוטין, ומעידה על עובדה מדאיגה מאד, לפיה יש עדיין לא מעט ישראלים שלא למדו כלום מה-7 באוקטובר. פנחס ענברי למשל, אנליסט ותיק וידוע, מסביר לנו ממש עכשיו כי על 'היום שאחרי' להיות מורכב משילוב של "כוחות ערביים שינקו את המנהרות מחימוש" ושל 'חמאס-פנים', כלומר "הזרוע האזרחית" של חמאס שעל פי הרעיון המופלא של האנליסט הותיק תהפוך ל"מפלגה פוליטית כמו חיזבאללה". ומכאן שפעילותו של נתניהו מול קטאר – בכלל ועם חידוש המלחמה בפרט – מהווה פגיעה אנושה בסיכוי המדיני הזה... ולאור הבשורה המדינית הזו, עיסוק ב'קטאר-גייט' הכרחי, כי על ידי 'חשיפת' הקשרים בין נתניהו לקטאר לטובת חמאס, אפשר יהיה לעצור את תמיכת נתניהו בקטאר, כך שחמאס ישתחרר מחיבוק הדוב של קטאר ויוכל סוף סוף להשתלב בפעולות השיקום. מבריק.

היקום השלישי הוא כל מה שקשור לנטייה הטבעית והמובנת מאליה של כל מדינאי לשמור על מעמדו כראש המערכת. מבחינה זו אין שום הבדל בין נתניהו לאינספור מנהיגים בעולם ובארץ. טיעון 'הכיסאולוגיה' החביב על העיתונות השטחית המוכרת גם במחוזותינו, הוא אווילי עוד יותר משהוא מגוחך. הרי להפגיע בפוליטיקאי על שהוא 'נצמד לכסא', זה כמו להפגיע בנטייתו המשונה של בעל עסק להרוויח, או זו של כדורגלן להבקיע שערים. במלים אחרות, השאלה היא לא 'האם' נתניהו רוצה להשאר בתפקידו, אלא 'לשם מה'. ועל כך אמור להתקיים ויכוח ראוי לשמו, אלא שהוא מופגז קשות ברעש גדול משני הקצוות: הרלביסטי והביביסטי.

הרלביסטים מסבירים כי כל מטרתו של נתניהו היא שרידותו האישית בשל המשפטים בהם הוא נתון, עליהם יש להוסיף את חרדתו מפני החרב המתהפכת של ועדת החקירה שהוא מסרב להקים.

הביביסטים מצידם מסבירים שבלי נתניהו בראש המערכת, בג"צ ימכור את צה"ל לישמעאלים, אהוד ברק יחזיר את הגולן לסורים, על משרד החינוך ישתלטו להטב"ים שיכריחו את כולנו לעשות ניתוח לשינוי המין שלנו וחמאס יחזור לבארי. וכשעל מקהלת הביביסטים מנצח נתניהו עצמו היוצא גלויות בסיפורי 'דיפ-סטייט' ומבטיח לא לציית להחלטת בג"צ, מה עוד נותר לומר?

יש ויש. כל טענה כמעט, גם היא נזרקת לחלל האוויר בצווחות צורמות מכאן או מכאן, יש בה ממש. אלא שהמשימה היא לברר בין מוץ לתבן ולארגן את המסקנות בהיררכיה של חשוב וחשוב-פחות. למשל, חטאיו של נתניהו בתיקי האלפים. האם לגופם הם ראויים להמולה שנוצרה סביבם? לדעתי הלא-מחייבת, לגמרי לא. העיסוק בחטאים הללו מזכירים את  'החיסול הממוקד' שנעשה בזמנו לאולמרט. האם אולמרט היה מושחת 'בסופו של דבר'? כן. כך מלמדות העובדות. אבל עובדות לא רק שלא מדברות בעד עצמן, מישהו חייב לדברר אותן, והתיזה שלי שאחזתי בה ב-2008 היא זו: אילו אולמרט היה ב-2008 שר החינוך או אפילו שר האוצר, לא היינו שומעים מאומה על פרשיות השחיתות שלו. התקרבותו להסכם עם אבו-מאזן עמדה מאחורי הרצון לעקור אותו ממקומו.

כך לגבי נתניהו. ובכן, האם 'דיפ-סטייט'? לא בהכרח, כי טיבה של המערכת הוא כזה, שברגע שמזינים לתוכה חשדות מבוססים-לכאורה, היא חייבת לפעול, והתוצאה בשני המקרים היתה כתב אישום, המחייב משפט, והנה לנו המציאות.

ועוד מרכיב חשוב במציאות: למרות החשדות וכתב האישום והדיבורים על 'עיסקת טיעון' ועל 'חנינה מראש' וכן הלאה וכן הלאה, ולמרות הביזיון של ה-7 באוקטובר, הנה, מה לעשות, עובדה היא שנתניהו החליט נכון לעכשיו שהוא לא פורש ולא מכה על חזהו וכן הלאה, אלא ממשיך להיות ראש ממשלה.

ושוב, בחזרה לדילמת הכיסאולוגיה-לכאורה: האם הוא מתעקש להיות ראש ממשלה כי הוא עסוק רק או בעיקר בענייני מורשתו, משפטו, משפחתו וכן הלאה, או, אולי, מה שבעיני סביר בהרבה, הוא שהוא מתעקש להיות ראש ממשלה דווקאי כי הוא מבין את הטעות הנוראית שעשה ('הקונספציה', שהיתה מקובלת על בערך 99% ממקבלי ההחלטות לידו ולפניו), ושלכן הוא מבין שבמציאות המלחמתית הרב-זירתית הקיימת, נוצרה הזדמנות פז, בהמשך לפגיעה הקשה בחיזבאללה ובהמשך לחיסול הצבא הסורי ובהמשך לפגיעה בחות'ים ובאיראן, לחסל את האיום האמיתי של ישראל מאז 1979 (ובתודעה הישראלית מ-1993): תכנית הגרעין של משמרות המהפכה.

ולכן, על פי הניתוח הזה, פיצוץ פרשת קטאר-גייט עלולה להביא ריקושטים משמעותיים מאד גם על גורמים במערב שהם לא ישראל, בעיקר בארה"ב, שתבוא במבוכה ביחס למחוייבותה המוצהרת למלחמה בטרור (והרי קטאר היא ישות תומכת טרור) ולחיזוק הברית עם גורמים "מתונים" כמו סעודיה, כלומר "מתונים" לפחות במובן זה שהיא יריבה מוצהרת של קטאר, ובעלת ברית חשובה של ארה"ב.

מה שמביא אותנו ליקום הרביעי: המאבק הפנימי על דמותה של ישראל, שכרגע ממוקד בשאלת ההסדרים הדמוקרטיים, ביניהם עניינים דרמטיים כמו הרכב הועדה למינוי שופטים, ניסוח כזה או אחר של פיסקת ההתגברות וכדומה. מי שסבור שהיקום הרביעי הוא היקום היחיד, ברור שהוא עושה הכל, כולל קריאה לסרבנות (ולאי התנדבות וכן הלאה) כדי להפיל את נתניהו.

אבל חובתו של האזרח האחראי, הוא להביט על כל היקומים הללו, ולראות כיצד הם פועלים כל אחד כלפי עצמו, וכיצד הם פועלים זה ביחס לזה.

למען הסר ספק: אילו נתניהו היה פורש היום הייתי פוצח בריקוד. אין לי ספק שיש עוד אנשים שמסוגלים לנהל את המתקפה ההכרחית באיראן טוב כמוהו. אבל המציאות לא פועלת על פי השאיפות הפרטיות שלי, אלא כפי שהיא מתקיימת מעצם מהותה: במציאות.

ובמציאות כפי שאני מצליח לפענח אותה, סדר העדיפויות ברור וצלול: קודם איראן, אחר כך עזה, אחר כך רפורמה במערכת הבטחון כולה, אחר כך ענייני 'סידור הבית' כפי שהגדיר זאת ברל על קברו של ביאליק, כעת חיה לפני 91 שנים. 

תשובה לחבר שהפנה אלי כמה שאלות קשות בנושא הדמוקרטיה, הדיקטטורה הישראלית המתהווה (או שלא), תפקיד התבונה וחוסר היושרה שלי ביחס למוסד ש"פירנס אותי"

 על סדרת השאלות שלהלן נתתי אתמול תשובה ארוכה ומוקלטת בת 51 דקות שהעליתי ליוטיוב. אבל החבר לא היה מרוצה כי הוא טוען, ובצדק, שתשובה כתובה מקלה על ההתמודדות. אז הנה התשובות על השאלות, לצערי גם התשובה הכתובה ארוכה, השקעתי הרבה יותר מ-51 דקות לכתוב אותה, ממש מאמר מדעי, 3600 מלים, אבל כן, ללא ספק, קל יותר לנווט בין הנושאים, ולדלג על קטעים פחות חשובים. תודה לחבר האלמוני (השם והכתובת וגו') על האתגר. אני ממשיך להאמין בבירור נושאים לעומק.

האם אנו לא חווים מתקפה על מוסדות שלטון? – כן. משני הצדדים. כבר 30 שנה שהרשות השופטת תוקפת את הרשות המבצעת שתוקפת את הרשות המחוקקת שכבר כמה וכמה שנים חלק משותפיה (חברי כנסת) מנסים לחזק את מעמדה ביחס לשתיים האחרות, בהצלחה בינונית ומטה. דרושה רפורמה מקיפה בקביעת היחסים בין הרשויות.

האם אנו לא חווים השפלת ההכלה ועידוד הבורות והשנאה? – גם. ומשני הצדדים. למה 'גם'? כי רוב הישראלים שאני פוגש לא שונאים ולא מעודדים שנאה ומנסים להכיל דעות שהם לא מסכימים להן. אבל הם לא מקבלים כותרות כי הם כמובן לא מפגינים ואין להם יחצנים. בינתיים הם הרוב המוחץ, ונקווה שכך ימשיך להיות.

מצרף קטע מתוך  ספרון מאוד צנוע שכתבה קים ליין שפלי תחת הכותרת "רודנות בחסות החוק" : "עמוק בתוך תהליך שקיעתה הכללית של הדמוקרטיה חבוי אוסף מקרים בהן מנהיגים חדשים וכריזמטיים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ואז משתמשים במנדט הדמוקרטי שקיבלו כדי לפרק באמצעות החוק את המערכות החוקתיות שירשו עם הגעתם לשלטון, המטרה של המנהיגים הללו היא לרכז את כל הכוח בידיים שלהם ולהישאר בכיסא עליו התיישבו – לנצח". אני מניח שקראת ואם לא מציע לעיין בזה כי זה מה שמפעיל את אנשי המחאה החברתית – לא קראתי, לא מכיר, לא אקרא, אני מכיר לא רע היסטוריה של דמוקרטיות ובכלל היסטוריה של העת החדשה (התקופה בה הדמוקרטיה המודרנית מיושמת בהצלחה כזו או אחרת), אבל אין צורך להיות היסטוריון כדי לזהות את הנמען של הקטע הזה: אדולף היטלר. אכן תמונות קשות ואכן הדמוקרטיה כוללת בתוכה מעצם טיבה את סתירותיה ואת האפשרות שסתירותיה יפילו את המבנה שלה על ראשה. ועכשיו נותר לשאול האם זה מה שמתרחש לנגד עינינו בישראל. התשובה שלי שלילית באופן מוחלט. 'השליט הכריזמטי' שלנו נבחר בבחירות יחסיות המחייבות אותו להקים קואליציה שהיא תמיד שבירה ותמיד דורשת פשרות שאינן מאפשרות לו לעשות ככל העולה על רוחו. הכוונה היא לבן-גוריון ולא למי שחשבת. ואכן, זו תמצית ההבנה שלי את ההיסטוריה של ישראל: מאבק כוחות המתקיים בכל שדרות החברה ובשדה הפוליטי באופן הכי לא נעים לעין. אבל המאבק הזה נובע מתוך דמוקרטיה ומבטא אותה. אבל כשאת אנשי המחאה מובילים מנהיגים כריזמטיים "המזהים תהליכים", אז ברור שלעובדות אין שום תפקיד.

האם אתה מתכחש לכך שמדינות דמוקרטיות מפסידות ונחלשות בתהליך הדמוקרטי? – אדרבא. ונהפוך הוא. כפי שכתבתי בפיסקה הקודמת וכפי שיודע כל מי שיודע גרם וחצי היסטוריה או סתם מפעיל את השכל הישר: דמוקרטיה היא שיטה שלטונית עתירת חולשות. היא נמצאת באיום מתמיד כנגד אלו שינסו לנצל את חולשותיה. ולכן לא מדובר בארוע דרמטי הקשור למשפטי שחיתות, 'הפיכות משטריות' או מלחמה שכל מטרתה הוא להסיט את תשומת לב הציבור ממשפט המאה שבמהלכו יחשפו הקשרים המדהימים שבין שלטון לעיתון ובין עיתון להון, אלא מדובר במצב צבירה 'טבעי' של הדמוקרטיה, ולכן היא דורשת את מה שאלוהים ציווה על האדם בגן העדן: 'לעובדה ולשומרה', כל הזמן, לא רק כשראש ממשלה מסוים לא בא למישהו עם זקן בעל יכולת מדהימה לפרק שעונים תוך כדי נגינה על פסנתר טוב בעין. כאמור בפיסקה הראשונה: היחסים בין שלושת הרשויות בישראל (ולא רק בישראל) לא מדוייקים כי הם הוזנחו, וההזנחה הזו הביאה לבריונות של אהרון ברק (שנתפסת על ידי ברק אחר כשיא ביטויה של הנאורות ושל הדמוקרטיה), ועכשיו לבריונות-שכנגד מצידו של יריב לוין. כך או כך: בריונות. והדרך להמנע מהצורך בבריונות זה אזרחים שמבינים שדמוקרטיה היא שיטה דפוקה אבל אין טובה, כלומר פחות דפוקה, ממנה, וכי הדפיקויות שלה דורשות תחזוקה תמידית.

האם יש חלופה שלטונית אחרת טובה יותר? – כאמור, אין. כלומר יש, אבל במחיר שרובנו לא נרצה לשלם.

האם אין מצב בו אדם עולה באמצעות הדמוקרטיה ומכריע אותה? – כאמור, כן. זה קרה, זה עשוי לקרות. האם זה לדעתי המצב בישראל? ההפך הגמור.

מה אמור לעשות האזרח? – קודם כל את חובותיו לעצמו ולקרוביו. שנית, ללמוד ולדעת על מה הוא מדבר. לימוד כזה נבחן בשאלה בסיסית אחת: מה עיקר ומה תפל, מה הבעיות הדחופות יותר או פחות, מה החלופות הריאליות להתמודדות עם כל אחד מהאתגרים הציבוריים.

האם [על האזרח] לצפות לבחירות? – בוודאי, בדמוקרטיה מוחלף השלטון (או השלטון הקיים ממשיך) רק ואך ורק באמצעות בחירות. דמוקרטיה היא קודם כל – ויש האומרים בעיקר, ויש האומרים אך ורק – כללי משחק. וראשית הראשיות של כללי המשחק הן הבחירות.

האם אין  שינויים שהדיקטטור עשה להבטיח רציפות שלטונו? – אדרבא, בוודאי שכן, אחרת הוא לא יהיה דיקטטור. הדיקטטור היטלר למשל מיהר להקים את הגסטאפו, שזה ראשי תיבות של 'משטרת מדינה חשאית', מה שאצלנו מוכר כשב"כ, באנגלית כ'אם-איי-5', ובארה"ב כ-FBI. מה ההבדל בין שלוש האחרונות לגסטאפו? שהגסטאפו עסוק בלהגן על הדיקטטור מפני הציבור, ואילו השלוש האחרות עסוקות – בניהול הממשלה – להגן על שלום הציבור מאיומים פנימיים וקרובים (נגיד החמאס בעזה). עד כאן תשובה מכופתרת, ומכאן התשובה הפחות מנומסת: הואיל ומזהיי התהליכים מראש העין וממגדלי אקירוב ומרחוב שוקן הכריזו על נתניהו כעל דיקטטור, הרי שברור שכל צעד שהוא עושה נמדד על פי הקביעה הזו. מה שמשונה בסיפור המגוחך וההזוי הזה, שבשלושת המקרים (ראש העין, אקירוב ושוקן) מדובר באנשים מאד אינטליגנטים. מה שמחייב להביא ציטוט מפורסם מאד מפי ג'ורג' אורוול: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש"   

האם החוקה ההונגרית לא שונתה כך ש 65% מהבוחרים קיבלו 90% מהמושבים בפרלמנט? – אינני מומחה לענייני הונגריה אבל לצורך העניין נגיד שזו עובדה ואין לי סיבה להניח שזו לא עובדה. אבל היא לא מדברת בעד עצמה כפי שאף עובדה או חיבור של עובדות לא מדברות בעד עצמן, כי הכל תלוי בהקשר ביחס אליו דנים בנושא. ובכן, הדמוקרטיה סובלת ממתח בלתי פתור, כלומר מהותי-אינהרנטי-נצחי, בין עקרון הייצוג לעקרון המשילות. השיטה הישראלית נותנת את התשובה הכי מושלמת כמעט לייצוגיות. התוצאה היא הרבה מפלגות ומכאן הצורך לבנות קואליציות שמאפשרות 'סחטנות' או עמידה על האינטרס של הקבוצה המסויימת (כלומר 'סחטנות' זה כשזה חרדים, עמידה על אינטרס של קבוצה מסוימת, שזה לא סחטנות אלא מלאכת קודש, זה למשל כשאוניברסיטאות דורשות הגדלת התקציב). התוצאה היא ציון נמוך במשילות. בארה"ב לעומת זאת, על פי שמועות עקשניות דמוקרטיה לעילא, השיטה מאפשרת לאדם אחד, ולא סתם אדם, גם מטורלל או "מטורלל" כמו הנשיא הנוכחי, לשלוט ב ע צ מ ו על הצבא הגדול והחזק בעולם (צבא ארה"ב), הכולל על פי שמועות (הויקיפדיה) 3750 ראש נפץ גרעיניים, וכל זה על בסיס של נצחון עם אלקטורים, שיטה משונה שמאפשרת הכרעת המיעוט (49.9%) על הרוב (50.1%). ומה המענה של הדמוקרטיה האמריקנית לייצוגיות? מענה חלש יחסית לזה הישראלי. מה היתרון? אחלה משילות שבעולם. מעניין אילו תהליכים מזהים הגברת שפלי או גיבור ישראל מראש העין לגבי הדיקטטורה האמריקנית.

האם אתה באמת מאמין שיש דבר כזה Deep State? – למיטב הכרתי אין 'דיפ סטייט' באופן רשמי, כלומר מעין מערך סודי מתואם של פקידי מדינה שחורשים מזימות נגד, נגיד, נשיא מכהן (ניקסון, קלינטון, טראמפ), אבל ברור לחלוטין מאופיה של הדמוקרטיה ומאופיה של החברה המודרנית ומאופיים של בני אדם, שלפקידים בכירים יש כוח עצום בידיים בזכות העובדה שהם קבועים והם מתחת לרדאר. זו עובדה שזכתה לתאור שנון בסדרת הטלוויזיה האלמותית 'יס מיניסטר' והמשכה 'יס פריימיניסטר', ומצד שני, הרבה קודם, הגיונה הבריא הוסבר על ידי עקרון 'הבירוקרטיה' של מכס ובר, שבין השאר דיבר בשבח העובדה שמדינה מופעלת גם על ידי פקידים 'עיוורים' למוצאם, מינם וזהותם האידיאולוגית של האזרחים, ולכן פועלים על פי חוק. אלא שובר עצמו ידע והזהיר מפני האפשרות שפקידים 'עיוורים' יהיו עיוורים מדי לעוולות, כמו למשל אלו שיצר היטלר. ומהצד השני, הישראלי-עכשווי, יתכן מצב שהפקידים 'העיוורים' יהיו פקוחי-עין רק לציוויים של מזהי תהליכים מראש העין ומרחוב שוקן, ולכן יפעילו את כוחם שמתחת לרדאר כנגד ראש הראשות המבצעת שממלא את תפקידו טוב יותר או פחות, אבל על בסיס שורש השורשים של כל דמוקרטיה, בלעדיה אין דמוקרטיה: הכרעת הציבור בבחירות, הכרעה שהביאה להרכב מסוים של הכנסת, שממנו אפשר היה להרכיב ממשלה כזו או ממשלה אחרת, והעובדה שהממשלה הנוכחית קמה על יסוד קואליציה שלא מוצאת חן בעיני האופוזיציה, היא בדיוק מה שמסביר את מהותה של האופוזיציה. אבל אם האופוזיציה מעבירה את מאבק הכוחות הדמוקרטי אל מתחת לרדאר, אין פלא שיש אנשים שמדברים על 'דיפ-סטייט'. אם הם אומרים זאת כחידוד לשוני-ציורי, אין עם זה בעיה. אם הם חושבים שבאמת יושבים להם פקידים בכירים בבית קברות בפראג וזוממים מזימות, הם ככל הנראה טועים. כך או אחרת, הנושא הזה הוא עוד אחד מהנושאים שעל אזרח פעיל ודואג ללמוד ברצינות.

ברור לי שהעולם שהיה לנו ערב המהפכה משטרית הלך לבלי שוב – זו מהותה של העת החדשה. בכל רגע נתון מתחוללים שינויים גדולים יותר או פחות שהופכים את העולם של פעם לעולם שהיה ולא ישוב. אבל אין צורך להגזים. לא הכל משתנה. עדיין כל יצור אנוש זקוק לכ-2000 קלוריות ביום, וכל מה שנגזר מזה בהנתן העובדה שבכל יום תוחלת החיים ולכן מספר האנשים עולה. אבל לא זו הנקודה המרכזית בשאלה, אלא הקביעה, שוב, קביעה עובדתית שאין לה אחיזה במציאות, ושכל מטרתה לגייס לפעולה, הקביעה שיש כבר 'מהפכה משטרית'. לא פחות. כאמור, העובדות מלמדות שיש מאבק על קביעת היחסים בין הרשויות. על העובדה שהיחסים הללו לא מאוזנים אין ויכוח. מה נותר? לנהל את הויכוח הזה באופן מכבד כך שהתוצאה תהיה הסכמיות רחבה, או לנהל אותו באופן בריוני, כפי שעושים יריב לוין מזה ומפרק השעונים וחבר מעריציו מזה.

האם לא שווה להיאבק לאיזה דמות מדינה אנו רוצים?  - בוודאי. וזה מה שמתרחש מהרגע בו נעצו איכרי פתח תקווה את המחרשה בשדה ופתחו את התלם הציוני הראשון אי אז בדצמבר 1878. מה שלך אולי נראה כבריחה להיסטוריה (אבל אז אי אפשר לזהות תהליכים כי זיהוי תהליכים כל כולו מבוסס היסטוריה), לי נראה כתנאי לכניסה לדיון על דמותה של המדינה ושל החברה. ואספר לך סוד כמוס לפרה ולסוס: גם יריב לוין נאבק על דמותה של המדינה. גם ערוץ14, וגם – אל תספר לאף אחד – נתניהו. ומכאן שהשאלה היא לא האם שווה להיאבק על דמות המדינה, אלא: 1. איך. 2. מה. התשובות שלך כך אני מבין הן: 1.מחאה צווחנית. 2. שלילת כל מי שלא עונה אמן על הילכות דת הדמוקרטיה כפי שמוצגת על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והעיתון לאנשים חושבים. התשובות שלי לעומת זאת הן: 1. דיון ציבורי מקיף, מכבד ובעיקר עמוק. 2. הבנה שמצב הצבירה של המציאות האנושית, והישראלית על אחת כמה וכמה, הוא של מחלוקת רב מימדית שרובה תישאר על כנה גם אחרי דיון מעמיק, מה שמחייב מסקנה כפולה: A. לחזק את המכנים המשותפים. B. לחזק את כללי המשחק.

איפה פוגשת אותך ההפיכה המשטרית? – כאמור, אני לא מזהה 'הפיכה משטרית' ולכן היא פוגשת אותי רק במקום בו אני מתווכח עם אנשים שעל בסיס עובדה שהם המציאו, הם מנהלים מחול שדים בעיקר בינם לבין עצמם, ומגבירים עוד יותר את אי האמון הכללי שמאפיין את החברה הישראלית, בשעה הקשה ביותר בתולדותיה. אם אבל אתה רוצה לדעת איפה פוגשת אותי הדמוקרטיה הישראלית החבולה, אז נתתי כבר מספיק תשובות קודם לכן.

נכון, ציינת שכתבת כבר 5 מאמרים כנגד ביבי. ברור שהשטן באיראן ולא בקיסריה. אולם האין חשש, אפילו טרום קטר גייט, שמנחים אותו אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי?  - לא יודע מה זה 'קטאר-גייט' חוץ מזה שכרגע מדובר בעוד תוצר של בית המרקחת של העיתונות האנטי-ביביסטית שגם עליה אפשר לשאול בדיוק מה ששאלת לגבי נתניהו, לאמור: האין חשש, אפילו טרום המצאת הביטוי 'קטר-גייט', שמנחים אותה (את העיתונות וכמובן את אלו שמתדלקים אותה) אינטרסים נוגדים לביטחון הלאומי? שעל זה נאמר תיק"ו. ומה בכל זאת התשובה שלי? הכל יתכן. אבל כל עוד אני לא יודע דברים ברורים, אני נשאר באזורים שאני יודע לגביהם מה שאני יודע. ומה שלכולם ברור הוא שמתנהל בישראל מאבק פוליטי מוחצן, צווחני ומכוער, שבהיותו כזה, הוא מקשה על מי שרוצה לדעת את האמת ביחס לשאלה החשובה באמת – הביטחון הלאומי.

האם גרוניס מהצוללות מציין שהוא פגש בביטחון המדינה זה לא משהו שאמור להדליק לך איזו מנורה בעייתית? – בהמשך לתשובה הקודמת, גם בענייני הצוללות אני לא יודע מה שיש לדעת. להערכתי גם אתה לא. באשר לרגישות לנורות המאותתות על בעיות, כאמור, זה מצב צבירה קבוע בדמוקרטיה, תמיד, ובכל מקרה. אבל נורות זה לא מידע, אלא רק נורות. אני יכול למשל לדאוג למצב איכות המים בברז שלי, אבל אין לי שום דרך לדעת מה באמת מתרחש ממש כרגע במערכת הספקת המים הלאומית. אפשרות אחת היא לכתוב מאמר של 500 מלים על בעיית המים, מעשה שאין לי בעיה לעשות, כי אני יכול לכתוב 500 מלים ברבע שעה בלי אף שגיאת כתיב וברצף קוהרנטי, מבלי שאני אומר למעשה שום דבר מבוסס. כן, כך נראית העיתונות בימינו, לא 'רק' בישראל, וברור, לא כל העיתונות, עדיין נותרו כמה עיתונאים ראויים לשמם.

ואולי אי אפשר לשמור את הסדר הרגיל וצריך למצוא צריך להעיר אנשים לפעילות? – כאמור, בדמוקרטיה המודרנית אין 'סדר רגיל', אלא תמורות מתמשכות ומילת המפתח היא 'זרימה' ולא 'כמות', דבר שלימד אותנו אדם סמית לפני 250 שנה, כשהכל החל. גם כשתגמר המלחמה הזו, ומה זה בדיוק 'תגמר' המלחמה בהנתן העובדה (הידועה?) שהיא לא תסתיים לעולם לשיטת אויבינו באיראן (שמח שאתה מכיר בכך ששם יושב האויב האמיתי, להערכתי בניגוד לדעת רבים משותפיך לצווחות בצמתים ובחסימות הכבישים א-לה-אחים-בלוז we are on mission from god ולכן מותר לנו הכל), ובכן גם בלי קשר למלחמה, בעיות רבות מונחות לפתחנו, האזרחים והמוסדות המשרתים אותם (פחות או יותר), כמו סביבה, כלכלה, חינוך, בריאות, ביוב ואשפה בפארקים רשימה חלקית, ולכן אין 'סדר רגיל' ולכן אזרח ראוי לשמו לא צריך לחכות ש"יעירו אותו לפעילות" אלא הוא צריך להיות ער לנעשה סביבו כל הזמן. וחשוב מכך: הנחת היסוד המובלעת בשאלה שלך, היא ש"פעילות" פירושה מחאה. ולדעתי, וכבר אמרתי אותה, והנה זה שוב: מחאה  היא הדרך העלובה ביותר בדמוקרטיה, מהסיבה הפשוטה שהיא מנוגדת במהותה למה שנדרש בדמוקרטיה וזה דיבור מורכב ומקיף ומעמיק ומכבד. במחאה צווחנית אין לא את זה ולא את זה ולא את זה ולא את זה. מה יש? תחושת עליונות מוסרית וכמובן הרבה אקשן, פוגשים את החברים ומרגישים נפלא. חשוב, אבל לא עוזר לנושאים שעל הפרק. בוודאי לא להחזרת החטופים. כגודל הזעקה "עכשיו עכשיו עכשיו" כל המחיר שנשלם כולנו על העכשוויזם הצווחני הזה וכמובן מספר הימים הגדול שרק יגדל עבור החטופים עצמם. אבל... אם אפשר לזעוק לצווח ולצרוח, אז למה לא. אלו זכויות דמוקרטיות ללא ספק. מה הן מועילות? להערכתי רק מזיקות.

האם אתה באמת חושב שדרך ידע אפשר יהיה להתגבר על בדיות?  - אפשר במובן של 'אפשרי', כלומר זה יתכן, ואני לא ראה דרך אחרת, אבל ברור לי שזה לא פשוט. כל בני האדם, כולל אני כמובן, סובלים מהטיות ומראיית "צל הרים כהרים" כפי שכתבת בהמשך השאלה שלך. מדובר בעוד מרכיב מהותי ומרכזי בהוויה האנושית ולא רק האנושית. כל יצור בטבע מצויד בכלים שמאפשרים לו להתמודד כמה שיותר ביעילות עם אתגרים סביבתיים. מזג האוויר למשל, בניגוד למה שמשתמע מהאקטיביזם החלול של הדגנרטית ההיא מסקנדינביה, לא עובד לא אצלנו ולא אצל הג'ירפות. הן ואנחנו וכל המלפפונים והתאנים מתמודדים עם שלל איומים. האדם פיתח ברבע מליון השנים האחרונות כלים לכך, ואחד מהם הוא מפות תודעה המאפשרות לו לקצר דרכים בהתמודדויות הללו. מה שמספרים לנו דגנרטים עם דיפלומות באקדמיה בישראל ומחוצה לה, שאסור להכליל (אבל חייבים להכיל, חזור לאורוול ותבין שוב איך רק אנשים כאלו מסוגלים לא להבחין בכאלו סתירות), הם הבלים המעידים על רמת האקדמיה בימינו, דבר שהגיע לשיאו המצולם עם הנשיאה ההיא של הרוורד בתחילת המלחמה: חוסר המסוגלות לומר על משהו רע שהוא רע. ובכן, מפות התודעה הללו מצד אחד חיוניות להתמודדות עם הסביבה, ומצד שני – בעיקר בעת החדשה בה הסביבה הטבעית כבר פחות טבעית אלא היא ממוכנת וממודעת וסופר-מורכבת – המפות הללו עלולות ליצור הטעיות והטיות ותהיות ותעיות, ולכן יש לעשות בין השאר מה שכתבת בהמשך דבריך, ואני עובר אליהם...

אני קורא הארץ שנים רבות אולם מאזין למילשטיין, חוטא בערוץ 14  - מעולה. אבל יש ללוות את הצפייה ואת ההאזנה בלימוד שיטתי של ההיסטוריה. אין שום ברירה אחרת. לא חייבים לקרוא ספרים, יש ביוטיוב מספיק הרצאות וכמובן פודקאסטים. חייבים להבין כיצד פועלת החברה המודרנית, מה חולשותיה של הדמוקרטיה, מה בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, מה האנטומיה של הפוליטיקה, ועוד כמה נושאים.

גם הסבלנות שהפגנת לקצווה (כךהיא הגדירה עצמה) גלי בת חורין, עשויה להעיד שאתה מבין שאין עם מי לנהל שיח – דעתי היא שקצוותיזם מזיק לשיח. כתבתי על זה קודם בהתייחסותי המאד ביקורתית למחאה צווחנית. אבל דעתי היא דעת מיעוט. לא 'רק' גלי בת חורין מהימין הביביסטי העמוק משוכנעת שלקצוות יש תפקיד בהמרצת השיח, אלא גם ידידי אורי הייטנר, מלב ליבו של המרכז הציוני הממלכתי העמוק, שגם הוא משוכנע שלקצוות יש תפקיד דומה. אני סבור ששניהם טועים, אבל בכל מקרה נאמן לדרכי אין לי בעיה להתקוטט לא עם בת חורין ולא עם הייטנר. כי שניהם מכבדים נימוקים. וזה מה שחשוב.

אני מכיר את מסמכי החזון של החברה הערבית. אני גם מכיר מעט כל מיני חזיונות יהודיים כאשר היו במצב רע ופינטזו על מלוכה, על השפעה עולמית ועוד – הסימטריה הזו חסרת שחר. מילא הערבים בישראל לא מדוכאים אלא משגשגים מכל בחינה, מה שאי אפשר היה לומר על היהודים בימי הביניים. מילא העובדה הזניחה הזו. כי מה שחשוב הוא שהיהודים שפינטזו על נקמת אלוהים בגויים המדכאים אותם, עשו בדיוק את זה: פינטזו. היפוכו של דבר לגבי מסמכי החזון: מדובר במסמכים פרוגרמטיים, מהסוג המאפיין את החשיבה הפוליטית המודרנית, בכך שהם כוללים הגדרת הבעיה והצעת פתרונות. ולשיטתם בכמה מלים אין מקום למדינת לאום של העם היהודי. נקודה. מבחינה זו אין שום הבדל בינם לבין המופתי, ערפאת, אבו מאזן, סינוואר ויורשיו, וכל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו ומנסה לרמות אחרים.

אני מאמין לא מעט בגישת הגזר עם הנבוט מאחור – מסכים. אבל בלי להזכיר כל הזמן את שורש העוינות הערבית (לא, העניין הוא לא אפליה כלכלית שממילא לא קיימת), השימוש בכל כלי אחר, גזר ונבוט וכן הלאה, הוא חלקי במובן הרע של החלקיות, כי הוא מחמיץ את העיקר.

יש לחכות ושלום עכשיו זו משאלת לב לא ריאלית. אולם משאלת לשלום היא איסור?  - חלילה. בדמוקרטיה אין מחשבה שהיא אסורה, ובוודאי שאף אחד לא אוסר על לדבר על שלום, ובניגוד למה שאולי עולה משאלתך זו, על השלום חולמים גם בהתנחלויות ביהודה ושומרון, וכדאי לזכור כמו בעניין המאבק על דמות המדינה, שלאף צד – יהיה נאור בעיני עצמו ונעלה על כל סביבתו בעיני עצמו כשיהיה – אין מונופול על השלום. השאלה לגבי שלום היא לא האם, אלא איך, כלומר מה התנאים שלו. ועל זה הויכוח בישראל.

האם לא ראינו סכסוכים שנפתרו?  - בוודאי. התנאי לפתרונם היה הכרה הדדית, כל השאר הוא טכניקה. הבעיה היא שאצלנו, בעיקר מי שמחזיק מעצמו 'מחנה השלום', מתעלם מהמהות והולך לטכניקה, וכל כך מתאהב (ע"ע שאול אריאלי) בטכניקה, שהוא הופך את הטכניקה למהות. סרגל הוא כלי שמסייע לצייר קוים על דף שרטוט שהוא כלי שמסייע לאדריכל לתכנן בית , תכנון שהוא כלי לסייע לקבלן לבנות את הבית שהוא כלי במסגרתו קמות וחיות ונושמות ואוהבות משפחות. מי שחושב שסרגל ודף שרטוט הם מלים נרדפות ליחסים חברתיים, מתקיים לגביו הפסוק הנזכר של אורוול. לא משנה מה דרגתו במילואים וכמה שעונים הוא מפרק ביום תוך כדי נגינה על פסנתר.

אנו רחוקים הן בגללנו ובייחדו בגלל השכנים (השותפים הפוטנציאלים). הם לא רואים בנו שותף. במקרה הטוב כמו עם חרדים, ארנק עמוק. – שמח לראות שאתה מסכים שהערבים בישראל נהנים כאן מכל טוב הארץ, כולל מזכותם האזרחית לשלוח יד לקופה הציבורית, שגם הם שותפים ביצירתה, דרך נציגיהם. וחשוב מכך: 'הם לא רואים בנו שותף'. בדיוק. זה שורש הסכסוך, שם הבעיה, שם הפתרון. כשהם יואילו בטובם להכיר בנו, ייגמר הסכסוך, ובניגוד לליצן אחר, שמקפיד על זקן לבן ושופע כחלק משינוי התדמית הנחוצה לו בדרכו חזרה לתפקיד ראש הממשלה אותו מילא בהצלחה ארבעה חודשים תמימים, לשאלת ההכרה של הערבים בלאומיות היהודית יש חשיבות ממדרגה ראשונה, כי אי-הכרה היא הבסיס למלחמה הרב-זרועית והרב-מימדית והרב-דורית שהם מנהלים נגדנו, מרצועת עזה ועד טהראן, ומסכנין ואום אל פחם עד למסדרונות הכנסת ולחדרי הישיבות באקדמיה. ובעיתונות ובתקשורת החברתית ובתרבות ובאמנות, בעזרתם של האידיוטים השימושיים שלנו, שיודעים שליקוק הגון לערבים האומללים סולל את הדרך לאוסקר.

לא כל כך אהבתי את הביקורת על מוסד שפירנס אותך. אני חושב שמגיע לבאר יחס יותר הגון. ידעת מראש לאן אתה הולך. ייתכן ואז היית במצב שלא היו לך חלופות. זה לא אומר משהו על המוסד. – הטעות שלך בעניין זה חמורה מאד. כי היא מעידה על כך שאתה לא מבין את מעמדך כאזרח. אז הנה שיעור באזרחות: אתה כאזרח בעל הבית של הגופים הציבוריים במדינה. ממשרד ראש הממשלה ועד לאחרונת משאבת הביוב, ובדרך מגבעת ר"מ למשאבה הקטנה בשדה ליד יטבתה, נמצאת מערכת החינוך בישראל, הכוללת את "המוסד שפירנס אותי". לא המוסד פירנס אותי, אלא אתה (ועוד כמה מליוני אזרחים משלמי מסים). אני כאזרח, שבעקיפין גם אני פירנסתי את עצמי, אבל חשוב מכך, שואל את עצמי מה תפקידו של מוסד כזה או אחר, ומה יכולה להיות תרומתי לו, ובהתאם להבנתי את תפקיד המוסד הזה פעלתי במסגרתו על פי מה שאני מבין כנגזר מהגדרתו, לאמור: "מכללה אקדמית לחינוך". 

מה פירוש הצירוף המשונה הזה? עקרונית די פשוט: תפקידו להביא את המורה לעתיד (מדובר במוסד להכשרת מורים) לראייה מוכללת אך מנומקת כלומר אקדמית. בכלל, כלומר גם בנושאים כלליים לגמרי כלומר לא מקומיים כמו סביבה, אבל עוד יותר בתחומים קריטיים לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. או במלה אחת: היסטוריה. או בשתי מלים: היסטוריה ואזרחות. או בשלוש מלים: מדעי הרוח והחברה. ומה גיליתי? שחלק משמעותי מהקולגות שלי, ושוב, אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב עליהם אורוול, פעלו בהיפוך גמור למה שנדרש מכל מה שתואר לעיל. ביטוי חזק לכך היתה החלטת ההנהלה למנות לראש החוג לאזרחות אקדמאית ששללה עקרונית (היא לקחה חלק בניסוח מסמכי החזון) את הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועוד הוסיפה דברי שבח על חמאס, שאירחו אותה בעזה והוכיחו לה 'כמה הם נחמדים'. 

ולכן הביקורת שלי על המוסד הוא על האופן בו הוא תיפקד, וכיצד למעשה הוא הונה את משלם המסים הישראלי, שרובו, בין אם תמך במפלגות שהיו בקואליציה או באופוזיציה, מזדהה עם הרעיון הציוני העומד ביסוד היותה של ישראל מדינה יהודית-דמוקרטית, או במלים אחרות: מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן לא היה מעלה על דעתו, אותו משלם מסים אלמוני, שבאמצעות כספו הנהלת המכללה הזו, מהסיבות שתוארו היטב על ידי אורוול כאמור, ממנה אזרחית ישראלית השוללת את עצם ההגדרה של המדינה בה היא חיה, כאחראית על הכשרת המורים לאזרחות שהמכללה הזו מגדלת לטובת מערכת החינוך בישראל, המכשירה את אזרחי העתיד להבין מה היא מדינתם, מה העבר שלה, מה מערכת ההפעלה שלה ומה יכול להיות העתיד שלה. בפועל, במכללה הזו נקטו לא מעט אנשי סגל במגמתיות אנטי-ישראלית מוצהרת, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות, כולל סנקציות בציונים על תלמידים שהעיזו להביע את דעתם (!!!!!!!!!!!!!!!), ואולי האנקדוטה הזו תשכנע אותך 'סופית' במה מדובר: 

משלחת בת 10 סטודנטים מהמכללה לקחה חלק בכנס באירופה של מכללות דומות לחינוך, כ-30 בסך הכל. כל המשלחות של כל המכללות הזדהו פומבית תחת שם המכללה ותחת שם המדינה ממנה הן באו. להוציא המשלחת מ"המוסד שפירנס אותי". ומעשה שהיה כך היה: מבין 10 הסטודנטים, אחד הוא ערבי שלא נוח לו עם עובדת היותו ישראלי לא עלינו, והשני הוא 'נאור' ו'מזהה תהליכים' שלא מוכן להזדהות תחת דגל לאומי יהודי-ישראלי. ומה לגבי ה-8 האחרים? את מי זה מעניין. הדמוקרטיה נעצרת על מפתן 'הנאורות' כפי שהוגדרה על ידי איש סגל בכיר מאד שליווה את המשלחת הזו, וקיבלת את תביעת, תביעת, לא הצעת, לא בקשת, לא פניית, תביעת שני הסטודנטים הללו שלא להופיע תחת דגל ישראל. על חשבונך כל הענין הזה. כשתגמר המלחמה, ואולי בלי קשר ובמקביל, כי הכל קשור, יהיה נחמד לנקות גם את האורוות הללו. ולא מהסוסים חלילה, אלא מתוצאות המטבוליזם שלהם. ועל השאלה מדוע אינני תורם את מה שיש לי לתרום (לדעת כמה וכמה אנשים יש לי לא מעט) במכללה הזו, בנגוד להוראה מפורשת של המדינה, שהיא המעסיק הישיר שלי, לא אוכל להשיב כאן. מוזמן לפנות אלי בפרטי. כל טוב.

 

45 שנים ללכתו של יגאל אלון - ראיון קצר ברדיו 103 (מהדקה ה-25 ועד הדקה ה-36)

 ראיון שנתתי אתמול ברדיו (דקה 25 עד דקה 36) ובו הזכרתי את הדברים הרגילים, הקבועים, אלו שעמדו לנגד עיני כלת פרס ישראל ושובל המדופלמים שגידלה על פי העקרון שהואיל ואלון לא היה ראש ממשלה הרי שהוא "החמצה" ולכן אין מה ללמוד מהמורשת שלו והוא לא ראוי לביוגרפיה.

הדברים הרגילים שהתפוצצו וממשיכים להתפוצץ לנו בפנים מאז ה7 באוקטובר, כמו כלים שלובים בתפיסת הבטחון, ישובים כחלק חשוב מאד בהגנת הגבולות על ידי הפיכת כל אחד מהם ליחידה צבאית מחומשת ומאומנת, תפיסת התיישבות העומדת מעל ולפני כל תפיסה בטחונית, תפיסה מדינית של יוזמה בליבה טענה חד משמעית וברורה: יש עם פלסטיני, אין לו הנהגה. 

או בלשון אלון: פלסטינים - כן, אש"ף - לא; ולמען הסר ספק, אם ב-1975 אש"ף לא, ב-2025 חמאס בוודאי ובוודאי שלא. מי כן? הירדנים. 

שתי מדינות? כן. מן הים עד המדבר - לא מדבר יהודה כפי שמשקרים פלמחניקים ששכחו את המחר אלא מדבר עיראק-ירדן.

איפה יעבור הגבול? ייקבע במשא ומתן שכדאי לא להגיע אליו אלא רק להסכמי ביניים ועד אז לקבוע עוד ועוד ועוד עובדות בשטח, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, כי שטח הוא עניין חשוב, לך תסביר את זה לפקידי רמ"י ולנקלים אחרים מהסוג שממשיך לחשוב שמורשת אלון לא חשובה.

והעניין האחרון, לא בחשיבותו אלא במועד הופעתו בדפוס (כחלק מהספר 'כלים שלובים', שוב, ביטוי שבו עצמו מקופלת חכמה גדולה שכלות פרס ישראל לא מסוגלות כלומר לא רוצות, כי הן מסוגלות, לראות אותה): אתיקה בפוליטיקה, שלנוכח צניחת האקדמיה בחלקה הגדול לביצות הבורות, דומה שיש להרחיבו גם אליה, ואין צורך לכתוב מאמר בשם 'אתיקה באקדמיה', אלא רק ליישם את מה שאלון דורש לפוליטיקה, גם באקדמיה ובעצם בכל תחום.

וכמובן איזכורו של הספר החשוב ביותר שכתב, א-פרופו אדם ללא מורשת,  'מסך של חול'

מילא 'יהי זכרו ברוך', חשוב בהרבה: תעמוד מורשתו כמגדלור לתיקון הנחוץ לנו כל כך. 

אלוהים (כך אומרים) נמצא בפרטים - חקירה נמצאת בשאלות: מחשבות וכיוונים על עתידה של ועדת החקירה

א. תקציר לממהרים

מה בכלל הבעיה? חוסר האמון הכללי שעלול לגרום לכך שועדת חקירה לענייני ה-7 באוקטובר (שם זמני), תתקל בחוסר אמון כבד, מה שיגרום לכך שחוסר האמון הקיים כבר מלכתחילה, יעמיק.

מכאן למסקנה: הדרך לחקירה אמיתית שיש סיכוי שתזכה לאמון ציבורי רחב מספיק (67%) עוברת בניסוח מדוייק ומפורט עד כמה שניתן של השאלות שלדעת הציבור (כל מי שרוצה לקחת חלק בתהליך) חייבים לענות עליהן.

כי חקירה תלויה בשאלות ושאלות בנויות על פרטים ופרטים ניתן לבדוק ומדובר בתהליך שניתן לממשו 'תוך כדי תנועה'.

ועל דרך השלילה: כפי שתאר זאת היטב ד"ר יועז הנדל והשר לשעבר (ואני אישית מקווה שגם בעתיד) בראיון לתמיר דורטל (בין הדקות 30 ו-46) - כל מי שעסוק בלדון בשמה של הועדה (ממלכתית או פרלמנטרית), בהמצאת מנגונים טכניים כאלו (משאל עם) ואחרים (מינוי שופט מחוזי ולא עליון), או בהסבר מדוע יש לדחות אותה, אולי לא רוצה חקירה, ובכל אופן לא תורם לקידומה.

ב. תקציר תולדות חוסר האמון בועדות החקירה

אין בכוונתי לסקור את תולדות ועדות החקירה בישראל. אינני מומחה לעניין, אבל אני משוכנע שכמעט כל ישראלי מכיר לפחות שני נושאים שעמדו תחת חקירה, שבמקרה אחד האמון סביב התוצאות היה נרחב, ואילו במקרה השני, הנמענים הישירים (או לפחות אלו שמציגים עצמם ככאלו) העמיקו את חוסר האמון בחקירת עניינם.

האחד - ועדת אגרנט. לכאורה ועדה שפעלה ללא מתום, ואין ספק שמבחינת עבודתה 'נטו', היא אכן פעלה ללא מתום. איפה היתה הבעיה? במיסגור צר מדי של תחום החקירה, כך שהועדה לא תפנה את מבטה אל מדיניותו של שר הבטחון משה דיין. די לקרוא בעניין זה את ביקורתו של יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות' בנושא. אז מדוע היא זוכה עד היום למעמד נישא? כי רוב הציבור בישראל לא מבין פוליטיקה ולא רוצה להבין פוליטיקה. מסוגל? כן, בוודאי. רוצה? לא ממש. והגורמים שתפקידם לעניין את הציבור במימוש 'זכותו לדעת' (התקשורת והאקדמיה שמזינה את התקשורת), חפים מכל רצון (ובמקרים רבים מכל כשרון, בוודאי מכל נטייה) לעשות זאת.

השני - פרשת ילדי תימן. כאן הסיפור הפוך. ארבע ועדות חקרו שאלה שאין לה שום אחיזה במציאות. ומכאן ברור מדוע רוב הציבור אדיש לנושא, ומדוע הנמענים - אלו שהכריזו על עצמם כעל בעלי העניין - מתנהלים כמו באותו מערכון מפורסם של הגשש המתאר היטב את גישתם 'הספורטיבית' של אוהדי בית"ר, לאמור: הם יקבעו את המגרש, את החוקים, את השופט ואת התוצאה. ובמלים אחרות, עסקני פרשת ילדי תימן (שלא היתה ולא נבראה) יהיו מרוצים רק כאשר ועדת החקירה תדקלם בדיוק את התוצאות שהם קבעו מראש כאמיתיות.

אז מה המשותף לשני המקרים הללו? כאמור: השאלות. במקרה הראשון צימצמו את היקפן, במקרה השני כיוונו אותן למקום שלא קיים. איך אמר המשורר הלאומי הידוע: "ככה לא בונים חומה".

ג. פרשת אלטלנה כמשל

על פרשת אלטלנה פורסמו באותה השנה (1978) שני ספרים תחת אותו שם מקורי: 'אלטלנה'. מה לאלטלנה ולענייננו? הכל. כי ההבדל בין מחקרו של אורי ברנר (שהיה סגן מפקד הפלמ"ח ב-1948) לבין מחקרו של שלמה נקדימון (עיתונאי חרוץ ונמרץ) הוא בדיוק במוקדו של מאמר זה: בשאלות.

הרי שני המחברים חשודים בהטיה. ברנר הוא לא סתם סמולני אלא ממש פלמחניק ועוד מהקיבוץ המאוחד. ואילו נקדימון ידוע בזהותו הפוליטית הרוויזיוניסטית.

ובכן, אם צודקים הליצנים הטוענים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, והליצנים לא צודקים כי תפקידם לבדר את הציבור ולכן מלאכתם לא נמדדת במונחים של צדק ושל שקר ושל אמת, אבל אם כך מקובל בציבור, ש'כל אחד עם הנראטיב שלו', 'כל אחד עם האמת שלו' ושאר קלישאות מסוג זה, איך אפשר לדעת מה באמת קרה באותם ימים לוהטים בחודש יוני 1948?

אם צודקים הליצנים וצודקים מקלישי הקלישאות אי אפשר לדעת את האמת.

אבל אם רוצים לברר מה התרחש בדיוק בכל רגע בין ה-15 ל-23 ביוני 1948 (מסגרת הזמן המינימלית להבנת הפרשה), וכיצד להבין את ההקשר (לשם כך יש לנדוד כמה שנים לאחור, לפחות לשנת 1935, ואולי אפילו 1931), אז הדרך הנכונה היא לעשות את מה שעשה אורי ברנר: פירוק התהליכים לפרטי פרטים ולמרכיבי מרכיבים שלגבי כל אחד מהם יש לשאול שאלות המחפשות תשובות המבוססות על מידע שמקורותיו טובים יותר (מסמכים) או פחות (זכרונות).

מה עשה נקדימון לעומת זאת? הניח מראש שבכירי מפ"ם, גלילי בראשם, חתרנים בולשביקים ידועים, הטעו את ראש הממשלה וכך יצרו את אי ההבנה שהביאה לטרגדיה.

במלים אחרות, ברנר, שרצה להבין מה בדיוק קרה, כלומר לשחזר את כל האירועים עד כמה שניתן ורק אחר כך להסיק מסקנות, הפך רצון זה לרשימה ארוכה של שאלות מדוייקות שדרשו תשובה שניתן היה להשיגה ברמת וודאות כזו או אחרת, כי ככה זה בחיים, לא תמיד יודעים הכל, אבל לפחות כששואלים אפשר לדעת מה יודעים ומה פחות.

נקדימון ציטט פרוטוקולים של ישיבות של מפ"ם או מפא"י כי זה מה שעניין אותו.

המשותף לשני המחקרים: הכותרת (כלומר הנושא); השקידה והמאמץ; השימוש במסמכים; הרהיטות; העניין.

אבל המפריד ביניהם חשוב פי כמה מהמשותף, וכך הופך המחקר של ברנר ליסוד אמין להבנת הפרשה, ואילו מחקרו של נקדימון לעוד פמפלט פוליטי.

ולמי שיש 54 דקות מיותרות, הנה נסיון שלי להסביר את העניין בהרצאה מלווה במצגת.

ד. אז מה אני מציע

אז מה אני מציע. ממש בקיצור כי הנקודה המרכזית אמורה להיות ברורה - הדרך לחקירה ראויה לשמה עוברת בהסכמה כמה שיותר רחבה על השאלות שיש לשאול. 

למשל מה קרה באוגדת עזה באותו בוקר ארור? או להבדיל: מה היתה הקונספציה ששירתה את ממשלות ישראל? או להבדיל: עד כמה הויכוח על הרפורמה המשפטית תרם להחלטת סינוואר וחבר השרצים שלו לפתוח באורגיית האלימות הפלסטינית הטיפוסית? או להבדיל: מה מערכת הכללים שעמדה בבסיס פעולתם של חיילי וקציני הפצ"ר לפני ה-7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר?

ברור לחלוטין כי כל שאלה כזו, בוודאי הראשונה, מתפצלת לעשרות שאלות משנה. כך נראית כל חקירה, כך נראה המחקר של ברנר על אלטלנה, כל התנהלה ועדת אגרנט אבל רק לגבי השאלות שהירשו לה לשאול כך שאף אחד לא ישים לב לעניינים פעוטים כמו אי הפעלת האמצעים המיוחדים בשבוע שקדם למלחמה, ומה הקשר בין צעד-מודע-לחלוטין-זה (ולא "מחדל" ולא "דיסוננס קוגניטיבי" מצידו של אלי זעירא שגם טרח להסביר שנים רבות אחרי מה היתה תפיסת עולמו המדינית ומדוע הוא משוכנע כי תפיסתו שלו לא רק נכונה יותר מזו של הפוליטיקאים הכסילים אלא עליונה עליהם).

איך זה אמור להתנהל? בשיא הפשטות. כל גורם ציבורי  (כלומר כל חמישה אזרחים החתומים על אתר אינטרנט, או כל אזרח המחזיק בבלוג בפודקאסט או בערוץ יוטיוב), יכול ומוזמן להתחיל להכין רשימה כזו.

הרשימות הללו אולי יצליחו להצטרף יחדיו לרשימה אחת גדולה, שאין שום סיבה שתסבול מתאריך פג תוקף. כלומר נכון יהיה להמשיך ולהוסיף שאלות על גבי שאלות, מתוך ידיעה שלא כל השאלות חשובות באותה המידה, וכי לא כל השאלות יקבלו תשובה.

אבל בדיוק כמו ברפואה - משל הסרטן מקובל ונפוץ ונכון - איסוף השאלות חיוני תמיד, כי אולי יום אחד יווצרו התנאים למתן תשובה, אבל אם לא תהיה שאלה, או אם יחסמו את חלקן א-לה-אגרנט, או לחלופין, אם ימציאו שאלות על דברים שלא היו ולא נבראו א-לה-'פרשת' ילדי תימן, אי אפשר יהיה להתקרב לאמת, וזו הרי המטרה.

ומי יאסוף את השאלות? הייתי עושה זאת בשמחה לו עמדו לרשותי האמצעים הנחוצים: משרד, צוות עובדים בשכר, מחשבים, ארוניות, טלפונים ושאר ירקות.

אבל כולנו מכירים אנשים שמכירים אנשים שלרשותם בהחלט עומדים האמצעים הנחוצים.

ויפה שעה אחת קודם.

ה. תוספת קטנה - ידידי רועי ביקש מידע על המתרחש מעבר לים בענייני ועדות חקירה מידידו הבוט, וזה מה שאסף עבורנו הגולם החרוץ:

▪ארצות הברית — ועדות חקירה בקונגרס

בארה"ב, כשפורץ משבר לאומי, הקונגרס לרוב מקים ועדת חקירה דו-מפלגתית (Bipartisan). למשל, ועדת 6 בינואר שחקרה את ההסתערות על הקפיטול ב-2021, ספגה טענות על כך שהיא מוטה נגד טראמפ, אך כללה חברים רפובליקנים ודמוקרטים בניסיון לאזן. אף על פי כן, ההטיה הפוליטית תמיד נוכחת, והפתרון הוא שקיפות מוחלטת ודיונים פומביים שמאפשרים לציבור לשפוט בעצמו.

▪בריטניה — ועדות חקירה ציבוריות

בבריטניה קיימת מסורת של Public Inquiries לחקר אירועים חריגים, כמו ועדת צ'ילקוט שחקרה את מעורבות בריטניה במלחמת עיראק. כדי למנוע הטיה, הוועדה נבחרת לרוב על ידי שופט עצמאי, ולא על ידי פוליטיקאים מכהנים. למרות זאת, רבים ביקרו את הוועדה על כך שהייתה "רכה" מדי כלפי ההנהגה הפוליטית.

▪קנדה — ועדות מלכותיות

קנדה משתמשת ב-Royal Commissions לחקר שערוריות לאומיות, כמו חקירת הפרות זכויות האדם של קהילות ילידיות (Truth and Reconciliation Commission). כדי להילחם בהטיה פוליטית, נוהגים לכלול נציגים ממגוון מחנות פוליטיים וקהילות, אך גם שם יש ביקורת על כך שוועדות מסוימות נטו ליישר קו עם עמדת הממשל.

▪אוסטרליה — ועדות חקירה ממלכתיות

אוסטרליה מקימה Royal Commissions בנושאים רגישים, כמו חקירת הטיפול הממשלתי בנפגעי התעללות בילדים. כדי לבסס אמון, נשיא הוועדה הוא לרוב שופט לשעבר, והדיונים מתבצעים באופן פומבי. עם זאת, היו מקרים שבהם ועדות הואשמו בכך שהתמקדו יותר מדי בנושאים שנוחים לממשלה.

ואיך מדינות מאזנות בין חקירה לאובייקטיביות?

שקיפות מלאה: ישיבה פומבית ופרסום דוחות מלאים.

הרכב מגוון: ועדות עם נציגים פוליטיים וא-פוליטיים.

שופטים עצמאיים: מינוי אנשים בעלי שם בתחומם, לא מקורבים פוליטית.

פיקוח ציבורי ותקשורתי: דיווח תקשורתי עוצמתי שמונע "טיוח".

מאמר בן 10 וחצי - נחמד למצוא משהו שאין צורך לשנות משום בחינה כמעט (מחקתי כמה מלים ופיזרתי את הפיסקאות לטובת נוחות הקריאה. כל השאר אקטואלי להחריד)

אחרי מלחמת ששת הימים עידכן יגאל אלון את ספרו 'מסך של חול', ובין השאר כתב בו את תובנותיו לגבי "ארגוני הטרור הערבים":

"הם קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה:

 א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית.

 ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקרבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים.

 ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...]

 ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...] 

ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים". (מסך של חול, 1969, עמ' 425-424).

בסוף אוקטובר 1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר, לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר וממתינה למעידה של מישהו מהם (אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209). 

 השלב הבא היה 'תורת השלבים' והאסטרטגיה נוסחה בידי הית'ם אל-איובי באמצעות המושג "no peace": 

 "המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון" (אל הית'ם אל איובי, "אסטרטגיית העתיד הערבית לאור המלחמה הרביעית", בתוך יורם נמרוד (עורך), פלשתינאים בעימות, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאניים, גבעת חביבה, 1975, עמ' 18).

כעשור מאוחר יותר, ניסה עמוס עוז להראות ש'שיש עם מי לדבר'. בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר'. 

בהמשך נפגשו שני אנשי השלום – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו'. עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק': 

"שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית" (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983). 

במלים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהם לא מתים, לא מתחלפים וכמובן מתרבים.

 

כיצד יוסף קסטיין מסכם ב-1930 את האופן בו בראו בנות ובני שבט יהודה את מושגי האלוהים, האמונה והנבואה בתקופה שאחרי פירוד הממלכות

אמת הדבר: הם עבדו לאלהים, שהכירוהו וקיבלוהו עליהם לשעבר. הבעל נסתלק, אבל צורותיו היו קיימות עדיין והאלהים שהעריצוהו על ידי הצורות הללו, עדיין היה אלהי השבט, שעבד אותו. ואולם המחשבה הריליגיוזית שלהם אי אפשר לה למצוא סיפוק לאורך ימים באלהות מובדלת כזאת. אם יש כח שמחוץ לאדמה, מחוץ להישג השפעתו של האדם, מן ההכרח שיהיה עצם, כל יכול, עצם עליון; והואיל וכך אי אפשר שיהא סתם כח, סתם אלהים, אלא הכח, האלהים. ואולם דרך־מחשבה כזאת צריכה היתה בהכרח להביא אותם לידי ההכרה, שאלהיהם אינו אלהי השבט, או אלהי העם, אלא אלהי הקוסמוס. ואם יש אשר ניסו לצייר אותו, אם לא בתמונה, הרי על כל פנים בסמל, התחילו להבין מעט מעט, שהעצם כליל־השלימות וכליל־הכח, מה שהוא בלתי־ארצי בתכלית, אי אפשר לתארו במלאכת ידו של אדם יליד־אדמה, ואינו אלא עניין של האמונה, של המחשבה וההרגשה. וכך הלכו והתקרבו אל המושג של אלהים בתור אחדות, בתור כללוּת ובתור עצם שלמעלה מן ההשגה, שאין לציירו בתמונה.

התפּתחות זו של הרעיונות לא היתה מפשטה כל עיקר, אלא נתגשמה גם בדברים שבכתב וגם בחיי המעשה.

הדברים שבכתב נכללו בספר החמישי של חמשת חומשי התורה, בספר "דברים", או "משנה תורה". יצירתו של ספר זה חלה בתקופת הפירוד שבין שתי הממלכות, אלא שבצורתו הגמורה נתפרסם רק לאחר זמן. כל מה שסכנת ההתבוללות בקרב השכנים אשר מסביב הלכה וגדלה ביותר, כן רבתה ועצמה התפּתחותה של הספרות העברית מתוך כונה לחנך את העם ולהגביר בקרבו את הרעיון הדתי. החלקים הקדמונים של המקרא נתחברו כבר בימי דוד ושלמה. בתקופת הפירוד נאספו בהשפּעת הנביאים סיפורי־השבטים הקדמונים; אלא שהרחיבום, יצקו לתוכם חיים חדשים ושינו את משמעם ולא מתוך שרירות רצון ולשם גיבוב חומר בלבד, אלא כדי לכוללם יחד ולעשותם כלי־ביטוי של הרעיון. כיון שהדבר נעשה בשתי הממלכות כאחת, נוצרו נוסחאות שונות, אף על פי שהרעיון המרכזי נשתמר בכולן בעינו. וכך אירע, למשל, שבשעה שהנוסחאות השונות נסדרו לאחר זמן יחד, נקבעו זה אצל זה שני סיפורי־יצירה שונים, אחד קוסמוגוני, שעל פיהו עלתה הבריאה כולה, האדמה, ממלכת הצומח, בעלי־החיים והאדם, עליה אורגנית מתוך התהו והבהו, ואחד גיאו־צנטרי, שעל פיהו נברא האדם מעפר האדמה ואחריו נוצרו בעלי־החיים והצמחים. ההבדל שבין מקומות מוצאם של הכתבים וההבדל שבין המגמות, שהעורכים נתכוונו להן משום טעמים חינוכיים, גרמו בכלל לשינויים בהרצאה של מאורעות ובביאור מצוות וחוקים. גילוי השינויים הללו הביא את בעלי־הביקורת לידי מסקנות משונות, שאין זה מעניננו לטפל בהן כאן. אין ברצוננו אלא להטעים כאן, שהכתבים הללו אוצרים פרשיות של התפּתחות היסטורית, שאינן מתפּרשות אלא מתוך תשומת לב לתקופת יצירתן ולסיבות, שגרמו ליצירתן, ואינן סובלות כל הערכה שיש בה משל פולמוס טנדנציוזי.

ההערכה המעשית של הכתבים הללו והלימוד, שהיו מלמדים אותם להמוני העם, היו נוקבים ויורדים עמוק עמוק לתוך חייהם של הבריות. המידות והמנהגים שהיו מצויים אצלם, המצוות והחוקים שהיו מקיימים, לא היו דברים, שאדם מחזיק בהם מתוך הרגל, אלא הוטלו עליהם על ידי מוריהם כצורה הכרחית של ארח־חיים ושל קיום מוסרי ורוחני. המנהגים והמידות, נימוסי־הדת, השירות, האגדות, הזכרונות והחגים נצטרפו ודובקו יחד, ותחת היותם עירבוביה, נהיו להשקפת־עולם. עד עכשיו היו בני־ישראל חיים מיום ליום. עכשיו הכירו לדעת: שום דבר אינו מתארע בעולם שלא בקשר עם רעיון מוסרי נעלה. המאורעות שבחיי היחיד והמאורעות שבחיי הצבור אינם דברים שבמקרה. על ידם מתגלה רעיון מוסרי, אלהים או חוק קוסמי או קראו לזה בשם שתקראו. הם התחילו להבין את הרעיון האצור בהשתלשלות המאורעות. בשעה שממלכת הצפון, שלא רצתה בתמורה פנימית זו ושלא היתה מוכשרה לה, נמחתה מעל פני האדמה, בשעה שהחוק השולט בהיסטוריה הישראלית גזר שוב על העם את גזירת הבירור של המסוגל ביותר, הכירו השרידים, הכירה שארית ישראל דבר מופלא: לא אמת הדבר, שאלהים עומד לימין הלגיונות החזקים ביותר. אבל יש שהוא משתמש בלגיונות החזקים ביותר, כדי שהבריות לא יסיחו את דעתם מן העיון הפּנימי.

וכך אתה מוצא, שהמאורעות שהתרגשו בממלכת יהודה עד לחורבנה של ממלכת שומרון, לא היו בעצם אלא מאורעות פנימיים, רוחניים. המאורעות החיצוניים לא העמידו שום דבר קיים לדורות הנוגע נגיעה כלשהי לאדם של עכשיו, וכנגד זה נוצרו שם רעיונות. ששינו את פני האדמה. הרעיונות הללו היו אדירים כל כך, שהקימו להם באי כחם של עצמם: הלא הם הנביאים, הסגולה הרוחנית המיוחדת של הגזע הישראלי.

נבואה הריהי הרגשה, הכרה וחזון של החובה המוסרית המוטלת על האדם כל ימי קיומו על פני האדמה כלפי העולם הזה והעולם הבא, כלפי אלהים וכלפי היצורים שבעולם. מַתָּת זו של צְפִיה היא מתת חלקו של אדם היודע ידיעה ריליגיוזית בהירה מהו הדבר המנשא את חיי האדם למעלה מן המדריגה של אי־הדעת ושל חיי־הצמח ועושה אותם לקיום מלא תבונה ודעת. הדחיפה לראיה עמוקה כזאת ולהסתכלות כזאת באה מתוך כשרונו שלא להכנע מפני החיים ולא להניחם לבלוע אותו, אלא לעמוד בפניהם כל הימים בכח הנפש. דחיפה זו הלכה והתרגשה על נביאי ישראל שנות מאות וחידשה בלי־חשׂך את כחה ומשום כך נעשו יחידי סגולה.

נמצא, שהנבואה חזיון כפול היא: יש בה גורם דתי וגורם ארצי. אין דת בלי ארץ. אין בספירת הדת דבר שאינו מצוי בספירה שמחוץ לדת. אלמלא כן היתה הדת בדות ודבר שאין בו ממש. כשאנו מדברים על הדת, צריכים אנו לכלול לתוכה את כל החיים כולם. כל שאינו בכלל זה אינו אלא עמדה של פחד, של חוסר כשרון לבוא לידי רחשוש־הלב ושל אי־אמת. אפשר הדבר, שיעוד החיים וגורל האדם יתמלא אך בשמים. אבל הארץ היא מקומו של האדם החי. אין מועיל בשמים בלעדי הארץ.

חוקים כאלה משמשים התגשמות הצו המוסרי של עשרת הדברות. זהו הבסיס של חיים שלא מתוך רדיפה אחר טובת עצמם אלא על פי הרגש שבלב. כאן נבנה העולם מחדש וכיפת־שמים חדשה נמתחה למעלה ממנו. כאן לא הוקמו שמים, שהארץ משמשת להם יסוד רעוע. דת צומחת ועולה כאן מתוך עלילוּת ממשית. כאן אתה מוצא חיוב נלהב של החיים, הנובע מתוך המעמקים של התמכרות דתית. מלכות שמים היא מן העולם הזה, וגם מלכות האדם, שהכיר את אלהיו, הריהי מן העולם הזה.

וכנגד החובה המוטלת על העם אתה מוצא את ההבטחה. וכאן אנו נוגעים בענין, שהיה משמש תמיד עילה לווכוחים ולהתקפות של צוררים, הלא הוא הענין של עם סגולה. קודם כל עלינו לעקור מן השורש את הסילוף, שנסתלף המושג הזה, היינו את הרעיון שנתייחדה תעודה לישראל. היהדות אין לה מלאכות ומעולם לא שלחה שליחים להרביץ אותה בעולם. ואולם היא משמשת דוגמה חיה לגופי העיקרים של חיי החברה האנושית, הלא הם: ההודאה, שיש סדר מוסרי בעולם, שהרוח חיה לעולם וכח הזרוע אינו קיים אלא קיום עראי, שהמשפט והצדק הנם דברים שבהכרח, והאמונה במצב של שלום בין הבריות. וזוהי גם משמעותה של "הנִבְחָרוּת": העם צריך להיות מופת לגויים ולהוכיח זאת למעשה. נבחרוּת זו יש בה משום חובה ולא משום זכות. אין כאן משום "אנו רשאים", אלא משום "אנו חייבים".

מתוך מְלָאי פנימי זה של חובה רוחנית, שנתנסחה תחילה על ידי הנביאים בצורה של צו, חיו היהודים בכל דרכי־הנדודים שלהם ובכל הפורעניות שהתרגשו עליהם עד היום הזה. וכי עדיין מקוֹרָאִים הם כיום הזה? אפשר. הרי זה עם שנתמנתה לו אריכות־ימים. עדיין מוטל עליו להוכיח את ערכו. עדיין יכול הוא לשמש דוגמה. אפשר שנגזר עליו לסוף באחד הימים. אבל עדיין כחותיו חיים בקרבו, וכיון שהם חיים, משמע שיש להם ערך ואינו רשאי להמיתם.