"בסוף מערב" – מה באמת הסיפור של מיליי וארגנטינה? (או לפחות חלק חשוב ונעלם מהעין הישראלית שטוחת המבט) - וגם: אינפלציה זה יופי

 נצחונו של חאבייר מיליי בבחירות בארגנטינה היכה בתדהמה לא 'רק' רבים מאזרחי ארגנטינה, כולל אלו שתמכו בו מהרגע שהופיע ברשימת המועמדים, אלא כמובן רבים בעולם כולו. בראייה לאחור קל לשבץ את מיליי ברצף של תופעות פוליטיות דומות, המוגדרות לא פעם בכותרת הסתמית 'פופוליזם'. בולטים בין אלו שנוח להשוות את מיליי אליהם, הם כמובן ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ. הסיפור הארגנטיני אבל, עוד לפני שמשמש כמקור השראה, ראוי למעט יותר רצינות.

א. מה זה בכלל פופוליזם

לא זה המקום לעמוד לעומקה על ההיסטוריה המרתקת של התנועה הפופוליסטית, בלעדיה בלתי אפשרי לעיין בשאלה החשובה באמת – כיצד הפך המושג 'פופוליזם' למשל ושנינה, כשלמעשה מדובר בתנועה פוליטית צודקת בביקורתה ומתונה בתביעותיה, תנועה שקמה ברבע האחרון של המאה ה-19 על ידי חקלאים מהפריפריה בארה"ב, שהתקוממו בין השאר כנגד מדיניות הנשך של 'הברונים השודדים', שדיברו רוממות בשבח 'השוק החופשי' תוך שהם אונסים את הממשל לתת בידיהם נכסי ציבור חינם אין כסף. התנועה הפופוליסטית נוסדה בעיצומה של ההגירה העצומה לאמריקה ששינתה לעד את היחסים בין העיר לכפר בארצו של ג'פרסון, נביא הדמוקרטיה האגררית, והציגה רשימת תביעות מתונות למדי, שרובן אומצו תוך זמן קצר על ידי שתי המפלגות הגדולות. העובדה ששמה הפך כאמור למשל ולשנינה, מלמד לא עליה אלא על רמת השטחיות, הסנסציה והרדידות של השיח בימינו, שהופך את הדמוקרטיה לקריקטורה.

חשוב מכך: הנטייה האנושית המובנת כשלעצמה, להכניס תופעות דומות (אך לא זהות, כי זו טיבה של האנושות) תחת כותרת נוחה אחת ("פופוליזם"), באה על חשבון הבנה עניינית של כל מקרה לגופו. התוצאה היא לכל היותר תחושה טובה של הבנה, בבחינת 'יש הגיון בשיגעון': בבריטניה, בארה"ב, בארגנטינה (ויהיו שיגידו גם בארץ הקודש), מצליחים פוליטיקאי 'פייק' למיניהם לכבוש את השלטון על יסוד מה שביידיש העסיסית של פעם כינו בשתי מלים "עויילם-גויילם" (כלומר 'הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם').  אבל מחירה של הבנה שטחית זו גבוה, ואין צורך לשלם אותו, אלא אם המטרה היא להמשיך ולעשות כל מאמץ על מנת לא להבין מה קורה שם בעולם הרחב. מטרת מאמר זה היא לנסות ולשבץ את תופעת מיליי לא ביחס ל'תופעה עולמית' כביכול, אלא ביחס להיסטוריה הספציפית של ארגנטינה.

 ב. בשבח מיליי (אבל עד גבול מסוים, נכון לעכשיו)

מיליי זוכה בדעת הקהל הישראלית לכמה נקודות זכות חשובות: ראשית, הוא לא 'רק' אוהד ישראל, עניין לחלוטין לא מובן מאליו בפוליטיקה הארגנטינית (עם כי פחות נדיר מכפי שמקובל לחשוב – כבר הנשיא חואן דומינגו פרון, בניגוד לדימויו כ"דיקטטור" וכיו"ב התנהל באופן חיובי כלפי ישראל). מיליי הוא מהמנהיגים היחידים בעולם האומר את האמת הצרופה לגבי מהותה של המלחמה שמנהלת ישראל מיום הקמתה, וביתר שאת ב-14 החודשים האחרונים. זאת ועוד – חיבתו ליהדות והקפדתו להציג חיבה זו חדשות לבקרים, נראית כאילו היא פרי חלום ולא מציאות. ולא מדובר 'רק' בהטמנת פתקים בכותל, אלא בשימוש תדיר ברעיונות יהודיים קלאסיים כדי לטעון טיעונים פוליטיים מקומיים וגלובליים.

אבל חשוב מכך: מיליי משמש כמופת לבעלי תפיסה כלכלית 'ימנית' בכלל וליברטריאנית בפרט. עבורם מיליי הוא לא האיש עם הכיפה והחברים המזוקנים של חב"ד, אלא האיש עם המסור, האיש שהבטיח לקצץ בנטיעות המדינה הארגנטינית המסואבת והמושחתת, מדינת הקליינטליזם שמאפשרת את קיומם הפיזי של 40% מהארגנטינים באמצעות שוחד-למעשה במשך שנים. מיליי הבטיח וקיים. ומילא קיצץ בנטיעות, חיסל משרדים מיותרים או לכאורה-מיותרים. כי החשוב באמת על פי מעריציו בישראל (ואולי, ומן הסתם, במקומות אחרים), הוא בהצלחת מדיניותו על פי נתוני מאקרו שאי אפשר להתווכח עמם, בראשם אינפלציה חד ספרתית.

 ג. בשבח האינפלציה (אבל עד גבול מסוים)

המושג 'אינפלציה' (כשהוא מודגש בדרמטיות), משמש כשוט חובלים תודעתי ופוליטי במקומותינו ובמקומות אחרים. בדומה לנוהג של הכנסיה הקתולית באיטליה של ימי הביניים לצוות על קהילת יהודי רומא לשלוח יהודי תורן שיעמוד סמוך לכנסייה כך שההורים הנוצרים יוכלו להצביע על המסכן ולהזהיר את ילדיהם מהצפוי למי שמתנהג שלא כראוי, כך נוהגים במקומותינו – עיתונאים, אקדמאים ומעל לכולם האפיפיורים של הכלכלה הישראלית: פקידי האוצר – להזהיר את הציבור הישראלי מפני "האינפלציה", תוך שהם יודעים (או מקווים) שהציבור הישראלי זוכר את ימי האימה של ההיפר-אינפלציה של 1984. "זיכרו ילדים" – כך ידגישו המצנאטים של התודעה הכלכלית בישראל – "אינפלציה זה רע".

ומכאן למיליי הדרך קצרה ונלהבת: מה האיש עם המסור הדביר אינפלציה תלת ספרתית והפך אותה תוך שנה לחד ספרתית? כך עלינו לנהוג. כי אחרת, לא עלינו חמסה חמסה, תהיה כאן אינפלציה ואז חלילה נהפוך לרפובליקת ויימאר (הדוגמא האולטימטיבית למוראות ההיפר-אינפלציה).

ככה אבל רק בונים חומת הפרדה בין סיסמאות מפחידות לבין אמת היסטורית. הדרך אליה עוברת דרך שני עניינים חשובים, שכל אחד יכול להבחין בהם, כל עוד הוא מקפיד שלא להבהל מסיסמאות מפחידות ובמקום כך הוא מתבונן על הדברים כפי שהם:

האחד – יש הבדל תהומי בין היפר-אינפלציה לאינפלציה, ואין שום הכרח שאינפלציה תהפוך להיפר-אינפלציה. בפועל בכל הכלכלות המתועשות, היציבות והמשגשגות, מהולנד ועד אוסטרליה, מתקיימת אינפלציה מתונה, מהסיבה הפשוטה שאחד מסימני הכלכלה המשגשגת היא גידולה הכמותי הבא לידי ביטוי נמדד במושג האינפלציה. במלים אחרות, אינפלציה של כמה אחוזים היא ברכה לכלכלה, לכל כלכלה, בוודאי לכלכלה מתועשת ומודרנית. כן, אינפלציה זה יופי.

השני – מדד האינפלציה הוא רק אחד מכמה מדדים אחרים, וכל המדדים תפקידם אחד ואחד בלבד: לאפשר לכלכלנים ולמקבלי החלטות וגם לציבור הרחב, לענות ביתר דיוק על השאלה החשובה באמת, והיא מה מצבה של הכלכלה כתחום עיסוק אנושי שמטרתו לספק לבני האדם צרכים באופן יעיל והגון גם יחד. במלים אחרות, כלכלה ניתנת למדידה גם על ידי אינפלציה, אבל לא אינפלציה ולא שום מדד אחר הם הם הכלכלה. הם מדדים ומדדים בלבד.

ובכן, באיזה אופן אינפלציה זה יופי? מספיק להקשיב למלה הזו מבלי להוסיף לה את כל הג'ז שנהוג להוסיף לה מהסיבות הנזכרות וביחס לארועים הדרמטיים המפורסמים יותר ופחות (גרמניה 1923, ישראל 1984, ארגנטינה אינספור פעמים, ועוד). אינפלציה זה ניפוח, כלומר גידול, כלומר צמיחה. מדינה כמו ישראל בה הריבוי הטבעי הוא בערך 2% וניתן לומר על אזרחיה שהם כולם היו רוצים להנות מהחיים, כלומר לצרוך יותר, בסדר גודל של לכל הפחות 1% בשנה, הרי שכל יעד אינפלציה של פחות מ-3% משמעותו מדיניות של דיכוי חברתי  (באמצעות הכלכלה). לא זה המקום להכנס לשורת הגורמים המשפיעים על האינפלציה, כמו גם לא לויכוח על השאלה כיצד מודדים אינפלציה ואילו מניפולציות ניתן לעשות באמצעות נתוני האינפלציה. כל מה שיש להבין כרגע הוא שהיפר-אינפלציה לא רק שהיא איננה המשך לאינפלציה אלא היא היפוכה הגמור.

 ד. המבחן האמיתי של מיליי – לא מדדי הכלכלה אלא הכלכלה עצמה

מכל האמור עד כאן עולה כי מבחנו של מיליי שונה בתכלית השינוי ממבחנה של הכלכלה הישראלית, האמריקנית, ההודית ועוד. מבחנו הוא מבחן מקומי, ארגנטיני, שאוהדי המדינה החביבה הזו, מקומיים וחיצוניים גם יחד, חייבים פעם אחת ולתמיד לעמוד על טיבו. תקציר מנהלים: אין שום דמיון בין הכלכלה בארגנטינה לכלכלה בישראל. אם יש סיבה טובה להודות למיליי על פועלו בשנה הראשונה לתיפקודו כנשיא, הרי שהיא קשורה לתמיכתו הנלהבת והמנומקת נכון מבחינה מוסרית בישראל. לישראל אין מה ללמוד ממנו בתחום הכלכלי כי מדובר בסיפור אחר לגמרי.

מבחנו של מיליי הוא מבחנה של ארגנטינה מהיום בו עמדו מנסחי החוקה הראשונה שלה על דעתם (1853): כיצד לממש את הפוטנציאל האדיר שיש לארץ הזו, המשתרעת על פני 2.8 מיליון קמ"ר, 'רק' פי 140 מישראל.

ההבדל בין ישראל לארגנטינה הוא לא 'רק' בשטח, אלא במה שיש (או אין, במקרה של ישראל) בשטח הזה: כל סוגי המחצבים, כל סוגי הקרקע התומכים בכל סוג של חקלאות, כמות אינסופית של מים, ומעל לכל – כי מה לעשות ומשאבים כלכליים אינם הופכים למציאות כלכלית ללא הגורם הזה – מיליוני אזרחים שכבר מהרבע האחרון של המאה ה19 עשו את הדרך לפינה הרחוקה הזו של העולם (אבל רחוקה פחות מאוסטרליה), כשבליבם ובפיהם יעד אחד: 'לעשות אמריקה', כלומר להתפרנס בכבוד (ולשלוח משהו גם למשפחות בסיציליה, בגנואה, בחבל הבאסקים ובעוד מקומות ביבשת הישנה).

לא רק חוקת ארגנטינה דמתה ב-1853 לזו של האחות הגדולה בצפון, אלא גם הפוטנציאל הכלכלי. ההיסטוריה במקרה הזה היתה וממשיכה להיות אקטואליה – מדוע לא הצליחה ארגנטינה במקום בו הצליחה ארה"ב, שעם כל ההסתייגויות הנדרשות, בוודאי בדור האחרון בו התמסרו יותר מדי אמריקנים למולך הגלובליזציה והפקירו את התעשייה שלהם לאויביהם הגדולים ביותר במרכז אסיה, אין ויכוח שהפוטנציאל הכלכלי שלה מומש ועוד איך.

ומנקודת המבט הזו עומד ההישג הנערץ של מיליי – הדברת האינפלציה – באור חיוור למדי, שלא לומר בחושך מוחלט. כי את המהלך שלו אפשר להמשיל להצלחת הטיפול בחולה הסובל מלחץ דם לא סדיר, פעם גבוה מדי ופעם נמוך מדי, והרופא חסר האונים מנסה ומיישם טיפול רדיקלי: הוא ממית את החולה והנה הפלא ופלא כבר אין בעיות של לחץ דם. 

ה. מיליי בהקשרה של ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ארגנטינה

הצלחתו של מיליי להדביר את האינפלציה התבצעה על ידי אי-מימוש-נמרץ עוד יותר של הפוטנציאל הכלכלי של ארגנטינה. קודמיו – ומדובר על רוב הנשיאים ורוב שרי הכלכלה (המקבילה שלנו לשר הבטחון) ב-70 השנים האחרונות – גם הם לא עשו מספיק על מנת לממש את הפוטנציאל. מדוע? כי הם המשיכו ברובם את הגישה הנוחה שפותחה בסוף המאה ה-19, על יסוד פרשנות אורווליאנית לעקרון 'חלוקת העבודה' של אדם סמית, לפיה לכל מדינה תפקיד כלכלי מוגדר, בדיוק כפי שלכל פועל בתהליך ייצור הסיכות יש תפקיד כלכלי מוגדר.

משל הסיכות שימש כזכור את הכלכלן-הפוליטי הסקוטי המהולל איש המאה ה-18, כדי להשיב על שאלת מקור 'עושר העמים' ככותרת המוכרת של ספרו, שאלו שמתיימרים להציג עצמם בימינו כיורשיו, מקפידים כמובן להסתיר מהציבור את עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות דה-פקטו, ללמדנו שפייק-ניוז ופייק-היסטוריה ופייק-מורשת חיים בצוותא באושר ובלי יושר.

התיאורטיקנים בסוף המאה ה-19, כולל אלו שישבו בארגנטינה, הסיקו מעקרון זה את המסקנה לפיה תפקידה הכלכלי של ארגנטינה הוא לספק לעולם המתועש חומרי גלם חקלאיים בעיקר (ובימינו גם נפט, ולאחרונה ליתיום), ותמורת התוצרת הזו היא תוכל לספק את צרכיה התעשייתיים. 'אפילו' הסוציאליסטים שהחלו לפעול בארגנטינה ב-1896 הסכימו עם עקרון חלוקת העבודה העולמי, וכל תביעתם היתה שאת העושר הזורם תמורת החיטה יש לחלק באופן שוויוני יותר. חואן באוטיסטה חוסטו, מייסד המפלגה, שלמרבה האירוניה פירוש שמו הוא 'צודק', הסביר כי אפילו שקים לחיטה אין סיבה לייצר בארגנטינה, כי הטבע חנן את גרגר החיטה בכיסוי הטבעי שלו (קליפתו) ומכאן שכל תפקידה של הכלכלה בארגנטינה הוא למכור לאנגלים חיטה ולקנות מהם את תוצרתם התעשייתית, כי זה מה שהאנגלים יודעים לעשות.

על פי גישה מופלאה זו היינו אמורים לראות את מתיישבי ניו-אינגלנד ממשיכים לשלוח לאנגליה קורות עץ וקונים ממנה מסמרים. מי שהציל את ארגנטינה מגישה מעוותת זו היו אנשי מרכז ליברלים-פרגמטיסטים, שהתנהלו במידה רבה באופן 'פופוליסטי' לא עלינו, ועל ידי שיצרו קואליציה של פועלים-מהגרים שכבר התיישבו בערים הגדולות, הצליחו לשנות את המגמה ולהעלות את ארגנטינה על פסים של פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות, מבלי שהדבר בא חלילה על חשבון המשך מימוש יתרונה של ארגנטינה בתחום החקלאי, אך מבלי שיתרון זה בא בהכרח על חשבון פיתוח יכולות תעשייתיות מקומיות המבוססות על היתרונות החקלאות בארגנטינה.

ב-1930 נבלם התהליך בהפיכה הצבאית הראשונה (ולא האחרונה) ומאז מתנהלת הכלכלה בארגנטינה על פי עקרון המטוטלת: פיתוח מקומי לטובת רוב האזרחים מול מכירת נכסי ארגנטינה לכל המרבה במחיר (כולל מחיר האשראי), על חשבון רוב הציבור. התוצאה היא עשרות שנים של כלכלה ארגנטינית שבפועל איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלה.

 ו. בחזרה לעתיד – קוו ואדיס מיליי, קוו ואדיס ארגנטינה

מיליי לא המציא את מדיניות אי-מימוש-הפוטנציאל, אבל בשונה מקודמיו שניסו לשמור על הקיים, מיליי, נכון לעכשיו, מגדיל, כלומר מקטין לעשות. מה שאצל קודמיו התארגן בצורה מעוותת ללא ספק (אחרת אין להסביר את עובדת נצחונו של מיליי בבחירות, שכן הוא ייצג את המיאוס ממצב דברים שנמשך עשרות שנים), הופך אצלו – נכון לעכשיו – למדיניות חיסול כללית. החולה עומד למות, אבל קרוביו הרחוקים בישראל מרוצים מזה שלחץ הדם שלו יציב.

אין לדעת כיצד תסתיים הקדנציה הראשונה (ואולי האחרונה) של מיליי. לצד ההתקוטטות הפוליטית מול קונגרס 'לעומתי', ועל רקע משבר חמור באיוש השופטים בבית המשפט העליון (למען הספק: מדובר בארגנטינה), וכשרוב אזרחי המדינה יורדים אל מתחת לקו העוני, השאלה ההיסטורית הגדולה נותרת בעינה: כיצד מממשים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר של מדינה.

גם הארגנטינים ברובם תוהים לאן כל זה הולך, גם אם חלקם מרוצים מחיסול שיטת הקליינטליזם המושחתת. על פי פרשנות אחת, אפשרות סבירה היא שהפירוק הכללי הזה יביא להתפרקותה של הפדרציה, שכן יש לפחות שלוש פרובינציות מתוך ה-23 שפוטנציאל הכלכלה שלהן סביר יותר. פרשנות אחרת אומרת שהמהלכים של מיליי יביאו סוף סוף את ארגנטינה למקומה 'הטבעי' כעוד אחת ממדינות יבשת אדירת פוטנציאל, בה מתקיימות בפועל, בניגוד מוחלט להבטחות הפוטנציאל, חברות חולות מבחינה אזרחית, בהן 5% של הציבור נהנה מרמת חיים הוליוודית, ואילו היתר מתפרנסים מספיק רק כדי להחזיק את הראש מעל למים: ללא אופק אישי ומשפחתי. ככה זה כבר שנים בפרו, בבוליביה, באקוודור, בהונדורס, במקסיקו, בגוואטמלה. ארגנטינה התכוונה להיות אחרת. המהגרים שהגיעו אליה בהמוניהם רצו 'לעשות אמריקה'. מיליי, כך עושה רושם, מוביל אותם לדרום-אמריקה.