בהמשך לפוסט שכתבת ידידי שרון ורדי בו סיפר על חוויותיו באיטליה, בין השאר הוא גילה שכל אזרחי איטליה, לא משנה מה דעתם על העבר ועל ההווה של הזהות האיטלקית - שכן חלקם בכלל מאזורים שונים בהם דיברו בשפות אחרות וחלמו על ריבון אחר - כולם ללא יוצא מהכלל דיברו איטלקית וכיבדו את המדינה.
הנמשל ברור: יחי ההבדל הקטן בין איטליה לישראל.
שעל כך כתבתי את הדברים הבאים: האנלוגיה לאוסטרים של איטליה חשובה עוד סיבה, באמצעותה אפשר להבין את מצבנו בישראל.
וכל מה שכתבתי על המקרה האוסטרי-איטלקי, הפוך ב180 מעלות במקרה היהודי-ערבי. בעוד שיהודים מהרגע הראשון אחזו בתפיסת העולם האוסטרית-איטלקית (עיקרון וסטפליה: הזכות להגדרה עצמית והנכונות לחיות בשלום עם שכניך וקודם כל לכבד את עצם זכותם להגדרה עצמית), הנה הערבים, כל מנהיגיהם כמעט ללא יוצאים מהכלל, לא הכירו לא בעם יהודי, לא בקשר של העם הלא קיים הזה לארץ ישראל, ובוודאי לא לזכות ההגדרה העצמית של יהודים בצורה של מדינה ריבונית כמו איטליה, אוסטריה או מרוקו ומצרים.
זהו שורש הבעיה, ועד שלא נבין את שורש הבעיה נמשיך להסתובב במעגלי סימטריה שלא קימת ("קיצוניים משני הצדדים" בלה בלה), ולנהוג בהתאם. כי מי שלא מבין את הבעיה לא יכול למצוא לה פתרון, וזה עוד לפני שאנחנו מבינים שלא לכל בעיה יש פתרון.
ולא פחות חשוב: הטענה אודות עמדת כמעט כל המנהיגים הערבים ביחס לעם היהודי, לא רק עובדתית, לא רק היסטורית, אל גם אקטואלית והיא נכונה גם לגבי ההנהגה הערבית-ישראלית, ובמקרה הזה כמעט ללא יוצא מהכלל, לא טיבי לא עודה ובוודאי לא כל ההנהגה הלא רשמית, אקדמאים ערבים ישראלים, אנשי תקשורת, אישי ציבור, סופרים משוררים וכן הלאה.
כולם כמעט ללא יוצא מהכלל, ממשיכים את העמדה האנטי-ציונית המקורית שניסח המופתי לפני כ100 שנה. כאמור, לא דעה, אלא ידיעה, לא עמדה, אלא תאור מציאות.
וכמובן שאין שום דרך להכריח בני אדם להביט במציאות. אדרבא, יש מספיק אישושים מעולם הפסיכולוגיה המסבירים באופן משכנע מדוע הנטייה של אנשים, בוודאי אנשים טובים שהיו רוצים לחיות בשלום עם עצמם ועם שכניהם, היא להתעלם מהמציאות ולשקר לעצמם.
זה - עוד לפני חלוקת רמת האשמה בין צה"ל לממשלה, בין הרמטכ"ל לראש הממשלה וכן הלאה - מסביר יותר מכל דבר אחר את מה שהתרחש ב7 באוקטובר, ומה שאיפשר אותו: הונאה עצמית רבתי שהקיפה לכל הפחות 95% מהישראלים, שלא לומר 99%.
למרבה הצער, כמעט כתבתי תדהמה, אבל למה לי לעשות את עצמי שאני מופתע, גם שנתיים אחרי ה7 באוקטובר רבים הישראלים - אמנם לא 99% אבל לפחות 25% - שלא למדו שום דבר והם ממשיכים לחפש את האויב בקרב הצד היהודי, והדברים ידועים.
אלו החיים.
שנה טובה. מי יתן ותהיה זו שנה של התקרבות של יותר ויותר אנשים לאמיתות הבסיסיות של חיינו. הדבר נחוץ לא חלילה כדי לשקוע ביאוש, יאוש אף פעם לא היה חלק מתכנית העבודה הציונית והיהודית, אלא בדיוק ההפך: כדי להבין מה אפשר וצריך וניתן לעשות. וכל זה אפשרי, אם בכלל, רק אחרי שמבינים את הבעיה. בהצלחה לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה