אלו דברים שכתבתי בתגובה לשאלות והערות שקיבלתי בדוא"ל מאחד המשתתפים בהרצאה ששימשה בסיס לרשומה הקודמת אודות הדטרמיניזם וכו'.
א. טענה: "הסכמתי עם קביעתך לגבי כלכלת שוק כדבר חיובי שאנו כסוציאליסטים מעוניינים בו ולא מעוניינים להילחם בו. בעיניי הייתה זו קביעה חשובה להמשך הדיון".
תגובה: אני משתדל להמנע מלנקוט במונח 'כלכלת שוק' כי יש לה מטען פוליטי ימני ברור. במקום זה אני אומר 'הכלכלה המודרנית' או 'כלכלה מתועשת'. בכתיבה במאמרים ובהרצאות אני אפילו משתמש בכינוי בלתי אפשרי לשימוש אבל מדויק, אולי הכי מדויק: 'כלכלה של חלוקת עבודה משוכללת ומשתכללת'.
ב. שאלה: "כשניסית להסביר את מצבו הקשה של השמאל טענת, כנימוק חיובי, שחלקים גדולים במשנתו של השמאל הן בתחום המדיני אבל לענייננו הן בתחום החברתי מיושמת על-ידי הימין. כמובן שאי-אפשר להכחיש שמבחינה חומרית נטו מצבו של העובד והעני השתפר מאז שמרכס כתב את משנתו. עם זאת, אי-אפשר להכחיש שמימדי הניצול רק גדלו באופן יחסי משום שגם העוגה הניתנת לחלוקה גדלה לאין ערוך".
תגובה: אתה צודק שיש לקחת בחשבון שהעני של היום הוא עשיר פי כמה מהעני של ימי מרכס. לא לזה התכוונתי. טענתי וגם כתבתי על זה פעם, שהמערכות הפוליטיות למיניהן בעולם כולו מיישמות מימד כזה או אחר של מדינת רווחה ומעורבות ממשלתית פרוגרסיבית במשק [יש גם מעורבות הפוכה כלומר שהמדינה עוזרת לעשירים, ועדיין]. וזה הרי התכנית של השמאל. ובמקום שכולם מיישמים את מה שאמרת אז אתה כבר לא מיוחד...
בכל אופן, בנוגע לשאלה "האם הרעב הוא זה שמעודד אנשים למרוד או הפערים?". את השאלה הזו יש לחלק לשני חלקים: מרידה בכלל, וסיבותיה בפרט [רעב או פערים].
"מה גורם לאנשים למרוד?" נו... כמעט כלום. אנשים חושבים פעם ופעמיים ואלף פעמים לפני שהם 'מורדים'. יש הרבה סיבות טובות ולא טובות אבל זה הגיוני. כי מי מבטיח שהמרידה תצליח? אולי אפסיד הכל? מה עם המחוייבויות השוטפות שלי [ילדים, עבודה, אמא חולה, שכן מסכן וכן הלאה]? ועוד כהנה וכהנה. ככלל אני לא מצפה למרידות וגם לא מייחל להן. אני מאמין בשינוי הדרגתי שיבוא דרך המעשה הפוליטי והחברתי והחינוכי.
"מה דוחף, רעב או פערים?" רעב כמעט אף פעם לא. כשאדם רעב הוא לא עסוק בפוליטיקה. כל המהפכות החשובות של העת החדשה הונהגו על ידי אנשים שבעים ומשכילים. ושתבין, לא מדובר רק במהפכות הפרוגרסיביות [הצרפתית למשל] אלא גם במהפכות ריאקציוניות [החמאס, חיזבאללה, איראן - בשלושת המקרים ההנהגה היא מעמד בינוני ומעלה, אנשים משכילים מאד, מהנדסים, רופאים וכד']. ומכאן שהפערים הם הגורם לרצון לשינוי.
ג. מה ב"פערים" גורם את זה? לדעתי רק דבר אחד: תחושת חוסר צדק וחוסר הוגנות. וכאן יש בלגן גדול... הנה למשל תגובות סטנדרטיות ל'חגיגת השכר במגזר הציבורי'. ונכון שיש אמיצים שמסבירים שהבעיה היא שלמנכל בנק הפועלים משלמים 10,000 שקל כל שעה, אבל רוב הציבור ימשיך לחשוב שהבעיה בארץ היא שיש כמה עובדים בחברת החשמל שמגיעים למשכורות גבוהות באופן בלתי רגיל. אבל גם אלו שטועים לגבי הבעיה האמיתית, מדגימים את הטענה שלי שחוסר צדק או תחושת חוסר צדק היא הגורמת לאנשים להיות ביקורתיים.
ואז השאלה כיצד מתרגמים את הביקורתיות הזו, את חוסר הנחת הזה, את אי שביעות הרצון, קודם כל להבנה נכונה של היכן באמת נמצאת הבעיה [בבנק הפועלים ולא בחברת החשמל], ואחר כך למסקנה מה צריך לעשות [להלאים את הבנקים ולעזוב את חברת החשמל בשקט]. כפי שאתה יכול להבין מהדוגמא הזו, אנחנו רחוקים מאד מאד מאד משני אלו [הבנה נכונה ומסקנה נגזרת נכונה].
בכל אופן, לעניות דעתי, המניע המרכזי לפעולה פוליטית כזו או אחרת הוא תודעת חוסר הצדק. בעיקר אם מתבררים גורמיו [אם למשל יותר אנשים בארץ היו יודעים מה הסיפור האמיתי מאחורי הפרטת בנק הפועלים, אולי הם היו פחות סלחניים לתופעה הזו ולתומכיה במשרד האוצר או באקדמיה ובעיתונות].
ד. באשר לשאלתך האחרונה: שאלת לדעתי על "תכנית פעולה אשר בה יש תפקיד לכל אחד מהמרכיבים של המחנה הסוציאליסטי (תנועות הנוער, תנועות הבוגרים, אנשי אקדמיה, ארגונים חוץ-פרלמנטריים, מפלגות או ח"כים בודדים) תפקיד ברור אליו הם קמים כל בוקר". נו, טוב, חזון אחרית הימים... מה אומר ומה אגיד. בוודאי שאתה צודק והלוואי ורבע מזה היה מתקיים... אבל מה לעשות והשמאל מפולג ומפוצל על כל מיני רקעים וביחס לכל מיני ענינים. הנה רשימה חלקית:
ציונות-פוסט ציונות
סוציאלדמוקרטיה-סוציאליזם\אנרכיזם רדיקלי
פעולה פוליטית-'פעולה ישירה'
פעולה פוליטית-סלידה עקרונית מכל פעולה פוליטית
לא לזכות השיבה-כן לזכות השיבה
מלחמה בחמאס-מו"מ עם החמאס
ירושלים מאוחדת-ירושלים מחולקת
שת"פ עם ההון היצרני-מלחמה בכל סוגי ההון
מדינת רווחה רציונלית-מדינת רווחה מקסימלית
חינוך ממלכתי-חינוך רב תרבותי
פלורליזם תרבותי הנותן מקום גם לדת-אנטיקלריקליזם רדיקלי
אמת בהיסטוריה-נראטיביזם ['לכל אחד האמת שלו']
וזו רשימה חלקית מן הסתם.
ויש שיגידו שהיא לא הדבר המכריע כי מדובר 'רק' ברעיונות ועל רעיונות אפשר להתפשר. לעומת זאת הם יגידו, הפיצול האירגוני בלתי ניתן לגישור. אני לא מסכים לטענה שרעיונות הם 'רק' רעיונות ולא רק כי על חלק מהם אי אפשר להתפשר [מבחינתי למשל אין מקום לדבור על זכות השיבה ובחמאס יש להלחם ולא להכיר בו ומדינת רוחה מקסימלית בלי הבחנה היא דבר רע ועוד ועוד], אבל אני בהחלט מקבל את הטענה בדבר הבעייתיות במישור האירגוני. הנה כמה בעיות:
הזרם השיתופי בתנועה הקבוצית לא ממש מצליח לשתף פעולה במישור הפוליטי עם התנועה הקבוצית הרחבה. יש כאלו בזרם השיתופי שחושבים שאם אתה בעד הפרטת חדר האוכל אתה בעד הפרטות. מהצד השני יש כאלו הרואים במנהיגי הזרם השיתופי מרקסיסטים-טרוצקיסטים שלא מבינים מה מתרחש במציאות.
אגף המשימות מתקוטט עם כל מה שזז ועושה בערך מה שמתחשק לו, עם או בלי הבנה פוליטית [בדרך כלל בלי].
העיתונות הקיבוצית עסוקה בלהתחרות זו בזו.
לאנשי תנועת הבוגרים של הנוער העובד אסור לשמוע שום רעיון שלא עבר אישור מהאפיפיור, והדברים ידועים.
כל תנועה מחזיקה עמותה המגייסת תרומות מאותם תורמים ולכן ברור שהיא מתחרה בכל עמותה-אחות-לכאורה שנמצאת בסביבה.
במרצ שואפים לרשת את המקום של 'העבודה' שחלקים בתוכה רוצים לרשת את מקומה של 'קדימה'.
אקדמאים של השמאל בדרך כלל לא ירצו ללכלך את הידיים בעניני פוליטיקה. הם יכתבו מאמרים ויסתפקו בכך.
ועוד לא אמרנו כלום על זה שכל שבוע בערך מתארגנת קבוצה חדשה להקים מפלגה חדשה על חורבות המפלגות הקיימות.
ולא על תנועות פוליטיות לא-מפלגתיות כי פוליטיקה זה איחסה.
או על הירוקים שנמנעים מלהיות אדומים כי אדומים זה איחסה.
וכל אחד פותח בלוג. מי כמוני יודע. יש לי כבר שנ יים.
רשימה חלקית של בעיות.
לסיכום: אני לא רוצה להשמע פסימי, גם אם העובדות מדברות בעד עצמן. אומר לך שלפני תשע שנים היה לי את הכבוד להקים את הארגון 'יסו"ד', שחתר בדיוק למקום אליו אתה מכוון: שיתוף פעולה, במישור החינוכי-תודעתי קודם כל, של כל הגורמים המזוהים עם השמאל ושחושבים שבעיית הבעיות של ישראל היא הפערים החברתיים וההקצאה הלא נכונה של המשאבים. אם זה משמח אותך, התנועה היחידה שממש שיתפה פעולה, בהתחלה לפחות, היתה 'השומר הצעיר'. על הנוער העובד כבר אמרתי מה שאמרתי וחוץ מלבכות ולשבת שבעה על כל 'תינוק שנשבה' שם, אין הרבה מה לעשות. בעיקר כשלגורמים כמו הזרם השיתופי ואגף המשימות, חשוב מאד להציג את 'תנועות הבוגרים' למיניהן כעתיד של הרעיון השיתופי, דבר נכון לחלוטין לכשעצמו, אבל שמונע מהם להעלות שאלות ולתהות תהיות, מה שמקטין את הסיכוי לשיתוף פעולה אמיתי, כי שיתוף פעולה דורש שיחה, והנהגות תנועות הבוגרים ברובן לפחות נמנעות משיחה עם 'סוטים מהדרך'. אם לחזור ליסו"ד, זו היתה מבחינתי התנסות בה למדתי על הצרות הללו של השמאל, כפי שתארתי אותן קודם.
אפשר לסכם את הבעיה באופן הבא: כל הגורמים שהזכרתי ושלא הזכרתי, כולם ללא יוצא מהכלל, מודאגים מהמצב הכללי, החברתי, הישראלי, האזורי ואפילו העולמי. אבל כל גורם פועל ביחידנות גמורה, תוך הפניית גב, לעתים עויינת ממש, לכל גורם אחר שבדיוק כמוהו רוצה את טובת הכלל.
למצב הבלתי נסבל הזה יש רק פתרון אחד: מפלגה פוליטית שתאגד את מקסימום האינטרסים הללו. כך, ביום יום החינוכי, אנשי הנוע"ל יוכלו להמשיך לחשוב על עצמם כעל 'בני האור' ולהשיג תרומות נגיד מנוחי דנקנר, זה בסדר, רק לא צריך לעשות מזה תמונה בעיתון, ואילו ביום הבוחר הם יצביעו למפלגה שתקדם בכנסת ובממשלה את היעדים הפוליטיים שיתקנו את המצב באופן הדרגתי.
מי המפלגה הנכונה כרגע? הייתי רוצה לכתוב 'מפלגת העבודה'. זה מה שכתבתי וחשבתי עד לא מזמן. היום אין לי אלא להמתין מהצד.
כן, אחת הבעיות של השמאל היא שאנשים רבים וטובים כמוני וממני, עומדים בצד, ומחכים.
לפעמים זה מה שנותר לעשות. אנחנו בצומת דרכים, המצב מעורפל למדי, אנחנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע, לא כל כך ברורה לנו מהיכן בדיוק מתחילה הדרך, כי מישהו [המציאות] חרב את הצומת וכל התחלות הדרכים מטושטשות.
סבלנות.
מבחינתך, אישית, ומבחינת האנשים שאיתך, אין הרבה בעיה... אתם עוסקים בחינוך, אתם בצבא, יש זמן. לא הרבה, אבל יש.
א. טענה: "הסכמתי עם קביעתך לגבי כלכלת שוק כדבר חיובי שאנו כסוציאליסטים מעוניינים בו ולא מעוניינים להילחם בו. בעיניי הייתה זו קביעה חשובה להמשך הדיון".
תגובה: אני משתדל להמנע מלנקוט במונח 'כלכלת שוק' כי יש לה מטען פוליטי ימני ברור. במקום זה אני אומר 'הכלכלה המודרנית' או 'כלכלה מתועשת'. בכתיבה במאמרים ובהרצאות אני אפילו משתמש בכינוי בלתי אפשרי לשימוש אבל מדויק, אולי הכי מדויק: 'כלכלה של חלוקת עבודה משוכללת ומשתכללת'.
ב. שאלה: "כשניסית להסביר את מצבו הקשה של השמאל טענת, כנימוק חיובי, שחלקים גדולים במשנתו של השמאל הן בתחום המדיני אבל לענייננו הן בתחום החברתי מיושמת על-ידי הימין. כמובן שאי-אפשר להכחיש שמבחינה חומרית נטו מצבו של העובד והעני השתפר מאז שמרכס כתב את משנתו. עם זאת, אי-אפשר להכחיש שמימדי הניצול רק גדלו באופן יחסי משום שגם העוגה הניתנת לחלוקה גדלה לאין ערוך".
תגובה: אתה צודק שיש לקחת בחשבון שהעני של היום הוא עשיר פי כמה מהעני של ימי מרכס. לא לזה התכוונתי. טענתי וגם כתבתי על זה פעם, שהמערכות הפוליטיות למיניהן בעולם כולו מיישמות מימד כזה או אחר של מדינת רווחה ומעורבות ממשלתית פרוגרסיבית במשק [יש גם מעורבות הפוכה כלומר שהמדינה עוזרת לעשירים, ועדיין]. וזה הרי התכנית של השמאל. ובמקום שכולם מיישמים את מה שאמרת אז אתה כבר לא מיוחד...
בכל אופן, בנוגע לשאלה "האם הרעב הוא זה שמעודד אנשים למרוד או הפערים?". את השאלה הזו יש לחלק לשני חלקים: מרידה בכלל, וסיבותיה בפרט [רעב או פערים].
"מה גורם לאנשים למרוד?" נו... כמעט כלום. אנשים חושבים פעם ופעמיים ואלף פעמים לפני שהם 'מורדים'. יש הרבה סיבות טובות ולא טובות אבל זה הגיוני. כי מי מבטיח שהמרידה תצליח? אולי אפסיד הכל? מה עם המחוייבויות השוטפות שלי [ילדים, עבודה, אמא חולה, שכן מסכן וכן הלאה]? ועוד כהנה וכהנה. ככלל אני לא מצפה למרידות וגם לא מייחל להן. אני מאמין בשינוי הדרגתי שיבוא דרך המעשה הפוליטי והחברתי והחינוכי.
"מה דוחף, רעב או פערים?" רעב כמעט אף פעם לא. כשאדם רעב הוא לא עסוק בפוליטיקה. כל המהפכות החשובות של העת החדשה הונהגו על ידי אנשים שבעים ומשכילים. ושתבין, לא מדובר רק במהפכות הפרוגרסיביות [הצרפתית למשל] אלא גם במהפכות ריאקציוניות [החמאס, חיזבאללה, איראן - בשלושת המקרים ההנהגה היא מעמד בינוני ומעלה, אנשים משכילים מאד, מהנדסים, רופאים וכד']. ומכאן שהפערים הם הגורם לרצון לשינוי.
ג. מה ב"פערים" גורם את זה? לדעתי רק דבר אחד: תחושת חוסר צדק וחוסר הוגנות. וכאן יש בלגן גדול... הנה למשל תגובות סטנדרטיות ל'חגיגת השכר במגזר הציבורי'. ונכון שיש אמיצים שמסבירים שהבעיה היא שלמנכל בנק הפועלים משלמים 10,000 שקל כל שעה, אבל רוב הציבור ימשיך לחשוב שהבעיה בארץ היא שיש כמה עובדים בחברת החשמל שמגיעים למשכורות גבוהות באופן בלתי רגיל. אבל גם אלו שטועים לגבי הבעיה האמיתית, מדגימים את הטענה שלי שחוסר צדק או תחושת חוסר צדק היא הגורמת לאנשים להיות ביקורתיים.
ואז השאלה כיצד מתרגמים את הביקורתיות הזו, את חוסר הנחת הזה, את אי שביעות הרצון, קודם כל להבנה נכונה של היכן באמת נמצאת הבעיה [בבנק הפועלים ולא בחברת החשמל], ואחר כך למסקנה מה צריך לעשות [להלאים את הבנקים ולעזוב את חברת החשמל בשקט]. כפי שאתה יכול להבין מהדוגמא הזו, אנחנו רחוקים מאד מאד מאד משני אלו [הבנה נכונה ומסקנה נגזרת נכונה].
בכל אופן, לעניות דעתי, המניע המרכזי לפעולה פוליטית כזו או אחרת הוא תודעת חוסר הצדק. בעיקר אם מתבררים גורמיו [אם למשל יותר אנשים בארץ היו יודעים מה הסיפור האמיתי מאחורי הפרטת בנק הפועלים, אולי הם היו פחות סלחניים לתופעה הזו ולתומכיה במשרד האוצר או באקדמיה ובעיתונות].
ד. באשר לשאלתך האחרונה: שאלת לדעתי על "תכנית פעולה אשר בה יש תפקיד לכל אחד מהמרכיבים של המחנה הסוציאליסטי (תנועות הנוער, תנועות הבוגרים, אנשי אקדמיה, ארגונים חוץ-פרלמנטריים, מפלגות או ח"כים בודדים) תפקיד ברור אליו הם קמים כל בוקר". נו, טוב, חזון אחרית הימים... מה אומר ומה אגיד. בוודאי שאתה צודק והלוואי ורבע מזה היה מתקיים... אבל מה לעשות והשמאל מפולג ומפוצל על כל מיני רקעים וביחס לכל מיני ענינים. הנה רשימה חלקית:
ציונות-פוסט ציונות
סוציאלדמוקרטיה-סוציאליזם\אנרכיזם רדיקלי
פעולה פוליטית-'פעולה ישירה'
פעולה פוליטית-סלידה עקרונית מכל פעולה פוליטית
לא לזכות השיבה-כן לזכות השיבה
מלחמה בחמאס-מו"מ עם החמאס
ירושלים מאוחדת-ירושלים מחולקת
שת"פ עם ההון היצרני-מלחמה בכל סוגי ההון
מדינת רווחה רציונלית-מדינת רווחה מקסימלית
חינוך ממלכתי-חינוך רב תרבותי
פלורליזם תרבותי הנותן מקום גם לדת-אנטיקלריקליזם רדיקלי
אמת בהיסטוריה-נראטיביזם ['לכל אחד האמת שלו']
וזו רשימה חלקית מן הסתם.
ויש שיגידו שהיא לא הדבר המכריע כי מדובר 'רק' ברעיונות ועל רעיונות אפשר להתפשר. לעומת זאת הם יגידו, הפיצול האירגוני בלתי ניתן לגישור. אני לא מסכים לטענה שרעיונות הם 'רק' רעיונות ולא רק כי על חלק מהם אי אפשר להתפשר [מבחינתי למשל אין מקום לדבור על זכות השיבה ובחמאס יש להלחם ולא להכיר בו ומדינת רוחה מקסימלית בלי הבחנה היא דבר רע ועוד ועוד], אבל אני בהחלט מקבל את הטענה בדבר הבעייתיות במישור האירגוני. הנה כמה בעיות:
הזרם השיתופי בתנועה הקבוצית לא ממש מצליח לשתף פעולה במישור הפוליטי עם התנועה הקבוצית הרחבה. יש כאלו בזרם השיתופי שחושבים שאם אתה בעד הפרטת חדר האוכל אתה בעד הפרטות. מהצד השני יש כאלו הרואים במנהיגי הזרם השיתופי מרקסיסטים-טרוצקיסטים שלא מבינים מה מתרחש במציאות.
אגף המשימות מתקוטט עם כל מה שזז ועושה בערך מה שמתחשק לו, עם או בלי הבנה פוליטית [בדרך כלל בלי].
העיתונות הקיבוצית עסוקה בלהתחרות זו בזו.
לאנשי תנועת הבוגרים של הנוער העובד אסור לשמוע שום רעיון שלא עבר אישור מהאפיפיור, והדברים ידועים.
כל תנועה מחזיקה עמותה המגייסת תרומות מאותם תורמים ולכן ברור שהיא מתחרה בכל עמותה-אחות-לכאורה שנמצאת בסביבה.
במרצ שואפים לרשת את המקום של 'העבודה' שחלקים בתוכה רוצים לרשת את מקומה של 'קדימה'.
אקדמאים של השמאל בדרך כלל לא ירצו ללכלך את הידיים בעניני פוליטיקה. הם יכתבו מאמרים ויסתפקו בכך.
ועוד לא אמרנו כלום על זה שכל שבוע בערך מתארגנת קבוצה חדשה להקים מפלגה חדשה על חורבות המפלגות הקיימות.
ולא על תנועות פוליטיות לא-מפלגתיות כי פוליטיקה זה איחסה.
או על הירוקים שנמנעים מלהיות אדומים כי אדומים זה איחסה.
וכל אחד פותח בלוג. מי כמוני יודע. יש לי כבר שנ יים.
רשימה חלקית של בעיות.
לסיכום: אני לא רוצה להשמע פסימי, גם אם העובדות מדברות בעד עצמן. אומר לך שלפני תשע שנים היה לי את הכבוד להקים את הארגון 'יסו"ד', שחתר בדיוק למקום אליו אתה מכוון: שיתוף פעולה, במישור החינוכי-תודעתי קודם כל, של כל הגורמים המזוהים עם השמאל ושחושבים שבעיית הבעיות של ישראל היא הפערים החברתיים וההקצאה הלא נכונה של המשאבים. אם זה משמח אותך, התנועה היחידה שממש שיתפה פעולה, בהתחלה לפחות, היתה 'השומר הצעיר'. על הנוער העובד כבר אמרתי מה שאמרתי וחוץ מלבכות ולשבת שבעה על כל 'תינוק שנשבה' שם, אין הרבה מה לעשות. בעיקר כשלגורמים כמו הזרם השיתופי ואגף המשימות, חשוב מאד להציג את 'תנועות הבוגרים' למיניהן כעתיד של הרעיון השיתופי, דבר נכון לחלוטין לכשעצמו, אבל שמונע מהם להעלות שאלות ולתהות תהיות, מה שמקטין את הסיכוי לשיתוף פעולה אמיתי, כי שיתוף פעולה דורש שיחה, והנהגות תנועות הבוגרים ברובן לפחות נמנעות משיחה עם 'סוטים מהדרך'. אם לחזור ליסו"ד, זו היתה מבחינתי התנסות בה למדתי על הצרות הללו של השמאל, כפי שתארתי אותן קודם.
אפשר לסכם את הבעיה באופן הבא: כל הגורמים שהזכרתי ושלא הזכרתי, כולם ללא יוצא מהכלל, מודאגים מהמצב הכללי, החברתי, הישראלי, האזורי ואפילו העולמי. אבל כל גורם פועל ביחידנות גמורה, תוך הפניית גב, לעתים עויינת ממש, לכל גורם אחר שבדיוק כמוהו רוצה את טובת הכלל.
למצב הבלתי נסבל הזה יש רק פתרון אחד: מפלגה פוליטית שתאגד את מקסימום האינטרסים הללו. כך, ביום יום החינוכי, אנשי הנוע"ל יוכלו להמשיך לחשוב על עצמם כעל 'בני האור' ולהשיג תרומות נגיד מנוחי דנקנר, זה בסדר, רק לא צריך לעשות מזה תמונה בעיתון, ואילו ביום הבוחר הם יצביעו למפלגה שתקדם בכנסת ובממשלה את היעדים הפוליטיים שיתקנו את המצב באופן הדרגתי.
מי המפלגה הנכונה כרגע? הייתי רוצה לכתוב 'מפלגת העבודה'. זה מה שכתבתי וחשבתי עד לא מזמן. היום אין לי אלא להמתין מהצד.
כן, אחת הבעיות של השמאל היא שאנשים רבים וטובים כמוני וממני, עומדים בצד, ומחכים.
לפעמים זה מה שנותר לעשות. אנחנו בצומת דרכים, המצב מעורפל למדי, אנחנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע, לא כל כך ברורה לנו מהיכן בדיוק מתחילה הדרך, כי מישהו [המציאות] חרב את הצומת וכל התחלות הדרכים מטושטשות.
סבלנות.
מבחינתך, אישית, ומבחינת האנשים שאיתך, אין הרבה בעיה... אתם עוסקים בחינוך, אתם בצבא, יש זמן. לא הרבה, אבל יש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה