השורה התחתונה ברורה או אמורה להיות ברורה מאליה: רבין היה איש פוליטי. הרצח שלו היה רצח פוליטי. ומכאן שכל דיון ברבין, במורשתו של רבין, ברצח רבין ובמורשתו של רצח רבין, חייב להיות פוליטי.
אחרת הוא הופך להיות או דביק ['רבין איש כדורי', 'רבין הצלם', 'רבין השתיין', 'רבין שחקן הטניס', 'רבין המחוספס', 'רבין החתיך של הפלמח', 'רבין שיכול היה להיות מהנדס מים'], או תלוש ['רצח רבין' כהזדמנות לעסוק בנשים מוכות, או באלימות בכלל].
על מורשתו של רבין הפוליטיקאי, אפשר להביט בשני אופנים – ארוך וקצר - שאינם סותרים זה את זה ושהשני יכול להתפס כחלק מהראשון. האופן האחד – דרכו הפוליטית מהפלמ"ח ועד לראשות הממשלה השניה שלו. האופן השני – רבין ו'הסכמי אוסלו'.
אם הולכים בעיקבות המורשת הארוכה, יש להקפיד על ויתור על העקרון היהודי החשוב, אך הדביק במהותו, 'אחרי מות קדושים אמור'. כך, גם אם יש לציין לטובה מהלכים קיינסיאנים שנקטה בהם ממשלת רבין הראשונה [1977-1974], וגם אם באותה רוח יש להעלות על נס את מדיניות ההרחבה בממשלה השניה, הרי אין לשכוח שרבין סלד מסוציאל-דמוקרטיה, העריץ את האמריקניזם, ובסך הכל תפס עצמו יותר כאיש מדינה ובטחון ופחות כבנאי-אומה המוטרד משאלות של פערים חברתיים. ומכאן, שאת כל המעשים הנכונים שעשה רבין או שעשו אנשים אחרים תחת הנהגתו של רבין, יש למקם בהקשר הרחב יותר, הן זה הכלכלי-פוליטי והן זה הבטחוני-מדיני.
באשר להקשר הראשון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזמן ממשלתו השניה הואצו תהליכי הפרטה, ששיאם יבוא בהפרטת בנק הפועלים. אין ללמוד מכך שרבין היה קנאי הפרטה כמו נתניהו ושות', אבל יש להסיק מכך שההפרטות לא הטרידו אותו יתר על המידה, מהסיבה הנזכרת לעיל: כמו 'צברים' רבים אחרים בני דורו, הוא לא היה סוציאליסט והוא העריץ את אמריקה.
באשר להקשר השני, הרי שהוא חשוב הן לכשעצמו והן כהקשר המגמד את ההקשר הכלכלי-פוליטי. רוצה לומר, שאת רבין יש למדוד בעיקר ביחס לדבר המרכזי שענין אותו: בטחון וקיום מדיני לישראל. מן הבחינה הזו ברור שהסוגיה הכלכלית-פוליטית נתפסה אצלו כמשנית, ובכך אין הוא שונה מכל ראשי הממשלה שניהלו את ישראל מאז מותו של לוי אשכול ב-1969.
באשר למורשת רבין הבטחונית-מדינית, דומה שהפרשנות הכרוכה ב'תורת המחנות' היא הפרשנות הסבירה ביותר לדון ב'מאקרו' של המורשת הזו. כך, רבין עומד בצד של אלו בהנהגה הישראלית שראו בשימוש בכוח זכות לגיטימית שיש לנקוט בה זהירות, תוך חתירה מתמדת להסכמי שלום, שהם בסופו של דבר אסטרטגיית העומק הבטחונית המוצלחת ביותר. את מורשת רבין המדינית-בטחונית אי אפשר שלא למקם ביחס לזו של יריבו ושנוא נפשו – עד כדי מבוכה גדולה, ע"ע 'פנקס שרות' – הלא הוא שמעון פרס.
בנקודה זו משתלבים שני האופנים הנזכרים, 'הארוך' ו'הקצר'. דווקא שיתוף הפעולה, או מה שנראה כשיתוף פעולה בין פרס לרבין בענין 'הסכמי אוסלו', מחייב עיון מדוקדק יותר בהבדלים בין שני האישים, הבדלים שעשור וחצי קודם לכן – בזמן ממשלת רבין הראשונה – זעקו לשמים.
השאלה שיש לשאול פשוטה למדי: מה היו ההבדלים שבתפיסות בין רבין ראש הממשלה לבין פרס שר הבטחון בין השנים 1974-1977, והאם הבדלים עקרוניים אלו פשוט התנדפו להם ב-1992 "כי רק חמור לא משנה את דעתו", או שמא הנסיבות של 1992 הביאו את שתי הדרכים הללו לעימות סמוי יותר או בולט פחות, אך שקיים בכל זאת?
אם לתרגם את השאלה הזו לימים ההם [77-74] ולזמן הזה [2009], הרי שמושאי ההשוואה בוודאי שינו את שמם, אבל המהות שלהם נותרה בעינה: באמצע שנות ה-70' השאלה היתה האם – כשיטתו של פרס- יש לראות באש"פ את 'נציגו היחיד והמוכר של העם הפלסטיני', או שמא – כשיטתטו של רבין - יש לחתור לטפח מנהיגות מתונה בקרב הפלסטינים תוך שמירה קפדנית על 'האופציה הירדנית'?
ב-2009 יש להחליף את האותיות 'אש"פ' באותיות 'חמא"ס', ורק להצטער על כך שירדן, לפחות במישור הרשמי, ויתרה כבר לפני 20 שנה על תביעותיה לגבי השטחים. כך או אחרת, השאלה המדינית-בטחונית פשוטה בתכלית: האם יש לקיים מו"מ עם כל אויב, בכל תנאי ובכל מחיר. רבין ללא ספק היה אומר 'לא'. את תשובתו של 'השמאל' מהסוג שמייצג כולנו מכירים. ולסיכום סעיף זה: מורשת אוסלו הרי עומדת מבחינה כרונולוגית באמצע בין שנות השבעים לבין ימינו. 'יום רבין' הוא הזדמנות מעולה לדון בחשיבות השלום, אפשרויותיו ומגבלותיו.
עד כאן כמה הערות אודות 'מורשת רבין'.
ומכאן כמה הערות אודות 'מורשת רצח רבין'.
הרצח היה פוליטי. הואיל וכל רצח הוא מעשה של אלימות, והואיל ובעניני אלימות מבלבלים כאן את המוח מהבוקר עד הערב 365\24\60 בערך, הרי שכל מי שמדבר ביום רבין על 'אלימות' גרידא, הוא או טיפש או מתחמק מהעיקר. הואיל ואת מה שהיה לאינשטיין לומר על הטיפשות כבר אמרנו לא פעם, אני משאיר את ההחלטה בידי הקורא באשר לשאלה האם מדובר כאן בהתחמקות מודעת או בטיפשות.
כך או אחרת, הרצח כאמור היה פוליטי ולכן ביום רבין יש לדון בפוליטיקה של הרצח. כפי שאמר קרל פון קלאוזביץ, 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים', כך גם הרצח הפוליטי. במלים אחרות, לגבי הרוצח – ובהחלט מותר ואף חשוב לציין את שמו ולדון בביוגרפיה הרוחנית והחברתית שלו! – יש לשאול מה הוא רצה להשיג.
שיגאל עמיר הפיל ממשלה בישראל, את זה כבר כולם הבינו. מה שאנשים פחות מבינים, או לא רוצים להבין, הוא שני דברים נוספים לפחות: האחד 'פוליטי' והשני 'אידיאולוגי'.
הפוליטי – שיגאל עמיר הרגיש עצמו חלק ממחנה פוליטי שלם, זה המתנאה להוותי בשם המפורש 'המחנה הלאומי' [והרי אני ציוני-סוציאליסט אני הוא הוא המחנה הלאומי!!]. 'המחנה הלאומי' בראשותו של ביבי נתניהו, סיפק ליגאל עמיר את רוח הגב הדרושה כל כך לשם ביצוע מעשה אלימות כלשהוא. את העובדה הזו אי אפשר להסתיר ואסור להסתיר. אסור מאידך גיסא לבטל את על הסף את האפשרות שחלקים, אפילו גדולים, במה שמתכנה על ידי עצמו 'המחנה הלאומי' למד משהו מאז 1995, ושלכן אסור להניח שכל מי שחובש כיפה סרוגה או לובש טי-שרט של בית"ר, ממשיך לחשוב כמו נתניהו ב-1995. כי כאמור, "רק חמור לא משנה את דעתו", או ביהודית: 'עוזב ומודה ירוחם'. אבל החזרה הפוליטית הזו בתשובה, ההלקאה העצמית הזו על חטא – וכל מי שחטא ב-1995 טוב יעשה אם ילקה עצמו כאותם שיעים עד זוב דם וכל המרבה הרי זה משובח – לא יכולה להסיר את הכתם מעל 'המחנה הלאומי', הכתם של 1995.
אחזור על כל מה שטענתי בפיסקה הקודמת בקיצור נמרץ: מקום מרכזי בדיון במורשת רצח רבין חייבת לתפוס העובדה שחלק חשוב במחנה פוליטי שלם דחף רוצח פוטנציאלי לרצח פוליטי. אבל הדיון הזה חייב להתקיים תחת המחשבה שסביר מאד להניח שחלקים נכבדים במחנה הפוליטי הזה הבינו את טעותם.
באשר לענין האידיאולוגי, כאן כבר אין הנחות לסטודנטים ואין מבצעים של שני בתי כנסת ע"ש רבין תמורת אינדולגנציה אחת. ומנסיוני כמורה ומחנך, אני אומר כאן מפורשות שזהו הענין המסובך והפחות מוכר והפחות מדובר מכל ההיבטים הקשורים ברצח רבין ולמעשה בתולדותיה של הציונות המודרנית המדינית והמעשית מראשיתה. בשורה התחתונה, יום רבין הוא עוד הזדמנות ללמוד מה פירושו ומה מקורותיו ומי הם נושאיו ומה תכניותיו של הפנדמנטליזם היהודי. במקרה של רצח רבין המקורות הם תורת הרב קוק, נושאיו הימין המתנחל וסרבן-הדמוקרטיה, ותכניותיו היו לרצוח את ראש הממשלה מתוך ידיעה שרק דמות כמו רבין תצליח לבסס ולקדם את 'הסכמי אוסלו'.
אבל זו לא תשובה מספקת כמובן. כי אם הפנדמנטליזם היהודי מתמצה ביגאל עמיר אחד, אז הנה תפסנו את הפנדמנטליזם היהודי, שמנו אותו בכלא, בבידוד, אמנם הוא טמן את זרעו ברחמה של יהודיה כשרה, אבל פנדמנטליזם הרי הוא לא חלק מהגנום האנושי ולכן אין חשש.
הפנדמנטליזם היהודי מקורו, כמו כל פנדמנטליזם אחר, במודרנה. אצל נוצרים, מוסלמים ויהודים האוחזים בעמדה זו, יש דבר אחד משותף: עוינות עקרונית וגורפת לכל מה שקשור למודרנה, ובפרט לערכים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלו. משוויון האשה, עבור ביחס שוויוני למי שאיננו חלק מהקבוצה שלך, עבור בחופש הביטוי, חופש התרבות והמצפון, החופש לפרשנות אנושית ואף אישית של תורות קדושות וגמור בנאמנות – אמנם ביקורתית, חובה שהיא תהיה ביקורתית אך ביקורתית יוצרת – למערכים הפוליטיים המסתכמים במלה 'דמוקרטיה'.
אין בין פנדמנטליזם לבין קיצוניות ולא כלום. הזיהוי הזה הוא אחת מהרעות החולות ומהצרות האינטלקטואליות שמונעות מאנשים טובים להבין מי נגד מי. אדרבא, אני מכריז על עצמי בזאת כאדם בעל עמדות קיצוניות בכל מה שקשור לשוויון ערך האדם. או לנהיגה בטוחה. או לפדופיליה. מה היא קיצוניות במובן הזה למדתי מ'העולם על פי גארפ'. אף פעם לא מאוחר לקרוא.
אפשר להיות פנדמנטליסט חייכן וטוב לב. כמו רוב אנשי חב"ד שפגשתי ב-30 השנים האחרונות. וכמובן שאם הברירה היא בין פנדמנטליזם טוטליטרי ודכאני כמו באיראן או בעזסטן, לבין החיוכים האדיבים של אנשי חב"ד המזמינים אותי במתק שפתיים להניח תפילין בתחנה המרכזית, הרי ברור שאני מעדיף את חב"ד.
אבל פנדמנטליזם, מה לעשות, מופיע בכל מיני צורות, ומכיוון שהפנדמנטליסטים בחלקם הגדול הם אנשים חסרי סבלנות, הנטייה של חלק ניכר מהם להתחבר לכוח קטלני מובנת מאליה. וזה המקרה של יגאל עמיר, ולא רק שלו כמובן.
אבל הדבר החשוב הוא ללמוד ולהבין את שורשי התופעה. להבין שהיא כאן והיא תשאר עימנו לנצח. כי כל עוד יש מודרנה וכל עוד המודרנה מלאה בסתירות פנימיות ובהגיונות סותרים, תמיד יהיו כאלו שיגיעו למסקנה שאם המציאות האנושית מורכבת, הדרך הנכונה להתמודד עם המורכבות היא על ידי ביטולה [ולא, כמו שיסברו ליברלים, סוציאליסטים וכל מה שיש באמצע בין ימין מודרני לשמאל מודרני, על ידי ארגונה ורה-ארגונה ורה-רה-רה-ארגונה וחוזר חלילה 365\24\60].
ש"ס היא גרסא פוליטית מתונה [יחסית מאד] לפנדמנטליזם. על חב"ד כבר אמרנו. 'נוער הגבעות' הוא עוד גרסא. וזו רשימה חלקית. החדשות הרעות הן שאין מצב שלא יהיה פנדמנטליזם בעולם המודרני. לא סביר לחשוב אחרת. החדשות הטובות הן שניתן להגביל את עוצמתו. איך? על ידי דיון פוליטי הנשען על הבנה היסטורית והתבוננות אקטואלית. לשם כך נדרש אומץ להביט בתהום של הפוליטיקה היהודית והישראלית המודרנית.
יום רבין הוא הזדמנות מעולה לצבור אומץ, לא רק כי זה בנפשנו, אלא כי אם אנחנו רוצים לשמח את רבין, טוב נעשה אם ננהג כמוהו: באומץ פוליטי. את זה אי אפשר לקחת ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה