הרעיון הוא ליצור מסגרת התייחסות רציונלית לצורך בחינה מדוייקת יותר של תופעת העוינות כלפי יהודים [והוא עשוי להיות מיושם גם למקרים אחרים].
נניח שני צירים החוצים זה את זה.
ציר אחד, אופקי לצורך הנוחות, הוא ציר המחשבות. בקצה אחד שלו, נגיד השמאלי, המחשבות העוינות יהודים הן ספורדיות, לא מגובשות, לא מנומקות. בקצה השני המחשבות הן מסודרות, מגובשות ומנומקות.
בציר השני, האנכי, מסדרים על פי אותו הגיון את המעשים. בקצה התחתון את המעשים הספורדיים, המקריים, הספונטנים, ובקצה השני את המעשים של המדינה המאורגנת, הרותמת לצורך המעשים האנטי-יהודיים את כל הכלים העומדים לרשותה.
הצלבת הצירים זה על זה נותנת לנו ארבעה רביעונים.
ברביע התחתון השמאלי יש לנו את כל התופעות הספורדיות והעלובות, הן בצד המחשבה והן בצד המעשה. כלומר 'סתם' שונאי יהודים כי 'יהודים הם רודפי בצע' או 'מסריחים' או כל דבר דומה אחר. המחשבות הללו מתלוות למעשים עלובים כמו טוקבק, צלב קרס על קיר של בית כנסת, או אפילו זריקת אבן על בית יהודי.
ברביע התחתון הימני אנו מקבלים בעלי מחשבה יותר מסודרת, אנשים בעלי יכולת דיבור ושכנוע, כמו למשל מכחישי השואה המופיעים בטלוויזיה ומפרסמים ספרים מלומדים, או אנשי השמאל החדש ששונא את ישראל בגלל הקשרים שלה לארה"ב או בגלל מדיניותה בשטחים או כל ענין אחר, אבל שהמעשים שלהם ממשיכים להיות באותה רמת ארגון ירודה. כלומר לעומת אנשי הרביע התחתון השמאלי, הם נובחים טוב יותר אבל נושכים, כלומר לא ממש נושכים, באותה מידה.
הרביע העליון השמאלי הוא מפלטם של אלו שמשתמשים בכלים מאורגנים, עד כדי כלים של המדינה, אך פחות מהם, כגון עיתון, תנועה ומפלגה, כדי לקדם עוינות ספורדית, לא ממש מנומקת, רגשית, כלפי יהודים. זה המקום של הכנסיה הקתולית למשל, או של המלכים בימי הביניים. אולי זה מתאים גם לתאור חלק מהמדינות הערביות המאפשרות את האנטישמיות או האנטי-ישראליות הרווחת בדור האחרון, כלומר לא פועלות נגד כאלו שכותבים מאמרים ומציירים קריקטורות.
הרביע העליון הימני מאכלס בקצה המרחיק לכת ביותר שלו את המדינה הנאצית. שהרי היא גם התבססה על עוינות כלפי יהודים שנהנתה מאופי 'מדעי' אפילו, תורת הגזע, וגם השתמשה בכל הכוח המדיני שלה כדי לא רק לרדוף יהודים ברמה החברתית תרבותית אלא כדי לפגוע בהם ולבסוף גם להשמידם.
מטרת התרשים הזה היא כאמור שיפור יכולתנו להבחין בין סוגים של איומים על היהדות בימינו, זאת בניגוד לאלו הגוזרים גזירה שווה בין יריקה על יהודי בניו יורק לבין אושוויץ.
התרשים הזה גם עשוי לשמש כדי להרגיע את הציבור הישראלי בכל מה שקשור ליחסי יהודים-ערבים במדינה. במונחים של התרשים, כמעט כל היהודים שלא אוהבים ערבים-ישראלים וכמעט כל הערבים-ישראלים שלא ממש אוהבים יהודים-ישראלים, נמצאים במקרה הקיצוני ביותר ברביע הימני התחתון. כלומר נובחים חזק וברור אבל לא ממש נושכים. הוא יכול לשמש גם ככלי להבחין בין ההצהרות של נשיא טורקיה, לבין המעשים בתחום יחסי הסחר, התיירות, המודיעין והאסטרטגיה הצבאית.
דוגמא הפוכה היא זו של עזמי בשארה, ואכן הוא מצא עצמו מחוץ למדינה. עוד דוגמא היא ראאד סלאח שנמצא כל הזמן תחת מעקב מדינתי צמוד. כך גם המקרה של הטרוריסט היהודי שעבר מדיבורים נגד ערבים למעשים אלימים של ממש. הנה הוא הצליח להיעצר על ידי רשויות המדינה שפועלות, כך מסתבר, על פי העקרון של התרשים הזה. כלומר הן לא עוקבות באותה מידה אחרי כל פרחח של ביתר ירושלים שצועק מוות לערבים, כי הוא לא מהווה לא סכנה ברורה ולא סכנה מיידית לשלום הציבור הערבי.
ולכל מי שעומד לטעון כנגד תיזה זו, שמה שמתחיל במלים נגמר במעשים, או יפריח שוב את הסיסמא הריקה 'מלים הורגות', אומר לו מראש שני דברים:
א. זה פשוט לא נכון. מלים לא הורגות. כדורים הורגים, ופצצות, ומכוניות, ורעל ועוד ועוד. מלים לא הורגות.
ב. אין שום הכרחיות בהפיכתן של מלים ספורדיות למלים מנומקות, או מעשים ספורדיים למעשים מדינתיים. כל מקרה לגופו, וזה כמובן כאב ראש רציני, אבל זה מה יש.
בהחלט דרך נבונה להבין אנטישמיות וגם להירגע ממנה, חגית .
השבמחק